בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן פח
סעיף ג' שומעין לה. עב"ש ס"ק ד' דמשמע מדבריו דבזמה"ז שאין כותבין כל כלי בפרטות רק שהכניסה לו כלים בסך אלף זהו' שאם מכר הבעל מכירתו קיימת רק כשהן בעין שייך בי' משום שבח בית אביה וכ"כ בסי' צ' ס"ק מ"ז ולא מסתבר לי דכל ששייך ביה שבח בית אבי' אינו יכול למכור דל"ד כלל לולד מלוג שהוא פירא משא"כ שאר נכסים נראה דודאי א"י למכור הקרן דמה בכך שלא פרטה הכלים בפרטות מ"מ נכסי צ"ב הן:
שם אפילו הכניסה לו ב' כלים. ודע דדינים אלו הן לפי דינא דהש"ס דלפי המנהג שלה הן כשהן בעין היוקר שייך לה:
סעיף ה' הקדישו היורשים. עב"ש ס"ק ז' שהביא בשם הנ"י דהקדש אינו חל רק במת משום צורך המת נאסר ומשמע מדבריו דהקדש של בעל בנכסי צ"ב לא חל. ולכאורה דבריו תמוהין דהא בהדיא מבואר בב"ק דיוצאין בשן ועין לאיש אלמא דשיחרור חל ומה"ת לא יחול ההקדש וכן הקשה בספר הפלאה. וליישב נראה דבח"מ סי' פ"ו הביא הש"ך בשם הר"ן ושאר פוסקים דשיעבודא דר"נ לא שייך בכתובה כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים הוי כאלו אין כאן שיעבוד ולפ"ז א"ש לפי מאי דקיי"ל בנכסי צ"ב דכיון דמחוסר גוביינא אפילו אחר שמת דמיין רק לשיעבוד וממילא בחיי הבעל אף לשיעבוד לא דמי דמסיים הוי כאילו לא התחיל השיעבוד כלל ומש"ה לא אלמוהו לשעבודיה משא"כ אפר שמת שכבר הגיע הזמן התחלת השיעבוד אין הקדש מפקיע והא דמייתי הש"ס מברייתא דיוצאין בשן ועין לאיש סייעתא למ"ד הדין עמו דמיירי אפר מיתה וגירושין משן ועין דמיירי מסיים זהו להס"ד דלא ס"ל הסברא כיון דמחוסר גוביינא לשיעבוד דמי רק שחשוב ממש כדידה דמי לנכסי מלוג מייתי ראי' שפיר מהא דיוצאין בשן ועין לאיש דהדין עמו דאי הדין עמה כנ"מ דמי דאין הבעל יכול להקדיש ועוד דאפשר לומר דלא אלמוהו רק בהקדש שהוא מצוי שמקדיש לצרכו למצוה ויש לחוש שיעשו ויפקיע שיעבודי' לכך אלמוהו משא"כ במשוחרר דאין בו שום חשש שיעשו כן כיון שאין לו שום צורך והמשחרר עבדו עובר בעש' וגם אסור לחבול בעבדו ובלא כוונה חשש יותר דבר שאינו מצוי ממת לכן אפשר דלא אלמוהו בזה:
עוד כתב הב"ש באם הקדישה היא הנ"מ שלה דלפי תי' התו' חל ההקדש והוא תמוה דלתירוצא קמא כתבו בכתובות דף י"ט בתוס' ד"ה ניזונת קאמרת דרבא ס"ל דעבדי מלוג יוצאין בשן ועין לאשה ואנן קיי"ל דעבדי מלוג אין יוצאין בשן ועין לאשה ובתירוץ בתרא דהש"ס בב"ק אמרו דכ"ע לית להו תקנות אושא ופליגי בפלוגתא דתנאי מוכח דלתקנות אושא ודאי דאין יוצאין בשן ועין לאשה א"כ ה"ה דא"י להקדיש ואפשר דזהו ג"כ כוונת הב"ש במ"ש דלתירוצא בתרא דהתוספות א"י להקדיש וכו' וממילא לדידן ע"כ דקיי"ל כתירוצא בתרא דתוס' כנ"ל ודאי דא"י להקדיש דידו כידה ומתוס' שם בד"ה ר"ע אומר יפר שכתבו כיון דלאו דידי' נינהו רק לפירות לא אלמוהו אין ראי' דשם מיירי במעשה ידיה לא נעשה עדיין ואין עליה חיוב כלל לעשות מותר ולא שייך בזה לומר ידו עדיפא מידה כיון דאי בעי לא עבדה כנלפע"ד ברור:
סעיף ו' הכניסה לו קרקע. עב"ש ס"ק ח' דמוכח מדבריו דבנכסי צ"ב אינה נוטלת בחנם ובאמת הוא פשוט לדינא דש"ס דבנכסי נ"ב היוקר והזולא שלו. נראה דלפי המנהג שבסעיף א' דהיוקר שלה דדמי ממש לנכסי מלוג דהא הא דהיוקר שלה הוא משום כיון שאם הוזלו הפחת דידה למה תלקה בחסר וביתר וא"כ ה"נ כיון שאם הכניסה לו קרקע עם פירות מחוברין ואכלן א"צ להחזיר רק גוף הקרקע אף שאכל הפירות שלה שהכניסה לו בשומא והורע כחה בכניסתה ומה"ת תלקה כשיוצאה ממנו שהבעל יטול הפירות:
סעיף ז' בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט. עח"מ ס' י"א שכתב שצריך שיאכל פירות של הוצאה זו אבל מה שאכל פירות ממקום אחר לא מהני ע"ש הנה ודאי כיון שאכל פירות פעם אחת אפילו שוב הוציא אח"כ ולא אכל מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כמבואר בש"מ דאפילו אכל קודם ואח"כ הוציא הדין כך רק הכוונה דבעינן שיאכל משדה זו דוקא דאם הוציא והשביח שדה זו ואכל משדה אחרת אינו מפסיד ההוצאה בשדה זו שלא אכל ממנה דאין סברא כלל לומר שאם יש לה עשר שדות בעשר מדינות שאם אכל מאחת מהן שיפסיד ההוצאה מכל הוצאות שהוציא על שדות אחרים דהא עיקר הטעם כתב הש"מ דבאותו מעט שאכל גילה דעתו שבעבור שיאכל הפירות הוא עשה הוצאה וזה שייך כשאכל הפירות מהשדה שהוציא עליה ואפילו לפמ"ש בספר הפלאה דאם אכל משדה אחת של נ"מ שמפסיד ההוצאה אפילו משאר שדות שלא אכל מ"מ נראה אם בשדה אחת זרע ובאחת בנה בתים שהן שני ענייני שבח נראה ודאי דאם אכל פירות משדה הזריע' דלא מפסיד ההוצאה מבנין הבתים עד שידור בהם וכן אם דר בבתים אינו מפסיד מהזריעה ואפשר דמשום זה כתב הח"מ דין זה על בנין הבתים שהביא:
שם חבילה אחת של זמורות. עב"ש ס"ק י"ג דבעינן שיהי' שוה דינר וכו'. ובב"י מבואר דהרמב"ם ס"ל דקמ"ל דזהו חשיב אכילה ע"ש. מזה מוכח דבעינן דוקא אכילה או אכילת בהמתו אבל נהנה בהנאה אחרת לא מהני. אמנם בש"מ כתב בהדיא דהנאה מהני בדינר. ואפשר דכוונת הב"י ג"כ כך הוא דאכילת בהמתו דאינו רק הנאה חשיבה אכילה וה"ה שאר הנאה:
שם ישבע בנק"ח. עב"ש ס"ק י"ד שמביא לשון הר"ן שכתב ודוקא שהוציא ברשות וע"ז כתב דהבעל חשוב לענין זה כיורד ברשות ע"ש משמע מדבריהם דיורד שלא ברשות אף שנוטל רק השבח אין דינו שיטול בשבועה רק צריך בירור והוא תמוה דבח"מ סי' שע"ה סעיף ח' מבואר דדין כל מי ששמין לו בין שהיה ידו על העליונה בין שהיה ידו על התחתונה נוטל בשבועה ע"ש וידו עה"ת אינו אלא ביורד שלא ברשות וכ"כ הסמ"ע בסי' י"ד ס"ק כ"ט בהדיא אלמא דאפילו יורד שלא ברשות נאמן בשבועה ולכן נראה דהא דהוצרך הר"ן בריש פ' כל הנשבעין לשניהם שיוציא ברשות וגם משום דאיכא שבחא הוא משום דקאי שם על מה שהקשה הא דלא חשיב במתניתין דכל הנשבעין רק אותן שלדינא אין נוטלין כלל ולכן לא חשיב בעל שהוציא בנוטל מדינא ולכן הוצרך לשניהם דמה שנוטל המוציא ברשות בשבועה אפילו בדליכא שבחא ודאי דא"נ מדינא רק תקנ"ח דדמי לחנווני על פנקסו דשם ג"כ יורד ברשות הוא והא כבר חשיב לי' בהא דחנווני בין הנך דמדינא אין נוטלין לשיטת הר"ן רק קושיתו הוא מבעל שהוציא שלא ברשות דנאמן בשבועה ליטול השבח וע"ז כתב דכשיש שכר נוטל מדינא. ומה שכתב הר"ן גבי ומהא שמעינן דכל היכא דהאי ידע וכו' כיון שהוציא ברשות כוונתו דהנה ודאי הא דיורד שלא ברשות נאמן בשבועה ליטול השבח רק בידוע עכ"פ שהוציא עליה הוצאות רק שא"י כמה אבל אם לא ידעינן שהוציא כלל ודאי דא"נ לומר שהוא הוציא והשביחה דא"כ כל אחד שיראה חבירו נשבח יאמר שהוא הי' המשביחה דודאי הא דיורד שלא ברשות נוטל השבח שכתב הר"ן כיון דאיכא שבח נאמן בשבועה לא שייך רק ביורד שיש לו שייכות השבח כרגלים לדבר ובבעל שהשביח אף שא"י כלל משום הוצאה נאמן כמבואר בטור במ"ש שם וז"ל וגבי אלמנה אם לא נתברר שהוציא או שהוציא ולא נתברר כמה הוציא כו' לבעלה תיקנו ולא ליורשי' וכו' ע"ש והוא משום דחשיב לענין זה כיורד ברשות ולכך כתב הר"ן כיון שהוציא ברשות דהיינו דחשוב להו לחז"ל כיורד ברשות לענין זה דיורד ברשות ודאי אפילו אם א"י שהוציא כלל נוטל מדינא כשיש שבח וגבי בעל אפילו אם א"י אם הוציא חשוב נמי כשנוטל מהשבח כנוטל מדינא דחשוב כיורד ברשות לחז"ל כיון דאדעתא דהכי נשאה שירד בנכסי' ומהני ברי דידי' ואי תקשה דא"כ הדרא קושית הש"ס לדוכתי' כיון דמדינא לא חשוב כיורד ברשות רק מתקנת חז"ל הי' לו לחשבו בהדי נשבעין ונוטלין דז"א דלא חשבו רק אותן שהתקנה הי' רק לענין הנאמנות שיהא נאמן בשבועה משא"כ הכא דעיקר התקנה הי' שיהי' כיורד ברשות לענין ממון ולענין שאר הדברים שיתבארו בסמוך בד"ה ונוטל ההוצאה וכיון שעשוהו חז"ל כיורד ברשות לענין ממון ממילא נאמן בשבועה כשאר יורד ברשות חשוב לי' כנוטל מדינא בלא שבועה כיון שכבר עשוהו כיורד ברשות לענין ממון:
שם כמה הוציא ויטול ממון ההוצאה. ולכאורה נראה לפענ"ד דדוקא בהשביח גוף הקרקע אבל בהפירות המחוברין לקרקע שתקנחז"ל הי' שהן שלה א"צ להחזיר לו ההוצאה שהוציא על הפירות אפי' הוצאות הזריעה דהא כשמכנסת נ"מ עם פירות מחוברין אוכל הפירות ואין מחזיר ההוצאה לקנות בהן קרקע למלוג דסתמא תנן בהכניסה לו פירות מחוברין שהבעל אוכל אותן בתורת פירות ועוד דאפילו פירות שאוכל הן מגוף נ"מ כגון שמכנסת לו גלימא וכן באבא זרדתא ובמתפרות צריך שיאכל אותן בתורת פירות אף שודאי הוציא עליהן מעות דהא במעות קנתה אותן ואפ"ה הבעל א"צ להחזיר המעות ההוצאה וממילא בה"ה ביציאתה כשהיא נוטלת הפירות אינה מחזרת לו הוצאותיו דהא כללא כייל ר"ש בד' ע"ט כל מקום שיפה כחו בכניסתה הורע כחה ביציאתה וכו' משמע דכמו שהוא נוטל בכניסתה כן הוא נוטל ביציאתה וממילא כמו שהוא אין מחזיר לה הוצאתה כמו כן היא אינה מחזרת לו ההוצאה ביציאתו ולכך סתמו הפוסקים ובש"ס הדין גבי פירות דבפירות הי' כך התקנה שבכניסתה יהא הכל שלו וביציאתה הכל שלה כמ"ש הרא"ש והכא מיירי בהשביח גופו של קרקע בכגון שבנה בתים או עשה גדר או נטע אילנות דבכניסה הכל קרן לכך ביציאתה צריכה לשלם לו ההוצאה מה שהשביח גוף הקרקע הקרן שלה ושייך שפיר דין זה. ובספר הפלאה כתב דמיירי אפילו לענין פירות וכתב דאפילו לרבנן שהפירות שלו מ"מ יכול לומר כיון שאין לו בהן רק כפי מה ששוין בשעת גירושין וטוען שהוציא משום שסובר שהפירות יהי' שלו לגמרי אבל השתא תובע ההוצאה וכו' ע"ש והוא תמוה דהא כל השומות שמין כפי ששוין למכור עכשיו וכן כששמין הפירות ודאי דשמין כפי מה ששוה השדה למכור כשלא היו הפירות וכמה ששוה למכור עכשיו עם פירות אילו והבעל אינו נוטל רק ההוצאה שיעור השבח וכיון שנוטל מה ששוין הפירות נוטל כל השבח כן נראה לפע"ד אך כיון שהפוסקים סתמו ולא כתבו מזה כלום לכן צ"ע בדין זה גבי פירות אם נוטל ההוצאה:
שם ונוטל ההוצאה. נראה דאין האשה יכולה לומר עקור אילנך כמו ביורד שלא ברשות בח"מ סי' שע"ה דלגמרי עשוהו כיורד ברשות רק לענין ההוצאה שיעור שבח הוא כיורד שלא ברשות. וכן נראה דאפילו מיחתה בו בשעה שהשביח נוטל ההוצאה דחז"ל נתנו לו שבעודה תחתיו יהי' ידו עדיפא מידה ויהי' לו רשות להשביח כרצונו והוי כיורד ברשות שעושה ברשות חז"ל:
סעיף ט' אם היא מורדת. עב"ש ס"ק י"ח הביא מחלוקת הרמב"ם והרא"ש אי מנכין לו מה שאכל דלהרמב"ם מנכין. ולכאורה קשה דהא באכל אין חילוק בין הוציא ואח"כ אכל או אכל ואח"כ הוציא ובודאי אין שום סברא לחלק לנכות במורדת כל הפירות שאכל קודם שהוציא להשביח הקרקע בבנין או בגדר ואפילו הפירות שאכל מהוצאה זו אין שום סברא לנכות כיון שאכלן בשביל חוב פירקונה שהי' עליו והפירות שאכל שלו קאכיל. ונראה דדעת הרמב"ם דכך הי' תקנת חז"ל כשמוציא ומשביח שמקודם אוכל לפי מה שהוציא ומה שאכל יותר הוא בשביל החוב פירקונה וכוונתו במ"ש שמנכין לו מה שאכל מהוצאה זו דלא אכל מכח תקנת פירקונה רק נגד ההוצאה מה שאין כן אכל הרבה אין צריך להחזיר שאכלן בשביל פירקונה:
סעיף י' שהרי ברשות ירד. עיין ב"ש ס"ק כ' שכתב דמשמע דנוטל ההוצאה אפי' ביותר מהשבח. ולכאורה תמוה דהא המחבר כתב בהדיא ואם רוצה ליטול הוצאה שיעור שבח וכו' משמע דיותר אי אפשר לו ליטול ובב"ש כתב שמזה מוכח דינו ולכאורה אדרבה איפכא מוכח מכאן. ולפעד"נ בכוונתו דהנה ברא"ש וטור כתבו בזה הלשון אם הוציא ולא אכל ורוצה ליטול ההוצאה שיעור השבח ומטעם דלגריעותא לא תיקנו רבנן ע"ש. ולכאורה תמוה דהאיך אפשר דאריס לא יטול הוצאה שיעור שבח והא כתב הרא"ש דלא תיקנו אריס לגריעותא. ולכן נראה דודאי אף שהאריס נוטל הוצאה אף שיתירה על השבח היינו דוקא כשהוציא ממעותיו כגון שקנה זרעים לזרוע או עצים לעשות גדר אבל שכר טרחתו מה שצריך ליתן לפועל לזרוע או ליטע ודאי דא"צ ליתן לו כי האריס למחצה או לשליש הוא שכר טרחתו וכשיש שבח הרבה עולה שכר טרחתו לשכר מרובה ובדליכא שבח כלל אינו נוטל כלום וכן אם מעשה ידי' שוין ע"פ שומת שכירות פועל עשרה זהו' וליכא שבח כלל רק עשרה זהו' נוטל האריס מחצה דהיינו חמשה זהו' ומפסיד המותר כי שכר טרחתו הוקצב למחצה בין מרובה ובין מועט משא"כ ביורד שלא ברשות דאפי' יש שבח הרבה אינו נוטל רק הוצאה שלו ודאי דנוטל שכר פעולה זה שהי' צריכין ליתן לשכר יום כי מה"ת יפסיד שכר טרחתו כשיש שבח ולזה כתב הרא"ש שפיר דאם ירצה הבעל להיות כיורד שלא ברשות דהיינו ליטול שכר מ"י מהשבח אף שאם נדון אותו כאריס לא יטול רק מחצה מהשבח אף שהוא פחות מכדי שכירות פועל מ"מ הברירה ביד הבעל דלגריעותא לא תיקנו. ומ"ש הב"ש דנוטל ההוצאה אפילו יתירה על השבח היינו מה שהוציא מעות מזומנים וזה ודאי דנוטל דהא עשוהו כאריס למעליותא ואריס ודאי דנוטל ההוצא' כזו אפילו הוא יותר מהשבח וכן במורדת שכתב הב"ש ס"ק י"ח דמשמע מדברי הרמב"ם (ומ"ש דמשמע מדבריהם הוא ט"ס וצ"ל דמשמע מדבריו) דנוטל ההוצאה יתירה על השבח כוונתו על הוצאה כזו. נלמד זה מדברי הרמב"ם שכתב וכן קטנה משמע דשוין הן בדיניהם. א"נ יש לפרש הא שכתב הרא"ש באם רוצה ליטול ההוצאה שיעור שבח היינו דאם בא ליטול מטעם אריס אם השדה עדיין צריכה לאריס ושהבעל אינו רוצה להיות עוד אריס דמנכין לי' כל מה שצריך ליתן לאריס האחר אף אם לא ישאר להאריס הא' כלום לזה כתב דהבעל יש לו הברירה ליטול תיכף בהוצאה שיעור שבח ולהסתלק הרשות בידו:
ומה שהקשה הב"ש דברי הרמ"א בסימן קע"ח שהוא סותר דברי המחבר בסימן שע"ה נראה ליישב דבסי' שע"ה מיירי שהוציא בדבר שהי' בו מוכרח להוציא שאף אם השותף רוצה למחות בו לא הי' יכול וזה דמי למוציא על אשתו קטנה שג"כ א"י למחות בו ולפ"ז אין כאן סתירה דודאי בדבר שהשותף יכול לכוף להשותף הב' שישביח בזה ודאי כשעושה שלא מדעתו צריך אח"כ להחזיר לו ההוצאה כיון שאם הי' כאן הי' יכול לכופו ליתן על הוצאה כמבואר בח"מ סימן קע"ח בהג"ה שא"א בלתי בנין שלו שיכול לכופו לשותפו ליתן חלקו ע"ש. אבל בדבר שאינו יכול לכוף לשותפו ודאי דהוי כיורד שלא ברשות לענין אם ההוצאה יתירה על השבח ובסימן קע"ח בהג"ה מיירי בכהאי גוונא שהי' דבר בלתי אפשר מבלי להשביחו להשדה בהוצאה זו:
שם הוצאה שיעור שבח. והיינו בהוציא ולא אכל כמבואר ברא"ש וטור אבל כשאכל א"י לומר אני רוצה להיות כבעל ולא כאריס דאם יהא דינו כבעל לא יטול כלום באכל משא"כ במורדת הוא בין אכל ובין לא אכל יכול ליטול הוצאה שיעור שבח כמבואר בסימן ט' והטעם דמורדת גרע שאין לה תוס' וממילא אין לה מתנה דדינו כתוס' בסי' פ"ה ואכל אין דינו רק כמתנה שנתן לה בעלה משא"כ בממאנת שאפילו תוס' יש לה וממילא דה"ה מתנה שנתן לה בעלה ואכל דמי למתנה וכשירצה להיות כבעל ולא ירצה בתקחז"ל להיות כאריס כשיאכל לא יהיה לו כלום דחשיב כמתנה שאכל:
סעיף י"א לא יטלו היתומים כלום. עפ"מ וב"ש שאפי' היתומים טוענין ברי מטעם דלבעל הוא דתיקנו רבנן דלהימני' בשבועה ולא ליורשים ע"ש ולכאורה קשה דהא הר"ן בר"פ כל הנשבעין כתב גבי המוציא הוצאות דמדינא נוטל בלא שבועה רק שחז"ל חייבו ותיקנו שישבע ע"ש ולפעד"נ דמ"ש הר"ן דנוטל מדינא כיון שברשות הוציא ע"ש אף שבאמת לא הוציא ברשות שמעצמו הוציא והשביח ואף שכתב הסמ"ע בסי' י"ד ס"ק כ"ט דכל שעושה להנאותיו דניקף דחשיב כיורד ברשות מ"מ הבעל כשהוציא והשביח לשבח עצמו הוציא והשביח מה"ת יתחשב כמוציא ברשות וע"כ צ"ל בכוונתו דכיון שנתנו לו חז"ל רשות להוציא ועשאוהו כאריס וכאפוטרופוס על נכסים אף לענין ממון שלא תוכל לומר לו עקור אילנך ועשו אותו כנתכוין לטובת האשה ממילא דינו כיורד ברשות שמדינא נוטל כנגד השבח בלא שבועה ואף שא"י כלל אם הוציא דשאר יורד שלא ברשות אין נוטל והבעל נוטל כיורד ברשות וכיון שרק מצד התקנה עשאוהו כיורד ברשות לא תיקנו רק לו משא"כ ביורשים (*) ונראה דה"ה בכל יורד שלא ברשות רק שנתכוין להשביח להנאת חבירו דבלא"ה אינו נוטל כלום כמ"ש הש"ך בסי' שצ"א סק"ב ע"ש שאין היורשים נוטלין בשבועה אפי' ע"י ברי דידהו דדוקא אותו שנתכוין לטובת חבירו הימנוהו רבנן ונאמן בשבועה משא"כ היורש שלא נתכוין לטובת חבירו צריך בירור אמנם אם היורש אומר ישומו לי הבית דין כמה צריך להוציא יכול לומר כמו בסרבן בח"מ סי' י"ד ע"ש: