בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן קיז
סעיף א' ותצא בלא כתובה. לכאורה קשה הא בשאר מומין שנמצאו אחר הנשואין אמרינן כאן נמצא כאן הי' וברשות בעלה נולד כמו בריח הפה אם כן הכא נמי אם נולד זה בה אחר הנשואין בודאי כגון שהי' לה בעילת היתר קודם יש לה כתובה דאומר' נסתחפה שדיהו כמו שמסיים המחבר אם כן אפילו ראתה בבעילה ראשונ' נימא דודאי אחר החופה הי' מטעם חזקת ממון כאן נמצא כאן הי'. שוב מצאתי בספר הפלאה ובית מאיר שתמהו בזה לכן נראה לפענ"ד דהנה הא דפשיטא לן דאין מום זה חשיב מום נגד לבטל הקידושין דהא דאסורה מדרבנן ברואה דם מחמת תשמיש הוא מחמת דאמרינן הוא וסתות והוא רק חזקה וחשש מדרבנן ומדאורייתא לאו חזקה הוא ואמרינן דמקרה הוא שקרה שראתה באותו פעם ששימשה ואינה בחזקה כלל שתראה עוד ואם אמת הוא שמקרה קרה לה שהגיע זמנה לראות באותו פעם בשעת התשמיש ודאי דאין הקידושין בטילין למפרע אף שמחמת מקרה זה נאסרה מדרבנן מכל מקום כיון שלא היתה מוכנת לזה בשעת קידושין שיקרה לה מקרה זה ודאי דלא הוי ביטול הקידושין ולא דמי לספק טריפה דחשוב מום בח"מ סימן רל"ב דשם בשעת מקח הוי איסור דרבנן ולא הי' אפשר לו לאכול בשעת קנין חשוב מום מה ש כן הכא דמדאורייתא אמרינן שעכשיו מקרה הוא שקרה לה שבע בשעה שהדם יצא ממנה כדרכה ואם הי' בועל מעט קודם לא הי' מוצאת דם רק מדרבנן אחשבינן לחזקה זו לחוש עבורה שלא לבועלה שוב וא"כ ודאי דאין חזקה מדרבנן מבטל הקידושין דאורייתא דלענין קידושין אמרינן דמקרה הוא שקרה שבעל סמוך לראייתה וכיון דאין מום זה שייך לביטול הקידושין לא דמי למומין דשאני מומין דאיכא מחמתן ביטול הקידושין וביטול רשות שייך לומר כאן נמצא כאן הי' ומעמידין אותו ברשות הנמצא בהן משא"כ הכא שאין דבר זה נוגע לביטול רשות וביטול קידושין לא שייך לומר כאן נמצא וכאן הי' כמ"ש התוס' בחולין דף נ"א בדיבור המתחיל המוציא מחבירו עליו הראי' ע"ש וכיון דאין הדרך זה נוגע רק לענין ממון ואפילו הוא רק ספק אמרינן המוציא מחבירו עליו הראי' להפסידה כתובתה כיון דחזקת כהן נמצא כאן הי' להו חזקה הוא בזה וכמו שכתבתי לעיל וגם חזקת הגוף לא שייך בזה דאימר מתחילת לידתה הי' לה חסרון זה:
שם ולא תוס'. עיין ב"ש ס"ק א' שכתב לחלק בין איילונית לזה ולשיטת הרמב"ם דבעינן כל סימני איילונית דמיירי שיש שיש לה קצת סימני איילונית שמקשה בשעת תשמיש אי אפשר לידע דאז היא אינה מחוייבת לגלות לו וכו' ע"ש. והנה לפי דבריו לדעת הרא"ש דסבירא ליה דבחד סימן היא איילונית הוא תמוה דהא ע"כ מיירי מתניתין דאיילונית דלית בה שום סימן איילונית דבסימן א' הרי יודעת היא שהיא בודאי איילונית ודמי לבעלת מום שאין לה תוספת דהיה לה לגלות ובגמרא אמרו דאית לה תוספת ועל כרחך בדלית לה שום סימן איילונית רק מה שנתקשה בשעת תשמיש דלא ידעה כלל קודם הנשואין א"כ להבעל לא היה לו במה לבדוק ודמי לפועל שאין שניהם יודעין ולמה יתן לה תוס' לדעת הב"ש. לכן נראה לפענ"ד הטעם דרואה מחמת תשמיש אין לה תוס' דהנה באלמנה לכהן גדול דאית לה תוספת שכתב רש"י הטעם בכתובות דף ק"א דמתנה בעלמא יהיב לה בחיבת ביאה קשה לכאורה דמבואר בח"מ בסימן ל"ב במוכר בשר לחבירו ונמצא טריפה דאף שאכלו פטור מתשלומין דאכילת איסור לאו הנאה הוא אדרבה צער הוא לו ע"ש וא"כ ה"נ ביאת איסור צער הוא לו ומהיכי תיתי יתן לה התוספת ואח"כ מצאתי בספר בית מאיר שהקשה זה ותירץ כיון דאלמנה לכהן גדול אמרינן דהיה לו לדקדק ולחקור אחריה אצל אחרים ומאחר שלא דקדק חשיב כאלו ידע מה שאין כן בבשר טריפה דאין לו לחקור כשמוכר הטבח בחזקת כשר עיי"ש ולפי זה אתי שפיר ברואה דם מחמת תשמיש כיון דלא היה לו לחקור ונתברר דגם בביאה ראשונה ג"כ באיסור היה ואפילו החופה היה יחוד דלא חזיא לביאת היתר א"כ לא היה לו הנאה של כלום ומהיכי תיתי יתחייב לה תוספת כיון שלא היה לו הנאת ביאה דביאת איסור לאו הנאה היא רק צער ודמי לקנה בשר ונמצא אח"כ טריפה בבני מעיים ששניהם לא היה להם למידע מה שאין כאן באיילונית דביאת היתר הוא והיה לו הנאת ביאה ראשונה חייב ליתן לה תוספת כן נראה לי ברור:
עוד כתב הב"ש דאם ראתה סמוך לביאה שאוסרין מכח ספק דספק הוא אם ראתה בשעת תשמיש אפילו הכי אינה יכולה להוציא ממנו הכתובה דיש לדמות לספק טריפה דצריך המוכר להחזיר המעות צריך עיון דאין הנידון דומה לראי' דהתם היה הדבר כבר ספק טריפה בשעה שקנה וכיון דאיסור היה בשעת קנין דמי למום בשעת קנין מה שאין כן הכא דמצא אחר ששהה דיש לחוש שהתשמיש לא גרע הדם כלל ודמי לקנה עוף ונמצא גף שבור אחר השחיטה שיש ספק שמא נשבר מחיים שאין המוכר צריך להחזיר הדמים שיכול לומר ברשותך נעשה כמו בסימן רל"ב בנמצא רקב שיכול לומר ברשותך נעשה ובשעת קנין לא היה בו מום והכי נמי מצי אמרה אין בי מום כלל רק מקרה קרה שבעלה סמוך לראייתה וכיון שאין התשמיש גורם אין זה מום כלל רק בפשיטות הל"ל כיון שהוא מוחזק אינה יכולה להוציא ממנו דהממע"ה:
שם ולא תנאי מתנאי כתובה. עיין ח"מ ס"ק ב' שכתב דנצ"ב חייב לשלם כיון שנאנסה ע"ש והוא תמוה דהא אפי' איילונית אין לה נכסי צאן ברזל. ולזה נראה דכיון הב"ש בס"ק ב' במה שכתב ועיין במ"ש בסימן הקודם היה כוונתו לזה דבכל מקום אין לה נכסי צאן ברזל ואפשר ליישב דעת הס"מ דהנה התומים בכללי מיגו ס"ק מ"ו כתב לפרש דעת הרא"ש בסוגיא דפתח פתוח דאף דאסורה לבעלה מחשש רצון דרצון הוי רוב מכל מקום הכתובה אינה נפסדת דרוב דרבנן אינו מועיל רק לענין איסור ולא להפסידה ממון והכא נמי דכוותיה דהא דאסורה ברואה דם מחמת תשמיש הוא רק מדרבנן דמדאורייתא אין כאן ספק כלל ומותרת דאמרינן מקרה קרה לה שבעל סמוך לראייתה ומחמת זה אסורה מדרבנן ומדאורייתא תלינן שהתשמיש בודאי אינו גורם ואזלינן בתר רוב נשים שאין התשמיש גורם להם דם ומחמת שבעל סמוך לראייתה הספק שאסרוה חכז"ל וחזקת דוסתות שהוא מדרבנן אינו מפסיד ממון שחייב לה מדאורייתא והא דפטור מכתובה היינו כיון שהכתובה מדרבנן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והם אמרו ולא תיקנו כתובה לאשה שהיא אסורה כדי שתהא קלה בעיניו להוציאה והא דפטור מתוספ' הוא מטעם שכתבתי לעיל דתוספת לא כתב לה רק משום חיבת ביאה דהתירא ובביאת איסור צער הוא לו מה שאין כן בצאן ברזל שחייב לה מדאורייתא אין החשש דוסתות שהוא רק חשש דרבנן יכול להפקיע ממון דאורייתא והא דקתני בסוף פרק קמא דנדה באשה שאין לה וסת דאין לה בלאות היינו כיון שהיתה אסורה מדרבנן בשעת קידושין וידעה מזה והיה לה לגלות דמי לשניה מה שאין כן הכא שנולד הספק אחר הנשואין ומדאורייתא תלינן דהא שראתה סמוך לתשמיש הבעל גרם לה ספק זה שבעל סמוך לראייתה והיא לא היתה מוכנת כלל בשעת קידושין שתאסר עליו וכו':
שם ולא יחזיר לעולם. עיין ח"מ ס"ק ג' דאף להנך דפליגי במוציא אשתו משום שם רע דבעינן דוקא בדכפלי' מודים הכא דכיון דאינו יכול לשמש סתמו כפירושו וכו' והנה לפי זה במוציא שם רע הא דלא יחזיר שכתבתי דהוא דוקא בשכפל הוא רק במקום שאין אסורה מהדין דכשאסורה מן הדין סתמו כפירושו ושם גם כן אין כופין לגרש כמו שכתב הב"ש בס"ק ח':
שם ומבעילה ראשונה. עיין בח"מ שכתב בשם מהר"מ פדוואה דאף בבתולה שתולין ביאה ראשונה בדם בתולים אפילו הכי כשבעל שלשה פעמים אחר כך כשאינה מרגשת בצער ומצא דם לא אמרינן דנסתחפה שדיהו. ובב"ש ס"ק ד' כתב דמהר"מ פדוואה לא השיב על זה כלום וכוונתו שדברי הח"מ הן בתשובת מהר"מ פדוואה בהשואל והוא לא השיב כלום בתשובתו אך ה בתשובה שם מוכח דמהר"מ פדוואה הודה בזה להשואל דאי לא תימא הכי היה לו להשיב בפשיטות דאי אפשר לומר דמיירי בבתולים דא"כ אמאי לית לה כתובה אלא ודאי דהודה להשואל בזה והנה מה שמסיק הב"ש דבבתולה שמצאה דם בד' תשמישין דמצי אמרה נסתחפה שדיהו כיון דאין הכרח לומר שהוא דם נדה וכו' ולפי זה הוא הדין אם נאבד המפה בבעילה ראשונה יכולה לומר נסתחפה שדיהו אך קשה דמאי שנא מלא בעיל כלל אחר החופה רק שהה זמן רב קודם שבעל דמצי אמר אילו בעלתי קודם הייתי מוצא דם. ואפשר לומר כיון דחופה אינה קונה אלא בחופה דחזיא לביאה ובאשה זו יש ספק אם אסורה היתה לביאה ולא נתחייב בכתובתה הרי יש ספק בחיוב ולכך פטור מה שאינו בשכבר בעיל דאפילו באלמנה לכהן גדול יש לה תוספ' מטעם שכתב רש"י דף כ' בכתובות דלא כתב לה רק בלשון חיבת ביאה והרי היא לו וטעמא דידע שכתבתי לעיל דלא חשיב הנאה דביאת איסור לאו הנאה הוא רק צער הוא דזה אינו כיון דנגד איסור אמרינן דאח"כ נעשה ולא עשה איסור וספק דרבנן הוא וממילא אין הצער מהביאה ומחויב הוא בהתוספת רק שיש להסתפק נגד ממון דדלמא באמת רואה מחמת תשמיש היא ומחמתי' אי אפשר למיקם קמי' אין לה כתובה דדוקא במקום דהיא אומרת אנא הא קאמינא כגון באיילונית מה שאין כן הכא דאי אפשר לה לומר כך אמנם על עיקר כתובה אין תירוץ זה מספיק כן נראה לפענ"ד ברור:
שם כתובה כולו. עיין בפ"מ וב"ש דכשהיא תובעת הגט אין לה תוספת דלא חשיב כמורד כיון שמחמת איסור אינו יכול לבעול. ולפי זה בהא דמבואר בסימן ע"ז בחלה ששה חדשים יוציא ויתן כתובה גם כן אין לה תוספת. אמנם הכא כשנשא אשה אחרת עלי' מחויב גם כן התוספת כדמשמע מתשובת הרשב"א שם:
ועיין שם ס"ק ה' שכתב וז"ל ויש להביא ראיה לזה ממה שכתב השלטי גיבורים וכו'. כוונתו שכתב שם דאין לה התוס' משום דהוי לה לגלות משמע דבמקום דלא הי' אפשר לה לגלות חייב ומזה ראי' דהכא דלא הי' אפשר לגלות דחייב בתוספת ועל זה כתב דיש לדחות דשם הדבר תלוי בו ומחמת שאומר שאינו יכול לסבול הוא מוציאה הוי כמגרשה מדעתה עה שאין כן הכא שהב"ד מוציאין אותה י"ל דאין לה תוספת כהרשב"א:
סעיף ב' שאינה ראוי'. עיין בית שמואל ס"ק ט' דאם מחמת כאב הוי כאיילונית ויש לה תוספת וכו' עיי"ש. והיינו לשיטת הרמב"ן והעיטור שהביא הב"ש בסעיף קטן א' ע"ש וכן כתב בספר הפלאה:
סעיף ה' שהיא מצורעת. עיין בית שמואל ס"ק י"ב דאם לא כן למה לא מחלק בין מכם לרופא דשאני רופא וכו' והיינו דוקא בצרעת ונכפה שדרכן לחזור כמו שמביא ראי' מהא דלא ישא אשה ממשפחת נכפין וממשפחת מצורעין אבל בסתם מומין מבואר בש"ס דדוקא במומין שנתרפאו אחר הקידושין לא מהני אבל קודם הקידושין אין מבטלין הקידושין כנ"ל:
סעיף ח' על הבעל להביא ראיה. עב"ש ס"ק ט"ו שהקשה על הרא"ש שכתב דאין נפקא מיני' בין רבא דאמר הטעם משום דאיכא תרתי חזקה חזקת הגוף וחזקה דאין אדם שותה ולכך לא מהני אפילו הביא עדים שראו המומין משתתארס ובין רב אשי שאמר הטעם משום דהוי כמנה לי בידך ועל זה הקשה דהא נ"מ טובא במומין שאינן נבדקין והביא עדים משתתארס דלרבא מהני דלא שייך חזקה דאין אדם שותה אלא אם כן בודקין דהא אין נבדקין ולרב אשי לא מהני דמכל מקום מנה לי בידך הוא ורצה לתרץ דגם לרב אשי כיון דנעשה הריעותא בבית אבי' ואז הוי הכתובה לאבי' חשיב כמנה לאבא בידך והקשה על זה דא"כ תיקשי לרב אשי דא"כ למה נקיט במשנה עד שלא תתארס הא אפילו משתתארס מהני כמו שהקשה לרבא עיי"ש. ונראה לפע"ד לתרץ דהנה לכאורה קשה בהא דאמר ר"א סיפא מנה לי בידך הוא ובא לתרץ דמשום הכי לא מהני כשמביא עדים שמשנתארסה היו בה מומין הללו משום דהוי כמנה לי בידך הא כתב הב"ש בשם שלטי גיבורים דאפילו אם נולד לה מום משתתארס פטור מתוספת משום דהוי לה לגלות ועיין בסימן ס"ח בח"מ ס"ק י"ג שכתב הטעם כיון שלא כתב לה אלא משום תיבת חופה וכשנודע שהיא בעולה אין לה חופה ועיין מ"ש שם שאין כוונתו משום דבעולה ואלמנה אין לה חופה דהא ודאי דאפילו אלמנה ובעולה נעשה נשואה ע"י בעילה רק חופה אינו קונה באלמנה רק כוונתו דכשם שקידשה סתם ונמצא בה מומין חשיב קידושי טעות כמו כן בנשואין ונמצא בה מומין אף שנולדו אחר אירוסין הוי טעות שיוכל לומר אילו ידעתי הייתי מגרשך באירוסין ולכך חשיבא כאילו היא עדיין ארוסה ולית לה תוס' עיין שם שהארכתי. ולפי זה קשה בהא דאמר רב אשי סיפא מנה לי בידך דמכל מקום תיקשי דליסגי בהביא עדים משתתארס דלא הוי נשואי טעות ועדיין ארוסה היא וממילא דהוי שוב כמנה לי בידך ולתירוץ זה צריך לומר דבנשואין אמרינן בכתובות דף ע"ו דאיכא חזקה דאין אדם שותה בכוס אלא א"כ בודקו והא ראה וניפייס הוא רק דבש"ס אמרו דאדרבה חזקה דאין אדם מפייס במומין וכתבו שם התוס' בדיבור המתחיל חדא במקום תרתי דחזקה דאין אדם שותה עדיף מחזקה דאין אדם מפייס רק משום דחזקת ממון מסייע ע"ש ולפ"ז לענין הדין שבין האב להבת ודאי דסמכינן אחזקת הגוף ועל חזקה דאין אדם שותה וראה וניפייס הוא ונשואה היא ופקע רשות האב לענין כל שבח נעורי' ואם תמצא מציאה או שאר זכות שיגיע לידה דידה הוא כיון דליכא חזקת ממון לסייע לאב וממילא חשיבא כבוגרת או כיתומה בחיי אבי' שיצאה מרשות וממילא דחשיבא כמנה לי בידך כיון שאם יתחייב הבעל ודאי שיצטרך ליתן לה המעות ולא גרע ממורשה שכתב הש"ך בסימן ע"ה ס"ק פ"ג דמהני ברי של המורשה ואף להתומים דפליג אהש"ך שם מודה במכר השטר חוב דמהני ברי של הלוקח עי"ש ומכ"ש הכא שהקנו לה חכמינו ז"ל הממון דברי שלה מהני לה כשנקנה לה הממון מדרבנן והפקר ב"ד הפקר והממון דידה הוא ומנה לי בידך הוא אבל אם מביא עדים שעד שלא תתארס דחזקה דאין אדם מפייס מהני לפוטרו לגמרי מממון חזקת ממון מסייע ועדיף מחזקה דאין אדם שותה ופטור ולפי זה אף לרב אשי במומין שאינן נבדקין בשעת נשואין דליכא חזקה דאין אדם שותה מהני כשמביא עדים שמשתתארס דאז הי' בודאי נשואי טעות וחשיב כמנה לאבא בידך ואפילו לרב אשי פטור כמו לרבא ושפיר כתב הרא"ש דליכא נ"מ בין רבא לרב אשי רק מבוגרת מקשה הרא"ש שפיר אי נימא דבוגרת שייך לומר כאן נמצא כאן הי' וברשות האב נולדו דבוגרת ודאי דמנה לי בידך הוא. ולזה הוכרח הרא"ש לומר דבוגרת חשיב ברשות הבעל כן נראה לפענ"ד. עוד כתב הב"ש מחמת החזקה דכאן נמצא חייב להחזיר להחתן כל הוצאות ע"ש הנה אם האב טוען שמא ודאי אין צריך להחזיר כיון שלא ידע ממידי ולא פשע ודמי להא דמבואר בח"מ סימן רל"ב כשלא ידע המוכר מהמום דפטור להחזיר ההוצאה רק הבת מחויבת שמסתמא ידעה ופשעה במה שלא הודיעה. ובזה ניחא במה שהקשה הב"ש בסימן נ' מהא דזרעוני גינה:
עוד כתב הב"ש בשם הרא"ש דבוגרת הוי כנכנסה כיון דיצאה מרשות האב. לכאורה אפשר לומר דדוקא בנתארסה כשהיא נערה ובגרה דבזה דוקא לא שייך לומר כאן נמצא כאן היה קודם אירוסין כיון דקודם אירוסין ברשות אביה היתה ועכשיו ברשותה דידה ואדרבה י"ל ברשותה דידה נמצאו וברשותה דידה נתהוו חבל נתארסה בבוגרת מודה הרא"ש דאמרינן כאן נמצא וכאן היה קודם הקידושין אמנם נראה דלהרא"ש אפילו בכה"ג חשיבא כנכנסה לרשות הבעל כיון דמדאורייתא ארוסה כנשואה לכל דבר מלבד הפרת נדרים וטומאה כשמתה ואין לה בבוגרת רשות אחרת רק הבעל ולכך הוי כנכנסה רק בנערה שיש לה רשות האב להפר נדרים לכך אמרינן כשנמצא באירוסין כאן נמצא כאן היה ולפי זה נראה דאפשר לומר דאם בגרה אחר אירוסין ונמצאו בבוגרת ומביא עדים שראו אותן בנערות לא אמרינן כאן נמצא כאן היה והיה קודם אירוסין דלא אמרינן כאן נמצא כאן היה רק בנמצא בנערה דאמרינן כיון שנמצאו ברשות האב אף כשבא הנידון לבית דין כבר עומדת ברשות הבעל מכל מקום כיון שנמצא הריעותא ברשות האב אמרינן כל שנולד. הספק ברשותו עליו הראיה שיצאה מרשותו דאמרינן שהוא עדיין ברשות כי אם אמת הוא שהמומין היה קודם אירוסין הרי הכניסה בטעות ועדיין היא ברשות האב מה שאין כן בבגרה שגם כן יצאה מרשות האב כשבגרה ואין לאב שום עסק בה בשעה שבא הנידון לב"ד מה בכך שנולד הספק ברשות האב מכל מקום עכשיו כשבא הנידון לפני ב"ד לא שייך לומר כל שנולד הספק ברשותו עליו הראיה כיון שאפילו אם אמת הוא שהיה קודם אירוסין אינו ברשותו כיון שבגרה ולא מצינן לומר שעדיין הוא ברשות האב מחמת שנמצאו ברשותו לכך לא אמרינן בזה כאן נמצא כאן הי' וראיה לזה דאי לא תימא הכי א"כ יש נפקא מיניה בין תירוצא דרבא לתירוצא דר"א בבגרה ומביא עדים שראו המומין בעודה נערה דלרבא האב צריך להביא ראיה ולרב אשי הבעל צריך להביא ראיה דהא כשבגרה מנה לי דך הוא וכן הקשה בספר הפלאה ולפי הנזכר לעיל לא קשה ודלא כמ"ש הב"ש בס"ק זה:
שם על הבעל להביא ראיה. עיין ב"ש ס"ק י"ז שכתב דאם היא בוגרת לדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן דמהני בטוען האב ברי הכי נמי בבוגרת צריכה נטעון ברי ולהתוספות והרא"ש אין צריך טענת ברי כי חזקת הגוף מסייע והוא תמוה מאוד דהא ודאי דחזקת הגוף לא עדיף מחזקת ממון רק בברי ושמא וכן הקשה בספר הפלאה וגם האיך תליא זה במחלוקת התוספות והר"ן הא הן לא פליגי רק אם חזקת הגוף עדיף מחזקת כאן נמצא כאן היה בברי ושמא ועוד למה נקיט דין זה בבוגרת ה"ל למנקט שנכנסה. ונראה כוונתו דלשיטת הרא"ש בבוגרת הוי כנכנסה לרשות הבעל לגמרי ואז אין צריך טענת ברי אף לרב אשי כיון דהוי כנולד הספק ברשותו דמהני אפילו בשמא ושמא כדמוכח מטבח וזהו רק לדעת הרא"ש דלשיטת הרא"ש קשה הא איכא נפקא מיניה להרי"ף בבוגרת והוצרך הרא"ש לומר דבוגרת הוי כנכנסה ומוכח דין זה דבוגרת הוי כנכנסה וכן לשיטת התוספות יש לומר דס"ל כהרי"ף דלא מהני ברי ושמא לרב' מוכח כן מהרי"ף דבוגרת הוי כנכנסה וחשיב כנולד הספק ברשות הבעל ומהני בשמא ושמא והא שכתב הב"ש הטעם משום דחזקת הגוף מסייע ולא כתב הטעם משום שנולד הספק ברשותו משום שכתבו התוספות בכתובות דף ע"ו סד"ה ותנא תונא דאף שנולד הספק ברשותו בעינן חזקת הגוף מה שאין כן לשיטת הר"ן שמיישב דברי הרי"ף דס"ל דבברי ושמא אף דאיכא כאן נמצא כאן היה אצל האב מהני ברי ושמא עם חזקת הגוף להוציא וגם ס"ל דהא דאמר ר"א מנה לאבא בידך היינו בברי דידה לא מהני לאב אבל חזקה מהני להוציא וליכא ראיה דבוגרת הוי כנכנסה להיות חשוב כנולד ספק ברשות הבעל וממילא בעינן שתטעון הבת ברי דוקא כן נראה לי ברור:
שם דאם הגיע הזמן. עיין ח"מ ס"ק ט"ז שתמה בזה דהא קיי"ל במשנה אחרונה דאינה אוכלת בתרומה משום דבדיקת חוץ לא שמה בדיקה והיינו בדיקת קרובים עיין שם ועוד קשה דלהטעם משום ענה לי בידך ובהגיע הזמן כתובה של אב והוי כמנה לאבא בידך. ונראה לפענ"ד לתרץ דהא לכאורה קשה דאמר ואם יש מרחץ אינו יכול לטעון מפני שהוא בודקה בקרובותיו וקיי"ל כן בסעיף ה' וקיימא לן גם כן במשנה אחרונה דבדיקת חוץ לא שמיה בדיקה ופירש"י דבדיקת חוץ היינו בדיקת קרובים ועיין בפני יהושע שהקשה על זה ותירץ בדוחק ולפי עניות דעתי נראה דלולי פרש"י יש לפרש בדיקת חוץ בענין אחר דהנה פירש"י שפי' בדיקת חוץ היינו בדיקת קרובים קשה דאם כן משמע היכא דבדקה הבעל עצמו מותרת לאכול בתרומה וכן כשקיבל המומין בשעת קידושין דף מ"ה בתוספות דיבור המתחיל נמצאת זרה למפרע כתב בהדיא דאפילו כבר ניסת ובדקה מכל מקום כשנתבטלו הנשואין דהוי ארוסה למפרע אסורה בתרומה דלא חילקו בין ארוסה לארוסה וע"כ הא דאמרינן בכתובות דף נ"ח איכא בינייהו מסר והלך וקיבל ופירש רש"י שם דאם קיבל המומין על עצמו דאוכלת היינו דוקא למשנה ראשונה דלא סבירי להו דלא חלקו בין ארוסה לארוסה דהא מתיר לאכול תרומה בהגיע הזמן משום דבדיקה מהני ולכך ג"כ קיבל מהני משא"כ למשנה אחרונה דאסור בהגיע הזמן על כרחך סבירי להו דלא חילקו בין ארוסה לארוסה לכך אף קיבל לא מהני כיון דאפילו בניסת שלא לדעת אביה דבדקה בעצמה וגם כיון שניסת חשיב כאילו קיבל דאפילו יש בה מומין כיון ששהה עמה ודאי דראה ונתפייס כמבואר בסעיף י' לא אכלה מכ"ש בקיבל דלא ידע ומחיל ולפי זה קשה הא דאמר בדיקת חוץ דהיינו ע"י קרוביו לא שמיה בדיקה הא אפילו כשנבדקה ע"י עצמו ועל ידי עדים או בקיבל לא מהני. לכן נראה לפרש הא דאמר בדיקת חוץ דאין הפירוש כלל בדיקת קרובים כי הלשון של חוץ גם כן אינו משמע בדיקת קרובים רק פי' בדיקת חוץ היינו בדיקת ארוסה כמבואר ביבמות דף י"ג ע"ב דאמרינן החוצה לרבות ארוסה ופירש"י חוצה משמע חיצונה שלא נתקרבה לביאה עיי"ש וזהו מחלוקתן כאן דמשנה ראשונה סברי דבדיקת חוץ היינו בדיקת ארוסה שמה בדיקה ומשנה אחרונה סברי דלא שמה בדיקה כלומר דחשיב כאילו לא נבדקה מטעם דלא חילקו בין ארוסה לארוסה ולפי זה י"ל בדעת רבינו ירוחם שמפרש כפירוש זה דמשנה אחרונה סבירי להו בהא גם כן כמשנה ראשונה דבהגיע הזמן קודם שיוציא הוצאות במזונותיה ודאי בדקה דאפושי פלוגתא לא מפשינן רק דפליגי בהא דלא חילקו בין ארוסה לארוסה אם כן בהגיע הזמן נראה דודאי מהני לענין כתובה כיון דמהני אפילו לענין תרומה והיינו מטעם דאמרינן כיון שנבדקה חזקה דלית לה מומין ומהני אפילו דליכא חזקת הגוף לרב אשי והא דאם נכנסה לרשות הבעל והביא עדים משתתארס דלא מהני חזקה דאין אדם שותה בלא חזקת הגוף וכן כשמביא עדים שעד שלא תתארס דאיכא חזקה דאין אדם שותה לא מהני דשאני התם כיון דנמצא בה מומין וכנסה בודאי אחר לידת המומין והבדיקה הוא רק בשעת נשואין על כרחך צריך לומר דראה וניפייס ולזה יש חזקה דחזקה דאין אדם מפייס ולכך יכול לטעון מה שאין כן כשלא נשאה עדיין רק כשהגיע הזמן דאין צריך לומר שנתפייס רק חזקה שנבדקה, ובודאי לא נולדו בה מומין קודם לכן שחזקה דבדקה ולא היו בה אז דהא מחמת חזקה זו יכולה לאכול בתרומה ומכ"ש למאן דס"ל דאפילו לרב אשי איכא חזקת הגוף לאב ודאי דאפילו נמצה בה מומין אחר כך דאמרינן מכח אלו השני חזקות דנולדו אחר שהגיע הזמן אבל ודאי דרבינו ירוחם מודה באם הגיע הזמן והביא עדים שראו בה המומין קודם בהגיע הזמן דמהני דלא שייך בזה טעם הנזכר לעיל דהא איכא עדים וגם ליכא למימר דודאי בדקה וראה ונתפייס דכל זמן שלא שימש לא אמרינן דמחל כמבואר בח"מ סימן רל"ב ועיי ןבב"י ובטור שם ולא כתב דהוי כנכנסה רק לענין שעל הבועל להביא ראיה וכשמביא ראיה מהני ואין להקשות כיון דודאי בד ובדיקת קרובים מהני כמש"ל אם כן תהוי כמו ביש מרחץ ואפילו אם מביא עדים לא מהני כיון דבדקה בקרובותיה והכי נמי איכא בדיקת קרובים דזה אינו דמרחץ רבים חזו לה והוי במומין שבגלוי שמפורסם לרבים וממילא קרובים מודיעין לו מה שאין כן בליכא מרחץ וצריכה בדיקה ע"י קרובים הוא רק כחזקה תדע דנגד החזקה דאין אדם שותה אמרינן אדרבה חזקה אין אדם מפייס במומין וגבי מרחץ סמכינן אדרבה דידע ונתפייס אי נמי כמו שכתב המהרי"ט דבשעת קידושין לא שייך אין אדם ופייס דדוקא כשקידשה בחזקת שלימה אמרינן אין אדם מפייס עיין שם בחידושי לכתובות כנל"ב:
סעיף י' בא עלי' ושהו עמה. עיין ח"מ שהביא מחלוקת אי שהה דוקא ע"ש והנה אי נימא דלא בעינן שהה דבבעל לבד אמרי' דודאי נתפייס א"כ תמוה סוגיא דקידשה על תנאי דאמר התם דאין אדם בועל בעילת זנות ואפ"ה אין לה כתובה. ועוד דעביד צריותא בין הך דקטנה שלא מיאנה ובין הך דמומין קאמר דאי אתור בהא בהא קאמר שמואל כו' ופירש רש"י שם בד"ה תנאי דסבר הי' שנתקיים התנאי ואי נימא דכשבעל ודאי בדק וראה לא שיי' זה וגם הדבר בעצמותו תמוה מנין להרמב"ם דין זה אפילו אם נאמר דשהה דוקא היכן רמוז זה בש"ס דבבעל ושהה ודאי בדק ומחל. ועוד דכתב ושהה כמה ימים ולא נתן שיעור שש או עשר. לכן נראה לפי עניות דעתי דטעמא דהרמב"ם לאו משום דודאי בדקה בשעת ביאה דהא איכא חזקה דאין אדם מפייס במומין מנין לנו לחלק בין כניסה לביאה רק טעם דהרמב"ם הוא דאף דודאי לא בדק מכל מקום חייב בכתובה דהנה לענין קידושין מחזיקין אותה במקודשת ודאי מטעם דאין אדם בועל בעילת זנות ע"כ גם כתובה בעי למיתב לה ותירץ כיון דמכח דאין אדם בועל בעילת זנות ולא מחל התנאי אין לה רק דין ארוסה שנתקדשה בביאה ומעולם לא שמענו שהמקדש בביאה שיהי' לה כתובה עיי"ש ועיין בר"ן בפ"ק דקידושין בסוגיא דתחילת ביאה קונה דביאה שאחר הקידושין נשואין עושה ובא עלי' שלא לשם נשואין לוקה ואינו קונה ולשם נשואין קונה ולפי זה בביאה שניי' ודאי כיון דאין אדם בועל בעילת זנות על כרחך מכוין הבעל בביאה שניי' לשם נשואין שלא יהי' בעילת זנות וממילא נתחייב בכתובה דע"כ דעתו למחול לגמרי התנאי אף לענין הכתובה שלא יהי' בעילת זנות והוא פשוט מסברא. ולפי זה פסק הרמב"ם שפיר דבשהה עמו כמה ימים כדרך איש ואשתו מחזיקין אותו בבעילה כמה טעמים ולדעתי נראה דשיעור ששהה עמו היינו שיעור עונה דבשהה עמו שיעור עונה מהיכי תיתי יעבור מצות עונה שעובר בלאו כמבואר ברמב"ם ולדעתו שלא ידע מהימן ונשואה היא וחייב בעונתה ומן הסתם אמרינן שבעלה גם אחר כך ביאה שניי' ונעשה נשואה ונתחייב בכתובה ולפי זה לא קשה ג"כ מה שתמהו הח"מ והב"ש על הרמ"ה שפסק כשטוען לא בעלתי דבעינן שלשים יום הא קי"ל דנסתרה מיד ע"ש. ולפי הנזכר לעיל לא קשה דהא דנסתרה מיד משמע מדברי התוספות ביבמות דף קי"א דודאי בא עלי' בעילת מצוה עיין שם מה שאין כן בעילה שני' ודאי בעינן שלשים יום דנראה דחזקה דלא מוקי אינש אנפשי' שייך תמיד כל שהוא ביחוד עם אשתו הכשירה לו ולא מוקי אינש אנפשי מלבועלה יותר משלשים יום ולכך בשהה שלשים יום איכא חזקה על שני בעילות דבעילה הראשונה משום דנסתרה מיד ובעילה שניי' משום דלא מוקי אינש אנפשיה שלשים יום ובעילה שניי' נשואין עושה ובשעת נשואין ודאי דחייב בכתובה שלא יהי' בעילת זנות וזהו דוקא כשטוען לא בעלתי בעינן שלשים יום אבל מן הסתם כגון שמת ולא טען מחזיקין אותו שבעל שנית כשיעור חיוב עונה לחייבו בכתובה כן נראה לפענ"ד ברור: