אור ברסלב

בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

סימן קג

סימן קב

סעיף א' מוכרת מנכסי בעלה. עיין ב"ש שכתב בניסת על סמך זה ג"כ מוכרת שלא בב"ד ע"ש. ולבבי לא כן ידמה דלפי דבריו בניסת על סמך זה ג"כ מוכרת שלא בב"ד הא דקיי"ל בסי' צ"ג ביתומים אמרו נתננו והיא אומרת לא נטלתי דבניסת עלי' להביא ראי' אבל בתובעת כתובתה אף דהפסידה מזונות על היתומים להביא ראי' וע"כ הטעם משום מוכרת שלא בב"ד לכך הנכסים בחזקתה כמ"ש התוס' בכתובות דף צ"ג ובניסת בעינן ב"ד אפילו למזונות ולכך נכסי בחזקת יתמי קיימי ואם נאמר דבניסת ג"כ על סמך זה מוכרת שלא בב"ד א"כ משכחת לה ניסת על היתומים להביא ראי' ובש"ס ופוסקים אמרו סתמא דניסת עלי' להביא ראי' משמע דאין לחלק כלל ודוחק לומר דמזונות שעברו כשאר חוב דמי דלא שייך הן דהא מה"ט מוכרת שלא בב"ד אפילו למזונות שעברו והשלטי גיבורים לא כתב דין זה רק לענין אין נזקקין ליתומים קטנים ולענין זה יש לומר כיון דהפוסקים מחלקין ויש טעם נכון לחלק דלענין שלא תטול כלל עד שיגדלו היתומים שייך חן יותר משא"כ לענין מוכרת שלא בב"ד לא שייך כל כך חן כמבואר בבית יוסף בטור ולזה יש לומר דאף להפוסקים דפליגי וסוברים דה"ה לענין מוכרת שלא בב"ד מ"מ בדין זה שכבר ניסת והממון שייך לבעל כ"ע מודים דיש לחלק דדוקא בהא דאין נזקקין ודאי כשניסת על סמך זה שייך חינא אבל למכור שלא בב"ד שאין לאנשים קפידא לילך לבית דין לא שייך מינא כיון שאמר שניסת שייך המעות להבעל ולהבעל אין קפידא לילך לב"ד:

עוד כתב הב"ש ולהריטב"א איירי וכו' לכאורה אי אפשר לאשכוחי גוונא שיהי' לה מזונות ולא יהיו שייכין בה הני טעמי ואפילו נשתדכה מבואר בסימן צ"ג דלית לה מזוני. ונראה כוונתו למ"ש בסעיף קטן ג' בשם הריטב"א דבתוספת צריכה ב"ד וא"כ משכחת לה שגבתה העיקר ולא התוס' דיש לה מזוני ויכולה למכור שלא בב"ד משום מזוני אבל משום הני טעמי אינה מוכרת בלא ב"ד להריטב"א ואין להקשות במה שצריכה למכור כל הכתובה דהא אפילו במקצת כתובה יש ריוח להיתומי' לאנשי גליל דכשנתפרעה מקצת כתובה שוב היורשים יכולין לפרוע המותר בעל כרחה ולהפסידה מזונות דזה אינו דכיון דנתפרעה כבר העיקר בלאו הכי יכולין היורשים לפרוע לה בעל כרחה וליכא ריוח ליתמי ולכך צריכה למכור כל הכתובה:

סעיף ב' אין היתומים יכולין לטרוף. עפ"מ ס"ק ו' שכתב דאם הי' המכירה בטעות דהדרא זבינא ויחזירו ללוקח מעותיו כו' ע"ש. והנה אם אפשר להוציא המעות מן האלמנה ודאי דמוציאין ממנה דהמעות כגזילה בידה. אמנם אם אי אפשר להוציא המעות ממנה נראה דהיורשי' צריכין להחזיר המעות ואין לומר כיון שנתברר שלא הי' חייב כלל והב"ד בטעות מכרו שלהן בחנם ומה"ת יתחייב להחזיר המעות זה אינו דהא ודאי אם הי' תובע אחד לחבירו מעות בשטר וטען פרוע וחייבוהו ב"ד לשלם וכפו את הלוה במכות ועונשין שימכור בעצמו את שדיהו להגבות לבע"ח חובו ומכרו וקיבל אחריות על עצמו ואח"כ נתברר ששטרו פרוע ואי אפשר שוב להוציא המעות מהמלוה ודאי דהמקח נתבטל אף שמכרו בעצמו דדמי למכרו אדעתא למיסק לארע' דישראל ומכש"כ בכה"ג דטעות מעיקרא הוא דדמי להא דכתובות דף צ"ז דארבא בעיקולי הוי קיימי והדמים ודאי דצריך להחזיר כשא"א להוציא המעות מהמלו' כיון שמכרו בעצמו מה לו ללוקח בכך שנתן מעותיו להמלוה בחנם ולפ"ז ה"ה כשהב"ד בעצמם מכרו דמי ממש כאילו כפו את הלוה למכור בעצמו דהב"ד שלוחים דרחמנא ודידי' נינהו דמה שיורדין הב"ד לנכסים כתב הרמב"ן בפרק גט פשוט דהוא מטעם כפי' שמכין אותו עד שתצא נפשו מטעם זה ג"כ נחתינן לנכסים ולפי זה כשירדו לנכסיו דמי ממש כאילו כפאוהו שימכור בעצמו והמקח בטל ומחויב להחזיר המעות ללוקח וכן מוכח מלשון תשוב' הרא"ש שם שכתב ואין לומר דאילו אינש דעלמא הי' מוציא השדה מיד הלוקח היו היתומים חייבין לפרוע וכו' ועתה נמי שהם בעצמם באים להוציא הקרקע מהלקוחות האחריות עליהם ע"ש הרי מוכח כמ"ש אמנם אם אלמנה בעצמה מכרה אזי אם לקחה שדה שלא בידיעת הב"ד והיתומים כלל ואם היו שואלין ליתומים או הב"ד היו אומרים להם שיש שובר על הכתובה דמי ממש לגזלן שמכר אמנם כשהב"ד והיתומים ג"כ לא ידעו שאילו הי' הולכת לב"ד היו הב"ד ג"כ מוכרים השדה צ"ע אם נדמה אותה לשליח ב"ד שמכר וצריך להחזיר הדמים או נדמה אותה לגזלן וצ"ע:

סעיף ג' גרושה לא תמכור. עיין ב"ש ס"ק ז' ודבריו תמוהין מאוד דהא מה שהנכסים הן כמשכון בידה הוא רק מטעם כיון שמוכרת שלא בב"ד וכבר תמה עליהן בספר הפלאה ע"ש אמנם מ"ש בספר הפלאה בחידושיו לכתובות להביא ראי' דגרושה צריך ב"ד מב"מ דף כ' דפריך וניחוש דלמא זבנה לכתובתה וכו' ומשני ש"מ איתא לדשמואל כו' וא"כ תקשה דלמה מכרה שדה שלא בב"ד וגבתה כבר המעות דלא מהני שום מחילה ע"ש. ולפעד"נ דלא קשה דבב"מ דף ט"ז אמרינן דנפל קלא אית לי' רק דבשט"ק לא אתי לקוחות ותבעי דאמרי מדאדרוהו רבנן ש"מ למיטרף הוא ובב"ב דף קס"ט אמרו דשובר אצל לקוחות ליכא ופריך א"ה שטרא הלואה נמי ומשני התם דזוזי מסיק אמרי פייסינן לבע"ח בזוזי ופי' רשב"ם דלא שבקי לקוחות קרקע שלהם למלוה עד שילכו אצל הלוה לדעת אם פרעוהו וכו'. ולפי זה מכ"ש דאין הלקוחות לוקחין קרקע מהמלוה או מהאשה עד שילכו אצל הלוה לשאול אם יש בידו שובר וכיון שלא קנו קרקע עד שאמר להם הלוה או האשה שאין בידם שובר שלא פרעו עדיין ולפי זה ודאי כיון דנפל קלא אית לי' ואמרי הלקוחות אייתי ראי' ולא שייך לומר שיאמרו מדאדרוהו רבנן ש"מ קמו רבנן במלתא כיון שיודעין בבירור מפי הלוה והבעל שבזמן שקנאו השדה שלא הי' השובר ביד הלוה והבעל ודאי יאמרו אייתי ראי' ולהחזיק במה שבידם ישמעו להם הב"ד כיון דאיכא קלא שנפל משא"כ לענין מכירת שטר הכתובה אף אי נימא דג"כ לא יקנו עד דישאלו ואתי ותבעי מ"מ כיון דהלוקח השטר בא להוציא מהבעל אף שיטענו הם להבעל אייתי ראי' לא ישמעו להם הב"ד דלהוצי' לא מהני קלא לאורועי השובר ואם יאמר כמ"ש דאפילו אם מכרה בעצמה ונמצא שהשטר בטל מכל מקום צריכין היורשים להחזיר הדמים ללוקח א"ש בלא"ה כיון דליכא חשש הפסד ללקוחות כיון שיצטרכו להחזיר הדמים:

סעיף ד' שלא זלזלה. עיין ב"ש שהקשה דלמה לא כתב שצריכה לישבע שלא גבתה וכו' ובספר הפלאה תירץ דהא בלא"ה צריכה לישבע שלא תפסה משל יתומים ונכלל ג"כ שלא גבתה יותר ע"ש אך היא גופא קשה הא לדעת התוס' אף שכבר נשבעת על הצררי שלא תפסה אחר המכירה יכול להשביעה פעם שנית וא"כ הי' לו להמחבר לכתוב דעתם ועכצ"ל דהכריע כהנך פוסקי' דהאיבעי' שבש"ס במוכרת שלא בב"ד אי צריך שבועה הוא רק אי מהני מכירה קודם שבועה ומסיק דהלכתא צריכה שבועה והיינו דלא מהני המכירה קודם השבועה ולכך פסק בסימן צ"ו דלא מהני המכירה קודם שבועה ולפי זה לא נזכר כלל בש"ס אי צריכה לישבע שלא גבתה ושלא זלזלה ולכך כתב כאן ויכלול שלא זלזלה ומשמע שאין זה רק גילגול שבועה ולכך לא הוצרך לכתוב שוב השבועה שלא גבתה כיון שכבר כתב שכוללת שלא תפסה וממילא הוא בכלל שלא גבתה יותר וכמ"ש בספר הפלאה:

תוכן העניינים

בית יעקב הלכות כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה