אור ברסלב

בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

סימן עח

סימן עז

סעיף א' ואפילו אם יאמר איני פודך. עב"ש ס"ק א' דאפילו אם אמר קודם הנשואין וכו'. לכאורה תמוה דהא מבואר בסימן ס"ט סעיף ז' דהבעל יכול להתנות בכל דברים שמתחייב בהן חוץ מג' דברים משמע דיכול להתנות גם על פירקונה. ואפשר דא"י להתנות רק בתחילת קידושין אבל כשקידשה בסתם א"י להתנות בשעת נישואין אך זה דוחק כיון שיכול לגרשה קודם נשואין מה"ת לא יהי' יכול להתנות שאין רוצה לישאנה רק על תנאי שתפטור אותו מפירקונה. ואפשר דכוונת הב"ש אחר שכבר נכנסה לחופה קודם שאכל פירות אך הלשון קודם נשואין דחוק אם לא שנחלק בין אם אמר בלשון תנאי בין פטרה אותו שלא בלשון תנאי כמ"ש התוס' דף פ"ג בד"ה כדרב כהנא שכל שאינו בלשון תנאי לא הוי רק כסילוק וכאומר אי אפשי בתקנות חכמים ובפרקונה לא מועיל זה כיון שלאו לטובתה בלבד נתקן זה רק גם בשביל שלא תטמ' בין הנכרים:

סעיף ב' אין מחייבין. עח"מ ס"ק ב' ועב"ש שכתב ליישב דהא בהא תליא דכיון דאין מחייבין ממילא איסורא ג"כ אית בי' כמו בשאר שבויים וכן להרב בהג"ה דיכול לפדותה ממילא מחויב הבעל ע"ש ומ"מ הלשון קשה דהי' לו לכתוב די"א דחייב וכן המחבר היה לו לכתוב דביותר מכדי דמים אין פודה אותה ונראה לפענ"ד דדין זה אי אסור אי מותר תליא בשני תירוצים שכתב הר"ן על הא שפסקו הראשונים הטעם משום דלא ליתי לגרבי' אף דבש"ס בגיטין הוא איבעיא דלא אפשיטא אי הטעם משום דלא ליתי לגרבי' ואיסורא נמי אית בי' או משום דוחקא דציבורא וכתב הר"ן וי"מ משום דאיפשטא בכתובות דאמר רשב"ג דאין הבעל פודה משום תיקון העולם ובבעל לא שייך דוחקא וע"כ משום דלא ליתי לגרבי' הוא והר"ן כתב דלא נפשטא האיבעיא דבבעל שייך ג"כ דוחקא דבעל והא דפסקו משום דלא ליתי לגרבי' ואפילו קרוב אין פודה היינו משום דספיקא הוא אי מותר לפדות או לא ומצוה ודאי לית ביה ושב ואל תעשה עדיף ע"ש ולפי תירוצא דהר"ן דמצד ספיקא אסור וממילא באשתו כיון שא"א לדור עמה בהיותה בשבי' ואיסורא דרבנן בעלמא הוא לא עדיף מאילו הי' עלי' ספק איסור דרבנן אם מותר לשמש דודאי מותר לדור עמה דאין מוציאין אשה מבעלה משום ספק איסור דרבנן ומכ"ש בזה ולכך כתבו הרמב"ם והמחבר דאין מחייבין אבל אם הבעל רוצה מותר דאין הב"ד יכול למחות בו דהוי כמציאה מבעלה ומ"ע כתב הרב בלשון י"א דיכול משום אשתו כגופו אף דגם להמחבר מותר ומה הוסיף הרב עלי' דלשיטת הרמב"ם והמחבר דההיתר הוא רק משום דמספק אין מוציאין א"כ באשת כהן דבלא"ה אסורה וכשאר שבויים חשיב איסורא ג"כ אית בי' משא"כ לדעת הרב דטעם ההיתר הוא משום דאשתו כגופו זה שייך אפילו באשת כהן דהא התוס' דאית להו דלא שייך דוחקא בבעל כתבו דהטעם בבעל לרבנן דמותר משום דאשתו כגופו ורבנן לא מחלקי בין אשת כהן לאשת ישראל ש"ע דאפילו באשת כהן שייך אשתו כגופו והא דלא כתב הרב דחייב לפדותה דקמ"ל דאפילו בפדיון שאינו מחויב לפדות מ"מ יכול לפדות דהוי אמינא דוקא במקום שהבעל מחויב משום פירות ומטעם שכתב הרא"ש דהוי כפודה את עצמה משלה כיון שיש לה מעות אצל הבעל בעד פירותיה משא"כ פדיון שני' דשוב אין זה אצל הבעל ה"א דאסור לפדות קמ"ל דאפילו הכי מותר ואפילו באשת כהן ומטעם השני שכתב הרא"ש שם דההוא משום אשתו כגופו:

סעיף ג' ואפילו אין לה אלא כדי פדיונה. עח"מ ס"ק ג' שכתב דמבואר בי"ד דאף אם הוא שבוי אשתו קודמת אם לא במקום שרגילין במשכב זכור ע"ש. והנה בי"ד לא כתב כן רק לענין שהגבאי במעות צדקה מקדים האשה ובחשודין במשכב זכור האיש קודם. ולפ"ז אפשר לומר דגבי בעל שאני שהוא בע"ח לפדותה שאכל פירותיה כמ"ש הב"ש וכי בע"ח מחויב להציל הלוה במעותיו החייב לו מוחו' והב"ד גובין ממנו לפדותה אמנם גם בלא"ה תמוהין לכאורה דברי המחבר דמ"ש ממזונותי' שמבואר בסי' ע' סעיף ג' בהג"ה דאם אין לה מזונות אלא חד יומא דאוכל בהדה משמע דאין האשה קודמת למזונותי' הן אמת שגם הלשון של הרב שם תמוה שכתב שחייב לזון ממנה אשתו או למיכל בהדה ע"ש דהלשון קשה דמה ענין יש לשני דברים שכתב למיכל בהדה או לזון ממנו אשתו מה הפרש יש בין זה לזה מ"מ משמע מזה דאין קדימה לאשה. והנה בהגהת מרדכי מרא דהאי דינא כתב גבי השאלה דמי קודם לפדיון וז"ל אע"ג דלענין סידור בע"ח ועירוכין איהו עדיף מאשתו מדקתני אבל לא לאשתו ובניו הנ"מ לענין חיוב מזונותיה אבל להוציאה משביה אשתו עדיפא כדתנן בהוריות האיש קודם לאשתו להחיות אשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי'. והנה מדברי הגה"מ משמע דהעיקר הטעם משום דהאשה קודם ולפ"ז אנן דקי"ל ביו"ד סי' רנ"א דגם לענין מזונות האשה קודם ע"ש משמע דאם אין לו רק מזונות סעודה אחת דמגבין לאשתו והוא יחזור על הפתחי' וקשה מסימן ע' הנ"ל אך דבריו ג"כ תמוהין דלמה לו לחלק בכך דאפילו אם הי' אצל הגבאי האיש קודם מ"מ הכא דהבעל הוא בע"ח להאשה הבע"ח קודם ואצל חוב דידה לא שייך סידור דסידור לא שייך רק בחוב דהלואה. אך במרדכי נ"ל דהמרדכי ס"ל דסידור בע"ח מטעם צדקה הוא ואם הי' הגבאי חייב ליתן קודם לאשה הי' נותנין גם הסידור של מזונותי' להאשה והא דלא תי' בפשיטות שהוא בע"ח של האשה ובע"ח במקום דליכא דין סידור הבע"ח קודם י"ל דס"ל דאף דמזונו' דאורייתא מ"מ בוודאי לא חייב רחמנא להקדים מזונותי' למזונות שלו אם הגבאי הי' מחויב להקדים איש להאשה וחזינן דהתורה חסה על האיש יותר מהאשה הי' לנו לומר שלא חייביה רחמנא להאיש ליתן מזונות להאשה רק אחר שיש לו לזון לעצמו ומדמה לזה פירקונה שהוא חיוב דרבנן דכעין דאוריי' תיקנו דג"כ ודאי לא חייבו חכמים להקדים האשה להאיש אילו הי' הגבאי מחויב להקדי' איש להאשה ולזה הוצרך לומר דגם הגבאי חייב להקדים האשה וכיון דהגבאי חייב להקדי' חייבו חכמים ג"כ להקדים ובמקום שחייב הגבאי להקדים האיש ודאי דג"כ החכמי' לא חייבו להקדי' ולכך בחשודין על משכב זכור האיש קודם כיון דגבאי חייב להקדים. ולפ"ז במזונותי' לדידן דהגבאי מקדים האשה להאיש גם הבעל מחויב להקדים וקשה מהא דסימן ע' הנ"ל ועכצ"ל בהא דסימן ע' באין לו רק מזונות חד יומא שכתב דחייב לזון אשתו או למיכל בהדה דמיירי ביש לו שני סעודות דיום צריך שני סעודות וקאמר דחייב ליתן סעודה לאשתו ואינה יכולה לתבוע הסעודה שני' לצורך הלילה למנוע סעודתו כמו שאינה יכולה לתבוע סעודת מחר. ומה שסיים או למיכל בהדה היינו אם ירצו יצמצמו שיאכל בהדה כל היום ויאכל בכל סעודה בצימצום שיהי' לשניהם מאכל שני סעודות בצימצום אבל כשאין לו רק סעודה אחת האשה קודם והוא ישאל על הפתחים וא"ש ג"כ דברי הח"מ בכאן דהבעל עם האשה מחויב להיות כמו בגבאי דתקנ"ח לא הי' יותר מדין גבאי וכשמסדרין הבע"ח שנוטל מזונותיה שלשים יום יש להסתפק אי חייב ליתן להאשה ממנו וכן במי שנתן לו איש אחד מתנה סעודה אחת אם חייב ליתן מזה לאשתו די"ל דכיון שנתנו לו לסעודה בתורת צדקה כדי לאכול דמי לנתנו ע"מ שאתה נותן לפיך וע"מ שאין לבע"ח רשות בהן אח"כ מצאתי בפרישה בטור ח"מ סימן צ"ז שנסתפק בזה:

שם ורוצה לגרשה. עח"מ שכתב דיכולה לומר לו או תפדני או גרשני ותן לי כתובה ואפדה עצמי. והב"י לא כתב כך וכו' ע"ש. ולפרש דעת הב"י מה קמ"ל יש לומר דקמ"ל דאף שבשאר גירושין כשרוצה לגרשה אף אין נותן לה הכתובה א"י לעכב הגירושין כמבואר בסימן קי"ט מ"מ בחלתה שאינה ראוי' לגרשה יכולה לעכב הגט עד שיתן הכתובה כמ"ש הב"ש ע"ש ולזה הכא בנשבית ג"כ אם רוצה לגרשה א"י עד שיתן ג"כ הכתובה למען תוכל לפדות עצמה בכתובה דדמי לחלתה וזה הוא הכפי' שלו דכיון שלא יתנו לו אחרת וע"כ יצטרך ליתן כתובה כשיגרשנה ותוכל לפדות עצמה. והנה אם כבר עברו ששה חדשים בשבי' נראה דאף הב"י מודה דכיון דנסתפחה שדיהו ובמזלו נשבית דמי לחלה הוא שאחר ששה חדשים יכולה לכופו כמבואר בסימן ע"ו סעיף י"א ע"ש:

סעיף ד' ומוכרין בהכרזה. עח"מ שתמה דלמ' יגרע ממזונותי' וקבורה. ולפעד"נ לחלק דבשלמא בקבורה ומזוני כך חייב עצמו שיתן שלא בהמתנה דבקבורה עובר על בל תלין ובודאי בשאר מתים של הציבור מחוייבים למכור משלהם שלא בהכרזה שלא לעבור על לאו דבל תלין ובמזונות א"א לה להתענות ובכל יום חייב ליתן מזונותי' משא"כ בפדיון וכי יעלה על הדעת שתיכף כשיאמר השבאי שיתן לו שמחוייבים הציבור למכור מנכסיהם בזול גדול כדי ליתן למען לא תתעכב אפי' שעה אחת בשבי' וגם בודאי דאם יכול לסבב סיבות שיקח פחות אף שיתעכב שבוע או שבועיים שיכולין לעכב ודוקא כשהמעות בעין ומעכב לפדות ה"ז כשופך דמים ועיקר חיוב פירקונה הוא שלא תהא חשש שתהא מוחלטת בשבי' אבל ודאי דיכול לעכב שלא יבא לידי הפסד ממון במקום שאין חשש שתהי' מוחלטת בשבי' ע"י עיכוב הכרזה. ובמקום שיש חשש שתהא מוחלטת בשבי' ע"י עיכוב הכרזה ודאי דמוכרין בלא הכרזה וזה תלוי בראות עיני ב"ד כיון דא"צ לפדותה יותר מכדי דמיה משום דוחקא דציבורא או דוחקא דהבעל להר"ן ה"נ למכור בלא הכרזה שייך ג"כ דוחקא ואפילו למאן דלא חייש לדוחקא דבעל מ"מ בכה"ג דליכא חשש רק לעיכוב קצת כ"ע מודי:

סעיף ה' המדיר את אשתו. עב"ש ס"ק ה' דאפי' בנדרה בשבי' וקיים לה הוא כיון דקיי"ל דהוא נותן אצבע לכן חייב לפדותה ע"ש ועיין בב"ח הטעם דכזה ג"כ שייך אתי לערומי שלא ירצה להפר. ולפ"ז נראה דבאשת כהן ודאי דאין חייב לפדותה דכיון שנאסרה עליו מחמת שבי' לא הוי מדברים שבינה לבינו וא"י להפר והיא גורמת האיסור:

שם חייב בעלה לגרשה. עיין ב"ש ס"ק ו' דיש לדייק מלשון הרמב"ם וכו' אבל אם יש לו זמן להתיר חייב לפדותה ע"ש. וכוונתו כגון במקום שאמרו חודש אחד יקיים שנים יוציא כמבואר ר"פ המדיר ונשבית בחודש ראשון שיש לו עדיין זמן להתיר הנדר חייב לפדותה וממילא שוב לא פקע החיוב אף בחודש שני. ולפעד"נ דלא מסתבר כלל לומר כן דהא עיקר הטעם דנשבית ולבסוף הדירה דחייב אמרו בש"ס משום דאתי לערומי. ובלאו טעמא דאתי לערומי הי' פטור ולפדותה אף שעדיין יש לו היתר וצריכה להמתין שבוע או שבועיים ואינו חייב רק משום דאתי לערומי וכיון שהדירה קודם שנשבית מה אתי לערומי שייך כאן וא"ל דיערים שלא יתיר לעצמו הנדר א"כ לעולם י"ל כן ועוד דמה"ת לא יהי' נאמן לומר שלא מצא פתח לנדרו כיון שהוא מוחזק ועכ"פ בשבועה יהי' נאמן וגם אדרבה לשון הרמב"ם שכתב שמשעה שהדירה נתחייב משמע אפי' כשנשבית מיד ונראה בכוונת דברי הב"ש דודאי בהדירה מתשמיש דלא קרינן בי' ואותבינך לאינתו ודאי דפטור מטעם הנ"ל רק הרמב"ם כללא כייל נדר שחייב בגללה לגרשה משמע אפי' אותן הנדרים דתנן בפרק המדיר כגון בנדרה שלא תתקשט או באחד מכל הפירות בנדרה היא וקיים לה הוא דקיי"ל הוא נותן אצבע או בשאר גוונא שמחויב לגרשה שאין זה בגדר לומר שא"י לקרות בו ואותבינך לאינתו ותוכל האשה לומר אין רצוני לכפותך לגרש ופדה אותי ואהי' אשתך בקיום נדרך והרמב"ם כללא כייל דאף בכה"ג פטור מלפדותה ובזה שפיר כתב הב"ש דדוקא אם קידם שנשבית הי' חייב לגרשה פי' שכבר פסקו הב"ד הגט אף שלא הספיקו לכפותו א"כ למאן דס"ל דאין כופין בכה"ג רק בדברים ולא שמע ומ"מ נפטור מלפדות והטעם דהא מבואר בסימן קנ"ד סעיף כ"א בהג"ה דאף דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד וכן הנדונייא דהנעלת לי' ועיין במרדכי שם דהוא מרא דהאי דינא דבכל מקום שכופין בדברי' שמוציאין ממנו הכתוב' בע"כ וממילא דמכ"ש דמוציאין ממנו הנ"מ ופירות דידה הוי וכיון דנתבטל כבר נגדה כל תקנ"ח שמדידה לדידי' ממילא נתבטל ג"כ פירקונה שמדידי' לדידה ולפ"ז שפיר פסק הב"ש דאם נשבית בחודש ראשון שממתינין לה על ההיתר ועדיין לא נתבטל התק"ח שמדידה לדידי' גם מדידי' לדידה לא נתבטל וממילא יכולה לומר פדה אותי ואקיים נדרך ואהוי לך לאינתו כנ"ל ברור בכוונת הב"ש:

שם אינו חייב לפדותה. מדלא הגיה הרב כאן שמשלם לו הפירות שאכל כמו בסעיף ז' נראה לחלק דדוקא באלמנה שמעולם לא הי' חשש חיוב פדיון עליו ממילא אכל הפירות שלא כדין כיון שאין חיוב פרקונה עליו רק כשלא נשבית אין חייב ליתן לה הפירו' שאכל מטעם שכתבו התוס' בפ' נ"ש דף נ"ב שאין לה מעלה יותר משאר נשים אבל כשנשבית דגרועה היא משאר נשים צריך עכ"פ להחזיר לה הפירות שאכל שלא כדין משא"כ במדיר שהי' חיוב פרקונה עליו קודם שהדירה אפי' בהרבה יותר ממה שאכל וכדין אכל הפירות לכך א"צ להחזיר הפירות שאכל קודם שהדירה אבל הפירות שאכל אחר שהדירה ודאי דחייב להחזיר:

סעיף ו' שבוי' שנאסרה אף לבעלה ישראל. עב"ש ס"ק ז' שתמה מאוד על הח"מ במ"ש דאשת כהן שזינתה ברצון אחר שנשבית דחייב לפדותה משום שאני קורא בה ואהדרינך למדינתך דהא זה הוי כאיסור דבר אחר גרם לה ע"ש. ולפענ"ד נראה שיש ט"ס בהח"מ וכצ"ל אבל באשת כהן אף שיש חשש שזינתה ברצון חייב לפדותה וקאי על אשה שנחבשה ובזה כתב שפיר דזה הוי ממש כאיסור שבוי' גרם לה דהא דחשש דרצון אינו מפסיד ממון דהא אינה מפסדת הכתובה רק הא דמפסדת באשת ישראל פירקונה הוא מטעם כיון דמ"מ א"י לקרות בה ואותבינך לאינתו ואף שנסתחפה שדיהו מ"מ לא גרע ממת דסעיף ח' והטעם דחז"ל לא חייבו פירקונה רק במקום דחזי לאשה עדיין ולפ"ז באשת כהן דלאביי חייב תמיד לפדותה אפילו באיסור אחר גרם ורבא ג"כ מודה הכא כיון דאיסור שבוי' גרם לה דמה לי שאם האיסור שבוי' מטעם חשש אונס או מטעם חשש רצון מ"מ קרי איסור שבוי' גרם לה ואח"כ מצאתי בספר הפלאה שכתב ג"כ דבחשש רצון חייב לפדותה כיון שזינתה אחר שנשבית ואין לזה טעם ועיקר הטעם כמ"ש ולפמ"ש נראה דאם נשבית בהיכי דאפשר לה לצווח שהביא הב"ש בשם הר"ן שהיא גרמה החשש דרצון במה שלא צווחה דפטור מלפדות אפילו באשת כהן:

תוכן העניינים

בית יעקב הלכות כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה