בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן צה
סעיף א' מאחר שהיורשים. והנה הא פשיטא דמחויב ליתן לה ג"כ המעה דהא בכתובות דף צ"ו מקשה הגמרא אי ניזונת תנן להוי כבעל משמע דכל דינין כבעל דאלת"ה לישני שם שאני יתומים דאין נותנין מעה דאפילו מותר אינו שלהן מכ"ש מציאה אלא ודאי ממש דינן כבעל וכן כתב בספר הפלאה. אמנם מ"ש שם דאי ניזונת א"י לומר א"נ מעה וא"נ מותר לא נראה לי דהעיקר הטעם כתבתי לעיל מה שא"י לומר א"נ מעה וא"נ מותר הוא משום דלא גרע בזה ממציאה דאפילו אמרה א"נ וא"ע דמציאה לבעל משום איבה דקטטה ואם במציאה וההעדפה שע"י הדחק שייך איבה דקטטה מכ"ש בהעדפה שלא ע"י הדחק ולכך א"י לומר א"נ וא"נ מותר וכיון דבאלמנה לא שייך איבה דקטטה יכולה לומר לכ"ע גם מ"ש דאם אמרה אחר מותו א"נ וא"ע שא"י לחזור בה ע"ש לא ידעתי למה כיון דהפוסקים דסברי דיכולה לחזור הוא מטעם שכתבו התוס' בפ' אע"פ שכל יום ויום הוא חיוב בפ"ע מה"ת לא תוכל לחזור בה אמנם אם אמרה כן בחייו סברה דאחר מותו יכולה לחזור לגבי יורשיו וזה פשוט כמ"ש בסי' הנ"ל:
שם מעשה ידי' שלה. עב"ש וח"מ דלהתוס' אי המנהג כאנשי יהודה מ"י שלה וכתב בספר הפלאה קושיא על זה דא"כ לר"ש הזקן דמחלק בין גרושה לאלמנה לענין אי מניקה אסורה להנשא א"כ לאנשי יהודא אין חילוק בין גרושה לאלמנה דהא אלמנה ג"כ לא משעבדי למ"י. והנה לפמ"ש מהר"מ אלשיך סימן י"ב הובא בב"ש דבשכר מחוייבת להניק לא קשה כלל. ועוד דלא מיבעיא לי' בהש"ס רק במעשה ידי' שהן להרויח דעושה בצמר דאותו לא נתקן להבעל רק משום איבה דמזונות לכך איבעיא להו דאלמנה כיון שהן זנין אותה בע"כ ואין יכולין לדחותה ליכא איבה אבל מה שמחוייבת לעשות צרכי בית שאפילו בחיי הבעל כשאמרה א"נ וא"ע לא נפטרה ממלאכות אילו אף אלמנה חייבת לעשות כך ליורשים כיון שמלאכות אילו אינן רק לשעה שהיא ניזונת. ועוד יש לחלק דבשלמא מעשה ידי' שהוא להרויח יש לחלק כמ"ש הש"מ לענין מציאה דאין סברא שיהא שלהן לאנשי יהודא שאם תמצא מציאה שוה הרבה יטלוהו היורשין ולמחר יתנו לה הכתובה ויגרשוה ממזונות ה"נ י"ל במ"י אנשי יהודא שהיום תרויח הרבה במעשה ידיה ויטלוהו היורשין וכשלא תוכל להרויח יתנו לה הכתובה ויגרשוה ממזונותיה משא"כ במלאכות של צרכי הבית והנה בעשירה כתבו הב"ש והח"מ שפטורה מלעשות ע"ש אבל מ"מ נראה דאם עשתה חייבת ליתן להיורשין מעשה ידיה דגם בבעל הדין כן דלא גרע ממותר שג"כ א"י לכופה ואפילו אם עשתה הוא שלהן אבל ודאי דהיורשין א"י לכופה שלא תבטל ממלאכה משום זימה כמ"ש בספר הפלאה. עוד כתב הב"ש כיון דפליגי הפוסקים נכסים בחזקתה ע"ש מטעם אחר י"ל ג"כ דהדין כן עם הב"ש כיון דמזונות אית לה בודאי והספק תליא במעשה ידיה דמי למי שטוען נגד השט"ח ספק אם יש לי בידך כנגדן דחייב בודאי:
סעיף ב' אלא בשכר. בתשובת מהר"מ אלשקר כתב דבשכר מחויבת להניק והובא דבריו בבאר היטב:
סעיף ד' מציאתה. עב"ש שם מ"ש לענין בלאות דבאו' שהן שלה והוא תמוה למעיין כמו שתמה בספר הפלאה:
סעיף ג' צימצמה. בספר הפלאה כתב דאף שבאשה כתבו התוס' בנזיר והר"ן בנדרים שהוא שלה מ"מ באלמנה הוא של היורשין דלא התחייב א"ע לה רק כדי שלא תתבזה כמו במדור אלמנה. ולפעד"נ דאף באשה כשנותנין לה לפ"כ מזונותי' ומלבושים אין לה רשות ליקח המעות לעצמה ולהתפרנס מהמעות כעני' כיון שלא ניתן לה רק לכבוד ולא לבזיון וכשעושה כך אזי המותר שייך להבעל אף להתוס':
סעיף ז' שהשבח הוא לעצמה. עב"ש ס"ק ח' כתב דמיירי שאמרה ראו. ובסוף דבריו שם יש ט"ס וכצ"ל הל"ל דאין השבח בכלל מעשה ידיה ותי' בקיצור הוא ט"ס דהא ע"כ הי' צריך הרא"ש לטעם דאינה מוחלת דמה בכך שהשבח אינה בכלל מעשה ידיה מ"מ הא מחלה והוצרך הרא"ש לומר דאינה מוחלת וע"כ דתי' בקיצור הוא ט"ס וכוונת דבריו שהקשה דאי בניזונת איירי א"כ למה לי מחילה שלה פי' דמה מועיל הטעם שכתב הרא"ש דאינה מוחלת הא מדינא חייבת דבכלל מ"י הוא ואי ס"ל דשבח אינה בכלל מעשה ידיה ה"ל להרא"ש לכתוב כך דשבח אינה בכלל מעשה ידיה ועיקר מחלוקת הני פוסקים דמאן דס"ל דשבח אינה בכלל מעשה ידיה היינו דנהי דא"י ליתן לה מלאכה כזו לעשות מ"מ הכל בכלל מותר הוא דמותר מעשה ידיה הוא ג"כ ליורשין דהא נותנין לה מעה כסף ומאן דס"ל דאינה בכלל מעשה ידיה סובר כיון דמלאכה כזו אינה מחויבת לעשות למציאה דמי ושלה היא. ומה שהקשה עוד הב"ש דלא מצינו מאן דס"ל דנוטלת שכר טירחא י"ל דכוונת המחבר הוא כיון דמצינו להפוסקים דס"ל דאשה לא חשיבא כיורשת וממילא למאן דס"ל דשבח אינו בכלל מעשה ידיה א"כ נוטלת היא ג"כ שכר טירחא. אך זאת קשה על המחבר דאמאי לא הביא כאן הא דהביא המחבר בח"מ סימן רפ"ז דבשבחו הנכסים מחמת עצמם חשיב כאמר ראו וצ"ל דס"ל להמחבר דשאני אלמנה דלא חשיבא כלל כאשה היורשת עד שאמרה ראו שגילתה דעתה דאז חשיבא כגבתה כתובתה וחשיבא כיורשת כמ"ש הב"ש בס"ק י' ע"ש. ועוד י"ל דנהי דשבח אינו בכלל מעשה ידיה מטעם שאין היורשים יכולין לשנותה למלאכה זו מ"מ הא חייבת היא בטווי' ואריגה דחשיב ג"כ טירחא לא דמי לשבחו הנכסים מחמת עצמן כל זמן שלא אמרה ראו סבורים היורשים שהיא בעצמה שינתה זאת ממלאכת האריגה למלאכת העסק הזה דהא י"א דמנכין כשיעור מעשה ידיה. אך על תי' זה קשה דמ"מ בהשביחו הנכסים מחמת עצמן שנתנה מעות עליהן דבזה לא שייך הטעם השני וגם באינה ניזונת לא שייך הטעם זה ועכצ"ל כתי' הראשון שכתבתי לעיל וברור:
שם ואם אינה ניזונת. לכאורה קשה דהא מבואר בח"מ סימן רפ"ז דאפילו באחין בעינן דוקא שניזונין יחדיו והכא הא היא אינה ניזונת מתפיסת הבית והוי כאין ניזונין יחד ואפילו למ"ש בספרי נתיבות המשפט שם ע"ש דדין זה הוא רק בקטנים מ"מ מדסתם הכא משמע דדין דהכא הוא אפילו בקטנים ובקטנים ש"ס ערוכה הוא בב"מ ד"מ גבי מרי בר איסק דבקטנים לא מהני ועכצ"ל כמ"ש התוס' בב"ב דקמ"ג בד"ה השביחה לעצמו דבאינן ניזונין יחד הוא לאמצע. ונראה לפע"ד דשאני הכא דדוקא שם בקרוב דמטעם דאין מורידין קרוב לנכסי קטן משום שמא יחזיק בהן ואפילו בתורת אפוטרופוס אין מורידין אותו לרוב פוסקים ואם ירד מוציאין אותו מידו ולכך חשיב כיורד שלא ברשות אפילו אמר ראו לפני ב"ד דליכא למימר דחשוב כאילו הסכימו להורידו והוי כיורד ברשות ב"ד דהא מדינא הב"ד עצמן מוציאין מידו משא"כ הכא באשה שאינה קרובה שיכולה לירד בתורת אפוטרופוס ואריסות ואף שאין ממנין לאשה אפוטרופוס מ"מ ביתומים שסמכו אצל האשה דינה כאפוטרופוס וכמבואר בח"מ רצ"ז סעיף י"ד וכשאמרה ראו הוי כנשארה שם בשדה בתורת אפוטרופסות שתקח הכל לעצמה והיתומים מחלו לה כדי שלא יפסד השדה כיון שאמרה ראו וליכא לאשכוחי לאחר לירד בה באופן אחר. ואין להקשות על הפוסקים דס"ל דאפילו קרוב מורידין בתורת אפוטרופוס קשה מהא דמרי בר איסק דמשם מוכח דאין מורידין דז"א דשם כיון דאכל כל הפירות חשוב כנכנס בתורת הורדה. ועוד דשאני הכא דמיירי באשה שיתומים סמכו עלי' וחשיבא כנתמנה האפוטרופוס מפי ב"ד משא"כ התם שאחיו הקטן לא הי' כאן ולא נתמנה אפוטרופוס משום אדם שפיר חשוב כיורד שלא ברשות וברור:
שם בהג"ה וגובה כתובתה מהקרן ולא מהשבח. עב"ש וכל דבריו תמוהין כמו שתמה בהג"ה בט"ז ובספר הפלאה. ולפעד"נ דמחלוקת הפוסקים תליא בזה דהנה ודאי דאף דהיא ניזונת מנכסי אביהן ומ"י הוא של היורשין מ"מ ודאי דאם עשתה חמשה סלעים המוטל עליה באותו יום וקודם שנתן לה המזונות של אותו יום נשתדפו נכסי אביהן ודאי דניזונת ממעשה ידי' אף שכבר נתנה המעשה ידי' להיורשים דהא א"י לומר לה עשי עמי ואיני זנך ואפילו להקדיש א"י הבעל קודם שתיזון מהמ"י. אמנם אם בשנה הראשונה עשתה המעשה ידי' והיתה ניזונת מהיורשין ובשנה הב' נשתדפו הנכסים של אביהן ודאי דא"י לתבעה מזונות על השנה הב' מהמעשה ידי' שנתנו להן מקודם דהמעות כבר קנו היורשין ונעשו שלהן בעד המזונות שנתנו לה בשנה הראשונה ומשלהן אין מחויבין ליתן מזונות. ולפ"ז אם השביחה בשנה ראשונה אלף ובשנה השני נשתדפו הנכסים שא"י להיות ניזונת להבא משבח דשנה ראשונה שהשביחה. ולפ"ז באלמנה שישבה זמן ארוך יש ספק שמא כל ימי משך המזונות הי' משבחת כשיעור מזונותי' וממילא היתה יכולה ליזון מהשבח כנ"ל ושמא היתה משבחת בשנה אחת הרבה ובשנה שני' לא שיבחה כלל דאז א"י להיות ניזון מהשבח דלשעבר וכיון שיש ספק י"ל דבמזונות נכסי בחזקת אלמנה קיימי והדין עם האלמנה כשיש ספק והדיעה הב' ס"ל דבספק כי האי שיש ספק בנכסים אלו אי נכסי אביהן או נכסי דידהו לא מיקרי איהי מוחזקת ולכך הדין עם היתומים ולפ"ז כשידוע האיך נעשה הדבר אז אם ידוע שהיתה נזונת מהשבח שנעשה מקודם איבדה כתובתה לכ"ע ואם השביחה בכל יום כדי מזונות יכולה היתה ליזון מהשבח: