בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן פו
סעיף א' ואם קיבל. עב"ש ס"ק ב' דלהרמב"ם יחזיר לבעל כיון דבחזקת מלוג הוא ע"ש. ולפ"ז ה"ה בטמונים לדעת הרמ"א בסי' פ"ה סעיף י"ב דבחזקת מלוג הן יכול להחזיר ג"כ לבעל והטעם דהא במלוג הבעל א"צ הרשאה מהאשה כמבואר בח"מ ולפ"ז צ"ל דלהתוס' והרא"ש המעות גלוים שביד האשה מן הסתם לאו בחזקת מלוג הוא מדאסור להחזיר לבעל דאם הי' בחזקת מלוג הי' יכול להחזיר גם לבעל. עוד כתב הב"ש דאם הבעל רוצה ליתן חרם דלהרמב"ם יכול ליתן ולהרא"ש א"י ליתן נראה דדוקא בגלוים שידע בהן הבעל מיירי דבטמונים שלא ידע בהן הבעל א"י ליתן חרם דכיון שנכסים שא"י הן לא זכה בהן הבעל עדיין ואין הנפקד מחויב להודיע להבעל שיזכה בהן כמו שא"י ליתן חרם עלי' אם אין לה נכסים שא"י לו וראי' לזה דא"כ משכחת לה שיכול ליתן חרם אף להרא"ש דהיינו במעות טמונים דהא בטמונים אף הרא"ש מודה שהן מלוג כמ"ש הרמ"א בסימן פ"ה סעיף י"ב אלא ודאי דרק בגלוים מיירי:
שם ואם אמרה של פלוני הוא כו'. עב"ש ס"ק ג' שכתב דלהרמב"ם דס"ל דחזקתן נכסי מלוג וא"נ להוציא מחזקתה לומר שלי הוא דה"ה דא"נ לומר של פלוני וכו'. והנה בנכסי' שא"י להבעל והבעל אינו כאן הדבר פשוט דנאמנת דנהי דחזקתן נ"מ הן מ"מ הא לא זכה בהן הבעל עדיין וקנה פ' באודיתא דידה ודמי להא דסימן צ' סעיף י"ב בהג"ה אף דשם מבואר דבעינן הודאה בב"ד נראה דשם כשלא הודית בב"ד לאו הודאה גמורה היא דיכולה לומר שלא להשביע או להפסיד לבעל אבל במקום שההודאה גמורה היא אפילו שלא בב"ד נמי חשיב קנין. ועוד דהא יש לה מיגו דאי בעי יהיב לפלוני במתנה דאפי' במברחת לא יקנה אותן בעל. אך מהטור נראה דאפי' הבעל מוחה מהני ומשמע דאפילו הבעל כאן בשעה שאומרת של פלוני ומוחה אפ"ה נאמנת וכן משמע דאפילו בנכסים שידע בהן הבעל נאמנת וכיון שהרמ"א העתיקו ולא כתב שהרמב"ם חולק משמע דכ"ע מודים בזה. לכן נראה דעיקר הטעם דנאמנת הוא מטעם דבאינה נו"נ שאפילו הבעל מוחה הדין הוא דיחזיר להאשה כיון דעכ"פ הקרן שלה ודין של הבעל עם האשה כמבואר בח"מ ס"ק ז' הרי יש לה מיגו דאי בעי נותנתן לאותו פלוני במתנה דאז לא יוכל הבעל להוציא מפלוני כמ"ש הב"י בשם המגיד שכ"כ בשם הר"י מיגא"ש דאי כבר נתנתן לאותו פלוני שאין הבעל יכול לערער עוד וכו' ע"ש והרב המגיד כתב זה אליבא דהרמב"ם הרי מוכח דאף שממנה יכול הבעל להוציא מ"מ אם כבר נתנה לאותו פלוני אין הבעל יכול להוציא מידו. והטעם נראה לומר דהאשה אין חשובה למוחזק נגדו שידו עדיפא מידה ואין לאשה יד כלל דיד האשה כיד בעלה אבל פ' כשטוען ברי דהדבר שלו והוא מוחזק דהממע"ה ולפ"ז יש לה מיגו אפילו הבעל מוחה כיון דהדין הוא דיחזיר לאשה ודין הבעל עמה יש לה מיגו דאי בעי שקלה ויהבי' לפלוני במתנה אפילו בפני עדים ושוב א"י הבעל להוציא מפלוני וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ע"ט והובא בב"י בח"מ סי' מ"ז ובסמ"ע שם באם אומר שיש לו עסק מפלוני בכדי להפקיע מבע"ח נאמן במיגו שהי' נותנין לו בפירעון חובו ומיגו שהי' נותנין לו במתנה לא מהני מהטעם שכתב שם ע"ש ומשמע דהמיגו הוא שיכולה ליתן לו עכשיו בפירעון חובו ועיין בח"מ שם שמביא ראי' מכאן לדבריו דלשם וא"כ ה"נ בכאן המיגו הוא בכה"ג שיכול ליתנו לפלוני בפני עדים ועיין מ"ש בספרי נה"מ בזה בח"מ ע"ש:
עוד הקשה הב"ש דכאן משמע דג"כ א"נ במיגו ובסימן פ"ה מבואר להיפך דנאמנת במיגו ותירץ שם דלאו מיגו הוא דצריך להודיע לבעל ע"ש. ולפע"ד נראה דדבריו תמוהין דמשמע מדבריו דכשמודיעין לבעל והוא מוחה אין ליתן לה וכמש"ל בס"ק ז' א"כ למאי נ"מ כתב דכ"ז שהיא חיה יחזיר לאשה ולפ"ד קשה דכיון שמודיעין לבעל א"כ ממ"נ אם יודה הבעל פשיטא ואם ימחה יחזיר לבעל וכוונת המחבר שם בהא דמחזיר להאשה מבואר בסמוך. לכן נראה דהנה הא דמקשה הב"ש מהרב בהג"ה סימן פ"ה ולא הקשה מכאן דברי המחבר גופא דמ"ש מאשה שאינה נו"נ דנאמנת במיגו ועכצ"ל דאין לדעות זה לזה דחזקה שהן נ"מ הוא רק חזקה בעלמא ומיגו במקום חזקה הוא בעיא דלא איפשטא ואזלינן בתר המוחזק וכשהוא בידה היא מוחזקת והנפקד תפס בחזקתה ל"מ בנכסים שאין ידועין שהיתה יכולה למכור וליתן בודאי כשתפס בחזקתה דמיא אלא אפילו הנכסים שהן ידועין לבעל מכל מקום הבעל מיקרי מוציא מחזקתה דרשותה ורשות הנפקד לאו ברשות הבעל הוא דהא אפילו כשהבעל מוחה מחזירין לה אבל בנו"נ דדינו של הנפקד הוא באמת רק להחזיר לבעל דנו"נ הכל הוא משל הבעל ותפיסת הנפקד הוא רק בחזקת הבעל וכרשות הבעל דמי ואף דיחזיר לאשה הוא משום דהוי כמחזיר הפיקדון לאשת המפקיד וחשיב כמחזיר לבעל עצמו ועמ"ש בסמוך ולכך חשיב הבעל כמוחזק גמור כיון דהמפקיד כתופס להבעל דמי והוי כמיגו להוציא דלא מהני לכ"ע. ולפ"ז גם בסי' פ"ה ל"ק כיון דהוא בידה ממש ואמרה שלי דהיא מוחזקת ממש מהני מיגו ל"מ כשהבעל טוען שמא דאפי' מיגו להוציא מהני בברי ושמא ואפי' הבעל טוען ברי מ"מ כיון שהיא מוחזקת ממש מהני מיגו אך כשהבעל טוען שמא קשה קצת דברי ושמא הא אמרינן אף במיגו להוציא. אך ז"א דכיון דאומרת של פלוני הוא ברי. דידה לא מהני לגבי פלוני כיון שפלוני אינו מוחזק כמו בכתובות דף ע"ו גבי מומין דברי דידה לא מהני לגבי אב ע"ש בתוספות:
שם אם נאמנת לו. הרמב"ן בחי' הקשה דמה"ת תועיל מה שנאמנת לו כיון שאפילו הוא בידה א"נ בדלית לה מיגו ע"ש והכא בשעת מיתה לית לה מיגו כמ"ש התוספות ב"ב דף נ"א והרמב"ן תירץ משום דאין משקרת בשעת מיתה והש"מ סתר זה דהא קיי"ל דאף בשעת מיתה חיישינן לקנוניא. ולפענ"ד נראה לומר דהכא מיירי בנכסים שאינן ידועין לבעל ואמרה של פלוני הוא שלא בפני הבעל והנה הא שכתבו התוספות דבשעת מיתה לית לה מיגו דשקלה ויהבה דבשעת מיתה א"י ליקח מ"מ יש לה מיגו דאי בעי נתנה לו בשעת מיתה במתנת שכ"מ דהנכסים שאינם ידועים מהני מתנתה ובאינה נאמנת לו דהיינו דאינה נאמנת לו הוא הפי' כמו שפי' הרשב"ם דנראה לו דמחמת בושה אומרת כן וגם צ"ל כן לפי' הרמב"ן ובזה לא שייך תו מיגו ולא חזקה. ולפ"ז א"ש מה שהקשה הב"ש בס"ק ג' בהא דנו"נ דאינה נאמנת הא יש לה מיגו יעו"ש די"ל דקאי ארישא באמרה בשעת מיתה דלית לה מיגו דאי בעי שקלה ויהבה ובאינה נו"נ יש לה מיגו דנתנה במתנת שכ"מ משא"כ בנו"נ דלית לה מיגו זו וזה ברור:
שם כל זמן שהיא חיה. עיין בח"מ סק"ו וב"ש סק"ד תמהו על הראי' שהביא הריב"ש. ולפעד"נ דודאי כשהבעל מעכב אין נותנין לה רק דמיירי שאין הבעל כאן ובשעה שבאה ליטול אומרת שלי או של פלוני יכול להחזיר לה כיון שא"י אם הוא משקרת וכן מוכח מהמגיד פ"י מהל' שאלה דמה"ט מחזירין לאשה דשמא אחרי' הפקידו בידה וגם מטעם שכתבו שאר פוסקים כיון שלא הפסיד לבעל מה שנטל ממנה והחזיר לה שהרי הוא במקום שהיה מקודם וא"צ כלל להודיע לבעל ומביא שפיר ראי' ממה שמחזירין באשה שאינה נו"נ להרמב"ם אף כשאומרת שלי או של פלוני שמוציאה אותן. מחזקת נ"מ להרמב"ם ואפ"ה יחזיר לה. ומ"מ נראה דאחר שגירשה שוב א"י להחזיר להאשה דשוב ל"ד למקום שנטל דבשעה שנטל ממנה לא היתה נאמנת לומר שלי והי' נוטל ממנה כשמגרשה וכשמחזיר לה אחר שגירשה אף שיראה הבעל אותן בידה תהיה נאמנת לומר שלי וכן נראה דאפי' אם לא גירשה אם אין עתה נו"נ בביתו ואין מאמין לה שוב דאסור להחזיר לה בלא ידיעת הבעל דגם כאן אינו דומה שוב למקום שנתן כיון שעכשיו שוב נאמנת לומר שלי אפילו כשרואין אותן בידה:
שם אם החזיר לבעל פטור. נראה דמיירי דוקא כשבא הבעל סתם ליטול מה שהפקידה אשתו די"ל דנוטל אותן בחזקת נ"מ אבל אם בא ליטול אותן ואומר שגנבה ממנו דהדין דאסור להחזיר לבעל ואם החזיר נראה דחייב לשלם דהא אפילו בדין דכל דאלים גבר אם נטל אחד והחזיר לאחר מחויב ג"כ לשלם להשני כמבואר בב"ב דף ל"ה ובטור וש"ע סימן קל"ט א"כ ה"נ כיון דהדין מי שמוחזק נאמן וכבר טען הבעל שלי הוא דנאמן כשהוא מוחזק ואם יחזיר לה היא נאמנת חייב לשלם כמו בדין דכל דאלים גבר:
סעיף ב' אשה שמכרה. עיין ב"ש ס"ק י"ז שכתב דמ"ש הרמ"א הוא שיטת הבה"מ (שפסק כהרא"ש והר"ש והרא"ה שהיא נאמנת) ודעת המרדכי הוא דוקא כשהלוקח טוען ברי שהוא של אשה וע"ש במרדכי בפ' ח"ה דהא דנאמן ביודע הוא מטעם מיגו דמינך זבינתי' ע"ש ומוכח דפוסק כהרמב"ם דהכל בחזקת מלוג ולזה תמה הב"ש על הרמ"א שפסק בפשיטות כהג"מ הא להרמב"ם צריך להחזיר בלא ידע או בידע ול"ל מיגו וא"כ קשה מדלא חילק ומשמע אפילו בטמונים הדין כן והרמ"א פסק לעיל דלכ"ע בחזקת מלוג הן ומה שסיים מיהו דבריו במישרים כתב נמי דוקא בידע שהן של בעל וכו' והיינו בנו"נ דזה חשיב כידע כמבואר ברי"ו ע"ש מוכח דבאינה נו"נ א"צ להחזיר. אמנם אין זה תירוץ על הרמ"א דהרי"ו ס"ל כשיטת הרא"ש דאפילו בטמונים נאמנת לומר שלי לגמרי וס"ל ג"כ כשיטת הרא"ש ור"ש. ובעיקר קושיתו על הרמ"א יש לתרץ בטמונים דנהי דלהרמב"ם בחזקת מלוג הן מ"מ אינן בחזקת נכסים שהן ידועים לבעל ולכך א"י להוציא מהלוקח אם לא שתקף מהלוקח וכ"כ בספר הפלאה. ומ"ש עוד בספר הפלאה דבטוען גנבה ממני אפילו ידועין לבעל א"צ להחזיר דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן. והוא תמוה דבשלמא בשאר אנשים כיון דלא מחזיקינן בגנבי מסתמא אמרינן דודאי מכר לו או נתן לו משא"כ באשה דנהי דלא מחזיקינן בגנבי ושקר הוא אלא שלא גנבה מ"מ אף שהן שלה הן בחזקת נ"מ ואפילו מכר לה הבעל אוכל הפירות וכן בנתן לה הבעל אוכל פירי פירות ואינה יכולה למכור כמבואר בסי' פ"ה סעיף ז' ע"ש: