אור ברסלב

בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

סימן ע

סימן סט

סעיף א' אבל כשאינה אוכלת. עב"ש ס"ק ח' דכתב דלדעת הרמ"א דבסמוך צ"ל דהוא מרוצה ומ"מ י"ל לא נתרציתי אא"כ שיתן לה כמנהג בית אביה ופליגי אהטור ע"ש. ולפענ"ד נראה דאין שום הוכחה מדברי הרמ"א דיש לומר דאיירי באין מרוצה ואף דא"י לומר שהיא תאכל לנפשה מ"מ אין לה כפי' עליה ולא יותר ויוציא ויתן כתובה ולעולם הברירה בידה או לכפותו ולהוציא או לכופו לזון כמבואר בכתובו' בסוגיא דהמורדת ע"ש א"כ ה"נ קאמר הרב בהג"ה דאם רוצה להשרותה ע"י שליש אזי אם האשה רוצה יכולה לכוף אותו שיתן לה כמנהג בית אביה נחתינן לנכסיו:

עוד כתב הב"ש ועיין בתוס' וכ"ן לתי' הראשון כתבו וכו' יעו"ש וי"ל אף לתי' הב' שכתבו לא נדחה סברא זו עכ"ל יעו"ש. לא כתב זה לסייע לדעת הרמ"א שכתב לעיל דיכולה לומר לא נתרציתי דאין זה דומה לזה כלל בשלמא לתי' הא' שמחויב לה רק שמחלה י"ל לא מחלתי רק בהיותך עמי משא"כ בכה"ג שאין מחויב ליתן לה רק כבני משפחתה ולא בבית אביה רק בשאין רוצה לזונה על שולחנה בע"כ דידה מחויב ליתן כמו בבית אביה מטעם שכתב הטור. ובזה י"ל דהא שאין אוכלת עמו הוא בריצוי דידה לא נתחייב לה כלל. ומכ"ש כשהוא גמל או ספן שבדין אין אוכלת עמו שאין חייב ליתן לה כבית אביה. ולכן נראה דהב"ש כתב זה לדין בפ"ע דאף התי' הב' מודה לתי' הא' בהיכא דנתחייב לה כגון שמשפחתה נוהגין כך רק שמחלה י"ל באינה עמו שלא מחלה אדעתה שלא תאכל עמו:

סעיף ב' וי"א דלא יוכל לומר לה שהיא תאכל לבדה וכו'. ונראה דהיינו בכהאי גוונא שמשרה אותה ע"י שליש משמע שאוכלת בבית אחר כדמשמע בכתובות דף ס"ה גבי אין נותנין לה כר וכסת דקאמר התם דזימנין דמיתרמי בין השמשות ולא מצית אייתי להו וכו' ע"ש ואפילו אוכלת בביתו כל שאינה עמה ביחד איכא קפידא אבל כשאומר לה צאי מ"י למזונותיך ליכא קפידא כלל שהרי יכולה היא ליקח ממזונותיה ולאכול עמו ביחד כדמוכח בר"פ המדיר דמוקי באומר צאי וכמ"ש התוס' ד"ה והאידנא דאדרתך דמ"מ חל הנדר דבשעת הנדר לא הי' משועבד מוכח דבאומר צאי לבד לא נתחייב ליתן לה דברים קטנים ע"ש ומשמע דבדלא אדרה אינו מחויב ליתן לה הדברים קטנים. והנה הרב המגיד כתב למאן דס"ל דיכול להשרותה ע"י שליש אף דבמדיר יכולה לומר לאחר ל' יום זילא בי מילתא הוא משום דבמשרה אוכלת עמו לילי שבת משא"כ במדיר. ולכאורה קשה דהא באומר לה צאי מ"י במזונותיך פטור מכל המזונות אף מלילי שבת ואפ"ה יכול לומר בדספקה ועכצ"ל שיכולה לאכול עמו משלה משא"כ במשרה אותה ע"י שליש כשמשרה אותה בבית אחר או בביתו ואינה אוכלת עמו על שולחן אחד. אך קשה דא"כ גם במדיר יכולה לאכול עמו משלה ממה שנתן לה הפרנס ויכולה לאכול עם בעלה על שולחן אחד. ואפשר לומר כיון דבמדיר אסורין לאכול בקערה אחת כמבואר ביו"ד סי' ר"כ וא"כ ליכא קירוב הדעת דהא הטעם הוא דבאכילת לילי שבת משום עונה הוא והיינו משום קירוב הדעת ובקערה אחת יש יותר קירוב הדעת כדתנן לא יאכל הזב עם הזבה כו' מפני הרגל עבירה וכשאין אוכלין בקערה אחת ליכא קירוב הדעת והרגל:

סעיף ג' צימצמה והותירה. יש לתמוה שלא הביא דעת התוספות בנזיר דף כ"ד ד"ה שקימצה והר"ן בנדרים דף פ"ח שכתבו דהא דאמרינן מותר מזונות לבעל דדוקא בנותן לה מעות על המזונות והוזלו מזונות אבל צימצמה ממזונותי' הקצובין לה הן שלה ומוכח מדבריהם דהן שלה לגמרי ואפי' לפירות אין משועבדים לבעל דאלת"ה קשה הך דמסכת נזיר דהאיך היתה יכולה לקנות בהמה ולהקדישה הא משועבדין לבעל לפירות. אך י"ל די"ל דמיירי דהקדישה המעות קודם שצימצמה דבפירות לא אלמוהו כמ"ש התוס' כתובות דף נ"ט ד"ה ר' עקיבא אומר. אך מהר"ן דנדרים פ"ח שכתב במשנה דבנותן מזונות אצ"ל ע"מ שאין לבעלה רשות מוכח שם דאפי' לפירות אין משועבד. ומדברי הרמ"א מוכח דהן שלו לגמרי. אמנם מדברי הנ"ש סי' פ' ס"ק יו"ד שפי' בדברי התוספות כתובות דף ס"א בד"ה ואחת שצימצמה מוכח דס"ל דמה שצימצמה הוא שלה לגמרי מדיכולה לקנות בעד המעות שפחה בכדי לפטור ממעשה ידיה. ולפ"ז נראה דאם תפסה די"ל קים לי כהתו' והר"ן והב"ש הנ"ל. אמנם דזהו דוקא דאי צימצמה מזונות הקצובים במשנה לעניות שבישראל. אבל בעשירות שנותן לה לפ"כ והיא צימצמה הוא של בעל שאין מחויב ליתן לה לפ"כ רק לכבוד עצמה. אבל כשאינה רוצית לכבד עצמה בזה ולתלות כיס מעות לעצמה ע"ז אינו מחויב ליתן לה וזה פשוט:

שם כופין אותו להוציא. ולפ"ז נראה בבורח שאין לו לשלם להבע"ח והאשה תפסה בכדי כתובתה ודמי נדונייתה דא"צ ליתן מהן לבע"ח דאף דלא ניתנה כתובתה לגבות מחיים מ"מ כיון דאין מניחין לו רק סידור וחייב לישבע שכל מה שירויח שלא יזון מהם אשתו ובניו ממילא הדין להרמב"ם שיוציא ויתן כתובה. ובס"ס קנ"א סעיף כ"א מבואר דכל היכא דאיכא פלוגתא אם כופין או לא אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין ליתן כתובה ונדונייתא דהנעלת לי' ע"ש ואע"ג דע"כ א"א לומר שם דבמקום דאיכא פלוגתא אי כופין דהיינו אף שיש פוסקים דאין כופין כלל מ"מ כופין אותו ליתן הנדונייא. דמה"ת הך דודאי הבעל יכול לומר קים לי דאין כופין אלא ודאי ע"כ הכוונה כך שם במקום דכ"ע ס"ל דכופין רק דאיכא פלוגתא אי כופין במילי או בשוטים וע"ז קאמר דנהי ליתן גט אין כופין בשוטים משום חשש דגט מעושה מ"מ ליתן כתובה ודאי דכופין לכ"ע דנחתינן לנכסי' שיתן כתובה ונדוניא ומ"מ הכא כיון דלהרמב"ם כופין בנחתינן לנכסי' ליתן כתובה ונדוניא א"כ כשתפסה י"ל קים לי כהרמב"ם וא"כ או יגרשנה ויתן כתובה או עכ"פ יתן כתובתה ונדוניא. וכיון דמן הדין חייב ליתן לה כתובתה ונדונייתה תיכף הוי כשאר בע"ח ובמטלטלין דאין בהן דין קדימה דמהני תפיסה:

שם אלא חד יומא. עיין בסי' ע"ח סעיף ג' מש"ש בזה:

שם להשכיר עצמו בפועל. ונראה דהנה לעשות מלאכה בשדה שלו ושלה כופין אותו לעשות כדמוכח בתוספות כתובות דף ס"ג ד"ה האומר איני זן יעו"ש:

שם הרשות ביד האשה. עיין ח"מ שכתב בס"ק י"ג דאין הלשון מדוקדק ע"ש. ולפעד"נ בכוונתו דהנה אם האשה מוכרת קרקעות למזונות שוב אין יכולה לטרוף מהם לכתובה. וא"כ הברירה בידה אם תרצה תיזון מהפירות והבעל ימכור הקרקע לצורך מזונות שלו כדי שתוכל אח"כ לטרוף לכתובתה ואף שמפירות אין לה מזונות רק בצימצום ניחא לה בכך מחמת שאינה רוצה לסלק שיעבוד הכתובה מהקרקעות שאינה מחוייבת לעשות כך כל זמן שיש מטלטלין. ואם תרצה להחיות עצמה בריוח ולמכור קרקע למזונותי' הברירה בידה:

סעיף ד' ואח"כ נשתטית. עיין ח"מ ס"ק ט"ו שתי' הקושיא שעל הרמ"א שבסי' קי"ט מיירי שרוצה ליתן לה הכתוב' וכאן מיירי שאין רוצה ליתן לה הכתובה וכו' ע"ש. והנה באין לו לשלם הכתובה בפקחת מביא שם בח"מ שחולקין בזה הרא"ש והרשב"א דלהרא"ש א"י לעכב הגירושין ולהרשב"א יכולה וע"ש שכתב דאפשר שלא כתב הרא"ש רק במקום שמחוייבת לקבל גט אבל במוציא לרצונה מודה. ובאמת קשה מהיכן הוציא הרב דין זה מהרא"ש הא הרא"ש לא כתב כן רק במקום שכופין אותה ובהדיא כתב שם וז"ל וא"י לומר אין רצוני לקבל הגט עד שיתן לי כתובתי זו אינה טענה כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט וכו' משמע דאם לא היתה חייבת לקבל הגט הי' טענתה זו טענה טובה אף בלא חר"ג דהא טענה זו אין לה שייכות לר"ג:

ונראה דהרמ"א הנ"ל הבין בדברי הרא"ש דע"כ הרא"ש לא ס"ל כשיטת הרשב"א דהא עיקר הוכחת הרשב"א דיכולה לעכב הגירושין עד שיתן הכתובה הוא מהא דתנן במתניתין ואם אמר לה הרי זה גיטך וכתובתך ורפאי עצמך מוכח דהרי גיטך לבד א"י לומר. ולשיטת הרשב"א דס"ל דאחר הגט אף שעדיין לא נתן לה הכתובה אין חייב תו במזונותי' ורפואתה מוכח שפיר דיכולה לעכב דאי א"י הוה למינקט סתם אם אמר הרי גיטך ורפאי עצמך. משא"כ להרא"ש שכתב בב"מ דף י"ב דכל זמן שלא נתפרעה כתובתה עד פ"א הבעל חייב במזונותיה א"כ ליכא הוכחה מזה מידי דיכולה לעכב הגט דבלא"ה צ"ל הרי גיטך וכתובתך ורפאי עצמך דאם יתן לה הגט בלא כתובה מחויב עדיין במזונותיה ורפואתה וממילא להרא"ש א"י לעכב הגט עד שיתן כתובה כיון דאף אחר הגט יש לה כל החיובים על הבעל ולהרא"ש לא הוצרך שם להטעם שיש לה מום רק משום דשם פטר אותו משאר כסות והי' ס"ד דהרא"ש שתוכל לעכב עד שיתן הכתובה, ולזה כתב דאף בכהאי גוונא אינו יכול לעכב הגט ופטור גם כן משאר וכסות אף דבשאר נשים חייב אף לאחר הגט כ"ז שלא נתן הכתובה מ"מ זו שיש לה מום שמחוייבת לקבל הגט פטור. אך מ"מ קשה כיון דהרמ"א פסק בהא כהרשב"א דפטור משאר כסות אף שלא נתפרעה כתובתה א"כ הוכחת הרשב"א טובה מדקתני הרי גיטך וכתובתך משמע דבלא כתובה א"י לומר הרי גיטך. ומה שהביא הח"מ ראי' מדברי הריב"ש לענ"ד אין משם ראי' כלל דהריב"ש לא כתב שם רק דאינה יכולה למחות בבעלה שלא לישא אשה אחרת עליה ורצתה להתגרש ע"ש. ומדין דהכא לא מיירי הריב"ש כלל. ויותר נראה לפע"ד דכוונת הרמ"א שא"י לעכב הגירושין היינו שיהי' לאיש דין מורד מתשמיש כשהיא מעכבת הגירושין אבל ודאי שא"י לכוף אותה לקבל הגט כ"ז שאינו נותן הכתובה וחייב במזונות כל זמן שאינה ממציא עצמה שיגרשנה ועכ"פ היכא דהיא מחוייבת לקבל הגט אפילו הרא"ש מודה דא"י לעכב הגירושין וא"כ כאן שהיא שוטה ואין לך מום גדול מזה ודאי דמחויבת לקבל הגט אם היתה יכולה להתגרש אפילו בלא כתובה וא"כ קשה דמה בכך שאינו נותן לה הכתובה דמה"ת יתחייב לה במזונותי'. לכן נראה בכוונתו דמיירי הכא ביש לו הכתובה ואינו רוצה ליתן לה הכתובה אזי חייב במזונותי' דאומרין לו ממ"נ אם אין רצונך לגרשה הרי אתה חייב במזונותי' ואם רצונך לגרשה ולומר לה הרי גיטך א"כ אם היתה יכולה לקבל הגט הי' מוציאין ממך הכתובה א"כ כיון שאתה רוצה לפטור ממזונותי' מחמת שאתה רוצה לגרשה תן לה הכתובה. ולפ"ז א"ש דכאן בהלכות כתובות דלא מיירי ככל באומר הרי גיטך וכתובתך רק סתם דאף שנשתטית חייב במזונותי'. וא"ל מאי קמ"ל י"ל דבנדרים דף צ"א מיבעיא לן באשת כהן שנאנסה אם חייב ליתן לה כתובה ומסיק שם דחייב משום דקדושת כהן גרמה אלמא דאי לאו משום דקדושת כהונה גרמה כל שאינה ראוי' לדירה כלל לא מצי אמרה נסתחפה שדך א"כ ה"נ כשנשתטית דאינה ראוי' לדירה לא מצי אמרה נסתחפה שדך קמ"ל דדוקא כשיש איסור והב"ד כופין לגרש ע"י אונס דידה אז פטור מכתובה אי לאו משום דקדושת כהונה גרמה משא"כ במקום שאין כופין לגרש רק שמאוסה בעיניו ומגרשה מדעתו חייב בכתובה:

שם ועיין בסי' קי"ט שכתב להיפך. עב"ש ס"ק יו"ד שתירץ דמיירי הכא בשוטה וא"י לשמור גיטה שמדאורייתא אינה מגורשת ושם מיירי באינה יכולה לשמור עצמה דהוא רק מדרבנן ובחיוב ממון לא חייבו יעו"ש. והרב המגיד למד זה מריש כתובות דאמר שם שפטור בנאנס בתקחז"ל וכוונתו דהא חזינן דאפי' להך צד האיבעיא באפילו בחלה חייב מ"מ באנוס מחמת תקחז"ל פטור ועיין בשיטה מקובצת שם הטעם כיון דתקחז"ל הי' לטובתה וה"נ כיון דתקנתא דרבנן בשביל שלא תתגרש היה משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר התקנתא לטובתה היא. והנה מ"ש הח"מ והב"ש שם דאחר חרם דר"ג דאף בנשתטית חייב תמוה לי דהא בנשתטית ודאי דלא תיקן ר"ג כמו בנכפית שכתב הרא"ש בכלל מ"ב דלית ליה משום חרם דר"ג ואילו לא תיקנו רבנן שלא לגרש האשה היינו כופין אותה ומשום תקנתא דרבנן אין מחייבין אותו ממון עיין בב"ש שם בסי' ק"ט סעיף יו"ד דאי אפשר לרפאות אותה מחולי זה דלכ"ע מחויב ע"ש הולך לשיטתו שכתב סי' ע"ט דברפואה שיש לה קצבה א"י לומר הרי גיטך וכתובתך. ומיירי הכא ברפואה שיש לה קצבה. אך דין זה אינו ברור ויתבאר שם אי"ה. ולדעת הרמ"א שם דחייב במזונותי' ורפואתה אפילו בא"י לשמור עצמה דהוה רק מדרבנן ס"ל דתקנתא דרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר לאו בשביל טובתה לחוד נתקנה רק גם בשביל תקנת העולם שלא יפרצו באיסור ואם כבר גירש אותה הביא שם ב' דיעות אם חייב במזונותי' ולחד דיעה אפי' בדיעבד אינה מגורשת מדרבנן וממילא חייב במזונותי' כמו במגורשת ואינה מגורשת יעו"ש וע"ש בב"ש ס"ק י"ב שכתב וז"ל ואם חרם דר"ג דמי לתקנות חכמז"ל י"ל בזמן הזה אפילו עבר וגירש אינה מגורשת. ובזה שפיר מ"ש הב"ח היכי דמתירין לו לישא אשה אחרת חייב לאשה זו כל חיוב ממון ואפילו יכולה לשמור גיטה מ"מ מחמת תקנת ר"ג חייב בכל חיוב ממון עכ"ל. והוא תמוה מאוד חדא דמה לו לתלות בהא דאם גירש אינה מגורשת דמיירי בשוטה הא בלא"ה כתב הח"מ ס"ק ט' דכשנשתטית ואחר חר"ג חייב בחיוב ממון ע"ש אף שתמהתי לעיל בדבריו מ"מ מדלא חלק עליו נראה דאודויי אודי לי'. ועוד דהא ע"כ רצונו לומר דחייב אפילו להרמב"ם. דלרמ"ה ודאי דס"ל דבנשתטית חייב במזונותי'. והרמב"ם הא ס"ל דאם גירשה מגורשת וכמ"ש המחבר. ועיין בח"מ שכתב בשם הב"ח ליחד לה ולחייבו בכל תנאי כתובה ותמה עליו דכיון שחייב בכל תנאי כתובה למה נחייב אותו בכתובה ולפע"ד נראה הטעם דהא מבואר בסי' קנ"ד סעיף כ"א בהג"ה דאפי' במקום דאיכא פלוגתא אי כופין דאפי' שאין כופין לגרש כופין ליתן כתובה ונדונייתה ובודאי אף שנותן כתובה ונדונייתה מ"מ מחויב ליתן מזונותי' ורפואתה כ"ז שאינה מגרשה דהא אכתי אשתו הוא א"כ ה"נ כשנושא אשה אחרת בודאי כופין אותו להוציא הראשונה משום חרם ר"ג וכשנתפקחה מחויב לגרשה תיכף דהא מה"ט משלישין הגט ולכך חייב בהשלשת כתובה ונדונייתה ומ"מ חייב במזונות כיון דמ"מ אשתו היא וזהו כשיש לו כתובה אבל ודאי כשאין לו כתובה דמתירין לו לישא אחרת והכתובה חוב עליו. עוד כתב הח"מ שהפירות מן הנדונייא והנ"מ הן של בעל כיון שחייב בכל החיובי ממון ולפע"ד נראה תמוה מאוד דהא פירות של נ"מ לאו תחת מזונות ורפואה הם רק תחת פרקונה והרמ"א לא כתב רק דחייב במזונותי' ורפואתה ומשמע דלפדותה מודה דפטור והוא מהאי טעמא הואיל דאינו נוטל פירות ולא מיבעיא אחר חר"ג דכיון שנושא אחרת ונאסר בה א"י לקרות ואותבינך לאנתו. אלא אפי' בלא תקנת ר"ג מוכח מדברי המחבר והרמ"א דאין חייב בפדיונה דכיון שהיא שוטה אין זה בגדר ואותבינך לאנתו וכ"כ בספר הפלאה וממילא אין לו בפירות נ"מ. אבל בפירות נדונייתה וצ"ב כל זמן שהוא מחויב לה בחיובי ממון אפשר שהן של בעל דכ"ז שהוא בעלה לוקח הוא על נכסי צ"ב שלה. היוצא מזה בנשתטית מתירין לו במאה רבנן ובהשלשת גט וכתובה ונדונייתה אם יש לו ואם אין לו נותן שט"ח על עצמו וחייב במזונותי' ורפואתה אבל בפדיונה אין חייב ואין לו בפירות נ"מ שלה רק בפירות צ"ב שלה:

סעיף ה' שחזקה אין אדם. נראה דמ"מ אין חזקה זו מהני לפוטרו משבועת היסת:

שם אם שתקה יותר. והוא מטעם מחילה כדמוכח מדברי הב"ש ס"ק י"ב ולכך אית לה משעה שתבעה:

שם אפילו החמיצו. ואף דהר"ן כתב דאם בא קודם שפסקו אף שכבר תבעו והחמיצו הדין וטען פרעתי נאמן. א"כ קשה לכאורה אמאי לא נטעון אנן שלא פרע הא עיקר הטעם שפוסקין כתב הר"ן משום דאם היה טוען פרעתי להבא א"נ ע"ש וכיון שכתב הר"ן דאם בא ואמר קודם שהחמיצו דנאמן מה"ת שנפסקין לה מיום התביעה הא אילו הי' בא וטען הי' נאמן נראה הטעם דהא באמת קשה כיון דאם הי' טוען פרעתי על להבא א"נ כמ"ש הר"ן מה"ת יהי' נאמן כשבא וטען פרעתיך מקודם על להבא הא בח"מ מבואר דאם טען פרעתיך תוך זמנו דאינו נאמן ה"נ כשבא אחר זמן וטען פרעתיך ת"ז א"נ אם לא שיש לו מיגו. ועכצ"ל הטעם דאף רב מודה כשהלך למדנה"י דקצת שכיח הוא להניחם לאשתו ואי טען מהני ואי לא טען אנן לא טענינן ליה כמו בסימן ע"ח גבי יומא דמשלם זימנא דלא טענינן לי', אבל כשהוא בביתו ודאי אפילו לא טען לא מהני דגרע מתוך זמנו. ולזה כשלא טען אנן לא חיישינן לפירעון רק כשלא תבעוהו דפטור הוא מטעם דמחלה וכמ"ש הב"ש:

שם ונפרד ממנה בקטטה. וקצת קשה דא"כ בהא דמקשה לשמואל דאמר אין פוסקין מכמה ברייתות לוקי בנפרד בקטטה. ונראה דדוקא לענין ג' חדשים הראשונים מחלקין בין נפרד בקטטה דבג' חדשים הראשונים הטעם דאין מניח ביתו ריקן ובנפרד בקטטה לא שייך זה משא"כ לשמואל י"ל דתלי בדידה דאמרינן מסתמא נסתלק ממנה בשום ענין כמ"ש התוס' דאל"ה היה לה לתובעו בשעה שהלך וזה שייך אפילו בנפרד בקטטה וגם יש לומר דאפילו אף שנפרד ממנה בקטטה מ"מ אין ראי' רק שלא הניח בשעת הפירוד בקטט. אבל מ"מ אמרינן דמדלא גירשה שבוודאי דרך הבעל להתרצות לאשתו והוא מסתמא שלח לה ע"י שליח מזונותי' כמ"ש הר"ן שם. והא דבשמעו בו שמת פוסקין הוא מטעם שכתב הר"ן בסוגיא שם דבאלמנה נכסי בחזקתה קיימי והיא נאמנת וגם נסתלק ההוכחה מדלא חזר י"ל שהניח לה כמה שרצה להשהות עצמו שם:

שם אפילו אין כתובה בידה,. עב"ש וח"מ. והא דלא חיישינן באמת לשמא מחלה נהי דלמחילה ולמיתה לא חיישינן דמוקמינן ליה בחזקת חי אבל לשמא מחלה לחוד קשה דניחוש להרמב"ם דס"ל דמוחלת אין לה מזונות מבעל. ונראה כיון דמחילה טענה גרועה היא וא"נ בטענת מחילה רק במיגו דפרעתי ופרעתי א"י לטעון בכתובה דגרע מתוך זמנו רק לצררי חיישינן כמבואר בב"מ דף י"ז וצררי היינו למשכון כמ"ש רש"י בערכין ומכח משכון שנתן לה אינה מפסדת מזונות:

שם במה שתתקשט עח"מ וב"ש שכתבו אבל בחרש ושוטה פוסקין לאשתו כי אינה מחוייבת להיות לעולם כו'. והוא תמוה מאוד חדא דהא דין זה מבואר בסעיף וי"ו והי' להם להרשים שם הטעם ועוד דממ"נ דאם מחויב ליתן לה תכשיט אפילו יום אחד יכולה לעכב ואם אינו מחוייב ליתן תכשיט שלא בפניו אפילו לעולם א"צ ליתן. עוד קשה דבכתובות דף מ"ח מבואר הטעם בהא דנותנין בנשתטה תכשיט דהוא משום דאמדינן דעתי' דניחא ליה ולא מטעם דמחויב ליתן לה וביוצא לדעת דאין נותנין לה משום דאיכא הוכחה מדלא ציוה לא ניחא ליה ע"ש ולכן נראה דכוונתם ביוצא לדעת למדנה"י ונשתטה שם במדינת הים דה"א דלא ניתן לה תכשיט כיון שיצא לדעת כמו בשאר יצא לדעת ולזה כתבו טעם אחר לנשתטה לאשמועינן דאין חילוק בין נשתטה כאן לנשתטה במדנה"י. והטעם דאין הוכחה במה שיצא לדעת ולא פקיד דניחא ליה שתהי' לעולם בלי תכשיט די"ל דהוא ודאי אף דאין אשה מקפדת לפעמים על זמן מועט שתלך בלתי תכשיט ונתרצית לו שילך למדנה"י בלא הנחת תכשיט מ"מ ודאי מקפדת היא שתלך לעולם בלי תכשיטין ובודאי ניחא ליה לבעל שיהי' באופן שיהיה בלי הקפדת אשתו ומש"ה נותנין לה תכשיט כמו בנשתטה בביתו תדע דאטו אם ילך פעם אחת למדנה"י בלא הנחת תכשיט וישוב לביתו ואחר שנה נשתטה תו נאמר גם בזה כיון שלא הקפידה פ"ח שלא תקפיד שוב לעולם ובודאי נותנין לה אחר שנשתטה תכשיט וא"כ ה"נ בנשתטה במדנה"י שאין ראי' מזמן מועט שלא יקפיד לעולם וזהו כוונתם במ"ש כי אינה מחוייבת להיות לעולם בלי תכשיט עכ"ל פי' דבריהם מחמת הטעם שראינו שלא הקפיד על זמן מועט שי"ל שהי' ג"כ לרצונה שלא הקפידה על זמן מועט שרצה להיות במדנה"י אך מחמת טעם זה אינה מחויבת להיות לעולם בלא תכשיט כי אין ראי' מזמן מועט על לעולם ודווקא כשהוא פיקח במדנה"י שיש הוכחה מדלא חזר לביתו וגם אינו שולח תכשיט דלא ניחא ליה וכעין שכתבו התוס' והר"ן דף ק"ד הטעם בהא דאין פוסקין מזונות ע"ש:

שם ואין מחשבין. עח"מ וב"ש שהקשו מסעיף יו"ד בהג"ה שכתב שם וז"ל אבל פסקו לה ב"ד צריכין שיספיקו מעש"י לה לכל דבר. משמע שאם הן מספיקין יכול לטעון. ותי' הב"ש דאף דאין הב"ד מחשבין מ"מ יש לו טענה עם המלוה ואם הלוה בלי ציווי ב"ד הכוונה בלי פסק ב"ד יש לו טענה עם המלוה אע"ג דאין המעשה ידי' מספיקין לדברים קטנים. וכשלוה ע"פ ציווי ב"ד הכוונה ע"פ פסק ב"ד דכשהלוה ע"פ ב"ד שציוו לו להלות לגבות מנכסי בעלה ודאי דאין לו שום טענה דאל"כ מאי כח ב"ד יפה רק דהכא מיירי שלא ציוו הב"ד להלות לה רק שפסקו לה הב"ד מזונות וזה הלוה לה ע"פ פסק ב"ד שבידה ואז יש לו טענה כשמעשה ידי' מספיקין לה לכל דבר אבל כשאין מספיקין לדברים קטנים אין לו טענה כיון שגילתה דעתה ע"ש שסיים שאין דבריו מוכרחים כיון שעשה ברשות ב"ד והוא באמת דחוק דמנין להרמ"א חילוק זה. ולפעד"נ דהרמ"א מחלק בין יש לו נכסי דודאי א"י לטעון אחר שפסקו הב"ד דהא עיקר הטעם של הטענה כתב הרא"ש שיכול לטעון אילו לא לוה היתה דוחקת ומצמצת שהיתה בושה לבוא לפני ב"ד וכיון שכבר באה לפני ב"ד ופסקו לה ויכולה למכור בעצמה למזונותי' וכיון שלותה יכולה לומר דטבי לך עבדי לך שאילו לא הלויתי אני היתה היא מוכרת הקרקעות דשוב לא שייך טעם הרא"ש שהיתה בושה לבוא לפני ב"ד שהרי כבר באה לפני ב"ד ופסקו לה ויכולה למכור א"כ מה לי שמכרה הנכסים או ששיעבדה הנכסים הא שיעבוד הוי כמכר. משא"כ לקמן מיירי באין לו נכסי רק שהב"ד פסקו להבעל כשימצא לו נכסים מחוייב לסלק לה כשיחסר לה אז ודאי דיכול לטעון עם המלוה דאילו לא הלוה לה ודאי דהיתה עושה ואוכלת ולא היתה מתענה דהא לא אפשר לה להמתין ולהתענות עד שימצא נכסים לבעל וטענה זו חשובה יותר מטענה שהיתה בושה לבוא לב"ד דבכה"ג ודאי שהיתה עושה ואוכלת ולא היתה מתענה משא"כ כשאינה מספקת לדברים קטנים אחר שפסקו לה הב"ד אין לה שום טענה דהא א"צ לצמצם ואפי' אם נתנה ממעות שלה מחויב הבעל להחזיר לה כיון שכבר תבעה וגילתה דעתה שאין רצונה לצמצם וכבר פסקו לה הב"ד שמחויב הבעל ליתן לה דברים קטנים:

שם ולא שבועה. עב"ש שכתב בס"ק י"ח דאפי' מכרה לעצמה שוב א"נ להוציא מידה בשבועה ומפרש הא שכתב בסעיף יו"ד או שמכרה היא לעצמה כו' היינו אפי' בלא פסק ב"ד וחולק על הב"ח שכתב דהאי או שמכרה שכתב בסעיף יו"ד היינו דווקא אחר שפסקו לה הב"ד ובסעיף זה קמ"ל דהמכירה שמכרה בעצמה קיים כשלא טען הבעל אח"כ רק שרוצה לבטל המכירה מטעם שמכרה בלי ב"ד דא"י לבטל. והב"ש חולק וס"ל דחשובה מוחזקת נגד טענות הבעל אפי' אחר שמכרה לעצמה. ונראה דאף לדעת הב"ש דוקא נגד הטענה שהניח לה חשיבא מוחזקת אחר שמכרה לעצמה. אבל לענין הטענה שכתב הרמ"א בסעי' יו"ד שיכול לטעון נגד המלוה שאילו לא הלוית היתה בושה לבוא לפני ב"ד והיתה מצמצמת אף אם מכרה בלא ב"ד יכול לטעון כן ולהוציא מיד הלוקח די"ל אילו לא לקחת מידה היתה בושה לבוא לפני ב"ד והיתה מצמצמת. דאל"ה קשה דא"כ אפילו בהלואה לא היה ג"כ יכול לטעון שהיתה מצמצמת מחמת שהיתה בושה לבוא לפני ב"ד דהא א"צ לבוא לפני ב"ד כלל והיתה יכולה למכור כלל בלא ב"ד. אלא ודאי נגד טענה זו אף במכרה בלי ב"ד יכול לטעון הבעל טענה זו. ועוד דאל"כ קשה אמאי תני בברייתא קדמו ב"ד ופסקו מה שפסקו פסקו הי' ל"ל רבותא טפי יותר דאפי' קדמה ומכר' בלי ב"ד מה שמכרה מכרה. עוד כתב הב"ש אם צימצמה המעות כו' מכאן מוכח דס"ל כדעת התוס' שהבאתי לעיל בסעיף ג' דבצימצמה המעות שלה:

סעיף ה' תובע לבעל. עב"ש ס"ק כ"ג שהקשה על רמ"א מנ"ל דין זה וכו' דכוונתו דשיעבודא דר"ן דומה לערב. וכמו שבערב הדין דצריך לתבוע להלוה ואם אין הלוה כאן צריך להודיע ללוה כמ"ש בח"מ סי' קע"ט ה"נ בשיעבודא דר"ן וא"כ היכא דאין האשה כאן א"י לתבוע להבעל אם לא כשהודיע להאשה. וע"ז כתב הב"ש דאין ראי' מהר"ן שכתב בשם הרא"ה כו' פי' בשלמא להרא"ה אף דס"ל דעיקר הלואה וחיובי' על הבעל אפ"ה יכול לתבוע האשה אף שאין הבעל בכאן משום דאשה ג"כ היא הלוה משא"כ להמחבר דס"ל דעיקר הלוה היא האשה והבעל אין חייב רק משום דר"ן דמי לערב שפיר צריך להודיע להאשה קודם:

שם מיהו אם מחלה. עב"ש שהקשה דהא בשיעבודא דר"ן א"י למחול. ותירץ דמיירי דהי' לה לשלם ומחלה וחולק עם הש"ך בח"מ דס"ל דאפי' מחלה בשעה שהיה לה לשלם לא מהני מחילה ולפע"ד נראה דהדין עם הב"ש דכיון דאילו פרע דאז בודאי הי' מהני דהאיך יעלה על הדעת דאם עשיר מופלג ילוה לעצמו איזה סך מאחרים לא יהא רשאים בע"ח שלו לפרוע לו חוגותיו עד שיפרע הוא למלוה שלו הסך קטן שהלוה וכיון דיכול לפרוע ה"ה דיכול למחול ולומר הריני כאילו התקבלתי דהוי כאילו קיבל המעות וחזר ונותנו לו במתנה. ועוד דהא השטר כמטלטלין דמי דהא יכול להגבות לו מטלטלין ודינו דבע"ח בזוזי וכיון שמחל לו דינו כנותן לו מטלטלין במתנה ואין הבע"ח טורף ממטלטלין המשועבדין. בשלמא אחר שנתברר דאין לו י"ל דתיכף פקע השיעבוד הגוף והנכסים מהמלוה השני ונשתעבד לראשון מדאורייתא מטעם שדר"ן ואפילו לא נתברר בשעת מחילה שאין לו ונתברר אח"כ שלא היה לו נכסי בשעת מחילה הוי כנתברר למפרע דהחוב שייך להמלוה הראשון לגמרי ולא הי' מועיל מחילה שלו דאין אדם נותן במתנה דבר שאינו שלו רק דפרעון מהני כשפרע בשעה שלא נתברר משום דהיה לו רשות לפרוע אז חשיב כאילו יש לו רשות מהמלוה הראשון לפרוע להמלוה השני אבל כשמחל בשעה שיש לו נכסים ודאי דמהני ונרא' דזהו אף להנך דס"ל דאפי' ביש לו שייך שיעבודא דר"ן דמ"מ ביש לו כיון דעדיין אין הב"ד יכולין להוציא ממנו ליתן למלוה ראשון אין לו על המלוה השני רק כשאר שיעבוד נכסי וכשנתן מתנה דמי לנתן מטלטלין דאין הבע"ח טורף. אבל אחר שנתברר שאין לו פקע שיעבוד הגוף והנכסים מהמלוה השני להמלוה הראשון לגמרי ואינו יכול למוחלו:

שם אין הבעל חייב לשלם. עב"ש ס"ק כ"ו ועיין בתוס' גטין דף ס"ו וכו' ולכאורה נראה דדין זה תליא בב' התי' וכו'. כוונתו לומר באומר כל הרוצה לזון שמביא שם התוס' תליא בשני התי' דלתי' הא' חייב לשלם ולתי' הב' אין חייב לשלם רק באומר כל השומע יזון ולא כל הרוצה לזון. אבל באומר כל הזן אינו מפסיד מביא בשם בעה"ת דאינו חייב לשלם. וזה מוכח מר"פ המדיר דהמדיר מלהנות יעמיד פרנס ויאמר כל הזן אינו מפסיד ואי הי' חייב לשלם הרי מהנה אותה מנכסיו. אך באומר כל השומע יזון קשה לי דבהמדיר לא מוכח רק כל השומע יזון הוי שלוחו ובמדיר אסור שלוחו אף דאינו חייב לשלם וכן בתרומה כשאמר כל השומע יתרום הוי שליח לתרום. אבל שיתחייב לשלם כשאינו אומר אינו מפסיד ליכא הוכחה משם. ואף דלתי' הב' של התוס' דכל הרוצה לאו שליח הוא ומ"מ במדיר אסור וע"כ הטעם משום דחייב לשלם ומהנה מנכסיו י"ל דאשתו שאני כמו שאבאר בסמוך ולכך אפי' לא אמר אינו מפסיד חייב אבל באחר ודאי דפטור דהא אפילו בשוכר הפועל לעשות בשל חבירו והפועל ידע שהוא של חבירו אין מחויב לשלם רק באומר שכרך עלי וכמבואר בח"מ סי' של"ג וכן באומר תן מנה לפלוני הו הלוה מנה לפלוני אין חייב לשלם רק כשאמר ואתחייב אני לך או ערב אני וקבלן אבל בלא"ה פטור רק באשתו כשאומר כך מסתבר דחייב דכיון שהוא חייב לזון את אשתו הוי כאומר לו פרע לבעל חובי דחייב לשלם דהוו כשוכר פועל לעשות בשלו אבל כשאומר כל השומע יזון לאחר ואפי' באומר זן לפלוני מה"ת יתחייב לשלם כל כמה דלא אמר ואתחייב אני לך או ערב אני וקבלן כנ"ל ואפשר דב"ש גבי אשתו קאמר דתליא בשני' התי' של התוס'. והנה הט"ז ביו"ד סי' ר"כ ס"ק ז' כתב דחייב לשלם גבי כל השומע יזון ולפעד"נ כמש"ל והמחבר מיירי היכא דאמר אינו מפסיד. והנה הריטב"א כתב הובא בש"מ ר"פ המדיר באומר אינו מפסיד דחייב לשלם וזהו אפשר דלשון אינו מפסיד שוה לאומר ואני אתחייב דהא מהניזן א"י לתבוע ואפילו למ"ד דס"ל דבא ואכול עמו חייב בעני ודאי דפטור דהוי כצדקה וע"כ האינו מפסיד דקאמר היינו שהוא יתחייב ליתן לו בעדו אבל כשלא אמר ואינו מפסיד רק סתמא זן לפלוני כל שלא אמר לשון של משמעות שהוא יתחייב לענ"ד נרא' דפטור. ומ"ש הב"ש בסי' קמ"א ס"ק כ"ז דנ"מ לענין דינא שכתב הבע"ת כו'. כוונתו לומר דינא דחיוב תשלומין שכתב הבעה"ת גבי כל הזן לענין תשלומין ה"נ יש נ"מ באומר יזון לענין תשלומין:

שם מנכין לו מחובו. נראה דלא עדיף מהא דבסעיף יו"ד מה שמבואר שם בין בהמחבר בין בהג"ה מה שהבעל יכול לטעון אף בכה"ג:

שם ולא של בתו. עח"מ ס"ק ל"א שכתב דלדעת ר"ת מחויב לשלם כו'. ונראה דלפ"ז א"י לטעון ג"כ שהיתה מצמצמת המבואר בהג"ה סעי' י':

שם מכרה הנכסים. עב"ש ס"ק כ"ט שכתב שאם אמרה בפני עדים דאין דעתה לוותר דדינה כלוותה כו'. ונראה דלענין טענה שהיתה מצמצמת שכתב הרב בהג"ה סעיף י' אין לדונה כלוותה דבשלמ' שם יכול לטעון אילו לא הלוה היתה מצמצמת משא"כ כאן כשמכרה נכסים הרי אנו רואין שאין דעתה לצמצם. ואפשר דמ"מ יכול לומר לה כמו לאחר וצ"ע:

סעיף ט' ע"י הבעל שאמר כו'. עב"ש ס"ק י' כתב וז"ל ביו"ד סי' רל"ה כו' היינו שאמר מרצונה כו'. ובפ' המדיר כו'. הוא תמוה דבר"פ המדיר בהס"ד דאמר נעשה כאומר צאי ומוכח שם דאף שלא מרצונה יכול לומר צאי דא"א לאוקמי דמיירי כשנתרצה הוא על הנדר דא"כ הא דמקשה ואם איתא לדרב הונא כו' הא אפילו בלא דר"ה נמי יקשה דהא שם דא"א לאוקמי רק באינה מספקת לדברים קטנים ומטעם דמצית אמרה השתא דאדרתן כו' ע"ש ואי אמרת דמיירי בנתרצית על הנדר א"י לומר כן אלא ודאי מוכח דבלא נתרצה על הנדר ואפ"ה יכול לומר צאי. וכן הקשה בספר הפלאה, וליישב נראה דהר"ן כתב דאפילו לדר"ה דס"ל מזוני עיקר יכול לומר צאי והוכיח כן מדקיי"ל כר"ה והגמ' קאמר ואם איתא לדר"ה תקשי מתניתין דקונם משמע דמתניתין דהכא א"ש אפי' אליבא דר"ה ואפילו לאוקימתא דבאומר צאי מיירי המתניתין אפ"ה א"ש אליבא דר"ה לפ"ז מדהוצרך הר"ן להוכיח שם דאפי' אליבא דר"ה יכול לומר צאי משמע דבלא הוכחת הר"ן הייתי מחלק מסברא ולומר דדוקא אי ס"ל מעשה ידי' עיקר דעיקר התקנה לטובת הבעל נתקן הוא דיכול לומר לה צאי בדספקה אבל לפי מאי דקיי"ל דמזוני עיקר דהתקנה א"י לומר לה צאי אפי' בדספקה דכיון דמקודם נתקנה ליתן לה מזונות דוקא האף דאח"כ נתקן מ"י נותנת לו המ"י כפי התקנה ולא יכול לומר צאי רק אי ס"ל דמ"י עיקר ונתקן מזונות רק משום איבה דנהי בדלא ספקה אפי' אי מ"י עיקר נמי לא יכול לומר צאי דהיינו טעמא שאין יכול לפטור את עצמו ממזונות דא"כ מאי הועילו חכמים בתקנתן שתיקנו שיתן הוא מזונות. אבל בדספקה שפיר יכול לומר צאי והיינו דווקא למ"ד מ"י עיקר דהתקנה לטובתו היא לאפוקי למאי דקיי"ל מזוני עיקר א"י לומר צאי אפי' בדספקה. וכך הוא הסברא פשוטה לומר כן. ולהכי הוצרך הר"ן להוכיח דאפי' אליבא דר"ה נמי יכול לומר צאי. ולפ"ז א"ש דבהס"ד בהש"ס דהוי כאומר נעשה כו' הי' בה"א לומר דליתא לדר"ה רק דס"ל מ"י עיקר ולהכי שפיר מתרץ הגמ' נעשה באומר כו' ובע"כ נמי יכול לומר צאי ולר"ה באמת א"י לומר צאי וכהסברא הנ"ל שיש לחלק רק דליתא לדר"ה. אמנם לפי המסקנא דמקשה ואם איתא לדר"ה והוכרח לתרץ אלא באומר וכו' אליבא בפי' שמעת דס"ל דאיתא לדר"ה דמזוני עיקר ולכך לא יכול לומר צאי לדידי' רק ע"י ריצוי ולא בע"כ ומיירי המתניתין באומר צאי ע"י ריצוי וכמו שהסברא פשוטה הוא אליבא דר"ה ולכך הוכחת הב"ש שפיר לומר דבפ' המדיר בריצוי מיירי והיינו לפי המסקנא דאתיא מתניתין אליבא דר"ה ולדידי' דוקא בריצוי יכול לומר צאי ואפי' בדספק' ודלא כהוכחת הר"ן הנ"ל ומה שהקשה הר"ן דה"ל להקשות אליבא דר"ה א"ר ממתניתין דהכא ל"ק לפמ"ש התו' שם בש"ס ה"נ כיון דמשועבד דלרב ל"ק ממתניתין דהכא ע"ש:

סעיף י' או שמכרה. לעיל בס"ק י"ח בב"ש הביא דברי הב"ח דס"ל דבעינן מכרה אחר הפס"ד עב"ד והב"ש חולק שם וס"ל דאפילו מכרה בלא הפס"ד מב"ד. ומ"מ מדברי כולם נלמד דבעינן שכבר מכרה שאז היא מוחזקת. אבל בתביעת ב"ד לחודי' מהימן הבעל לומר שהניח לה מזונות על להבא. ולכאורה קשה כיון דאילו טען קודם הזמן שנתן על להבא לא הי' נאמן מה"ת יהא נאמן אחר הזמן כשטען ואמר שהניח מקודם על להבא דמ"ש מהא דבסי' ע"ח בח"מ כשטען אחר זמן שפרע ת"ז דא"נ ומ"ש הכא דנאמן כיון דתבעה ולותה. ונראה דהטעם הוא כך דכיון דהלך למדנה"י וסברא גדולה היא שבוודאי נסתלק ממנה בשום ענין דהא אין פוסקין כלל לשמואל ואף דרב פליג וס"ל דפוסקין לא פליג רק בהא דשמואל ס"ל דאנן טענינן לי' ורב פליג וס"ל דלא טענינן לי' משום סברא זו אבל כשבא וטען ברי מהני דבהדיא תנן ואם בא ואמר פסקתי מזונות נאמן אלמא דטענה מהני ודומיא שטוען שפרע ביומא דמישלם זימנא המבואר בח"מ סי' ע"ח דאי טען מהימן ואנן לא טענינן לי' ובזה י"ל ג"כ הדיוקים שלא יסתרו בדברי המחבר שברישא כתב עמדה בדין ומכרה או מכרה היא לעצמה משמע בעמדה בדין ולותה אינה נאמנת ובסיפא כתב לא תבעה ולותה משמע דתבעה ולותה נאמנת. ולפמ"ש א"ש דכשכבר מכרה היא נאמנת תמיד אפילו איכא הוכחה שהיא מוחזקת. ובלא תבעה הבעל מהימן תמיד אפילו במקום דליכא הוכחה לומר שנסתלק בשום ענין כגון שהבעל בביתו או שפסקו מברא או אונס שא"י לשוב שכתבו התוס' בכתובות דף ק"ז בד"ה ששמעו בו שמת דליכא הוכחה זו מ"מ הבעל נאמן דמדלא תבעה ודאי נתפרע. וראי' לזה דהא אפילו ביתומים בפ' אלמנה מבואר דלמ"ד נכסי בחזקת יתמי קיימי היתומים נאמנים וכתבו התוס' אף שהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום מ"מ הכא איכא ראי' מדלא תבעה כבר נתפרע וא"כ בבעל ודאי נכסים בחזקתו קיימי דנאמן מכח הסברא זו מדלא תבעה אבל כשתבעה אף דלא מכרה ודאי דא"נ שנתן מקודם על להבא רק כשיש לו מיגו שי"ל שפרע אח"כ כיון דלא שייך בזה הסברא שבודאי נסתלק הימנה בשום ענין ולכך נקיט המחבר בסיפא לשון לא תבעה דבכה"ג בכל ענין הבעל נאמן:

שם הרי זה נשבעת בנק"ח. עח"מ שהביא דעת רש"י שהוא נאמן בשבועה להוציא מידה ואף שחזקה דאין אדם פורע תוך זמנו. ובח"מ ע"ס מבואר דאפילו אחר זמן א"נ לומר פרעתי ת"ז ומכ"ש הכא דמעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידי' מ"מ הכא כיון דהלך למדנה"י ואיכא ס' דמסתמא נסתלק ממנה בשום ענין דלשמואל אין פוסקין לגמרי ולרב פוסקין ומ"מ כשטוען ברי נאמן אף להוציא מידה מהאי טעמא. ונראה דהכוונה כמ"ש הב"ש לעיל בס"ק י"ח דהיינו אם יש לה מעות משלה וכו'. אבל ודאי נראה דא"י לקלקל המכר מן הלוקח שכיון שע"פ ב"ד לקח דאלת"ה שום אדם לא יקח מהב"ד ועוד מה כח ב"ד יפה דאם אח"כ יבוא הבעל ויטעון שיחזור המקח לבעל והוא יניח מעותיו על קרן הצבי אלא ע"כ דא"נ רק להוציא מעות ממנה ודמי להא שכתבו התוס' בכתובות ר"פ אע"פ דף נ"ה ד"ה שאם אמר הלואתו לפלוני שאם נתן ברשות ב"ד שא"י להוציא ממנה אף שנתברר שנתבטל השליחות ע"ש ואף דודאי אם הב"ד ימכרו קרקע להגבות לבע"ח שלא בפניו ואח"כ יוציא שובר שחוזר המקח דהוי כשומא בטעות המבואר בס"ס ק"ז בח"מ התם היינו טעמא דלא שכיח שימצא שוכר ואין להב"ד לספק בזה אבל הכא שידוע שהבעל יכול לבטל המקח בלא ראי' אין להב"ד למכור כלל כשיכולין לבטל בלא ראי' ומה כח ב"ד יפה:

שם ואם מכרה מטלטלין. עב"ש ס"ק ל"א שדחק למצוא טעם וחילוק בין קרקע למטלטלין הידועים ולפעד"נ דהחילוק פשוט דבקרקע כיון דהא שהב"ד פוסקין לרב אף שרב ג"כ מודה לשמואל שסברא טובה היא דודאי כיון דהלך למדנה"י כבר נסתלק ממנה בשום ענין כמ"ש התוס' כתובות דף ק"ז לשמואל ע"ש דהא מה"ט נאמן בטענת ברי לרב אף שהוא ת"ז ומעשה ב"ד רק דס"ל דמ"מ פוסקין דאנן לא טענינן טענה זו ודוקא טענת ברי מהני וכיון דאיכא בטענת ברי שבועת המשנה כדאמרינן תשבע בסוף ופי' הרמב"ם היינו כשיבא הבעל ויטעון טענת ברי ולכך אפילו גבתם הוי כתפיסה בעדים ולא נשבעה דצריכה לישבע כמבואר בח"מ סי' פ"ז וזהו דוקא בקרקע אבל לא במטלטלין והטעם כיון דת"ז הא ומעשה ב"ד הוא וא"נ הבעל רק מטעם הוכחה כיון שהלך למדנה"י כבר נסתלק והניח צררי כמ"ש התוס' בכתובות שם וא"כ מטלטלין שמכרה יכולה לומר היא היא הצררי שמסר לה בעלה וכיון שאינה נושאת ונותנת היא נאמנת כמו באומרת מתנה נתן לי בעלי כיון דמהשתא שוב נסתלק ההוכחה הנ"ל ואדרבה החזקה מסייע לה דהאיך באין המטלטלין הללו לידה ע"כ משום הצררי ואם נו"נ היא בנכסי בעלה הרי הימנה לדידה בכל מה שתאמר אבל לאפוקי גבי קרקע אינה נאמנת לומר דהיא היא שנתן לה לפירעון מזונותי' דקרקע בת שטרא היא וכיון דלית לה שטר אינה נאמנת דקרקע בחזקת בעלי' עומדת. ועוד דאין דרך להתפיס לצררי קרקע רק מטלטלין מתפיס לה בשתיקה:

סעיף י"א עשתה והותירה הכל שלה. נראה דדוקא כשלא לותה אבל כשלותה שוב אין המותר שלה דהא כשלותה מיד נתחייב הבעל לשלם עבורה להמלוה וכיון שהיא מחייבת את הבעל בתשלומין הוי כנוטלת מזונות מבעלה והמותר שע"י הדחק שעשתה אחר שלותה שלו אם לא שעשתה מותר אפר כך שכבר פרעה מה שלותה אבל כל זמן שהלואה ת"י הכל של בעל דלא חשיבה כאומרת א"נ וא"ע כל זמן שחייב הבעל לשלם עבורה:

סעיף י"ב אבל אם לא תבעה. והיינו שמכרה הנכסים שלה דאילו בלותה כתב הרב בהג"ה שחייב לשלם כשלותה במקום דחייב ליתן לה מזונות רק דמיירי במכרה נכסים וכמ"ש הרמב"ן הובא דבריו בח"מ ס"ק ל"ז ואם מכרה מנכסי מלוג שלה נראה דהמקח קיים לגמרי דאף דמכירת האשה בנ"מ הבעל מוציא מיד הלקוחות מ"מ הכא שמכרה למזונותי' כיון שיכולה למכור אפי' נכסיו מנ"ש שיכולה למכור נכסים כאלו שאין לבעל בהם זכות רק אחר מותה:

שם מנכה לה ממזונותי'. עח"מ שכתב דהיינו לכתחילה אבל אם לא עשתה כו'. ולכאורה אין לו הבנה דמה שייך לכתחילה בזה. ונראה בכוונתו דמיירי קודם שהלך ואמרה היא שהיא ג"כ רוצה לילך לאביה שאז יכול לומר לה אנכה ממזונותיך. ולכך יכול לחשוב תיכף מה שעולים מעשה ידי' ולנכות לה ושיתן המותר אבל בדיעבד שלא חשב עמה בתחילה וכשבאתה לתבוע טוען השתא כך תו לא מהני. ומ"ש הח"מ דבדיעבד אם לא עשתה אינו מנכה נראה דזה לא קאי על המלאכות קטנות שבבית דהא באלו מבואר הדין בסי' פ' ששוכר עלי' רק קאי על המלאכות של צמר שעשתה להרויח דאז תוכל לומר שלא נזדמנה לה מלאכה להרויח ואפילו בנזדמנה לה מלאכה תוכל לומר לא רציתי לעשות אצל אחרים אבל הא שמחוייבת לעשות מלאכות קטנות בביתו ואינה רוצה שהדין הוא ששוכרין עלי' ושכר עלי' מה"ת לא תשלם. וצריך לרשום הציון של הח"מ על רק מחמת מ"י דמשמע דמפסדת מ"י וע"ז כתב הח"מ דהיינו לכתחילה כו'. והנה בהא דמבואר כאן ובסי' פ' סעיף ט"ו דמשמע דוקא מלאכות גדולות כשאינה רוצה לעשות מפסדת מזונות אבל במלאכות קטנות הדין דשוכר עלי'. ונראה דתליא בפלוגתא דלמאן דס"ל דכשאמרה א"נ וא"ע פטורה אף ממלאכות קטנות ע"כ ס"ל דכולן תחת מזונות וממילא כשאינה רוצה לעשות אף מלאכה קטנה מפסדת ממזונות כמו באינה רוצה רק לעשות פחות מחמשה סלעים שכיון שכולן הם תחת מזונותי' בשוה ומאן דס"ל דשאר מלאכות אינם תחת מזונות רק חיובא בעלמא מוטל עלי' ודאי דאין מפסדת ממזונותי' רק שוכר עלי':

שם והיא דלא ספקה. עב"ש ס"ק ל"ו שכתב וז"ל דאי ספקה הוי כאומר צאי מ"י במזונותיך ונתרצית כו'. והנה בבעה"ת שלנו ליתא גירסא זו כלל דלא כתב שם תיבת ונתרצית וכן בב"י שהביא ג"כ להבעה"ת לא כתב תיבת ונתרצית. ולפי גירסת הב"ש קשה דאם זה הוי כנתרצית אפי' בדלא ספקה נמי דמה"ת נאמר דבדלא ספקה ודאי לא נתרצית דמנין לנו לומר סברא זו. ועוד דא"כ תליא הכל אם היתה ספקה בשעה שהכריז ולא משגיחין בזה אם ספקה אח"כ או לא. אבל אין הלשון משמע כך. ולכן נראה דהבעה"ת סובר שיכול לומר לה בעל כרחה צאי בדספקה ולכך שפיר מהני בהכריז וכן הרב בהג"ה סובר כן בסימן ס"ט סעיף ז' ע"ש. וזה שסיים הב"ש נמי דלשיטת הרא"ש אם ספקה אפילו לא הכריז כו' היינו בדספקה לדברים גדולים ולא ספקה לדברים קטנים:

תוכן העניינים

בית יעקב הלכות כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה