אור ברסלב
בית יעקב (טבשונסקי) חו"מ › סימן קכט

בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי

חו"מ · סימן קכט

סימן קכח

סעיף א'. או שהיה חונק כו':

מיהו אם פרע למלוה מחויב הלוה לשלם דלא גרע מפודה חבירו משביה ביור"ד סוס"י רנ"ב. מיהו הגאון מובא בנמוק"י פירש דחונקו ל"ד אלא ציערו. ומש"כ וא"ל הנח לו שהוא ערב. כן הוא לשון הרמב"ם. ובטור כתב ואני אתן וכתב הב"ח דקמ"ל דאפי' א"ל לשון טוב נמי ל"מ דמצוה היא. ולא ביאר עדיפותא דלישנא ואני אתן דהא כולהו לשון ערב הם בר מתן לי ואני נותן. ובסעי' ב' בערב דב"ד כתב ג"כ הטור אניחהו ואני אתנם או ערב לכם עיי' פרישה והרמב"ם כתב ואני ערב לכם. ומש"כ בהגה. בעד יום אחד אינו כלום. הקצוה"ח כתב דערבות הוא מטעם שליחות והנחי' כתב דליתא דהא איכא תנאי דסברי דאפי' שלא בשעת מ"מ חייב ושלא בשעת מ"מ ודאי דלא אמר לשון שליחות דתן לו רק ואני ערב גרידא ואפ"ה חייב. וי"ל דהסמ"ע ס"ק ד' כתב דאף לאחר מ"מ יש קצת הנאת הימנותא אלא דל"ח זה להנאה גמורה דבזה לבד ישתעבד ומצטרפת רק לקנין. והני תנאי דס"ל דאף לאחר מ"מ משתעבד ס"ל דזה נחשב להנאה גמורה ובזה לבד משתעבד לדידהו וכמו דלדידן בשעת מ"מ אמרי' דשליחותיה קעביד ה"נ לדידהו אף לאחר מ"מ נמי שליחותיה קא עביד. ובעיקר הדבר מש"כ בתומים ראיה מהמבשרני והמחנ"א מביא ראיה מההיא דבי ר"י בפ"ב דע"ז. לענ"ד דאין כאן החסרון מצד עצם ההשתעבדות לשאינו מבורר רק מטעם אחר דעיקר התחייבות הערבות הוא מצד הנאת דמהימן לו ולא חשיבא הנאה זו רק במכיר ויודע מי הוא הסומך. על הימנותיה. אבל בא"י מי הוא הנותן ל"ת הנאה שבזה ישתעבד דאולי כן דרכו ליתן אף לאנשים שאינם מכירן וסומך על אלמותו. וכ"ז בשאין כאן הנאה אחרת שבזה ישתעבד ובהמבשרני וההיא דע"ז וכן בכל מי שיזון את אשתי דמביא הר"א ששון מינה ראיה בכל אלו יש הנאה אחרת לבד הנאת הימנותא שפיר משתעבד אף לשאינו מבורר. ועיי' בקו"א במקנה סי' כ"ח סעי' י' שהעלה לדעת רש"י ותוס' קדושין ו' ע"ב דאף לאחר מ"מ בשפטר את הלוה לגמרי או הרויח לו זמן חייב. וכ"כ הח"מ סי' כ"ט אבל הא"מ לא ס"ל כן ע"ש:

סעיף ב'. נשתעבד הערב כתב הב"י דיליף בגמ' מאנכי אערבנו. וכתב הפרישה דאין כונת הב"י דנלמד מהא לחוד דהא פריך בגמ' עלה הא בקבלנות היא. ומסיק דילפי' מבני אם ערבת אלא ריש הסוגיא נקט. והנה בט"ז כתב דרבים מקשים אמאי לא כתב הב"י כפי המסקנא. ותירץ דר"ה דיליף מיהודה לטעמיה דס"ל לק' הלויני ואני נותן ערב ור"ח לטעמו דס"ל דהוי קבלן ולהפסק דהוי ערב ע"כ שפיר מביא הב"י הילפותא מיהודה. וצ"ע דהא יהודה אמר לשון תנה על ידי וכמ"ש הרשב"ם כאילו מקבלו בידו אחזירנו לך ובזה אין למלוה עסק עם הלוה [עיי' רש"א בחא"ג שם ובשו"ת שע"א סי' קנ"ג] ורש"י כתובות ק"ב ע"א כתב ג"כ דילפי' מאנכי אערבנו ותמה שם בגליון ע"ז. ודברי רש"י אפשר ליישב דהא בערב היוצא אחר חיתום שטרות גם קבלן אינו משתעבד כמש"פ בסעי' ה' וכונת רש"י הוא על ערב קבלן דילפי' מיהודה [ולא כרשב"ם דהיה נו"נ ביד רק ע"ק היה ומה שיהודא לקחו היה רק עושה שליחות שהמלוה שולח ע"י שליח ובזה הוי רק ע"ק כמ"ש בנתי' ס"ק י"ג] וכתב רש"י כן לאלומי מילתא דאפי' ע"ק כי ליכא עדים פטור. ונ"ל דעצם חיוב דערבות הוי חידוש ולולא מצאנו בקרא לא הוי אמרי' כן מדעתינו. ורצה בש"ס למילף מיהודה ודחי דקבלן היה וערב מקבלן לא ילפי' ויליף מקרא אחר דגם ערב סתם מיחייב. ואחר שכבר מצאנו עצם התחייבות דערבות מקרא. לא ידענו עוד אם בהתחייבותו אמרי' שיעבודא דאורייתא דאולי לא אלים שיעבודו כשל הלוה עצמו. ע"ז יליף מקרא דיהודה. ואף דלענין עיקר התחייבות דערב לא הוי יליף מיהודה אבל לענין שיעבוד שפיר יליף מיניה. וכונת רש"י כתובות שכ' דילפי' מיהודה לא על עיקר חיובו אלא על שיעבודו דהוי מה"ח. והב"י קאי על לשון הטור שכתב הערב לחבירו משתעבד מה"ת ר"ל ככל תורת שיעבוד הלוה ע"ז כתב הב"י דשיעבוד:

דערב ילפי' מיהודה. ובזה מיושב גם מה שהק' בפרישה על לשון הטור שכתב משתעבד מה"ת דהא ילפי' מפסוק משלי שהוא בכתובים. ולמש"כ שפיר יליף שיעבודו מה"ת מיהודה:

ומש"כ בהגה. ואפי' לא נתערב בהדיא:

ע"כ משום גרמי כמ"ש בש"ך ס"ק ז' ובנתי'. אלא מש"כ דנ"מ לענין אם מת דלא קנסי' לבניו אחריו יש עוד נ"מ בכופר במקצת הערבות דחייב ש"ד כדלק' סי' קל"א סעי' ב' ובכה"ג פטור להש"ך לק' סי' שפ"ו [ע"ש בקצוה"ח] ולדעת רש"ל מובא לק' סי' שפ"ח בש"ך אי מודה מיפטר. ובזה צל"ע מש"כ התומים דדוקא בא"ל כי בטוח הוא אבל הלוהו סתם פטור והוכיח כן מסי' קכ"ו סעי' י' במעמד ג' והנפקד היה עני ועשה ערמה דהממחה חייב וראיה מירושלמי ות"ל דעפ"י דיבורו לקח זה ללוה שלו והוי כהלוהו. וע"כ צ"ל דהואיל ולא א"ל בטוח הוא רק סתם פטור דהו"ל לחקור. ולמש"כ אף אם בסתם חייב אינו אלא מדינא דגרמי ונ"מ לכמה דברים ובחוזר עליו מחמת טעות ההמחאה לא נתבטלה ההלואה. ומש"כ התומים עוד דבהכי מתיישבת קושית הר"א מב"ב מובא בש"ך סי' ש"ו דשם לא א"ל כי בטוח הוא ולא ע"ז היה ההמלכה רק אם השדה טובה וכדומה. גם זה א"מ דאף אם נאמר דבא"ל זיל זבנה פטור אכתי לא ילפי' לדהכא דבדיבור זיל זבנה אין במשמעותו בטוחות מעירעורים כמש"כ התומים רק על עצם השדה שהיא טובה אבל בדיבור "הלוהו" משמע שהוא בטוח ויכול להלותו דאין משמעות שבח אחר בדיבור זה. ועכצ"ל בכונת הר"א בקושיתו מב"ב דכן דרך העולם לחקור ולהתייעץ קודם קנייתו אם נשמע עליה עירעור וכשא"ל זיל זבנה משמעותו דאין על שדה זו שום עירעור וא"כ אא"ל כמ"ש התומים. ועוד י"ל דלשון "הלוהו" אפשר דהוא לשון שליחות וכמש"כ הריטב"א באומר יזון לפלוני ע"מ לשלם הוא דשליחותיה קא עביד הזן:

סעיף ג' בהגה. וי"א דאם היו מעות כו':

וכתב בבהגר"א דלהשתעבד הלוה לערב ל"ב קנין דהוי כא"ל תפרע חובו וכיון דמעותיו בידו מחויב לעשות שליחותיה וכמש"ל סי' קכ"ה ונשתעבד למלוה. וצע"ק דא"כ אין זה ערב ליתבע ללוה תחילה כיון שזה שלוחו ובידו המעות והמלוה קיבלו אין לו עסק עם הלוה. ועוד דהא לא אמר הלוה לשון תן או זכי כסי' קכ"ה רק אנן אמרי' דהוי כא"ל תפרע חובי. והא כתב הש"ך סי' קכ"א ס"ק, מ"ד בשם ראב"ן דאם א"ל תפרע לבעל חובי מצי הדר ביה וא"כ כאן נמי יהא יכול לחזור ומשמע דמשתעבד מיד ככל הערבים דלא מצי הדר. [כעת בא לידי שו"ת שומ"ש מהדורא תנינא ומצאתי בסי' י"א דחה ראיות הש"ך והתומים ופסק כהרמ"א]. וראיתי בשאילת יעב"ץ סי' קס"ה הק' דבכל גונא מחויב הלוה מדר"נ ומה תמהו עליו הד"מ והש"ך. ולק"מ דמדר"נ לא מחויב אלא רק עד שיתברר בב"ד. חיובו כמ"ש סי' פ"ו סעי' ו' ומטעם ערב מתחייב בכל גונא אף שלא נתברר חיובו כיון ששומע תבעו. עוד נ"מ דמטעם דר"נ אם חייב עוד לבע"ח היו גם הם כפי חלקם ומטעם ערב רק הוא לבדו גובה. שו"ר בתומים כאן שעמד ג"כ בזה וכתב דע"כ ל"ק מהרי"ו אלא כשאותו שאמר הלוה הריני ערב לא היה ללוה נכסים כלל ואם כן משתעבד מדר"נ ולכך חל שיעבוד הערבות דהא היה לוה משועבד שלו כמו למלוה שלו והוי כערב בשעת מ"מ דהרי היה בידו להוציא המעות והניחם בידו בשביל שאמר הריני ערב משא"כ כשאז היה נכסים ללוה ואין זה משועבד כלל ול"ש ערב משתעבד דלמה ישתעבד כשאין משועבד למלוה הזה ומאי נ"מ כשיש בידו מעות של הלוה. ובזה מיושב גם קושית הש"ך ותמוה דהש"ך סי' פ"ו כתב דאף כשיש ללוה נכסים רמי שיעבודא עליה ואף שהתומים שם חולק עליו בעיקר דינו עכ"ז כתב שם ג"כ כסברת הש"ך: ובהגה כאן יש ט"ס מה שנרשם בדין הא' "תוספתא פ' המקבל, צ"ל תוספת פ' המקבל:

ושם קי"ב ע"א ד"ה חוזר כתבו כן וליתא בתוספתא:

סעיף ה' בהגה. מי שנתן מתנה כו':

עיי' מש"כ בזה המחנ"א הל' ערב סי' א' ובהגה שם:

ש"ך. ס"ק י"ב. כתב במישרים כו' ר"ל והנותן העמיד ערב כו' והקצוה"ח פירש דקאי על המקבל דהוי כהעמיד ערב שאם ילוה לאח"ז יחזיר לו. והנתי' השיג עליו דכשנולד השבת הוא תח"י המקבל ולא, הוי כמוציא ממון על פיו וי"ל בכונת הקצוה"ח דבעת שהרווח בא בעולם הרי הוא של הנותן ומחויב להחזירו ואם המקבל עוסק גם בהרווח הוי הלואה חדשה וע"ז היה הערבות וזש"כ וה"נ האי שבתא דנותן מלוהו אח"כ עפ"י צווי הערב כיון דחלק הנותן מונח בידו. אלא שצל"ע מטעם אחר דהרווח הוי דשא"ק ואינו משתעבד לדעת הרמב"ם מובא לק' סי' קל"א סעי' י"ג. וי"ל דהיה ערב גם על הקרן וידוע דהבעה"ת הק' להרמב"ם ממשנה ערוכה אין מוציאין לאכילת פירות ולשבת קרקעות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם הא מבנ"ח גובה ותירצו האחרונים דכיון דמחייב עצמו בשיעבוד קרקע דהוא קצוב מהני גם לשא"ק. וכ"כ הכנה"ג דהמתחייב בדבר קצוב ושא"ק לכו"ע משתעבד, וה"נ כשמשתעבד על הקרן משתעבד גם לרווח. ולכאורה לפמש"כ הב"י סי' ר"ז מחו' מ"ו בשם תשו' רשב"א דדבר שמחציתו הוי אסמכתא ובמחציתו נסתלק דין אסמכתא אמרי' דעל הכל גמר ומקני ולא נתכוון לאסמכתא. והמלמ"ל פי"א ממכירה הוציא מזה למי שקנס א"ע באם לא יעשה דבר פלוני במנה מחציתו לצדקה ומחציתו לשכנגדו דכיון דעל מחצית ההקדש אין בו משום אסמכתא דאין אסמכתא להקדש גם שכנגדו קנה. ובזה מיישב בשו"ת א"ת קושית הקצוה"ח סי' פ"א סעי' ל"א בהא דפסק שם המחבר ראובן נתן מנה לשמעון ולוי להתעסק בהם בשותפות ואח"כ תבעו אחד מהשותפים שלקח רווח שלא כדין הדין עם ראובן דשותפין ערבין זל"ז ויכול לגבות כל החוב מאיזה שירצה. וקשה ממ"ש המרדכי מובא בש"ך יור"ד סי' ק"ע ובחו"מ סי' קכ"ט דכשהעמיד ערב לנותן על הרווח הו"ל לגבי הרווח ערב שלא בשעת מ"מ ואינו משתעבד אלא בקנין ותירץ בס' הנ"ל דכל שהוא ערב רק על הרווח שפיר בעי קנין ואל"ה לא משתעבד משום אסמכתא. משא"כ התם דנעשו השותפים ערבים זל"ז גם על הקרן וכיון דעל הקרן דהוי בשעת מ"מ אין בו משום אסמכתא שוב אמרי' דעל הכל גמר ומקני דלא נתכוון לאסמכתא דאין דיבור אחד מתחלק לחצאים. וא"כ בדידן דדשא"ק להרמב"ם הוא משום אסמכתא כמ"ש המפ' בדעתו יש להביא ראיה לזה מתשו' הרשב"א הנ"ל אלא דיש שחלקו בין דשא"ק לאסמכתא דאסמכתא החסרון הוא מצד המוכר דלא גמר והקנה ודשא"ק החסרון הוא מצד הקונה דאין סומך בדעתו לקנות [עיי' שומ"ש מהדורא תנינא סי' א' ובשו"ת יד יוסף להגר"י יואל דייטש שהוכיחו כן] וא"כ אין ראיה מהב"י. ובזה היה אפשר לקרב אל הסברא מש"כ בשיורי כנה"ג סי' ס' דאפשר דע"י שליח מתחייב לכו"ע אף בדשא"ק והמפ' מחולקים בכונתו. י"א שכונתו למש"כ המהרי"ט מובא בקצוה"ח סי' ס' דלא נאמר אלא בבא להתחייב בדשא"ק. אבל מוכר שכתב לקונה לפרוע כל מה שיוציא בשבילו שליחותיה קעביד בכל מה שבונה וסותר וסומך על אמונתו שמרשהו בכך ויש שפירשו דאם אמר לאחר אמור ללוי שאני מתחייב לו בדבר פלוני אף שא"ק מתחייב [עיי' ש"ת מערכת ד'] ותמוה מאוד דמאי עדיפותיה דשליח להתחייב בדשא"ק. ולמש"כ שהחסרון הוא מצד הקונה י"ל דכ"ז כששומע מפי המתחייב שמתחייב בדשא"ק.

וכשהוא ע"י שלית שפיר סמך דעתו דסובר דהמשלח שפיר קצב והשליח עיוות ובזה י"ל קושית התומים על הרמב"ם ממתני' ר"פ הפועלים עד שלא יתחילו במלאכה כו'. ומה כל החרדה הזאת הא מזונות הוי דשא"ק עיי' קצוה"ח סי' ס' ס"ק ג'. ולמש"כ א"ש דשם ע"י שליח הוי ולמש"כ דהכא איירי בערב גם בעד הקרן נדחה ישוב הא"ח להבנת הקצוה"ח בדברי המישרים. ומלבד זה נ"ל דא"א לומר כן דל"ש סברא זה אלא בנעשה ערב עפ"י דיבורו אמרי' דבדיבור אחד אינו מתחלק ומסתלק האסמכתא מכל. אבל בשותפים דערבותם הוא שלא ע"י דיבורם רק בתורת אומדנא דע"ד כן נשתתפו מה"ת לומר דנתערבו גם על הריבית. ובמש"כ לעיל מיושב גם מה שהק' השומ"ש משאול שאמר והיה האיש כו' עושר גדול והא הוי דשא"ק. די"ל דההתתייבות היה גם על בתו כמ"ש ואת בתו יתן לו ומיגו דחל על בתו חל נמי ההתחייבות על העושר. ובזה מיושב נמי מה שהק' המקמ"ח מובא בשומ"ש שם מההיא דעישר שאני עתיד למוד כו' במע"ש פ"ה מ"ט והא הוי דשא"ק דשם הקנה להם גם מקום המעשרות וי"ל בזה ואכ"מ. ולמש"כ הלחם רב:

דרבים מתחייבים גם בדשא"ק י"ל עובדא דשאול דמלך הוי כמו רבים דעקר טורא ולא הדר ביה. ומש"כ הרמ"א אם הוא במקום שלא נהגי לקנות. תמה במדר"א מה ענין מנהג תגרים במו"מ לענין התחייבות דל"ש בזה מנהג. ולא ראה מש"כ הכנה"ג מובא בבאה"ט ס"ק י"ב. ומש"כ הט"ז להשיג על הסמ"ע דאף שתקע לו כפו מ"מ י"ל היתר והו"ל להתיר שבועתו. לכאורה אין זה סברא דכי מפני שנעשה לו טובה, ונעשה ערב עפ"י בקשתו יעשה ע"י קצת איסור שאין נשאלין אלא מדוחק עיי' יור"ד סי' ר"ג וצ"ע. שו"ר בשו"ת ד"מ ח"ג סי' קנ"ה האריך להוכיח דרוב הפוס' חולקים על תשו' רשב"א הנ"ל ועיי' עוד בשומ"ש מ"ק סי' ע"ב פלפול עצום בדברי הרשב"א: ש"ך. ס"ק י"ט. אבל אם יכפור כו' בתומים כתב דמיירי בא"ל סתם ללות והוא לוה בלא עדים דבעכו"ם אשר פיהם דיבר שוא כונתו היתה להלות לו בעדים. והנחי' כתב דל"מ כן מסתימת הפוס' לחלק דאפי' בעכו"ם יכול לומר האמנתו. ולא ראה שכ"כ הרדב"ז בתשו' מובא בבאה"ט סי' צ"א ס"ק ב' ומובא גם בתומים בסי' צ"ג ס"ק י"ד:

סעיף ח' בהגה. מי ששאל כו':

בזה י"ל ע"ד החידוד במה שהק' המהרש"א פסחים קי"ח ע"ב נחל קישן יהא ערב. דסו"ס אין תובעין תחילה לערב. אלא לפי ההבטחה ליתן לו אחד ומחצה יותר מהחיוב והוי אסמכתא וערב חייב כה"ג. ומש"כ בתומים דהרשב"א לטעמו מובא לעיל סי' מ' דאינו מתחייב אלא בקנין ולהרמב"ם דפסקינן כותיה דמתחייב אף בדברים בעלמא הכא ג"כ מתחייב בעת מסירת החפץ. הנה להש"ך שם שכתב דאף דהרמב"ם דוקא במתחייב בלא תנאי וערב הוי כתנאי ל"ל כן. ונראה מדבריו שהבין דהתחייב יותר משווי החפץ. ובפשוטו נראה שהתחייב על הזמן אם לא יחזיר לזמן פלוני מתחייב בסכום כזה אף שיחזיר את החפץ אח"כ:

סעיף י"ד.

וי"ח בזה. עיי' נחי' מה שביאר בדעת הי"ח להתוס' והנמוק"י וכתב דלדינא הלכה כהתוס' ע"ש. ומצאתי בפסקי ריקאנטי סי' רצ"ב כתב גם דעת הראב"ד וריא"ז כהנ"י:

סעיף ט"ו. בהגה. ואין הלוה נאמן:

הק' בתומים מסי' ק"ת במת לוה בחיי מלוה וה"ה קבלן. ולק"מ דשם בש"ס מפרש הטעם דסו"ס ערבא בתר יתמי אזיל וכ"מ מלשון ר"י מובא בב"י שם דעיקר טעמא הוא אף שהקבלן מיחשב כנוכראה אך כיון דגובה אח"כ מיתמי זהו בכלל התקנה וזה כונת המחבר שם שדייק ואין חילוק בין ערב לקבלן "בזה" ר"ל בדין זה אין נ"מ בינם והש"ך שם רמז לדהכא ר"ל אף דכאן מחלקינן בינם. אבל גבי יתמי אין חילוק:

פת"ש ס"ק א' בא"ד. ועוד נראה כו' דהא קמן דלא הימניה שלקח משכון: כ"כ הב"י מובא במחנ"א הל' ערב. מיהו צ"ע דהתחייבות הערב הוא ג"כ מחמת בההיא הנאה דהימניה. ומ"ט מתחייב הערב אף בלקח משכון מהלוה כמבואר בתשו' רשב"א מובא בסמ"ע ס"ק כ"ו. מיהו י"ל דסמיך אהימנותיה אם יאבד המשכון בשום צד אבל בלקח משכון מהערב לא נשתעבד:

שם. ס"ק ב. עיי' תשו' הרדב"ז כו' ועיי' שעמ"ש כו'. בשו"ת פורת יוסף סי' ס"ז דחה שני הדיעות מדברי המרדכי מובא בב"י יור"ד סי' ק"ע דכתב להדיא דעל היותר לא נשתעבד דלא כהרדב"ז. וגם כתב המרדכי שם דבערב לישראל בעד העכו"ם בעד קרן וריבית דפטור מלשלם הריבית משום דנגד הריבית הוי ערב שלא בשעת מ"מ וצריך קנין. ועיי' ש"ך שם סי' ק"ע מבואר דצריך לשלם. דלא כהשעמ"ש. ופסק להלכה דנגד שווי החפץ משתעבד ולא יותר. ועיי' שו"ת גאוני בתראי סי' ד':

ס"ק ג'. וא"כ קודם שיבא השטר כו':

בתשו' חזה התנופה המובא בב"י מחו' א' משמע נמי כן. ולהש"ך לעיל סי' ל"ט ס"ק מ"ט דאף לאחר כתיבת השטר אם נתקלקל נמי מצי לחזור אפשר דהוי נמי כשעת מ"מ כדהכא:

תוכן העניינים

בית יעקב (טבשונסקי)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה