בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן צא
סעיף ד' אינה נגבית. עב"ש ס"ק ט' ודבריו צריכין ביאור ושכתב הרשב"א (ט"ס והרשב"א וצ"ל והרשב"ם וכן הוא בב"ש ישן) ומ"ש דהרשב"ם כתב דהסוגיא איירי אפילו בחיי' וכו' ע"ש ומוכיח עוד מהמחבר דס"ל דאפי' בחיי' אינה נגבית ע"ש משמע דלמאן דס"ל דהסוגיא איירי דוקא במתה אבל בחיי' נגבית ע"כ אי אפשר לומר בכוונתו שיגבה מהפירות דהא בסוף ס"ק זה כתב דמפירות לא מהני תפיסה משמע דליכא שום מחלוקת לענין פירות שבחיי' ועכצ"ל בכוונתו דמיירי לענין אם יוציא הגוף בחיי' וכמו דפליגי הפוסקים בסי' צ' סעיף ט' ועב"ש ס"ק ל"ו הנ"מ לענין הגוף. והנה הב"ש ישן כתב זה בשם המרדכי והמרדכי מביא ראי' דבחיי' נגבית מהא דב"ק דפ"ט שמוכרין בשביל הנחבל הנ"מ בטובת הנאה ולכאורה בזה אין שייך פלוגתא כלל דגמרא מפורשת בב"ק דפ"ט. ונראה דכוונת המרדכי הוא דכיון שיכולה למכור בט"ה ע"כ דהגוף שלה ג"כ לענין מכירה בחיי' שאם מכרה בטובת הנאה שאין הבעל יכול להוציא הגוף בחיי' מכח קושית הב"ש סימן צ' ס"ק ל"ט אך גם זה אין ראיה דהא כשמוכרת בפירוש שכשימות הבעל לכ"ע מהני והנך פוסקים ס"ל דאף דיכולה למכור בטובת הנאה מ"מ הגוף אינה יכולה למכור וגם אין מגבין מהגוף בחיי' כנ"ל:
עוד כתב הב"ש דהבעה"ת שכתב דינו בנ"מ משום דס"ל דאיפשטא האי בעיא וכו'. והוא תמוה דאפילו אי איפשטא האיבעיא היינו משום דס"ל דחשיב הפסד לנפשי' שלא הי' לו להלוות לאיתתא דקיימא לאינסובא אבל בלא הפסד ודאי דחיישינן לפסידא דמלוה דהא אלמנה ניזונת בניסת הבת ועיין ברשב"ם שם:
עוד כתב הב"ש שם והביא ראי' דבנכסי צאן ברזל ג"כ דינו כנכסי מלוג לענין גביית בע"פ מהן מהא דניסת הבת אלמנותו ניזונת מנכסיו והיינו פרנסת בנות וצ"ל כוונתו דסתם כשאשה ניסת מכנסת צאן ברזל דשכיח הוא ונ"מ לא שכיח כמבואר בתוס' דפ"ג וכיון דסתמא קתני ניסת אלמנותו ניזונת מנכסיו וסתם ניסת צאן ברזל מכנסת. ויש עוד להביא ראי' דבש"ס מוכיח דבעל יורש מהא דקתני והיורש את אשתו אין מחזיר ביובל ואי לוקח הוי אמאי אין מחזיר ע"ש (ולכאורה קשה הא הבעל ג"כ יורש דאוריית' הוא וא"כ אף שיחזיר יחזיר לעצמו שהוא הוא היורש. ועכצ"ל דבגיטין בפ' השולח אמרינן דהא דבכור נוטל בשדה החוזרת ביובל מטעם דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ולפ"ז אחר תקנות אושא דקנין פירות של בעל כקנין הגוף דמי ממילא כשיחזיר הבעל הירושה לאשתו ביובל שוב אין יורש דה"ל זכות החזרה שיש לו ראוי לגבי' כמו גבי מלוה וטעמו דב"ש נ' דודאי לר"י דס"ל דקנין פירות כקנין הגוף דמי דאם הבכור קנה קרקע מאביו שצריך להחזיר לכל אחיו ביובל ואינו נוטל פי שנים והא לא קשה דכל נכסי צ"ב דודאי בחיי' לוקח הוא א"כ ביובל יחזיר אותן לאשה ויעשה עי"ז נכסי מלוג שיהי' הגוף שלה דז"א דדמי ללוקח שדה לששים שנה דאין יוצא ביובל) ואם נאמר דבנכסי צאן ברזל הוא כלוקח אפילו לאחר מיתה א"כ תיקשי לי' להמקשן שהקשה על בעל האיבעיא מהא דיובל קשה דלדידי' מי ניחא כיון דבצ"ב הוא כלוקח לכ"ע אלא ודאי דבין בנכסי מלוג ובין בנכסי צ"ב מיירי הסוגיא כיון דרק משום תקנת חכז"ל הוא ומיבעיא לי' שפיר אי אעקרו שם יורש ממנו ועשאוהו כלוקח לגמרי:
שם אם המעות בעין. עב"ש ס"ק י' דהנ"י שכתב דחייב להחזיר כשהמעות בעין מיירי במכירה כנ"ל וטעם מחלוקתן נראה פשוט דבמכרה נ"מ דמי להכיר בה שאינו שלו שהמעות פקדון ובפקדון ודאי דהבעל חייב להחזיר. אך הא קשה דהא הנ"י כתב דאפילו הבא מחמתי' חייב לשלם וכשהוציאן ודאי דדמיא להלואה ואפשר לומר כיון דהמקח קיים לכשתתאלמן והמעות הוא ע"ת פקדון וכמ"ש בסימן צ' ודמי כאילו התנה עמה שהרשות בידה להוציאן רק שיהי' קיים תמיד בעין בעיסקא ודמי לעיסקא שאפילו חלק המלוה כפקדון דמיא ואינו יכול ליתן לאחר כמבואר ביו"ד סימן קע"ב סעיף ל"ב ע"ש:
סעיף ה' דינם כמלוה בשטר. עב"ש ס"ק י"ח שכתב דהרא"ש סמך עצמו על הטעם משום דאין דרך לעשות שטר ולא שייך אפסיד אנפשי' ע"ש אין לומר דעל האי טעמא לחודי' סמך דא"כ בנזקין ומקח המבואר בהג"ה אמאי פסק דאין חייב לשלם אלא ע"כ דתרווייהו טעמי בעינן דדוקא באופן שאין דרך לעשות שטר דלא שייך אפסיד אנפשי' וגם שיהא לי' קולא דהבעל הפסיד על עצמו דלא הי' לו לנסבה. וכן מדוקדק לשון הרא"ש שכתב דבכל אילו קלא אית לי' דאין דרך לעשות שטר משמע דתרווייהו בעינן ולפ"ד הב"ש הא דכתב המהרי"ק דגובה רק מנ"מ ולא מצ"ב היינו מקרקע. והטעם נראה דבשלמא בנ"מ דהוא משום תקנות אושא בעינן דוקא במקום דאפסיד אנפשי' אבל בצ"ב לוקח הוא מדינא דמשנה לכך אפילו דהמלוה לא אפסיד אנפשי' אין גובה מהבעל דלוקח גמור הוא אבל לאפוקי במטלטלין לעולם אין גובה אפילו מנ"מ כשלא כתב מטלטלין אגב קרקע:
שם להחזי' במותר. עח"מ ס"ק ט' דאף אם המעות אינו בעין והבא מחמתו הוא בעין חייב להחזיר ולא דמי למ"ש בסימן צ' ס"ק כ"ח ע"ש. אמנם לא ידעתי עקום החילוק בזה דודאי כשהוציאה את הגזל לדבר אחר נעשה שפיר מלוה עלי' והוי כלותה ואכלה וכן משמע מהא דאמר בהש"ס שם מאי לאו ניסת לבעל ניסת כו' וכתב הנ"י דמיירי באינו בעין ומשמע שהכניסה היא החליפין לבעל ומוכח משם דאי הבעל לוקח הוי אינו גובה. ולכאורה נראה דבכל הנך דגובה מבעל מקודם מחוייבת האשה למכור הנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל בטובת הנאה דאין גובין ממשועבדים במקום שיש בני חורין רק כשאין לה כל כך מחויב להשלים. ועמ"ש בחידושי לכתובות דמ"ט שם ד"ה הוא ואשתו דיש לצדד ולומר דלא מצי הבעל לומר הנחתי עיין שם: