בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן עז
סעיף א' הריני זן. עב"ש ס"ק א' דאם אמר טול מעשה ידיך במזונותיך וספקה דלא הוי מורד כו'. ונראה דלמד זה מהא דאמרו בש"ס איני זן ואיני מפרנס הוי מורד ולא נקיט טול מעשה ידיך דהוי רבותא יותר. אלא על כרחך דבכה"ג ודאי לא הוי מורד:
שם כופין אותו. עב"ש ס"ק ה' שהקשה לדעת הרמ"א דלקמן דאין כופין אותה לקבל גט תוך י"ב חודש משום תקנת כ"ג ולמה כופין אותה כו'. והוא תמוה מאוד דהא גם שם כשרוצה ליתן הכתובה יכול לגרשה בע"כ כמ"ש הח"מ והב"ש אלמא דאין איסור כלל משום חר"ג במניעת תשמיש רק שלא נפטור מכתובה תוך יב"ח וא"כ ה"נ ליכא איסור בכפיית האיש ומה קשיא לי' וכן הקשה בספר הפלאה. לכן נראה דלא קשיא לי' רק לפי מה דמשמע שם לכאורה מדברי הרמ"א דאפי' נותן הכתובה א"י לכופה משום איסור חר"ג ובאמת לפי מה שפי' שם הח"מ דבריו דיכול לגרשה בע"כ לק"מ רק שכוונתו כאן לומר דמהכא ליכא למשמע דינא דהח"מ דיש לדחות דמש"ה הכא שאני דיש גבול רק דדינו של הח"מ שם בלא"ה אמת והסכים עמו בס"ק י"ט ע"ש:
שם דאם רוצה לגרשה. עב"ש ס"ק ו' וח"מ שם שתמהו דהאיך מוכח דין זה עתה בזמן דאיכא חר"ג מהרמב"ם שכתב דינא דהש"ס דודאי יכול לגרשה דע"כ גם בלא"ה קשה לו דליכא שום משמעות בלשון הרמב"ם שהם דברי המחבר רק שהוסיף ואם שנאה משלחה. ואפשר שהוכחתו מהא שכתב ואע"פ שהכתובה הולכת ונוספת הרי זה עובר בלאו דמשמע דאין מוסיפין על הכתובה רק במורד דעובר בלאו וכל שרוצה לגרש בודאי אינו עובר בלאו דלא יגרע וממילא אין לו דין מורד להוסיף. ולפ"ז אפשר ליישב נמי קושיית הב"ש דאין דעתו של הרמ"א להוכיח לאחר חר"ג שלא יהא לו דין מורד ברוצה לגרשה דזה ודאי דאין להוכיח מדברי הרמב"ם דלית לי' חר"ג רק כוונתו הוא במקום דאין נוהג חר"ג דאם רוצה לגרשה כשאין לו לשלם הכתובה אף דדעת הרשב"א הובא בב"ש סימן קי"ט דאין יכול לכוף האשה לקבל גט כשאין לו לשלם הכתובה ע"ש בב"ש דבזיווג ראשון כ"ע מודים מ"מ אין לו דין מורד כיון דאינו עובר בלאו דמדברי הרמב"ם משמע דאין מוסיפין על הכתובה רק במורד כזה שעובר בלאו ובזה מדוקדק לשון הרמ"א שכתב כו' ע"ש מדלא כתב אם רוצה לגרש וליתן כתובה מיד רק כתב בלשונו אם רוצה לגרש מיד וליתן הכתובה משמע דאין רוצה רק לגרש מיד וליתן הכתובה אחר זמן ועכשיו יהי' הכתובה חוב עליו מ"מ אין לו דין מורד בזה. עוד כתב שם הח"מ וב"ש בשם המזרחי דאם רוצה לגרשה וליתן הכתובה דא"צ ליתן לה השאר וכסות והביא ראי' מריש כתובות שם מהגיע הזמן והח"מ תמה עליו דחלתה יוכיח ע"ש כו' ולפעד"נ דהוכחת המזרחי שפיר הוא לפי מה דרצו לפשוט שם דכל אונס חייב במזונות אפי' חלתה ואפ"ה כשהוא אנוס בתקנתא דרבנן כגון בהגיע הזמן באחד בשבת שתיקנו לטובתו פטור ממזונותי' וכ"כ הש"מ בשם הרשב"א. ובסי' ע' ס"ק י"ט פסק הב"ש בניסת ואח"כ נשתטית דאז אסור לגרשה מדאורייתא חייב במזונותי' ואם אסור לגרשה מדרבנן בכדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר פטור ממזונותי' אף שכל שא"א לגרשה מחמת אונס דמצי אמרה נסתחפה שדיהו חייב במזונות מ"מ כשא"א לגרשה מדרבנן מחמת שלא ינהגו בה מנהג הפקר שנתקן לטובתה אינו בדין שיתחייב במזונותי'. ונראה דאזיל בשיטת הרשב"א הנ"ל ומכ"ש הכא שהוא אנוס מחמת שא"א לגרשה מכח חר"נ שנתקן גם כן לטובתה. ולפ"ז נראה דתליא דין דהכא בפלוגתא דסימן קי"ט דמאן דסובר שם בנשתטית דפטור ממזונותי' דנגד ממון לא תיקנו רבנן שלא לגרשה ה"נ פטור. ולהחולקים שם דס"ל דאף נגד ממון תיקנו א"כ י"ל דגם ר"ג החרים אפילו נגד ממון. ולפ"ז א"ל דהיינו טעמא דהפוסקים דס"ל דל"מ הבעל לומר קים לי כיון שיש ספק בגוף החרם אם הי' שלא לכופה בכפי' זו וממילא ל"מ לומר קים לי כיון שיש ספק איסור חרם. אמנם אם נותן האמתלא שמאוסה עליו אף שאינה מבוררת לפני ב"ד יכול לטעון קים לי כיון דבאמתלא מבוררת בודאי יכול למנוע ממנה שאר וכסות כמו שמשמע מדברי הח"מ בשם מהרש"ל וכן מסתבר דלא גרע הוא מהאשה שטוענת מאיס עלי ומבררת אמתלא דאין לה דין מורדת וממילא כמו באשה אם אינה מבררת האמתלא הדין הוא שיכולה לתפוס שלה ממנו וה"נ כיון דרק מצד האיסור לא מצי טעין קים לי ובכה"ג ליכא איסור כשמונע ממנה נאמן על האמתלא דליכא איסור דלענין איסור שא"י לב"ד אדם נאמן לומר שאין כאן איסור ולענין ממון יכול לומר קים לי. עוד כתב הב"ש דאין כופין לשמש אפילו אחר חר"ג. ולכאורה קשה דהא בסימן קע"ח סעיף ט' בהג"ה כתב בהדיא דכופין אפילו באומרת טמאה אני לך והוא אומר שמאמינה כופין לשמש עמה ונ"ל דהא דקאמר בסימן קע"ח דכופין כו' הכוונה כופין ומשמש היינו שאם אינו רוצה לשמש יש לו דין מורד:
סעיף ב' שמבקשת גט בלא כתובה. עח"מ דה"ה כששואלת גט סתם ע"ש. נראה דמודה הח"מ דאם תבעה גט סתם דיכולה לחזור בה בשעת גירושין אף שאמרה מאיס עלי דאטו משום דתבעה גט וביטל עונה א' תצא בלא כתובה רק דמיירי שאמרה מאיס עלי ומונעת תשמיש ותובעת הגט תולין שכוונתה בלא הכתובה מדלא תבעה הכתובה ולכך א"צ ליתן לה הכתובה כשמגרשה רק נוטלת בלאותי' הקיימין. אבל ודאי דיכולה לחזור בה. ונראה דאם כבר פסקו עלי' הב"ד שהפסידה כתובתה ויכול לגרשה בלא כתובה אף שחזרה בה פטור שכבר הפסידה הכתובה ע"פ הב"ד ונתנו עלי' דין מורדת. וא"ל כיון שמאיס עלי חשוב אונס כמ"ש הר"ן יתחייב הכתובה דז"א דהא בנדרים דף צ' בעי אפילו באשת כהן שנאנסה אי אית לה כתובה רק דמסיק שיכולה לומר שקדושת כהונתו גורמת ע"ש הרי מוכח דכל שנתבטל האישות מחמת אונס לית לה כתובה וכן ביבמות פ' האשה רבה בניסת לאח' ע"פ ע"א קאמר התם דל"ל כתובה דמ"ט תיקנו רבנן כתובה משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והכא תהא קלה ע"ש וא"כ ה"נ כיון שהיא מורדת ומבקשת גט ודאי דג"כ לא שייך הטע' שלא תהא קלה. ועוד דאין מאמינין לה שמאיס עלי' וחיישינן שמא עיני' נתנה באחר אלא אם לא שמוחלת הכתובה דא"כ כל מורדת דבעינא תבקש גט סתם וממילא כשירצה לגרשה יתן הכתובה תהא נאמנת כשאומרת מאיס עלי ולכך שפיר פסק הח"מ דאפי' אמרה סתם מאיס עלי פטור מכתובה:
שם ותטול בלאותי'. עב"ש ס"ק ח' שהביא דברי הר"ן דבמאיס עלי אינה מפסדת כלום ע"ש. ולכאורה קשה עליו מה שהקשיתי לעיל בסמוך וצ"ל דמיירי ביש רגלים לדבר שראוי למאסו ודמי לקדושת כהונתו גרמה המבואר בנדרים דף צ' ע"ש. וגם מיירי דלא מפלה בפירוש דבמחלה בפי' ודאי דמהני דהא הר"ן לא כתב כלל הסברא דמחילה בטעות שכ' רש"י ועוד דהסבר' דמחילה בטעות הוי רק תקנה כמ"ש הרא"ש ולהר"ן לא עשו כלל תקנה במאים עלי דהא כתב שם דהב"ד לא מיזדקקין לה. ומ"ש בשם הר"ן דמשהינן אותה יב"ח אף דלהר"ן צריך ליתן לה כתובה ולעולם יכול לגרשה כשנותן לה כתובה מ"מ מבקשין אותה להמתין שלא יגרשנה אותה בשביל מורדת. ומ"מ נראה דאפי' להר"ן מזוני לית לה דלא גרע מהא דסימן ע' סעיף י"ב בהג"ה דכשאינה רוצה להיות עמה דלית לה מזוני דלא תקנו מזונות רק כשהיא עמו. ועוד דא"כ אין לך כופין להוציא יותר מזה שהוא יהא מחויב ליתן לה מזונות והיא לא תהא לו לאשתו. אך בלא"ה הר"ן הוא יחיד בדבר ולא קיי"ל כוותיה בהא. ויותר נראה בשיטת הר"ן דודאי דאף הר"ן מודה דכשמונעת ממנו תשמיש ותובעת הגט דיכול לגרשה בלא כתובה דלא עדיפא מממאנת דבמיאון אין לה כתובה ולא בלאות שאינם קיימין כיון דבע"כ נפקא כמ"ש רש"י בב"מ דף ס"ז וגם הנצ"ב דהוי כאילו מחלה לו מה שהכניסה לו עד שיגרשנה מדעתו דהא מהאי טעמא קכו לה בב"מ שם גבי איילונית מחילה בטעות יעו"ש. ולכן נראה בכוונתם דאם טענה מאיס עלי יכולה לחזור בה וכשרוצה לגרשה יכולה לחזור ממרדה ואזי יתחייב ליתן לה כתובה והדין במ"ע דאומרין לו כיון שאומרת מאיס עלי לא הוא בעינא ולא כתובה בעינא אם תרצה לגרשה מיד תצא בלא כתובה כמו בממאנת ואם לא רצה לגרשה ועיכבה כשחוזרת בה אח"כ ורוצה לדור עמה הרי היא ככל הנשים ויש לה כתובה דלא הפסידה באומרת מאיס עלי רק כשמגרשה מיד ומטעם מחילה או שמגרשה בשעה שמונעתו מתשמיש אבל כשמגרשה בשעה שאינו נמנע מתשמיש אית לה כתובה וכמ"ש בחידושי לשיטת הר"ן:
עוד כתב הב"ש בשם הר"ן דתפישה לא מהני כו'. ולפענד"נ דהר"ן לא כתב רק דבממון שקיבל עליו אחריות לא מהני תפיסה אף שהמעות עדיין בעין דדוקא במטלטלין שגופן קנוי לאשה מהני תפיסה אבל לא בדבר שאין הגוף קנוי לאשה רק שיש לה שיעבוד על בעלה לא מהני תפיסה אבל כשיש לה בלאות הקיימין והן ביד הבעל והיא תפסה דבר אחר נראה דמהני תפיסה שיחזיר לה הבלאות שלה הקיימין דהא בעי' דלא איפשטא הוא ובבעי' דלא איפשטא מהני תפיסה אפי' בדבר אחר ומכ"ש הכא דאיכא נמי מחלוקת הפוסקים דהרמב"ם ס"ל דבמ"ע א"צ תפיסה ודאי כשתפסה אפילו דבר אחר יכולה לומר קים לי כהרמב"ם והנה לכאורה קשה דכיון דמבואר דבמעות נדוניא אפילו תפיסה לא מהני דדמי לבלעותי' דאינה קיימין דלהוצאה ניתנה ובסימן קט"ו בב"ש ס"ק כ"א כתב דאפילו הוספת שליש גובה וז"ל אע"ג דאין לה כאן אלא מה שהוא בעין וכו' צ"ל דבר הבא מהנדוניא הוי כאילו הוא בעין מהנדוניא ועיין בסימן ס"ו ובסימן ק' ומזה מוכח דאפי' כשהיא גרמה הגט חייב ליתן לה ההוספה שמוסיפין השליש ולא כדרישה סימן קי"ח ס"ק כ"ב וכו' משמע דאפילו במקום שמפסדת הצ"ב מה שאינו בעין אינה מפסדת מעות הנדוניא דאי מפסדת מעות הנדוניא האיך שייך לומר שהנדוניא מפסדת והוספה שליש אינה מפסדת ותטול וזה אינו עולה על הדעת כלל ובכל הפוסקים מוכח דאינה נוטלת מעות הנדוניא וגם הוא בעצמו כ' כאן שמפסדת מעות הנדוניא ואין לומר דבמורדת גרוע כיון דקנסו אותה דאפילו בלאותי' הקיימין בעי' הוא בש"ס אי מפסדת דמ"מ קשה דמנין לנו זה כיון דחשיב מעות הנדוניא וההוספה שליש לבלאותי' הקיימין דהא בכל הנך דחשיב בסי' קט"ו אמרו בש"ס דאינה נוטלת רק בלאותי' קיימין ובמורדת אמרו ג"כ הכי בש"ס בלאות הקיימין מנין לנו חלק בין מורדת לשאר לענין הנדוניא. וע"ק אמאי לא כ' בפשיטות כאן כל מקום שהזכיר בלאות הקיימין כגון גבי ממאנת וחברותי' וחייבי לאוין דמעות נדוניא נוטלת. לכן נראה דודאי אינה נוטלת רק מה שהוא בעין ממש ומעות הנדוניא אינה נוטלת בכ"מ וכוונת הב"ש רק במה שהוא בעין ממש כגון בהכניסה לו כלי באלף זוז ועכשיו בשעת הגט שוה אלף ות"ק דהדין דחייבת להחזיר המותר כשנוטלת הכלי כמבואר בסי' פ"ח ס"ק ג'. ולזה כתב דאם היוקר עולה נגד ההוספת שליש נוטלת וא"צ להחזיר המותר דאותו הוספה שהוא על גוף הכלי או הקרקע שהכניסה הוי כאילו בעין מנדוניא שלה ולא אמרינן שהוספת שליש כאילו הוא חוב בעלמא על בעלה שא"צ להחזיר רק כיון שא"י למכור חלק השבח שלו חשוב כאילו שלה וזהו כוונתו כאן שמה שניתוסף על הנדוניא שהוא בעין וההוספה ג"כ בעין על הכלים שלה שנוטלתן אבל מעות הנדוניא ומכ"ש ההוספה ודאי דאינה נוטלתן. וראיתי בספר הפלאה שכ' שני כלים באלף זוז והא' נאבד והב' הוקר ושוה אלף זוז שצריכה להחזיר ת"ק זהובים כי השבח בכלי זה הוא שלו. ולפענ"ד בראה שכל מה שיש בבלאותיה הקיימין נגד הסך של הצ"ב שלה שהכניסה נוטלתן שסתמא אמרו בש"ס שלא קנסו אותה בבלאותיה קיימין:
עוד כתב הב"ש דכשהוא עדיין ביד האב דדמי להא דסימן נ"ג וכו'. ונראה דמ"מ חייב ליתן המעות לבתו דהא מתחייב הוא גם נגדה והיא קיימת ונגדה ליכא אומדנא ומלבד הא דסימן נ"ג יש לספק אפילו בשט"ח של אחרים שהכניסה לבעל דמבואר בסי' צ"ב דאין הבעל יורש דחשיבא ראוי די"ל דל"ד למעות נדוניא כיון דלא חשיבא לגבי בעל כמוחזקין לכן יש לספק בכל הנך שאינן נוטלות מעות הנדוניא ובלאות שאין קיימין אם נוטלת השט"ח שהכניסה כגון בממאנת דהוא מטעם מחילה בטעות כמבואר בב"מ דף ס"ז ואם נאמר דשט"ח חשוב כמחילה מ"ט אין יורש אותם. עוד כתב הב"ש דאם עדיין מונח בידו כו' וע"כ לאו מטעם דלא נתן רק ע"מ שתהנה בתו דכיון שכבר יצא מיד אביה כבר נהנית דבמתה ג"כ א"צ להחזיר בכהאי גוונא רק מטעם תפיסה ולדברי הב"ש דלא מהני תפיסה במעות נדוניא קשה וצ"ל דכל זמן שלא בא ליד החתן חשוב כבלאות הקיימין כיון שעדיין לא קנה להוציאן. עוד שם וכל מה שנתן להמתנה כו' אמת שכ"כ הטור בשם הרמ"ה סי' פ"ה דבעת שמפסדת התוס' מפסדת נמי המתנה אבל הרשב"א בתשובה כתב בספר תולדת אדם סי' קי"ב הובא שם דברי הרמ"ה וחלק עליו וס"ל דבמתנה שאין תכשיט לא אמרינן אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה כמבואר לקמן סי' צ"ט ע"ש וה"נ במורדת ע"ט שהאריך בזה ובעזה"י קיימתי זה מסברא דנפשאי ועכצ"ל דס"ל להרמ"ה כיון שאינו יכול למכור ולהפקיע ירושה לא נתן לה רק שיהיה למתנה זו דין תוספ' כתובה מ"מ נראה שאם פי' שתהיה יכולה למסור וליתן דאז ודאי מתנה חלוטה היא ואף הרמ"ה מודה שאין מוציאין ממנה דהא אם היה נתנה כבר לאחר ודאי דהי' קיים אין שום ספק לומר כשמרדה שיהי' הוא או המקבל מתנה ממנה מחויב להחזיר להבעל. ועיין ב"ש ס"ק ח' שכ' בשם מהרי"ט דאפילו מתנות שניתן מאביו או קרוביו צריכה להחזיר ע"ש וקשה לי דהא מבואר לקמן סי' צ"ט דמה שנתנו לה אחרים דין נ"מ יש לה דאחרים כשנותנים מתנה צריכין להתנות בדין תנאי ע"ש ומה"ת ישתנה הדין במורדת. ומהרי"ו שכתב זה אפשר שכתבו לדידן דדיינא בדינא דמתיבתא ותקנה הוא זה שיהא הוא זוכה בשלו ושל קרוביו והוא בשלה ושל קרוביה משא"כ לדינא דהש"ס מה"ת לא יהא לה בדין נ"מ ועוד דהא ע"כ א"צ להחזיר לבעל אלא לקרוביו דהא הקרובים לא נתנו לו רק לה וזה נגד הסברא דלא מרדה בקרוב:
שם דאף נכסי מלוג. עח"מ וב"ש שתמהו בזה. ובאמת הוא תמהון גדול שלא הוזכר דיעה זו לא בב"י ולא בד"מ. לכן נראה דהוא ט"ס דהיינו דהך וי"א צריך להיות גבי מורדת דבעינא לי' מצערינא בסעיף ג' והיינו דלהרשב"א ורמב"ן דינא דרבותינו ודינא דמתניתין שוה ומכל מה שמנכין במתניתין מפסדת לרבותינו אחר ד' שבועותי' ובמתניתין הרבה פוסקים סוברי' דאפי' מנכסי מלוג מנכין כמבואר בר"ן ממילא לרבותינו מפסדת ג"כ נכסי מלוג וממילא להפוסקים דס"ל דהאיבעי' קאי גם על בעינא ומצערינא ממילא האיבעיא בבלאותיה הקיימין הי' ג"כ על הבלאות של הנכסי מלוג כנ"ל:
עוד הקשה הב"ש דאמאי לא הביא דעת הרשב"א והרמב"ן והרא"ש דבתוך יב"ח צריך ליתן לה הכתובה. ולפענד"נ דהא מבואר לקמן דבזמן הזה אין משהין ואף שכתב שם הרב בהג"ה דבתוך יב"ח אינו יכול לגרשה בע"כ כיון שאין מעגן אותה שהרי יכול ליתן הכתובה נראה הטעם דס"ל דאף דהתקנה שנאמרה בש"ס אינה בזמן הזה מ"מ אינו יכול לגרשה בע"כ לעבור על חר"ג שאין לגרש בע"כ כיון שאפשר לגרש מרצונה וליתן הכתובה אבל במאיס עלי שרוצה האשה בעצמה לקבל הגט בלא הכתובה מה"ת לעשות תקנה לעגן אותה:
שם ותאבד הכתובה. עב"ש ס"ק י"ג שכתב דמבקשין אותו שלא לגרש עד יב"ח. ולפענד"נ לפרש כפשוטו דלפי מ"ש הרב בהג"ה דלא נתבטל האישות כלל לענין פירות וירושה לפ"ז אפשר לפרש דמשהין אותה יב"ח היינו לעגנה ולא ליתן לה מזונות ולזכות בפירותיהן משא"כ אחר יב"ח אף שאינו מגרשה נתבטל האישות אף לענין הפירות:
שם בעלה יורשה. עב"ש ס"ק ט"ו שכתב דבמורדת האשה מפסדת כל זכותה והוא אינו מפסיד. ומקשה דא"כ יטול ג"כ הפירות וא"ל שגם הוא מפסיד א"כ למה אינו מפסיד הירושה. והא דלא מקשה אם אין מפסיד זכותו למה מפסיד המ"י דז"א דהא אינו יכול לומר עשה עמי וא"נ אפי' בע"כ. ומפירות מקשה שפיר. ולפענד"נ לתרץ דודאי כשאשה מפסדת זכותה גם הבעל מפסיד מה שנתקן לו נגד זכותה דאף דאין לה תנאי כתובה מ"מ אותן הדברים שנתקנו זה כנגד זכותה דאף דאין לה תנאי כתובה מ"מ אותן הדברים שנתקנו זה כנגד זה אינן בכלל כמ"ש הר"ן לגבי מוחלת כתובתה בפרק נערה. ולכך בפירקונה ופירות ומזונות ומ"י שניהם מפסידין כיון דעיקר התקנה הי' לטובתה רק אח"כ תיקנו להבעל מה שמחויבת ליתן נגד זכות זה שתיקנו לה משא"כ ירושה עיקר התקנה הי' ירושה כמ"ש הש"מ ואח"כ תיקנו קבורה כנגדו תדע דאי תיקנו קבורה לעיקר וירושה תחת קבורה א"כ קשה הא התוס' כתבו בכתובות דף מ"ז דקבורתה תחת נדונייתא ולא תחת נ"מ ע"ש וא"כ מאיזה טעם תיקנו ירושה של נ"מ א"ו דירושת הבעל לעיקר תיקנו קודם ואח"כ תיקנו קבורה נגד ירושת נדונייתא לחוד דהיינו אף שומרת יבם שיש לה שני קוברים ושני יורשים יורשי הבעל שיורשים נדונייתא קוברים אותה. אך עדיין קשה דהנך תחת מזונות ופירקונה וקבורה בחד לישנא מיתניא בדף מ"ז וכיון דמזונות ופירקונה לטובתה נתקן כמ"ש התוס' שם וע"כ קבורה ג"כ עיקר לטובתה נתקן. לכך נראה דירושת הבעל תיקנו סתם בלי שום דבר שכנגדו רק מה שעשו להבעל כלוקח בירושת נצ"ב ונדונייתא אף קודם תקנת אושא כמבואר בב"ק דפ"ט דאם אמרו בנ"מ יאמרו בנצ"ב ע"ש וזה תיקנו תחת קבורה שתיקנו לטובתה. אח"כ מצאתי בספר הפלאה שכתב להדיא כך ונהניתי שכוונתי לדעתו הגדולה. ומ"מ א"י לומר לא יקבר ולא יהא כלוקח בירושה דלאו כל כמיניה להטיל עצמה בקבורתה על הציבור. ולפ"ז מתיישב שפיר מה שהקשו התוס' כתובות דף פ' ד"ה א"ד הקשו דהא קבורתה תחת נדונייא ולא תחת הנ"מ ולפי הנ"ל לק"מ די"ל דקודם תקנת אושא דלא הי' כלוקח רק בצ"ב ולא בנ"מ ממילא לא הי' תחת קבורה רק כתובה והיינו נדונייתא ולבסוף תיקנו באושא שגם בנ"מ יהי' כלוקח בירושה אף בנ"מ תחת קבורתה ולזה שפיר איבעיא להו אם הבעל צריך לקברה כיון דאינו יורש בנ"מ ואין כאן מקומו. ולפ"ז במורדת שמפסדת זכותה וגם הוא מפסיד מה שתיקנו לו כנגדו אינו מפסיד רק לענין שתהא אם מוכרת ונותנת קיים אבל גוף הירושה אינו מפסיד דהא ירושה לא תיקנו נגד שום דבר ולפ"ז נפשוט הספק שנסתפק הב"ש בס"ק כ"ו אי יכול לבטל המכר דלפמ"ש ודאי דא"י לבטל המכר אפילו בצ"ב כשתפסה רק לכתחילה יכול למחות מלמכור דהא אפילו בנפלו לה נכסים עד שלא נתארסה ונתארסה לא תמכור לכתחילה כמבואר בסימן צ' סעיף י"א אף שלא תיקנו בארוסה שום זכות כנגדו. וכל זכות שיש לבעל בלי תקנת זכות שכנגדו אין הבעל מפסיד ויורש אותה אף שאין חייב לקברה. ולפ"ז אף שתפסה הנ"ב ויורש הצ"ב אין חייב בקבורתה דנגד מה שהוא יורש לא תיקנו שום דבר רק נגד מה שהוא לוקח ותקנת לוקח כבר נתבטל דהא מכרה ונתנה קיים רק כשנכסים עולין כפי הסך שצריך לקבורה מחויב לקברה מנכסי' דלא עדיף משאר יורש שמחוייב לקבור מהנכסים שירש רק שהחיוב מה שהטילו על הבעל לקברה אף אם אין לו מה לירש נתבטל במורדת אבל כשיורש ממנה שום דבר חייב לקברה מנכסים שירש וכן כתב בספר הפלאה וכן עיקר לפענ"ד:
עוד כתב הב"ש ס"ק ט"ז והח"מ ס"ק י' דלהרמב"ם אחר ד' שבועות אין אוכל הפירות. ולפעד"נ דמוכח מהש"ס שאוכל הפירות מדלא קאמר רק דל"ל מזוני ולא אמר סתם דאין לה שום זכות מוכח. דכל זכות דהיינו פירקונה וקבורה יש לה רק מזוני וממילא אוכל פירות:
שם וקבורתה. עב"ש ס"ק י"ז דבאמרה מאיס עלי דחייב בקבורה מטעם ס"ס דשמא הלכתא כהרמב"ם דזכתה אף בלא תפיסה וכיון דיורשה חייב בקבורתה ואת"ל דהלכה כהרמב"ן הא איבעיא דלא איפשטא הוא ושמא זכתה אף לדינא דהש"ס ע"ש. וקשה דה"ל לכתוב דאפי' בחיי' מוציאה מהבעל ועוד דאין זה בגדר ס"ס כלל לומר דלמא הלכה גם בש"ס דאינה מפסדת הבלאות או כהרמב"ם דאינו מפסדת הבלאות ואילו השני ספיקות משם אחד הוא. לכן נראה דהס"ס יכול להיות באופן אחר לפמ"ש בחידושי לסוגיא דהאי בעיא שבש"ס אי הפסידה בלאותי' במאיס עלי שאומרת לא הוא בעינא ולא כתובה בעינא שמחלה הכתובה א"א לומר שהאיבעי' היא אי הבלאות (הלא) הן בכלל הלשון שאמרה לא כתובה בעינא דא"כ ה"ל למיבעיא בכל מוחלת דעלמא כשמוחלת הכתובה אי יש בכלל זה הבלאות וע"כ האיבעיא היא דכיון שא"י לומר מאיס עלי רק כשאומרת שמוחלת הכתובה אי צריכה לומר ג"כ שמוחלת הבלאות ואז דוקא נאמנת לומר מ"ע או דילמא דסגי במחילת הכתובה לבד להיות נאמנת לומר מ"ע ע"ש בחידושי. ולפ"ז יש ס"ס מעליא דילמא האמת כהצד האיבעיא דנאמנת לומר מ"ע אפילו בלא מחילת הבלאות וממילא הבלאות הן שלה ואפילו אי נימא כהצד האיבעי' דכשאינה מוחלת הבלאות א"נ לומר מ"ע וחשבינן אותה כבעינא ומצערינא מ"מ יש לספק דדילמא אף בבעינא ומצערינא הבלאות שלה וכשיטת הרמב"ם שמספק בש"ס אף בבעינא ומצערינא וזה שייך דוקא כשמתה שכבר כלה האישות אבל בחיי' כשבאה להוציא הבלאות מהבעל בס"ס זו ליכא ס"ס דאם נאמר דא"נ לומר מ"ע בלא מחילת הבלאות ודיינין אותה כבעינא ומצערנא שוב א"א לומר דילמא בבעינא ומצערנא הבלאות שלה דהבעל יכול לומר כיון שבעינא ומצערנא את עדיין לא נפסק האישות קודם הכרזה והן משועבדין לי לפירות וא"צ להחזיר לך הבלאות ולא ירצה לגרשה וממילא תצטרך למחול בפירוש הבלאות כדי שתהא נאמנת לומר מאיס עלי אם לא שרוצה לגרשה מדעתו אף כשאומרת שאינה מוחלת הבלאות אז באמת צריך להחזיר הבלאות אחר הגט כיון שמגרשה מרצונה כשאינה מוחלת. ויש להפוך ג"כ הס"ס שכתב הב"ש שמא הלכ' כהרמב"ם דבטוענת מ"ע הבלאות שלה ואף אי נימא דהלכה כהרמב"ן דא"נ במ"ע כשאינה מוחלת הבלאות וחשדינן לה בבעינא ומצערנא מ"מ איכא ספק אחרינא שמא האיבעיא שבש"ס גם בבעינא ומצערנא גופי' והאמת כהצד האיבעיא דזכתה בבלאותי':
שם וי"א דבזה"ז שאין נושאין. עח"מ ס"ק ט"ז שכתב וז"ל ומכש"כ אם רוצה ליתן כתובה וכו' משמע דיכול לגרשה בלא כתובה ג"כ בע"כ ולבסוף מסיק דלדעת הרא"ש בתוך יב"ח א"י לגרש בלא כתובה וגם תמה עצמו על הרמ"א ע"ש ולכן נראה דהנך תרי דיעות שהביא הרמ"א תרווייהו ס"ל דמפסדת הכתובה תיכף אחר ד' שבתות והדיעה ראשונה שהביא רמ"א ס"ל דמתירין לו בין לישא אחרת ובין לגרש בע"כ והדיעה שניי' ס"ל דרק לגרש בע"כ מתירין אבל לישא אחרת אין מתירין מטעם שכתב מהרי"ק שאם נתיר לו לישא אחרת אפילו הקדיח תבשילו וכו'. והא דלא חששו כן גבי גירושין בע"כ הוא משום דא"א לגרשה בלא כתובה רק אחר הכרזה ד' שבתות וע"י המלכת ב"ד ובב"ד לא שייך חשש זה כמ"ש הב"ש בס"ק כ' ע"ש ולבסוף מסיק הרמ"א מכריע לחלק בין תוך יב"ח לאחר יב"ח לפי שהכריע מקודם דתוך י"ב חודש יש לה כתובה מדינא דש"ס ולכך אף דבזה"ז נתבטלה התקנה הנאמר בש"ס דמשהין יב"ח מ"מ אין אנו יכולין להתיר חדר"ג לגרש בע"כ בלא כתובה כיון שאם יתן לה כתובה ויהי' הגט מרצונה לא יצטרך לעבור על חר"ג וכיון שאילו לא הי' החרם דר"ג הי' מחויב ליתן הכתובה וכיון שיכול לקיים דינא דש"ס ולא לעבור על חר"ג אסור לו לעבור על חרם ר"ג וצריך ליתן כתובה כדי שיהי' יכול לגרש מרצונה משא"כ אחר יב"ח שהפסידה הכתובה אף שאם יתן הכתובה יגרשנה מרצונה מ"מ יכול לגרש בע"כ כיון שהיא תובע' ממון שאינו מגיע לה בדין ומונעת ממנו תשמיש יכול לגרש בע"כ שעל אופן זה לא החרים ר"ג שיצטרך ליתן לה מעות שלא הי' מגיע לה אף אם לא החרים ודוקא אם רוצית מעות שהי' מגיע לה מדינא דש"ס אילו לא החרים כגון קודם יב"ח מחויב ליתן שלא יעבור על חרם דר"ג כן נראה לפענ"ד:
אמנם קשה להך דיעה דפסקו דמתירין לו לישא אחרת ופסקו ג"כ דלא משהינן לי' בזמן הזה הא לא שייך החילוק שכתב הח"מ והב"ש בס"ק ט"ו דבזמן התלמוד יכול לישא אשה אחרת משא"כ בזמן הזה דאיכא עיגון הא להך דיעה גם בזמן הזה ליכא עיגון וכו' די"א דמ"מ יש חילוק מזמן הש"ס לזמן הזה דבשלמא בזמן הש"ס עבדינן תקנה לבנות ישראל להשהותה דליכא עיגון לא להבעל ולא להאשה דהא הבעל יכול לישא אחרת שאם ישא אחרת והיא תחזור יקיים שתיהן משא"כ בזמן הזה אף אם נתיר לו אחרת מ"מ הראשונה בע"כ או תתעגן או תתגרש דודאי אסור לדור עם שתי נשים וכיון דהוא ע"כ צריך או לעגן או לגרש לא תיקנו חכמים שישהנה כיון שאין תקנה בשה אבל בזמן הש"ס שהי' תקנה בשהי' תיקנו שישהא שמא תחזור ממורדה וידור עמה:
שם קודם חלי', עב"ש ס"ק כ"ז שכתב וז"ל ובהר"ן וש"ג דצריך להיות המרידה קודם חלי' וכו'. ונ"ל שהוא ט"ס וכצ"ל קודם שפירסה נדה דבר"ן לא הוזכר כלל הדין בחלתה ע"ש וגם סיום דברי הב"ש לא אתי שפיר אלא ודאי דצ"ל קודם נדתה ובזה שפיר סיים הב"ש דאפשר דהרב הרמ"א שהביא פלוגתא לענין חלי' אף דהפלוגתא לא נזכר רק לענין נדה מ"מ סובר דהפלוגתא הוא גם לענין חלי'. אך קשה דבירושלמי בקידושין פ"ק מבואר בהדיא גבי עבד שאפי' חלה ואח"כ ברח יכול לומר אי הוית גבאי אינשמת בפריע כלומר היית נתרפא במהרה ומדמה התם למורדת א"כ גם בחלתה ואח"כ מרדה הוי מורדת דיכול לומר לה כך בשלמא בנדה לא שייך לומר זה והוא תמוה לענ"ד ולענין מזונות צריך עיון אי חייב ליתן בחלי' כל שאומרת בחלי' שהיא מורדת דהר"ן והרא"ש לא כתבו רק שאינה מצטרפת למרד שיכולה לומר שלשחוק אמרתי אבל כל זמן שמורדת ואומרת שאפילו כשתבריא לא תשמש עמו אפשר לומר דפטור ממזונותי' אמנם מדכתב הירושלמי דוקא דמרדה קודם נידותה אבל מרדה בתוך נידותה לא מנכין לה בימי נידותה אלמא דמחזיקינן אמירתה לשחוק:
סעיף ג' ואם תפסה אין מוציאין מידה. נראה דהתפיסה לא מהני רק אחר יב"ח אבל תוך יב"ח שיש לה כתובה ולבעל פירות מה"ת תהי' תוכל לתפוס הא הבעל יכול לומר הנכסים עדיין משועבדים לי לפירות להשתמש בהם הא אפילו בנכסי מלוג יש לו פירות מכ"ש בצ"ב שיש לו רשות שימוש והא דמשמע מדברי הרשב"א בתשובה סי' תת"ס ובהגהת מרדכי דמהני תפיסה שכתבו שם וז"ל דכל אשה שתראה שהבעל מתמוטט מנכסיו תתפוס מנכסי' וכו' לאו חדו' הוא דהא יכול לעגנה כו' והרשב"א הוא מהסוברים דבמ"ע ג"כ בעינן יב"ח מ"מ כתב דתוכל לתפוס כשרואית מתמוטט משמע דמהני תפיסה תיכף דשם בדינא דמתיבתא מיירי שכלה האישות תיכף משא"כ בבעינא ומצערנא כשאין הבעל תובע ההכרזה בב"ד להפסיד הכתובה יכול הוא להוציא תפיסתה מודה ודאי דלא מהני תפיסה שלה דהא כתב הר"ן לחלק בין מאיס עלי שמבטלת תיכף האישות משא"כ בבעינא ומצערנא אינה מבטלת האישות ע"ש ויכול לומר אני מוחל על צערי ואין אני מבטל ענין אישות כלל ויש לו פירות בנכסים ודאי דלא מהני תפיסה עד אחר ההכרזה. ועוד נראה דאם כבר תפסה בשעת הדין שוב א"י לתפוס ממנה ול"ד לשאר ס' דדינא דיכול הנתפס לחזור ולתפוס דהא בכל האיבעי' דלא איפשטא לא מהני תפיסה רק הש"ך בספרו ת"כ כתב דהכא כך הי' התקנה שיהנה תפיסה לכך נראה דהכל תלוי בשעת תפיסת הפס"ד בב"ד:
שם וקרקעות. תמיהני שלא הביאו דעת הרמב"ן בתשובה סימן קל"ח והריב"ש בתשובה סי' שס"ב שפסקו להיפך דהקרקעות בחזקת הבעל והוכיחו זה מיבמות פ' אלמנה דנכסי צ"ב אינן אלא רק כשיעבוד להאשה ופסק כהרא"ש שהוא יחיד נגד רבים. ועוד קשה לי דמ"ש קרקע ממטלטלין שאינם ברשות שניהם דאי קרקע חשוב ברשות אשה א"כ גם מטלטלין שאין הבעל מוחזק בהן דמי לקרקע ששניהן א"י ובשניהן שייך חזקת מרא קמא רק שבקרקע אין מועיל תפיסה ובמטלטלין מועיל תפיסה וכיון שלא תפס הבעל דמי לקרקע וצ"ע:
סעיף י"ג באינה נותנת אמתלא לדברי'. עח"מ ס"ק כ"ה וב"ש ס"ק כ"ז שתמהו דגבי מורדת גמורה לא הביאו רק דעת הרמב"ם דמהני תפיסה בנצ"ב ולבסוף גבי אם למדוה שקר הביא דעת הרשב"א דמוציאין מידה ונותנין להבעל והב"ש תי' דבשאומרת מ"ע ומשקר גרע טפי והוא תמוה מאוד דבמרדכי דהוא מרא דהחי דינא כתב בהדיא וז"ל באלפוה שיקרא יהבינן כולה לדידי' וכו' כדין מורדת דבעינא לי וכו' וכל כה"ג לא תיקנו ואוקומהו אדינא דאורייתא וכו' ע"ש מבואר בהדיא דבאלפוה שיקרא לא גרע ממורדת גמורה. אמנם לפמש"ל א"ש דאף הרמב"ם מודה דלא מהני תפיסת האשה בנכסי צ"ב רק אחר שפסקו הב"ד שתפסיד כתובה אחר הכרזה דיש. אבל הכא שטוענת מאיס עלי בשקר שרואין שרוצית רק לצערו יכול הבעל לומר כיון דדנין אותה בבעינא ומצערנא אני אין רצוני לתבעה כלל להפסידה כתובה ורצוני לקבל עלי הצער הזה וכיון שרוצית שיהיה לבעל ממילא הכל ברשותו ומשועבדים לו הנכסים לפירות להשתמש בהן כיון שאין רצונו עדיין להפסיד כתובה תיכף ואח"כ כשתחזיר לו יכול לטעון עלי' כמה דבעי. עוד כתב בשם הט"ז הא דמוציאין ממנו דוקא בזמן הגט אבל אם אינו רוצה לגרשה ואנן לא כייפינן לי' אין מוציאין ממנו אא"כ תפסה וכו' המעיין בט"ז יראה שלא כתב כן רק כשבאה לזכות מכח דינא דמתיבתא מה שהוא יותר על דינא דש"ס כגון בנדונייא אז אין מוציאין ממנו אא"כ תפסה שז"ל הט"ז ומזה מיירי דוקא המתיבתא כו' ע"ש ומזה מבואר דלדעת הרמב"ם דזכתה בנצ"ב בלא תפיסה מדין הש"ס וכן בנ"מ שזכתה לכ"ע וכבר הפסיד הבעל פירות לשיטת הרא"ש אחר יב"ח ולשאר פוסקים אפילו תוך יב"ח ודאי דמוציאין ממנו אפילו אינו רוצה לגרשה כנלפענ"ד ברור:
עוד כתב הב"ש לחלק בין לא שמר כראוי ובין שלח בהן יד ע"ש. לכאורה הוא נגד השכל דבדלא שמר כמאוי יתחייב לשלם ובשלח בהן יד יפטר מלשלם. ונראה בכוונתו דמ"ש מה שכלו מחמת שלא שמר וכו' היינו שכלו לגמרי ובזה חייב לשלם הן שפשע או שנגנב ונאבד דאז חייב כיון שכלו לגמרי ונראה דה"ה אפילו נאנסו חייב. ומ"ש אבל אם שלח בהן יד כוונתו שהשתמש בהן שזה נקרא שליחות יד ונפסדו מחמת התשמיש אף שהשימוש הי' שלא כדין דהיינו ששימש בהן שלא כדרך שימוש העולם בחפיצים כאילו בצ"ב פטור כיון שהן בעין ועדיין ראוין למלאכתן הראשונה נוטלתן כמו שהן אבל בנכסי מלוג אם שימש בהן שלא כדין ונפסדו חייב לשלם דבנ"מ כששימש שלא כדין חשיב גזלן ולכך חייב לשלם הפחת כנ"ל בכוונתו:
שם חבל כלו לגמרי. נראה דכיון דבנותנת אמתלא כתבו שהיא כדין אשה דעלמא כשמגרשה א"כ לפמ"ש בסי' פ"ח דבמקום שאין כותבין שום כלי בפרטות דאם פיחתו פיחתו לו ע"ש א"כ אפילו עדיין עושין מעין מלאכתן צריך לשלם הפחת:
סעיף י"ד בטענת מאיס עלי'. עב"ש ס"ק כ"ה שכתב דבזה יכולה לתפוס אפי' מעות נדוניא כיון שיכולה לומר שטענתה אמת ע"ש וכ"כ בקיצור דינים ע"ש. נראה דוקא בטוענת מפני מה הוא מאיס עלי' ומבררת דבריה רק שהטענה אינה ברורה לב"ד אם ראוי למאסו בשביל זה והוי כדררא דממונא כיון שיש ספק לב"ד בלא טענותיהם ומש"ה מהני תפיסה כמבואר בספרי נתיבות המשפט בכללי תפיסה ואפילו תפס בעדים כמו כל תפיסות שבסי' זה אבל אם אינה מבררת כלל מפני מה מאיס עלי' לא מהני תפיסה רק שלא בעדים ומשום מיגו וכ"כ בספר הפלאה:
הוספות על קיצור דיני מורדת
בדין מורד נשמט בב"ש (א) דאם אמר לה טול מעשה ידיך במזונותיך וספקה דאין לו דין מורד. עב"ש ר"ס זה:
(ב) עמ"ש בחידושי דאם רוצה לגרשה ואין לו לסלק כתובה ורוצה שיהיה הכתובה חוב עליו שג"כ אין לו דין מורד להוסיף על הכתובה. ובזמן הזה דאיכא חר"ג שלא לגרש בע"כ איכא פלוגתא אי חייב. ואם טוען מאיס' עלי בטענה ברורה לא גרע מאשה ואין לו דין מורד וכן מוכח מדברי הח"מ ס"ק ח' שכתב וז"ל ואין לו טענה מבוררת למה מאיסה בעיניו וכו' ע"ש ואם א"י לברר טענתו לפני ב"ד מ"מ נראה דנאמן בשבועה שיש לו טענה מבוררת לענין שלא יהיה לו דין מורד כמ"ש הב"ש לענין מורדת והכא הבעל מוחזק לענין שאר וכסות ולענין איסור נאמן לומר שאין זה בכלל החרם שגזר ר"ג כי יש לו אמתלא מבוררת. במורדת בעינא ומצערנא כתב דאם תפסה חייב בקבורתה וכו'. ולכאורה תמוה דממ"נ אם עולה שיעור תפיסה כדי דמי קבורתה מה קמ"ל פשיטא דחייב בקבורתה מנכסים כמו שאר יורש ואם אין עולה כדי דמי קבורתה ודאי דפטור דנגד המותר דמי ללא תפסה דאטו אם תתפוס שוה פרוטה מחויב לקברה. ואפשר קמ"ל דאף שכבר אין לו אישות מ"מ מחויב לקברה לפי כבודה וא"י לומר איני רק כשאר יורש ואיני מחויב לקברה לפ"כ והמותר מקבורה עניות שבישראל הוא שלי קמ"ל ועמש"ל בסעיף ב' מה שקשה בדין קבורה. עוד כתב ופירות י"א שהוא אוכל וכו' נראה דהעיקר דאין לו פירות וכן משמע מדבריו לקמן. עוד כתב ואם תרצה למכור וכו' מדלא כתב באם מכרה ונתנה האיך דינו מוכח דהעיקר כמש"ל דרק לכתחילה יכול למחות ובדיעבד מכרה קיים. עוד כתב דהמתנות שנתנו לה קרוביו צריכה להחזיר וכו' כבר תמ' בזה בש"ע וממהרי"ו שכתב כן אין ראיה דאפשר שלא כתב זה רק לדינא דמתיבתא דמחמת שתקנו לה שיחזיר לה שלה הכל יותר על דינא דש"ס שלא יהנה משלה לכך תיקנו ג"כ שתתן לו מה שיש לה משלו ושל קרוביו אבל לדינא דש"ס או במורדת דבעינא ומצערנא שהבעל נוטל את שלה וכיון דקיי"ל בסי' צ"ט דהמתנות שנתנו קרוביו דין נ"מ יש לו נראה לפענ"ד שא"צ להחזיר במורדת דמאיס עלי נכתב בציון (א). עוד כתב דא"צ להחזיר עד שעת הגט. כבר כתבתי בש"ע דהיינו מזה שזכתה ע"פ דינא דמתיבתא יותר מע"פ דין הש"ס אבל נ"מ נוטלת אף קודם הגט דהא אין לו פירות וכן בכ"מ דמהני תפיסה מדינא דש"ס יכולה לתפוס כשכלה האישות לענין פירות. בציון (ב) כתב דאם נראה דטענתה שקר דמוציאין ממנה נכסי צ"ב ונותנין לו. זה ע"פ שיטתו כמ"ש בס"ק כ"ז. אבל הוא תמוה. והעיקר נראה לפענ"ד כמ"ש שם דכ"ז שלא נפסק בב"ד להפסיד כתובה אז לא מהני תפיסתה מטעם שכתבתי שם אבל לאחר שכבר נפסק שהפסידה כתובתה וכלה האישות לענין פירות ותפסה אח"כ מהני תפיסתה. בציון (ג) כתב דמהני תפיסת מעות כי לפי דעתי יש לה דינא דמתיבתה וכו' ונראה דדוקא במבררת האמתלא רק שיש ספק לב"ד אי ראוי למאסו מטעם זה דאז הוי כדררא דממונא דמהני תפיסה אבל כשמכחיש דבריה וא"י לברר א"נ רק כשתפסה שלא בעדים ויש לה מיגו. עוד כתב והפירות מי שתופס זכה דהא לפ"ד יש לה דינא דמתיבתא עכ"ל. והוא תמוה מאוד מה ענין פירות לדינא דמתיבתא והי' לומר דמהני תפיסה מחמת מחלוקת הפוסקים אי אוכל הפירות וכיון שנראה מדבריו דנפקע אכילת פירות ממילא אף בלא דינא דמתיבתא אין אוכל פירות. לכן נראה שכתב כן לפמש"ל דבמאיס עלי לפי דינא דש"ס דמיירי בלא אמתלא מבוכרת והדין דמשהין יב"ח לשיטת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש כמבואר לעיל בס"ק י"א ושייכין הפירות לבעל דכיון דאית לה כתובה לדינא אית לה ג"כ התנאי כתובה ויש לבעל הפירות ולהרמב"ם דמפסדת הכתובה מיד נתבטל האישות מיד ואין לו פירות ולזה כתב דכשתפסה הפירות אפילו תוך יב"ח דאף אם נאמר דהלכה כהרמב"ן והרשב"א דיש לה כתובה ות"כ תוך יב"ח מ"מ כשתפסה הפירות יכולה לומר דיש לה דינא דמתיבתא ולדידהו ודאי דכלה האישות מיד ואין להבעל פירות: