בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן קטז
סעיף ב' אפילו הכי אינו משלם הפירות. עיין ח"מ ס"ק ה' דבלא הכיר בה שזוכה בפירות לכולי עלמא והא דבמעשה ידי' מבואר במ"ש לעיל שצריך להחזיר ממעשה ידי' שקיבל ממנה כשלותה למזונותי' זהו דוקא בהכיר בה דלא נתנה לו רק באופן שינהוג עמה ג"כ במזונות כדרך שאר נשים אבל בלא הכיר בה שידעה שאינו חייב בפירקונה ואפילו הכי נתנה לו הפירות לאו מחילה בטעות הוא רק מחילה גמורה ולכך אין צריך להחזיר הפירות וכן הדין כשנתנה לו מעשה ידי' אין צריך להחזיר בלא הכיר בה ובשניו' שקנסו אותן ועשו אותה כאילו אינה אשה כמבואר בתוספתא שאינה צריכה ליתן המעשה ידי' אפילו כשזן אותה כמבואר בתוספתא פרק ג' דיבמות באלמנה לכהן גדול זוכה במעשה ידי' לפי' הר"ן פי' כשזן אותה ובשניות תנן שם דאינה זוכה במעשה ידי' מוכח משם דאפילו זן אותה אינה צריכה ליתן המעשה ידי' וממילא ג"כ הדין כשהאשה נתנה המעשה ידי' כבר להבעל אינו צריך להחזיר לה אפילו אינו זן אותה דכשם שקנסו אותו כך קנסו אותה ובממאנת לא משכחת להאי דינא דקודם שמיאנה אשתו גמורה, היא וכשלותה ומיאנה אינו צריך להחזיר ובאיילונית שיש לו דין כאלמנה שלא הכיר בה הדין כך אם הוא זן אותה והוא תובע אותה במותר מזונותי' שעל מעשה ידי' אף שהבעל ודאי דאינו צריך להחזיר אם מעשה ידי' יתירים על מזונותי' והיא תובעת אותו דמעשה ידי' הוא מטעם שאמרו בב"מ דף ס"ו דניחא לה דתיפוק עלה שמא דאישות אבל אם הבעל תובע את האשה להחזיר תליא אי מחילה בטעות הוי מחילה או לא וזהו כוונת הב"ש בס"ק ז' שכתב באיילונית אם הכיר בה אחר כך דאין לה מזונות ובודאי דאין כוונתו אחר שהוציאה משום מקח טעות דזה פשיטא וע"כ כוונתו דצריכה להחזיר למאן דס"ל דמחילה בטעות לא הוי מחילה אמנם אנן קי"ל דמחילה בטעות הוי מחילה כמבואר בח"מ סימן ר"ט גבי מוכר דבר שלא בא לעולם דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' מהאי טעמא ומה ששנינו בתוספתא ע"ש כנ"ל:
שם וכל מה שנאבד או שנגנב. עיין ב"ש ס"ק ה' דלשיטת הרא"ש ורש"י בשניות דאפילו מכר הנכסי מלוג אין צריך לשלם ועיין בר"ן שתמה על זה דמהיכי תיתי לא ישלם מה שבלה שלא כדין. ועיין ח"מ ס"ק י"א שתמה דמ"ש מתוספת כתובה שאינו יכול לומר לה שמא תמות בחיי ואירשנה. ועוד קשה דמ"ש בלאות דנקט הוי לי' למתניתין למינקט אפילו בקרקעות של נכסי מלוג שבלה וקילקל בחפירת בורות שיתין ומערות או שמכרן לאלם שאינו יכול להוציא. ולכן נראה לפע"ד דהא דפטרו רש"י והרא"ש בממאנת במכר נכסי מלוג היינו בגלימא דוקא וכעין מה שכתב הראב"ד דסובר דאפילו הן בעין אין צריך להחזיר כיון שהקנית לו לפירי אבל בקרקע נכסי מלוג ודאי דמודה הראב"ד כיון דזוכה בגוף הקרקע בשעה שיוצאה ממנו ממילא זוכה בפירות היוצאין ממנה. ורש"י והרא"ש דפליגי אהראב"ד וסבירי להו דכשהן בעין במטלטלין זכתה בהן מכל עקום סברי דאם מכר גלימא של נכסי מלוג לפירות על שנים רבות שיכסה בהן הלוקח עד דבלי הזכות שיש להבעל בהן דאין צריך לשלם לה דדוקא באשה גמורה צריך להחזיר לה כשמגרשה דאף דיש להבעל רשות למכור על שנים רבות בזוזי דעביד בהון עיסקא כמבואר בסימן פ"ה מכל מקום אין לו רשות למכור רק עד שעת גירושין אב בממאנת יכול למכור עד שיגרש דמה לי במיאון שלה בזה סברי רש"י והרא"ש דאינה יכולה לתבוע ממנה דיכול לומר אתה מקלקל רווח ביתך ולא הי' לי רשות קודם למכור הפירות עד שאגרשך שאין אני צריך להשגיח על מיאון שלך ולכך אינה יכולה להוציא לא מהבעל ולא מהלוקח אבל כשמכר קרקע לעכו"ם או שהזי גופו של קרקע בחפירת בורות שיחין ומערות וכן שארה מטלטלין שדינן למכור וליקח בהן קרקע כמבואר בסי' פ"ה ודאי דחייב הבעל לשלם והא שפירש רש"י שאם תמות יירשנה היינו לס"ד שמתחילה הי' ס"ד דמיירי בבלה מעט מעט כמו שכתב הרא"ש ולכך הוכיח רב שימי בר אשי דקרנא הוי ועל כרחך צריך לומר דאפילו בלה קרנא פטור ולכך הוצרך רש"י לטעמא דאם תמות יירשנה אבל להמסקנא שכתב הרא"ש דסבירא לי' פירא הוי ומיירי בבלן בנת אחת שמכרן אין צריכין לטעם זה שאם תמות יירשנה להמסקנא רק הטעם שכתבתי. ולפי זה לא קשה גם כן קושית התוספות בד"ה אילימא ממאנת מיבמות על רבי דמוקי ביבמות דמיירי דשמיט ואכיל ואפי' בלא עדים ומקשי ממתניתין דהכא. ולפי הנזכר לעיל אתי שפיר דשם פירש רבי אליבא דמסקנא דמיירי הכא בגלימא ושם מיירי בקרקע:
עוד כתב הב"ש דבזינתה ועברה על דת תורה אפילו מה שמכרה כולי עלמא מודים שאין צריך לשלם וכו'. וקשה לי דהא בסימן קט"ו לא נקט המחבר רק אם נגנב או נאבד או בלה משמע להיפוך דבמכר חייב ועיין בר"ן שתמה מאוד אהך דיעה דפטרו בבלה שלא כדין ומהיכי תיתי יודה שם:
עוד כתב הב"ש דבנמצא בה מומין דצריך לשלם מה שנגנב לשיטת הרמב"ם וקשה לי דהא הרמב"ם בפי' המשנה כ' הטעם משום דלא הי' לו להשתמש עד שידע שיוגמרו הנשואין ולכך משלם הפירות ולפי זה יש לומר דה"ה לענין תשלומי מה שנגנב או נאבד דדוקא באיילונית חייב משום דהוי שומר שכר משום הפירות שאוכל הבעל שאין הבעל צריך להחזיר הפירות רק כשהפירות הן בילוי הקרן אבל פירות גמורים אין צריך להחזיר והוי שומר שכר ואף דהבעל לא נכנס אדעתא שיתחייב בשמירה דהי' סבר דשאולה הוא ודעי להא דח"מ סימן רצ"א דנטירתא דדהבא לא קיבל עליו מכל מקום יש לומר דחייב מטעם דהרמב"ם דלא הי' לו להשתמש עד שידע אם נגמרו ואפילו לא נשתמש עדיין מכל מקום כיון שקיבלם אדעתא דלהשתמש בהן ולא המתין והוי כנכנס אדעתא דחייב שמירה מה שאין כן במומין דעלי' לגלות והיא הטעתו והוא הי' סבור דשמירה בבעלים הוא מהיכי תיתי יתחייב בגניבה כיון שלא נכנס אדעתא דחיוב שמיר' ואפילו שבלה בתשמישו כדין נראה שיהא חייב דבשלמא באיילונית כתב הרמב"ם הטעם משום דלא הי' לו להשתמש עד שידע ובמומין דהי' לה לגלות לא שייך הך טעמא ואפילו לדעת הב"ש דחייב לשלם משום דלא מפלה לו הפירות של בילוי הקרן מכל מקום דמי להא כסבורין של אביהם וטבחו ואכלו דאין משלמין רק דמי בשר בזול כמבואר בכתובות דף ל"ה ובח"מ סימן שמ"ו וה"נ להא דמיא דהא סבר שהוא שלו לתשמיש כיון שלא גילתה לו המומין: