בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן צ
סעיף א' ומת הזרע. עב"ש ס"ק ד' כתב בשם מהרי"ו דלא אמרינן אומדנא בהודאה. ומהרי"ו בדינין שלו הוכיח זה מב"ב דקמ"ט בשכ"מ שהודה דא"י לחזור ובשו"ת שב יעקב תמה דאין ראי' משם בשכ"מ דשם יש הוכחה שהודה באמת דלמה הי' לו להודות הי' לו ליתן במתנת שכ"מ והודאה מילתא יתירתא היא ולכך לא אמרינן האומדנא ע"ש. ולפעד"נ ליישב דשפיר הוכיח מהרי"ו דהנה בעובדא דידי' גבי שטר חצי זכר אם הי' הודאה באמת שלקח באמת מבתו סך כ הכתוב בשטר ודאי דלא שייך לומר אומדנא שלא נתן רק שתהנה בתו או ע"מ שהזרע קיימא יחי' אחר מותו דבשלמא כשנותן מתנה שייך לומר אומדנא כיון שתלוי רק בדעת הנותן שייך לומר אומדנא שלא נתן רק ע"ד כן אבל כשלקח מעות מבתו על תנאי שהברירה ביד היורשים להחזיר המעות בלי שום ריוח או לקיים התנאי ושהדבר תלוי גם בדעת בתו ובתו ודאי דלא נתנה לו על אופן שיהי' לה גרעון כוחה לא שייך לומר אומדנא רק שיש לומר אומדנא אחרת להכחיש ההודאה שבודאי לא קיבל מבתו שום מעות שבתו הוחזקה שאין לה ואומדנא גדולה שלא לקח מבתו מעות רק במתנה רוצה ליתן לה חלק חצי זכר ולא הי' יכול להקנות לה באופן אחר רק בלשון הודאה ולכך כתב בלשון הודאה וכיון שמתנה הוא יש לומר שוב אומדנא שבודאי לא נתן לה רק ע"מ שתהנה בתו וע"מ שיהי' הזרע קיים אחר מותה וע"ז כתב המהרי"ו דמוכח מב"ב דקמ"ט דלא אמרינן אומדנא להכחיש הודאתו דהא בב"ב שם ג"כ יש אומדנא שלא הודה רק שרוצה ליתן במתנה דהא האיבעיא שם הוא בכה"ג שהוחזק המקבל שאין לו כמ"ש התוספו' שם ואם היינו אומרים האומדנא להכחיש ולומר שרק מתנה ממילא היינו אומרים ג"כ אומדנא שנית שלא נתן רק עם גמר מיתה כמו בכל מתנות שכ"מ אלא ודאי דלא מכחישין ההודאה מחמת איזהו אומדנא ואמרינן דהודאתו ודאי אמת שקיבל מעות ממנו וכיון שקיבל באמת מעות שוב לא שייך לומר האומדנא השני' שלא נתן רק ע"מ זה דהא לא נתן משלו רק מחזיר של חבירו. והטעם דלא אמרינן אומדנא להכחיש ההודאה דאומדנא הוא כמו אנן סהדי וכמו שאם היו עדים מכחישין הודאתו לא היינו משגיחין בהם לנגד הודאתו כמו כן לא אזלינן בתר האומדנא להכחיש הודאתו. ומה שהקשה השב יעקב דילמא בשכ"מ הטעם הוא כמ"ש הסמ"ע משום דהודאה היא מילתא יתירתא בשכ"מ כנ"ל לק"מ דהא באיסור גיורא לא הי' הודאה מילתא יתירתא דהא לא הי' יכול להקנות באופן אפר ואפ"ה לא הי' מהני האומדנא מה שרב מרי הוחזק שאין לו להכחיש הודאת איסור ומזה הוכיח דלא אמרינן בהודאה אומדנא. ודברי הסמ"ע יש ליישב קצת דגם הסמ"ע מודה למהרי"ו רק שהי' קשה לו דבשלמא באיסור גיורא דא"א להקנות במתנת שכ"מ וכשתופסין הודאתו לאמת דאין מכחישין ההודאה בש בשביל האומדנא כנ"ל ולכך אפילו הי' רב מרי מודה שאינו שלו דמי להא דאמרו בגיטין ד"ט האומר נתתי שדה פ' לפלוני והוא אומר לא נתן לי דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר משא"כ בסתם שכ"מ קשה דניחוש כיון ששכ"מ יכול להקנות בדיבור אימר אתמול הקנה לו במתנת שכ"מ ומודה באמת שהוא שלו ומ"מ יכול לחזור בו וע"ז תירץ הסמ"ע דלא חיישינן לזה דא"כ ההודאה מילתא יתירתא היא שהי' לו לומר שנותן בסתם שנותן עתה וכשהודה ע"כ מה שהי' קנין טוב כבר מה שא"י להקנות קנין בזה בדיבור כיון דמוכח מהא דאיסור גיורא דאין מכחישין ההודאה מכח אומדנא. ואין להקשות דמ"מ ניחוש דילמא בעודו שכ"מ זיכה ע"י אחר דמהני לענין שלא יהי' יכול לחזור בחליו אבל מ"מ יכול לחזור בו כשעמד ולכך הודה שהוא שלו דהא א"י להקנות לו עתה בדיבור דז"א קושיא דבשלמא כשיש ספק בקנין אם הי' כשהוא בריא או שכ"מ דאין קונה לאחר מיתה דאז הספק הוא דאימר לא יצא הדבר מחזקת בעלים הראשונים ולכך אמרינן בחזקת מרא קמא ומוקמינן הדבר בחזקת בעליו הראשונים אבל בזיכה לו ע"י אחר דמתנה גמורה היא ומה שיכול לחזור כשעמד הוא משום דהוי כמתנה אם אמות ותנאי מילתא אחריתא הוא ולא שיור במתנה הוא ולכך צריכין למילף תנאי מתנאי ב"ג וב"ר וכיון דמתנה גמורה הוא בודאי ובודאי כבר יצא מחזקת מרא קמא לא חיישינן לתנאי דכל הטוען דבר מחודש עליו הראי' וכמ"ש הרשב"א לענין תרי ותרי בתנאי. היוצא לנו מזה דכל שלא נכתב בלשון חוב רק בלשון הודאה שמודה שקיבל המעות לא אמרינן שוב אומדנא להכחיש הודאה רק כאילו ידעינן בבירור שקיבל מעות וממילא לא שייך שוב לומר האומדנא אחרת שלא נתן רק על תנאי זה או תנאי זה כיון שתופסין הדבר שלא יתן כלום משלו רק שמחזיר את של חבירו מה שהי' תחת ידו וצריך לדקדק בשטר אם נכתב בלשון הודאה או בלשון חיוב כנלע"ד ברור:
שם יורש אותו קרקע. עיין ב"ש ס"ק ה' דהפירות אינו יורש וכו'. היינו הפירות שנשארו מחוברין בשעת מיתה שמטעם לוקח אין הבעל יכול לזכות בהן כמבואר בח"מ סימן נ"ז וא"י לזכות בהן רק מטעם יורש וזה חשיב ראוי כיון שהמוריש הי' יכול למכור שלא יזכה בהן הבעל וכ"כ בספר הפלאה. ונראה דלרווחא דמילתא כתב הב"ש זה דיצאה דאפילו להך דעה דפליג בח"מ שם וסובר דמכח האב לא מהני מ"מ אין הבעל זוכה בהן דאין האב מקנה הפירות רק נגד הבן אבל לא נגד אחר אבל בפירות הגדילין לאחר מיתת האב ודאי של הבעל הן דברשותו הן גדילין:
שם ואחריך ליורשי. עב"ש ס"ק י"ג שהקשה דהא אחריך ליורשי אם מכר הראשון היורשין מוציאין מהלוקח ותי' דמשמע מדברי המרדכי דאפילו אי המכירה בטילה ה"ל ראוי כו' ע"ש ודבריו תמוהים מאוד כמו שתמה בספר הפלאה דהא באחריך ליורשי ע"כ הא דא"י למכור הוא מטעם דלגבי היורשין אמרינן דאחריך הוי כמו מעכשיו דמי ע"ש. ומ"ש המרדכי וז"ל תיפוק לי' דאפילו א"י למכור הוי ראוי משום דלא בא לידו. נראה לפענ"ד כוונתו לרבי דפליג עלי' דרשב"ג וסובר דא"י למכור אף דאחריך לאו כמעכשיו דמי משום דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וע"ז הקשה דמ"מ ראוי הוא שפיר משום דלא בא לידו וע"ז תי' דטעם זה צריך למאי דס"ל דאחריך כמעכשיו דמי ומ"מ יכול למכור דמפרשינן הכי דבריו מה שישייר אחריך יהא מעכשיו ליורשי וממילא מה שנשתייר שאר יורשים יורשין והבעל אינו יורש שה"ל ראוי משום דאי קדים סבתא וזבני' כו' וצריך לטעם זה דחשיב מוחזק אף שלא בא לידו כיון דאמר מעכשיו אבל לדידן דע"כ הטעם בהא דא"י למכור משום דכמעכשיו דמי ובמעכשיו הבעל יורש כמ"ש המחבר בעצמו ודברי הב"ש תמוהין. ובקצה"ח סימן רמ"ח בח"מ תירץ ע"ז דבאומר אחריך ליורשי לא הוי כמעכשיו והא דמכירת הא' בטל הוא דאמרינן דהוי לראשון כמתנה על תנאי שישייר להשני וכשמכר הא' המכירה בטילה משום דהוי כביטול התנאי וכמ"ש הרא"ש בב"ב דף קל"ז גבי אתרוג נתנה לך במתנה ואחריך לפלוני דהוי כפי' ע"מ שתתנהו לפ' ע"ש. ואין הנידון דומה לראי' דודאי א"א שיהא של השני רק באופן שיהי' קנין להשני או מכח הנותן או מכח הראשון דאם אחריך הוא בלא תנאי קונה אותו מכח הנותן או במעכשיו או שלא במעכשיו ואם הוא לראשון במתנה גמורה רק על תנאי שיתן להשני בעינן קנין מהא' להשני כמ"ש הרשב"א במתנה ע"מ להחזיר שצריך קנין בהחזרה דמה"ט לא יתן אתרוג לינוקא ע"ש ברשב"א וכ"כ הרא"ש בהדיא דהוי כאומר ע"ע שתתנהו לשני כמו במתנה ע"מ להחזיר ע"ש בב"ב דף קל"ז הנ"ל במתנה ע"ת דמתנה חלוטה היא ותנאי מילתא אחריתא הוא וצריך קנין להשני מכוחו ובאחריך לאחר מיתה לא משכחת קנין להשני דאין מי להקנות ועוד דנלפענ"ד דודאי אם מכר הא' דהמתנה בטילה היא וחוזר להנותן א"כ הי' לו להחזיר לבנים של הנותן ולא להבת דכשיש בנים אין הבת יורשת. ונראה לפענ"ד לתרץ קושית הב"ש. דהנה הרמב"ן בב"ב דף קל"ז כתב טעם החילוק בין אמר ואחריך לי ובין אמר ואחריך לפלוני דכשאמר ואחריך לפלוני בין אמר נכסי לפלוני כל ימי חייו ואחריו לפ' בין אמר סתם ואחריו לפלוני כיון דאקני להשני גוף ופירות והנותן סילק עצמו מנכסיו לגמרי אמרינן כמו שהקנה להשני גוף ופירות כמו כן הקנה להא' גוף ופירות משא"כ אם אמר ואחריך לי כיון שלא סילק עצמו מנכסיו אמרינן דשיורי שייר וזכותו משוייר לו מעכשיו בנכסים וה"ה הוא הטעם באומר נכסי לך ואחריך ליורשי שהרי לא מיעט להם ליורשיו כלום אלא פי' השיור ששייר להם במתנתו תדע דהא בשכ"מ שאמר נכסי לך כל ימי חייך אין ראוי לומר אם קדם ומכר מכור אלא לזה הקנה כל ימי חייו ומכאן ואילך הזכות שיש לו בהנכסים משוייר לו וליורשיו ע"ש. ולפ"ז לכאורה נראה דהך דינא דהרמב"ן לא שייך רק בהיכא דלא מיעט להיורשים כמ"ש הרמב"ן בהדיא והיינו בשכ"מ שמצוה מחמת מיתה ואמר ליורשי סתם שמשייר לכל היורשים בשוה שייך לומר דשיור הוא אצלו היכי דמקנה ליורש א' בין היורשים דע"כ היורש א' דקני ע"כ מטעם קנין קני ועכצ"ל דהנותן מקנה להיורש זה בין היורשים גוף ופירות לראשון כיון שנותן בדרך מתנה ע"כ צריך להקנות בקנין ולסלק נפשו מהן וכיון שהנותן סילק עצמו מקנה להראשון ולהשני גוף ופירות וממילא מכירת הא' קיים. אך נראה דכיון דביד האב להנחיל למי שירצה לבן בין הבנים ולסלק שאר הבנים מירושתו יש לומר דהוי שיור כמ"ש רק שסילק בנים אחרים מירושה. אמנם נראה פשוט דדין זה המבואר בח"מ סימן רמ"ח דמיירי בבת ע"כ לא מיירי רק בשכ"מ דמיירי בריש הסימן שם מזה וכל מתנתו כשאמר ואחריך ליורשי והי' לו בת הוא רק לאחר מיתה כשימות מתוך חולי זו דוקא שלא יהי' לו שום יורש אחר וכשאמר ואחריך ליורשי לא מיעט כלום להיורשים ושיור הוא וממילא מעכשיו הוא וגם הבעל יורש בזה כדעת הש"ך שם ולא כהסמ"ע שם משא"כ בסימן זה דמיירי בבריא דנותן נכסיו לפ' ואחריך ליורשי שכוונתו על יורשיו שיש לו כעת דהא מבואר בח"מ סימן רמ"ח שאם יש לו בת ואח"כ נולדו לו בנים דזכתה הבת דמיירי ג"כ בבריא וכמ"ש בספרי נתיבות המשפט שם ע"ש. וזה א"א מכח שיור דלזכות להבת נגד הבנים ע"כ צריך מתנה דוקא בבריא בקנין והנותן סילק נפשו מנכסיו וממיל' מכירת הא' קיים ומיירי כאן בבריא דבזה אחריך לאו כמעכשיו דמי ושפיר כתב דה"ל ראוי לגבי בעל ומ"מ בן הבת זוכה דכשאמר ליורשי אף שכוונתו על יורשי' של עכשיו מ"מ יוצא חלציה של הבת בכלל כמ"ש הסמ"ע בסימן רמ"ח ולכך דוקא ברא לברתא ירית אבל אחים ושאר יורשים אינן יורשים ע"ש. והא שכתב גבי בעל הטעם דהוי ראוי ולא כתב בפשוט הטעם דדמי לשאר יורשים שא נוטלים נראה דכיון דקיי"ל דאפילו נתן לאשה ע"מ שאין לב. רשות לא מהני עד שיאמר מה שאת נותנת לפיך דיד אשה כיד בעלה א"כ ה"נ כשאמר ואחריך לבת וכשיש לה בעל קנה הבעל תיכף והוי כאילו אמר ואחריך לבעל דאף שבא לאחר מיתה הא אילו הי' הבעל נוטל בראוי הי' הבעל חשוב לוקח לענין אפילו מה שזכתה לאחר מיתה ולכך הוצרך לטעם שאין הבעל נוטל בראוי:
סעיף ג' אפילו נתפקחה. עב"ש ס"ק י"ז דאיירי בנתפקחה ולא נתייחדה עמו עיין מש"ל סי' ע"ד ס"ז דיש מחלוקת הפוסקים אי יחוד לחודיה מהני דלמאן דס"ל דצריך קידושין אחרים הביאה אינו רק קידושין אם לא שקידשה מקודם:
שם ולדעת' ניסת לי. עב"ש. ולכאורה קשה ממ"נ אי הי' תקחז"ל בחרשת וחרש על הנשואין שיזכה בירושת' א"כ אפי' בירושה דחרשת נמי דמה לנו לדעתה כיון שזוכה מצד תקנת חז"ל כמו בקטנה ואם לא הי' תקנת חז"ל על הירושה א"כ אפ"ל בפיקחת נמי אמאי יירשנה מנין לנו שניסת לו אדעתא שיירשנה דילמא ניסת לו אדעתא דתקנת חכמים. ועוד דהא ודאי דאין לה שום חיובים מבעלה החרש כגון פירקונה ומזונות וקבורה דהא אין לה כתובה ותנאי כתובה דחיוב החרש לאו כלום הוא ואם נאמר דיירשנ' שזיכתה לו ממונה א"כ יש לו להחרש ג"כ שאר הזכותים כגון פירות ומעשה ידי' ולקתה מדת הדין. לכן נראה לפע"ד דזהו כוונת הראב"ד הובא בח"מ ס"ק י"ב וז"ל מה שבידה זיכתה לו מה שלאחר מיתה לא זיכתה לו וכו' וכוונתו נראה דלא זיכתה לו רק הנכסים שמסרה לידו שיהא בידו בתורת נכסי צ"ב וכתב לה כתובה ע"ז דהיינו שהוא מקבל אחריות והתחייב לשלם כשתנשא לאחר הרי נתרצית שלא יהא פירעון רק בפירעון שאר הכתובה ומחילה הוי ואף שחיוב שלו לאו כלום הוא ומחילה בטעות הוא מ"מ הא מחילה בטעות כה"ג הוי מחילה כמבואר בב"מ דף ס"ז גבי איילונית דהוי מחילה אף דהוי ג"כ מחילה בטעות כי האי דהא אין חייב לשלם לה אחריות אפ"ה הוי מחילה. ונראה דה"ה הנכסים שהכניסה לו ופירשה שיהא בתורת נכסי מלוג ואכל פירות ג"כ זוכה מטעם מחילה בטעות וכשעדיין לא זכה ולא אכל פירות צ"ע דאין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם רק שהקנה לו בקנין גוף והפירות וקנין בטעות חוזר. ומ"ש הראב"ד מה שלאחר מיתה לא זיכתה לו כוונתו לומר על נ"מ שלא הקנית לו מחיוב הנ"מ ולא פירשה לו שיירשנה משא"כ בנצ"ב שמסרה לו בידה והקנית לו מחיים שיהא שלו לגמרי אך שהוא ישלם לה התחייב עצמו כדרך שמתחייבין שאר הפיקחין לשאר הנשים דזכה בהם מחיים רק שיש לומר דמחילה בטעות הוא אמנם מחילה בטעות כה"ג הוי שפיר מחילה וכמש"ל. ונראה דגם הרמב"ם כוונתו כן דהא למד זה מכתובה דהיינו כשם שהפיקח נתחייב בכתובה להחרשת כשכתב לה ומטעם שרצה ליזון בנכסיו כמו כן קנה החרש כשהיא פיקחת ומכרה לחרש וק"ו מכתב להחרשת דמהני ומכ"ש כשמקנה הפיקחת במשיכה להחרש ומקבלה כתובה ע"ז משא"כ קרקע מלוג במה קנה החרש אפילו פירשה לו שיירשנה לא מהני כיון שאין לו דין ירושה מתקחז"ל וא"י להקנות לאחר מיתה א"ל כשפירשה מהיום ולאחר מיתה אבל החרש ודאי דלא נתחייב לה בשום חיוב דאין לו דעת רק הפירות שאכל מחויב להחזיר כשנשבית דלא גרע מאותן שאין להן כתובה ולא פירות שמחויב הבעל להחזיר הפירות כשנשבית כמבואר בסימן ע"ח סעיף ד' והוא נובע מהתוס' פ' נערה וכן חייב בקבורה מנצ"ב כשיירשנה אבל כשלא יורש אין לו דין קבורה שתיקנו חכז"ל:
סעיף ד' אא"כ רצה האב. לכאורה קשה דהא בסימן ל"ז איכא מחלוקת הפוסקים די"א אם נתאכלו המעות בשעה ששמע האב דלא מהני הריצוי דהאב ע"ש א"כ בנשואין דכלתה החופה בשעת ריצוי האב אמאי מהני ריצוי האב שתהי' נשואה וא"כ הי' לו להצריך דוקא שנתייחד עמה אחר הריצוי כמו בחרשת ולכן נראה הטעם כיון דקיי"ל דבמסר האב לשלוחי הבעל אף דלא הוי נשואה לשום דבר מ"מ לירושתה נפק מרשותא דאב או מטעמא דרש"י דאב אפקרי' לגבי בעל או מטעמא דהר"ן דאף דלא הוי נשואה במסר שתהא נכנסת לרשות הבעל מ"מ יצאה מרשות האב ע"י מסירה ולכך יורש אותה הבעל א"כ ה"נ כיון שכבר היא ארוסה מהני ריצוי דהאב להיות כמסירה לענין ירושתה דכשהיא בבית בעלה והאב מרוצה לנשואין לא גרע ממסירה לשלוחי הבעל לנשואין. ולענין שאר הדברים כגון פירות ומעשה ידיה תליא במחלוקת הפוסקים המבואר בסימן ל"ז ואם נתקדשה וניסת שלא לדעת אבי' תליא ג"כ במחלוקת המבואר בסי' ל"ז אי הוי קידושין למפרע דאי לא הוי קידושין למפרע רק להבא בטל הקידושין ובעינן יחוד מחדש לעשותה כנשואה ולפי הנ"ל נראה לומר דלענין תרומה אפילו נתרצה האב לא תאכל עד אחר שנתייחדה מחדש להך דיעה דס"ל דמקודשת להבא והא דאמר בש"ס לענין תרומה שמא יבא האב וימחה דמשמע דמהני ריצוי דאב י"ל דאף אי אמרי' דלא מהני ריצוי דהאב מ"מ צ"ל דחיישינן שמא יבוא האב וימחה דאם לא היינו חוששין לזה ע"כ הי' צ"ל דאמרינן דודאי ניחא לי' לאב א"כ ודאי דהוי נשואה תיכף ועוד אפשר לומר כיון דמדאורייתא ארוסה נמי אוכלת ורק מדרבנן אינה אוכלת יש לומר דהם אמרו והם אמרו כיון דמ"מ שם נשואה עלי':
סעיף ה' מי שנתגרשה ספק גירושין. עח"מ שכתב דדין זה כדין נפל הבית דחולקין. ומהב"ש משמע דמהני תפיסה ומשמע דאי תופס הבעל דזוכה בכולן. ולפעד"נ דהרמב"ם ס"ל כהך דיעה שמביא רמ"א לעיל דס"ל במורד ומדיר ובכל הנך שכופין להוציא דאינו יורשה וכיון שכבר גירשה בגט ספק הדין שכופין להוציא בגט כשר ממילא אינו יורשה אלא אפילו להרי"ף והרא"ש דס"ל דלא כהרמב"ם כמו שהביא הב"ש בסמוך מ"מ נראה דאין לו דין לוקח ואם מכרה או נתנה דאין הבעל מוציא מיד הלקוחות דכיון דנפטר מכח הספק גירושין מקבורה דהא לקבורה חשיב מוחזק ממילא אין לו דין לוקח אפילו בירושה של נדונייתה שנתקן נגד חיוב הקבורה וכן נראה שאין לו פירות כיון דנפטר מחיוב פרקונה וכיון דנתבטל החיוב של תקנחז"ל מחיובא דידי' נתבטל ג"כ חיוב של התקנ"ח מחיובא דידה:
שם הטוען על אשתו שהיו בה מומין. נראה ודאי במקום שחייב ליתן כתובה משום שמא תחתיו נעשה המום ומשום כאן נמצא וכמבואר בסי' קי"ז ודאי דה"ה דיורשה מהאי טעמא רק במקום שצריך ליתן גט וכתובה כגון במומים שבגלוי או כשיש מרחץ ומשום חזקה דנתפייס במומין ע"ז כתב שפיר דאינו יורשה כיון שטען כבר עליו שלא נתפייס במומין לפטור מכתובה רק שאנו אין מאמינין לו מ"מ הוא אין יורשה כיון שהודה מעצמו שלא נתפייס במומין ודמי לאומר אין זה אחי דאינו יורשו:
שם י"א המורד על אשתו. נראה דס"ל דדוקא בחיוב דמדידה לדידי' מפסיד מורד ומדיר דס"ל דדמי למורדת שכתב הב"ש בסימן ע"ד ס"ק למ"ד דהיא מפסדת ולא הוא ה"נ ס"ל להג"מ במורד דהוא מפסיד ולא היא דאטו מורד ומדיר כשאין האשה רוצה לכופו על הגט פטור ממזונותי' א"ו דרק הוא מפסיד חיובא שלו וכמו כן נראה דאין לו פירות ומעשה ידי' המותר ממזונותי' כשהוא מורד דחז"ל לא תיקנו מ"י ופירות תחת מזונות ופירקונה רק לבעל ולא להמורד מאישות וחיובים דידי' לא מפסדת רק כשיכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אז פטור ממזונותי' אבל חיובא דידה דהיינו מזונות כשאין לה מעשה ידי' שנתקן מקודם לטובתה א"י לקלקל רק פירקונ' מפסדת במדיר משום תנאי דאותבינך לי לאינתו כמבואר בסימן ע"א ע"ש:
סעיף ו' וחולקין נצ"ב. מוכח מדבריהם דאפילו אינן בעין אף שהמעות הוא רק חוב על הבעל מחמת שהתחייב א"ע באחריות אונסין מ"מ ל"ד לכתובה דחוב זה נשאר חוב דמי שאין זוכה בו הבעל כשמתה רק מחמת ירושה תדע דהא ארוסה אין חייב בקבורה כמבואר בכתובות דף נ"ג דאף שירש כתובה הוא מטעם דהכתובה לא מיקרי ירושה מטעם שאין אני קורא בה כשתנשא לאחר כו' ע"ש ברש"י דחשיב כנפקע השיעבוד למפרע ומשום נדונייתה חייב בקבורה אלמא דצ"ב כשאר חוב דמי ולא שייך בי' הא לכשתנשא לאחר וכיון דרק משום ירושה הוא זוכה בה שייך בי' למימר הללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו ואף דבתוס' כתובה שהוסיף מדעתו ג"כ כתבו הפוסקים דלא שייך בי' מדרש כתובה מ"מ כיון שכתב לה בכתובה ואוסיפת לך משמע מהלשון דעכ"פ לא עדיף התוס' מעיקר רק למעליותא דידה כגון בסעיף י"ז לענין פ"ח דלא דרשינן מדרש כתובה. ולפ"ז ה"ה בנפל הבית עליו ועל אמו דמבואר בח"מ סי' רפ"א דחולקין יורשי הבן עם יורשי האם בנכסי האם א"כ הכא באם שהי' הבן חייב לאמו על שט"ח מחוייבין יורשי האב לשלם חצי דמי השט"ח מנכסיו של הבן ליורשו:
סעיף ז' קודם שתנשאי. עב"ש ס"ק כ"ס שכתב דאם נתנה רק מקצת ועידי השטר שאמרו שכוונתה להבריח וכו' צריך לומר דמ"מ קצת אומדנא יש דמהני גילוי הדעת דבמקום דליכא אומדנא כלל ולית גילוי דעת צריך תנאי כפול ולענ"ד דצריך כתובה דוקא דהא בהש"ס אמרו רוצה כותבת מהיום ולכשארצה משמע דגילוי דעת לא מהני וצ"ע בזה:
שם תבטל המתנה ואין הבעל אוכל הפירות. כאן צריך להיות הרשימה של הב"ש ס"ק ל"א וגם ס"ק ל"ב רל על ואם מתה שכתבה אצל ששר מברחת ולא על מהיום ולכשארצה דוק ותשכח בזה שכן הוא נכון. ולפי דברי הב"ש בס"ק ל"א ול"ב גבי מברחת יש מחלוקת בין הפוסקים דהיינו בין הרא"ש והר"ן דלהר"ן מבואר דאומדנא דמברחת הוי רק כאילו פירשה התנאי שאם תמות בחיי הבעל שיזכה המקבל לגמרי ואם ימות הבעל קודם שיהא שלה ותתבטל המתנה מהגוף למפרע והפירות שבחיי הבעל יהי' של המקבל כיון שרצתה להבריח מבעלה אנו מפרשין אופן המתנה להבריח מהבעל כל זכיותיו רק זכות שלה לא יתבטל אבל בחיי הבעל א"י לחזור בה ולכך כתב הר"ן דקושיית הש"ס דמקשה ואי דלא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל הוא רק על מהיום ולכשארצה כמו שפרשתי בדברי הרמב"ם וע"ש בר"ן ולזה כתב הב"ש ס"ק ל"ב שאף שהבעל יורש נכסים שאינן ידועים מ"מ הכא אין יורש דמתנה גמורה הוא למקבל למפרע כשמתה בחיי הבעל ול"צ כלל להטעם האמור בהש"ס דעשאום כנכסים שאינם ידועים דבש"ס לא אמרו זה רק על מהיום ולכשארצה לפ"ד הר"ן. והמשך דברי הב"ש הוא כך דבש"ס אמרו הטעם הא דלא קנינהו בעל משום דהוי כנכסים שאינן ידועים ואע"ג דקיי"ל נכסים שא"י הבעל יורש וא"כ קשה הכא במברחת אמאי אין יורשה. וע"ז תירץ הר"ן דהוי כאילו פירשה ולשיטת הרא"ש נ"ל דס"ל דאומדנא דמברחת הוא ג"כ כאילו פירשה שהברירה בידה לחזור אימת שתרצה בין מהכל בין מהפירות לבד וכאילו התנה במהיום אם לא אחזור בי וגם האומדנא שכתב הר"ן קושית הש"ס דאי לא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל לפי' הרא"ש הוא כך כיון שבידה לחזור הוי כאילו לא יצא מרשותה ע"ש ברא"ש והיינו כיון שבשעת נשואין זוכה הבעל בזכותה שבשדה זו שיחזור מהמתנה וע"ז תירץ דעשאו כנכסים שא"י לבעל וממילא לא זכה הבעל בהדברים שזיכו אותו חז"ל בנכסים הן לפירות והן במה שעמוהו כלוקח בירושה דהא בנכסי' שאינן ידועים אם מכרה ונתנה קיים ואין זכות להבעל רק שיהי' יורש כמו בן לאב וממילא מתנה שלה שהי' על תנאי שתוכל לבטל ולחזור קיים ואין יכול לבטל כמו באב שנתן נכסים במהיום אם לא אחזור בי המבואר בח"מ סי' רנ"ז שבודאי אין הבן יכול לבטל המתנה זו כיון שאין לו זכות בהנכסים בחיי האב וה"נ הבעל בנכסים שאינם ידועים שאין לו שום זכות בנכסים אלו בחיי אשתו רק דין ירושה בקרובים אין יכול לבטל מתנה זו שהתנה הוא במהיום אם לא אחזור בי וממילא אינו יורש נכסים אלו כיון שעשאום כנכסים שא"י לבעל שמתנתה קיימת ודלא כספר הפלאה שרצה להוכיח מהרא"ש דס"ל או שהבעל אינו יורש נכסים שא"י או שא"י לחזור מירושה וחולק על הב"ש שכתב דיכולה לחזור אף מירושה ולעד"נ כמ"ש דכיון שעשאו כנכסים שא"י ונתבטל כל הזכות שבחיי' דהיינו פירות וגם תקנת אושא ואין לו דין יורש רק כשאר קרובים המתנה קיימת כמו באב שנתן מתנה במהיום אם לא אחזור בי דאחר מיתת האב הוה של לוקח וכמש"ל:
סעיף ט' אבל לא גוף הקרקע. עב"ש ס"ק ל"ו כתב דלשיטה הרא"ש דאף בחיי' מוציא הגוף יש ללוקח טענה על המעות כו'. והוא תמוה מאוד כמו שתמה בספר הפלאה מאז כיון דמכירתה קיימת לכשתתאלמן ועל אופן זה קיים המכירה א"כ מה"ת יחזיר הדמים. ונראה לפענ"ד ברור דאין צריך להחזיר הדמים מיד כמ"ש בספר הפלאה אך מה שפסק המחבר דצריך להחזיר אחר מיתה ג"כ קשה לכאורה דהנ"י בפ' יש נוחלין בסוגיא דהכותב נכסיו לבנו כתב דאם ידע הלוקח ולקח בסתם דאמרי' דלא מכר רק זכות שיש לו בה א"כ ה"נ נימא הכי כיון שידע שהיא אשה שיש לה בעל ואין לה רק זכות לכשתתאלמן ותתגרש לא לקח רק זה הזכות כיון שלקח בסתם ואי מיירי שלקח בעי' באופן שיהי' שלו תיכף מה"ת לא תתחייב להחזיר כל הדמים כיון שאינו יכול לקיים כפי המקח שפירש. ולכן נראה לחלק דדוקא התם באב שכתב כל נכסיו לבנו לאחר מיתה שאין לו לאב רק פירות ולעולם לא יהא עוד הגוף שלו ואין כאן שום ספק שיהי' שלו לגמרי זכותו מכר לו משא"כ הכא שיש ספק ג"כ שאפשר שגם הגוף יהא שלה לכשתתאלמן ותתגרש תלינן יותר שקנה זכות זה שיש לה שיהי' שלה לגמרי רק על הספק שכשיהי' שלה יקנה אותה הלוקח ובאם לא יהא שלה יהי' המעות פקדון ומקדים לה המעות וממילא מותרת להוציא המעות כי אדעתא דהכי מקדים לה המעות כעין שכתבו התוס' בב"מ דף מ"ג בד"ה מאי איריא ע"ש. ולכן כשמתה קודם חייב להחזיר הדמים שהי' פקדון בידה. ובעיקר קושייתם שהקשו מאי נ"מ בהוצאות הגוף נלפע"ד דל"ק כלל דהא לקמן גבי בעל שמכר נכסי צ"ב ג"כ פליגי הפוסקים אם האשה מבטלת מיד המכר שלא תצטרך לבוא לידי טירפא אף שיכול למכיר הפירות מ"מ מבטלת מכירת הגוף מיד א"כ ה"נ מיירי בכה"ג דאף שהוא באופן שיכולה למכור הפירות כגון שסילק הבעל עצמו מהפירות ומכרה הגוף עם הפירות דאף שאינו יכול להוציאה מהלוקח מ"מ יכולה להוציא הגוף מהלוקח שלא יהא השדה תחת יד הלוקח שלא יהא מוחזק שלא יצטרך לבוא לידי טירפא ובב"ש ס"ק ל"ז הציון שמצויין על המחבר צ"ל הציון על היש אומרים שכתב הרב בהג"ה:
שם בלא דמים. עיין בטור שיש מחלוקת בדבר דאיכא דס"ל דאפילו הדמים בעין אין חייב להחזיר ואיכא דס"ל דאם הדמים בעין חייב להחזיר רק כשהחליפן אינו חייב להחזיר כמבואר בב"ש ס"ק ל"פ. וטעם מחלוקתן נראה דתליא בהא דמבואר בסי' צ"א סעיף ד' בלותה אחר שניסת דאם היו המעות מלוה בעין דפליגי אי חייב להחזיר דמאן דס"ל הכא דאין חייב להחזיר אפי' בבעין ס"ל כהנך דס"ל שם בלותה אחר שניסת דאפי' בעין אין חייב להחזיר משום דמלוה להוצאה ניתנה וס"ל ה"נ כיון שהקדים לה המעות ויש לה רשות להשתמש במעות וכמש"ל ועיין בש"ך בח"מ סימן ע"ג ס"ק נ"ה דכשיש רשות להשתמש בהן אפילו בעין יכול ליתן מעות אחרים דדמי להלואה ממש ולכך א"צ להחזיר כאן כמו בהלואה ומאן דס"ל דצריך להחזיר י"ל דס"ל אפילו בהלואה חייב להחזיר כשהמעות בעין א"נ דס"ל דרשות שימוש לא דמי להלואה כמ"ש הגאון ח"צ בהגהותיו לט"ז בח"מ שם דצריך להחזיר אותן המעות דוקא דרשות שימוש לא דמי להלואה. ובטור הביא עוד פלוגתא דאיכא דס"ל דאפילו אינן בעין לגמרי דחייב להחזיר נראה דמיירי שנהנה הבעל מהמעות שנתנה אותן להבעל מרצונה ואכלוה דדמי כאילו אכל הבעל מעות הפקדון שבידה דס"ל דרשות שימוש לא דמי להלואה כמש"ל דחייב לשלם ושאר פוסקים ס"ל דכיון שיש לה רשות להשתמש להלואה דמיא דאין הבעל חייב לשלם אפילו נתנתן מרצונה להבעל ליהנות מהן והנך פוסקים שהביא הב"ש דאפילו החליפן חייב להחזיר הטעם כמ"ש הבעה"ת דאומדנא הוא דלא הקנה ההלואה רק נגד הלוה ולא נגד אחרים ונגד אחרים דמיא כאילו המעות פיקדון שניתן לעסק וברשות המלוה הן קיים ועי' ב"ש ס"ק ל"ח כתב דבנו"נ בבית די"ל דמשלו הן וכו' ואף דבח"מ סי' ס"ב מבואר דבהי' לה ממון מיוחד נאמנת מ"מ הכא במתה דמי לידוע שיש לה פקדון מבעלה ופקדון מאחרים והבעל חשיב מוחזק ולכך י"ל משלו הן. עוד כתב הב"ש גבי לוה דאם יש בידו בעין סחורות ויש בידו סחורה כזו דאמרינן דשל פ' הוא כמו דלא חיישינן כאן כו' ואף שכתב לעיל בנו"נ לא תלינן והכא נו"נ היא מזה מוכח דהא דכתב לעיל בנו"נ לא כתב רק על מה שכתב בהג"ה שנמצא מעות סתם בידה אבל מה שכתב המחבר שאותן הדמים קיימין דהיינו כמ"ש הב"ש שנמצא סך כזה ומטבעות כאילו פי' בנו"נ תלינן:
שם מכרה קיים. עב"ש ס"ק ל"ט הקשה מה"ת דהא המקח קיים לאחר מיתה מי איכא מידי דהשתא לא קדיש כו' ע"ש. ואשתמיטתי' דברי התוס' ד"ה שדה דקושיא דמי איכא מידי לא קאי רק לענין איסור שא"י לאסור על חבירו לאחר זמן במה דלא יכול השתא למיחל אבל הקדש קרקע דכמכירה דמיא יכולה דהרי יכולה למכור נ"מ בטובת הנאה ע"ש וכ"כ בספר הפלאה ואפשר דס"ל כשיטת הפוסקים דפליגי על התוס' בכתובות דף ל"ט שכתבו דאין נראה לחלק בין אמר לכשאקחנה ובין לא אמר והשיטה מקובצת כתב שם דבעינן דוקא לכשאקחנה ולפ"ז כתב הב"ש שפיר אבל לדברי התוס' הנ"ל לא קשה כלל:
שם אם הקדישה אותן. עב"ש ס"ק מ' דאף דהבעל יכול לאסור דהקדש מפקיע מידי שיעבוד מ"מ היא א"י לאסור דידו עדיפא מידה א"נ הקדש וכו' וזה תליא בשני תירוצים בתוס' כתובות דף נ"ט בד"ה קונמות ע"ש וכן הוא בתרומת הדשן סימן רע"ב אמנם לפעד"נ דמוכח מהא דמקשה סתמא דהש"ס בנזיר דף כ"ד גבי האשה שנדרה בנזיר דמקשה סתמא דהש"ס אשה מנא לה אף דשם בקדושת הגוף של קרבן מיירי אלמא דאף בקדושת הגוף אינה יכולה להקדיש נכסי מלוג:
עוד כתב הב"ש בסוף דבריו וז"ל ועיין תרוה"ד סי' רע"ב ובתוס' פ' אע"פ ד"ה ר"ע וכוונת דבריו דתה"ד סימן רע"ב כתב כיון דאלמוהו לשיעבודא א"י לאסור ובתוס' פ' אע"פ ד"ה ר"ע כתבו דלא אלמוהו לענין פירות ע"ש ולפעד"נ דלק"מ דהא בב"ק דף פ"ה מוכח דאי ליתא לתקנות אושא וקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ודאי דיכולה לשחרר אי לאו משום דכתיב קרא כספו המיוחד ומכ"ש שיכולה להקדיש דודאי לא עדיף מלוקח גמור שדה לפירות דאי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי דיכולה להקדיש הגוף וממילא יאסרו על הבעל הפירות ולא שייך אלמוהו רק תקנות אושא דיש לו שיעבוד להיות לוקח על הגוף כשתמות למפרע ע"ש משא"כ בכתובות דף נ"ט י"ל שפיר דר' עקיבא קודם תקנות אושא הוה ויש לו רק שיעבוד על ידי' כשתעשה המותר שיהא שלו לפירות וי"ל ג"כ דר"ע ס"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ושפיר כתבו התוס' שם כתובות דף הנ"ל דלא אלמוהו לפירות ובפרט דפירות של מעשה ידי' הוי נמי כמו פרי פירות משא"כ בנ"מ אחר תקנות אושא מוכח מכל התירוצים שם דאי איתא לתקנות אושא שאינה יכולה לשחרר מלבד בתי' אחד בש"ס שם משמע דפליגי באלמוהו. ועוד הא התוס' לא כתבו שם רק במעשה ידי' דעדיין לא נעשה רק שאם תעשה תהא שלו לפירות ובזה ודאי דלא אלמוהו משא"כ בנ"מ שהן בעין ודאי אלמוהו. לכן נראה לפע"ד דודאי אין יכולה להקדיש הנ"מ וכשתתאלמן ותתגרש אז חל ההקדש דלא הוי דבר שלא בא לעולם כיון דמה שאין ההקדש חל עתה הוא רק מטעם משום דאלמוהו וכמבואר בכתובות דף נ"ט הנ"ל:
סעיף י"ב אין ידועין. עח"מ ס"ק ל"ח שכתב בשם הרשב"א דדוקא אם ההודאה היתה בב"ד וכו' נראה דמוכח מסוף דבריו שכתב וז"ל אבל חוץ לב"ד כל שיכולה לחזור וכו' מוכח דאם היתה הודאה אפילו בפני עדים באופן שאינו יכול לחזור מדבריו והיינו באופני' המבוארים בח"מ סי' פ"א ג"כ מהני הודאתה כנ"ל:
סעיף י"ג בין לבעלה. עב"ש ס"ק ה' כתב בשם הפרישה דהאשה א"י לבטל המכר מטעם דחז"ל עשו תקנה שיהי' נכסי צ"ב לטובתה וכיון שמכרה כו'. לכאורה קשה דהאיך מצינו תקנה זו בש"ס רק האשה בעצמה מתנה תנאי זה לפעמים מתנה שיהא צ"ב ולפעמים מתנה שיהא נ"מ. ולפעמים התנאי דצ"ב הוא טובתו לענין יוקרא ולפעמים הוא לטובתה לענין זולא ופסתא. ונראה כוונת דבריו דהא דאם מכר הבעל הוא עצמו יכול לערער ולבטל המכירה אף שצאן ברזל הוא שלו ומטעם תקחז"ל שתיקנו לבטל המכירה למען לא יהיו הנכסים ביד אחרים שגנאי הוא לה משום שבח בית אבי' וכיון דרק משום טובה תיקנו מש"ה אם מכרה האשה בעצמה ונתרצה לבטל טובתה אין האשה עצמה יכולה לבטל המכר:
שם דמ"מ כשתתאלמן כו'. עב"ש ס"ק מ"ו פסק דדוקא כשפירש כשתתאלמן אבל כשמוכר בסתם בטל לגמרי משום דמי איכא מידי כו'. והנה הב"ש ס"ל כשיטת הש"מ בכתובות דף נ"ט דאפילו לפי הס"ד שם שלא חילק בין בידו ללא מ"מ צריך לומר דדוקא שדה זו לכשאפדה אבל כשלא אמר לכשאפדה אינו קדוש. וכבר חילקו התוס' שם בין מכר והקדיש לאיסור עי"ש כמש"ל. ונידון המעות שקיבלה ודאי דא"צ להחזיר כיון שהמקח קיים לכשתתאלמן רק כשמתה האשה קודם אז דין החזרת המעות כסף כמו במכרה נ"מ דסעיף ט' ע"ש:
שם וכן הבעל שמכר. עב"ש ס"ק מ"ז דדוקא כשאמר בעי' אם תמות וכנ"ל וזהו אליבא דר"ת דס"ל דשדה זו שאירש מאבא קנה. ובב"ש שם יש ט"ס וכצ"ל אבל מ"מ יכול למכור כמו ולד שפחה ובהמת נ"מ וכו' ותיבת כאן ט"ס וצ"ל כמו:
סעיף י"ד מה שעשו עשו. עב"ש ס"ק מ"ח שזהו דעת הרמב"ם והנה בתוס' גיטין דף מ"א בד"ה הקדש שתי' שם על מה שהקשו בהא דאיצטלא דפרסוה אמיתנא דקנה מיתנא הא כיון דא"י לסלק בזוזי מודה רבא דלמפרע גובה ואמאי קניא מיתנא ותירצו כיון דאם מכרוהו לא טרפא מלקוחות דעדיף מאפותיקי מפורש מוכח דהתוס' ג"כ ס"ל כהרמב"ם אמנם מהתוס' יבמות דף ס"ו ד"ה עבדי צ"ב שהקשו מאיצטלא לעבדים ע"כ ס"ל דבמטלטלין ג"כ אין מכירתה מכירה דאלת"ה ל"ק כלל מהא דאיצטלא לעבדי' כיון דבעבדים ודאי טרפא מלקוחות דהא עשה עבדו אפותיקי ומכרו בע"ח גובה וא"כ ודאי גובה למפרע וצ"ל דס"ל להתוס' דאפילו במטלטלין אין מכירתה מכירה ולענין עיקר קושיתם בגיטין דאמאי קניא מיתנא נ"ל דס"ל להתוס' דיבמות כסברת הפנ"י בכתובות דנ"ט דאפילו אי למפרע גובה הקדש מפקיע מידי שיעבוד ע"ש שהוכיח כן מתוס' והר"ן אך מ"מ נראה דיש ליישב קו' התוס' ביבמות שהקשו על הסייעתא שמביא הש"ס מעבדים דמ"ש מאיצטלא כנ"ל דהנה לכאורה קשה בסוגיא שם דלבסוף גבי איצטלא מסיק הש"ס דצ"ב הוא רק שיעבוד משמע שהן של בעל לגמרי רק שהן משועבדים להאשה ותחילת הסוגיא שם מדמה צ"ב דהבעל לשם פרה מחבירו משמע דעיקרו של האשה דהא בשם פרה ודאי דאין המקבל יכול להקדישו ולאוסרו על הנותן. ולכן נראה דודאי צ"ב הן של האשה לגמרי ואין להבעל רק שיעבוד אמנם נראה דהצ"ב נקנה להבעל לגמרי כשמתה האשה דבצ"ב הוא לוקח גמור אפי' קודם תקנות אושא כמבואר בב"ק דף פ"ט והוא לוקח למפרע וכשמת האיש קודם וגבתה הנכסים הן שלה לגמרי למפרע דנכסי צ"ב גובה כיון שא"י לסלק בזוזי כמ"ש התוס' בגיטין דף מ"ד ד"ה הקדש ע"ש. רק דמ"מ אף שמת האיש קודם וכבר גבתה ונתגלה למפרע שהוא שלה לגמרי מ"מ כל זמן שהי' הבעל חי לא גרע הבעל משם פרה לחבירו כמו שדימה אותן הש"ס בתחילת הסוגיא ולזה מותר לאכול בתרומה אף דיש לחוש שמא ימות הבעל או יגרשנה ותגבה העבדים והן שלה למפרע דהא למפרע גובה בנכסי צ"ב מ"מ מותרין לאכול דכל זמן שהוא בחיים דמי לשם פרה ומותר לאכול בתרומה וגבי איצטלא כשנאסר קודם שגבתה שנפקע ממנו השיעבוד דשוב לא שייך לומר למפרע גובה כיון שלא גבתה עדיין ונאסר שפיר ומשיחרור מקשה שפיר הש"ס כמ"ש התוס' אבל לא לאשה דאחר שגבתה הי' לה לעבדים לצאת לחירות כיון דלמפרע גובה אלא ודאי דהדין עמו ויכול לסלקו בזוזי ואפשר שזהו כוונת התו' בתירוצם ע"ש. אך יש להקשות דא"כ הי' הש"ס יכול לסתור הת"כ ואמר דאתיא כמ"ד בב"ק דפ"ט דאפי' נ"מ אין יוצאין בשן ועין לאשה משום דבעינן כספו המיוחד ע"ש וצ"ל בדברי התוס' דקושית הש"ס הוא משן ועין שהכתה האשה אחר מיתת הבעל ועוד י"ל קושית התוס' בענין אחר דאף שהתוס' הוכיחו מב"ק דפ"ט דאפילו בשן ועין והוא שיחרור ממילא ג"כ מפקיע מידי שיעבוד מ"מ נראה דתליא בפלוגתא אי שן ועין צריך גט שיחרור דאי אין צריך ומותר תיכף בבת חורין קדושת הגוף הוא ומפקיע מידי שיעבוד משא"כ למאן דס"ל דצריך גט שיחרור והתוס' בגיטין ד' מ' בד"ה אותו העבד כתבו דמעוכב גט שיחרור מותר בשפחה ואסור בבת חורין ודין עבד גמור יש לו רק שפטור מעבדות האדון ואין זה רק קדושת דמים דאין מפקיע וא"כ י"ל דמסייע לי' מהך ברייתא דלא רצה לאפוקי ברייתא מהלכתא דקיי"ל דצריך גט שיחרור וממילא אין מפקיע מידי שיעבוד ועוד דאמאי ל"פ תנאי בהך ברייתא זו אלא ודאי דאפילו למאן דס"ל דצריך גט שיחרור יוצאין לאיש וע"כ הדין עמו ועיין בח"מ ס"ק מ"ה הקשה מנ"מ והוא תמוה דנ"מ הגוף שלה משא"כ הכא דהן של הבעל רק שמשועבד לאשה וכיון דלא סמכה דעתה דמי לשאר מטלטלין המשועבדין דאין טורף מהן וכעין זה כתב בספר הפלאה אך הא קשיא לי בין אדון דהכא ובין הא דמבואר ביו"ד בהלכות עבדים בעבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש דהא ביבמות ר"פ אלמנה רצה הש"ס לדמות צ"ב לשוכר פרה מחבירו דלא יאכילנה תרומה ומסיק דשאני שוכר דלא חייב באונסא וזולא וכתב הרשב"א בחידושיו ליבמות דהעיקר תלוי בזולא דהא שואל הוא מחויב באונסין ואינה מאכילה ע"ש וע"ש בתוס' ד"ה עבדי צ"ב כתבו דתרומה ושן ועין ענין אחד הן וא"כ קשה דנהי דמסקינן בש"ס שם דעבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש היינו צ"ב שהן לדינא דהש"ס שהבעל חייב בזולא משא"כ לפי המנהג שלנו שמבואר בסי' פ"ח סעיף ב' דאין אחריות זולא על הבעל רק אונסין ודוקא כשכלו לגמרי ע"ש וממילא לא דמי לשם פרה מחבירו רק לשואל פרה מכהן דאינה מאכילה בתרומה וממילא דלא נפקע בשיחרור וכן קשה במטלטלין כיון דבלאו אחריות זולא מדמה לי' בש"ס לשוכר ושואל ממילא אין מכירתן מכירה וכן בכל מקום בהא שלומד הטור והמחבר דין צ"ב מהדין דהמוזכר בהש"ס קשה הא אין דין דצ"ב שלנו כהדין דצ"ב דבש"ס:
שם נאמן בשבועה. עח"מ וב"ש שתמהו בזה ונראה דמחלוקתן הוא אם דרך האשה להפקיד מטלטלין שמיוחדין לה לשימוש ת"י הבעל דאם דרכה להפקיד גבי' מוציאים מהלוקחים ואין להבעל נאמנות ואי אין דרכה בכך נאמן הבעל וגם טענינן ללקוחות:
שם ואין להאשה כח למחות. עיין בזה בח"מ סי' קמ"א:
סעיף ט"ו מטלטלין שנתן לה. עיין ב"ש ס"ק י"ב מסיק דהיינו שנתן לה במתנה ואע"ג דאין לו פירות מהמתנה מ"מ בדיעבד המכר קיים. והוא תמוה מאוד דודאי מתנה גמורה אפילו כשנתגרשה נוטלתן כמבואר בסי' צ"ט. שוב מצאתי כן בספר הפלאה וכתב דמיירי שעשה לה להתראות בהן המבואר בסי' צ"ט דלא קנתה ע"ש ואי אפשר לפרש כן בדברי הב"ש שכתב דאין לבעל פירות ובדברים כאלו ודאי דהפירות להבעל כגון בבגדי יו"ט של האשה אם ישכור אחד לילך בהן למשתה השכר שייך להבעל אמנם בדברי המחבר נראה לפע"ד דודאי מיירי במטלטלין שנתן לה להתנאות וכוונת המחבר הוא בין שכבר נתן לה המטלטלין וקנאתן במשיכה ובין שהקנה לה ועדיין לא הגיע לידה אין יכול למוכרן לכתחילה:
עוד כתב הב"ש דמהא דהמקדיש נכסיו הוכיח הרשב"א דהמכירה קיים והיינו מדאמרינן שם הטעם דהמקדיש אין דעתו על כסות אשתו משמע דאם הי' דעתו עליהן דיכול להקדיש כו' ע"ש ואע"ג דלא אמר בהש"ס שם הטעם רק משום שצבע לשמן ועדיין לא הגיע לידה מ"מ הא הרשב"א בס' תולדות אדם הוכיח בסי' רפ"ז דגם על כסות שהגיע לידה אמר שם טעם זה. אך מ"מ דבריו תמוהין בפי' דברי המחבר דהמחבר כתב דאפילו בגדי חול המכר קיים ובבגדי חול מבואר בסי' צ"ב דאין בע"ס גובה מהן אלמא דאפי' בדיעבד המכירה בטילה דבע"ח כדיעבד דמי ולכן נראה לפע"ד דהנה אם הבעל עשה לה בגדי חול ורוצה לשנות לבגדים אחרים כיוצא באלו או לגרועים נראה דיש לדמות דין זה להא דמבואר בח"מ סי' שי"ב בהשכיר לו בית סתם ונתן לה בית גדול דכשלא נפל ח"י לשנות לבית קטן ממנו אבל לכיוצא בו או ליפה ממנו יכול לשנות אפילו לא נפל ע"ש בש"ך בס"ק ה' שם ונראה דה"ה אם נתחייב לכסות סתם דאינו חייב רק בבגדים פשוטים ונתן לו בגדים טובים דיכול לשנות לכיוצא בהן או לטובים אבל לא לגרועים כמו בדירה סתם ובודאי אם מכר הבית שייחד לו ויש לו בתים אחרים כיוצא בזה שנתן לו וייחד לו לדור בו דהמכירה מבית זה קיים והב"ד מוציאין מהמשכיר או מהמחויב בית אחר כיוצא בזה ונותנין להשוכר דכיון דהמשכיר הי' יכול להוציאו מהבית לבית כיוצא בזה וכן הדין בכסות כנ"ל. ולפ"ז בהבעל דאינו חייב לעשות רק כסות סתם ועשה לה בגדים טובים לחול דודאי אין יכול לשנות לגרוע ממנו אמנם לכיוצא בהם יכול לשנות כמו בבית סתם. וא"ל דתיכף כשיתן לה הוי כפרעון חוב כסות שחייב לה דז"א דכל זמן שלא קיבלה ופטרה אותו בפירוש לא הוי כפירעון. תדע דודאי אם נאנס גוף הבגדים שנתן לה חייב לעשות לה בגדים אחרים דהבעל חייב ליתן לה תמיד בכל יום ויום כסותה ואין האשה מחוייב' לפטור אותו על זמן גדול ובודאי הבגדים שנותן לה הוי כייחד לה עתה בגדים על חוב הכסות המגיע לה שתגבה כל יום ויום החוב מכסות זה ולכך אם מכר הבעל ויש לו להבעל נכסים אחרים שיכול ליתן לה בגדים אחרים כיוצא באלו מכירתו מכירה והב"ד מוציאין ממנו בגדים אחרים מהנכסים אחרים שיש לו או מדמי המכירה שקיבל והן תחת ידו כיוצא באלו כמו בבית כנ"ל. ובסימן זה מיירי שיש לו נכסים אחרים והדין הוא רק אם המכירה בבגדים אילו קיים וא"י לבטל המכירה. והא שכתב אפילו אין לו במה להתפרנס כלומר שיש לה מעות מעוניין דא"י להוציא פרנסתו דכדי פרנסתו היינו מהריוח בעין המבואר בח"מ סימן ר"נ וכשיהי' לו מעות דמי מכירת בגדים יהא יכול להתפרנס ורוצה לעשות גרועים בכדי להתפרנס מהמותר ומהריוח שיהי' לו מדמים שיש לו מדמי מכירת בגדים טובים וע"ז אמר דלכתחילה א"י למכור ולשנות מטובים לגרועים האף שעושה זה משום פרנסתו אין מועיל אבל בדיעבד שכבר מכר המכירה קיימת והב"ד מוציאין מהבעל הבגדים כיוצא באלו ואף אם לא ישאר לו אח"כ מאומה המכירה קיימת אפילו מבגדי קול משא"כ בח"מ סימן צ"ז דמיירי לענין אם הבע"ח יכול לגבותן דמיירי ע"כ שלא נשאר אף פ"א דאל"כ הי' הבע"ח גובה מנכסיו האחרים וכיון שאין לו נכסים אחרים ודאי דאין הבע"ח גובה מבגדים שנתן לה דכיון שייחד לה בגדים אלו לחוב כסותה ונתן בידה דמי למשכון וכמו שאם ייסד לה מטלטלין לכתובתה או לשטר חוב דאין הבע"ח יכול לטרוף בשאר משכון דמשכון דמי למכר. אבל אם יש נכסים אחרים המכירה מהמשכון קיים והב"ד מוציאין החוב מנכסים אחרים אבל בגדי שבת הוי כפירש בפי' שאם יצטרך ימכרם כמ"ש הסמ"ע שם בסימן צ"ב צ"ז. אך קשה דשם בסמ"ע משמע דבגדי שבת יכול למכור לכתחילה והכא כתב המחבר דבגדי שבת א"י למכור לכתחילה ואפשר לומר דשם מיירי שלא נשאר לו כלל במה לזון ונגד זה הוי כאילו התנה בפי' שימכור לכתחילה כיון שהוא יותר מהחיוב דודאי לא הי' דעתו שתלך היא בבגדים חשובים בשבת וימותו ברעב אבל הכא מיירי ביש לו נכסים רק שאין לו במה להתפרנס שאין יכול להתפרנס מהריוח ולכך כתב דאינו יכול למכור לכתחילה כו' וזה ברור:
סעיף ט"ז מפני שלום ביתה. עב"ש ס"ק נ"ח דדוקא שטוענת כן כו' ונ"מ אפי' לדידן אם מת הבעל והיא לא טענה ומתה וכו' כוונתו אף לדידן וכו' דהב"י כתב שיש נ"מ לתקנות טוליטולא ע"ש וכתב הוא דנ"מ לדידן נמי דלית לן תקנות טוליטולא וכבר תמה בזה בספר הפלאה דא"כ תקשה בב"ב ובכתובות דמקשה הש"ס דתימא נחת רוח עשיתי כו' הי' לו לשנויי בגמרא בדלא טענה וכן המהרי"ט חולק ע"ז ע"ש. ונ"ל דגם הב"י גופי' לא ס"ל שיהא המקח קיים כשמתה מדלא נקט האי נ"מ אלא ודאי דבכה"ג גם הב"י מודה דטענינן ליורש וללוקח רק שהב"י כתב דלתקנות טוליטולא במתה האשה שהוא רק חיוב על הבטל ולהחזיר ירושתה ממילא כיון שהוא ספק בחיוב אין טענינן ליורש להוציא משא"כ כשמת הבעל דהנכסים בחזקתה וכאלו הן שלה למפרע דביבמות דף ס"ו מדמה בעל בנכסי צ"ב לשם פרה מחבירו ע"ש ועיין מש"ל בסעיף י"ד דכשמת הוא הוי שלה למפרע ולא הוי להוציא טענינן ליורש. ובב"ש יש ט"ס וכצ"ל אלא שם כתבו לפי תקנות טוליטולא מיהו בתנאים שלנו וכו' ותיבות וא"י למחול שכתב באמצע הוא ט"ס:
שם אא"כ קיבלה עלי' אחריות בפי'. לכאורה קשה דמה אחריות שייך בסילוק שיעבוד משדה שייחד לה בכתובתה ונראה דאחריות הוא כעין המבואר בח"מ סי' ס"ו סעיף ל"ד במוכר שט"ח שאחריות הוא שאם יתברר שמכר מקודם לאחר או שטרף בע"ח דגובה מדין אחריות והכי נמי דכוותי' דכשמוכר צ"ב שלה לבעל דהיינו אחר מיתה וגירושין האחריות הוא אם יתברר שמכרה השטה מקודם לאחר או שבע"ח שלה יטרוף מהבעל הצ"ב בט"ה ע"ז קיבלה אחריות והוא כעין אחריות המבואר שם בסעיף ל"ד כנ"ל:
שם אבל אם מחלה לבעלה. עח"מ וב"ש שכתבו דלתשובת הרא"ש אפילו במכרה דאין לו איבה וכנ"ל ולכאורה תמוה מאוד דהא בב"ב דמ"ט דמקשה הש"ס ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וכו'. ולפ"ד קשה נהי דהמקשה הי' ס"ד דגם בנ"מ שייך נחת רוח מ"מ קשה מאי מקשה הא שם מיירי במכרה לאחרים ושפיר שייך טענת נחת רוח. לכן נראה לפע"ד דודאי כשאינה מוכרת לבעל רק מחילת השיעבוד שלא תהי' יכולה לטרוף נכסים אלו ואינה מוחלת גוף החוב דאם יהי' לה שאר נכסים לאחר גירושין ומיתה תגבה מהן מודה הרא"ש דיכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי כמו במוכרת לאחרים דיכולה לטעון שעשתה כן בכדי שיהי' יכול למוכרן שהי' דחוק למעות ולא כתב הרא"ש רק במוכרת גוף החוב שלא תהי' יכולה לטרוף כלל אפי' כשישאר לו נכסים בשעת מיתה וגירושין בכה"ג כתב הרא"ש דבזה לא שייך טענת נחת רוח כיון שאין לבעל טובה רק לאחר מיתה וגירושין. וכן כשלא מכרה רק גוף הנ"ב דהיינו כשיהי' ביד הבעל ורוצה לסלק במעות שיהא יכול לסלק במעות וגוף הנכסים יהא שייך לבעל וכשלא יהי' לבעל נכסים ותבוא לטרוף תוכל לטרוף שלא מכרה השיעבוד רק גוף הצ"ב שיהי' דין נכסים אלו כדין שאר נכסים של בעל על זה לא מהני טענת נחת רוח דהרי לא מכרה רק דבר שהוא שלה לגמרי ובזה לא מהני טענת נחת רוח כמו בנכסי מלוג לפי מסקנת הש"ס ע"ש:
סעיף י"ז וקנו מיד האשה תחילה. עיין תוספות כתובות דצ"ה ד"ה וכי כתב לה כו' ובד"ה הבעל. טעם הדברים דבעינן קנין וקנין מהני יעו"ש:
שם ואח"כ מכר. עיין ב"ש ס"ק ס"ב ה"ה אם כתבה שטר בפני עצמה. והתוס' בכתובות דצ"ה כתבו הטעם משום שיכול להראות השטר בפ"ע ע"ש וא"ל דמה בכך שתראה השטר שלה בפ"ע הא מכירתה בשדה של בעלה לאו כלום היא דז"א דמ"מ כולי האי לא עבדה בשביל נחת רוח שיכול לבוא לידי ריעותא שאם יחזור ויקנה מהבעל ודאי דיהי' המקח קיים דהא תנן לקח מהאשה וחזר ולקח מן האיש מקחו קיים או שיחזיק ג' שנים ויאמר שמקחו של האשה קדים. אך הא קשה דבתוס' כתובות כתבו כן לרב משמע דלשמואל דפליג עלי' דרב לא מהני שטר בפ"ע וקיי"ל כשמואל לגבי רב וכן הקשה בספר הפלאה ואפשר שט"ס הוא מה שנרשם כתובות דצ"ה וצ"ל ב"ב מ"ז ששם כתבו התוס' דבשטר בפ"ע טעמא דשמואל משום דאחריות לאו ט"ס הוא ולפ"ז אתי שפיר דאנן קיי"ל דאחריות טעות סופר מהני שפיר שטר בפ"ע אבל בשטר של בעל לא שייך למימר אחריות טעות סופר כיון שיש בו אחריות של בעל:
שם ולא הסכימה למעשיו. עח"מ ס"ק נ"ח שהרמב"ן תמה בזה על הרמב"ם שכתב ונפסד המכר דהא בש"ס מפלפל שם אי תוכל לטרוף מהראשון מוכח דאפילו לא נפסד המכר ע"ש. ולפעד"נ דל"ק דכוונת הרמב"ם שנפסד המכר מכדי הפסיקה שעשה כגון שמכר הקרקע באלף זוז ומחמת שלא רצה האשה לקבל הק"ס נפסד סך הפיסוק והוצרך להוזיל בדמי המקח מחמת השיעבוד של האשה שנשאר עוד ומחמת זה הוצרך למכור בסך שמונה מאות זוז והרי ניכר שאינה רוצה לעשות נחת רוח כנ"ל: