אור ברסלב

בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

סימן סט

סימן סח

סעיף ב' מזונתה וכסותה. עב"ש ס"ק ח' שכתב דלהרמב"ן והר"ן דס"ל דמזונות וכסית דרבנן כשתיקנו מזונות תחת מעשה ידי' מזונות וכסות בכלל. ולהרא"ש והמגיד דס"ל מזונות דרבנן וכסות דאורייתא. ופי' הברייתא דתני תיקנו מזונות תחת מעשה ידי' היינו מזונות לבד כו'. וכוונתו נראה דלמ"ד דס"ל כסות דאורייתא ומזונו' דרבנן אין לנו הכרח דבלשון המשנה כסות בכלל מזונות הוא די"ל הא דלא תני כסות במשנה משום דלא קתני רק חיוב דרבנן וחיובא דאוריי' לא קתני. וממילא אפשר לומר הא דתני בברייתא מ"י תחת מזונו' היינו רק מזונו' ולא כסות. משא"כ להרמב"ן והר"ן דס"ל דתכווייהו דרבנן עכצ"ל דבלשון המשנה כסות נכלל בכלל מזונות דאלת"ה אמאי לא חשב כסות במשנה וממילא הא דתני מ"י תחת מזונות היינו כמזונות דתני במתניתין דכסות בכלל:

עוד הקשה הב"ש. האיך פסק הרמ"א כו' שאינה ניזונת כו' דלא אתיא אלא כהר"ן כו'. והנה מהרמב"ם דס"ל דשניהם דאורייתא מזונות וכסות וע"כ מזונו' דתני במתניתין שניהם בכלל וממילא מוכח הא דתני עלה תיקנו מזונות תחת מעשה ידי' היינו מזונות וכסות וכמ"ש הר"ן אלא אפי' להנך פוסקים דס"ל כסות דאורייתא ומזונות דרבנן אפ"ה מוכח דהתקנה של מעשה ידי' הוא תחת שניהם והיכא דתני מזונו' כסו' בכלל. תדע דתני אלמנה ניזונת מ"י שלה וכסות בכלל ומה"ת היה להם לתקן כסות באלמנה שאף באשתו לא תיקנוהו. אלא ודאי שאף באשתו כשעשו התקנה במ"י תחת מזונו' תחת שניהם תיקנוהו:

סעיף ד' בהג"ה ויש חולקים. עב"ש ס"ק ג' שכתב דפלוגתא זו תלוי' בהא אם כסות תחת מ"י או לאו דלהר"ן דס"ל דכסות תחת מעשה ידי' ג"כ האיך יכולה לומר זמן קצוב אני עושה לעצמי וזמן אחר תאמר אני אעשה ואוכל האיך תעשה עם הכסות כו' יעו"ש. ולכאורה תמוה מאוד וכמ"ש בספר הפלאה דהא כסות ג"כ קצוב לכל השנה הוא וכמבואר בפ' אע"פ וא"כ תוכל לומר בשנה אעשה ואכסה בעצמי ובשנה אחרת תאמר אני ניזונת וא"ע. ועוד דלדבריו תיקשי למאן דס"ל דכסות ג"כ בכלל מזונות לא תוכל כלל לומר א"נ וא"ע כיון דהמעשה ידי' של כל ימים הוא תחת הכסות כמו שא"י לומר איני נפדית וא"נ פירות וכמ"ש התוס' שם ולכן נראה בכוונתו דודאי מסתבר לומר בפשיטות דאם נאמר דיכולה אשה לומר א"נ וא"ע לעולם ע"כ שיכולה לעקור התקנה לעולם ולומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן שתיקנו לטובתי ופשיטא דא"י לחזור בו שכיון שכבר עקרה התקנה וממילא שא"י לומר א"נ וא"ע על שנה דכל שבא מכח לא ניחא לי בתקנת חכז"ל שתיקנו לטובתי ופשיטא שא"י לחזור בו שכיון שכבר עקרה התקנה האיך יכולה לחזור בו. אבל אם נאמר שא"י לומר א"נ וא"ע לעולם הוא ע"כ מהטעם שכתבו התוס' בכתובות דף מ"ז שא"י לעקור תקנת חכז"ל כלל וע"כ הא דיכולה לומר א"נ היום וא"ע ולמחר אני ניזונת ועושה הוא מטעם שכתב התוס' ריש פרק הכותב ד"ה כדרב כהנא וז"ל התם אין חידוש במה שאין לה מזונות דאטו יש לה ליטול בע"כ מזונות וכשרוצה חוזרת בה ולא קמ"ל ר"ת כו' ע"ש נראה כוונתם דבלשון לא ניחא לי שצריכה לעקור התקנה לא תוכל לומר רק כיון שעיקר תקנת חכז"ל הי' שכנגד המזונות שתקח באותו היום דמחוייבת ליתן מ"י בעדם וכיון שאינה נוטלת מזונות באותו יום אין מחוייבת ליתן מעשה ידי' היום. ולפ"ז מוכח שפיר דלמ"ד דס"ל דמ"י בכלל מזונות וכסות א"כ אינה יכולה לומר א"נ וא"ע רק על שנה שלימה שנה זו א"נ וא"ע ובשנה אחרת אני ניזונת ועושה כיון שהכסות הוא על שנה וס"ל להב"ש דכשאומרת על זמן קצוב יש בו משום עקירת התקנה וא"י לומר באופן שיש בו משום עקירת התקנה. ומזה מוכיח הב"ש דכסות אינו בכלל מעשה ידי'. כנ"ל ליישב דבריו בדוחק:

שם יכול לומר צאי. נראה אם אמר לה צאי ואחר שנה רוצה לזונה שצריכה להחזיר להבעל אם נשאר לה מעות ת"י דמותר מזונות לבעל דהא כשאמר צאי לאו מטעם עקירת התקנה אתיא לה דהא הבעל א"י לעקור התקנה שהיא לטובתה רק בדספקה הוי כנותן לה מזונות דטרחת המ"י למסור ולקנות עלה דידה רמיא להנך פוסקים וכשאינו מספיק ישלם לה וממילא צריכה להחזיר לו מה שנשאר תחת ידה כשמתחיל לזונה אבל כשקיבלה עליה אפילו בלא ספקה המותר שייך לה וכ"כ התוס' בנזיר דף כ"ד ד"ה שקימצה. והנה בדין שהביא הב"ש בס"ק ד' מחלוקת הפוסקים אי יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך בע"כ נראה דהיכא שכבר עשתה לכ"ע יכול לומר צאי דהמכירה לצורך מזונות בכלל צרכי הבית הוא והיא צריכה לילך ליקח ולמכור מזונות או לצורך מזונות כיון דקיי"ל בגיטין דף י"ב דלא אמרינן בכה"ג כל כבודה בת מלך פנימה ע"ש. וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב שאין נותנין לה תרומה שתמכור בימי טומאתה ולקנות חולין משום טורח שמירת תרומה מוכח מזה דבלא"ה טרחת מכירות וקניות לצורך מזונות עלי' וגם נראה דכשבעל אצלה שא"י לכפותה לעשות בצמר רק כשנותן לה צמר וא"י לומר צאי ובקשי מלאכה אצל אנשים אחרים שיתנו לך צמר לעשות משקל ה' סלעים ומחלוקת הפוסקים שהביא הב"ש בס"ק ד' לא מיירי רק בהלך למדנה"י שאין מצוי אצלה ובהא פליגי אם י"ל לה בדספקה הנך ה' סלעים למזונות. שהרבה פוסקים ס"ל דא"צ ליתן לה מזונות רק מבקשת מלאכה אצל אחרים המצויין ליתן לה לעשות. ומקצת פוסקים סברי שא"י לומר לה כיון שאין מזמין לה מלאכה. דהא עיקר מחלוקת הוא בכתובות דף ק"ז ע"ש בהגהת אשר"י ושם בהלך למדנה"י איירי ואין מזמין לה צמר לעשו'. ובפי' המשניות להרמב"ם פ' ב' דייני נזירות כתב להדיא ז"ל שהרשות ביד אדם לומר לה צאי כו' וזהו כשאינו מצוי אצלה אבל כשהוא מצוי אצלה א"י לומר כן ע"ש רק שבחיבורו בפי"ב חזר בו כמ"ש הב"ש משמו. והא דפסק הרמ"א שאין מחשבין על ע"י כמבואר סי' ע' ואף דכאן פסק דבעל יכול לומר צאי וס"ל דמ"מ הב"ד ח"י לומר כן מטעם דאמדינן דעתי' דבעל כיון שהלך ולא אמר צאי מסתמא לא ניסא ליה שתתבזה אשתו בב"ד. והפוסקים דס"ל דא"י לומר צאי כיון שאין נותן לה אף שאין מצוי אצלה. נראה לפע"ד דאם ע"י גרמת פשיעתה אין בעלה מצוי אצלה שבודאי יכול לומר לה צאי כיון דהא דאין הבעל מזמין לה מלאכה הוא משום גרמת פשיעתה. ודומה למ"ש הש"ך בח"מ סי' קי"ז לענין רפואה באלמנה שאין חילוק בין פשיעה לאונס והב"ח חולק וס"ל דאינו חייב כשנעשה בגרמת פשיעתה וה"נ דכוותי'. ולפ"ז ל"ק תו מהך דגיטין דף י"ג באשה שגלתה לערי מקלט דהבעל יכול לומר לה צאי בדספקה. ואח"כ מצאתי בספר הפלאה שהקשה זה. ולפמ"ש לעיל יש לישב דזה דומה דהיא גרמה ע"י פשיעת' דידה שאין הבעל מצוי אצלה והילכך יכול לומר כן והא קצת הפוסקים ס"ל כי אפי' היכא דהוא הגורם שאינו מצוי אצלה יכול לומר כן. ולכך עכ"פ אפי' להפוסקים החולקים שם בזה מודים היכא דהיא הגורמת שיכול לומר לה צאי:

סעיף ה' וכן בירושה וקבורה. נראה הטעם דהא התוס' בכתובו' דף מ"ז כתבו הטעם בהא דאינה יכולה לומר א"נ ואיני נותנת פירות משום דכבר זכה הבעל וידו כידה ע"ש ולפ"ז בנכסי צ"ב דלכ"ע כלוקח דמי אף קודם תקנת אושא ותיכף זכה בהם בשעת הנשואין כשמסרתם לידו וקבורה תחת נכסי צ"ב היא ומש"ה אינו יכול לומר:

סעיף ו' ועיקר כתובה. כתב הב"ש ס"ק וי"ו וז"ל והר"ן כתב עשו חיזוק יותר מבשל תורה. ובזה מיושב דלא תקשה הא שארה כו' ולהנך פוסקים דס"ל דשארה וכסותה דרבנן התנאי בטל כו'. ותמוה דהא מעשה ידי' ודאי דרבנן ואפ"ה מהני התנאי. וכן בשאר דברים דהחיובים רק מדרבנן ומהני בהו תנאי. ועוד קשה קושית הלח"מ (והיא קושית הרמב"ן במלחמות יעו"ש) ברמב"ם בפי"ב מהל' אישות על הרמב"ם שפוסק דבמתנה שלא יירשנה בעוד הארוסה דהתנאי קיים קשה דממ"נ מי סובר דירושה דמי לאונאה דחשיב לא ידע ומחיל וכמ"ש התו' שם פ' הכותב ד"ה וסבר רב א"כ ס"ל כיון דקיי"ל באונאה כרב א"כ מה"ת לא נפסק כרב נמי בירושה דהא עיקר הטעם שפסקו דלא כרב משום דרב גופי' לא אמר דהילכתא כרשב"ג רק מטעם דרבנן עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וס"ל דבשל תורה אפי' בממון התנאי בטל ואנן קיי"ל באמת דבממון התנאי קיים יעו"ש הטיב בדבריהם וכיון דבמקום דחשיב לא ידע ומחיל קים לן דבממון התנאי בטל וכיון דבירושה הוי לא ידע ומחיל ה"ל לפסוק דהתנאי בטל. ואי ס"ל להפוסקים דירושה חשיב כידע כיון דיודע הזכות שיש לו ול"ד לאונאה וקושיא של הש"ס בכתובות דמקשה מאונאה הוא אליבא דאביי דאמר בב"מ דף נ"א מחוורתא רב כר"מ א"כ למאי דקיי"ל הא מילתא לחלק בין ידע ומחיל לאונאה א"כ עכצ"ל אליבא דרבא בב"מ דס"ל לחלק בין ידע ומחיל דמשני לרב וא"כ ע"כ רב דפסק כרשב"ג דא"י לסלק מירושה אף דחשיב כידע ומפיל עכצ"ל דס"ל לרב דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה דהא רב בכתובות שם בשל תורה ס"ל לרב התנאי קיים א"כ מה"ת לא נפסוק כרב ע"ש בלח"מ שכוונת הקושיא שלו הוא כך. ולפענ"ד נראה דהפוסקים הי' קשה להו קושית התוס' בכתובות ד"ה וקסבר ירושת הבעל שהקשו וא"ת ובפירות אמאי תנאו קיים דירושת צ"ב לא שכיח כמו פירות ותי' התוס' לא משמע להו. ולכן נראה לפענ"ד לתרץ קושיתם דהנה עכצ"ל בהא שכתב הב"ש למאן דס"ל דמזונות דרבנן לא מהני תנאי משמע דא"א כלל לבטל דין מזונות אחר נשואין אפילו בלשון איני ניזונת. והא ודאי ליתא דהא אסר נשואין ודאי די"ל א"נ וא"ע דהיינו מטעם דמצי למימר כיון דעיקר התקנה היה לטובתו ויש לומר לא ניחא לי בהטובה וא"י לחזור בה כמבואר בסעיף ד' בהג"ה וא"כ כ"ש דיכולה לומר א"נ לחוד דאטו משום שרוצה ליתן מ"י לבעל גרע וא"כ מה"ת לא יועיל קודם הנשואין כשאומרת א"נ ולא ניחא לי בהתקנה שתיקנו חכז"ל לטובתי בכדי שישא אותה הבעל ועכצ"ל כיון דאין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם לא מהני קודם הנשואין מטעם מחילה דבשלמא אחר הנשואין שהחוב דמזונות כבר חל מהני מחילה וא"י לחזור בה משא"כ קודם הנשואין הוי כמוחל דשלב"ל שא"י למחול מה שיתחייב לה ויכולה לחזור בה כמבואר בח"מ סי' ר"ט וע"כ אם נאמר שא"י לחזור בו הוא מטעם תנ או מטעם סילוק דהוא כעין שיור בזכות הנשואין שמשייר זכות זה שלא יזכה בו מכח הנשואין וכעין שכתב הריטב"א בקידושין דף כ"ד שכתב שכל תנאי שאינו באם תעשה או לא תעשה דהוי כעין שיור יעו"ש. ובשיור תלוי הדבר במתנ' עמש"ב כמו באומר ע"מ שהמתנות יהא שלי בחולין דף קל"ב וכן באומר ע"מ שהמעשר ראשון שלי בב"ב דכל שיור שהוא נגד התורה חשיב מעמש"ב. ולפ"ז מיושב קושי' התוס' מפירות די"ל דלשון דין ודברים אין לי בנכסייך משמע שתי לשונות לשון מחילה ולשון שיור תדע דהא בריש הכותב כתבו התוס' דלא איצטריך דרב כהנא רק אי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם משמע דאי אדם מקנה דלשב"ל מהני וע"כ מטעם מחילה ולדידן דס"ל דאין אדם מוחל דשלב"ל ע"כ מטעם סילוק ושיור הוא. ולפ"ז לרב דס"ל ביבמות דף צ"ג דאדם מקנה דשלב"ל וממילא דה"ה דאדם מוחל דשלב"ל אין צריכין לדר"כ לומר מטעם סילוק דכשאמר דו"ד אין לי בפירותיך זכתה האשה מטעם מחילה שמחל לה החוב של הפירות דבפירות ג"כ אין לבעל רק שיעבוד כמבואר בסוגיא דהמקדיש דקונם מפקיע מידי שיעבוד הפירות וא"כ כיון דשיעבוד הוא מהני ומהני מטעם מחילה לרב קודם הנשואין כמו אחר הנשואין ואילו לא היה ידה כידה הי' מהני אפי' אחר הנשואין כמבואר בכתובות דף פ"ג ואחר הנשואין ודאי מטעם מחילה הוא וה"נ קודם הנשואין דלאחר הנשואין לא שייך לומר תנאי שתהיה בגדר מתנה עמ"ש בתורה כמו באינה ניזונת דלאו משום תנאי כמש"ל אלא מטעם מחילה משא"כ בירושה דל"ש מחילה דלמאן קא מחל דלהמוריש ל"ש מחילה ולשאר יורשים ודאי דלא מהני מחילה ועיין בנ"י פרק הזהב גבי ע"מ שאין לך עלי אונאה דכל דלא מהני מטעם מחילה תליא במתנה עמש"ב ע"ש ומחילה ודאי דלא מהני בירושה דהא אפי' אחר הנשואין לא מהני כשאומר איני יורשה אפי' ע"י קנין ועיין בח"מ סי' צ"ב ס"ק ט"ו. ולפ"ז כיון דע"כ לאו מטעם מחילה ואין באנו לדון בזה מדין תנאי וסילוק דהיינו שיור הזכות וכמ"ש הריטב"א וכנ"ל וזה תלוי במתנה עמש"ב כמש"ל א"כ ממילא לא קשה לרב קושית התוס' מפירות דלרב הטעם בפירות מטעם מחילה משא"כ אנן דקיי"ל כהנך אמוראי דס"ל להלכה דאין אדם מקנה דשלב"ל ואין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם. וע"כ הא דקיי"ל דמהני תנאי בפירות היינו ע"כ לאו מטעם מחילה אתינן עלה רק מטעם סילוק הזכות ע"י תנאי דלא עשו חיזוק ואף דבכתובה ס"ל לר"נ דלא מהני סילוק מטעם דעשו חיזוק וע"כ דבפירות דלא שכיח לא עשו חיזוק וממילא ה"ה לירושה דל"ש כמו פירות לא עשו חיזוק ושפיר פסקו הפוסקים דמהני סילוק בירושה רק בכתובה דשכיח עשו חיזוק דלכל יש כתובה. ומטעם זה לא כתב הב"ש רק במזונות דלא מהני תנאי דמזונות חשיב כמו כתובה דלכל יש מזונות. משא"כ כל שאר החיובים דל"ש אף דמ"י שכיח מ"מ לא שכיח כמו כתובה דלא לכל יש מעשה ידי' דיש נשים הרבה שאינן בעלת מלאכה כלל משא"כ כתובה מזונות לא נמלט אף אחת דלכולן יש להן. ומדקדוק לשון הש"ס דקאמר לכל יש כתובה נמצא דמזונות למ"ד שהן מדרבנן קודם נישואין לא מהני. ואת נישואין מהני מטעם מחילה. וכתובה לא מהני לא קודם נישואי ולא אחר נישואין ומה"ט נראה דמהני בכתובה התקבלתי אף דבכל מתנה עמש"ב לא מהני אפי' בכתב הכא מהני מטעם מחילה. ואף דאין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם מ"מ אם תפס שטרא מהני כמבואר בח"מ סי' ר"ט ובירושה לא מהני אחר נישואין דלא שייך בירושה לשון מחילה. וקודם נישואין מהני מטעם תנאי וסילוק דבלא שכיח לא עביד רבנן חיזוק כנ"ל. ולפ"ז מיושב ג"כ קושית התוס' בד' פ"ד בד"ה ורב סבר על רש"י שכתב דלרב אפי' בפירו' התנאי לא בטל דהא בפירות אפילו ר"י מודה. ולפי הנ"ל ל"ק דמתניתין מיירי בדו"ד ולא בתנאי גמור כמ"ש התוס' בד' פ"ג בד"ה כר"כ ודו"ד מהני מטעם מחילה לרב כמש"ל. אבל בתנאי בשעת נישואין ס"ל לרב דלא מהני דהוי מתנה עמש"ב. ובזה מתיישב ג"כ קושית התוס' ד"ה וסבר רב דהא בידע ומחיל מודה רב ולפי הנ"ל ל"ק דבנ"י בב"מ פרק הזהב כתב דכיון דלא מהני מטעם מחילה גם מטעם תנאי לא מהני דהוי מתנה עמש"ב ע"ש. ולפ"ז הכא בתנאי דירושה דג"כ ודאי דלא מהני מטעם מחילה כמש"ל גם מכח תנאי לא מהני וא"ש. ובגוף הקושיא דמ"ש כתובה ומ"ש מזונות יש לתרץ בפשיטות כמו שתי' הלח"מ דכתובה כיון דאסור להשהות בלא כתובה לא דמי לדבר שבממון וכאיסור דמי וכיון דבאיסור דאוריי' [לא] מהני מתנה עמש"ב ה"נ בדרבנן דעשו חיזוק כשל תורה ע"ש והוא פשוט בעיני דהמתנה על הכתובה דמי למתנה עלי' שלא יהיה לה חיוב עונה דהרי העונה אסורה בלא כתובה. ומה שהקשה עוד נראה לתרץ קושית הב"ש בסי' צ"ב ס"ק י"ז בהא דכתובה התנאי בטל ובירושה התנאי קיים. דהנך פוסקים ס"ל כתי' התו' בב"ב דף מ"ט ד"ה כרב כהנא דירושה ג"כ לא שכיח ומחלקין שם דבירושה כיון דיש לו שורש ועיקר מדאורייתא אף דלא שכיח עשו רבנן חיזוק. וע"כ לא עשו יותר חיזוק במה שיש לו שורש ועיקר מדאורייתא יותר מדבר שכולו דאורייתא. נמצא בירושה דל"ש לא עשו חיזוק רק כשל תורה משא"כ כתובה דשכיח עשו חיזוק יותר משל תורה. אך הא קשה דמעיקרא ר"ל דעשו חיזוק יותר משל תורה אפי' בירושה דלפי הך תירוצא ירושה לא שכיח כמו פירות וא"כ ה"ל להקשות מפירות דשוב אין לומר הטעם משום דירושה יש לו עיקר דהא מטעם זה א"א לעשות חיזוק יותר וכמש"ל די"ל דעדיפא מיניה קא מקשה:

סעיף ז' אחר שניסת. בסי' צ"ב מבואר דאם התחייב א"ע להחזיר ליורשים מה שיירש מאשתו דחייב להחזיר ע"ש. ונראה שמחויב להחזיר להיורשים שהיו לה בשעה שהתחייב לה ואם היה לה בת ואחר החיוב נולד לה בן מחויב להחזיר להבת דהא להבן לא היה מועיל החיוב דאינו יכול לחייב א"ע לדבר שלב"ל ודמי להא דמבואר בח"מ סי' רמ"ח באמר ואחריך ליורשי והיה לה בת ואח"כ נולד הבן יעו"ש:

תוכן העניינים

בית יעקב הלכות כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה