בית יעקב (טבשונסקי)· רבי יעקב טובטשנסקי
חו"מ · סימן קכג
לרבי יעקב טובטשנסקי זצ"ל:
ראשית דברים:
כל פעולותיו של האדם עלי חלדו. טרם שהנן מתגשמות ונעשות לדבר מוחשי וממשי. טרם שהנן יוצאות מכח אל הפועל בשעה שהנן עוד רק בתור הריון ומצוירות רק במחשבת האדם. אז הנן מטילות בלב האדם החפץ להגשימן ולהוציאן לאור מעמסה של דאגה ועצב עמוק. על דכר פעולותיו העתידיות המצטיירות ומתרקמות כעת בשכלו. ראשית הוא דואג למצוא תכנית פעולה כללית. אשר לפיה יפעול את פעולתו. וכאשר מצוירים כבר בשכלו הקוים-הכלליים של תכניתו אז הוא שרוי בדאגה עוד פעם, הוא דואג אם פעולתו תעשה לפי פרטי תכניתו. מתעוררת בקרבו דאגה ספקנית. איך יהיה כאשר יתאחדו כל החלקים הכודדים וכל השרטוטים הפרטיים. לפעולה כלליית אחת. לפעולה מורככה ונאחדה. אם תהיה אז מתאמת לפי טעם האנשים היודעים מעט את טיב האמנות וערכה. ולא ימצאו בה חסרונות עקריים. או גם אך חלקים אשר יש בידן לקלקל את איכות הפעולה ותוכנה הפנימיי: וזה יחליט כל בר דעת כי הדאגה "אם תהיה פעולתו מתאמת לפי טעם האנשים" היא האלף והתיו של כל ההתחכמות וההתהדרות המלאכותיות התופסות מקום כל כך רחב ככל מקצעות העבודה כל אחד משתדל שעבודתו תהיה טבוע בחותם ההסכם הצבורי. ושתתפרסם לאמנותית ומשוכללת ואז תהיה עבודתו כחי נושא את עצמו. תתפשט בכל קצוי הארץ כלי יגיעה מרובה. כלי התעמלות יתירה. "מה יאמרו הבריות" זהו הרעיון הראשי. התמצותי ככל פעולות האדם עלי חלדו!:
אכן יש הבדל גדול כין סוגי הפעולות. אם הנן חמריות או רוחניות. אם בפעולות החמריות של האדם ההסכם הצבורי הוא דבר הכרחי. ומבלעדי ההסכם הצבורי אין להן זכות הקיום. הנה כפעולות הרוחניות של האדם. שם ההסכם הצבורי הוא יותר עקרי ויותר הכרחי ותופס את המקום היותר עמוק והיותר רחב ביצירת הרוח של האדם. וההבדל שבין שתי סוגי הפעולות מובן מעצמו. כל פעולה חמרית. איננה מתמדת לעולם. הכליון שלה נוצר יחד עם התהותה. כאשר אך יצאה מהרת המחשבה. ונעשתה לדבר מוחשי וגשמי. אז תיכף היא מתחלת להתנוונות אט-אט היא נפסדת. ולכן אם גם שיוצרה מחוללה מפאת אי-כשרונו במקצוע אשר הוא עובד. השאיר כעבודתו איזו שגיאות ומגרעות. גם אז לא ישא על שמו כתם נצח. בשעה שעבודתו עוד מתקיימת ירגישו הרכה בחסרונותיה ומגרעותיה. אבל כאשר עבודתו תהיה נאכלת כשיני-העת. הכליון ישלוט עליה ותחדל להיות מוחשת. אז כל אלה האנשים אשר חטטו ומצאו את חסרונות-עבודתו. גם המה ישכחו אחרי עידן ועידנים. את כהות הכתם של הבקורת החדה. אשר הניחו על פעולתו הבלתי מוצלחה של הפועל. ואם הפועל יתפתח בכשרונו אחרי איזו עת ויחולל אז איזו פעולה משוכללה אשר ההסכם הצבורי יהיה חותמה. אז גם אותם המחפשי מומים מלפנים. אשר התיחסו בשלילה לעבודתו הקודמת. הנה לפעולתו השניה המוצלחת. לא רק שיתיחסו בחיוב. אך גם בכל אותות ההסכמה וההערצה. יעריצו ויפרסמו את שמו. יהללו את כשרונו המפותח והמקורי במקצוע עבודתו. וכל אותן חסרונות עבודתו העברו. לא יזכרו ולא יפקדו כמו שעבודתו הראשונה ירדה לתהום הנצח תהום הנשיה. כן גם מומי עבודתו ירדו לאותו התהום. אבל עונה הוא לגמרי מצב הדברים אצל פעולותיו הרוחניות של האדם היצירה הרוחנית היא אלרמותית. היא מתמדת לנצח. אף אם יוצרה ככר נקלט בהנשיה העולמית אך פרי רוחו יצירתו עוד חיה. יען שהזיק האלהי אשר היה צפון בנשמת היוצר. שופע עליה סוד קיומה. לכן אם איש הונה דעות חפץ ליצור איזו יצירה רוחניות. להוציא רוחו מתאי ראשו מקנינו הפרטי. לפני העולם הגדול כדי שתחיה לקנין כללי. אז הוא מלא עצב ודאגה פנימיית. הוא דואג בעד עתידותיה של יצירתו. איך יהיה יחס דעת הקהל ליצירתו. האם תצא יצירתו שלימה מהמכונה הלוהטת והמצרפת הנקראת "בקורת"! והדאגות הללו דיות הנה לדכא את רוח היוצר. ולהסעיר את מסכת עצביו. כי לו תצא ח"ו שמכונת הבקורת בחותם שחור. אז אומלל הוא היוצר בשתים. ראשית. כמה מח ולשד עצמות השקיע בעבודתו הכבדה יצירת הרוח.
כמה לילות עמל וכמה ימים ארוכים יגעים צלל במים האדירים של יצירת רוח האנוש. עד שיצר גם את יצירתו ואם יחסר ליצירתו ההסכם הצבורי. אז מתעוררת במה היוצר שאלה יאושית למי עמלתי? ובשביל מה עמלתי? איזה תועלת הבאתי ביצירתי?. אבל הדאגה הזאת איננה עוד העקרית. לפני היוצר נצבה דאגה יותר עמוקה ויותר אכזרית. לב היוצר ימלא רטט נפשו בזכרו כי יצירתו הבלתי מוצלחה תגיד עליו פשעו מרחוק רחוק בזמן ורחוק במקום. כאשר אך תעיף על יצירתו העין הבוחנת של האדם אשר יש לו חוש בקורתי ותמצא בה מגרעות עקריות או חלקיית. נגד ההגיון והשכל. תתפרץ מלב המבקר קריאה התולית. למה באת הלם? מדוע לא הכרת את מקומך? שם יוצר לא הולמתך. האם פלא הוא אפוא אם כל היוצרים למיניהם חלים וזעים מאימת הדין הקשה של הבקורת. וכל תשוקתם ואדיר חפצם הוא שדעת הקהל יתיחס אל יצירותיהם ביחוסים חיוביים! אמנם המלות "יצירה רוחנית" הנן מלות כוללות המכניסות תחת מושגן כל עניני חקירת השכל וההגיון. אבל כפרטיות יש הבדל ונגוד גמור בין יצירה ליצירה.
ישנה יצירה אשר מתחלה היא נוצרה בשביל החוגים הרחבים של איזה עם ויצירה הזאת היא יותר קלה ונוחה ביחס אל היוצר. יען שבתוך החונים הרחבים ימצא תמיד איזו הערצה והכרת תודה בעד מפעלו. לא כל האנשים חוננו בחוש בקורת אחד. אם בחלק אנשים לא תמצא יצירתו חן מיוחד. הנה כחלק השני ימצא לו הסכם גמור. אבל יש יוצר יצירה אשר מתחילה היא נוצרה רק בשביל חוג צר ומוגבל בשביל האנשים היותר מפותחים. בעלי ההגיון העמוק. יוצר כזה הוי במה מסוכנה דרכו. כל נטיה קלה מן הצד תעורר:
עליו תיכף בקורת קשה וחדה. ואם בתוך החוג המצומצם הזה. לא תמצא יצירתו את ההסכם עליה. אז אין לו לקוות שההסכם יבא לה מצד אחר: כל עם ועם יש לו יוצריו הרוחנים. היוצרים ומרחיבים את תרבותו בכל מקצועות, כן גם העם העברי לא אלמן מהם. כל מפלגה ומפלגה יש לה יוצריה. גם מפלגת הדתי-תלמודית יש לה יוצריה-כל המחברים למיניהם: אולם אף במקצת לא נוכל לדמות מצב המחבר הדתי-תלמודי למצב היוצר באיזה מקצוע אחר. בשעה שכל היוצרים למיניהם חתים רק מנתוח הבקורת. אבל אם הבקורת תהיה לטובתם. אז יודעים הם כי על יצירותיהם ירבו הדורשים. בלי התעמולה המלאכותית הבזויה. אבל לא כן מצב המחברים הדתי-תלמודיים. אם אזמל הבקורת לא יעשה נתוח קשה בחיבוריהם ויצא דינם לחסד. גם אז ישארו חיבוריהם בבתי מסחר הספרים כאבן שאין לו הופכים. כי הדרישה על ספר דתי תלמודי כה דלה וכה צנומה עד שגם חיבורי גדולי וגאוני ישראל המפורסים ליצירות ענקיות גם למו אין מהלכים!!:
כל רעיונות העצב הללו התעוררו במחי כאשר התעוררה בי תשוקתי להוציא לאור ספרי הנכחי "בית יעקב" על שו"ע ח"מ חלק ב'. אמנם גם בהספרים הראשונים הדרושיים אשר הוצאתי לאור. גם אז קננה במחי השאלה העצבנית האם אמצא לי ההסכם הצבורי? ואתן תודה לאל מושיעי כי דאגתי אז היתה אך רגעיית. רק עת קצרה נסרה במחי המחשבה הספקנית על דבר ההסכם הצבורי. אבל כאשר אך יצאו ממכבש הדפוס. ונצבו לפני חוות דעת הקהל. אז נפזרו ממני כל פזורי נפשי. יען כי מהדרישה הרבה על ספרי. נוכחתי תיכף בי ההסכם הצבורי עומד לימיני. אבל לא כן הוא מצבי עתה בשעה שהנני נגש להוציא לאור את ספרי הנכחי על "חשן משפט". ספר דרושי נוצר מתחלה לחוגים יותר רחבים. בשביל כל "יודעי" תורה. וספר הלכי על חשן משפט הלא לא נוצר רק לסלתה ושמנה של המפלגה התלמודית. לבעלי ההגיון העמוק. לבעלי התריסין אשר עין בקורתם היא חדה וחודרת. ואפחד מאד מפני הלומדים המבקרים. אולי ישאלו אותי השאלה הנושנה והתמיד חדשה "הגם שאול בנביאים"?:
ההתנצלות האחת שיש לי. כי לא באתי בחבורי הנכחי להמציא איזו המצאות חדשות מפליאות. חדושים עקדיים. חבורי זה הוא לא חדושי. הוא נושא עליו אופי באורי. כי כל דברי סובבים הולכים. לבאר את דברי רבותנו הקדושים הראשונים והאחרונים. בכל מקומות הסתומים והבלתי מחוורים אשר מפרשי השו"ע לרוחב שכלם או שקצרו במקום שהיה להם להאריך. או שלא פרשו מאומה. ואנכי אחרי חפוש מרובה בכל ספרי רבותנו ז"ל. בארתי את כל המקומות הקשים כפי הבנתי אשר ההשגחה העליונה נתנה בי. גם בכל המקומות אשר נחלקו מפרשי השו"ע לדינא. הראיתי מקום לספרם של ראשונים לעיין שם. והמעיין יכריע את הדבר כפי שכלו. במקומות הרבה הראיתי מקורים נאמנים לדברי השו"ע בש"ס וראשונים. גם הערות עצמיות חדשות למכביר ימצא המעיין בחבורי זה. ולא אשנה אם אחליט כי הלומדים שו"ע ח"מ ימצאו תועלת מספרי זה!!:
ואחרי כל אלה לא הרהבתי בנפשי עוז לגשת אל המלאכה רבת האחריות הזאת. טרם שהראיתי את ספרי לפני גדולי וגאוני זמננו. ונתנו תוקף לפעולתי. וכתבו בתעודתיהם. כי ספרי זה הוא נחוץ לכל ההוגים בשו"ע חו"מ. רק אז גשתי אל העבודה לסדרו ולהפיצו בקהל. ואל אלקי צורי אשא עיני שינהלני על מי-מנחות ויזכני ללמוד וללמד. ואת קרן התורה ירים בימינו. וביחד עם זה יחיש התשועה לעמינו. כשאיפת כל קויו ומיחליו.
אשר בכבודם יתימר המחבר. ב"ה. אסטרין כ"ד אדר. תער"ב:
הלכות הרשאה:
סימן קכ"ב:
סמ"ע ס"ק ג'. ועפ"ר כו' אבל בממון כו':
ובתומים כתב דדוחק לחלק כן. ולכאורה מתוס' גיטין כ"ת ע"א וב"מ ל"ט ע"ב משמע דלאו בכל ממון חיישינן רק ביתמי החמירו וכ"כ הריטב"א ב"מ שם בשם הרמב"ן:
ואולי גם כונת הסמ"ע לזה. ובקצוה"ח הק' בזה ולא הביא דברי הסמ"ע ודרישה. והאורים כתב דהוי כאין הולכין בממון אחר הרוב ולכאורה כאן הוי רוב וחזקה רוב לחיים וחזקת חיים והיש"ש כתב דאע"ג כשמת המלוה בטל השליחות והוא באחריות הלוה מ"מ אינו יכול לעכבו מליתן לו דמעמידין אותו בחזקת קיים. וצ"ל בכונתו ג"כ משום דהוי רוב וחזקה דבחזקה לחוד אין מוציאין ממון וזה כונתו שכתב משום דליכא ריעותא. דבאיכא ריעותא ברוב אין מוציאין אף בחזקה עמו כמ"ש הבעה"מ כתובות רפ"ב דבחזקת הגוף בצירוף רוב גם שמואל מודה וקאמר שם בש"ס איתרע ליה רובא ועיי' שעהמ"ל פ"ד מסוכה בכלל דחיישינן שמא מת:
ש"ך ס"ק ה'. וכ"כ בתשו' מהרי"ו כו' ואין שם יורש אלא הוא כו': הש"ך קיצר בהעתקתו דהא כיון שאין שם יורש אלא הוא אין כאן בע"ד כיון שנפלה לו בירושה ולמי יתבע השליח. אבל בד"מ מובא בזה"ל אעפ"י שהמרשה חייב למורשה וא"ש:
סעי' ד'. צריך ליקח לו בקנין שהרשהו:
עיי' ש"ך ס"ק י"ג בביאור דברי הטור. אף שבעצם הבנתו בדברי הרמב"ם וראייתו כן נראה מתשו' הרשב"א מובא בש"מ ב"ק ק"ד ע"ב אבל בדברי הטור אין לומר כן דבלשון הרמב"ם שמובא בטור לא הוזכר דבעי קנין אג"ק ובריש סי' קכ"ג מביא דעת הרמב"ם ושם הו"ל להביא דעת הרמ"ה ע"ז. ובאמת מלשון הרמ"ה מובא בש"מ ב"ק משמע דא"צ קנין כלל והוא מפרש עובדא דרבי אבא בקנין ממש דלא כהרמב"ם. ועיי' נחלת שבעה בנוסח השטרות סי' מ"ד אות א'. והנה דעת הגאון בשו"ת הגאונים סי' קצ"ג דקנין אג"ק בעי וכן דעת הראב"ד מובא בחי' רשב"א ב"ק שם:
סעי' ה'. ויש מ"ש כו':
משום דהוי כשותף כמ"ש בבהגר"א:
ולפי"ז צע"ק בש"ס ואי כתיב ביה זיל כו' דהא על השאר א"צ להרשאה דהוי כשותף. ומש"כ בש"ך ס"ק י"ט בשם רש"ל. וכתב בקצוה"ח דבשכר פעולה כיון דצריך לשלם אמרי' מיגו. והנתי' חמה עליו כיון שאין לו קנין בגוף הדבר רק שהמשכיר חייב לו ל"ש מיגו דמשתעי דינא. וכסברת הקצוה"ח כן מובא בק"נ על הרא"ש גיטין פ"ק בשם גאון אחד בישוב דברי הש"ך סי' ק"ה מש"כ בישוב דברי רש"י שכתב דשליח מהני אף בחב לאחרים ר"ל בשליח בשכר. דהואיל דאית ליה זכות בהאי תפיסה כשיתפוס זכי נמי לחבריה וי"ל:
ש"ך ס"ק כ"ה. אבל בבעה"ת כו' וא"ת א"כ כו' הרשב"ם ב"ב ק"נ ע"ב מביא דעת המפ' דנפק לאפיה שלא יחזיק בהם ודחאם כיון דכותבין בהרשאה וכל כו' חזינן דשליח שויה. אבל דעת הי"מ הוא הר"י מיגש המובא בש"ך כאן דהקנאה גמורה היתה ולכן חשש וכן פירש ביד רמ"ה ב"ב ע"ז ע"ב ובשו"ת הגאונים סי' קצ"ג ביאר שלא יחזיק בקרקע שניקנית אגבה והרמ"ה כתב דמשום זה לא חייש דלכך אקני ליה אגב אסיפא שאם יבא להחזיק הוי עקיר לה ויהיב לה. וע"כ לומר דהגאון מפרש כפי' הרגמאה"ג דלאו אסיפא ממש קאמר אלא חצירו סוף ביתו ושני הפירושים מובא ברש"י ב"ק שם. אמנם דעת הגאון בתשו' שם צ"ע שכתב דלכך מקנין אגב ד"א של א"י שלא יחזיק ביה ולא יקנהו כי אין ידוע. דגם בל"ז לא קני דבמתנה בעינן דבר מסויים וע"כ צ"ל בדעתו כדעת הי"א לק' סי' רמ"א סעי' ד' ועיי' מש"כ לק' בזה: שם. ס"ק ל"ג בא"ד.
ומש"כ דא"כ אין הב"ח כו' לאו מילתא היא כו':
נראה בכונת הב"ח דיש ללוה ג"כ נכסים אחרים ולכך רוצה הבעל לבטל השומא וכתב הב"ח דבלא"ה מצי לבטל השומא אף בלא הרשאה. ובעיקר דברי הש"ך עיי' הפלאה בקו"א סי' פ"ה ובב"מ שם מש"כ בדבריו:
שם. ס"ק ל"ד. וגם דברי הריטב"א כו':
כונת הריטב"א הוא על הפירי שתובע הבעל וא"צ הרשאה אף שגם בפירי הם שותפים שאם רוצה למכור א"י משום ריוח ביתא ע"ז אמר דבפירי ידו כידה ול"ד לשאר שותפים. ובתי' רשב"א גיטין מ"ח מבואר דגם בפירי יכולה למחות דלא כהש"ך כאן ועיי' ישועי"ק אהע"ז סי' פ"ה ס"ק ג':
סעי' א'. מדינא דגמ' כו':
וכתב רש"י ב"ק ע' הואיל ואינו ברשות הבעלים כו' הילכך אם אבד יוכל לחזור ולתבוע מיד הנאמן. וחמה הקצוה"ח דהא פקדון לכו"ע יכול להקדישו. והיה א"ל בדעת רש"י דדעתו הוא כמ"ש הראב"ן מובא במרדכי ר"פ מרובה דללישנא קמא פליגי אדר"י דר"י מיירי בגזל ולנהרדעי אפי' בפקדון לא מקדיש ויהיב. אבל דעת יחידאי היא. ויותר נראה דשיגרת לישנא היא ברש"י ואגב אחריני נקט "נאמן. אף שמיירי בגזל וכ"כ הפנ"י. ולהלכה נראה דעת רש"י כדעת גדולי הפוסקים המובא בש"מ דהיכא דאסור לכתוב כגון במטלטלי דכפריה חייב הנאמן באחריותו וחוזר עליו והיכא דהחיסרון הוא בכתיבה דלא כתב כל דמתענית וכדומה פטור מאחריות וא"ת עליו. ולכך כאן דאמר לא "כתבינן" ר"ל דאסור לכתוב ע"ז כתב רש"י דחייב באחריות דאי לאשמעינן דמצי א"ל לאו ב"ד דידי את וכמו שהק' הקצוה"ח הול"ל כלישנא דל"ק לית ביה מששא. ובזה מבואר גם מה שהק' הב"י על רש"י דלא גרע מעשאו שליח דהא על פיו נתן. דהכא גרע משלח ע"י שליח כמ"ש גדולי הפוס' הנ"ל. ומש"כ עוד המחבר אבל אין כותבין הרשאה על מלוה שבע"פ. עיי' רשב"א ב"ק בסוגיין מחלוקת הראשונים בזה. ודעת רש"י נראה כהחולקין על הרמב"ם שפירש בקדושין מ"ז ע"א והירשה עליהם היינו שכתב לה הרשאה. אבל הריטב"א עמד שם על לשון זה בש"ס: והנה התוס' ב"ק ע' ושבועות ל"ג כתבו דלמ"ד דאף בלא כפר לא כתבינן מוקי לה במקרקעי דקרקע אינה נגזלת דודאי כתבינן וכמ"ד המשביע עידי קרקע חייב. ותמה הגרע"א בגליון דהא מבואר לק' ל"ז ע"ב דלמ"ד אין קרקע נגזלת דדריש כללי ופרטי ס"ל דמשביע עידי קרקע פטור.
וראיתי בתפארת ירושלים כתב בכונת תוס' דאף למ"ד דס"ל קרקע נגזלת אפ"ה אינה נגזלת בכפירה בעלמא כמטלטלין רק ע"י קנין גמור ותו דמי קרקע דכפריה כמטלטלין בלא כפריה. וכסברא זו כתב באמת הגרע"א ב"מ ז' להק' בש"ס שם דמוקי במסותא מקרקעי דכל עיקר החילוק הוא בין מטלטלין לקרקע הוא דמטלטלין נגזלים וקם ברשותו דגזלן וקרקע אינה נגזלת ולא קם ברשותו דגזלן. ולפי"ז, בגזל מטלטלין בלא קנין הוי כקרקע דמנחי ברשותו דנגזל ובמסותא דלא עשה קנין וכל הגזילה הוא רק במה שאמר דידי הוא וליכא קנין יכול להקדישו ועיי' גליון הגרע"א סוכה ל"א ע"א. אבל הקצוה"ח כאן ובסי' שנ"ד העלה דכל היכי דיש לאחר תביעה ע"ז ג"כ אינו ברשותו מיקרי ולמאן דס"ל קרקע נגזלת והוי כמטלטלין הוי כאן דשא"ב. ונראה בכונת התוס' דהא מצד הסברא ודאי יש לומר דקרקע אינה נגזלת מקרא והארץ לעולם עומדת אלא מאן דס"ל משביע עידי קרקע חייב ומרבי להו גם לענין השבה הוא רק מצד גזה"כ וכן נראה להדיא ברש"י ל"ז ע"ב ולא איתרבי אלא למש"כ שם בכתוב דהיינו קרבן שבועה והשבה כמ"ש רש"י שם אבל לענין הקנאת הנגזל בדוכתא קאי לענין זה דאינה נגזלת. ואחר זמן בא לידי שו"ת חסד לאברהם להגר"א תאומים ושם ראיתי בחלק חו"מ סי' ג' שכתב לתרץ קושית השואל שהק' קושית הגרע"א באופן שכתבתי ולא הזכיר מדברי רש"י שבועות שהבאתי שמוכח להדיא כן. ואגב ראיתי שם שכתב לתרץ קושית השואל שהק' לו על הראב"ן שבמרדכי הנ"ל שכתב דנהרדעא פליגי אדר"י וס"ל דאף בפקדון ל"מ מקדיש. ומלבד קושית התוס' ע"ז עוד תקשה מגמ' ערוכה קדושין מ"ז התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך מקודשת. ולהראב"ן הרי אין בידו להקדישו ואין הקדושין חלין על דשא"ב. ותירץ דהראב"ן ל"ק אלא בלא יחד מקום להחפץ הנפקד דאז החפץ מונח ברשות הנפקד והש"ס דקדושין מיירי ביחד לו הנפקד מקום דאז הוי רשות המזיק עפ"י דעת רשב"ם ב"ב פ' הספינה מובא לק' סי' קפ"ט ובזה שפיר יש בידו להקדישו. והנה עפי"ז היה אפשר ליישב מה שהק' האהל דוד שבועות שם דמה יענה הראב"ן לראיית התוס':
דעיקר כפל בגונב מבית שומר כתיב. די"ל דמשכח"ל ביחד לו מקום דבזה הוי, רשות המפקיד ויכול להקדישו [ועיי' תפא"י שם]. אבל תירוצו הא אינו מספיק לתרץ על מה שהק' שם מהג' רמ"א אהע"ז סי' כ"ח דחטפה מעות וקידשה דהוי קדושין וכתב הב"ש משום דנעשה כפקדון ושם לא יתד מקום. עוד תקשה לתירוצו דשם אמרי' דאי מלוה ברשות בעלים לחזרה מקודשת כשלא הוציאה עדיין והתם קיבלה ע"ד להוציאה ול"ש יחד מקום ואמאי מקודשת לא יהא אלא פקדון דלא יחד מקום דאינה מקודשת. ולפמש"כ כאן הקצוה"ח בדעת רש"י דסתם אורכתא יש לו עכ"פ טענה שע"ז מעכבו ולכך הוי דשא"ב. י"ל דגם הראב"ן ביש לו איזה טענה קאי ול"ק גם מה שהק' התסל"א. ומלבד זה, מה שהק' מהג' רמ"א אהע"ז הנ"ל לפמש"כ הא"מ שם דלגזלן עצמו ודאי יכול להקנות וה"ה דיכול לקדשה בו. ובעיקר חילוקו בין יחד לו מקום ללא יחד לו הא זהו טענתו של המהרי"ט על הרשב"ם כיון דלא יחד לו מקום במאי קנה ומובא בקצוה"ח סי' קפ"ט וע"ש מש"כ בזה ואכ"מ ועיי' שו"ח שומ"ש מהדורא תנינא ח"ג סי' קכ"ו קכ"ז מש"כ בזה והנה בבאה"ג אות ז' מובא לשון הכ"מ ע"ש. ולולא דברי הראשונים שהק' על הרי"ף מש"ס שבועות היה א"ל דבאמת אין סברא לומר דבכפירה שאח"כ תתבטל ההרשאה למפרע ועוד דכ"א יעשה כן שיכפור כדי לאישתמוטי כמ"ש הכ"מ.
ואולי גם כונת הרי"ף אינו אלא כגון שלאחר כתיבת ההרשאה טרם הגיע המורשה בהרשאתו להנאמן נזדמנו הבע"ד וכפר בו בלא עדים ע"ז אמר הרי"ף דנתבטל ההרשאה למפרע אבל בלא נשמע כפירת הבע"ד עד שבא המורשה בהרשאתו גם הרי"ף מודה דלא נתבטלה. ואולי י"ל דגם הכ"מ הבין כן בדעת הרי"ף דאל"כ למה לא הביא דעת הרי"ף החולק דאף לאחר, הכתיבה נתבטל וע"כ דלאחר ההרשאה לגמרי מודה הרי"ף. ולשון רש"י שבועות שם שכתב שכבר נשמע כפירתו מורה דאתי לאפוקי מדעת הרי"ף:
ש"ך ס"ק י"ד. ואפשר גם דעת הסמ"ע כן:
בפרישה כתב להדיא דבביטל להדיא גם בלא ידע הנתבע חייב. גם מש"כ הש"ך לדייק כן מלשון בעה"ת. שם בפרישה מדייק מדבריו איפכא ע"ש:
סעי' ט"ו. בד"א כו':
צ"ע על השמטת הפוס' דעת רש"י שכתב משום דהבע"ד עצמו היה מפשר עמו משא"כ המורשה דלפי"ז ל"ל חילוק, התוס' וכ"מ בהג' אשר"י וכ"כ הר"ן ובב"י מובא לשון הג' אשר"י בשם רשב"ם והוא ט"ס וצ"ל רש"י:
בבאה"ט מביא מהגד"ת דהיכא דהמורשה מקבל שכר ונהנה ל"ש ואשר לא טוב עשה. ול"מ כן בש"ס דאמר שמואל זה הלוקח שדה שיש עליה עסוקין וע"כ דנהנה מלקיחתו ומשום דיש עליה עירעורין וטענות אין מהראוי ליכנס בעירעורין ואף דיש לו הנאה. ומש"כ הקצוה"ח ס"ק ג' לדחות ראיית התה"ד דמשום חרם הוא כ"כ להדיא בתשו' הרא"ש מובא בב"י יור"ד סי' רכ"ח ועיי' תשובת מהר"ם מובא בנוב"ת חיור"ד סי' קמ"ו ועיי' שו"ת שם אריה חיור"ד סי' מ"א מש"כ בזה:
סימן קכ"ד:
הנתבע א"י כו':
עיי' שו"ת רמ"א סי' ק"ד מש"כ בזה ובנחלת שבעה טופס שטר הרשאה סי' מ"ד אות ו'. ובשו"ת דברי מלכיאל חלק ג' סי' קס"ז דן דכ"ז בשליח בעלמא אבל אם יש לו להנתבע איש שעוסק בעסקיו יכול לשלחו ומביא ראיות לזה. ועיי' עוד במשפט שלום סי' קע"ו סעי' כ"ה מש"כ האחרונים בזה: