בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן פה
סעיף א' אין שומעין לה. עב"ש ס"ק א' אפילו התנה עמה קודם הנשואין לא מהני וכו'. הנה תנאי גמור בשעת קידושין ודאי מהני כמבואר בסימן ס"ט סעיף ו' רק הכוונה כשאמר סתם איני פודך שזה אינו לשון תנאי רק לשון סילוק כמ"ש התוס' בכתובות דף פ"ג בד"ה בדרב כהנא. ועמ"ש בסימן ע"ח. ולפ"ז אין מועיל סילוק רק כשמסלק עצמו מפירות ורוצה ליתן פירקונה. אבל שלא לפדות ולא לקבל פירות לא מהני סילוק דהא מבואר בריש הכותב דסילוק לא מהני רק מכח דרב כהנא שיכול לומר לא ניחא לי בתקנת חכמים זהו דוקא בתקנת חכמים שהוא רק לטובתו אבל כשאומר איני נוטל פירות ואיני פודה שמסלק ג"כ טובתה לא שייך סברא דלא ניחא לי:
סעיף ב' ואם פשע הבעל. עב"ש ס"ק ד' מ"ש לתרץ קושיית הב"י על הטור שתלה הדין בדברי הר"י הא מבואר כן בסוגיא. וכתב דנ"מ לענין לוקח לל' יום וכו'. והוא דחוק דזה כבר כתב בפ"מ סימן שמ"ו ואין לו ענין לכאן. ולפעד"נ דנ"מ גם כאן בבעל וקמ"ל הטור בשם ר"י דאף לפי המסקנא דבעל לוקח הוי מ"מ הוי ש"ח ולא מיפטר רק משום שהוא שמירה בבעלים ונ"מ לענין שליחות יד וכן לענין שבועה שאינו ברשותו דאם נאמר דכשהוא לוקח אין דנין עליו דין שומר כלל ופטור משבועה ומש"י ואם נאמר הטעם דהוי שמירה בבעלים חייב שבועה ובש"י כמ"ש שם בחידושי לח"מ ע"ש:
סעיף ג' בגדי אשה. עב"ש ס"ק ה' שכתב וז"ל היינו מה שהיא לובשת כתב הרא"ש דהם נ"מ ולאו נ"מ ממש דהא אין לו רשות למכור ולהשכין אלא נ"מ למ"ש בסימן צ' גם נ"מ לענין מוכרת בסי' ע"ז עכ"ל. והוא תמוה מאוד דהא בין נ"מ בין צ"ב אין רשאי למכור ולהשכין. לכן נראה דלפי מה שסיים אלא נ"מ למ"ש בסימן צ' גם נ"מ וכו' מוכח מדבריו דס"ל דבגדים שהכניסה לו דין צ"ב יש לו לכל הדברים ואם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו דהא כתב דאין נ"מ רק למ"ש בסי' צ' והיינו ע"כ מ"ש שם בסעיף י"ד בהג"ה דבגדי אשה אם מכרן בטל לכ"ע ע"ש דאפילו למאן דס"ל דמטלטלין צ"ב אם מכרן קיים משום שרשאי לבלותן אבל הבגדים שלה כיון שאינו רשאי לבלות מכרו בטל מוכח דס"ל דדין צ"ב יש לו לשאר דברים רק מחמת שאין רשאי לבלות מכרו בטל וכן בסימן ע"ז לענין מורדת יש ג"כ סברא לומר דאף שנוטל הצ"ב הוא משום כיון דנתנה לו רשות לבלותן ולשלם כשיגרשנה מדעתה ולכך במורדת א"צ להחזיר כורש רש"י דף ק"ב לענין פיחתו והותירו. ולפ"ז נראה דבריש דבריו יש ט"ס וכצ"ל דהא אין לה רשות להשכיר ולהשכין והכוונה דהנה בנ"מ יש להאשה רשות למכור בטובת הנאה כיון שהגוף שלה משא"כ בנ"ב אין מכירתה כלום דהא אין לה בהן שום דבר ודמי למוכר דבר שלא בא לעולם. ולפ"ז בבגדים שלה כיון שפיחתו והותירו שלא חשוב הגוף שלו רק שיש לה זכות ללבשן אינה יכולה למכור אף בטובת הנאה כנ"ל בכוונת דבריו. אמנם מדברי הרא"ש בתשובה סימן מ"ג שהביא הרמ"א בסי' ע"ז משמע דלכל דבר הבגדים הן נ"מ שכתב הטעם כיון דלא שמעינן בכתובה ע"ש וממילא דלכל דבר יש להן דין נ"מ וכן משמע בח"מ בסי' ע"ז:
סעיף ג' ויש מי שאומר דנכסי צ"ב. עב"ש ס"ק ו' דאם כבר קיבל אחריות דא"י לסלק דדינו כשומר דא"י לחזור תוך הזמן וכו' ע"ש. ולכאורה אין הנידון דומה לראי' דשומר משועבד לשמור והוי כפועל אבל הכא דיכול לשמש בו ומכ"ש במעות דהרשות בידו להוציאן אין לו דין שומר רק דין שואל ולוה שיכול לחזור בו. אך נראה הטעם פשוט דמבואר בח"מ סי' ע"ד דאפילו בלוה במקום שהזמן נתקן אף לטובת המלוה שא"י לחזור בו וא"כ הכא הזמן גם לטובת האשה הוא דהא אם יהי' נ"מ יהי' לבעל פירות ולא יהיה אחריותן עליו וכשיהי' צ"ב יהי' אחריותן עליו וטובת האשה הוא הזמן וממילא א"י הבעל לחזור בתוך הזמן משא"כ בלוה שמסלק למלוה תוך הזמן המלוה יאכל הפירות מהמעות וכ"כ בספר הפלאה:
סעיף ד' ואם יש פירות בקרקע. עב"ש ס"ק ז' שכתב וז"ל וכן קרקע כשאין בה פירות ורוצה למכור אותה וליקח דבר אחר שעוש' פירות א"צ הרשאה כיון שמגיע לו הפסד וכו'. נראה מדבריו דלא פליגי הרמב"ם והרא"ש רק בקרקע שאין לו עכשיו פירות ועומדת לגדל אח"כ שאין להבעל הפסד בעיכוב המשפט עד נתינת ההרשאה אבל בקרקע שצריך למכור תיכף ולקנות תיכף קרקע שעושה פירות שיכול הבעל לומר שמגיע לו הפסד בעיכוב א"ג להמתין על ההרשאה וכן במעות א"צ להמתין מה"ט שאומר אני רוצה לקנות תיכף קרקע שעושה פירות מיד. ולפעד"נ דא"א לומר כן דא"כ מנין לו להטור ותרומת הדשן שהרא"ש חולק עם הרמב"ם הא הרא"ש בתשוב' לא הזכיר כל רק מקרקע שאין בו פירות כלל וצריך למכרו ליקח בהן קרקע ובזה אף הרמב"ם ור"ה מודי לפי דברי הב"ש. ועוד דבהדיא כתב הת"ה דבקרקע אף שעומד למכור א"י לדון בלא הרשאה רק במיתתה ע"ש. ולכן נראה דרק במיתתה הדין כך כמ"ש הת"ה. וליישב דעת הב"ש נראה דהנה בדין זה ביש פירות דא"צ הרשאה יש מקום עיון דהנה בח"מ סימן קכ"ב סעיף ט' בסמ"ע ס"ק כ' הביא מחלוקת הרא"ש עם הרמב"ם דהרמב"ם ס"ל דאם ליתא במתא כיון שהשותף יכול לסתור דינו צריך הרשאה והרא"ש ס"ל דאף שיכול לסתור דינו בליתא במתא מ"מ יכול לתבוע כל החוב וא"י לומר לו דון על חלקך שיכול לומר שיש לו היזק שאם יזכה החצי יצטרך לחלוק עם שותפו והב"י סתר זה ע"ש והטור והמחבר פסקו כהרמב"ם ע"ש וכ"כ הר"ן פ' מי שהי' נשוי. דהא בהא תליא דבכ"מ שיכול לסתור דינו צריך הרשאה ובעל ואשה כשיש פירות בקרקע כתב הר"ן בגיטין ס"ו פרק השולח דדמי לשותפין ומשמע דהיכא דליתא במתא צריך הרשאה דהא האשה יכולה לסתור דינו אף על הפירות כמ"ש הר"ן. ולכאורה קשה דלמה השמיט דין זה בש"ע דהיכא דליתא במתא צריך הרשאה ואף הח"מ וב"ש לא הביאו דברי ר"ן רק לענין דיעבד אי מהני הודאתו וקבלת עדות ולא הביאו זה לענין לכתחילה א"צ הרשאה ולכן נראה דבכאן אף הרמב"ם מודה דאפילו ליתא במתא א"צ הרשאה לכתחילה אף שיכולה לסתור דינו בדיעבד דדוקא התם פליגי דיכול לומר לו דון על חלקך (ומה שהקשה הרא"ש שם דהא יהי' לו הפסד כשידין על חלקו לבד שיצטרך לחלוק עם שותפו כבר סתר הב"י הביאו הסמ"ע שם) משא"כ הכא שא"א להבעל לתבוע חלקו לבד דאם אין לו קרקע אין לו פירות וכל שיתרבה פלק הקרן של האשה יתרבה חלקו בפירות לכ"ע צריך לדין עמו בלא הרשאה ואפילו כי ליתא במתא דכל שיש היזק לתובע הוי כתובע חלקו כיון דחלקו מעורב בו ועיקר המחלוקת של הרמב"ם והרא"ש כאן הוא דהר"ן בגיטין כתב דכשיש פירות בקרקע אזי הן דומין לשותפין וסובר הרמב"ם דדוקא כשיש עכשיו פירות בקרקע שהן שלו עכשיו אזי הן דומין לשותפין אבל כשאין עכשיו פירות אין דומין לשותפין וצריך להרשאה אף שיש להבעל זכות בפירות שעתיד לגדל או שיש לו זכות למכור קרקע זה לקנות קרקע לפירות זכות זה אינו מחשבו לשותף עדיין עד שיש פירות ממש עכשיו בקרקע וצריך הרשאה רק במעות מזומן כיון שמוכן לקנות בו דבר שיש לו תיכף פירות כתב הת"ה דדמי לקרקע שיש בו פירות עכשיו והרא"ש סובר דאף בעתיד לגדל יש לו דין שותף וכיון שיש לו דין שותף ואז יכול לדון על חלק שותף חבירו או על חלק האשה בלא הרשאה והיינו דוקא לענין אם השותף השני כשאיתא במתא א"י לקלקל הקבלת עדות דהוי כנתקבל בפניו דשותף דמי כאילו הי' שליח שותפו משא"כ להרמב"ם לא מהני הקבלת עדות שנתקבל לפני בעל הקרקע שעתיד לגדל לאחר זמן משא"כ לענין אם טוען נגד הבעל לאו בע"ד דידי את שיש בו ג"כ מחלוקת הרמב"ם והרא"ש דלהרא"ש דיש לו דין שותף בעתיד להתגדל א"י לומר לאו בע"ד דידי את ולהרמב"ם יכול לומר ואין הבעל יכול לתובעו כלל כיון שאין לו הפסד אבל בקרקע שאין בו פירות כלל שעתיד למכור מיד אף הרמב"ם מודה שעכ"פ יכול לתובעו מיד ואין הלה יכול לומר לאו בע"ד דידי את כיון שחלקו מעורב בו ודמי לתובעו חלקו ורב האי לא קאמר דאין לו דין שותף לתבוע בלא הרשאה רק לענין שאין תביעת הבעל וקבלת עדות מועיל לענין האשה באיתא במתא אבל לעני שלא יהי' יכול לומר לאו בע"ד דידי את כ"ע מודי דאינו יכול לומר וחייב לדון עמו בלא הרשאה ואף שדין זה לא מועיל נגד האשה כיון שאין לו דין שותף לרב האי מ"מ חייב לדון עמו מטעם הנ"ל דאפי' מי שאינו שותף ויש לו זכות בקרקע לפירות כגון שוכר בית מראובן ולוי החזיק בקרקע יכול ראובן לתבוע זכותו אבל מ"מ אינו חשוב שותף שיהא מועיל הקבלת עדות שלא בפני ראובן. וזהו כוונת הב"ש במ"ש דאם הקרקע אין לו פירות כלל ורוצה למכור יכול לדון בלא הרשאה והיינו שא"י לומר [לאו] בע"ד דידי את כיון שמגיע לו הפסד והיינו מטעם הנ"ל. והא שהקשה הב"ש בסי' פ"ג ס"ק ה' על המחבר בחבלה דהא דמי למעות ע"ש לא ידעתי מאי קשיא לי' דכוונת הת"ה הוא דוקא כשיש לו תביעה על מעות מזומן בעין כגון פקדון וכדומה דמוכן לקנות דבר שיש לו פירות תיכף משא"כ בתביע' חוב דאי פיקח הוא מגבה קרקע שעתיד לגדל פירות:
סעיף ו' אשה ששאלה. עיין בספרי נתיבות המשפט סימן שמ"ו מה שכתבתי בזה:
שם ואם הודיעו. עב"ש ס"ק י"א שכתב דלהרא"ש דהוי שמירה בבעלים י"ל דפטור אפילו אם הודיעו וכו'. לכאורה תמוה דהא קיי"ל כר' יוסי דתחזור פרה לבעלים ואמרינן בש"ס בהדיא דלר"י לא חשיב שמירה בבעלים. ואפשר דכוונת הב"ש דדוקא בהיכא בעילויי עיילי' לחיובו כגון ששכרה והשאילה בזה שייך לומר כיצד הלה עושה סחורה ובודאי אדעתי' דבעלים השאילה ומעיקרא השואל לבעלים נתחייב והן הן הבעלים של השואל. אבל היכא דלא עיילי' לשמירתו שהחיוב נשאר עליו ואדעתא דידי' מסרו לשמור ונגד חיוב זה חשיב שומר ראשון בעלים של השומר השני:
סעיף ז' והפירות שמוציאין. עב"ש ס"ק ט"ז ומזה מוכח דיכולה ליתן המעות לאחר וגם אין יורש וכו'. ובסי' קי"ח מבואר שם דבע"ח שהלוה לה כו'. הא שמביא מסימן קי"ח הוא סתירה להוכחה ראשונה דהא הנחבל בע"ח הוא ויכול לגבות אפי' ממתנה שנתן הבעל שיש לו בהפירות. אך באמת שם בסי' קי"ח תמה הב"ש ע"ז דלמה יהי' הבע"ח יכול לגבות מזה כיון דהבעל יורש ואוכל פרי פירות. ולפעד"נ דהא מבואר שם דהבע"ח יכול לגבות ממתנה שנתן לה הבעל היינו שעומד במקום אשתו ולהוציא מהבעל פירות תמיד לקנות בהן קרקע שיאכל פרי פירות וכשיקנה קרקע הבע"ח יכול למכור אותו קרקע בטובת הנאה וכן מכל הפירות שיעלה בכל שנה מהקרקע שנתן לה הבעל אסור להבעל לאוכלן רק לקנות קרקע שהבע"ח יהי' יכול למוכרן בטובת הנאה וכן בתשובת הרא"ש עיקר פילפולו שם אם רשות להבעל לאכול כל הפירות מחמת שאשתו נתרצית שיאכלם הבעל. וע"ז כתב שם דאין רצון האשה מועיל ע"ש:
אמנם נראה לפענ"ד דודאי הבעל יורש אותן המעות שלקחה בטובת הנאה בכתובתה דמה"ת נעקור ממנו ירושה דלקצת פוסקים הבעל יורש מדאורייתא רק שאין לו דין לוקח על הירושה ואם מכרה ונתנה קיים כמ"ש בס"ק ט"ז ולכך גובה הבע"ח והבעל בממון זה יורש כבן לאב:
סעיף ח' שלא מחמת מרדה. עמ"ש בזה בסי' ע"ז:
סעיף ט' המוכר קרקע. עב"ש ס"ק י"ט שכתב בשם הג"א דכשנתנה הכסף ואח"כ כתב השטר דקנתה. ולכאורה תמוה דהא התוספות בב"ב דף נ"א בד"ה דלזוזי כתבו וז"ל א"נ כגון שכתב השטר תחילה ואח"כ נתנה הדמים וכו' וע"ש בדבריהם דע"כ מיירי הש"ס במקום שאין קונין בכסף לבד. ולפי דבריהם ע"כ קושית הש"ס דמקשה דל זוזי מהכא ותיקנו בשטר הוה ביהבי והדר כתבי וע"ז משני דשטר לחוד לא קניא למ"ד דאפילו ביהבי והדר כתבי לא קני היכא דאיכא למימר לגלויא זוזי וא"כ במעות טמונים דקיי"ל דאמרינן לגלויא זוזי ודאי לא קני. ואפשר דהג"א קאי בשיטת הרמב"ם דס"ל בין במעות טמונים ובין במעות גלוים ואפילו תקף הבעל ואין חילוק בין טמונים ובין גלוים רק לענין קנין של גוף השדה דבטמונים יכול לומר להוציאו מידה נתכוונתי וא"כ ביהבי זוזי והדר כתבי שטרא שכבר נעשה גלוים כשלקח ממנו המעות ונעשה נכסי מלוג שהגוף לאשה והפירות להבעל וא"כ למה נתן לה השטר מכר כיון שהן גלוים ואעפ"כ רצה למכור לה כיון שקנין שלה הי' רק שיהי' השדה נכסי מלוג ויכולה לקנות בהן קרקע שיהי' נ"מ וא"כ הרי נתנה כסף ושטר וקנין גומר הוא ולכך קנתה ובפירושא דהש"ס סובר כשיטת הרשב"ם דבשטר אפי' בכתבי והדר יהבי לא אמרינן לגלויא זוזי ע"ש ברשב"ם אבל להרשב"א והתוס' דס"ל כשתקף הבעל נאמן לומר שהן שלו לגמרי וא"כ מאי בכך שנתן לה השטר מ"מ כיון שלא נתנה כסף כלל כיון שהבעל נאמן והוי כשטר בלא כסף דלא קני וכתירוצא דהש"ס ונ"מ גם להתוספות ורשב"א בהבעל טוען שמא טמונים דהוי המעות נ"מ ומהני הקנין ביהבי והדר כתבי שטרא כמו להרמב"ם. ומ"ש הג"א במקום שאין קונין בכסף לאו בדוקא כתב כן דמכ"ש במקום שקונין בכסף לבד דהדין כך:
שם גלוים וידועים. עב"ש ס"ק כ' מה שחילק בשם המגיד בין הלואה כשלוה ממנה המעות יצאה מחזקתה לגמרי ומחזיקין אותן שהן שלו משא"כ במכר נשאר המעות בחזקתה ע"ש. והלח"מ בפרק כ"ב מהל' אישות הקשה ע"ז דא"כ מה הקשה הש"ס בב"ב ד' נ"א אהא דהמוכר שדה לאשתו קנתה ולא אמרינן לגלויא זוזי הוא דבעי מהא דלוה לאשתו ע"ש ולע"ד המגיד לא מקשה מידי די"ל לעולם לא אמרינן לגלויא זוזי הוא דבעי ומ"מ בהלואה אין לו עליו כלום דהא אפילו בגלוים אין יכולה לתובעו מטעם שיצאו המעות מחזקתן ע"ש ולמה לי' להש"ס לשנויי סברא דניחא לי'. ולפמ"ש בספרי נה"מ סי' ס"ב בח"מ דאף שבמכר לא יצאו המעות מחזקתה ונאמנת היא על המעות שהן שלה ומוקמינן המעות בחזקת מרע קמא דהיינו האשה מרע לענין גוף הקרקע כשהבעל טוען המעות שלי הן וממילא לא קנתה ומוקמינן הקרקע בחזקת מרא קמא דהיינו הבעל דלעולם אין יכולין להוציא דבר מחזקתו והקרקע דמי ממש למעות הלואה דכמו שא"נ על מעות הלואה כיון דכבר יצאו המעות מחזקתה מכ"ש בגוף הקרקע שמעולם לא הי' הקרקע בחזקתה שא"נ ולא קנתה ועכצ"ל דכיון דמכר וכתבו שטר דהוי כהודאה א"נ המכירה עצמה הוי כהודאה כיון דלא אמרינן לגלויא זוזי וא"כ תיקשי אמאי פטור מלשלם בלוה הא שטר הוי כהודאה ומשני דבהלואה לא חשיב כהודאה מטעם דלא ניסא לי' משא"כ במכר ומ"ש המגיד בלוה הטעם משום שהי' לו לקנות קרקע כתב כן לרווחא דמילתא דעיקר הטעם משום שיצא המעון מחזקתה:
עוד כתב הב"ש בשם הנימוקי יוסף דמעות גלוים היינו שידוע. ואין לפרש בדברי הנמוקי יוסף דהפי' המעות ת"י צריך שיהא ידוע שהי' לה ממון מיוחד שאין לבעלה רשות בהן דא"כ אין הפרש בין נו"נ לאין נו"נ ובש"ס לא אמרו צריכה להביא כפי' שהי' לה ממון מיוחד רק בנו"נ רק כוונתו כשתפס הבעל צריך שיהי' לה עדים שהי' לה ממון מיוחד ולכך לא קנתה שיכול לומר להוציא מידה נתכוונתי והא דאמר גבי מעות טמונים משום גלוי זוזי ולא אמר משום דלהוציא מידה דטעם זה מועיל אפי' בגלוים כ"ז שלא הביאה ראי' נראה דבטמונים אפילו שטוען הבעל שמא או אפי' שהבעל מודה שאינו שלו מ"מ יכול לומר לגלויא זוזי הוא דבעי שלא קנתה אפילו בתורת נ"מ ובגלוים כשמודה שאינו שלו קנתה בתורת נכסי מלוג רק כשתקף נאמן לומר שהן שלו לגמרי וצריכה שתביא ראי' שהי' לה ממון ואפי' מביא ראי' שהי' לה מעות שהן שלה לגמרי הבעל אוכל פירות כיון שלא פירש וכמ"ש הש"מ בב"ב ע"ש. אך מ"מ תמוהין דברי הב"ש דהא הרמ"א הביא דברי הנ"י בסי' פ"ו גבי לוה מהאשה בהוא טוען טמונים היו והיא אומרת גלוים היו וכו' ולדברי הב"ש דאפילו בגלוים צריכה להביא ראי' כשהבעל תופס א"כ אין בטענתה שטוען גלוים ממש דהא צריכה להביא ראי' אפילו בגלוים אלא ודאי דהנ"י לא כתב כן רק לרבותא דאף כשמביאה ראי' שהי' לה ממון שאין לבעלה רשות כשקנה שדה מבעל הבעל אוכל פירות מטעם שכתבתי לעיל:
שם ויש אומרים דאם טוען ברי. עב"ש ס"ק כ"א דבטוען שמא המעות בחזקת נ"מ והטעם הוא דנאמן כשהוא בידו לומר שהן שלו לגמרי משום דכיון שהן טמונים דאיכא ריעותא ההן דמי לדררא דממונא שיש ספק לב"ד בלא טענותיהם דמועיל תפיסה ולכך כשהן בידו שתקף ממנה נאמן בטוען ברי כמ"ש התוס' בב"מ ד' ק' אבל בטוען שמא לא מהני תפיסה כמ"ש התוס' שם. אבל בגלוים הוי חזקה דהן שלה לגמרי מדלא תבעה כשידע מהן וכשהן בידה מהני תפיסתה ולדעת הרא"ש שהביא הב"ש אף בטמונים נאמן לומר שהן שלה לגמרי ומאן דס"ל דבמעות טעונים אפילו כשהן בידה א"נ להוציא מחזקת נ"מ הטעם כיון דטמונים הן יש הוכחה שאילו הי' נותן לה לגמרי שקל יוצא למתנה לא היתה מטמינה אלא הית' מפרסמת ומדהטמינה ודאי נ"מ הן והטמינה כדי שיהיו נכסים שאין ידועים לבעל:
סעיף י"א ע"מ שאין לבעלה רשות. עב"ש ס"ק כ"ב שהביא פלוגתא בין הבעה"ת לרש"י ורא"ש אי הבעל יורש במתנה זו ומוכיח מהרא"ש זה שהקשה בהא דאם מתה יחזור לבעל ותי' דאף אם נתנו לה יורש אותה הבעל להבעה"ת אכתי קשה שמא נתנו לה בתנאי דע"מ שתרצה דאז אין יורש אותה. ובספר הפלאה תמה כיון דאם אמר כך אף לדידה לא אקני והוא של הנותן לכך לא חיישינן שהוא נגד החזקה דכל מה שהוא ביד אדם הוא שלו וכו' ע"ש ודבריו תמוהי' דהא הרא"ש הוא מהסוברים דבע"מ שאין לו רשות קנה הבעל לגמרי וא"כ ע"כ כשהקשה דניחוש שמא ניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשו' לחוד אין הכוונה דאמרינן ע"מ שאין להבעל רשות בו דבזה קנה הבעל לגמרי הפירות וירושה א"כ ע"כ קושייתו הי' בייחד לה דבר מיוחד כעין מה שאתה נותן לפיך וע"ז תי' דמ"מ יורש אותה וכן מוכח בתשובת הרשב"א שהביא הב"י באה"ע סימן פ"ו שיורשי האשה תובעין לבעל בשטרות שנכתבו על שמה שהן היורשין וגם הרשב"א רצה לזכותן מטעם דכשמתה על האחין להביא ראי' רק שסתר זה מטעם נו"נ ע"ש והרשב"א בחידושיו לקידושין ונדרים פסק ג"כ דלא מהני ע"מ שאין רשות לחוד רק מה שאתה נו"נ לפיך ע"ש וא"כ יורשין מה עבידתייהו הא הספק אינו רק בין הבעל והנותן ונגד הנותן לא הי' צריך הרשב"א לפלפל ברחוק והא נגד הנותן ל"ח כלל מטעם חזקה דכל מה שתחת יד אדם וגם בלא"ה אין סברא כלל להוציא מיד הבעל מחשש שמא יש נותן כיון שאין המערער לפנינו שמוציא מיד הבעל ולפסוק הדין שיהי' מונח עד שיבא אליהו מחשש איזה נותן דהא כולם פסקו דיכול הנפקד להחזיר תמיד לבעל כמו לאשה ול"ח לנותן וכן מוכח בהר"ן בנדרים ד' פ"ח גבי הנודר הנאה מחתנו ורוצה לתת מעות לבתו שכתב הר"ן דודאי מזונות יכול ליתן סתם דהא זן את אשתו ובזה לא זכה הבעל כלל רק שרוצה לתת לבתו מעות שיהי' מצויין להוציא כחפצה וכו' ובמתניתין קתני אלא מה שאתה נותנת לפיך כמבואר להדיא דאפי' אמר מה שאת נותנת לפיך רשות ביד האשה לעשות בהן כל חפצה. ועוד דהא כולן כתבו דבעינן שני הלשונות ע"מ שאין לבעל רשות אלא מה שאת נותן לפיך וע"מ שאת נותן לפיך לחוד לא מהני ולפי הנ"ל קשה דודאי אם ראובן יתן לשמעון ויאמר לו הריני נותן לך מעות אילו רק מה שאתה נותן לפיך והמותר שלי ודאי דהמותר של הנותן כמבואר בסימן רנ"ג בח"מ דאם אמר שנותן לה מנה ותקני חגורה שקנתה מטעם דשני צוואות הן משמע דאילו הי' צוואה אחת לא היתה שלה רק לחגורה וכן אם אומר לנדונייתא או בנדונייתא ומה"ת יהי' עדיף הבעל והאשה דכ"ז שאינו אומר שני הלשונות קנה האשה וקנה הבעל אלא ודאי דעיקר הטעם כמ"ש הריטב"א בחידושיו לקידושין בטעם מחלוקתן של ר"מ ורבנן וז"ל דכל שמשייר לעצמו כ"ע מודי ול"פ דשיורי שייר אבל הכא דשיורא לא הוי לנפשה אלא לזכותי' של מקבל מתנה פליגי וכו' ולפ"ז נראה דאף שאמר מה שאת נותנת לפיך מ"מ הא הוא רוצה ליתן לה מתנה גמורה לעשות בה כל חפצה כמ"ש הר"ן ואין אומר זה רק לסלק רשות הבעל וכאילו אמר להדיא אם ישלוט בזה רשות הבעל אף שלך אינו ונגד הבעל יהי' חשיב מתנה זו כאילו גם שלך אינו רק לדבר מיוחד וכן משמע לשון הרא"ש וכ"מ ברמב"ם הל' נדרים שכתב כיון דאמר מה שאת נותנת לפיך וכו' הילכך מהני מה שאמר ע"מ שאין לבעל רשות משמע דאמירה זו לא באה רק שיהי' מועיל סילוק רשות הבעל ועיקר אמירתו משום סילוק רשות הבעל ובזה פליגי הבעה"ת והרא"ש דהרא"ש ס"ל דלא רצה לסלק כלל רשות הבעל רק בחיי האשה אבל לאחר מותה לא איכפת לי'. והבעה"ת סובר שרצה לסלק מכל וכל זכות הבעל אפי' אחרי מותה וכן מוכח מהרשב"א והר"ן שתירצו הך דבן סורר דלישנא קלילא נקט וכוונתו שאמר ע"מ שאין לבעלה רשות רק מה שאת נותנת לפיך ואם נאמר דלא קנתה רק אחר שהוציאה א"כ הרי גנב משל הנותן ולא משל אמו כקושיית הריטב"א והריטב"א בחידושיו לקידושין שכתב באמת דהוא של הנותן יחידאה הוא בדבר ואפילו להריטב"א נראה דלא אמר זה רק כ"ז שרשות הבעל שולט אבל כשנתגרשה ומתה ודאי יורשים יורשין אותה. ואין להקשות על הרא"ש דהא ודאי דאם פי' בפי' שמסלק אותה אף מירושה שלא יהי' לבעל רשות רק מה שאת ויורשיך יתנו לפיהם יכול לסלקו א"כ אכתי קשה דניחוש לשמא סילק אותו אף מירושה ונראה דהא דנאמנת האשה לומר שניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בגלוין הוא מטעם דכיון שאינה נו"נ ואין הבעל מאמין לה בשום דבר ותפיסתה מוכחת שהן שלה דמאין בא לידה כמו בשאר חזקת מטלטלין דאפילו נכסי מלוג הי' לו לקנות קרקע ותח"י מאי בעי ולזה אי אמרינן דבכל נותן שאין לבעל רשות אין הבעל יורש שפיר קשה כיון דתפיסתה מוכחת שהן שלה שנותן לה ע"מ שאין לבעל רשות ממילא אין יורשה ולזה תי' הרא"ש דבכה"ג יורשה ולזה לא חיישינן שמא הי' ג"כ סילוק מירושה כיון דאין תפיסה מוכחת ע"ז מודה הרא"ש דבחזקת נ"מ הן לירושה ועוד דהבעל ודאי יורש הוא מה"ת ניחוש שמא יש יורש אחר דאין ספק יורש מוציא מידי ודאי יורש כנ"ל ואף אם נאמר דכשהיא חי' וטוענת ברי נאמנת אף לענין ירושה מטעם דכיון דנאמנת שאינן נכסי מלוג ומכרה ונתינתה קיים רק שהבעל יורש כדין שאר יורשין ואין לו דין לוקח ולכך נאמנת דאי בעי יהיב לי במתנה כמו כן נאמנת האשה מהאי טעמא:
סעיף י"ב נמצאו ביד האשה. עמ"ש בספרי נה"מ לפרש דברי הרמב"ם:
שם דוקא במעות טמונים. עח"מ וב"ש שתמהו דמנין לו להרמ"א דבטמונים א"נ להוציא ממלוג ויפה כתב בספר הפלאה בסימן פ"ו שמוכח מהא דהצריכו התוס' והרא"ש והטור מיגו באמרה של פלוני הוא דאי בעי שקלה ויהבה ובשעת מותה דלית לה מיגו לא מהימנא ומוכח דאפילו שלי הוא לא מהימנא דאלת"ה תהי' נאמנת לומר של פלוני במיגו שלי וא"ל דהתוס' ס"ל כהרא"ש דבע"מ שאין לבעלה רשות מ"מ יורש אותה ולכך א"נ לומר של פלוני להוציא מירושה דזה אינו דאפילו להרא"ש הבעל הוא רק כיורש בעלמא ולא כלוקח דתקנת אושא לא הי' רק דקנין פירות של אשה כקנין הגוף דמי משא"כ בזה שאין לו תקנת פירות א"כ לעולם נאמנת לומר של פלוני במיגו דשלי והי' נותן לפלוני במתנה אלא ודאי דאפילו שלי א"נ והוא פשוט עד שיש לתמוה על הח"מ והב"ש שהקשו:
עוד כתב הב"ש שדברי הרשב"א סותרין זא"ז דבתשובה שהביא הב"י משמע דס"ל להרשב"א חזקה זו וכאן פסק דנאמנת לומר שלי ותי' דבתשובה דסימן פ"ו מיירי בנו"נ ע"ש ובגדולי תרומה הקשה ע"ז דהא הרשב"א כתב ועוד דאשה היושבת תחת בעלה שאני אלמא דמשום חזקת נכסי מלוג הוא. ולפענ"ד נראה דכוונת הרשב"א הוא דהנה עיקר מה שסתר הרשב"א סברא זו דנו"נ הוא רק משום דכשמתה על האחין להביא ראי' ולזה שפיר כתבו דלהוציא מנ"מ ודאי דהאשה הנו"נ א"נ אף כשמתה דהא דעל האחין להביא ראי' כשמתה הוא דוקא בשטרות הכתובין על שמה דאיכא ראי' מנכתב על שמה והבעל לא הקפיד דשטרא קלא אית לי' אבל במטלטלין שת"י אף כשמתה צריכה להביא ראי' כיון דאין לה הוכחה כמו בשטר שיש הוכחה שהוא שלה שנכתב על שמה כמבואר בסימן ס"ב ע"ש, ולפ"ז לענין להוציא מנ"מ ליכא הוכחה מהשטר ממה שנכתב על שמה שאינו נ"מ דהא במלוג באמת גוף הקרקע והמעות שלה הן ושפיר נכתב על שמה והא שטר כמטלטלין דמי ולכך כתב הרשב"א שפיר שם דמיירי במתה האשה דעל האחין היורשים להביא ראי' להוציא מנ"מ דבשלמא באינה נו"נ יש ראי' שהוי שלה לגמרי ממה שהן תח"י דמהאיך בא לידה כיון שאין הבעל מאמינה אף מלוג אין מוסר בידה אבל בנו"נ שאף שלו מוסר בידה מכ"ש נכסי מלוג ואין ראי' מתפיסתה ומהשטר שנכתב על שמה ג"כ ליכא ראי' להוציא מנ"מ וממילא על היורשין להביא ראי'. ובזה מיושבין דברי הש"ך בסימן ס"ב כמ"ש ויש ליישב דברי הרשב"א דסימן תתע"ט שסותר דברי הרשב"א שבכאן שתי' דכאן מיירי שמתה האשה שאין טוענין להוציא מירושה ובסימן תתע"ט מיירי שמת הבעל וע"ז הקשה התומים דהא האשה יכולה לטעון שניתן בע"מ שאין לבעלה רשות ותי' דלהוציא מירושה א"נ וע"ז הקשה התומי' דהא שם בשט"ח מיירי שאין הבעל יורש בראוי ע' בדברי השואל שם ולפי הנ"ל ל"ק דכיון דא"נ להפקיע מנ"מ כשהיא נו"נ וממילא בחזקת נ"מ הן ובנכסי מלוג כשלותה אחר נשואין הבעל יורש כמבואר בסי' צ' ע"ש. עוד כתב הב"ש ולהני פוסקים אף דקנתה ממנו קרקע נאמנת לומר במתנה נתנה לי ע"מ שאין לו רשות ואין אוכל פירות וכו' ובש"ס דאמר דהבעל אוכל פירו' יש לומר דכשקנתה קרקע וכתב שטר על שמה תו אין לו מיגו של פלוני הוא לכן נראה וכו' ולכאורה תמוה דמ"ש דשל פלוני דנאמנת שלי דא"ל במיגו דיהבי' ניהלי' דהא אפי' תקף דליכא מגו דיהביה ניהלי' צריך להחזיר במעות גלויים וצ"ל דבריו דס"ל דאף הפוסקים מודים להרמב"ם דא"נ כלל לומר בע"מ שאין לבעל רשות מטעם שכתב הש"ך סימן ס"ב ס"ק ו' וז"ל דמסתמא מי שנותן מתנה לאשה נותן בסתם ואין מוציאו מרשות הבעל ע"ש אבל כשאמרה של פלוני הוא נאמנת ואפילו תקף חייב להחזיר ולכך נאמנת ג"כ לומר שלי הן לגמרי להתוס' והני פוסקים במיגו דשל פלוני הוא דחייבת להחזיר משא"כ בקנתה נכתב בשטר על שמה דשוב אין לה מיגו דשל פלוני הוא אף שלי א"נ והא דנאמנת בתוקף הבעל במיגו דשל פלוני הוא אף דהוי מיגו להוציא לא מיבעיא בטוען הבעל שמא דבברי ושמא אמרינן מיגו אף להוציא אלא אפילו בטוען הבעל ברי אפשר דלא חשיב לי' מיגו להוציא כיון שהי' מקודם ת"י והיתה נאמנת והבעל תפס בעדים לא חשיב לי' מיגו להוציא. אמנם נראה שלא כתב כן רק שיש לתרץ אבל מ"מ לדינא לא ס"ל כן דהא כתב בסי' פ"ו ס"ק ז' דאפילו בלוה צריך להחזיר בגלוים ע"ש אף דבלוה כתבה ג"כ שטר על שמה ואין לה מיגו. ובעיקר קושיתו מהא דהבעל אוכל פירות נראה דאישתמיטתי' מ"ש בשיטה הטעם וז"ל אבל במוכר שדה לאשתו שקנתה אותה במעותי' שהי' לה שלא יהי' לבעלה רשות היתה יכולה לפרש לבעל ולומר לו ע"מ כן אני קונה ממך זה הקרקע שלא תאכל פירותי' ומדלא פירשה ש"מ דע"מ כן קנתה שיזכה הבעל בפירות כמו שזוכה בפירו' נכסי מלוג ע"ש:
שם ויש לה מיגו. עב"ש ס"ק כ"ט מיהו מתוס' בסוגיא זו משמע דא"נ בנושאת וכו'. סותר דברי עצמו מ"ש בסימן פ"ו ס"ק ג' דלית לה מיגו כיון דצריך להודיע לבעל ע"ש:
שם אתה נתת. עב"ש ס"ק ל' שכתב ובבעה"ת הקשה למה א"נ וכו' ונ"מ אם מת בעלה וכו'. כתב זה לפי' תי' הבעה"ת דלטעם המגיד משום דאינה מעיזה א"נ במת בעלה רק שכתב הבעה"ת הביאו הח"מ ס"ק ל"ב דכל שאינה מוציאה מירושה רק מפירות נאמנת ובאין לו רשות לכך א"נ משום שמוציאה מירושה. ולפ"ז אם טוענת שניתן לה ע"מ שאין לו רשות וטוענת כן נגד הפירות שהי' בנכסים אלו בחיי הבעל ג"כ נאמנת כיון שעכשיו אינה מוציאה בטענה זו מירושה שכבר מת בעלה. עוד כתב ואפשר דהג"ת ס"ל הא דנאמנת לומר אתה נתת וכו' דבריו דחוקים מאוד דהא הג"ת הקשה כן על שיטת הבעה"ת דלא ס"ל טעם המגיד וס"ל דא"נ מטעם דאינה מעיזה ושפיר הקשה הש"ך. כלל היוצא מדינים אלו שאם יש לה מיגו נאמנת לומר לעולם אפילו היא נו"נ כי כן הסכימו הב"ש והתומים בח"מ סימן ס"ב. וכשאין לה מיגו ואין נושאת ונותנת אז להרמב"ם לעולם המעות שבידה הן בחזקת נ"מ הן כשהן בידה הן כשהבעל תקף ממנה הן בטמונים והן בגלוים רק כשלוה ממנה כשנעשה מוחזק ברשות א"צ להחזיר אפילו בטוען שמא וכן אפילו בגלוים וכשטוען אתה נתת לי במתנה והיא מוחזקת נאמנת בצירוף חזקה אין אשה מעיזה זהו לדעת הרמב"ם ואין חילוק להרמב"ם בין טמונים לגלוים רק לענין מכר כשקנתה שדה מבעל דבטמונים לא קנתה שיכול לומר לגלויי זוזי הוא דבעי ובגלויים קנתה והבעל אוכל פירות ואם נתן מעות ואח"כ כתב שטר ואפילו במטמונים הוי כמעות גלוים שהן בחזקת נ"מ וקנתה ודעת הרא"ש דבטמונים והן בידה לעולם הן בחזקת נכסי מלוג אפילו הבעל טוען שמא לדעת רמ"א וקצת פוסקים ס"ל דכשהן בידה נאמנת לומר שהן שלה לגמרי ואם תקף ממנה בין בתפיסה בין בהלואה בין במכר וטוען ברי נאמן לומר שהן שלו לגמרי. ובגלויים אם תקף ממנה צריך להחזיר לה אפי' כשלוה ממנה רק כשקנתה ממנו קרקע הבעל אוכל פירות דתלינן מדלא פירשה שנתכוונה שיהי' קרקע זו נכסי מלוג. ובנו"נ לעולם א"נ אם לא שיש לה מיגו:
סעיף י"ג שפירותיו מרובים. עב"ש ס"ק ל"ב שהפירות יכול למכור ולהרויח במעות וכו'. נסתפקתי כשמת או גירשה למי שייך הני זוזי דעביד בהו עיסקא דהא הב"ש בס"ק ל"ח כתב וז"ל דאם לוקח בעד הפירות קרקע דהקרקע שייך לה כי הפירות לא תיקנו חז"ל אלא לריוח ביתה ולא לקנות קרקע ע"ש הרי אף שיכול לאכול כל הפירות לכתחילה מ"מ כיון שקונה קרקע ואינה אוכל כל הפירות הרי בזה ממעט הוא ריוח ביתה ממילא הקרקע שלה. וא"כ נראה דה"ה כאן אם קונה בעד הפירות שאר דברים שעושה פירות כגון עז לחלבה ג"כ הגוף שייך לה וא"כ זוזי דעביד בהו עיסקא ג"כ לדבר שעושה פירות דמי והגוף הזוזי הוא שלה וזה פשוט דא"י להוציא הפירות לשלם חובותיו דהא מה"ט אין הבע"ח גובה מהפירו' משום דבעינן ריוח ביתה כמבואר בח"מ ולא נתנו לו חז"ל הפירות רק לאכלה מהן או לקנות מהן דבר שעושה פירות והגוף שלה:
שם אילו פירות. עב"ש ס"ק ל"ג שכתב דאע"ג דאם נפל פירות קיי"ל דימכר ש"ה דאחר שיאכל הפירות כלה הכל אבל כאן יש חלב אחר וכו' ולכאורה קשה דא"כ אם הכניסה לו עז לחלבה רק על שנה דאם יאכל כל החלב של שנה זו ג"כ יכלה הכל. לכן נראה בכוונתם כמ"ש הרא"ש בשם הראב"ד בסוגיא וז"ל הטעם כיון דמקום החלב והגיזה קנוי לה הוי חלב של כל יום ויום פירי. ולפ"ז החילוק פשוט כמו שמחלק רש"י בכתובות דף ע"ט בד"ה וחכמים אומרים פירות וז"ל מקום הגומא יהי' לה לקרן ומזה יאכל הבעל עד שיכלו שזה פיריו וכו' ול"ד לכספים ופירותיו דכל פרוטה ופרוטה הואיל שאינו עושה פרי הוי קרן לעצמו ע"ש. וא"כ ה"נ בשלמא החלב והגיזה כיון שמקום החלב והגיזה קנוי המקום ההוא קרן והחלב הוא פיריו והכי יאכל מהקרן משא"כ בנפלה לה פירותיו כל פרי ופרי כיון שאינו עושה הוי כקרן לעצמה וכיון שאוכל פרי הוי מכליא קרנא וזהו ג"כ כוונת הב"ש במ"ש דאחר שיאכל הפירות כלה הכל היינו כל פרי ופרי כשאכלה מכלה הקרן שכל פרי הוא קרן לעצמה אבל כאן יש חלב אחר כלומר כיון שאוכל חלב עדיין נשאר מקום החלב ועושה חלב אחר ממילא נקרא החלב פירא כיון דבשעה שנוטל החלב ממקום החלב נקרא החלב פירות כיון שבשעה שנוטלו עדיין מקום החלב שהוא הקרן הוא שלו וזה דלא כמ"ש בספר הפלאה:
סעיף י"ד נפלו לה עבדים. ולכאורה קשה כיון דמחלק גבי זיתים וגפנים בין עושין כדי טפולן או לא משמע דבעבדים אפילו אין עושין כדי טפולן לא ימכור וא"כ קשה כיון שאין עושין פירות מה"ת לא ימכור מאי שנא מזיתים. ולכן נראה דבעבדים לעולם מיקרי שעושה כדי טפולן דנהי דאי"ל לעבדי מלוג עשה עמי ואיני זנך כמבואר ביו"ד סי' רס"ז מ"מ ודאי דיכול לומר צא מעשה ידיך במזונותיך וכשהעבד ימצא מציאה או שיגחנו שור לעבד ודאי מציאתו וקנסו לרבו דהא כשאומר לו צא ההעדפה לרבו כמבואר בגיטין דף י"ג וא"כ בעבד יש יותר מכדי טפולן:
שם לא ימכרו. לכאורה קשה כיון דהרמב"ם מחלק בין עבדים לזיתים וע"כ יש סברא לחלק דאף דבזיתים כשהן בשדה שאינה שלה ואין עושין כדי טפולן מוכרין אותן מכל מקום בעבדים אין מוכרין וכיון דע"כ יש סברא לחלק א"כ מאי מקשה הש"ס ארב דאמר דבשדה שאינו שלה אף ר' יהודה מודה דתמכור דהרי עבדים ושפחות דמי לשדה שאינו שלה ופליגי. ולפי' הרמב"ם קשה דהא לפי האמת הוא באמת כך דבזיתים מוכרין ובעבדים אין מוכרין ויש ליישב דלהרמב"ם שפוסק כת"ק בזיתים עכצ"ל דרשב"ג דפליג ברישא ואומר לא ימכרו מודה בסיפא וזה הוא עיקר הוכחת הרמב"ם דהלכה כת"ק מדלא פליג רשב"ג בסיפא ולפ"ז מקשה הש"ס שפיר כיון דבעבדים כשדה שאינו שלו דמי ואפ"ה פליג רשב"ג וסובר דלא ימכרו וא"כ קשה לרב דמוקי סיפא בשדה שלה אמאי לא פליג בסיפא:
שם ומפני שבח ב"א. עב"ש ס"ק ל"ד שכתב דהיכא דהוא א"י למכור לכ"ע היא א"י לכופו וכו'. ואף דעיקר הטעם דאמר ר"י שא"י למכור הוא מפני שבח ב"א מ"מ סובר הב"ש דמסברא ודאי אין האשה יכולה לכוף הבעל לעולם כדאמרינן בגלימא דמכסי' עד דבלי רק דהרמ"ה סובר דבזקנים כיון שהבעל יכול לכוף אותה אף היא יכולה לכופו ומטעם שכתב הש"מ ע"ש:
סעיף י"ח שאם הקרקע רחוק. נראה דא"צ להחזיק המעות ולעשות סחורה ויכול לאכלו כולו דעיקר הטעם שצריך לעשות סחורה במעות הוא משום דממעט ריוח ביתה כשמוכרו לשנים מרובות וכשהקרקע רחוק כתבו דמש"ה יכול למכרו משום דליכא ריוח ביתה א"כ א"ל ג"כ להחזיק המעות לעשות בהן עיסקא:
סעיף י"ט משמשין אותו. עב"ש ס"ק מ"א דה"ה דיכול למכור קצת מפירות וכו'. א"א לומר בכוונתו דיכול למכור קצת מפירות לשנים מרובות דמה חילוק יש בין קצת לכולם ואי מה שלוקט בשנה זו היא יכול למכור הכל. ונראה בכוונתו דיכול למכור קצת מהפירות של שנה זו ליתן אותו לאשה האחרת כמו שיכול ליתן שפחה אחת להשנית ולהרא"ש אינו רשאי רק לאכול עמה ומה ששייר קונה מהן קרקע: