אור ברסלב

בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

סימן צח

סימן צז

סעיף א' כתב נדר ושבועה. עיין ב"ש ס"ק א' דה"ה אחר וכו'. והנה הריטב"א כתב דמיירי בשעת נשואין דחשיב קנין מדרב גידל. ולפי זה באמר לה אחר נשואין צריך קנין ואף שכתב הש"ך בסימן ע"א דסתם נאמנות לא בעי קנין הא כתב שם טעמא א' דחשיב כאן דאמר אל תפרעני א"נ דחשיב דקיבל פסול כחד. והנה מטעם זה קודם גמר דין יכול לחזור בו והכא נמי קודם שאמר בב"ד שלא נפרע יכול לבטל הנאמנות ולטעם דחשיב כאומר אל תפרעני נראה דתליא בפלוגתא שהביא הב"ש בסימן צ"ז ובסוף סימן זה אי לא תפסה עיקר שבועה הוא וממילא דמחויבת לישבע ג"כ בחיי בעלה כשטוען השבע לי דלענין תפיסה בעצמה לא מהני אל תפרעני וצריך קנין ולהנך דס"ל דלא תפסה לאו עיקר שבועה הוא וא"צ לישבע רק שלא התפיס הבעל צררי ולזה מהני אל תפרעני בלא קנין אף שלא בשעת נשואין:

שם נדר ושבועה אין לי עליך. עיין ח"מ ס"ק ב' דאם כתב לאשה נדר אין לי עליך דיכול לטעון כשפטרתיך מנדר היינו אם תתאלמן וכו' והוא תמוה דהא התוס' בכתובות דף פ"ו בד"ה נדר כתבו דאין לי עליך משמע דוקא גרושה דהא אמר אין לי עליך ואפשר דכוונתו בש"מ שאמר בשעת מיתה דאז אף אם לא אמר מיורשי' כוונתו על היורשים כמ"ש הב"ש ס"ק ה' ע"ש וא"כ יכול לומר לא נתתי לך במתנה הצררי רק נגד היורשים כיון שהוזכר לשון נדר דהוא רק ביורשין אבל לא נגדו אבל בריא שאמר אין לי עליך נראה דודאי לשון הזה על גרושה משמע:

שם א"י להשביע. עיין ב"ש ס"ק ג' דפטרה אפילו משבועת אפוטרפוס ואם כבר היתה אפוטרופסית כשפוטרה מבואר בסמוך אי"ה וכן אם פטרה אפילו משבועת כתובה ושבועת אפוטרפוס בכלל יתבאר שם:

שם אם מכרה הכתובה. לכאורה תמוה דבח"מ סי' ס"ז סעיף ט"ו מבואר בדברי המחבר דאם יש בשטר נאמנות דאין צריך המוכר לישבע ואפשר שיש לחלק בין אמר לשון נאמנות דכתב הרי"ף דדמי לקיבל עליו פסול כחד לעדות ויש לו נאמנות כתורת עד ולכך נאמן אפילו לגבי הלקוחות משא"כ בלשון נדר ושבועה אין לי עליך שזה אינו אלא לשון מחילה למי שמחל מחל ולמי שלא מחל לא מחל ועוד נראה לחלק דבהלואה הטעם בנאמנות דחשיב כאילו אמר אל תפרעני דאיכא חזקה שלא פרע לכך מהני נאמנות אף נגד לקוחות משא"כ באשה דאי לא תפסה עיקר שבועה הוא לא מהני הפטור מטעם אל תפרעני ועוד דבכתובה צריכה לישבע גם כן שלא מחלה ולא מהני אל תפרעני וכיון דלאו משום התראה הוא ממילא הוי כשיעבוד חדש ויכול לומר לדידך נתחייבתי משא"כ עכשיו ששוה עתה לאו בע"ד דידי את לאחר לא הייתי רוצה להתחייב מחדש:

שם נשבע שלא פקדתני. לכאורה תמוה דהא בח"מ סימן ס"ו סעיף ט"ו כתב המחבר דהיורש נשבע ולא הלוקח וכאן כתב דהלוקח נשבע ולא היורש. לכן נראה לפענ"ד דדוקא כשטוען הלוה שפרע קודם המכירה חל על היורש לישבע שלא פקדתני אבל בטוען שפרע אחר המכירה אין היורש מחויב לישבע שלא פקדתני שאין דרך לצוות בניו להודיע אותם שהשטר פרוע רק על השטר שתחת ידם וירא שמא ימות ויפול השט"ח ביד בניו ויגבו בו שלא כדין ומצוה בניו אחריו שלא יגבו בו משא"כ כשכבר מכרה שכבר יצא השט"ח מתחת ידו ולא יפול ביד יורשיו אין דרך לצוות להיורשים ואף שהיורשי' יהיו נאמנים מ"מ אין דרך לצוות להיורשים שיהיו עדים בדבר כמו שאין דרך לצוות לעדים אחרים רק דרך לצוות להלקוחות שהשטר תחת ידו שלא יגבו ולכך כאן דמיירי ע"כ כשטוען הלוה שנפרע אחר המכירה דהא במכרה ואח"כ נתגרשה מיירי ואי טוען שפרע קודם המכירה בודאי דאין הלוה נאמן כלל דקודם המכירה קודם הגירושין הי' והוא תוך זמנו וא"כ ע"כ כשטוען שפרע אחר הגירושין שהוא אחר המכירה דאז אין על היורש שבועה שלא פקדתני כלל דאין דרך לצוות להם כלל כיון שאין השטר תחת ידו ולכך כי הלוקח נשבע ולא היורש וגובה הלוקח בשבועה ושם בח"מ סימן ס"ו מיירי בשטוען הלוה פרוע קודם המכירה דאז מחויב היורש שלא פקדני דדרך לפקוד להיורש תיכף כשנפרע ולכך צריך היורש לישבע שלא פקדני. אך קשה דאי מיירי בח"מ שם שטוען שפרע קודם המכירה הא מבואר בסימן ק"ה דאי טוען שפרע קודם המכירה דא"נ דאין לו מיגו דאי בעי מחל וא"כ קשה למה נשבע היורש הא אפילו אם יודה שנפרע קודם המכירה לא יהיה נאמן אבל באמת נראה לפענ"ד דהא שכתב הרא"ש והביאו המחבר לפסק הלכה בסימן ק"ה דא"נ אין לפרש דאינו נאמן והלוקח גובה השטר דמה"ת יהי' עדיף האומר שפרע קודם מהאומר שאינו פרוע ואינו רוצה שכתב המחבר להדיא בסי' ק"ה דאם אינו רוצה לישבע שיפסיד הלוקח אלא ודאי נראה דהאומר פרוע מקודם מפסיד הלוקח אף שאינו נאמן דמ"מ חשיב כא"ר לישבע וראיה לזה מסימן מ"ז בחב לאחרים דמשועבד מדר"ן ואינו נאמן לומר פרוע ומ"מ באין בשטר נאמנות כיון שאין רוצה לישבע אינו גובה ועמ"ש באורים ותומים הטעם וז"ל דאי לא הי' המלוה המכחיש דאינו פרוע היה צריך לישבע כשטוען הלוה השבע לי וכל כמה דלא נשבע לא מצי גבה וא"כ השתא דמודה שפרוע הוא אינו יכול לגבות כו' והכא נמי דכוותיה ואף שבתומים מחלק בין לוה למוכר ע"ש שכתב בדוחק גדול לפעד"נ דאין לחלק כלל ובמוכר גם כן הדין כן דאין לוקח יכול לגבות ולכך כתב בסי' ק"ה דאם א"ר לישבע מפסיד והיינו דאינו גובה כו' ומ"ש שאם אמר שפרוע קודם דאינו נאמן ע"ש נראה דחילוק גדול יש בין שמפסיד מכח שאינו רוצה לישבע ובין שמפסיד מכח שאומר שפרוע במקום שהוא נאמן דכשמפסיד מחמת שאינו רוצה לישבע מכל מקום חשיב כדין שטר שלא נשבע דבתפס מהני אפי' כשאינו רוצה לישבע כמבואר בסימן פ"ז בח"מ וגם אם יבוא עד אחד שהודה המלוה שאינו פרוע או שיודע שאינו פרוע לפטרו מהשבוע' גובה בו משא"כ כשמודה המלוה או היורש שנאמן מטעם מיגו דאי בעי מחיל נאמן כשני עדים ולא מהני שוב עד אחד נגדו וגם תפיסה לא מהני ולזה אמר שכשטוען פרוע קודם אין לו מיגו דמחיל וממילא דאינו נאמן לקרוע לשטר ומכל מקום דינו כדין שטר שלא נשבע דאינו יכול לגבות אם לא שתפס או שמביא עד אחד ולכך פסק המחבר בסי' ס"ו דהיורש נשבע שלא פקדני ואם אינו נשבע אינו יכול לגבות בו ואף דטוען שנפרע קודם דאינו נאמן במיגו מכל מקום אינו גובה כמו בסי' מ"ז ומה שכתב המחבר שם באינו רוצה לישבע דחוזר הלוקח עליו נראה יותר כדעת המשנה למלך דאינו משלם רק דמים שקיבל מטעם שכתב הריטב"א דהוי כאילו התנה בשעת קנין ישבע המוכר או היורשין וכשאינו רוצה לישבע הוא מקח טעות וצריך להחזיר הדמים ואפילו פרעתי אינו יכול לטעון דהשטר כתובה שנכתב על מכירת השטר דיני לשטר מכירת שדה ונמצא שהיא גזולה דהדמים שבשטר מכר חשיב כמלוה בשטר כמבואר בח"מ משא"כ במוחל שהוא מטעם מזיק נראה לפענ"ד שאינו יכול לגבות כלל מהיורש דכל מזיקין מלוה ע"פ הן כמבואר בסי' ס"ו דאינו גובה מהלקוחות משום שהוא מלוה על פה ואין לומר דיכול לומר אילו פרעת אמאי לא לקחת השטר מידי זה אינו כיון דהשטר לא נכתב נגד המוכר אין לו דין שטר נגדו דלא עדיף מערב שפרע למלוה שאף שהוציא השטר אין לו דין שטר נגד הלוה וכן בשנים חתומים על השטר ואחד פרע השטר שאין דין שטר לאחד נגד חבירו ולפ"ז נראה דאם טוען היורש שאמר לו המוריש שהוא פרוע ואינו יודע אם החזיר הפרעון להלוקח או לא דאינו חייב לשלם דטוענין שמא פרע להלוקח וממילא דאינו נאמן במיגו דמחיל וכל זה הוא שלא כדברי הש"ך בח"מ סימן ס"ו ע"ש:

שם פטר אשתו בשעת מיתה. עיין ח"מ ס"ק ג' שהביא בשם המרדכי שכתב וז"ל נוטלת כתובה בלא שבועה בין לעבר בין להבא ומסיי' נקט בשעת מיתה כדי לפוטר' אפילו להבא כו'. וכוונתו נראה דס"ל דאף למאן דס"ל דאין פטור מועיל נגד יורשין היינו להבא פי' שמאמין לה נגד חשש צררי שתתפוס או שיתפיס פטור הזה לא מהני נגד יורשין אבל כשפוטר אותה מחשש צררי שעברה ואמר אני מאמין לך אם תאמר שלא תפסת ממני צררי כבר מהני אפילו שלא בשעת מיתה דזה דמי כאילו נתן לה במתנה הצררי שתפסה כבר דמהני אפי' בלא קנין והא שכתב דבשעת מיתה מהני כדי שיועיל הפטור אף להבא כלומר שפוטר אותה מחשש צררי שתתפוס דבזה לא מהני פטור נגד יורשין אפילו בשעת קידושין מכל מקום בשעת מיתה מהני דדברי שכ"מ שמצוה מחמת מיתה חשיב קנין דככתובין וכמסורין דמי והוי כפטור בקנין דמהני נגד יורשים כנ"ל בכוונתו. ולפעד"נ דאפילו לשעבר בעי קנין דלא עדיף ממאמין פסול לעד כמבואר בח"מ סימן כ"ב דיכול לחזור בו קודם גמר דין ואפילו במחול לך ע"ש ואפילו נגדו לא מהני שלא בשעת קידושין ואדרבה מועיל יותר להבא למאן דס"ל דפטור מהני נגד יורשים דחשיב כסתם נאמנות שכתב הש"ך בח"ע סימן ע"א דמהני בלא קנין דלא גרע מאל תפרעני בלא עדים וחזקה שלא נתן לה צררי אבל כשמאמין על לשעבר דלא שייך טעם זה דמי לנאמן עלי אבא במחול לך דבעי קנין שלא יהי' יכול לחזור קודם אמירתה שלא נפרעת דחשיב גמר דין וע"כ משום שפטור בשעת מיתה דחשוב קנין מטעם דדברי שכ"מ כן נראה לפע"ד ברור. ולפי זה נראה דאם עומד השכ"מ שנתבטל הנאמנות שהאמין לה כמו במתנות שכ"מ ומכ"ש הכא שלא האמין לה רק נגד היורשים ולא נגדו כמ"ש הח"מ בס"ק ב' בכתב לה נדר ע"ש והב"ש בס"ק ה' כתב דאם לא פי' משבועת כתובה דיש לומר דכוונתו הי' על נכסי מלוג וצאן ברזל והוא תמוה מאוד דהא אפילו משבועת עד אחד ושאר שבועות מוכח בש"ס דפטורה ומה"ת נאמר דוקא על נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל ודוחק לומר דנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל כשאר בע"ח דמי דמהני בי' פטור יורשין לכך אמרינן יותר שכיון לצאן ברזל ולא לכתובה דהא להרי"ף מהני פטור אפילו בכתובה ולפעד"נ במ"ש הב"ח דבשעת מיתה גרע הכוונה דהא שכתב הרי"ף דהפטור מהני נגד יורשים היינו דוקא שפטרה בפי' נגד יורשים אבל בשכ"מ שפטר סתם אף דאיכא אומדנא שפטרה נגד היורשים כמ"ש הב"ש דבשעת מיתה אף דלא אמר מיורשי מהני מ"מ כיון דאפשר גם כן לומר שכוונתו שפטרה משבועת אפוטרופסים כשיעמוד מחליו וימנה אחר לאפוטרפוס לכך גרע:

שם שהיא מודה. עח"מ ס"ק ח' דמיירי שהיורשים מיחו בידה וכן משמע מדבריו דאפילו הי' לה מיגו שלא הי' מראה השטרות אפילו הכי אינה נאמנת. ונראה דאזיל לשיטתו שמביא המחבר בח"מ סימן ק"ח דהיורש שיש בידו שט"ח ואומר פרוע דאפילו יש לו מיגו דקלתי' דאינו נאמן וע"ש הטעם בסמ"ע ובספרי נתיבות המשפט שם:

סעיף ב' ומשביעין ג"כ יורשין. עיין ב"ש ס"ק ז' דאם פגם המלוה דאין שבועה מוטל על היורשים כו' ע"ש. ולכאורה אינו מובן מפני מה לא ישבעו היורשים שבועה שלא פקדנו. לכן נראה דהטעם דהא בכל פוגם מקשין התוס' דיהיו נאמנין במיגו ותירצו דכיון דמיפרע לא דייק אומר בדדמי ולא שייך מיגו מה שאין כן ביורשים מה ששומעין בצוואת אביהם לא שייך בדדמי כי מה שייכות יש לזה דמיפרע לא דייק. ולפי זה אם פגמה בעדים דליכא מיגו חייב לישבע שלא פקדני ולזה כתב רש"י במשנה ביורשים נשבעים שלא פקדנו והיינו בפוגמת בעדים. ועיין ח"מ וב"ש דבפטרה סתם פטרה אפילו מאפוטרפוס ע"ש ונראה דזה דוקא באמרו סתם שבועה אין לי עליך אבל אם אמר בפירוש הריני פוטרך מהשבעת כתובה נראה דאין שבועות אפוטרפוס בכלל למאן דס"ל דמשביעה בכל עת שירצה אבל למאן דס"ל דאינה נשבעת רק בשעת תביעת כתובה נראה דנפטרת גם מהאפוטרפוס דבכלל השבעת כתובה הוא. ולהיפך כשפטרה כשכבר נעשית אפוטרפסית מסתבר כדברי הב"ח וכן כתב בספר הפלאה אפילו משבועת אפוטרפוס כשפוטרה אפר שנעשית אפוטרפוס יכול להשביעה אם יש לו עלי' חשד במה שעסקה אחר הפטור ולא מהני הפטור רק על לשעבר דומה למי שאמר תביעת ממון אין לי' עליך דיכיל להשביעו על הלואה שאחר ההודאה ה"נ יכול לומר לא פטרתיך רק על מה שעבר דלא הי' לי שום חשד עליך אבל במה שאח"כ יש לי חשד בשתי כסף עליך:

סעיף ג' אבל יורשין. עיין ב"ש ס"ק ח' שכתב אבל שבועת פוגמת כו'. והיינו במקום דליכא שבועת יורשין כגון שמת פתאום דפטורה משבועת צררי אבל שבועת פוגמת מחויב לישבע אפילו תוך זמן לשיטת רב האי כמבואר בח"מ סימן פ"ד ע"ש ובשבועת אפוטרפוס כשפטרה רק נגדו ולא נגד היורשין מחלוקת בירושלמי אי פטורה מהיורשים ע"ש ונראה לפע"ד דאם היורשין אין להם טענה וחשד בשתי כסף שרוצין להשביע רק מכח דאנן טוענין להו אילו הי' אביהן קיים הי' טוען השבע לי ל"ז אם מת אין היורשין משביעין כיון דאביהם לא הי' מצי טעין השבע לי כיון שפטר אותה:

שם כגון לקוחות. עיין ה"ש ס"ק ט' דאנטליר שלו א"י להשביעה על מה שנעשית קודם שנעשה לאנטליר אבל באפוטרפוס שלו אחר שנעשה לאנטליר יכול להשביעה ע"ש וקצת יש לגמגם שהוא עצמו לא הי' יכול להשביע והממונה שלו יהי' יכול להשביעה ואפשר כיון שכבר יש לו ממונה שהוא מורשה לדין ולהשביעה ואמר בלשון אין לי משמעות הלשון הוא כך דאם יהי' נראה ע"פ אומדן דעת הממונה להשביעה שיהי' יכול להשביעה:

סעיף ד' ולא הבאים ברשותו. עיין ח"מ וב"ש שתמהו דלפי מה שפירשו המחבר דבאים ברשותו היינו לקוחות קשה דהא לקמן פסק דאין פטור מועיל גבי לקוחות ע"ש ולפי עד"נ לתרץ דהנה אף לפי מה שפירשו הם דבאים ברשותו היינו אנטליר ע"כ הפטור הוא משבועת אפוטרפוס דהשבעת כתובה לא שייך באנטליר ולפ"ז אף אם נפרש דבאים ברשותו היינו לקוחות ג"כ אתי שפיר דיש לפרש דלא מיירי כלל משבועת כתובה רק משבועת אפוטרפוס ומיירי באופן דליכא השבעת כתובה כגון במת פתאום או בגרושה שתובעת בשעת הגט שהוא תוך זמנו ופטורה משבועת כתובה אף לגבי לקוחות להרבה פוסקים ועיין בתומים שם דכשהלוה חי ומודה אפשר דכ"ע מודים דפטור משבועת כתובה לגבי לקוחות רק מכל מקום ודאי דהלוקח יכול להשביעה בשבועת אפוטרופסות דהרי הבעל הוא בע"ח להלקוחות כשהיא טורפת השדה מהם מטעם אחריות ובודאי דהמלוה יכול להשביע השותף של הלוה שמשועבד לו מדר"ן אבל כשפטרה משבועת אפוטרופסות פטורה אף מלקוחות דהא מה שאין הפטור מועיל לגבי לקוחות כתב הרא"ש הטעם דחיישינן שמא כבר פרע ונתבטל השטר ועכשיו מחזיר לקנוניא ע"ש ובמקום דליכא למיחש לפירעון רק שחייב לישבע שבועות אפוטרפוס ודאי דמהני פטור שלו נגד הבע"ח שנעשו אחר הפטור דהוי כאילו נתן לו מטלטלין במתנה כן נראה לפענ"ד וכן יש לפרש על שבועת פוגמת במת פתאום להך דיעה דס"ל דבפוגם חייב לישבע אפילו בתוך הזמן ומהני פטור אפילו לגבי לקוחות דלא שייך טעמא דקנוניא שכתב הרא"ש דבפוגמת עיקר הטעם השביעה הוא משום דלא דייק ואומר בדדמי ואי לאו דבאומר בדדמי הי' נאמן בלא שבועה מטעם מיגו ולא שייך קנוניא ולכך מהני פטור שלו נגד לקוחות. ולענין שבועת כתובה כתב המחבר בסעיף ו' ז' דמהני לענין יורשין ולא לענין לקוחות וכאן מיירי רק משבועת אפוטרופסות ומשבועת פוגמת:

שם שאפילו לא פטרה. האחרונים הקשו דבח"מ סתם דהיורש יכול להשביע השותף בטענת שמא וכאן הביא שני דיעות ואפשר לומר דשם בח"מ מיירי שיש ג"כ להיורש חשד ב' כסף דהיינו שיש לו קצת הוכחה שגנב שתי כסף בחיי אביו (עיין ט"ז סימן צ"ג דבעינן דוקא שיהיה לו מקום לחשוד) וגם ההודאה שהשותף מודה בפרוטה ולכך יכול להשביעה מכח טענת היורש עצמו אבל כשאין להיורש מקום לחשוד וגם ליכא הודאה מהשותף בפרוטה רק שבא להשביעה ולומר אילו היה אביו חי אפשר שהיה לו פשד והוא מודה לו בזה שפיר כתב הרי"ף מדלא ציוה להשביעה מחל לו כו' והא שכתב הרי"ף שמחל הוא לאו דוקא דאפשר לומר דאולי לא היה לו מקום לחשוד ולא היה יכול להשביעה ומנין לנו שמחל רק שיש לפוטרו משבועה בממ"נ אי היה לו חשד ולא צוה להשביעה הרי מחל ואי לא היה לו לאביו חשד בשתי כסף א"כ האיך אפשר להשביעה ולומר אולי היה לאביו חשד ב' כסף ולפ"ז אתי שפיר דכאן מיירי שהיורשין רוצין להשביעו מחמת טענת אביו והם אין להם חשד עלי' מביא דעת הרי"ף שפוטר מטעם הנ"ל ובח"מ מיירי שהיורשים מצאו מקום לחשוד בשתי כסף שגנב בחיי אביו שיכולין לומר שאביהם לא מחל כלל רק שלא מצאו מקום לחשדו ולא היה יכול להשביעו בדין ולכך לא צוה להשביעו ואנחנו מצאנו מקום לחשדו בשתי כסף ויכולין אנחנו להשביעו בדין:

סעיף ו' מנכסי אילין. עיין ב"ש ס"ק י"ג שכתב לשיטת ב"ח לא עטרה רק משבועת אפוטרופסות ומשבועת פוגמת כו'. ולכאורה קשה כיון דבלא"ה מחויבת לישבע שלא לקחה מהבעל סני צררי ופרעון על כתובתה יותר ממה שהודית בעצמה הכי נכלל שבועת פוגמת והאיך שייך לומר שפטרה משבועת פוגמת ואפשר לומר שכוונתו שפגמה אצל היורשין כגון שהיתומים נתנו לה מעות קודם השבועה ונפל מחלוקת ביניהם במה שנתנו לה היתומים אומרים עשרים והיא אומרת עשרה שהשבעת כתובה אינו רק שלא התפיס לה הבעל לרוב פוסקים ועל השבועה שיש עליה מחמת פגימה מהיורשין לדעת הרא"ש מהני פטור אפילו כשפגמה מהיורשין ולפ"ז כתב שפיר שנפטרת משבועת פוגמת ממה שפגמה מהיורשין ואין צריך לישבע רק שלא התפיס לה הבעל וכמה שקיבלה מהיורשין נאמנת בלא שבועה מחמת הפטור של אביהם רק מחמת גילגול צריכה לישבע. עוד כתב והיינו מש"א א"ש כו' כלומר שהיה קשה לו הלשון מה אעשה שהרי אמרו חכמים כיון דלשיטת הר"ח נקי נדר אין במשמעות הלשון כלל שפטרה נגד היורשין וא"כ למה תלה הדבר במה שאמרו חכמים לזה כתב שכוונתו של א"ש הוא כיון שחייבו חכמים שבועת היורשין ממילא גם על מה שפטרה דהיינו שבועת אפוטרופוס ופוגמת לא מהני הפטור:

עוד הקשה הב"ש דהא ממתניתין מוכח דהפטור מהני אף לענין גילגול דקתני אין משביעין לשעבר כו' ע"ש. ולפענ"ד יש לתרץ דבמשנה מיירי כשהיורשין רוצין להשביעו בלא חשד והודאה רק מכח דטענינן להו אולי הי' אביהן חושדו וממילא דליכא רגלים לדבר ובטענת ספק כשאין רגלים לדבר א"י לגלגל ומ"ש שאמר שיכול לגלגל היינו בחשד והודאה שיש להיורשים עצמם דחשיב רגלים לדבר לכך יכול לגלגל ופטור לא מהני לענין גילגול:

עוד כתב הב"ש ולפ"ז ס"ל לר"ח כשיטה שהבאתי כו'. פי' שמוכח דס"ל דאפילו פטור בעי' נגד יורשים לא מהני מדכתב דיכול להשביעה על אפוטרפסות בעיקר שבועה אף דלענין אפוטרפסות עטרה בפי' מיורשין ש"מ דס"ל דאפילו פטור בפי' מיורשין לא מהני:

עוד כתב הב"ש דשבועה לא לקחה בעצמה ג"כ שבועת יתומים הוא כו נראה לפענ"ד דהשבועה לא לקחה בעצמה הוא רק משום פילכה ועיסתה שהוא ת"י דאלת"ה רק דחיישינן לתפיסה א"כ קשה הא דכתב בסימן צ"ו ס"ק ח' דלהרשב"א גרושה אין צריכה לישבע כשתובעת הכתובה בשעת הגט משום שהוא תוך זמנו ואם נאמר דשבועה שלא תפסה עיקר שבועה הוא א"כ גרושה נמי דנגד שלא תפסה בעצמה לא שייך חזקה דתוך זמנו אלא ודאי דלא חיישינן שתפסה בעצמה אלא משום פילכה ועיסתה שהי' ת"י וזה לא שייך רק ביתומים דבפיי בעלה א"י להשביעה מטעם שאמרו בכתובות דאין אדם דר עם נחש כיון דיודעת שתצטרך לישבע בשעת גביית כתובה על פילכה ועיסתה משא"כ ביתומים לא חיישינן כיון דע"כ תצטרך לישבע משום צררי מאי נפקא לה מיני' וסברא דכי דייקת לא נשאר במסקנא דמסיק דלא פליגי רק בלכתחילה אבל בגרשה דלית לה שבועה אחרת רק על פילכה ועיסתה שייך סברא דאין אדם דר ולכך גרושה א"צ לישבע וביתומים צריכה לישבע:

עוד כתב הב"ש אלא קשה בייחד לה קרקע כו' ע"ש. עיין בריש סימן צ"ז מה שכתבתי בישוב קושיא זו ליישב בדברים נכונים בסייעתא דשמיא:

שם ניטלת כתובתה. עיין ב"ש ס"ק ט"ז ויש שם ט"ס וכצ"ל אם לא נשתנה דין כתובה מדין מלוה למה יליף הרא"ש מדין כתובה לדין מלוה היכא דניתן לה פטורים בפירוש שצריך להזכיר פטורים בפירוש מיתומים הא הרא"ש ס"ל דאין פטור בפירוש מועיל ליתומים פי' דלמה הי' צריך להוכחה זו דבעינן להזכיר בפירוש בפטור נגד יורשים כיון דפסק דאין פטור מועיל כלל ועל זה כתב דאפשר דהרא"ש ס"ל דמלוה לא דמי לכתובה כמ"ש הב"ח:

תוכן העניינים

בית יעקב הלכות כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה