אור ברסלב

בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

סימן קיג

סימן קיב

סעיף א' ונשתנה דעתו. עב"ש ס"ק ג' דאם א"י אמרינן דלא נשתנה דעתו והיינו פלוגתא הר"י ורבנן והלכה כר"י עכ"ל והוא תמוה לכאורה מאי מקשה לשמואל מהחכמים ומשני כר"י ס"ל הא מצי סבר כחכמים דהא חכמים לא פליגי רק בא"י ושמואל איירי בידוע שלא נשתנה דעתו דבזה אף חכמים מודים לתיד הב"ש ואפשר שכוונת הב"ש דלרבנן אפילו בידוע שלא נשתנה דעתו כלל איכא למיחש שמא נשתנה דעתו סמוך למיתה ולר"י לא חיישינן כלל לשמא נשתנה דעתו ודעת הב"ש הוא רק כשידוע שנשתנה דעתו דאז אין נותנין לה רק כפי מה שנשתנה דעתו אבל מן הסתם כשראינו טעם אחת ותרנותו לא חיישינן שנשתנה דעתו עד שיברר:

סעיף ב' משכירות קרקע. עב"ש ס"ק ז' שכתב דאם הגיע הזמן פירעון בחיי אביהם נעשו מיד מטלטלין וכו' נראה לפענ"ד דהא שכתב הגיע הזמן פירעון בחיי אביהם לא בא למעט אם זמן פירעון אחר מיתת אביהם דהא כתב אם כבר גבו היורשים אפילו קודם זמ"פ שנעשו מטלטלין דאינה גובה ומה לי שנעשו מטלטלין מחמת שגבו שנעשו מטלטלין או מחמת שהגיע זמ"פ דהוי כפירות שאין צריכין לקרקע. אך כוונת דברי הב"ש במ"ש הגיע זמ"פ בחיי אביהם לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין שמין העישור רק במקרקע ולא במטלטלין ולזה בעינן דוקא שהגיע זמ"פ בחיי אביהם שנעשו מטלטלין בשעת מיתה ואין שמין נגדם אבל כשהגיע זמ"פ אחר מיתת אביהם שמין העישור גם נגד הפירות כיון שבשעת מיתה הי' קרקע ולענין שומא אזלינן בתר שעת מיתה:

עוד כתב הב"ש דאם כבר גבו היורשים השכירות אפילו קודם זמ"פ דנעשו מטלטלין ואינה גובה מהם. תמהתי דבשלמא כשהגיע הזמן פירעון אפילו אחר מיתה י"ל כיון דנעשו מטלטלין קודם הנשואין שעדיין לא הי' חיוב על היורשים קודם נשואין וכיון שנעשו מטלטלין קודם החיוב דהיינו קודם נשואין לכך אינה גובה מהם אבל כשניסת קודם שהגיע זמ"פ שיש דין הקרקע על הפירות לכאורה אין סברא לומר שנפטרו היורשים מחמת שעשו מטלטלין מהקרקע שנשארו מאביהם דאטו אם ימכרו הקרקע שנשארו מאביהם לעכו"ם שלא תוכל לטרוף או שקלקלו הקרקע שחפרו בה בורות לא יתחייבו לשלם הא ודאי ליתא לפענ"ד דהא הבע"ח דאחי הוא על הקרקעות שהניח אביהם וכיון דהן הן הבע"ח מה"ת לא יתחייבו לשלם הא למה זה דומה לאחד שנתחייב לחבירו חפץ ידוע או קרקע ידוע וימכרנו לעכו"ם ודאי דיתחייב לשלם וה"נ דכוותי':

שם ומן הראוי. עח"מ ס"ק ט' שכתב דמ"מ אינו גובה רק עישור נכסי ממה שהניח האב כו' ולפי זה אם בשעת מיתה היו הנכסים אלף והיו עישור שלה מאה ולא הי' קרקע רק בחמשים דאז לא היתה גובה על העישור רק חמשים דמטלטלין אינה גובה ואח"כ נפלו לה נכסים סך רב והי' ביניהם קרקעות אף שלא נתרבה העישור שלה דמהראוי אין שמין מכל מקום תוכל לגבות כל המנה כיון שיש להם קרקע במנה אף שהוא ראוי דגובה מן הראוי. ולפי זה דין ראוי הוא היפך מדין מטלטלין דבמטלטלין שמין ואין גובין ובראוי גובה ואין שמין. והטעם נראה דהאומדנא של האב כך הוא דנותן עישור מכל נכסיו אף נגד המטלטלין ואין נותנין לה רק קרקע שיהי' לה קרן קיימת והנה המשנה למלך בפרק כ' מהלכות מ"א הקשה למאן דס"ל דגובה מן הראוי הא היורשים יכולין לומר מאבוהי דאבא קאתינא. ועיין בתומים סימן כ"ד דלא אמרינן סברא דמאבוהי דאבא רק בצירוף דבע"ח אין גובה מן הראוי וכך הוא בתשובת הרמ"א סימן ג' ולהרשב"א ורמב"ם ע"ש:

שם אבל כששמין הנכסים. עב"ש ס"ק ח' דלמאן דס"ל אין שמין אלא קרקעות דא"צ לפסוק מיד כי הקרקעות ידועים הם כו'. וצ"ל בכוונתו אף דאיכא חשש שישתדפו או ליוקר וזול מ"מ כיון דקרקעות ידועים הם יודעים העולם לשום אותן גם מה שהיו שוין מקודם זמן רב משא"כ מטלטלין שאינן מפורסמין וידועין לעולם כנ"ל בכוונתו ובספר הפלאה כתב דאם הוזלו הנכסים ההפסד עליה כיון דאם נשתבחו או הוקרו הנכסי' נוטלת הבת דלא גרע מראוי דגובה ממנו ואם יוזלו או יפסידו יהיה ההפסד על היתומים בתמי' ולכך מחלק דאם לא פסקו הדין הריוח וההפסד לפי ערך ואם כבר פסקו הדין הריוח וההפסד על היתומים ע"ש ולדעתי תמוהין דבריו דמה שתמה כיון דגובה כשהוקרו כמו בראוי מה"ת יהיה ההפסד של זול על היתומים יש לתמוה על תמיהתו דהא אין שמין בראוי רק גובה בראוי כמ"ש הח"מ ס"ק ט' ע"ש וא"כ ה"נ לענין יוקר וזול ודאי דשמין הנכסים מה ששוין בשעת מיתה ואם היו שוין אף עשור שלה בין הוקרו בין הוזלו אין לה אלא מנה ולא יותר רק דגובה היא מן היוקר כגון שהי' עישור שלה מנה שהנכסים והקרקעות והמטלטלין היו שוין אלף ולא היתה קרקע רק בחמשים שאז לא היתה גובה רק הקרקע של חמשים ואח"כ הוקרה הקרקע ועמדה על מאה נוטלת מאה וה"ה להיפך שהיתה מעיקרא שוה מנה והוזלו ועמדו בחמשים מפסדת חמשים שאין לה מה לגבות ואין חילוק בין פסקו כבר הדין או לא:

שם אם הי' כאן בע"ח. עח"מ ס"ק י"א בבע"ח של אחין דא"י לדחות את הבנות שהם בע"ח כמותם ואזלינן בתר קדימה ע"ש. משמע מדבריו דאם האחין היו בע"ח בחיי אביהם שאין להבנות כלום שהבע"ח דאחין הם מוקדמין והוא תמוה הא ודאי דלא גרע מלוה ולוה וקנה דאף שכתב לראשון דאקני מ"מ יחלוקו כמבואר בח"מ סי' ק"ד בש"ך ס"ק ט"ו וגדולה מזו נראה לפענ"ד דאין הבע"ח נוטלין כלום לפי מה שכתב השמע דלא נקראת הבע"ח דאחין רק לענין בינונית שלא בשבועה דהאיבעיא לא הי' רק האיך משלמין העישור כאילו היתה בע"ח דאחין או בע"ס דאבא אבל בע"ח דאבא הוא ע"ש משמע דלענין שאר דברים הוא כבע"ח דאבא וממילא אין הבע"ח נוטלין כלום נגדה ועוד נראה לפענ"ד דאפילו מכר הבן קודם מיתת האב כגון שאמר שדה זו שאירש מאבא מכור לך דמהני לר"ת הבת מוציא העישור משדה זו כיון דהאב מוריש לבניו על אופן זה שיהיה משועבד להבת על העישור תדע דהא סתמא קתני האחין ששיעבדו מוציאין לפרנסה משמע שלא משכחת לה שום גוונא שיועיל שיעבוד האחין לבטל העישור ואפילו שיעבדו מחיים דאב כן נראה לפענ"ד:

שם לענין שטר ח"ז. עב"ש ס"ק י"א שכתב דאם החתן חייב לאותו שיכול לתפוס ולומר שיסלקו הבע"ח בקרקע. ולכאורה דבריו תמוהין מאוד דאטו מספיקא דדינא יועיל תפיסה ועוד דא"כ יועיל ג"כ תפיסת החתן למטלטלין אחרים שאם תפס שיהיה יכול לומר שיסלקו לבע"ח בקרקע לכן נראה לפענ"ד דודאי אם נשאר מטלטלין הרבה והחתן רוצה לתפוס כל החוב ואומר שיסלקו לבע"ח בקרקע וממילא ישאר הרבה מטלטלין עד שיגיע כל החוב שת"י לחלקו דזה ודאי הדין עם היורשים שיכולין לסלק הבע"ח במטלטלין שתח"י ולא ישאר רק קרקע והחוב שתח"י החתן כיון שאין להחתן חלק בקרקעות ממילא החוב שביד החתן הוא של כל היורשים ואין להחתן רק חלק אחד בחוב שלו וכוונת הב"ש הוא באם שלא נשאר מטלטלין אחרים רק קרקעות והחוב של החתך ורוצין היורשים לסלק לבע"ח בכל החוב שיצטרך החתן לשלם להבע"ח כל החוב שלו ולא ישאר לו מאומה על שטח"ז שלו כתב הב"ש שפיר דהדין עם החתן והטעם דהיורשין א"י לסלק להבע"ח עם החוב שמגיע להם מהחתן שהחתן יכול לומר להבע"ח כשיתבענו לאו בע"ד דידי את ומכח שיעבודא דר"ן א"י לתבעו דבאית לי' נכסי ליכא שיעבודא דר"ן ואפילו לדעת הש"ך בסימן פ"ו דאפילו בדאית לו נכסי שייך שיעבודא דר"ן מ"מ כיון דבמטלטלין הוא יורש כמותם יכול למחול חלקו לנפשו כמו שהקשו התוס' בכתובות דף פ"א בד"ה לא יאמר הואיל ואני יורש החזקתי והכא לא שייך תירוצם שתירצו שם ע"ש ועמש"ש ואפילו לדידן דקיי"ל דשיעבודא דר"ן א"י למחול מ"מ בדאית לי' נכסי כתב הש"ך עצמו דאינו יכול לגבות ממנו מטעם דדמי למשעבדי ואין נפרעין ממשעבדי במקום שיש ב"ח ובספר הפלאה כתב כאן דינים שאינן נראין בעיני:

עוד כתב הב"ש שהסכים עם התשובה ש"י באם יש לאחד הרבה חתנים שיכולין היורשין ליתן לאחד הסך שבשטר ולהשני יתן פ"ז ע"ש. ולפעד"נ כהח"מ דהא ודאי אותן החתנים שאינן רוצין ליתן לו רק חצי חלק ע"כ צריכין ליתן לו כח ירושה שיהי' היורש כמו הם דהא כך היה התנאי שאם לא יתנו לו כח יורש מחויבים לסלק חובו בשלימות וכל זמן שאין מסלקין את החוב הוא יורש כמותם ודמי ממש לב' יורשים דודאי אם יורש אחד רוצה לסלק להחתן חובו המבואר בשטח"ז שהב' יכול לעכב וממילא נסתרה הראיה שהביא הב"ש מסימן קי"ח מכתובה דשם הברירה ביד כל היורשים לסלק כל הכתובה דשם אין כאן יורש המעכב משא"כ הכא שהחתן הוא הוא ג"כ יורש ויכול לעכב כמו יורש ואח"כ מצאתי בספר שבות יעקב שהקשה ג"כ זה ולא דמי להא שכתב רמ"א במקרקע ומטלטלין דנגד החתן חשוב כאילו לא נשאר קרקע כלל שהתנאי כך היה שלא נחשבים הקרקעות לירושה נגד החתן אבל במטלטלין שהוא יורש כמותם ודאי דיכול למחות להיורשים שלא לעשות להחתן הב' כבע"ח נגד חלקו ורק שיהיה לו דין יורש ובספר צמח צדק מסיק שהעיקר שאין היורשין יכולין לעשות החתן לבע"ח וכתב הטעם דידעינן בבירור שלא היה רצונו של האב שיהיה לו דין בע"ח רק משום שלא היה יכול להקנות באופן אחר הוכרח לכתוב בלשון חיוב:

שם נותנין הכל לשנים. ולפי זה אם נשארו עוד הרבה בנות נותנין הכל להבת שרוצים להנשא בראשונה דאם מבטלין כח הבן שהוא ירושה דאורייתא כ"ש שמבטלין כח הבת שהוא מדרבנן דדמי להא דמבואר בסעיף די דבת שנוטלת בראשונה נוטלת עישור הגדול:

שם וכפי הממון שהניחו. עב"ש ס"ק י"ג שהשיא אחד בה' ואחד בד' ואחד בב' שנותנין בערך הממוצע ע"ש. ונראה לפענ"ד דמיירי שהשיא לשלשתן בבת אחת דאי בהשיאם בזה אחר זה אין נותנין רק כפי מה שנותנין להשלישית כמבואר בסעיף א' בהג"ה דאם נשתנה דעתו דאזלינן בתר דעתו אחרונה. ובב"ש תיבת א"נ ט"ס וכנ"ל וכיון שראינו וכו' שאינו תי' על מה שהקשה מהא שנותנין הכל לשני' רק שנותן טעם על מה שכתב לעיל שנותנין בערך הממוצע ועל זה כתב הטעם כיון וצ"ל מסובב מן ומ"ש ונותנין הכל לשנים עד יותר מסך זה כי ענין בפני עצמו הוא:

סעיף ג' וזיבורית בשבועה. ואף שהוא תוך זמן כיון דבתנאי ב"ד הוא מתפיס צררי. והא דמחלקין התוס' בכתובות דף ק"ב דדוקא בתו דניחא לי' בהרוחה חיישינן לצררי לא כתבו זה רק לענין מה דלא ליגבי ממשעבדי אפי' בשבועה אבל להצריכה שבועה לעולם חיישינן לצררי בדבר שהוא תנאי ב"ד רק במזונות אלמנה כתב הרשב"א בגיטין דף כ' דלא חיישינן לצררי משום דאינו ודאי שיתחייב לה דדלמא יסלקו לה הכתובה:

סעיף ה' האחין שמכרו. עב"ש ס"ק ט"ו דלמאן דס"ל בסימן ק' דטורפת ממטלטלי המכורין ה"נ לענין פרנסה. לכאורה נראה דצריכה להחזיר להלוקח מעותיו מפני תקנת השוק דהא אפילו כבר זכתה המטלטלין והאחין גזלו ומכרו צריכה להחזיר מפני תקנת השוק כמבואר בח"מ סימן שנ"ד. אבל באמת לא מצינו במלוה הבא לטרוף מטלטלין המכורין כגון באגב קרקע שיחזיר המעות מפני תקנת השוק ועכצ"ל דתקנת המלוה משום נעילת דלת עדיף מתקנת השוק. אמנם גוף הדין שכתב הב"ש תמוה דמה"ת נדמיי' פרנסה לכתובה נדמיי' לשאר בע"ח דאין טורף מטלטלין המכורין אף שמכרו היורשים וע"כ דכתובה הנועם כמ"ש המרדכי פרק אלמנה דכתובה ג"כ נכסי בחזקת אלמנה קיימי וכמוכר דבר שאינו שלהן דמי ולפי זה בפרנסה אינה טורפת כמו בשאר בע"ח כנ"ל ברור:

סעיף ו' אין הבת נוטלת. עב"ש ס"ק ט"ז דאם ירצו היורשים לסלק לה הכתובה כדי שלא יהיו לה מזונות הרשות בידם כמו בסימן ק"ב והוא תמוה מאוד דהא בסימן ק"ב דאפילו אין היורשים רוצים יכול הבע"ח לכוף האלמנה להגבות הכתובה וליקח המותר לעצמו ע"ש וגבי פרנסה משמע מדבריו שתלוי ברצון היורשים ואם אין היורשים רוצים אין הבת יכול להגבות לה כתובה. ועוד דלא דמי לבע"ח דבע"ח הוא בע"ח דאבא משא"כ פרנסה הוא בע"ח דאחי וכמו שהאחין אינם יכולין לכוף להאלמנה להגבות לה כתובה כמו כן הבע"ח שלהן לא עדיף מהן ואפילו במקום שהיורשים יכולים לכוף להאלמנה יש לספק אם הבת יכולה לכוף להיורשים לסלק הכתובה להאלמנה שתפסיד מזונותיה וכן כתב בספר הפלאה. והנה מה שכתב הב"ש בסימן ק"ב הטעם דבמקום פסידא לא תיקנו רבנן לכאורה ג"כ קשה דלמה לי טעם זה הא בלא"ה בע"ח קודם למזונות כמבואר בח"מ סימן צ"ג אמנם לפמ"ש הפרישה בסימן צ"ז דמזונות אלמנה כשטר חוב דמיא רק מפני תיקון העולם לא גבי ולפי זה נראה דבמלוה ע"פ דליכא גבי' תיקון העולם לא חשיב מלוה ע"פ כמשעבדי נגד מזונות האלמנה וצריכין הטעם לפמ"ש הב"ש דבמקום פסידא לא תיקנו ועיין מש"ל בסי' ק"ב בזה:

עוד כתב הב"ש וז"ל ומש"ל ס"ק ב' אם מוסיפין על עישור אין מוסיפין עד אחר פירעון שמק"ז י"ל להפוסקים דס"ל אפילו לא נשאר כלום כו'. לכאורה דבריו אלו משוללי הבנה הם דודאי להפוסקים דסבירי להו דאזלינן בתר אומדנא מוכרח הוא דכיון דדינא הוא להנך פוסקים דאזלינן בתר אומדנא ודאי שקודמת לשנק"ז ג"כ כמו שהעישור קודם לשטח"ז דמהרי"ק שכתב כן הוא משום דס"ל דדינא הוא דלא אזלינן בתר אומדנא להוסיף. לכן נראה לפענ"ד דיש כאן ט"ס וכצ"ל י"ל דאם השיא שסומכין על] הפוסקים דס"ל אפילו לא נשאר כלום כלומר אף שכתב לעיל בס"ק י' דמחמת מחלוקת הפוסקים דיש לעשות פשרה מ"מ באם השיא שסומכין על הפוסקים אילו לדחות ירושה דאורייתא מכל וכל מכש"כ שיש לסמוך על הפוסקים האילו לדחות שטח"ז דרבנן:

סעיף ז' מפני מזונות אלמנה. עח"מ וב"ש שמסתפקין באם מכר הבן הנכסים אם נאמר שהבת מוציאה לפרנסה מהלוקח והאלמנה מהבת וכו'. לכאורה קשה דא"כ כשיש אלמנה לא תטרוף כלל לפרנסה דהא שוב אין לה קצבה דאין הלקוחות יכולין ליזהר כמה להניח דאפילו אם יניחו כמה שמא תקח האלמנה למזונות כל הקרקעות ותמכרם ותבוא הבת ותטרוף מהלקוחות של אחין ואותן הלקוחות לא יהיו יכולין לטרוף מהלקוחות המאוחרין שקנו מהאלמנה לצורך מזונות דהא אלמנה הוא בע"ח דאבא ופרנסה בע"ח דאחי ואפשר דכיון דהדבר בעצמו קצוב אף שאינו קצוב מחמת בע"ח מוקדם מיקרי קצוב:

תוכן העניינים

בית יעקב הלכות כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה