בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן צג
סעיף א' אלא לאחר מיתת הבעל. עב"ש שכתב לחלק דבנטבע במים שאל"ס דאם יש לה שני עדים נוטלת כתובה ובעד א' אין נוטלת ע"ש ולכאורה להרמב"ם דס"ל דע"א במיתה דאורייתא נאמנת א"כ קשה לחלק בין ב' עדים לע"א ולפע"ד נראה דלפי מש"ל בכתובות דף נ"ג דעיקר להלכה דלא דרשינן מדרש כתובה רק לעילוי כחה ולא לגרע כחה ולפ"ז אתי שפיר דבשני עדים שנטבע במים שאל"ס דמדאורייתא אית לה כתובה לא דרשינן מדרש כתובה לגרע כחה וכן בע"א במיתה אף דמדאורייתא אין ע"א נאמן בממון נוטלת כתובה מכח מדרש כתובה משא"כ בעד אחד בטבוע במים שאל"ס דמדאורייתא אין עד אחד נאמן בממון ומכח מדרש כתובה גם כן אין לה דהא אסורה להנשא ועיין בחידושי לכתובות מ"ש בזה ע"ש:
שם וה"ה מה שקיבל בנדוניא. עיין ב"ש ס"ק ב' דה"ה אם הנדוניא ביד אביו יכולה להחזיק למזונותי' וכו' והיינו שלא ליתן מהן לבע"ח כמבואר בח"מ בסי' צ"ז אבל ודאי בדליכא לבע"ח צריכה ליתן לבעל ואינה יכולה להחזיק בידה למזונותי' והוא פשוט. אך הא קשיא לי דמשמע דוקא כשהמעות עצמן של הנדוניא בידה יכולה להחזיק ולא למעות אחרים הא לפי הטעם שכתב מהרי"ו סימן ע"א כיון שאין לו ממה ליתן מזונותי' לא גרע ממורדת כדין ובמורדת כדין מהני תפיסה למעות הנדוניא אפילו ממעות אחרים ואין לומר דבאמת הדין כן אפילו תפסה מעות אחרים כדי מעות נדונייתה דז"א דהא מבואר בח"מ סימן צ"ז סעיף כ"ד בהג"ה דאם הגבו לה מעות נדוניא ע"י עכו"ם דיכולין להוציא מיד האשה ולסלק להבע"ח. לכן נראה דהא שכתב מהרי"ו טעמא דמורדת אף דמהני אף אם תפסה ממעות החרים כדי דמי נדונייתה צריכה לטעון דוקא טענת מורדת דהיינו שרוצה בגט ואזי באמת תוכל לתפוס ממעות אחרים אבל כשאינה טוענת כן אז אם תפסה מעות אחרים חייבת להחזיר אם לא שהמעות עדיין בידה או ביד אבי' ולא הגיע עדיין ליד הבעל אינו יכול להוציא מידה, דל"מ ביד אבי' ודאי דאין חייב ליתן דדמי להא דסימן נ"ג דלא פסק רק שתהנה בתו רק אפילו הן בידה אינה חייבת ליתן שלא פסקה לי' אדעתא דהכי דאין במורדת כזו דינא דמתיבתא רק דינא דהש"ס דאפילו במעות הנדוניא לא מהני תפיסה רק במעות שעדיין לא הגיעו ליד הבעל אין צריכה ליתן:
שם אבל אם הוא משיאה. עב"ש ס"ק ג' כתב או שהיא קטנה וכו' והיינו למ"ד לענין מתנות שנותן הבעל או האב יכול להתנות אף נגד המנהג אבל בממון של הבת ודאי דאינו יכול:
סעיף ב' ספק גירושין. עב"ש ס"ק ד' כתב דאפילו להרפ"ש דס"ל דבגרושה ג"כ מחוייב ליתן מזונותיה עד שיסלק הכתובה עד פ"א מ"מ אם מת אין לה מזונות מהיורשים ומוכיח מכאן דע"כ איירי שלא סילק הכתובה דאם כבר סילק אפילו אלמנה אין לה מזונות אלא ודאי דלא סילק עדיין ואין לה מזונות מטעם דשמא גרושה היא מוכח דבגרושה אין לה מזונות מהיורשים ע"ש ובספר הפלאה הקשה על זה דלמא מיירי שהיורשים רוצים לסלק הכתובה דמטעם גרושה להרפ"ש אין לה מזונות כיון שהיורשים רוצים לסלקה הכתובה ואם היא אלמנה יש לה מזונות אפילו שהיורשין רוצין לסלק הכתובה כאנשי גליל ע"ש ולפענ"ד נראה מוכח שפיר מהסוגיא בדף צ"ז דפריך הש"ס בשלמא מן הנשואין משום מזוני והביא הר"ן מחלוקת הפוסקים דאיכא דסברי דמן הנשואין כיון דאית לה מזוני יכולה למכור אפילו לכתובה משום הרוחת המזוני להיורשין ואיכא דסברי דרק למזוני מוכרת מטעם שלא תתענה לכ"ש ולא לכתובה דלא משגיחין ברווחא דיתמי. והנה להנך פוסקים דס"ל דרק למזונות מוכרת ומטעם שלא תתענה קשה דא"כ אמאי תני וגרושה לא תמכור אלא בב"ד הא בשלא סילק הכתובה אף גרושה אית לה מזוני להרא"ש ותמכור שלא בב"ד כדי שלא תתענה ועכצ"ל דדוקא כשהמזונות הוא משום תנאי ב"ד שכותב לה את תהא יתבא בביתי יכולה למכור שלא בב"ד אבל מזונות של גרושה דלאו מתנאי ב"ד הוא רק שתקנה אחרת שתיקנו חכז"ל כדי שלא יעכבו לה פרעון הכתובה שיפרע לה ביחד דמי לשאר חוב מזונות כמו במחיים לזון בת אשתו שאינה מוכרת שלא בב"ד. ולפ"ז אפילו בלאו קושית ההפלאה ליכא שום הוכחה מהא שאמרו שם גבי מגורשת ואינה מגורשת די"ל דעיקר מה דקמ"ל התם דאין לה מזונות בתנאי ב"ד מחמת ספק גירושין ולכך אף שמ"מ אית לה מזוני מטעם התקנ"ח שעשו בגירושין מ"מ מחמת תקנה זו אינה יכולה למכור שלא בב"ד וכל מה דמבואר שם בענין שאין לה מזונות הכל איירי על מזונות של תנאי ב"ד. אמנם משיטת הסוברים דכשיש לה מזונות אף לכתובה מוכרת שלא בב"ד משום רווחא דמזונות ליתמי מוכח שפיר דינו דהב"ש דלהאי טעמא ודאי דאף גרושה שהיא אלמנה מוכרת שלא בב"ד משום רווחא דיתמי דנהי דנגד הבעל עצמו י"ל דלא חשו לתקן בהא אבל ביתמי מה"ת יעשו תקנה ליתמי באלמנה יותר מבגרושה שהיא אלמנה אלא ודאי דיתמי פטורין לגמרי ממזונות בגרושה. והא דהביא הב"ש מהא דאמרו התם מגורשת ואינה מגורשת הוא דלא נימא דמיירי התם כלל בגרושה שהיא אלמנה ולכך מביא הך דמגורשת ואינה מגורשת דמיירי נגד היתומים ומוכח דגרושה גמורה ודאי דאינה מוכרת שלא בב"ד אפילו ביתומים ואי אית לה מזונות מיתמי מה"ת לא תמכור שלא בב"ד משום רווחא דיתמי כמו בשאר אלמנה אלא ע"כ דלית לה מזוני כלל מיתמי. ועוד ראיה דר"ש אמר התם דמכרה מקצת כתובה שוב לית לה מזוני דלא אמרינן דמקצת כסף ככל כסף וחכמים פליגי ע"ש ואי נימא דאפילו גרושה אית לה מזוני מיתמי עד שיסלקו כל הכתובה עד פרוטה אחרונה ושם לאו מתנאי ב"ד הוא רק מכח התקנה כדי שיפרע כל הכתובה ביחד א"כ קשה נהי דלא אמרינן מקצת כסף ככל הכסף ולא מגיע לה מכח התנאי ב"ד למה יוגרע האלמנה מגרושה ויתחייבו היורשין מזונות מכח התקנה כמו בגרושה אלא ודאי דאפילו גרושה אין לה מיורשין דלא תיקנו כלל תקנה זו גבי יתומים:
סעיף ה' ואפילו לא פרעוהו. עב"ש ס"ק י"ג שכתב שאם אין להם לשלם או שאין רוצין יש לה מזונות ותמהו כל אחרונים דהא בגיטין דף ל"ה מבואר דאפילו אין רוצין לשלם אין לה מזונות דהא אמר התם כתובה לית לך כדרב דלא מגבי כתובה כו' א"ל הב לי מזוני א"ל מזוני לית לך משום דאמר שמואל התובעת וכו' אלא אף היכא דאין נותנין לה הכתובה מפסדת המזונות כשתובעת ע"ש בדבריהם. ונראה לפענ"ד לתרץ ויתיישב בזה הכל גם הקושיא שמקשה בספר הפלאה דהנה רש"י בגיטין דף ל"ה כתב הטעם בתובעת כתובה משום דגילתה דעתה שרוצה להנשא ע"ש וטעם זה לא שייך רק לשמואל דס"ל תבעה להנשא ונתפייסה אין לה מזונות אבל למסקנת הש"ס דלית הלכתא בהא כשמואל ומ"מ הלכה כמותו בתובעת וע"כ לאו מטעמיה דשמואל רק מטעם כיון דנתרצו בב"ד להגבות לה כתובה ושיפטרו ממזונות שוב אין יכול לחזור בה ומחלה מזונותיה רק בודאי לא מחלה רק אדעתא שלא יעכבו היורשין גביית כתובתה. וכן בספר הפלאה דרך במקצת בדרך הזה אך שכתב בדוחק דתובעת הכתובה הוא בזיון גדול דבעל יותר מתבעה להנשא והוא היפך מדברי התוס' דלשם ולדעתי מ"ש הוא נכון ולפ"ז שפיר כתב הב"ש דלדידן דקי"ל בתבעה להנשא לא הפסידה מזונותיה וע"כ מטעם מחילה נגעה בי' ולכך כשאין להם לשלם או שאין רוצין גרע יותר ממחילה בטעות. ומזה הטעם פסקו המ"א דאם מחמת אונס או דוחק דאינה מפסדת כיון דהטעם משום מחילה ומחילת אונס וטעות כזה לא הוי מחילה אבל שמואל עצמו סובר הטעם משום דגילתה דעתה שרוצה להנשא כמו שפי' רש"י בגיטין ולהכי ס"ל לשמואל דבתבעוה לינשא אין לה מזונות. ולפי טעם זה אפילו תבעה כתובתה מדוחק או מאונס י"ל דאיכא אומדנא מ"מ מדלא תבעה בב"ד מזונות רק הכתובה אף שיודעת שתביעה זו פטרן ממזונות איכא גילוי דעת שרוצה להנשא וכנ"ל ומגיטין דף הנ"ל ג"כ א"ש בהא דאמרה כבי תרי עבדית לי דדין זה אינו רק אליבא דשמואל דס"ל הטעם משום דגילתה דעתה להנשא ופטור אפילו אין נותנין לה הכתובה משא"כ לרב אע"ג דרב ג"כ ס"ל הך דינא דתובעת כתובתה בירושלמי ע"ש מ"מ כיון דלית הילכתא כשמואל בתבעוה להנשא וע"כ הוא מטעם מחילה וממילא כשלא רצו ליתן לה הכתובה אינה מפסדת ופסקו דלא כהלכתא ולכך נענש שם ול"ק נמי הסתירה מהירושלמי דבסוטה מבואר בירושלמי דאפילו באונס מפסדת דשם אליבא דשמואל הוא:
סעיף ו' שכיב מרע שצוה. עב"ש ופ"מ ומדברי הב"ש מוכח דדוקא לשון מניח שהוא לשון מתנה וכו' ונראה לפענ"ד דהריב"ש הוצרך לומר דלשון מניח הוא לשון מתנה דלא נימא דהוא לשון ירושה דאינו כלום אבל אם אמר יזון פלוני מנכסי הוי לשון מתנה כמו באומר יטול פלוני מתנה מנכסי בח"מ סימן רנ"ג ומה לי אם אמר יטול או אם אומר לשון יזון וכן מוכח מב"ב דקל"א גבי בנן נוקבין יהון ממזן מנכסי דהוי לשון מתנה ואם לא הי' לשון זה מועיל לא הי' לרבנן לתקן לשון כזה שאינו מועיל בבריא ועי' בתוס' שם והי' להם לתקן לשון המועיל בבריא כגון ותנו נכסי למזונות פ' ופ' וכן מוכח בב"ב עוד גבי יאכל פ' פירות דקל דלא מהני משום דהוי דבר שלא בא לעולם משום דהפירות אינן בעין משמע דאם הי' הפירות בעין הי' מהני לשון זה וא"ל דכשאומר יזון פ' מנכסי גרע כיון שא"א להתזן מגוף הנכסים עד שמכרם ויזון מהמעות דז"א דהא כשאומר יטול פ' מנה מנכסי מהני כמבואר בח"מ סימן רנ"ג סעיף י"ט ע"ש ודוקא ידור פלוני לא מהני דהוי דבר שאין בו ממש אבל יזון דמי ממש להאומר יטול פלוני והוי לשון מתנה. ובספר הפלאה כתב להיפך ולפעד"נ כמו שכתבתי:
עוד הקשה בספר הפלאה שם על גוף הדין הא כיון שאמר הלשון כל ימי מיגד ארמלותך משמעות הלשון כל זמן שתשב משום כבודו ובתביעת הכתובה גילתה דעתה שרוצה להנשא כמ"ש רש"י בגיטין דף ל"ה ע"ש וז"א דודאי כי לשון מיגד ארמלותך לא משמע כן ועיקר דקדוק רש"י בגיטין דף ל"ה הוא משום דאמר כל ימי מיגד ארמלותך בביתי דמשמע שתהא טשבת בביתו משום כבודו וכן כתב הר"ן ע"ש והכא לא אמר בביתי ואם אמר בביתי כלשון חכמים לכאורה הדין דבתובעת כתובה אין לה מזונות אך באמת גם זה אינו דרש"י לא כתב כן רק לשמואל שסובר הטעם בתובעת כתובה משום דהוי כתבעוה לינשא אבל לדידן דלא קי"ל בהא כשמואל ותובעת כתובתה דמפסדת הוא מטעם מחילה כמ"ש לעיל בסעי' ה' ולא שייך רק באוכלת בתנאי ב"ד דאינה אוכלת רק עד שנתקבלה כתובתה ממילא כשתובעת מחלה אבל כשאוכלת מטעם מתנה שאוכלת אפילו אחר שנתקבלה כתובתה ומכ"ש בתובעת:
סעיף י' מיהו אם ירצו היורשים. עב"ש ס"ק כ' וז"ל ונ"ל לכאורה אם תבעה מקצת אין הכח ביד היורשין לסלק כל הכתובה בע"כ וכנ"ל. דבריו אין מובנים כלל דהא ודאי שהיא יכולה לתבוע מקצת והן מחוייבים ליתן לה אותו מקצת רק שאח"כ יכולה לסלק המותר בע"כ וכן יכולין לסלק תיכף הכל ביחד כשהיא צריכה ורוצה ליטול המקצת דמה לי אם מסלקין אותה כל הכתובה ביחד או בזה אחר זה רק החילוק הוא דאם תבעה הכל א"י לחזור בה ומפסדת תיכף מזונותי' אבל כשתבעה מקצת יכולה לחזור בה ואין היורשין יכולין ליתן בע"כ המקצת ואח"כ לסלק הכל ולשון הב"ש תמוה הוא:
סעיף י"ג באם אין בפירות. לכאורה קשה דהא הפירות ושכירות קרקע שנעשה אחר מיתה לא משתעבדא לכתובה ולמזונות כמבואר בסימן קי"ג בב"ש ס"ק ז' א"כ היורשים יכולין לומר אין אנחנו נותנים לך הפירות רק חלופי קרקע וכאילו זבין יתמי הנכסים דמי דכל מה שקונין מהפירות כקונין מנכסי עצמן דמי. ולכן נראה דמיירי משכירות שנעשה בחיי הבעל דהוי כפירות הצריכין לקרקע כמבואר בב"ש בסימן קי"ג א"נ בשבח ופירות שעושה אלמנה בידי' שבזה אנו חושבין הוצאות מזונותי' מהפירות והשבח ולא מהקרן כמבואר בסימן צ"ה בח"מ ס"ק י"ב ע"ש:
סעיף י"ד ולא תבעוה. נראה דאפילו לא תבעה רק בעדים לא הפסידה זכותה ומ"ש רש"י הטעם בצנועה משום דבושה לבוא לפני ב"ד לאו דוקא דה"ה דבושה להעמיד עדים דהא לותה מהני דהוי כגילוי דעת ובסימן ע' בב"ש ס"ק כ"ט כתב דכמו דמהני לותה הוא הדין דמהני גם כן בפני עדי' כן נראה לפענ"ד ברור:
סעיף ט"ו משניסח. אבל בתובעת וכיוצא בו אף שכבר הפסידה מזונות עדיין מוחזקת היא ועל היתומים להביא ראי' והטעם דוקא כשניסת דשוב אין רשאים למכור שלא בב"ד כמבואר בסימן ק"ג ולכן יצאו מחזקתה משא"כ בתובעת שיכולה למכור שלא בב"ד כמבואר בסימן ק"ג ולכן לא יצאו מחזקתה:
סעיף ט"ז והי' קרקע פ' למזונותי'. עב"ש כאן ובסי' ק"ט ס"ק ג' שהקשה מכתובה. וקושיא זו היא ג"כ בש"ס ס"פ נערה. והנה לפמ"ש בספר הפלאה דיש לומר כיון שכתב בלשון מתנה דנפטרה ג"כ ממעשה ידי' ע"ש א"כ חשיב ג"כ כאומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דמהני בשתיקה כמבואר בסי' כ"ו ע"ש:
סעיף י"ח אלמנה שאין שטר כתובה עב"ש ס"ק כ"ט מסיק דהעיקר דגובה בלי כתובה כיון דהרבה פוסקים ס"ל דאפילו הכתובה גובה כו' ע"ש ולפעד"נ דאין הנדון דומה לראי' דבשלמא הכתובה דאין טענה לפוטרן רק מחשש שמא נפרעה וכיון דבמעשה ב"ד הוא דאפילו טען אינו נאמן דהי' לו ליקח שובר לכך לא טענינן ליורשים ולטענת מחילה אף דליכא למימר שהי' לו ליקח שובר מ"מ אינו נאמן במחילה אינו נאמן רק במיגו דפרוע משא"כ לענין מזונותי' דיש עוד חשש שמא מכרה או משכנה שטר כתובתה כיון שאינה בידה איכא ריעותא והוכחה איכא שהוא כך וממילא דנפטרה ממזונותי' דלאחר מיתה ובכתובה לא שייך חשש דמכרה או משכנה דמה איכפת להיורשים בזה הא שובר דידה מהני לפטור אף מהלוקח ולאו בע"ד דידי א"י לומר כיון דשיעבוד הגוף אינו נמכר:
סעיף י"ט אע"פ שלא נשבעה וי"ח. עב"ש ס"ק כ"ט. הנה כולם הקשו על הרמב"ם דהא בש"ס מוקי לה הא דאשה שהלך בעלה למדינת הים ששמעו בו שמת ומהא דגיטין שהביא הב"ש. ועיין בחידושי לכתובות מה שישבתי דבריו שם:
סעיף כ' במתנות שכ"מ ניזונת אם אין כאן בע"ח. עב"ש ס"ק ל"ב דאפילו אם נתן לבניו וכו'. יש להסתפק במתנת שכ"מ לפי מה שמבואר לעיל בסעיף ד' להך דיעה דס"ל דאלמנה ניזונת עם הבן א"כ במתנת שכ"מ כשנתן לה הכל תיזון האלמנה עם המקבל מתנה דהמקבל מתנה יכול לומר לה כיון דבלאו המתנה לא הי' לך רק החצי דהא היתה ניזונות עם הבן והי' הבן נוטל החצי למזונותי' ואתה החצי ולפ"ז אנא החצי מחל הבן קא זכינא. וראיתי בפרישה שכתב דנוטל מהמקבל מתנה הכל דדוקא ירושה דאורייתא אין החוב של מזונות מבטל משא"כ מתנת שכ"מ שכבר נתבטל הירושה דאורייתא מן היורש ונעשה ירושה דרבנן החוב מזונותי' מבטלה. אמנם נראה דאם נתן במתנת שכ"מ לבן אחד בין הבנים דאותו הבן ודאי דיכול לומר כיון דאתה מבטל כח המתנה שלו לא הורע חלק ירושתו שהרי אפילו בלא מתנות אני הייתי אוכל חלק שליש כשיש שני בנים ואלמנה וא"כ נהי דאתה זוכה בחלק הבן השני אבל חלקי אין אתה יכול לגרוע. ולפ"ז יש לספק דאם ד"מ הניח שני מאות ושני בנים ונתן לאחד מהן מאה זהו' במתנת שכ"מ שאמר ק' זהובים מנכסי לבני ראובן שאז הדין שמקודם אוכלין שני הבנים והאלמנה המאה זהובים ב"ח שישנן בעין ואח"כ טורפת האלמנה הק' זהובים של המתנה מהבן שקבל מתנה ואף שהבן המקבל מתנה אוכל חלק שליש כמש"ל מ"מ הרי יכול הבן המקבל מתנה לעכב הבן השני שלא יאכל מהמאה ראשונים שיאמר לו כיון שהאב נתן לי מנכסיו מאה זהובים יותר על חלקך וכיון שלבסוף תתבע האלמנה לטרוף ממני לא ישאר לי אפילו מאה והרי אתה אוכל מהמתנה שלי וצ"ע לדינא:
סעיף כ"א ניזונת מדמי הקרקע. עב"ש ס"ק ל"ט אפילו מאן דמחייב בח"מ סימן ק"ג הוא משום דשיעבודא דאורייתא ע"ש. ולפ"ז צ"ל לסברתו דה"ה בכתובה למ"ד כתובה דרבנן אינה ניזונת מדמי הכתובה שמכרו. ובספר הפלאה הקשה ממוכרת כתובה ומוחלת דמחויבת לשלם ע"ש ולק"מ דכל שעושה ההיזק בקרקע המשועבדת לא חשיב כ"כ מזיק כמו מוחל ושורף שטר תדע דהא להראב"ד כל מזיק שיעבוד כגון עשה עבדו אפותיקי ושיחררו פטור ומוחל ושורף חייב הוא מטעם דמזיק שיעבודו של חבירו בדידי' קא עביד כיון שיש לו בו ג"כ שוה כסף במה שיש בו מותר משיעבוד חבירו. משא"כ במוחל ושורף כמבואר בח"מ סימן שפ"ג ס"ק י"ב וא"כ צ"ל דקרקע המשועבדת שיכול לסלק בזוזי ונקרא דידי' וחשיב כעביד מעשה בדידי' משא"כ במוכר שט"ח שאין להמוכר שום דבר בו דהא לא שייר לעצמו כלום בשעת מכירה ולכך אפילו מוחל שמוחל שיעבוד הגוף חשיב עביד מעשה בדחברי' כיון שפירש בשעת מכירה שכל המעות יהיה שייך להלוקח וכן כתב הש"ך בסימן שפ"ו ס"ק י"ב לחלק בין שורף למזיק שיעבוד דשורף בדחבריה עביד מעשה משא"כ מזיק שיעבוד ועכצ"ל חילוק זה ג"כ בין מוחל למזיק שיעבוד לכך כשמחלו חשיב כדעביד מעשה בדחבריה:
סעיף כ"ב נשים רבות. עיקר הטעם כמ"ש התומים בח"מ סימן צ"ג דמספקינן במזונות האשה אם תיקנו חז"ל ג"כ שיעבוד נכסי וממילא הקודמת בשיעבוד קודם לגבות או רק חיובא אקרקפתא דגברא מונח ושיעבוד נכסי לא תיקנו כלל וכולן שוין ולכן יחלוקו ותפיסה מהני. ולפ"ז במלוה ע"פ נגד מזונות הדין כמו במזונות בחיי הבעל בח"מ סימן צ"ז וכמ"ש התומים שם דאין לחלק בין בחיי הבעל בין אלמנה ובמזונות דלהבא ודאי שהבעל יכול לומר טול כתובתך דהדין של אנשי גליל לא שייך נגד בע"ח כמ"ש הב"ש ס"ק ב':
סעיף כ"ג תפסה ככר זהב אין מוציאין. לכאורה נראה דהיינו דוקא שיש להיתומים מזונות ג"כ מנכסיו של האב ממקום אחר. אבל כשתפסה הכל מחויבת ליתן מתפיסתה מזונות להיורשים ותידון עמהם כמו בסעיף ד' להי"א ע"ש וכן משמע מהב"ש ס"ק מ"ד כתב שם דהוי חב לאחרים שא"י להרויח ולא כתב החוב מזונות שלהם. ועוד כיון דהטעם שניזונין עמה כדי שלא תיעקר ירושה דאורייתא א"כ מה"ת תוכל לעקור ירושה דאורייתא ע"י תפיסה ומ"ש הרא"ש שהאלמנות הגבירות יתפסו הכל כו' כוונתו שתתפוס והיורשין לא יוכלו להרויח במעותיהן. ולפ"ז מ"ש הרא"ש שא"צ לישבע שאין זו לא לפטור ולא ליטול רק כשבאה לתבוע מזונות נראה דה"ה כשאינה רוצה ליתן עוד מזונות להיורשין מחמת שאמרה שאין לה צריכה לישבע שבועה זו הוי כמו לפטור ואף דשבועת המשנה לא הוי רק ליטול מ"מ הא היא צריכה לישבע כשבועת אפוטרופוס כמ"ש הב"ש ס"ק מ"ה רק מטעם דאין זה כפירת ממון שתהא צריכה לישבע דהרי אף אם תודה שתפסה כמה וכמה א"צ להחזיר אבל במקום שצריכה להחזיר ואומרת שא"ל צריכה לישבע ע"ז ליפטר. אך גם בגוף הדין קשה דאם נאמר דהיורשין ניזונין עמהן א"כ הא דתני בכתובות דף צ"ו מוכרת והולכת עד כדי כתובתה והשאר לכתובה טעמא דאיכא שאר כו' ה"ל למנקט רבותא יותר דמוכרת הכל דנהי דמה שמוכרת למזונותי' א"י לטרוף דהוי אחריות דנפשי' מ"מ ממה שמכרו היורשין למזונותיהן כשהיו נתונין עמה שפיר יכולה היא לטרוף ואפשר דבאמת מזה מוכיח הרמב"ם דאין היורשין ניזונין עמה ועיין ב"ש ס"ק מ"ג דתפיסת מעות מהני לכ"ע אפי' מרשות יורשים כבר וכבר השיג עליו בספר הפלאה והדין עמו:
סעיף כ"ד משביעין אותה כו'. הד"מ הקשה דמה"ת לא תשבע לשיטת הרמב"ם אפילו לא באה ליטול רק לגבות ממה שתפסה דס"ל דצריכה לישבע על מזונות אפילו לא באה ליטול וכיון שרוצה לגבות ממה שתפסה יש לה דין הבא ליפרע מנכסי יתומים דמחויבת לישבע ע"ש. ולפעד"נ דלא קשה כלל דבשלמא כל בע"ח דעלמא דאפילו תפס בעדים מחויב לישבע כשבא לגבות ממה שתפס הוא משום דאם יודה שנתפרע כבר חובו יצטרך להחזיר מה שבידו ולכך כשבא לגבות ממה שבידו ממה שתפס בעדים חשיב כבא ליטול עתה וחייב לישבע משא"כ הכא באשה שאפילו אם תודה שתפסה צררי אפילו כמה לא תצרך להחזיר לא מהצררי שהתפיסה הבעל ולא מהצררי התפסה עתה ולכך א"צ לישבע כשתפסה שאין זה לא ליטול ולא ליפטר כורש הרא"ש כנ"ל וא"צ לישבע אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל אלמנה צריכה לישבע למזונות מ"מ בכה"ג מודה הרמב"ם דאין צריכה לישבע רק כשבאה ליטול ומטעם הנ"ל כיון דאפילו אם מודה לא תצטרך להחזיר והא דפסק המחבר דדוקא אם תפסה יותר לא שידוע שתפסה יותר מהשיעור אלא אפילו שאינו ידוע יש לספק שתפסם יותר מהשיעור חייבת לישבע כשבאה ליטול והא דאינה מחוייבת לישבע כשידוע שלא תפסה יותר מהשיעור ואנו מסופקים אם תפסה על כ' יום או על ל' יום ובאה ליטול נראה כיון דהרא"ש כתב הביאו הב"ש ס"ק מ"ה הא דמחויבת לישבע בתפיסה ובאה ליטול ולא אמרינן תשבע בסוף דכיון שבאה ותפסה איכא רגלים לדבר ע"ש וזהו שייך כשתפסה יותר מהשיעור הראוי אבל כשתפסה שיעור הראוי אין כאן רגלים לדבר דחז"ל נתנו לה רשות למכור שלא בב"ד וכיון שברשות לקחה ליכא רגלים לדבר:
סעיף כ"ה אלא בג' אנשים. עיין ב"ש ס"ק מ"ו דאם טעתה הוי כטעתה בשל יתומי' דהא אין נותנין לה יותר על' יום וכו'. ולפעד"נ דדוקא כשמכרה על ששה חדשים ביחד וטעתה דאז הוי טעות בשל יתומים כיון דאין לה רשות למכור יותר דמי לזבין לי ליתכא וזבין כורא ובדאוזיל דטעתה ומכרה מה שאין לה רשות למכור אבל במכרה פחות מששה חדשים שטעתה במה שיש לה רשות למכור הוי כטעתה בדידה וכן משמע בט"ז:
סעיף כ"ז אם ירצו יבטלו המקח. משמע דהאשה אינה יכולה לבטל המקח ומצינו כיוצא בזה בח"מ סימן קע"ו בסעיף י"ח בשותף לחלק לעצמו דפליגי הפוסקים אם יכול לבטל ושם פסקו הפוסקים דאפילו הוא יכול לבטל א"כ הי' האשה ג"כ יכולה לבטל:
סעיף כ"ט אלמנה שמכרה. עב"ש ס"ק מ"ח שכתב בשם הט"ז דאם הב"ד מכרו בשבילה דהוי כאילו מכרה הוא ע"ש והיינו לענין שאינו יכול לטרוף אח"כ לכתובה. אמנם הראי' שהביא אין ראי' למכירת ב"ד מומחין וכבר עמד בזה בספר הפלאה: