בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן קיח
סעיף א' שומרת יבם. עיין חלקת מחוקק וב"ש. נראה לפענ"ד דה"ה אם מתה אחר שנתייבמה דהא הא שזוכה היבם בנכסים כשהיא שומרת יבם מפני שהיא ספק נשואה ואי בנתייבמה הי' צריך להחזיר גם בעודה שומרת יבם הי' מחויב להחזיר אלא ודאי דגם בנתייבמה אין חייב להחזיר דהא יכול לומר אך אני יורש והתנאי לא הי' רק אם תמות בחייו של בעל כנ"ל ודוק:
סעיף י"ד יפה עשתה. עב"ש ס"ק ד' שהקשה דהא הפורע חוב של עכו"ם של חבירו חייב לשלם כו' עיין שם. ובספר הפלאה הקשה דיותר הי' לו להקשות דהא הרוחה משלהם וכו' ולא ידעתי מאי קשיא לי' דהא תקנות טוליטולא היו שחצי הנכסים הם שלה והחובל יפרעו משל יורשים וכיון שהתקנה הי' לחלוק מכל דבר חצי והיא פרעה החוב מהרבה דברים שנתנתן הכל לעכו"ם הרי פרעה ג"כ משלה ולכך לא הי' יכול להקשות רק מפורע חוב של עכו"ם. אך אמנם תירוצו של הבית שמואל דחוק מאוד דהא ודאי דאפילו פורע חוב של יתומים לעכו"ם גם כן מחוייבים להחזיר דמה לי פרעו שלא לדעת לוה או שלא מדעת ב"ד תדע דאי לא תימא הכי לא היו משמיטים דין זה הפוסקים בח"מ גבי פורע חוב של חבירו דביתומים פטורים אפי' בשל עכו"ם. לכן נראה לי לפי עניות דעתי הא דהוצרך הטור לומר הטעם משום דהוי כאפוטרופוס הוא לענין לפוטרה אפי' אם זילזלה קצת במכירת המטלטלין כדי שלא יזלזלו העכו"ם יותר במכירה הקרקעות ג"כ אינה חייבת לשלם:
סעיף ט' הכותב לאשתו בשעת נשואין כו' קודם שניסת גובה ממנו. בספר הפלאה הקשה דהא מטלטלין נינהו ומטלטלין המכורין אינו יכול לגבות. ולפי עניות דעתי דלא קשה כלל דבלוה אחר דקיימא לן גבי קרקע יש לו גבי מטלטלין אין לו מ"מ נראה דאם כתב בשטר שיתחייב עצמו להגבות רק מקרקע דנשתעבד למלוה ראשון מדר"ן ואינו יכול לסלק במטלטלין להפסיד להבע"ח שהשטר חוב יש לו דין קרקע ולפי זה ה"נ כיון שלא הקנית האשה להבעל המעות רק שיקנה בהן קרקע ולא דמי למטלטלין המכורין שקנה המטלטלין להיות שלו מה שאין כן הכא שלא הקנית לו המטלטלין שיהיו שלו רק בהלואה הן אצלו עד שיקנה הקרקע יכול לכפותו שיגבה לה קרקע שיטרוף ממנה מה שאין כן בלותה אחר שניסת אינו יכול לטרוף רק אחר שתתאלמן ולא נשתעבד להגבות לבע"ח זה מדר"ן רק על אחר שתתאלמן והבעל אומר שמשלם אחר שתתאלמן ותתגרש כאשר נשתעבד אין אנחנו יכולין לכפותו להבעל שיקנה הקרקע למען יהי' יכול למכור בטובת הנאה שיגבה מיד:
סעיף י' הבעל למתנה. עיין מה שכתבתי בסימן פ"ה סעיף ו' מזה:
סעיף י"ג עליהם להביא ראי'. עיין ב"ש ס"ק י"ד הטעם משום שהנכסים בחזקת הבעל וכו'. ובספר הפלאה כתב דדוקא כשיש ספק בין דינא דאורייתא לתקנתא אוקמוה אדאורייתא משא"כ כאן דבין שהבן מת תחלה ובין שהאשה מתה תחלה דדינא דאורייתא כבר נפקע דהתקנה הי' שאם יש בן יורש הבן ואם אין בן יורש יורשי' הרי ירושת הבעל מאשתו שהוא דינא דאורייתא כבר נפקע או להבן או להיורשים רק שהספק הוא אם מתה היא תחלה וירשה הבן והיא בא לירש הבן או הבן מת תחלה ויורשי' הן היורשים את האשה ובתשובה הרא"ש מדמה לה למתו בעליהן עד שלא שתו בסוטה ומזה מוכח דנ"מ הוא של יורשי האשה ודוקא בשטר נדונייתא דהבעל מוחזק פטור כמו במתו בעליהן הנ"ל וכן בנכסי צאן ברזל נוטל הבעל עכ"ל ספר הפלאה. ותמיהני כיון דמדמה להו למתו בעליהן הא בסוטה שם לא נסתפק התו' בנכסי צאן ברזל רק אם הם כולו של האשה או דשייך פלוגתא דב"ב ושם קיי"ל דיחלוקו ע"ש אבל כולו של הבעל ודאי דלא וגם שטר נדונייתה ודאי דצאן ברזל הם דודאי לא נתקנה לעקור ירושה דאורייתא שלא יהיה הבעל יורש כלל דאין בדורינו לבטל דין דאורייתא דאפילו בתקנת הגאונים שיגבה הבע"ח מטלטלין דיתמי כתב הרמב"ם לכתוב בשטרות בפי' מטלטלין דאין כח בדורינו לבטל דינא דש"ס ומכ"ש דינא דאוריית' ובודאי התקנה היתה שיחייבו הבעל להחזיר ירושה להיורשים או להבן ולכך כשיש ספק דמי לנפל הבית עליו ועל הבן דאין הבע"ח יכול לגבות ולכך הכא הוא של בעל דהבעל ודאי יורש והיורשין שבאין מכח התקנה הוי כבאין מכח חוב בספק שאין יכולין להוציא מספק ולכך הכל בחזקת הבעל אפילו הנכסי מלוג כנ"ל ברור:
סעיף ט"ז צריך לקיים שבועתו. עיין ש"ך סימן צ"ט ס"ק ב' דהב"ד נותנין לכתחילה החצי לראובן ואין חוששין לשבועתו ע"ש. ולכך נראה דכיון דמיירי בגוונא דמיירי בתשובת הרא"ש שנתן לאח' למ"ד זהובי' ללמדם אומנות וכל מה שירויחו עמו יחלוקו ביניהם והרי הוא בע"ח ליתן לו החצי ריוח ודמי לאומנין שנשתתפו דכל אחד נעשה כפועל לחבירו כמבואר בח"מ סי' קע"ו ובהשכיר עצמו להשני וכאלו מכר גופו להשני בזה כתב הרא"ש שפיר דאין הבע"ח יכול לטרוף גופו ממי שהשכיר עצמו לאחר דאין השיעבוד חל על גופו משא"כ בנכסים אין השבועה חלה לבטל השיעבוד נכסי והא שכתב הרא"ש משום השבועה דשם הי' רוצה בעל האשה לחזור בו והמעשה היה שם שהשותפות הי' על ה' שנים דהוי כפועל לזמן שיכול לחזור בו ולכך כתב הרא"ש דאף שהבעל רוצה לחזור בו א"י כיון שנשבע וכיון דאינו חוזר בו ממילא כל מה שירויחו זוכה הלה בחלק ריוח שלו ואין לאשתו חלק ריוח בו. ולפי זה אפילו לותה האשה למזונות בשטר דמבואר בח"מ סי' צ"ז דאם באו כאחד חולקין מ"מ בכה"ג אין האשה זוכה בזה דהחצי ריוח זוכה בו האחר דהוי כפועל שלו והוא שלו ממש אבל בשאר הלואה בעל פה אף שנשבע לפרעו אם האשה לותה בשטר אין משגיחין על שבועתו כדמסיק הש"ך בסימן צ"ט:
סעיף י"ז אין זה טענת אונס. עיין ב"ש ס"ק י"ח שכ' שיש לבעלים דין ודברים הוי כמו פשרה וצריך מסירת מודעה ע"ש. וקשה הא מבואר בח"מ סי' ר"ה דבפשרה צריך מודעה ואונס א"כ מאי מהני מודעה כיון דלאו אונס הוא כיון דבדין רצה לגרשה ומחלה לו כדי שלא יגרשנה ע"פ דין. לכן נראה הטעם דהנה הא שכתב הב"ש דהוי כמו פשרה היינו שנתפשרה שלא יגרשנה מחמת שלא ילדה עשר שנים ומחמת שקיבל על עצמו שלא יגרשנה מוחלת לו הכתובה והנה אם יש עדים על זה אפילו לא מסרה מודעה טענתה טענה דהא לא מחלה לו רק כדי שלא יגרשנה מחמת זה וממילא כשרוצה לגרשה חייב ליתן לה כתובה ולפי זה אפי' ליכא עדים על זה מהני כשהיא מסרה מודעה לפני עדים אפילו לא ראו עדים גוף המעשה של הפשר ולא שמעו רק שמחלה סתם ודאי דחייב ליתן לה הכתובה דהא לפי דברי' הרי הבעל אינו מקיים התנאי שנתפשר עמה דהוא מגרשה מכח זה ובאה מכח ממ"נ דאם אמת שנתפשר מכח זה ודאי דחייב כיון שמגרשה ועבר על תנאי ואם מחלה סתם בלא תנאי הוא במתנה ומהני נודעה בלא אונס:
סעיף י"ח בקבורת בעלה. ענ"ש ס"ק י"ט ודבריו קצת מגומגמין כי יש שם ט"ס וכצ"ל וכן משמע מדברי הרב בהג"ה סעיף זה ואפילו אם תפסו היורשין אבל קרקע או מטלטלין אם כתב לה מטלטלי אגב קרקע וכו' כצ"ל. פי' דמהרב בהגה שכתב דאם תפסו היורשים וכברו אין צריך לשלם משמע דאם לא קברוהו עדיין מוציאין מידם ולזה סיים במקרקע או במטלטלין אגב קרקע לכ"ע ואף הב"ח מודה דמוציאין מידם כשתפסו ומה שהביא בשם התוספתא ראה דהתוספתא ר' טרפון היא דסבירא ליה בכתובות דף פ"ז דמהני תפיסה לאחר מיתה דבימי התוספתא לא נתקנה תקנת אונים ולר' עקיבא לא מהני תפיסה לאחר מיתה וע"כ ר' טרפון היא ואח"כ הביא בשם השלטי גבורים דאפילו תפיסה לאחר מתה לא מהני ומ"ש עולה מזה קרקע או מטלטלין וכו' כוונתו מי' השלטי גבורים דהא בסוף דבריו משמע שפסק כהרב בהגה ומה שכתבו החלקת מחוקק והבית שמואל דאם קברו היורשה אחר התראת בית דין מהמטלטלין דחייבין לשלם נראה לפי ענית דעתי דאם כבר מכרו המטלטלין והוציאו לצורך קבורה דפטורי דהא הטעם דפטורין דחשיבי כגורם היזק וכי אם יגרום ארד היזק לחבירו במקום דלא חשיב רק כגרמא בנזקין אחר התרות ב"ד יתחייב לשלם:
שם מקופה של צדקה. עב"ש ס"ק כ' מה שהביא בשם תשובת מהרמ"מ ועיין בספר הפלאה מה שכתב על זה. ולפעד"נ דבחיוב של היורשים כשלא ירשו הוא רק כענין המבואר ביו"ד סימן רנ"ב דכופין האב לזון הבן כשהוא אמוד מטעם צדקה וכן כל הקרובין כשהן אמודין ולכן נראה דה"ה בקבורה שלא ליטול בבזיון עדיף ממזונות דכופין אותו ליתן מטעם צדקה אבל ליכא שיעבוד נכסי ואין הב"ד יורדין לנכסיו משא"כ בבעל לאשתו יש שיעבוד נכסי על קבורת אשתו וכן כשיורשין איכא ג"כ שיעבוד נכסי. ובזה יתיישבו כל הסתירות של הראיות שהביא לשני צדדים. וע"ש בנ"ש עוד באה שיש חתן ואח ונן ואלמנה האיך נותנין לפי חשבונו פולקין ההוצאה על י"א חלקים נותן הנין סלק אחד עשר ואחיו שני חלקים אחד עשר והחתן די והאלמנה די ולא ביאר אם יש הרבה נינין ופתן אחד פו הרבה חתנים ונין אחד:
סעיף י"ט ע"ד תנאים הראשונים, עיין מה שכתבתי לעיל ס"ס קי"ד מ"ש שם:
שם בירושה שנעלה לה. לכאורה תמוה כיון שכתב אח"כ כשהן פנמן מכניסין הנדונייא לא תיקנו א"כ אפילו נפלה ירושה שמקודם היינו שהכניסה היא עצמה ומכש"כ כשנפלה בעודה תחתיו וכל דין זה שכתב הרמ"א הוא למותר שנכלל בהא שכתב דכשהכניסן בעצמן לא תיקנו גם מ"ש הב"ש דנ"מ שהאב נותן צריך להחזיר קשה דהא הרמ"א כתב דגם המתנות א"צ להחזיר והוא מטעם דהוי כנכסי מלוג ומשמע דאפילו מתנות שנתן אביו אין צריך להחזיר אלמא דאפילו נ"מ שנתן אביו א"צ להחזיר ואפילו אי מיירי שאחרים נתנו מתנות מ"מ הא אין חילוק בין אם נתן האב או אפרים שנתנו כמ"ש הרב בהג"ה ולכן נראה לפענ"ד דהא שכתב למטה דאם הן עצמן הכניסו הנדוניא דלא תיקנו היינו דוקא באלמן והאלמנה שהשיאו את עצמן או ביתומה שהשיאה עצמה במעותיה אבל אב המשיא את בתו בממון שלו אף שיש לה ג"כ ממון של עצמה שירשה כיון שלא היתה יכולה לינשא בזה בלי נדוניא שנתן אביה ואם לא היה אביה משיאה היתה נשארת פנויה והיה האב יורשה וזהו בכלל העגמת נפש אשר סמכו על והם לריק שאבד בתו ואבד מעותיו שראויה היה להיות מעותיו ומחמת שהשיאה ונתן מביתו להשיאה אבד בתו ומעותיו. ויש ללמוד הדבר בקל וחומר מהא שכ' מהר"ל בתשו' סי' ס"ה דאפילו קיבל מעות אחרי' לנדוניא שנתנו אחרי' לנדונייתא יחזיר לאב מכ"ש אם צריך מעותיו למעותיה שחוזר הכל לאב ודוקא באלמון ואלמנה לא תיקנו אבל באב או יתומה שהשיאוה אחרים וצרכי מעותיה למעותיה תיקנו כל מה שהכניסה בין נ"מ בין נכסי צ"ב חוזר להנותן או להיורשים. אבל ירושה שנפלה בעודה תסחתיו בזה לא תיקנו כי בספק כזה לא חששו לתקן. ומה שכתב הרב בהג"ה דהמתנות שנתנו להחתן אין צריך להחזיר היינו מתנות שנתנו אחר החופה כמו מתנות שנותנין בשעת דרשה דזה דמי לירושה שנפלה תחתיו כן נראה לי לפענ"ד:
שם או נהרגו. עיין פ"מ וב"ש. ולכאורה הסברא תמוה כיון דחשיב כתנאי על מנת שתהנה בתו מה בכך שנאנסה הא אונסא רחמנא לא חייבו. וכן הקשה בספר הפלאה. ולפעד"נ דהטעם הוא דהנה הא דלא חשבינן מה דאמרי דעל זה לא נתחייב נגדו דברים שבלב הם ודברים שבלב אינן דברים הוא משום דע"כ הטעם דבמקום אומדנא דמוכח הוויין דברים אמרינן אומדנא הוא שבלבו היה להתנות בשם שתמות בתו ולא תהנה אבל להתנות בנהרגה בעילתה דלא שכיח ודאי לא אסיק מדעתיה להתנות כלל ואפילו אי אסיק אדעתיה ליכא אומדנא על כך ודברים שבלב הוא:
תם ונשלם. שבח לאל בורא עולם:
סוף הספר