בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן צו
סעיף א' עב"ש בסק"א דצריכה לישבע בנצ"ב אף כשמת פתאום משום חשש דשמא לקחה בעצמה עי' מש"ל בסימן צ' בזה. ולפ"ז כשמתה לכאורה נראה דאין אדם מוריש וכן משמע מדבריו בסימן צ' ס"ק כ"ד ע"ש. אך אפילו אם נאמר דצריכה לישבע שלא תפסה מ"מ הא מכח הקושיא דשמא תפסה בעצמה סתרו התוס' בב"ב דף קנ"ה בד"ה ובית הלל תי' דמת פתאום וע"כ דצריכין אנו לומר כהתי' הא' שתירצו התוס' שם והיינו כשאשה נחשבת למוחזקת לא אמרינן אין אדם מוריש ע"ש וכיון דאנן קי"ל בסי' צ' סעיף ו' בנפל הבית דחולקין אלמא דחשיבא מוחזקת במקצת וא"כ יש לה עכ"פ מקצת כשמתה ואף שהטור בסימן צ' כתב דמיירי בייחד לה קרקע ודאי דהטור לא כתב כן רק על הכתוב' ולא בצ"ב. והנה בנידון השבועה שלא תפסה מחיים מקורו נובע מדברי תוס' בב"ב דף קנ"ה ד"ה ובה"א אמנם דברי התוס' שם תמוהין למעיין לכאורה שכתבו לסתור דברי ר"ש שכתב שאין לחוש רק לתפיסה סמוך למיתה ובמת פתאום לא חיישינן ועל זה כתבו וז"ל וא"נ לר"י וכו' כי למה לא ניחוש שתפסה מחיים כדאמרינן באלמנה ניזונת אלמנה שתפסה מטלטלין כו' אבל לכתובה מפקינן ומיירי שתפסה מחיים דלאחר מיתה לאו כלום הוא ולמה אין לנו לחוש לתפיסה מחיים כו' והוא תמוה דלמה לי' להתוס' להוכיח דתפיסה מחיים לא מהני בכתובה דנהי דמהני מ"מ קשה הא היא רוצה לגבות כתובה עכשיו וכיון שיש לחוש שכבר תפסה מחיים צריכה לישבע כשרוצה לגבות שלא תגבה שתי פעמים. ולתרץ דבריהם נראה שהוכחתם היא דלא נימא דלמא לא חיישינן כלל שתפסה מחיים וע"ז הוכיחו מהא דמפקינן לכתובה ספילו בתפסה מחיים ומשמע אפילו בתפסה בפני בעלה וא"כ קשה מה"ת לא תהני תפיסה הא כתבו התוס' בכתובות דף צ"א ד"ה ראובן שמכר דהיכא דלא צריך שבועה מהני תפיסה לאחר מיתה וא"כ כשתפסה מחיים בפני בעלה ודאי דהבעל שוב לא התפיס צררי סמוך למיתה דלשתי פעמים לא חיישינן שהתפיס כמ"ש הח"מ ס"ק ב' וא"כ א"צ שבועה וממילא דתפיסה מחיים לא גרע מתפיסה דלאחר מיתה דמהני במקום שא"צ שבוע' ומזה הוכיחו התוס' דע"כ איכא חשש שתפסה בעצמה ולכך אפילו בתפיסה בפני בעלה צריכה לישבע שלא תפסה משל בעלה כלום ושפיר לא מהני תפיסה ולפ"ז מוכח דלא תפסה הוא עיקר שבוע' דהא כשתפסה מחיים ליכא חשש להתפסה דבעל כנ"ל והא דייחד לה מטלטלין אין צריך שבועה ולא חיישינן שמא תפסה בעצמה שחשבה שאינו שוה כ"כ יש לומר דעיקר חשש תפיסה בעצמה היינו משום אפוטרפוסות דפילכה ועיסתה כמ"ש הב"ש בסימן צ"ז ועיין בחידושי שם ואנן קיי"ל כר"ש דכל זמן שאינה תובעת אין צריכה לישבע על האפוטרופסות וכשייחד לה לא מיקרי תובעת כמבואר בסימן צ"ז ע"ש ולפ"ז כשאין בעין מה שייחד לה צריכה שבועה להנך דס"ל דבלא תפסה הוא עיקר שבועה וכן כשתפסה אף בפני בעלה חשיבא תובעת כשבאה לגבות ממה שתפסה וצריכה שבועה שמא תפסה עוד יותר:
שם אבל תפסה. עב"ש ס"ק ד' דג' מיני תפיסות יש. אחד בתפסה האשה מחיים והיורשין מוחזקין לא אמרינן אין אדם מוריש. והנה הח"מ כתב בתפיסה הראשונה דהיינו בייחד לה ובזה א"צ לפני' דהא א"צ שבועה כלל אבל הב"ש שכתב בתפסה ממש יש לעיין דמ"ש מתפסו היורשים דמייתי מחלוקת הפוסקים בדאיכא עדים וראה ואין לומר דהוא מטעם כיון שהאשה תפסה ואילו היתה מחיים ולא היתה רוצה לישבע לא מפקינן מינה רק משמתין אותה ועכשיו שמתה וא"י לישבע ג"כ לא מפקינן דביורשין לא שייכא שמתא דזה אינו דהא לא מהני רק כשתפסה מעות כמבואר בסעיף י"א והכא מהני אפי' תפסה מטלטלין דמבואר שם דמפקינן מיני' כשאינו רוצה לישבע. וצ"ל הטעם דכיון דאפילו לפי דינא דהש"ס דמטלטלין לא משתעבדי לה ומ"מ מהני כשתפסה מחיים כיון שלא בא לרשות יתמי כלל לא חשיבא כלל מטלטלי דיתמי לכך חשיבא נמי מוחזקין שלא אמרינן אין אדם מוריש רק כשהוא להוציא ובכה"ג הוי להחזיק כמו במשכון דלא אמרינן בי' אין אדם מוריש משא"כ אם תפסו היורשין שבשעת מיתה הוי להוציא אמרינן אין אדם מוריש ולכך אם תפסו אח"כ לא מהני כיון שלא ירשו בשעת מיתה לא מהני התפיסה רק משום הטעם שכתבו דהיינו דעביד כר"א עביד וס"ל דמוריש ובזה יש מחלוקת הפוסקים:
תפיסה הב' שכתב שהאשה תפסה והוא מונח ביד ב"ד שמסיק דיחלוקו. ולפעד"נ דאם בא ליד ב"ד אחר שמתה מיד היורשין ודאי זכו כיון דכבר זכו היורשין כיון שהיתה האשה מוחזקת יכולה היא להוריש לבנים אף שאין היורשים יכולין לישבע וכיון שכבר זכו היורשין אין הב"ד יכולין לתפוס מידם רק מיירי שהאשה תפסה ומכרה ליד ב"ד וכיון שבא ליד ב"ד מרצונה שמסרה לידם לדונו ע"פ ד"ת והב"ד לא היו מוסרין לידה עד שתשבע ושוב חשוב בשעת מיתה כממון שא"י להוציא רק בשבועה דא"א מוריש ולכך חשוב כמונח בחזקת שניהן:
תפיסה הג' שתפסו היורשין הוא מחלוקת הפוסקים והסוברים דמהני הוא מטעם דדיינא דעביד כר"א עביד ומסיק הב"ש דמהני וכתב הב"ש דבלא עדים וראה לכ"ע מהני ולכאורה תמוה דהא דתפיסה שלא בעדים היא מטעם מיגו וביורשים לא שייך מיגו דהא לא ידעו מאומה אמנם בת"ה מוכח דהטעם הוא שכל שאין עדים וראה חשיבא מוחזקין משא"כ כשיש עדים וראה ברשותא דמרא קמא קאי ולא חשיבא מוחזקין כלל וכעין שכתב התומים בח"מ סימן צ"ב דאם יש להתובע בדברים העשוין להשאיל לא חשיב מגו להוציא דברשותיה קיימא ה"נ כשאין עדים וראה כיון שהיו יכולין לכפול לא חשיבא כעומדין ברשות בעלים ולא הוי להוציא ולא אמרינן אין אדם מוריש אבל כשיש עדים וראה דלא חשיבא מוחזקין בעינן לטעם דעביד כר"א עביד ובזה יש מחלוקת הפוסקים:
עוד כתב הב"ש דכשהיורשין מוחזקין א"צ שבועה. והא דברשב"א סימן תתקל"ט מוכח דצריך שבועה כו' ועיין בח"מ סימן ע"ב סעיף ל"ה ובש"ך שם ס"ק קמ"ה וס"ק ע"ב בשמו ע"ש וכו' והכא מיירי שאין תובע הדמים ע"ש. ונראה לפע"ד דהיורשין שתפסו לא מהני רק שאין הב"ד יכולין להוציא מידן אבל אם בא לב"ד שהב"ד יגבו להן מהמשכון אין הב"ד מגבין להן דא הב"ד יכולין לעשות לכתחילה נגד רב ושמואל רק שאין יכו להוציא מידן משום דלענין זה כבר עבד דינא לנפשייהו אבל הב"ד ג"כ א"י לעשות דין וראי' לזה דהתוס' הקשו שם מהא דלא משני הש"ס על הברייתות שהקשה מהן לרב ושמואל דמיירי בתפס ומתרצי דלא מצי משני הכי דא"כ אפילו שבועה לא צריך ע"ש ואם נאמר דאם בתפס יכולין אף לגבות ובשבועה קשה דה"ל להש"ס לאוקמי בתפס ורוצה לגבות מהמשכון דאז חייבין לישבע א"ו כשבאין לגבות א"י לגבות כלל כיון דלא זכו כלל רק משום דהוי מוחזקין כשתפסו ונגד לגבות לא חשיבא מוחזקין ה"נ נגד הטעם דאמרינן בתפס משום דדיינא דעביד כר"א עביד לענין לגבות חשיב כלהוציא:
עוד כתב הב"ש דאם יש בע"ח דהיורש של הכתובה יכולין לומר אנו מוחלים שבועת אמנו כו'. הא דהוצרך לטעם זה אף דשבועה שיש להאשה על הכתובה נגד הבע"ח מאוחר בזה ה"ל כתבו דלא לוסיף וכמבואר בח"מ סימן ק"ח בלקוחות כשאין להם על מי לחזור מ"מ הוצרך לטעם שלו משום כיון שלא היתה האשה יכולה לגבות מהיתומים בלא שבועת היתומים ובשבועה כזו אומרים אין אדם מוריש א"כ י"ל דלא ירשו ממון זה כלל דאין אדם מוריש ממון כזה שאין יכול לגבות בלא שבועה ולא דמי לבא לגבות מלוקח דכשהן תחת יד הלוקח אין להם להיתומים שום שייכות להשביע אבל כשהנכסים תחת יד היתומים רק שיש בע"ח מאוחר מחויבת לישבע כשבאה לגבות מהיתומים שבועת היתומים דמה לי בכך שיש בע"ס מאוחר דאימר יפייסו למאוחר וימחול להם חובו וכיון שעכשיו באה לגבות מהיתומים צריכה לישבע שבועת היורשין ובשבועת יתומים אמרי' אין אדם מוריש ולזה קאמר דהיורשין יכולין לומר אנחנו מוחלין שבועת אמנו. ובנידון שטר חצי זכר המנהג בזמנינו שנכתב בחוב ועל תנאי ירושה והיורשין יורשים כתובת אמם נראה שהדין כך שאם אין בנכסים רק כדי הכתובה יכולין היורשים לומר אנחנו מקיימים החוב ויש לך דין בע"ח מאוחר ואנו גובין כתובת אמנו כי הוא חוב מוקדם ואנו מוחלין שבועת אמנו אבל אם נשאר עוד נכסי' כדי שיעור החוב הנכתב בשטח"ז של החתן יכול החתן לומר ממ"נ אם יש לי דין בע"ס סלקו אותי כל דמי חובי ואם אני יורש מחמת התנאי הרי אני יורש כמוכם ואין אני מוחל השבועה של אמכם ומה בכך שאתם מוחלין לה הרי אני יורש כמוכם מחמת התנאי וכן הדין כשהחתן הוא מוקדם להאשה יכול ג"כ לומר כן ממ"נ אם אני בע"ח הרי אני מוקדם לה ואם אני יורש איני מוחל לשבועת אמכם:
שם אשה שנשתטית כו'. עב"ש וח"מ דאפילו לאנשי יהודא צריכי ליתן לה מזונות ע"ש. ואף שהיתומים אומרים הא העיכוב אינו מאתנו רק מהאלמנה שא"י לישבע ולכאורה הדבר קשה להבין אמנם נראה להביא ראי' קצת מגיטין דף ל"ה גבי הא דאמרה הב לי כתובה אמר רב לא מגבה כתובה לארמלתא הב לי מזוני אמר מזוני נמי לית לך דאמר שמואל כו' כבי תרי עבדת כו' ולכאורה כולה כרב הוי מצי עביד דהא בכתובות דף נ"ד אמר רב דהלכה כאנשי יהודא וא"כ כיון שא"י לישבע מצד שהיא חשודה והעיכוב של נתינת הכתובה הוא מחמתה ממילא לית לה מזוני לאנשי יהודא כיון שהן רוצים ליתן הכתובה רק שהיא א"י לישבע אלא ודאי אף שאינה יכולה לישבע על הכתובה חייבין ליתן לה מזונות כל זמן שאינן נותנין הכתוב' אפילו לאנשי יהודא. והטעם לזה דלענין מזוני נכסי בחזקת אלמנה קיימי והוי כיש לה משכון ונאמנת לומר כשתובעת מזונות שלא קיבלה עדיין כלום מכתובתה וממילא היורשין חייבין מדינא ליתן לה מזונות כשאין נותנין כתובה לפי דבריהם ונגד ליתן לה מזונות יש לה נאמנות ומשמע מדברי הח"מ וב"ש דתשובה זו מיירי לענין ליתן ליורשים בחיי' ע"ש והא דיש שייכות תביעה ליורשין בחיי' דהוא מטעם הורדה דהוי כמורידין קרוב לנכסי שבוי דלהא מילתא שוטה דמיא לקטן כמבואר בסימן רל"ה בח"מ ומבואר בסי' רפ"ד שם הא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן משום שלא יאמר זהו חלק ירושתו וא"כ בשוטה שיש לו בנים גדולים לכאורה יש להוריד אותן דלא שייך טעם שאמרו בקטן כנ"ל לזה כתב דבשוטה לא אמרו רק ב"ד יורדין ועוד דטובה הוא שלא יתנו לה הכתובה בכדי שיהי' לה מזוני:
סעיף ב' ואם נשבעה סתם שלא נהנית וכו'. עכצ"ל דקאי לדיעה הא' שאין צריך לישבע שלא מחלה דלדעת היש מי שאומר שצריכה לישבע שלא מחלה לא מהני מה שנשבעה שלא נהנית. והנה בספר הפלאה הקשה על יש מי שאומר דהא בגיטין דף ל"ה שקפצה ונשבעה שלא נהנית והכי מוכח מהש"ס דאין צריכה לישבע שלא מחלה ואין לומר כיון דלא מחלה הוא רק גילגול לכך שם בגיטין דלא היתה יכולה לישבע איתרע שטרא דהא בח"מ סימן פ"ב מבואר דאפילו בשטר שיש בו נאמנות שאינו חייב לישבע על טענת פרעון מ"מ מחויב לישבע על טענת מחילה אלמא דעיקר שבועה הוא. ולפעד"נ לתרץ דהנה דעת רש"י דכל שבועת היתומין משום דטענינן להו אילו הי' אביהן קיים הי' טוען השבע לי וכולן סתרו בזה דעת רש"י דהא מכח שבועת השבע לי לא אמרינן אין אדם מוריש ועוד דהשבע לי אינו שבועת המשנה ולזה הכריחו כולן דשבועת היתומים היא שבועה אחרת שתיקנו והחמירו בזה יותר מבשאר שבועות ולפי זה יש לומר דלא חשו לתקן שבועת היתומים רק בשביל טענת פרעון דכל שטר לפרעון עומד וחשו דלמא אילו הי' אביהן קיים הי' מברר ע"י שובר כמו דאין נזקקין לנכסי יתומים קטנים מטעם צררי אבל בשביל טענת מחילה לא חשו כלל וכלל להשביע ואינו שבועת המשנה כלל רק כשטוען השבע לי שלא מחלת סברי הפוסקים דכמו שתיקנו אחר זמן המשנה לישבע כשטוען השבע לי על טענת הפרעון אף שאינה שבועת המשנה דבזמן המשנה לא חשו כלל כשהלוה חי לישבע על טענת פרעון דריע טענתו כשאין שובר בידו מ"מ חייבו אותו החכמים שעמדו אחר זמן המשנה להשבע כשטוען השבע לי וסברו הפוסקים דכשטוען השבע לי חייב לישבע על כל הטענות שטוען נגדו הן על טענת מחילה והן על טענת יש לי בידך כנגדן מחוייב לישבע כשטוען השבע לי וה"ה כנגד היתומים מחויב לישבע מטעם דטענינן להו אילו הי' אביהם קיים היה טוען השבע לי אבל אין זה שבועת המשנה שתיקנו נגד יתומים לומר בזה אין אדם מוריש ולכך במת פתאום דליכא חשש צררי אף דאילו היה חי היתה צריכה לישבע שלא מחלה מ"מ אין לומר בשבועה זו אין אדם מוריש ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' בב"ב דף קנ"ה על פי' רש"י שפי' דבמת פתאום לא חיישינן לצררי דאכתי ניחוש לשמא תפסה בעצמה דיש לומר דכל אלו השבועות שחייבו חז"ל לישבע אינן שבועת יתומים רק משום דטענינן לה אלו היה אביהם קיים היה טוען השבע לי ולא אמרינן בזה אין אדם מוריש ובזה א"ש נמי הך דגיטין בקפצה ונשבעה שלא נהניתי נהי דעדיין חייבת לישבע שלא מחלה מ"מ כיון דשם היתה חשודה שלא היתה יכולה לישבע ושבועה זו אינה בכלל שבועת המשנה לומר בזה אין אדם מוריש וממילא אף שהיא חשודה גובה כתובתה:
סעיף ה' וה"מ במטלטלי. עח"מ ס"ק י"ז וב"ש ס"ק ט"ו וט"ז שתמהו מאוד בדברי המחבר וגם הרמ"א בדרכי משה תמה בדברי הב"י. ועוד תימה מה שכתב המחבר וי"א שצריך שיגבה לה ב"ד הא יכולה למכור אפילו שלא בב"ד וקודם שבועה אין הב"ד יכולין להגבות כלל. ולפעד"נ דהמחבר ג"כ ס"ל כשיטת הי"א שהביא הרמ"א דהמכירה קודם שבועה בטילה ודברי המחבר הן על כוונה אחרת וכוונת דבריו הוא דאם מכרה ונתנה קיים אם נשבעת לבסוף היינו שלא חזרו בהם היתומים והאלמנה קודם שבועה ואחר שבועה רוצין היתומים או האלמנה לחזור בהם ולבטל המקח ובזה פסק ומדוקדק לשון הרמ"א שסיים וכל זה כשהאשה חזרה אחר שנשבעה וכו' כוונתו דקודם שבועה מהני חזרה לכ"ע דבמטלטלין המקח קיים וא"י לבטל המקח אפר השבועה כשלא חזרה בו קודם השבועה והטעם דנהי דקודם השבועה חשיב כדבר שאינו שלה וכמ"ש הרא"ש בתשובה דאין לה רק שיעבוד ודמי לזבין מלוה ע"ש פי' דאף דאלמנה מוכרת שלא בב"ד היינו דאלמנה שוי' ב"ד כשליח למכור וקודם שבועה שלא נתנו לה רשות למכור ממילא חשיב כמוכרת דבר שאינה שלה מ"מ המקח קיים דאפילו בדבר שלא בא לעולם אם תפס אחר שבא לעולם המקח קיים כמבואר בח"מ סימן ר"ט ומטלטלין ברשות הלוקח הן ועדיף מתפס וכיון שלא חזרה בהן קודם השבועה ואחר השבועה כשתיקנו היתומים והאלמנה חשוב כנתרצו על המכירה כשבא לעולם כתפס דמיא ולזה סיים אבל במקרקע אין מכרה קיים דבקרקע לא מהני תפיסה ובעי קנין חדש וע"ז סיים אלא אם כן שמו לה ב"ד הדיוטות פי' ששמו לה ב"ד הדיוטות אחר השבועה שיהי' שלה ואליבא דהרמב"ם דס"ל דאלמנה ששמה לעצמה ע"פ ב"ד הדיוטות דהמקח קיים וממילא גם המקח של הלוקח מהאלמנה קודם השבועה קיים אחר ששמו לה ב"ד הדיוטות אחר השבועה ומטעם שכתב הב"ש בס"ק כ' דדמי ללוקח מגזלן שחזר וקנה מהנגזל דהמקח קיים להלוקח שקנה מהגזלן ע"ש ועל זה סיים דיש אומרים דצריך שיגבו לה ב"ד פי' ב"ד מומחים אחר השבועה והיינו הנך דיעות דפליגי על הרמב"ם וס"ל דאלמנה ששמה לעצמה ע"פ ב"ד הדיוטות לא עשתה כלום כמבואר בסי' צ"ב ס"ק כ"ח וממילא יכולין לחזור מהמקח אם לא שהגבו לה ב"ד מומחין אחר השבועה דאז דוקא המקח של הלוקח קודם השבועה קיים מטעם הנ"ל דדמי ללוקח מגזלן וחזר וקנאה ולפי הנ"ל ליכא מחלוקת בין המחבר להיש אומרים שכתב הרמ"א רק לפי מה דמשמע לכאורה מדברי המחבר דבמטלטלין קיים קודם שנשבעה כתב לשון ויש אומרים. אבל באמת דברי המחבר נכון לדינא. ומה שהקשו מתשובת הרא"ש סתרי אהדדי נראה דבסימן ו' מיירי שאין רוצין לבטל המקח ולהחזיר הדמים רק שרוצין להוציא המקח בלא דמים מטעם דאין אדם מוריש ועל זה מחלק בין מטלטלין למקרקע דבמטלטלין מהני תפיסה נגד הא דאין אדם מוריש מטעם שכתבו הפוסקים דדיינא דעביד כר"א עביד משא"כ במקרקע ובסימן ח' מיירי שרוצין לבטל המקח ולהחזיר הדמים ועל זה פסק דקודם השבועה המכירה בטילה ויכולין להחזיר הדמים. ומ"ש הרא"ש שם לחלק בין מכירה למתנה דאף דיכולה למכור בלא ב"ד א"י ליתן במתנה נראה דכל הפוסקים לא ס"ל הכי שלא כתב הרא"ש כן רק לס' בעלמא דלא הביא שום פוסק דין זה אלמא דס"ל דמתנה דמי ממש למכר דאי לאו דה"ל הנאה מיניה לא הוי נתן ליה:
שם וכן אם מוחזקין. עב"ש ס"ק י"ט דאפילו אם לא נשבעה כלל ומתה אין מוציאין דהא דא"י למכור הוא מטעם דאין אדם מוכר שבועה וקיי"ל האי דיינא דעביד כר"פ עביד ה"נ אם הלוקח מוחזק אין מוציאין וכו' ע"ש נראה לפי ע"ד דהא בהא תליא דאם נאמר דמכירתה דקודם שבועה מהני דלא חשיב כדבר שלא בא לעולם א"כ מהני תפיסת הלוקח כר"א דאמר כשא"י לישבע דגובה משא"כ להנך פוסקים דס"ל דאין לה רשות למכור כלל קודם השבועה דלא שווינהו שליח כלל למכור קודם השבועה וכמוכר דבר שאינו שלו דמיא לא חשיב לוקח כלל ולא מהני תפיסתו ודוקא ליורש מהני תפיסה ולא ללוקח שקנה קודם השבועה שאין קנינו כלום. עוד כתב הב"ש לחלק בין הניח יותר ובין לא הניח יותר יתבאר בסמוך בסעיף ו':
שם כשהאשה חוזרת. עב"ש ס"ק כ' שכתב דכשנשבעה לבסוף דמי לקנה הגזלן מנגזל אחר שמכר וכו' ע"ש ולדידי הדבר תמוה דשם הטעם כיון דטרח ומזבן ליה כדי דליקום בהימנותא אבל בלא טרח כגון אורתא לא קנה הלוקח והכא שהיורשים תבעו אותה או שתשבע או שתחזיר המטלטלין או הדמים והוכרחה לישבע שתפטור מן הדמים במה חזינן שטרפה דליקום בהימנותה לקיים המקח ביד הלוקח לכן נראה לפענ"ד דדוקא במטלטלין מהני מטעם דהוי כתפס בח"מ סימן ר"ט גבי מוכר דבר שלא בא לעולם או בקרקע ואח"כ הגבו לה ב"ד הקרקע שיהי' שלה או שמו לה ב"ד הדיוטות שיהיה שלה דאז באמת טרח וזבין אדעתא דליקום בהימנותא:
שם תשבע עדיין. קמ"ל דלא נאמר שנעשה חשודה על השבועה וכן הוא במרדכי ע"ש:
שם ואם מתה וכו'. עח"מ ס"ק כ"א דהיינו שמתה אחר השבועה ולפעד"נ דאי אפשר לומר כן דא"כ מה קמ"ל דנהי שזכתה באיזה דבר לגמרי אחר נשואין ודאי דהבעל יורשה אלא ודאי שכוונתו דאפילו מתה קודם השבועה הבעל יורשה דדוקא במכר ומתנה כתב הת"ה סי' ש"ל דגרע מיורש דאפילו אם נאמר דביורש מהני תפיסה נגד אין אדם מוריש שבועה משום דדיינא דעביד כר"א עביד אבל בלוקח לא מהני אבל בעל דמי ממש ליורש אף דבעל כלוקח הוי מ"מ הא דטבא לי' עבדי לי' וכל היכא שטוב לו להיות כיורש עשאוהו כיורש ובבעל ודאי מהני כשתפס והכא לא חשיב פסידה לאחרינא דדוקא בלותה דאם לא ישלמו להמלוה איכא הפסד ברור להמלוה אבל הכא דמדינא נוטל בשטר בלא שבועה לא חשיב פסידא:
סעיף ו' אלמנה שמחלה לבעלה. עב"ש ס"ק כ"א שהביא בשם הט"ז לחלק בין הניח שאר נכסים וכו' והב"ש השיג עליו דמ"ש ממכירת מטלטלין. ולפעד"נ דהדין עם הט"ז דבשלמא במכירת מטלטלין קודם השבועה המטלטלין של היתומים שאין להאלמנה רק שיעבוד ודמי לזבין מלוה דחשיב כמו מוכר דבר שאינו ברשותו וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל נ' סימן ח' ע"ש אבל שיעבודא דר"נ במה תבוא האשה לתבוע הבע"ח אחר שנשבעה הא לאו בע"ד דידה הוא וע"כ מטעם שיעבודא דר"ן וכשמחלה לו שיעבודא דר"ן אף קודם השבוע' מהני וכמו בכותב לוקח דין ודברים אין לי עמך דודאי מהני אף קודם השבוע' ושפיר כתב דשיעבוד שלה הי' ג"כ קודם השבוע' מדאורייתא דשבוע' דרבנן לא מבטל השיעבוד ומהני מחילה וכן כל בע"ח שמחל ללוה דלוה השיעבוד שלו אף קודם השבועה ואפילו ביש לו נכסים נראה לפמ"ש הש"ך בסימן פ"ו דאף בשיש לו נכסי שייך שיעבודא דר"ן דמהני מחילה אפילו קודם השבועה רק דהט"ז ס"ל כהפוסקים דס"ל דליכא שיעבודא דר"ן כלל באית לי' נכסי ולכך כתב דבהניח נכסים לא מהני מחילה דלשון גרוע הוא דלא שייך לשון מחילה כלל במקום דליכא שיעבוד כלל עדיין ולפ"ז אין זה ענין למ"ש הב"ש בס"ק י"ט לחלק במכירת מטלטלין בין הניח נכסים או לא כן נראה לפענ"ד: