בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן ק
סעיף א' ומתקנות הגאונים. עיין ב"ש ס"ק ב' שתמה על הרא"ש והמחבר שבהלכו' נזיקין כתבו הטעם שמטלטלין הוא מדינא בזה"ז ובכל מקומות כתב הטעם משום תקנות הגאונים ולפי ע"ד נראה דדוקא בנזיקין דכמלוה הכתובה בתורה שיעבודא דאורייתא רק מדרבנן בטלו שיעבוד מטלטלין הואיל דאין אסמכתייהו עלי' וכיון דבזמן הזה אסמכתייהו עלי' הדרא דינא לד"ת משא"כ בכ"מ שיעבודא לאו דאורייתא רק שחכז"ל תיקנו שיעבוד נכסים ולא תיקנו רק על הנכסים קרקע ולא על המטלטלין ולכך אף שבזמן הזה אסמכתייהו ג"כ על המטלטלין מ"מ כיון דמעיקרא לא עשו שיעבוד נכסי על המטלטלין ממילא ליכא שיעבוד עלי' אף שהמלוה סומך דעתו בזה"ז ג"כ על המטלטלין מכל מקום מאן שיעבדייהו כיון שחמ"ל מעיקרא לא עשו שיעבוד על המטלטלין לכן בכתובה תליא אי כתובה דאורייתא מטלטלין בזמן הזה משועבדין משא"כ למ"ד כתובה דרבנן ולכך בש"ע כתב תקנות הגאונים במטלטלין גבי כתובה לאשמועינן אפילו למ"ד כתובה דרבנן מטלטלין משועבדים מתקנות הגאונים:
שם במתנת בריא. עב"ש ס"ק ה' שתירץ סתירת תשובת הרשב"א ודבריו תמוהין דכיון דכשבא לפנינו הוא מחייב לאחריני ויש לחוש שכתב כן לחייב לאחריני והקדים בכיון להפסיד לאחריני מה"ת יהי' נאמן. ולפעד"נ לתרץ דהנה ההודאה דמהני הוא משני טעמים א' כיון דמודה הודאת בע"ד כק' עדים דמי ובודאי אמת הוא שחייב לו ב' דאפי' המקבל מודה שאינו חייב מ"מ הא אפילו מחייב עצמו בדבר שאינו חייב חייב דאודיתא הוא קנין להתחייב כמו באודיתא דאיסור גיורא כמבואר בח"מ סי' מ' והנה לתפוס ההודאה מטעם נאמנות שבודאי באמת חייב לו בודאי כשמחייב לאחריני דאינו נאמן דהודאה לא מהני לחייב אחריני ואפילו יש לו מיגו לא אמרינן דיש הוכחה מחמת המיגו שהוא אמת שחייב לו כיון דהחזקה דכל מה שתחת יד אדם הוא שלו סותר הוכחת מיגו אבל מטעם הב' דנהי שלא חייב לו מ"מ הרי נתחייב עכשיו מחמת הודאה זו נגד זה לא שייך החזקה דכל מה שתחת יד אדם הוא שלו כיון דמכל מקום נתחייב עצמו עכשיו ולפי זה יש לחלק דבהודאה שמודה בפני ב"ד שהוא של אחרי' בפני מי שחייב לו אין ההודאה זו מועיל להתחייב עצמו כמבואר בח"מ סימן מ"ז באומר שטר אמנה כשאמר זה לדחות בע"ח דתלינן שאמר זה כדי לדחות הבע"ח דכל שיש לתלות ההודאה באיזה ענין כגון שלא להשביע או בהשטאה לא קנה חבירו בהודאה כזו ומכ"ש כשיש לתלות ההודאה שלא הודה רק לדחות הבע"ח דלית בי' משום קנין אודיתא וע"כ צריכין להוכחה דמיגו לומר שבודאי אמת הוא שחייב לו וכיון דמיגו הוא נגד חזקה לא מהני משא"כ כשיש ביד חבירו כתב יד שנותן לו מעצמו בלא תביעת הבע"ח ודאי דמהני להתחייב עצמו וכמו שמבואר בסימן מ"ז ובודאי שחבירו יכול לתבוע מחמת הכת"י כשמסר לו סתם כת"י ודאי דמהני הודאה להתחייב רק שיש חשש שמא עשו קנוניא ביניהם ונגד זה מהני המיגו דלא שייך לומר דהוא מיגו נגד חזקה דהמיגו לא בא להוכיח שהדבר אמת שחייב לומר שהחזקה מנגד דהמיגו אינו רק הוכחה שלא עשו קנוניא דאי רצו לעשות קנוניא בודאי שהיו עושין קנוניא טובה והי' נותן לו שטר מתנה בקנין בעדי' ומן מתנה של מטלטלין אינו יכול לטרוף אלא ודאי דלא נעשה קנוניא בין שניהם וכיון דבודאי מסר לו סתם הכת"י בלא קנוניא קנה חבירו באודיתא של הכת"י אף שאינו אמת וא"כ אף דאיכא חזקה שאינו אמת מ"מ הרי קנה לו באודיתא ותשובה השנית איירי דהודה בפני בע"ח דלא מהני רק מטעם הודאה ונגד לחוב לאחריני לא מהני הודאה:
שם ואם מכלום יורשים. עיין ק"ע וב"ש שתמהו דבח"מ סי' ק"ז מבואר דאין גובין מטלטלין שמכרו ע"ש וליישב נראה דהך דיעה ס"ל דגם לכתובה נכסי בחזקת אלמנה קיימי כמבואר במרדכי והגה"ת אשר"י ועיין בר"ן שכתב דמטעם זה אין זו אלמנה צריכה לישבע על מזונות דחשיב כאילו הן המוציאין ובסי' צ"ג ס"ק ז' ובכמה דוכתי כתב דחשיב כמשכון בידה ובודאי במשכון לא מהני מכירת היתומים דכבר קניא לשיעבודא ולגוביינא והא דאינה טורפת למזונות ממטלטלין שמכרו היורשי' הוא משום תיקון העולם דאפילו מקרקע שמכרו אף דשיעבודא דאורייתא ביטלו חכז"ל השיעבוד מפני תיקון העולם מפני שאין קצובין ומכ"ש במטלטלין משא"כ בכתובתה אוקמוהו אדינא דכיון שעשאו הגאונים מטלטלין כמקרקע אף מטלטלין בחזקתה ודמיא למשכון:
סעיף ב' שלא לתת לו חלק ירושתו. בתשובת מהרי"ל מבואר דאף שהגוף והפירות הכל של היורשים רק שהאפוטרופסים אין יכולין ליתן להם משום צוואת האב אפ"ה הוי ראוי ועמ"ש בסימן ר"צ דהא דאין נותנין להיורשים הוא דוקא משום מצוה לקיים דברי המת כמבואר בח"מ סימן רמ"ח וסי' רנ"ג ורנ"ו ודוקא כשהשליש מתחילה לכך ע"ש כמבואר בכתובות ס"פ מציאת האשה באל תתנו להם אלא שקל ע"ש ודברי מהרי"ל בתשובה בסימן ע"ד שמחלק בין ריבה לאמד שממעט חלק ירושה ובין שאין ממעט להם הירושה רק במקצת זכות והוא תמוה מאוד דכשהשליש מתחילה לשם כך אפילו ציוה ליתן לאחר לגמרי שלא יהי' להיורשים שום חלק יש בהם משום מצוה לקיים דברי המת כמבואר בח"מ סימן רנ"ב ומבואר כן בתוס' בגיטין דף נ"ג ובשאר דוכתי טובא ע"ש ומ"מ דין דהכא דהוי ראוי יכול להיות אמת אף דמבואר בסימן רנ"ב דכל שהוא משום מצוה לקיים דברי המת אם מכרו מכירתן מכירה מכל מקום כיון דאינו יכול למכור לכתחילה ועיין מ"ש הסמ"ע סימן ר"צ ס"ק ס' דבתוך הזמן אם שיעבדו היורשים לא מהני השיעבוד (וע"ש בחידושי מה שתמהתי בזה) ולכך חשוב ראוי:
שם והואיל והי' משועבד לאלמנת אבי' וכו'. עיין ב"ש ס"ק י"ד והא דקיי"ל לענין ירושת הבעל לא הוי ראוי וכו' ובתשובת מהר"י שאני ירושה הבא מאליו וכו' ולהסביר חילוק זה נראה דודאי מחמת שיעבוד לא נקרא ראוי לענין ירושה דהא כתב הש"ך בח"מ סימן קט"ו דכל שיכול למוכרו ולהקדיש ולא חשיב דבר שלא בא לעולם לא חשיב ג"כ ראוי ולפ"ז לענין ירושה בסימן ג' כיון דאי זבין הבת זבינה זבינא ולא מיבעיא במזוני דא"י לטרוף אלא אפילו בכתובה הוא מבואר דמכירת הלוה מכירה היא רק דמלוה יכול לטרוף דהא בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ואפילו במשכון אמרינן בכתובות דף נ"ח דלא חשיב דבר שלא בא לעולם כיון דבידו לפדותו וכן בח"מ סימן רע"ח גבי ירושת בכור מבואר דאפי' משועבד לאחרים מיקרי מוחזק משא"כ לענין שתגבה כתובה מנכסים אילו כיון דבשעת מיתת ראובן לאו בני גוביינא היו אילו נכסים שהיו משועבדים לאלמנת יעקב והאלמנה אין בידה לפדותן מיקרי דבר שלא בא לעולם לגבה ולכך חשיב ראוי לגבה משא"כ ביורש שבידו לפדותן ולירש כנ"ל בדעת מהרי"ל. ולפעד"נ דהחילוק פשוט דאפילו אם נאמר דאף לגבי ירושה חשיב ראוי מכל מקום הא ודאי מכירה מהני בנכסים המשועבדים לבע"ח והבעל הוא יורש ולוקח דטבי לי עבדי' כמבואר בב"ב ס"פ יש נוחלין וכשניסת לבעל חשיב כאילו מכרה הנכסים שנפלו לה מאבי' לבעלה ומכירה ודאי מהני והא דאינו יורש מלות אשתו אף דמכירה ודאי מהני הטעם הוא דודאי אם נתנה להבעל כתיבה ומסירה על השטר חוב ודאי דגובה בו דהבעל לא גרע מאחר רק כשלא נתנה כתיבה ומסיר' דמלוה לאו בר קנין הוא והרשב"א בגיטין דף י"ג גבי מעמד שלשתן כתב דבדבר דלאו בר קנין הוא לא עשו רבנן קנין ע"ש וממילא לא חשיב קנין ברוב גבי בעל והא דאינו יכול למחול החוב הוא מטעם אחר דידו כידה ואין האשה יכולה לעשות שום דבר לבטל זכות הבעל אבל אחר מיתת האשה לא חשיב קנין להבעל רק יורש:
עוד כתב הב"ש תירוץ בשם הד"מ דשם איירי דיכולין לסלקה והנה תי' זה מספיק לסתירה שמכאן על הא דסימן ג' ממזונות ועל הסתירה מכתובה לא תירץ כלום ומה שתירץ הש"י שהביא הב"ש מבואר בהגהת אלפסי בפ' כל הנשבעים התי' של הש"י דשם בסימן צ' מיירי כשלא נשבעה האלמנה אבל הכא מיירי דכבר נשבעה האלמנה ע"ש ותי' זה אינו מספיק רק להסתירה מכתובה ולא להסתירה ממזונות דמזונות א"צ שבועה ועל שניהם קשה מהא שהקשה הב"ש מב"ב דף נ"ה דא"כ בטלת ירושת בן הבכור דכל אחד יש לו אשה ובנות שחייב במזונות ובכתובה וראי' זו עצמה הובא במרדכי וכן הקשה מהרא"י שהביא המרדכי מהא דרבנן דלעיל דף מ"ט ניסת הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו מתה הבת אלמנתו ניזונת מנכסיו משמע דהמותר של הבעל. גם מ"ש הב"ש ונראה שמיירי הכא כשעדיין לא בא ליד הבעל חלק ירושתו הוא תמוה וכבר תמה בזה בספר הפלאה דהאיך אפשר לחלק בירושה דאורייתא בין בא לידו או לא. לכן נראה בכוונת הב"ש שהי' קשה לו על תי' הד"מ והשארית יוסף קושיא הנ"ל ולזה כתב דמיירי דלא הגיע ליד הבעל וכוונתו נראה דמיירי במטלטלין שתפסן האשה דאז ודאי דחשוב ראוי כיון דאפילו תפסה כבר אין מוציאין מידה ואין היורשין יכולין למוכרן והיא יכולה למכור בלא ב"ד ולא מחוסר גוביינא הוא בכה"ג בטל באמת ירושת הבכור והבעל לאנשי גליל אבל לאנשי יהודא אפילו בכה"ג לא בטל כיון דבידם לסלק הכתובה במעות ולהוציא ממנה גוף המטלטלין וכן בכתובה בשכבר נשבע' משנתן לה שלא נשאר רק מעט מטלטלין דהאלמנה יכולה לומר לדידי שוה לי דאז בודאי לא יפדו היורשים עב"ש ס"ק ט"ז דהיינו כשלא נתייאש דאם לא כן הוי ראוי ע"ש ולכאורה קשה כיון דמדמי לא מייאש ואפילו אי קנה ביאוש דמי לקנה חפץ ונתחייב בדמים דלא הוי ראוי. ונראה דהטעם דהוי ראוי כיון דבאמת לא קנה ביאוש ולא נתחייב בדמים דהא אפילו אם יופסד החפץ באופן שלא יהי' שינוי כגון שימסר בהנאה יכול לומר לו הרי שלך לפניך וממילא עדיין אין על הגזלן חיוב השבת דמים שהחפץ עדיין של הנגזל ומ"מ החפץ חשיב קצת כיצא מרשות נגזל ונכנס לרשות גזלן כיון דהנגזל אינו יכול למכרו ואי מכרו הגזלן מכירתו מכירה מטעם יאוש ושינוי רשות לכך חשיב החפץ ראוי לגבי נגזל ולפי זה נראה בגנב טלה ונעשה איל שנעשה שינוי ביד הגזלן וקנאו לגמרי ונתחייב בדמים הוי החוב מוחזק בידו כמו חוב של שאר מכירת חפץ:
סעיף ו' אלא אפילו התוס'. עב"ש ס"ק ל' מיהו התוס' שליש לאו תוס' הוא וכו'. אין לפרש בתוס' שליש א"נ לומר פרעתי אף שאין לה שטר על הנדוניא דלאו תוס' הוא דזה אינו דהא בגוף הנדוניא ג"כ נאמן לומר פרעתי דהא דוקא תוס' שכולן נותנין בשוה דמי לעיקר כתובה כמו בב"ד של כהנים שנותנין ד' מאות זוז וחשיב כעיקר כתובה כמבואר בהגהת דרישה דדוקא הכתובות שלנו אף שכתוב בו בלשון ודין נדוניא ותוספתא דא כנ"ל שהכתובה דאורייתא אין עולה לשיעור מאתים זקוקין כסף שכתב בכתובה מכל מקום דין עיקר כתובה יש לו אבל שאר הנדוניא והוספת שליש חשיב כשאר מלוה ע"ש גם סוף דבריו של הב"ש תמוהין שכתב וז"ל דבמדינות פולין גובין בלא כתובה ומה שהוסיף לה תליא בפלוגתא והלשון תמוה להמעיין לכן נראה כוונתו בדבריו דאפילו בתוס' שמנהג כל המדינות להוסיף כמו בכתובות שלנו שכותבין בתוכו ודין נדוניא והוסיף מדילי' ס"ה והסך הכל עולה הרבה יותר מהסך של הכתובה דאורייתא כמבואר בסימן ס"ו בזה פליגי תוס' וסברי שרק בסך הכתובה המבואר בסימן ס"ו א"נ לומר פרעתי ותנאי ב"ד הוא אבל סך המעות העולה מהדין נדוניא והוסיף מדילי' המבואר בכתובה אף שכותבין כן בכל המקומות כיון דלאו תנאי ב"ד הוא נאמן דהא התוס' בב"מ דף י"ז כתבו דלר"י הא שכותבין הכתובה הוא משום התוס' משמע דבכל הכתובות הי' דרך לכתוב התוס' כמו בכתובות שלנו ואפילו הכי כתבו דנאמן ועל זה כתב דהוספת שליש לאו תוס' הוא רק מהנדוניא הוא וכוונתו דאפילו לדעת רמ"א דס"ל דבתוס' אינו נאמן מ"מ בזה מודה דנאמן כיון דלאו בכלל תוס' הוא ולכך בעינן שיהי' שטר או תנאים בידה אז גובה אבל בלא שטר אינה גובה כיון דלאו תוס' הוא ודין נדוניא יש לו רק לענין זה מהני המנהג שנהגו בכל המקומות להוסיף שליש דאף שלא נזכר בשטר רק סך הנדוניא דהנעלת לי' גובה ג"כ השליש ההוספה כיון שהמנהג כך הוא שלא לכתוב בשטר רק הנדוניא וגובין ג"כ השליש מש"ה הוי כאילו יש לה שטר גם על ההוספה ומה שכתב שטר או תנאים כוונתו במקום שאין מנהגן לכתוב שטר אחר רק בשעת נשואין קודם החופה כותבין התנאים ומזכירין בו שהכלה הכניסה כך וכך לנדן וכך וכך לנכסי מלוג ומחזיקין זה לשטר גובין בו אף שלא נזכר בו סך הוספת שליש כי כן המנהג אבל בלא שטר ודאי דלא מהני אפילו מביאה עדים על סך הנדוניא נאמן לומר פרעתי דהנדוניא עם ההוספה ודאי לשאר מלוה דמי וצריך שטר ומה שסיים הב"ש ולפי המנהג במדינות פולין שנותנין לבתולה ד' מאות זוז וכותבין כל הכתובה בשוה גובה בלא כתוב' וכו' כוונתו דהא דפליגי התוס' וס"ל דהתוס' לאו בכלל כתובה הוא ונאמן לומר פרעתי היינו דוקא כשנכתב בכתובה בלשון ודין נדוניא והוסיף לה וכו' נראה שלא רצה ליתן למותר הסך דין כתובה ותוס' רק דין נדוניא ותוס' ולכך ס"ל לתוס' דאין לו דין כתובה רק דין מלוה אבל למנהג פולין שאין כותבין בלשון ודין נדוניא והוסיף רק כוללין הכל בכתובה וכותבין סתם כתובה דחזי ליכי ד' מאות זוז וכתב בשטר על כל הסך שהן כתובה לכך כל הסך דין הכתובה יש לו ודמי לבתולת כהנים המבואר בכתובות דף י"ב דודאי שיש לכל הסך דין כתובה וה"נ דכוותי' כיון שהמנהג במקום זה ליתן לכל בתולה ד' מאות זוז ולכתוב על כל הסך שם כתובה תדע דבפולין המנהג לכתוב סתם דבסי' ס"ו סעיף ט"ו מפלפל אם הכתובה דאורייתא נכלל בהסך ת' זהובי' שכותבין בפולין ע"ש. ולזה סיים ג"כ הב"ש אבל מה שהוסיף לה תליא בפלוגתא כוונתו דהסך שכתב בכתובה בלשון הוספה תליא בפלוגתא:
שם וי"א דאם כבר ניסת וכו'. תמוה לי דין זה דמה"ת ישתנה דין דהטוען אחר מעשה ב"ד כשניסת. ולפעד"נ דמאן שפסק במרדכי כתוספתא זו סובר כשיטת הרי"ף והרמב"ם דכשאבדה שטר כתובה לא שייך דין דהטוען אחר מעשה ב"ד אך שסובר דבאלמנה נכסי בחזקת אלמנה קיימי בכתובה כמו במזונות דלא כהתוס' ר"פ אלמנה כמו שמשמע שם בר"פ אלמנה במרדכי שכלל כתובה עם מזונות ולכך מחלק בין ניסת ולא ניסת כמו במזונות אי נמי המרדכי מיירי מתוס' כתובה שאין בו דין הטוען אחר מעשה ב"ד ומ"מ כיון שמוכרת שלא בב"ד אף להתוס' כתובה כמבואר בסימן ק"ג ע"ש י"ל שנכסים בחזקתה קיימי לפי הטעם שכתבו התוס' ר"פ אלמנה וכשניסת לאו בחזקתה קיימי שוב וא"נ בלא שטר אבל כשהיא נאמנת מטעם מעשה ב"ד אין סברא לחלק בין ניסת ללא ניסת ואפשר להעמיס קצת בדברי רמ"א שקאי על התוס' שכתב מקודם דבניסת א"י לגבות אפילו התוס' שנהגו כולם. ולפ"ז צ"ע דברי הח"מ וב"ש שכתבו דאם קודם שניסת מצעת דברים וכו' דלפמ"ש אין בזה שום סברא כיון דמ"מ יצאו הנכסים מחזקתה משניסת:
שם היתה הכתובה בידה ונחתכה בסכין. קאי לשיטת הרי"ף והרמב"ם דכל שי"ל שנאבד בפשיעה א"נ משא"כ לשיטת ר"י אפי' אם שרפה בפשיעה נאמנת מטעם מעשה ב"ד כדמוכח ר"פ האשה שנתארמלה שהקשו התוס' ד"ה זאת אומרת כותבין שובר הא בכתובה הוי כמו היכא דלא אפשר שכותבין שובר שיכול לשורפה וע"כ מיירי בפשיעה דבאונס אפילו בשט"ח כותבין אחר אלמא דיכולה לשרוף בפשיעה ואפ"ה נאמנת מכח מעשה ב"ד וה"ה לנחתכה:
סעיף ז' אין מתירין אותה. עב"ש ס"ק ל"ה דאם אמרה תנו כתובה אפי' יש עד אחד כו' ואפי' אין מתירין אותה לכאורה תמוה דבשבועות דף ל"ב אמרו הכל מודים בעידי מיתה וכו' ע"ש וגבי אנסתי ופתיתי בתי פוטר ר"ש משום דעיקר קנס קא תבע א"כ הכא ממ"נ יש לו לפוטרו דאם עקרה נשואין קא תבע אין כאן כפירת ממון וליכא קרבן שבועה ואי עקרה ממון הכתובה קא תבע אפילו להנשא אין מתירין אותה ונראה דדוקא כשבאה לב"ד ואמרה תנו לי כתובה אין מתירין אותה אבל אם תבעה העד להעיד ואמרה לו בפי' שיעיד כדי ליטול כתובתה ולא תבעה הכתובה בפני ב"ד מתירין אותה ע"פ עד זה ולכך חשיב כפירת ממון:
סעיף י' וי"א דאם אין מביאה ראי' וכו':
עיין מה שכתבתי בחידושי לסוגיא בישוב דבריהם ועב"ש ס"ק מ' שהקשה על הטור שכתב דאחר הסכנה נאמנת אפילו במקום מיגו דהתוס' לא כתבו זה רק לשיטתם דס"ל דא"י לומר פרעתי אפילו במקום שכותבין אפילו היכא דאיכא ריעותא אבל לדידן דקי"ל במקום שכותבין י"ל פרעתי א"כ מנ"ל דאלמוהו דא"נ לומר פרעתי במיגו וכו' ע"ש כוונת דבריו דהתוס' הוכרחו לזה לסבר' דאלמוהו לשיטתם דס"ל דאפי' במקום שכותבין ואבדה הכתובה דאיכא ריעותא דנפילת הכתובה ואפ"ה הי' קשה להם הא דכתובה ואין עמה גט דאינה גובה דנאמן לומר פרעתי נהי דריעותא דגט חשיב ריעותא הא אפילו במקום ריעותא לא אמר כלום והוצרכו לפרש דאין עמה גט היינו עידי גט וא"כ רשב"ג דס"ל דגובה אחר הסכנה ע"כ אפילו בדליכא עידי הגט ואיכא מיגו דלא גרשתיך אפ"ה אינו נאמן והוצרכו לסברא דאלמוהו משא"כ להרי"ף והרמב"ם דס"ל במקום ריעותא לא מהימן מה"ט אינה גובה במקום שכותבין א"כ אין אנחנו מוכרחין לסברא דאלמוהו די"ל כתובה ואין עמה גט היינו גט ממש ואינה גובה מטעם דאבידת הגט חשיב ריעותא כמו ריעותא דכתובה במקום שכותבין:
עוד כתב הב"ש וז"ל גם קשה מנ"ל להטור והרמב"ם כשהוציאה כתובת' ואין עמה גט במקום שאין כותבין ויש עמה עידי הגט דאינו נאמן לומר פרעתי דלמא הא דאוקמי בש"ס מתניתין דליכא עידי גירושין הוא לרב אבל לשמואל דאוקי מתניתין במקום שאין כותבין איירי מתניתין אפי' ביש עידי גירושין ונאמן כיון שאין הגט בידה כמ"ש בש"ס בשלמא לשמואל וכו'. לכאורה קשה דהא אפילו לרב לא אוקמי בש"ס באין שם עידי גירושין רק בשביל התוס' אבל בעיקר ודאי דגם רב ס"ל דאפילו בעידי גירושין אינו גובה ואדרבה לרב דס"ל גט גובה עיקר פשיטא דאינה גובה בלא גט. ועוד קשה הא שכתב במקו' שאין כותבין דאפילו במקום שכותבין הי' לו להקשות. כיון דחשיב ריעותא דגט לריעותא דהא המחבר מיירי ביש כתובה תחילה וא"כ מה לי שהוא במקום שכותבין או במקום שאין כותבין כיון שהוציאה כתובתה ואפשר דס"ל דאבידת הגט לא חשיב ריעותא במקום שכותבין דאם תאבד הכתובה אפילו אם הגט ג"כ חשוב שטר אינה גובה בלא כתובה וכיון דהכתובה חשיב שטר לא חשוב גט ריעותא דמה"ת יתקן שתהא צריכה לשמור שני שטרות וכיון דאין לה נ"מ בהגט אינה משמרתו ולא חשיב ריעותא באבידת הגט משא"כ במקום שאין כותבין אף שכתב לה כתובה י"ל שתקנו שגובה בגט אף בלא כתובה דגט היינו כתובה במקום שאין כותבין ובליכא גט אינה גובה לכך חשיב אבידת הגט ריעותא. ומ"ש הב"ש דהא דאוקמי בדליכא עידי גירושין הוא לרב וכו' כוונתו באמת כן דדוקא לרב נגד תוס' אבל בעיקר ודאי דפשיטא דלרב בלא גט אינה גובה כיון דלרב גט הוא השטר על העיקר אפילו במקום שכותבין א"כ ה"ה י"ל לשמואל דס"ל במקום שאין כותבין ג"כ גט הוא הכתובה. אמנם לפעד"נ דגט לא חשוב ריעותא כלל לאביי שהוכיח דינו דר"י ממתניתין ומשום דאי אפשר לקרוע לגיטה ואפילו אחר הפירעון נשאר הגט שלם בידה ואי אפשר לתבוע הגט בפריעתו ואין רמ בהגט כלל לגביית כתובתה לא חשיב אבידת הגט ריעותא כלל ודוקא למאן דס"ל דקורעין הגט בשעת פירעון וכותבין אגבי' חשיב ריעותא כנ"ל בכור ודברי הפ"מ תמוהין בעיני:
סעיף י"ב גובה עיקר. עב"ש ס"ק מ"ב שכתב דלוקח שובר כי היכא דלא תגבה בעידי גט נראה שהוא ט"ס ולדעת המחבר אינה גובה עד שיהי' הגט בידה לכך נראה דצ"ל שלא תגבה בעידי מיתה: