בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן פא
סעיף א' עושה ואוכלת. והוא תמוה מאוד כמו שתמה הר"ן דהא יקדשו ידיך לא מהני רק לר"ל דס"ל דיכול לכופה אבל אנן קיי"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע לא מהני יקדשו ידיך ע"ש. ועוד קשה הלשון דאמר עושה ואוכלת והמותר חולין הא כיון דאין מקדיש דבר שלא בא לעולם הכל חולין ואפילו אם אוכלת משל בעל. ולכן נראה לפענ"ד ליישב דהנה הטור פסק דאף לר"ה דס"ל דיכולה לומר א"נ וא"ע מ"מ א"י לומר איני נוטלת מעה וא"נ מותר והר"ן תמה בזה דמה"ת יהי' עדיף המותר מגוף מ"י דשכיח ולכן נראה לפענ"ד דהכפי' במע"י והכפי' במותר שני ענינים הם דבגוף מ"י דהיינו בשיעור שאמרו חכמים שהוא משקל ה' סלעים כופה אותה לעשות להרמב"ם אפי' בשוטים כמבואר בסי' פ' אבל במותר א"י לכופה לעשות כמבואר בשיטה מקובצת וכ"כ הר"ן בסוגיא ביושבת בקתדרא ע"ש רק אם עשתה מרצונה יכול לכופה ליתן לו בעד מעת שנותן לה אף אם הוא עולה הרבה וכן משמע הלשון בטור בסי' זה שכתב הרי הוא שלו בע"כ דמשמע דרק שלו הוא בע"כ אבל א"י לכופה לעשות וכן במעשה ידיה אמר הלשון שאומרת א"נ וא"ע דמשמע שמבטלת חיוב עשייתה וגבי מותר אמר הלשון שאומרת א"נ מעה וא"נ מותר מוכח שאינה מבטלת רק חיוב הנתינה לבעל כי בלא"ה לא היתה חייבת בעשיית המותר ועוד דאם יכול לכופה גם בעשיית המותר א"כ אמאי לא אשמועינן שיעור אם יכול לכופה שתעשה כל היום או חלק מהלילה עושה או חצי יום ובזה שפיר מחלק הטור בשם ר"י דדוקא בגוף המ"י שיכול לכופה גם על המעשה יכול לומר א"נ וא"ע לבטל כפיית המעשה דבזה הסברא נותן דמזוני עיקר שלא תיקנו כפייה במ"י קודם שתיקנו מזונות שמה"ת יכוף אותה לעשות יותר מעבד כנעני אלא ודאי שמקודם תיקנו ליתן מזונות לטובתה ואח"כ תיקנו שיכופה שתעשה לו שיעור ה' סלעים משום איבה דמזונות וכיון שלטובתה תיקנו יכולה לומר לא ניחא לי משא"כ בהמותר שלא תיקנו רק ליתן המותר כשתעשה מרצונה בעד מעת וזה ודאי שתיקנו לטובתו דמותר לא גרע ממציאה כמבואר בתוספו' כתובות דף מ"ז בד"ה משום איבה ע"ש שתיקנו משום איבה דקטטה ומכ"ש מה שיש לה ממ"י שמחוייבת ליתן לו משום איבה דקטטה רק נגד מותר שלא ע"י הדחק תיקנו ליתן מעה כנגדו ולכן א"י לומר א"נ מותר וא"נ מעה. והא דאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה על סיפא דהמותר היינו כיון שיכול לכופה בנתינה וידיה משועבדים שכל מה שתצמח מידיה שתתן לו יכול להקדיש כמו שיש לו דקל לפירות שיכול להקדיש אף שאינו יכול לכוף הדקל שיעשה פירות רק שיש לו שיעבוד שאם יעשה פירות שיהיה שלו יכול להקדישו ה"נ כשהידים משועבדים כשיעשו שיהי' שלו יכול להקדישן. ולפ"ז מ"ש הרמב"ם דבאמר יקדשו ידיך דכל מעשה ידי' הקדש דכיון שיכול לכופה שתתן לו מה שתעשה מרצונה חשוב כיש לו ידים ויכול להקדישן ואין כאן מקום ועיין בסוגיא שהארכתי בישוב דברי הרמב"ם על נכון:
שם והמותר חולין. עב"ש ס"ק ג' דאם אין נותן לה מזונות א"י להקדיש אפילו אם יאמר יקדשו ידיך אין הקדש חל דהא היא יכולה לומר א"נ וכו' הלשון קשה דאפילו אם לא היתה יכולה לומר א"נ מ"מ בשעה שא"נ א"י להקדיש דכשאינה ניזונת אין הידים משועבדים לה ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפשר דאם לא היתה יכולה לומר איני ניזונת נקראים הידים משועבדין דכל אימת שיתן מזונות מחויבת לעשות והי' יכול להקדיש הידים לזה:
עוד כתב הב"ש דכשניזונת ממנו אע"ג דיכולה לומר וכו' ועיין תוס' ד"ה מאי לאו וכו'. והוא תמוה מאוד דמה"ת לא תהי' יכולה לומר א"נ וא"ע אחר שהקדיש והאיך יכול לשעבד הידים בהקדישו ומכ"ש שאי אפשר לפרש כן בדברי התוס' שכתבו כן לר"מ במקדיש מ"י ולא אמר יקדשו ידיך שקודם שעשתה הוי כקודם שבא לעולם אפי' הוא יכול לחזור בו ולכן נראה דהנה לכאורה דברי התו' שכתבו וז"ל לא כשהוא זן אותה קאמר דא"כ יקדשו מ"י וכו' כדאמר לקמן אי במעלה וכו' הן תמוהין מאוד דמה צריכי לראי' דהא ודאי כשהוא זן אותה מה"ת לא יקדשו מ"י לר"מ דהא מזה מביא הש"ס ראי' שיכולה לומר א"נ ועוד דבהדיא קתני במתניתין עושה ואוכלת והאיך אפשר לומר דמיירי בזן אותה משלו. לכן נראה בכוונתם שהספק של התוס' הי' אם נאמר דכיון שיכולה לומר א"נ אפשר דאין המ"י ניקנין לבעל בכל יום עד אחר שתזון מהבעל וכדמשמע קצת מתוס' ר"פ הכותב שכתבו דלא מביא ראי' מר"ה דשם בדין הוא שאין יכולין ליתן לה מזונות בע"כ ע"ש ולכך אף שעדיין לא סילקה מעצמה חיוב מזונות של הבעל דהיינו קודם שאמרה א"נ אם עשתה באותו יום קודם שלקחה מזונות משל בעל באותו יום דכל יום הוא חיוב בפ"ע כמבואר בשיטה לא נקנה להבעל מעשה ידי' ולכך היא יכולה לאכול תמיד משל המ"י אף שלא אמרה עדיין א"נ ולא פטרה להבעל עדיין ולזה מוכיחין התוס' דזה א"א לומר דהיינו דמיירי בזן אותה כלומר שלא פטרה הבעל עדיין והרי היא אוכלת עדיין מחיוב של הבעל מה"ת לא יקדשו המ"י כיון שעשתה בשעה שהי' על הבעל עדיין החיוב ומביאין ראי' מהא דמקשה הש"ס אי במעלה ומעלה מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש גם מחיים קדוש ומשמע דנעשה הקדש תיכף כשעשתה ואם נאמר דהמ"י אינן ניקנין להבעל עד אחר שתיזון לא שייך כלל הלשון הקדש מחיים כלל כיון דכל אימת שתרצה יכולה לעשות ולאכול מהן אלא ע"כ שההקדש חל תיכף דמן הסתם מ"י של בעל רק כשעוקרת תק"ח נעשה שלה ושייך הלשון דהקדש מחיים כיון שמן הסתם הוא הקדש וזה ג"כ כוונת הב"ש דאם הי' זן אותה בשעה שהקדיש פי' שעדיין לא אמרה א"נ ועשתה מהני כשאמר יקדשו ידיך דכל שיש עדיין חיוב הבעל על המזונות נקראים הידים של הבעל דכל זמן שהבעל לא נפטר מחיובו הידים שלה משועבדים להבעל ומהני ההקדש משא"כ אם היינו אומרים דכשיכולה לומר א"נ אין עליו שיעבוד עד אחר שתיזון ממנו לא הי' ההקדש חל רק על המ"י שעשתה אחר שתיזון ממנו באותו יום ולכך מוכיח מדברי התוס' שהידים משועבדים כל זמן שלא אמרה א"נ וממילא כשעשתה כבר המ"י באותו יום קודם שאמרה א"נ אף שעדיין לא קיבלה מזונות באותו יום הן הקדש וא"י לומר תו א"נ כלומר שאחר שעשתה א"י להפקיע הקדושה באמירתה א"נ מהמ"י שעשתה קודם שאמרה אבל ודאי מה שתעשה אחר שתאמר ודאי נפקע הקדושה מהן כיון שאמרה קודם שעשתה ומסיים וכן הדין בקונם כשאסר המ"י על האשה ועשתה קודם שאמרה א"נ נאסר מ"י עלי' כיון שלא הפקיע האיסור קודם שעשתה דהיינו שלא אמרה א"נ קודם. אמנם לכאורה נראה שהתוס' סוברים דלא כרבינו יונה שמביא הטור שמחלק בין מותר למ"י וס"ל להתוס' דאף במותר יכולה לומר א"נ וא"ע מותר ומביאין ראי' שפיר מהא דמקשה מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש אבל לר"י דמחלק אין כאן ראי' דבמותר מקשה הש"ס שפיר דהא במותר א"י לומר אך אפילו לר"י יש ראי' דכל שלא אמרה ויש חיוב על הבעל חשיב כאילו נקנה המ"י להבעל משום החיוב מהא דקונם מ"י שא"צ להפר אף שיכולה לומר א"נ ומטעם שכתב הר"ן דהידים משועבדים קודם שאמרה ע"ש:
שם וי"א דאינו קדוש. עב"ש ס"ק ד' שהוא תמוה מאוד שכתב אליבא דכ"מ אינו קדוש אע"ג דס"ל אדם מקדיש וכו' והא ודאי ליתא דלר"מ ודאי קדוש אם לא שאמר נותן לה מה שכנגדו. לכן נראה דט"ס יש כאן וכצ"ל ומפרש הסוגיא בניזונת ממש (פי' אליבא דר"ל שכתבו התוס' דס"ל כרב אדא ומיירי מתניתין במעלה מזונות ממש ע"ש בתוס') ומ"מ אליבא דר"מ אין קדוש אע"ג דס"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה (ופי' דלר"ל דהוי כאומר יקדשו ידיך ואפ"ה אינו קדוש בלאו טעמא דמתוך שיכול לכופה דהא משמע דאי לא הי' יכול לכופה אינו קדוש) והיינו ע"כ משום דכל שעה יכולה לומר א"נ (פי' דהרי מוכח דאפי' ביקדשו ידיך לא מהני):
סעיף ב' האשה שאמרה. עח"מ ס"ק ה' דה"ה אם אמר קונם מ"י נמי חל כו'. כוונתו אם אסר עלי' או על אחר דעל עצמו ודאי דיכול לאסור כמבואר בש"ס דאדם יכול לאסור עליו דבר שלב"ל: