אור ברסלב

בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

סימן קיב

סימן קיא

סעיף ד' ויש אומרים דוקא מן האירוסין. עב"ש ס"ק ט' והוא ט"ס הציון וצריך לציין על וי"א דוקא בחיי אביה וע"ז כתב הב"ש דהפרישה כתב לדיעה זו דאפי' אם נתארסה אחר מיתת אביה כשהיא נערה ונתגרשה דיש לה מזונות וכן כתב הפרישה בהדי':

עוד כתב הב"ש ומשמע לדעת י"א וכו'. היינו הי"א הראשון שהביא הרמ"א וכצ"ל לדעת י"א קמא:

סעיף ו' ואין הבנות נשבעות. עב"ש ס"ק ט"ו אף על גב דגם האלמנה אינה נשבעת וכו' מכל מקום הא הבנות צריכין לישבע כו' הי' יכול לומר בפשיטות דה"א דוקא אלמנה שנכסי בחזקתה קיימי מטעם שכתבו התוס' ר"פ אלמנה משא"כ בבנות:

סעיף ז' אם מכר האב. עב"ש ס"ק ט"ז ואפילו אם ליכא במטלטלין מ"מ כתובה אלא מטלטלין כתובה קודמת ואף דליכא דין קדימה קודמת דתקנות הגאונים כעין דאורייתא תיקנו עכ"ל ולכאורה הוא תמוה דאם כן הא דמבואר בסי' ק"ב במטלטלין כשיש כתובה ובע"ח לבע"ח יהבינן ואמאי נימא ג"כ כעין דאורייתא תיקנו ואם הכתובה מוקדמת נותנה אותן לכתובה ועוד דא"כ בכל בע"ח יהי' דין קדימה במטלטלין אחר תקנת הגאונים. לכן נראה דודאי הגאונים לא תיקנו ביתומים רק שיהי' כמו מיני' ולא יותר וכיון דבכל בע"ח במיני' אין בו דין קדימה ה"נ ביתומי' וכן בכתובה ובע"ח וכיון דבמיני' במטלטלין לבע"מ יהבינן ה"נ ביתומים ולא כתב הר"ן דכעין דאורייתא תיקנו רק בכה"ג בכתובה ומזונות הבנות כיון דמזונות הבנות לא שייך במיני' רק ביתומים אי אפשר לומר שתיקנו ביתומים שיהי' כאילו בא לגבות מיני' כיון דמזונות לא שייך כלל מיני' וע"כ כי תיקנו שיגבו מהיתומי' היינו שיהי' דין מטלטלין כדין קרקע וכעין דאורייתא תיקנו וממילא הבע"ח או הכתובה המוקדם קודם למזונות דמזונות חשיבא כמו המאוחר:

סעיף ח' אפילו. עיין ב"ש ס"ק י"ז מיהו לתירוץ בתרא לא מהני הודאה כו':

וטעם פלוגתתן אפשר לומר דפליגי דלתי' קמא דמהני הודאה ס"ל דלא חיישינן רק לצררי דמשכון ויכול ליתן המשכון במתנה ואז גבי שפיר ממשעבדי ולכך מהני הודה וכן כתב בספר הפלאה ותירוץ בתרא ס"ל דחיישינן ג"כ לצררי דפירעון ושוב לא מהני הודאה דכיון שנמחל שיעבודא שוב לא מהני הודאה דחיישינן לקנוניא:

שם קנו ממנו לאחר נשואין. עב"ש ס"ק י"ח שכתב דע"כ ס"ל כתירוץ הראשון של התוס' דמהני הודאת האב דהא כאן ליכא הוכחה רק מהאב מדלא לקח השטר וכו'. והוא תמוה מאוד דא"כ בכל שטר דגובה ממשעבדי אף דהודאת בע"ד ודאי דלא מהני נגד משעבדי ע"כ שטר שאני משום שטרך בידי מאי בעי ששטר אחר נשואין הוי כשאר שטר וכן הקשה בספר הפלאה:

סעיף י"א שאפשר שיזונו. עב"ש ס"ק כ' גם המלבושים אינן בכלל כו'. והיינו שאין להנכסים דין נכסים מועטין רק כשאין אפילו כדי מזונות אילו ואילו אבל כשיש מזונות דינייהו כנכסים מרובים ואם אח"כ הוצרך אחד למלבוש הוי כמרובין ונתמעטו:

שם דאסור לבניה. עב"ש ס"ק כ"ב ועיין אא"ז מהרש"א בב"ב ר"פ מי שמת שפירש בתוספות ד"ה יתומים שקדמו שהקשו מה חילוק יש בין מרובין למועטין וז"ל ר"ל דודאי איכא ביני' דבמרובין יזונו בנים עם הבנות עד בגר ובמועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים אלא דמאי רבותא דמועטין דנקט שקדמו ומכרו מה שמכרו מכרו כיון דאין חילוק בין מרובין למועטין דבשניהם יזונו עד בגר ואם מכרו מכרו ואפילו אם תפסו ולכתחילה אין רשאים למכור בשניהם ותירצו דיש חילוק דבמרובין יש להם תפיסה טפי למכור לכתחילה לצורך פ"ש כמ"ש המרדכי ועוד דבמרובין ונתמעטו יזונו הבנים והבנות ביחד ויפסידו הבנות ובמועטין לא יפסידו כלום. אמנם לפי פי' המהרש"א אין שום פי' לתירוץ השני של התוס' כיון דהקושיא היא למאי נ"מ אין לתירוץ זה שום שייכות להקושיא. לכן נראה דקושית התוס' הוא על המשנה דלמאי נ"מ תנן חילוק בין מרובין למועטין כיון דלעולם צריך להיות מזון להבנות עד שיבגרו וכשהן מרובין ממילא יש מזון להבנות ובמעוטין הבנות יזונו ה"ל למתני סתם מי שמת נותנין מקודם מזונות להבנות והשאר לבנים ולזה תירץ דנ"מ דבמרובין ונתמעטו דאז מפסידות הבנות מזונותיהן דא"צ שיהי' מזון להבנות רק בשעת מיתת האב ולקושית המהרש"א נראה דלק"מ די"ל דקמ"ל בנכסין מועטין דשייך בהו גביית ב"ד להבנות למזונותיהן וקמ"ל דאפילו כבר הגבו הב"ד להבנות הקרקע מ""מ אם היורשים הוציאו מיד הבנות הקרקע ומכרו המכר קיים משא"כ במרובין לא שייך גביית ב"ד כלל דהכל ביד היורשין והן נותנין המזונות להבנות ובזה אתי שפיר גם דברי הב"ש להמעיין:

עוד כתב הב"ש בשם התוס' דבמרובין מותרין למכור לצורך פ"ש וכו'. ולדידי הדבר תמוה הרבה שיהיו יכולין להפקיע מזונותיהן של הבנות לצורך מצוה ואם רוצים לעשות מצוה יעשו בשלהן. ולכן נראה לפענ"ד בכוונת דבריהם שאפשר שהתוס' כתבו דמחוייבים ליתן מזונות מהדמי' שקיבלו ומיירי שמוציאין למכור בעי' לצורך מזונות הבנות ולהניח הדמים שביד ב"ד ומיירי שאין מפקיעין מזונות הבנות במכירה זו כגון שצריכין לפדיון שבוים מאה זהובים על רקע ואין להם קונה רק על של מאתים וצריכין למכור הכל יקח מהן מאה זהו' לפדיון ומותר הדמים יהיו תח"י למזונות מניחין אותן למכור משא"כ במועטין כגון שהבנות צריכין למזונותיהן ק' ויש קרקע של ק"ן אף שרוצין ליתן הנ' לפדיון שבוים ואי אפשר להם למכור רק כל הקרקע ביחד אף שרוצין להפריש מזון הבנות בדמים מוחין להם לכתחילה למכור אם אין הבנות רוצין למכור חלקן באמרם שרוצין ליזון משבח הקרקע שבכה"ג ג"כ יכולין למחות כמ"ש הרא"ש ר"פ מי שמת מוחין בידם מלמכור והנה מה שכתב הרא"ש שהבנות רוצין ליזון מהשבח הקרקע וכו' לכאורה קשה דהא אין הבנות ניזונות משבח הקרקע ולכן נראה כיון דפרנסת הבת ס"ל להרא"ש גובה משבח הקרקע משום דהוי בע"ח דאחין כמ"ש הב"ש בסימן קי"ג ס"ק ז' ופרנסה אינה ממעט ולפי זה שפיר כתב הרא"ש שהבנות רוצין ליזון משבח של הקרקע למען ישאר הקרקע שיהיו יכולין לגבות הפרנסה שלהן מהקרקע נגד מה שהאחין היו חייבין ליתן מהשבח לצורך הפרנסה:

סעיף ט"ו ומזונות אלמנה. עיין ב"ש ס"ק ל"ג דלפי גירסת הרי"ף ליתא להאבעי' זו בש"ס וכו'. והיינו כיון דלדידהו מפרישין תיכף למזונות האלמנה ואז ודאי נתמעטת ומ"ש דלשאר פוסקים כו' היינו להפוסקים בסימן צ"ג דאין האלמנה דוחה להבן רק כשבלא"ה הן נכסים מועטין ודומה הבת להבן אז דוחה ג"כ האלמנה להבן והבת ע"ש ועל זה כתב הב"ש דצריך ישוב מאי קא מיבעיא לי' הא אלמנה אינה דוחה כו' כוונתו דמה מיבעיא לי' אי אלמנה ממעטת והיינו כשיש בלא מזונות אלמנה נכסים מרובין כדי שיזונו הבן והבת ומיבעיא לי' אם ממעטת וממילא אי ממעטת והוי מועטין נדחה הבן מפני האלמנה ועל זה קשה לי' מה"ת ידחה הבן מפני האלמנה הא אלמנה אינה נדחה כל זמן שאין הבת מדחה הבן להך דיעה כמבואר בסימן צ"ב והכא הבת אינה יכולה לדחות:

עוד כתב הב"ש דאחר שבא הבע"ח ס"ל להרשב"א דהן נכסים מועטין ולריב"א ניזונין יחד עכ"ל ומ"ש להרשב"ם היינו מה שכתב הרשב"ם בד"ה אלמנתו כפי' הראשון וז"ל אבל הבנות אין להם להפסיד במזונותיהן כלל בין ממעטא בין לא ממעטא וכו' והיינו מאחר שכבר ניזונת האלמנה ונשארו מועטין נדחה הבן כיון דמזונות אלמנה הי' חוב של הבן ולא של הבת והאיבעיא לא הי' רק בשעה שהן מרובין עדיין לא מחשיבינן למזונות אלמנה שתמעט דאימר מנסבה וממילא כל זמן שהן מרובין עדיין תיזון גם הבן ומ"מ כשנתמעט לא חשיבא כמרובין ונתמעטו דהוי כגילוי מלת' למפרע שמעיקרא מועטין היו וכן מ"ש הרשב"ם בד"ה בע"ח כשתטרוף אם יש מותר יזונו הבנות עד שיבגרו קאי לפי' ראשון של הרשב"ם בד"ה אלמנה ופי' השני של הרשב"ם הוא כפי' ריב"א דאפי' אחר שתיזון אלמנה או שטרף הבע"ח חשיב לגמרי כמרובין ונתמעטו וזכה הבן להיות ניזון הבן והבת ביחד וכן הוא ג"כ בתוס' (מי אמרינן) דבתו' הוא כפי' ראשון של הרשב"ם ובהג"ה של התוס' הוא כפי' השני:

תוכן העניינים

בית יעקב הלכות כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה