אור ברסלב

בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

סימן סח

סימן סז

סעיף א' בהמחבר וכל שכתובתה מנה. מוכח מדבריו דס"ל כרש"י דמ"ע אין לה דמים וגם אין פתחה נעול וממילא אין לו שום טענת בתולים דלר"ח דס"ל דמ"ע פתחה נעול תקשי הא מ"ע פתחה נועל ויכול לטעון טענת בתולים ולהפסידה כתובתה ממנה דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל. וכן מוכח ג"כ מהש"ס דאליבא דרש"י דס"ל דמ"ע פתחה פתוח גם דמים אין לה. דאי לא תימא הכי תקשי אהא דאמר שמואל דהאומר פ"פ מצאתי נאמן להפסידה כתובתה מאי קמ"ל תנינא היא אומרת מ"ע אני כו' במאי מיירי אי בטענת דמים א"כ מאי קאמרה מ"ע אני הא מ"ע אית לה דם וע"כ בטענת פ"פ והרי מוכח ממתניתין דנאמן דאי א"נ א"כ קשה לר"י דלהימנא במיגו דבתולה הייתי דבמקום שנאמנת מהני מיגו כמ"ש התוס' דף י"ג ד"ה רא"א נבעלה יעו"ש:

שם או שלא תיקנו לה כתובה. לכאורה קשה דהא חרשת לא תיקנו לה כתובה כמבואר בסי' ס"ז סעיף חי"ת והא דאין לה טענת בתולים כתבו התוס' בכתובות דף ל"ו משום דאמרינן דמ"ע היא ע"ש ומוכח מתוס' שם דלמ"ד כתובתה מנה יש לחורש טענת בתולים וא"כ דקיי"ל דמ"ע כתובתה מנה א"כ יש לה טענת בתולים לומר שלא מצא בתולים ומ"ע אין לה רק מנה. ומוכח מזה כמ"ש בחידושי לסוגיא דאי כתב לה מאתיים דאף שאין לה בתולים מ"מ כתובתה מאתיים כיון שכתבו התוס' בחזקת מ"ע ניסת והוי כמתחייב א"ע בפירוש במאתיים אף שתהא מ"ע. ונראה דאפילו התחייב א"ע סתם בכתובה ולא פי' אם מנה או מאתיים רק סתם בשעת נשואין דפסיקא בלא כתובה מהני דשטרי פסיקתא הוא כמבואר בסי' ס"ו ס"ח אף שמצא לה בתולים א"צ ליתן לה רק מנה כיון דבחזקת מ"ע ניסת י"ל דלא נחית רק אדעתא דמנה. והא דמוכח מדברי התוס' שם שהקשו דלימא הא ר"מ והא רבנן הרי מוכח שם דלרבנן יכול לטעון בחרשת ט"ב כבר כתבתי בחידושי שם בשם רש"ל דקושיא זו שהקשו התוס' שם דקאי אי לא נימא דבחזקת מ"ע נשאה רק שטוענין עבורה שמ"ע היא אבל המחבר ס"ל דבחזקת מ"ע ניסת כתי' של התוס' ע"ש. אך קשה אותה שלא תיקנו לה כתובה ויכול לטעון טענת בתולים ג"כ תהא משכחת לה כגון בחייבי לאוין שלא הוכר בה שלא תיקנו לה ויש לה תוס' כמבואר שם וא"כ יכול לטעון טענת בתולים להפסידה התוס' דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אפי' התוס' אין לה כמבואר בסי' ס"ז וצ"ל דע"כ דלא מיירי כאן רק נגד העיקר הכתובה ולא נגד התו':

שם בהסעיף הנ"ל. וכל המתייחד עם ארוסתו. עיין ב"ש ס"ק א"ב ובתוס' משמע דוקא היכא דהמנהג הוא להתייחד וכו' ע"ש. ועיין מ"ש בחידושי לכתובות דדוקא ביהודא שמברכין ברכת אירוסין בשעת אירוסין כמבואר בסי' נ"ה בח"מ ס"ק ב' וכיון דהיתרא הוא חיישינן לביאה של היתר. וכן אפי' במקום שאין המנהג להתיחד רק הוא עושה כן כמו ביהודא דהיינו שבירך ברכת נשואין בשעת אירוסין ונתייחד עמה אינו יכול לטעון טענת בתולים יעו"ש. אבל ביחוד גרידא שאסורה לו כנידה נראה דוודאי אין לחוש לביאה ביחוד זה דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזיקינן. ולפ"ז נראה דבכה"ג אפי' התוס' מודה דאפילו שאין המנהג כך כיון שהוא נוהג מנהג יהודא א"י לטעון ט"ב. וביחוד באקראי במקום שאין מברכין בשעת אירוסין אפילו לרש"י א"י ליטעון טענת בתולים דאין חוששין לביאת איסור. וכן מדוקדק הטיב לשון הש"ע בכאן שכתב וכל המתייחד ולא כתב ואם נתייחד פעם אחת שוב אין לו ט"ב:

מוכח שכוונתו שמתייחד עמה בהיתרא. עוד כתב הב"ש דאם היא טענה בתולה הייתי אם נאמנת במיגו וכו' ע"ש והוא תמוה דהא התוס' ד"ה אבל בגליל כתבו להדיא דנאמן במיגו דהא הש"ס דייק שם דנאמן לטעון פ"פ מהא דלא מצי לטעון ביהודא ובגליל מצי טעין היינו כשטענת בתולה הייתי מוכח דבכה"ג ביהודא לא מצי טעין. ומה שהקשה המהרש"א שם דהא הוי מיגו להוציא מיגו במקום חזקה דאין אדם טורח בסעוד' יש ליישב דהא בר"פ האשה כתבו גבי שדה זו של אביך דאפי' בהלה תובעו הוי הפה שאסר דר"י מודה בזה. ועכצ"ל דכל שהב"ד מחזיקין אותו בכך מן הסתם הוי הפה שאסר. א"כ ה"נ ביהודא ודאי דהוי כהפה שאסר כיון שהב"ד מחזיקין בכך. דתדע דהא אפילו בחרשת ודאי דאינו יכול לטעון ט"ב ביהודא דאפילו למאן דס"ל בחרשת יש לה ט"ב דהא סתמא קתני ביהודא א"י לטעון טענת בתולים אלמא דחזקתה כך הוא שהוא בא עלי' וכשטוענת בתולה הייתי ודאי הוי הפה שאסר וכמ"ש בספר הפלאה בזה הוי כמיגו דאי בעי שתק דמהני ע"ש:

סעיף ב' בהמחבר שם ואירע הדבר. עיין ב"ש שם ס"ק ב' כ' ולהנך פוסקים דס"ל דהיכא דמצא דם יכול לטעון פ"פ ותנא אינו יכול לטעון טענת בתולים ש"מ אף פ"פ אינו יכול לטעון וכו' ע"ש. ואף דכמה פעמים מצינו בש"ס ט"ב ומוקי לה הגמרא בטענת דמים או בפ"פ לחוד מ"מ נראה דהדין עמו דאף הרמב"ם דסובר דאף שיש דם יכול לטעון פ"פ היותו דוקא כשיש לומר שמא הביאה דם ממקום אחר כמ"ש הפ"י. אבל כשמישמשו אותה א"י לטעון דבדבר דלא שכיח לא תיקנו אמנם לענין איסור ודאי דנאמן דאפילו נגד עדים נאמן לשוויא אנפשי' חתיכה דאסורא ומכ"ש לומר דבר דלא שכיח. וזהו ג"כ טעם הר"ן שהביא הב"ש בס"ק י"א ע"ש דאי נימא אפילו נגד ממון יכול לטעון פ"פ אפי' מצא דם ואפי' מישמשו אותה דליכא לספוקי בדם מעלמא א"כ קשה שושבינין למה מפה למה כמו שהקשו הש"ס בדף ו' ע"ש אלא ודאי ע"כ דבמקו' דליכא לספוקי בדם מעלמא רק לחוש לדבר דלא שכיח כגון דם צדדין או לדם נידות שלא בשעת ווסתה לא חיישינן לענין ממון. ולפ"ז כדלא מישמשו אותה אף דאיכא לספוקי בדם מעלמא א"נ שוב במקום שיש מנהג למשמש והוא לא מישמש דתלינן שהערים הבעל שלא למשמש אותה בכדי שיהא יכול לטעון פ"פ אף אם יוצא דם ומש"ה אין נאמן כנ"ל כיון שאם היו ממשמשין והי' דם לא הי' נאמן ממילא חיישינן בערמה אף בפ"פ:

סעיף ג' בין בגדולה. עב"ש ס"ק ג' שהקשה דברי הרא"ש וטור אהדדי. דכאן כתב כל בוגרת יש לה דם. ובנידה ר"פ התינוקות כתב וכן ביו"ד סי' קצ"ג כתבו דבבוגרת ג"כ בועל בעילת מצוה ופורש מיד משום דפעמים יש דם לבוגרת כו' ע"ש. עוד קשה לישנא דהרא"ש ר"פ התינוקות שכתב אפילו בוגרת אע"פ שאין לה טענת בתולים מ"מ לענין בועל בעילת מצוה כו' ע"ש. וקשה הא לענין טענת דמים יש להן טענת בתולים לבוגרת. ולכן נראה לפע"ד לתרץ דבנערה אם מצא פ"פ נראה ודאי כיון דמחזיקין אותה בבעולה לאוסרה לכהן ולהוצי' אשת ישראל בלי כתובה. נמצא אם בבעולה מחזיקין אותה להוציא ממון מכ"ש דאם רוצה לקיימה דא"צ לפרוש ממנה אחר בעילת מצוה דבבתולה תיקנו חכז"ל דבועל בעילת מצוה ופורש ולא בבעולה. והא דפתח נעול ולא מצא דם בועל בעילת מצוה ופורש ואף דשם ג"כ מחזיקינן אותה בבעולה לכהן ולהפסידה כתובתה. נראה דהנה באמת דלכאורה קשה מה"ת נפסידה כתובתה אמאי לא אמרינן שמא חיפהו שכבת זרע דהא אפילו לענין דם בתולים שהוא רק ספק דרבנן אסרינן אותה מספק דלמא חיפהו שכבת זרע אלמא דספק גמור הוא ונגד לאוסרה לכהן ולהפסיד ממון לא מצרפינן אותו ספק אפי' לספק ספיקא. ועכצ"ל לפי מ"ש בחידושי בדף ז' דשני דמים יש לבתולה דם מפקיד פקיד ודם חבורה ודם פקידה יכול לצאת ע"י הטיה דהיינו אף שאינו משיר הבתולים וכשבעל ע"י הטיה ולא השיר הבתולים שיצא ממנה הדם פקידה מ"מ יש בביאה שניי' דם חבורה כשמשיר הבתולים וקים להו לחז"ל דדם פקידה הוא מרובה שא"א להשכב' זרע להחפותו ולכך אסרינן אותה בליכא דם אף שמצא הפתח נעול דודאי בעולה היא כיון דליכא דם והא דפתחה נעול הוא משום דנבעלה ע"י הטי' ויצא ממנה דם פקידה והדם חבורה חיפהו ש"ז ולכך שפיר לענין בעילת מצוה צריך לפרוש כיון שפתחה נעולה ודאי יש לה דם חבורה וחיפהו ש"ז אבל כשפתחה פתוח וליכא דם דודאי בעולה גמורה היא א"צ לפרוש ממנה אחרי בעילת מצוה. וזהו ג"כ כוונת הרא"ש ר"פ התינוקות במ"ש אפי' בוגרת כו' כוונתו דאף שאין לה ט"ב היינו טענת פ"פ וע"כ פתחה פתוח וא"כ לא משכחת לה האי דינא כלל בבוגרת כשלא מצא דם כיון דפ"פ ואין לה דם חבורה והדם פקידה א"א לש"ז שיחפה כמש"ל לכך מחזיקין לה בבעולה לאוסרה לכהן ולהפסידה כתובתה וא"כ למה צריך לפרוש בב"מ כשלא מצא דם וע"ז תירץ דיש בוגרת דפ"פ ואית בוגרת דפתחה נעולה ומשכחת לה שצריך לפרוש בבוגרת כשמצא פתחה נעול ואף דליכא דם משום הדם חבורה שיש לה:

עוד כתב הב"ש דלפי גרסת הרשב"א דאית הרוב שפתחה סתום ואית בוגרת שפתחה פתוח ואית בוגרת דיש לה דמים א"א ליישב הסוגיא דף ל"ו כו' ע"ש. ולפעד"נ לתרץ לפמ"ש בחידושי לסוגיא דדם מפקיד פקיד דיש ב' מיני דמים לבתולה דם שהוא מפקיד פקיד ודם חבורה יש לומר בזה דדם פקידה יש לכל בוגרת ודם חבורה תלוי בזה אם פתחה נעולה דלאותו שפתחה נעול יש לה דם חבורה ולאותה שפ"פ אין לה דם חבורה כדעת הר"ח והיה מותר לבעול בשבת דלהוציא דם שהוא פקיד מותר כמבואר בגמרא ובתוס' למעיין שם משא"כ אי אמרינן דיש לפעמים בבוגרת דם חבורה אסור בשבת. אבל לענין טענת בתולים יכול לטעון כיון דלכל בוגרת יש לה עכ"פ דם פקידה וזו אין לה ע"כ בעולה היא ולענין שבת אמרו בירושלמי אית בוגרת ואית בוגרת:

סעיף ד' בהמחבר וחוזר ובעל ע"ש. ואף דלענין דם בתולים כשלא מצא בביאה הראשונה אף שמצא אח"כ בביאה שניי' לא תלינן שוב בדם בתולים ואמרינן אי איכא דהוי דם מעיקרא הוי אתי כמבואר ר"פ התינוקת בנדה יעו"ש מ"מ הכא כיון שהיא אומרת בברי שבודאי ימצא דם בתולים בביאה השני' יש רגלים לדבר דמעיקרא טעה והטה דכיון שמעיקרא אומרת כך וכן היה בבעילה שניה:

סעיף ו' בהמחבר אם מצא דם. עב"ש שכתב בס"ק י"א גבי חרשת ושוטה דלפרש"י דלאו בחזקת מ"ע קיימי הן אלא אמרינן דאי היתה פיקחת היתה טוענת משארסתני כו' ע"ש. ולפ"ז לענין איסור תליא בפלוגתא דבסמוך. והנה באשת ישראל בפחותה מבת ג' שנים דליכא רק ספק רצון ודאי דמותרת דבחרשת ושוטה ודאי דהוי אונס ואפי' היתה פיקחת בשעת קידושין ונשתטה מ"מ הא הקשו התוס' בכתובות דף ט' ד"ה א"נ באשת כהן דלוקמי בחזקת היתר ותירצו דאיכא חזקת הגוף נגד חזקת כשרות ע"ש והא הכא איכא חזקת הגוף וגם חזקת כשרות שנבעלה אחר שנשתטית ואם הוא באופן שא"א להיות אחר שנתחרשה בודאי אסורה דהרא"ש לא התיר רק משום דמדמה לראהו מדברת דברי דידה מהני אבל בשוטה דליכא ברי ודאי אסורה. וגם א"ל דמיירי בא"כ וכוונתו במ"ש דתליא בפלוגתא דאית' בסמוך היינו אם נאמנת לתרץ דברי' ולטעון משארסתני כו'. וע"ש בס"ק ט"ו דה"ה דנאמנת לומר שקודם אירוסין נאנסה א"כ ה"נ טוענין כן לחרש ושוטה. והא ודאי ליתא דמה"ת נטעון כן דהא דהרא"ש שכתב בסוגיא דפ"פ ומתיר הא משום דמדמה לראוה מדברת ושם ברי דוקא בעינן ומכ"ש הכא דהחזקת הגוף סותר. והתוס' בדף ל"ו לא כתבו תי' זה לרש"י שטוענין לחרשת רק בממון. ומטעם כל מי שנולד הספק ברשותו וכמ"ש התוס' שם בדף ע"ו והכא אדרבה חזקת הגוף מתנגד. ולכן נראה שכוונתו לפלוגתא שהביא בסמוך ס"ק י"ג על הקושיא דהא איכא ספק ספיקא ספק מ"ע יש מתרצים דמ"ע לא שכיח א"כ ה"נ לשיטת רש"י דאינה בחזקת מ"ע ואינו רק ספק אחד דספק מ"ע לא שכיח. ולמאן דמתרץ שם משום דלא טענה א"כ בחרשת דלא שייך תירוץ זה מותרת עכ"פ משום ס"ס ספק דמ"ע וספק לאו תחתיו:

סעיף ז' ואם הוא כהן אסורה לו. עיין בח"מ ס"ק י' ובב"ש ס"ק ט"ו כתב דאם אמרה קודם אירוסין דנאמנת וקשה דהא לענין כתובה גבי משארסתני נאנסתי א"נ רק ביכול להיות שאחר החופה נאנסה ומשום כאן נמצא וכאן הי', אבל אם נאנסה ודאי קודם החופה אמרינן בודאי קודם אירוסין נבעלה כמבואר בתוס' בסוגיא דהיו בה מומין והובא בב"ש ס"ק כ"ג ע"ש א"כ קשה ה"נ אמאי לא הביאו הפוסקים דין זה לענין איסור דאם אפשר להיות שנבעלה אחר החופה אסורה מטעם כ"נ כ"ה ואם אי אפשר להיות אחר החופה רק הספק הוא אם קודם או אחר אירוסין דמותרת היא ואמרינן כ"נ וכ"ה מקודם אירוסין הוי. ונראה לפענ"ד דלא שייך כ"נ וכ"ה רק גבי מומין במקום שהספק הוא על המקח והקידושין אי הן בטילין ובאיזה רשות הדבר עומד לכך אם הספק נמצא אחר שהדבר עומד כבר בשל רשות הבעל או הלוקח ולכך א"י לבטל הרשות בלא ראי' וכן להיפך כשנמצא דבר המבטל ברשות המוכר והאב א"י להוציא מרשותו ולהכניס ברשות הלוקח והבעל בלא ראי'. אבל בספק שאין תולה בביטול הרשות ה"ק ה"ס לענין איסורא בעלמא ודאי לא אמרינן כ"נ כ"ה כמ"ש התוס' בחולין דף נ"א ד"ה הממע"ה לענין כיבוס הכתם ע"ש. ולפ"ז נראה דדוקא שם במומין שמבטלין הקידושין אמרינן שפיר כאן נמצא כאן הי' וכן בכתובה שהספק בכתובה והכתובה והקידושין הא בהא תליא דאין אישות לחצאין ואי הקידושין והנשואין קיימין ע"כ אית לה כתובה ואי בטלין לית לה כתובה ואי אפשר לזה בלא זה ושפיר כתבו התוס' אף לענין כתובה למאן דס"ל דמקח טעות לגמרי דאף לענין כתובה אמרינן כ"נ וכ"ה דדין שאנו דנין עליו הכתובה ה"ה עצמו אם יש כאן ביטול רשות או לא אבל בספק שהוא לענין איסורא כגון בשהה אחר הנשואין לומר כ"נ וכ"ה ובודאי אח"כ נבעלה ואסורה הוא ודאי לא שייך בזה דאף שבתולה ונמצאת בעולה למ"ד דס"ל מקח טעות לגמרי משמע הוי כמו מום מ"מ לא מיבעיא אם הבעל כהן הוא ורוצה שיתקיימו הקידושין ואומר שאינו מקפיד על המום דאז נתקיימו הקידושין דמומין בהקפדה דבעל תליא כמבואר בסי' ל"ה ס"ק נ"ט ובב"ש שם ע"ש דאז כיון דאין הספק כלל על הביטול קידושין רק לענין איסור גרידא ודאי דלא אמרינן כ"נ וכ"ה אלא אפילו אם הבעל מקפיד ויש דין ג"כ על הביטול קידושין וגם האשה מודית שהי' קודם אירוסין ומחמת חזקת כ"נ וכ"ה אנו מקיימין הקידושין וצריכה גנו מ"מ לא אמרינן כ"נ וכ"ה לבטל ההיתר מה שאנו תולין דקודם אירוסין כיון דאין ההיתר תלוי דוקא בביטול הקידושין וכיון דאין הס' שאנו דנין על ההיתר תלוי דוקא בביטול או קיום הקידושין לא אמרינן כ"נ וכ"ה. תדע דאילו גבי טבח ונמצא מחט נאמר כ"נ וכ"ה לענין הכשר הגבינות שביד המוכר להרשב"א שאוסר הגבינות למפרע ביו"ד סי' פ"א וא"כ תהי' ביד הלוקח להכשיר או להטריף הגבינות שאם יאמר שאינו מקפיד מה שהבהמה טריפה שצריך למכור הבשר לנכרים שאז לא חשוב מום יהיו הגבינות כשרות למפרע ונאמר כ"נ וכ"ה. והא ודאי ליתא דכ"נ וכ"ה לא הוי חזקה שנאמר ודאי אח"כ נעשה רק לענין שלא נוציא מרשות שעומד בה ואין מבטלין רשות אבל לענין דבר אחר אין דנין כ"נ וכ"ה והגבינות בין כך וב"כ טריפה להרשב"א דלאו חזקה הוא עיין ברשב"א חולין דף י"א ה"נ לענין לאוסרה על הכהן אחר זה לא מהני כ"נ וכ"ה לומר שביאה אח"כ היה ע"י חזקה זו דחזק' זו לא מהני רק כשאנו דנין לבטל הרשות שנמצא בו וכל שאין האיסור וההיתר תלוי דוקא בביטול הרשות לא אמרינן כ"נ וכ"ה. ודוקא בכתובה שא"א לומר כלל הספק לענין הכתובה רק מכח ביטול הרשות או קיום הרשות אז אמרינן כ"נ וכ"ה. אמנם להיפך אם לא שהה אחר החופה שאז בודאי נעשה קודם הנשואין דא"א לומר האיסור באשת כהן רק כשנעשה תחתיו והקידושין קיימין אז ראוי לומר כ"נ וכ"ה ונעשה קודם הקידושין וממילא הקידושין בטילין כשמקפיד וממילא היא מותרת והוי הא בהא תליא. אך מ"מ נראה בזה לא שייך לומר כ"נ וכ"ה ולבטל הקידושין להתירה לכהן דנראה דהא דכנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה שכתב הב"ש בס"ק כ"ד דצריך לקדשה מחדש ודאי דאין מותרת בלא גט אף אי איכא עדים שהיתה בעולה קודם דלא גרע מקדשה סתם וכנסה סתם במומין גמורים דצריכה גט מדאורייתא מס' שמא אינו מקפיד רק ממון פטור מספק ולפ"ז בא"כ בלא שהה אסור ולא אמרינן כ"נ וכ"ה ובודאי קודם אירוסין נעשה מטעם דשמא אין זה מום ולא שייך גבי' כ"נ וכ"ה וממילא יש לספק בי' ולומר אחר אירוסין וא"ל דמ"מ ה"ל ס"ס דשמא הוי מום והוי כזנות דקודם אירוסין. ואת"ל אינו מום דילמא לאו תחתיו. אך ז"א דזה לאו ס"ס הוי רק ספק אחד דילמא לאו תחתיו דעכשיו הוא כתחילת קידושין ואסורה:

שם בסעיף זה הרי היא אסורה עליו. ונראה דאף לדעת המחבר שהביא רמ"א בסי' קע"ח סעיף ט' דבזמן הזה דאיכא חרם דר"ג דכופין אותו ומשמש עמה מ"מ כאן אסורה דמשום חזקה דאין אדם טורח בסעודה מהימן גם לענין שיכול לגרש בע"כ נגד איסור דר"ג. ואפי' אם נאמר דחרם כ"ג דמי לדאורייתא ולא מהני נגדו חזקה דאין אדם טורח מ"מ נראה בסי' קע"ח גופי' שכתב דכופין ומשמש עמה דעיקר הכפי' הוא שנותנין עליו דין מורד להוסיף על כתובתה דהב"ד מחזיקין אותה בחזקת משקרת משום שעיניו נתן באחרת ויכול לחזור בו כשיאמר אמתלא זו בב"ד שתהי' מותרת לו וכיון שאינו רוצה לומר אמתלא זו יש לו דין מורד. אבל היכא דהוא בעצמו יודע שזינתה באמת ודאי דאסורה לו לשמש עמה דכי משום ג' דינרים לכל שבוע יכול לעבור על איסור תורה. רק שהב"ד אינם מאמינים לו ומוציאין ממון ממנו עד שיאמר האמתלא וכיון דלענין ממון גוף הכתובה מהימן מכ"ש דמהני לענין ההוספה שא"צ להוסיף לה משום חזקה דאין אדם טורח ואין לנו עליו כפי' בממון וממילא אם יודע הוא באמת שפ"פ מצא אסורה עליו:

שם אשת ישראל מותרת. עח"מ ס"ק ט' שכתב דבכתובה יכול להפסידה דלא הוי רק ספק אחד וכו'. ובספר הפלאה הקשה דאם הוא בענין שיכול להיות שנאנסה אחר החופה הרי איכא חזקת כ"נ וכ"ה דאמרי' אפי' בשמא ושמא כמבואר בכתובות דף ל"ו גבי חרשת. ואף דאיכא ספק רצון הא ספק רצון הוי כא"י אם פרעתיך. ואף דהתובע ג"כ טוען שמא מ"מ הא בשטר כשטוענין שניהם שמא אוקמי' השטר בחזקתו כמבואר בח"מ סי' נ"ט. ולפע"ד דל"ק כלל מב' טעמים א' דלא דמי להא דסי' נ"ו בח"מ דשם הספק הוא בפירעון שפיר שייך לומר אוקי השטר בחזקתו דלכל שטר איכא חזקה שלא נפרע משא"כ הכא בספק רצון שאין השטר מברר אם הביאה הי' באונס או ברצון. ועוד דהכא איכא דררא דממונא הוא דמהני תפיסה בשמא ושמא כמ"ש התוס' בב"מ דף ק' ד"ה ולחזי ע"ש. ולכך נראה דלא מהני חזקת כ"נ רק בשמא ושמא בדומיא דחרשת ומטעם המבואר שם משום פתח פיך לאלם הוא דבשניהם איכא שמא טוב. אבל הכא דשמא דבעל הוא שמא טוב דלא הוי ליה למידע ושמא דאשה הוי שמא גרוע דהוי לה למידע ומדלא טוענת אנן לא טענינן עבורה:

שם בהסעיף הנ"ל מתרצה עצמה. עיין ברא"ש שמעיקרא רוצה לאסור וחילק בין משארסתני נאנסתי דאיכא מיגו והכא ליכא מיגו. ולכאורה קשה הא איכא ג"כ מיגו דמ"ע אני דלא פסלה נפשה מכהונה. ואפשר דכוונת הרא"ש דבאיסורין לא מהני מיגו דאפילו להפה שאסר ביקש הש"ס קרא בכתובות כ"ב רק לבסוף אמר דסברא הוא אבל מיגו לא מהני ומכ"ש בזה דאין בו רק טענה מעליותא וכן מחלק בנ"י ביבמות בפ' ב"ש ע"ש ביבמה שאמרה לא נבעלתי לענין מיגו במקום חזקה דמחלק שם ג"כ בין איסור לממון והכא להס"ד דהרא"ש רוב דרצון עדיף מחזקה ולא מהני מיגו להתירה נגד הרוב דרצון. ולבסוף מסיק הרא"ש דנאמנת לענין איסור ג"כ מהא דמשארסתני נאנסתי ע"ש. והנה הב"ש הוציא מזה דה"ה באשת כהן כשאומרת שקודם לכן נאנסה ג"כ נאמנת (ויש שם ט"ס בב"ש וכצ"ל וכן היכא דא"ל שמא הינה כו' ט"ס היתה וצ"ל הימה). ולכאורה אין זה דמיון דהכא חזקת הגוף מנגד שתחתיו נאנסה ועיין בר"ן בסוגיא דפ"פ דחזקת הגוף אלים מחזקת ממון אפי' בברי וברי ע"ש ובשלמא גבי משארסתני נאנסתי דאיכא חזקת הגוף וחזקת היתר ורוב דרצון הוא רק מדרבנן מהני ברי דידה כמו בראוה מדברת דנאמנת משום ברי וחזקה דהוא רק משום מעלות יוחסין ומדרבנן וברוב פסולים איכא ב' חזקות חזקת היתר וחזקת בדקתי וה"נ דרוב דרצון הוי רק מדרבנן מהני ברי וחזקת היתר משא"כ באשת כהן דהוא רק ספק אחד שאסרוהו מדאורייתא וחזקת הגוף מסייעה על האיסור וחזקת הגוף אלים אפי' מחזקת ממון מנין לנו לומר דמהימנא בכה"ג. אמנם מהראי' שהביא הרא"ש ממעוברת שמכשירין את העובר אע"ג דלא הוי רק חדא חזקה וכמ"ש בחידושי לסוגיא יש ראי' משם לכאן דהא מאן דמכשיר מכשיר אפי' ברוב פסולים ומכשירין העובר אפי' נגד רוב וה"ה נגד חזקה:

סעיף ח' אינה מפסדת אלא עיקר הכתובה. עב"ש ס"ק י"ח כתב דבלא טורח בסעודה א"נ בטענת פ"פ אבל בטענת דמים א"צ חזקה כי יכול לברר וברמב"ם וטור משמע דאפי' בט"ד א"נ ולהמנהג שלנו דאין ממשמשין דבעינן אפילו בט"ד חזקה ע"ש ע"כ א"א לומר בהא שכתב דבמ"ד נאמן משום דיכול לברר דהיינו דוקא אחר שבירר וכשהיה מושמש דא"כ קשה דמ"ש דברמב"ם וטור לא משמע כן דמה"ת יחלוק הרמב"ם והטור ע"ז ולומר שלא יהא נאמן ואפילו אחר שיברר. ואי כוונתו כשלא משמש א"כ קשה הא שמסיים לפי המנהג שלנו כו' דמשמע דליכא מאן דפליג ומעיקרא אמר שיש פלוגתא בזה. לכן נראה בכוונתו דס"ל דבט"ד נאמן אף שאינו מברר והטעם לזה דהא הר"ן כתב והקשה דלמה לנו חזקה דאין אדם טורח הא בלא"ה ג"כ יהא נאמן מטעם ברי וברי ותי' וז"ל כיון דאית לה כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה אם אתה אומר נאמן ועלה דידה רמיא לברורי ופ"א להביא ראי' הרי היא קלה להוציאה וכדאמר מאי הועילו חכמים בתקנתן וכו' וכיון שעיקר טעמא דהר"ן משום דא"א לה לברורי וזה לא שייך רק בטענת פ"פ אבל בטענת דמים דאפשר לה לברורי ע"י שושבינין במשמוש ונאבדה המפה אפי' הוי כתובה דאורייתא נאמן כיון דלא שייך הכא הסברא דמאי הועילו חכמים כו' כיון דהי' אפשר לה לברורי ולשמור שלא יאבד. אמנם זה לא שייך רק במקום שהמנהג להעמיד שושבינין. אמנם במקום שלא נהגו להעמיד שושבינין וכל הניסת אדעתא דמנהגא ניסת והחתן יכול למחות שלא להעמיד שושבינין ממילא שייך הסברא דהר"ן דמאי הועילו כו' כמ"ש התוס' בב"מ דף י"ז במקום שאין כותבין שייך הסברא דמאי הועילו. ולכן א"נ אי לאו טעמא דחזקה. אבל במקום שמעמידין שושבינין ונאבד הדם עלה דידה רמיא לברורי שנאבד בפשיעתו כיון דלא שייך הסברא דמאי הועילו חזר הדין על ד"ת דעלה דידה רמיא לברורי וזה כוונת הב"ש וכו'. ומ"ש הב"ש דהרמב"ם והטור לא סוברים כן. היינו משום דלא ס"ל תירוצא של הר"ן הנ"ל אלא כתי' של הש"מ יעו"ש דהולכין אחר הרוב דבתולה נישאת ולכך לפי מנהג שלנו לעולם צריך להטעם דחזקה משום דמאי הועילו חכמים כיון דהמנהג כך שלא למשמש. ואפשר לומר ג"כ כיון שבטענת דמים מדינא הבעל מהימן כיון שהאשה יכולה לברר אפילו אחר שתקנו חכז"ל שיהא נאמן בפ"פ אפילו כשימצא דם ואי אפשר לה לברר לא עקרו דין הראשון בתקנתם:

שם בסעיף הנ"ל אבל התו' יש לה. עיין ב"ש כתב בס"ק י"ט דבטענת דמים יכול לומר קים לי דמפסדת התוס' כתובה וכו' ע"ש והנה כשמבררה ע"י משמוש לכ"ע מפסדת ובמקום שאין מעמידין שושבינין דמי לפ"פ רק כוונתו במקום שמעמידין שושבינין ונאבדה המטה כמש"ל וז"ל ולפמ"ש בסמוך שפיר אף בט"ד להרמב"ם בעינן הטעם וכו' והוא ט"ס וצ"ל להמגיד והר"ן וכוונתו למש"ל לפי המנהג שלנו גם בסס"ק יש ט"ס במ"ש גם בר"ן כתב בשם הרמב"ן כו' כצ"ל ולהכ"ן שכתב בשם הרמב"ן ג"כ ניחא דכאן הוי כאילו הותנו וכו', וכן מצאתי בב"ש ישן:

שם שהיתה בעונה. עב"ש ס"ק כ' שכתב דכשהיא מודה א"צ הודאה שהיתה בעולה קודם אירוסין כו'. והוא תמוה מאוד חדא דלענין תוס' אפילו אמרה משארסתני נאנסתי לית לה תוס' וכמ"ש בס"ק כ"ג ע"ש והכא לענין תוס' מיירי. ועוד דמשמע מכאן מדבריו דאפילו כשמודה סתם שהיא בעולה אינה מפסדת וזה תמוה דכיון דמודית דבעולה היא אין כאן רק ספק אחד מה"ת יתחייב לה כתובה. ואפשר לומר ולפרש דבריו דכוונתו כשטוענת בתולה אני ומברר שהיתה בעולה שוב אינה יכולה לטעון משארסתני נאנסתי ומפסדת עיקר ותוס' אבל אם הודית סתם בעולה אני יכולה אח"כ לפרש דברי' ולומר משארסתני ומועיל טענתה לעיקר הכתובה:

סעיף ט' מוכח עץ אני. עב"ש ס"ק כ"ב דלהך לישנא דכתובות דף י"ג דאמר הטעם משום מיגו דמוכת עץ אני תחתיך וממילא אם טענה מ"ע תחתיך א"נ דהא לית לה מיגו ע"ש. והוא תמוה דהא אפילו במומין דלא שייך מיגו נאמנת לר"ג כמבואר בכתובות דף ע"ה ולקמן סימן קי"ז ע"ש. וכן הקשה בספר הפלאה ע"ש. ואף דגבי משארסתני נאנסתי כתבו התוס' שם דיש חילוק בין שהה אחר החופה ובין לא שהה ליכא דאמר הטעם משום כ"נ וכ"ה וא"כ י"ל דכוונתו בלא שהה דז"א דמ"מ הא כתבתי לעיל דגבי מ"ע אני לא שייך כלל החזקה דכ"נ וכ"ה אפילו בלא שהה אזלינן בתר חזקת הגוף. ועמ"ש בחידושי להסוגיא דצריכין לב' טעמים שם בכתובות דטעם דחזקה הוא בשהה וכמ"ש התוס' לעיל. ובלא שהה נאמנת מטעם מיגו דמ"ע פני תחתיך דגבי מ"ע לא שייך חזקה דכ"נ ונאמנת מטעם מיגו דמ"ע. ועוד נראה דטעם מיגו צריך משום חשש רצון דלא מהני חזקת כשרות משום דרצון רוב וכמ"ש הרא"ש וס"ס ליכא דנא שייך לומר ס' דמ"ע דהא לא טענה כלל וכמ"ש התוספות בכתובות דף ט' ד"ה ואב"א ע"ש. ומ"מ נאמנת שהי' באונס מכח מיגו דמ"ע דכשטוענת מ"ע בודאי נאמנת אע"ג דמ"ע ג"כ לא שכיח כמו אונס מ"מ נאמנת מטעם ספק ספיקא כיון שטוענת מ"ע אני ובחידושי הארכתי בזה. וגם לא קי"ל כרבא בסי' קי"ז ולכך אפילו לא שהה אזלינן בתר חזקת הגוף ולפ"ז בודאי נאמנת כשטוענת מוכת עץ אני תחתיך. וליישב דברי הב"ש הנ"ל שלא יהא מוקשה כ"כ וגם ליישב הקושיא שהקשה עליו בספר הפלאה על מה שכתב הב"ש דהרמב"ם והטור כתבו טעם הראשון שהוא תמוה שלא נזכר ברמב"ם וטור כלל. וע"כ כוונתו מה שהוכיח הב"ש מהרמב"ם והטור שכתבו בטוען מ"ע אני דאין לה רק מנה והא משכחת לה מאתיים אלא ע"כ דא"נ בטענת מ"ע אני תחתיך ולית לה כלל. והקשה עליו דא"כ הי' לו לפרש ולבאר בטוענת מ"ע אני תחתיך דלית לה כלל. וע"כ נראה דהנה יש לעיין באם אין טוענת מ"ע אני תחתיך רק מ"ע אני קודם אם מפסדת התוס' כתובה. ונראה דלפי מה שאבאר אי"ה לקמן דטעם הפסד תוס' להב"ש דהוא משום דהוי כנשואין בטעות ונתבטלו ע"י זה הנשואין וממילא לא הוי נשואין ולית לה תוס' יעו"ש לקמן ס"ק שאח"ז ממילא במ"ע דלא הוי מקח טעות אינה מפסדת התוס'. ועוד כתב הב"ש דמיגו דמ"ע לא אמרינן משום דמיגו דלא שכיח הוא והא דבכתובות דף י"ג אמרינן דמהימנא משארסתני נאנסתי במיגו דמ"ע אני תחתיך. היינו משום דנאנסתי ג"כ לא שכיח ומל"ס ללא שכיח אמרינן מיגו. והא דמהני מיגו במשארסתני נאנסתי במיגו דמ"ע משום דפסלה נפשה מכהונה ובגרושה וחלוצה אף דפסולה וקיימא משום דפסלה נפשה מתרומה דבי נשא ולכן אם בת ישראל היא וגרושה דלא שייך מיגו דלא פסלה נפשה כלל כיון דהיא פסולה וקיימא א"נ משום מיגו:

בסעיף זה שם משארסתני נאנסתי. עב"ש ס"ק ד"ג דדוקא ביכול להיות שנאנסה אחר החופה ע"ש. ונראה דזהו דוקא אליבא דרבא בכתובות דף ע"ו וללשנא דחזקה בדף י"ב לר"א שם דס"ל דכל שנכנסה לרשות הבעל ויש לה חזקת הגוף נאמנת ע"ש. ועב"ש סי' קי"ז ס"ק ט"ו. וכן ללישנא משום מיגו נאמנת דלענין מ"ע אני תחתיך לא שייך ספק דכ"נ כ"ה כמש"ל. ולכך לא הביאו הפוסקים דין זה בכאן:

עוד כתב הב"ש שם דאפילו בנאנסה אחר אירוסין מפסדת התוס' וכ"כ לקמן בסי' קי"ז ס"ק ט"ו דאם נולד בה מום לאחר אירוסין דמפסדת התוס' ע"ש. ועכצ"ל דהטעם הוא כך דכמו דאמרינן בקידושין דאם הי' בה מום שנתבטלו הקידושין משום חזקה דאין אדם מתפייס במומין והקידושין הן קידושי טעו ה"נ ר"ל ג"כ גבי נשואין דאם לא הודיעתו קוד' הנשואין שנולד בה מום או שנעשה בעילה דהוי נשואי טעות דחזקה אין אדם מפייס במומין ובודאי אילו היתה מודיעתו הי' מגרשה באירוסין וכיון דהוי נשואין בטעות ממילא לא הוי נשואין ולית לה התוס' וכן צ"ל בח"מ ס"ק י"ג שכתב וז"ל דאנן סהדי שלא כתב לה תוס' רק ע"מ חיבת חופה וכשנודע שהיא בעולה אין לה חיבת חופה וכו' ע"ש והוא תמוה דהא מ"מ יש לה חיבת ביאה דאטו מי שיבעל לשם נשואין בלא חופה לא יתחייב ליתן לה תוס' כתובה והא האיבעיא בש"ס לא הי' רק אי חיבת חופה קונה בלא ביאה אבל ביאה לשם נשואין בלא חופה ודאי קונה התוספת כתובה ובאלמנה ג"כ יש לה ביאת נשואין א"ו הכוונה דהוי נשואין בטעות דהוא סבר דהחופה הי' הנשואין ובעל עי"ז לא לשם נשואין וממילא אין כאן נשואין כלל. אך קשה דא"כ למאן דס"ל דארוסה לית לה כתובה א"כ גם עיקר כתובה לא יהא לה דהא אין כאן נשואין ועדיין ארוסה היא. ולתרץ נראה. דהנה הר"ן בפ' המדיר הקשה אהא דאמר חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ופירש"י שם דלענין ממון בתנאי קאי ולית לה כתובה א"כ מ"מ בעילת זנות היא דהא כל הפוחת לבתולה ממאתיי' הרי זה בעילת זנות ותי' דכיון דקידושין הראשונים בטילין ומקדשה עכשיו בביאה וזו לא שמענו המקדש בביאה שיהיה לה כתובה ע"ש. ולפ"ז א"ש הכא דנולד בה מום אחר הקידושין ולא נתבטל הקידושין הראשונים וביאה שאחר הקידושין בלא כתובה הוי בעילת זנות וכיון דחזקה דאין אדם בועל ב"ז ובודאי נתרצה ליתן לה כתובה כדי שלא יהי' בועל בזנות וא"ש. והנה בספר הפלאה ובספר בית מאיר רוצים לסתור דברי הב"ש במ"ש דמשארסתני נאנסתי דאין לה תוס' מהא דחרשת בכתובות דף ל"ו דאמר התם הא ר"ג ופרש"י דטוענין עבורה משארסתני נאנסתי וחרשת אין לה כתובה אם לא בדכתב לה וכמבואר לעיל בסי' ס"ז סעי' ח' וכיון דמדינא אין לה רק דין תוס' אלמא דבטוענת משארסתני נאנסתי אינה מפסדת התוס' ע"ש בדבריהם. ולפענ"ד נראה דל"ד תוס' כתובה לכתובה דחרשת מדכתב לה דבכ"מ שכותב עיקר הכתובה כשאינו חייב לה מדינא ודאי דעתו שיתחייב לה כתקנת חז"ל שיהא דינה כמו פיקחת תדע דהא בכתובו' דף פ"ט למאן דס"ל דארוסה לית לה כתובה מוקי להא דראב"ע דאמר מן הנשואין גובה את הכל ובאירוסין בתולה גובה מאתיים ובאלמנה מנה ודכתב לה ע"ש. אלמא דאף במקום דלית לה כתובה מ"מ כשכ' לה אין דינה כתוס' רק כעיקר כתובה ואמרינן שקיבל עליו שיהי' לו דין עיקר כתובה כאילו היתה נשואה וה"נ בחרשת כשכתב לה יש לה כל דין עיקר כתובה:

שם אם רוצה לקיימה. עב"ש ס"ק כ"ד אם רוצה לקיימה היכא דהוי מקח טעות צריך קידושין מחדש ולעשות נשואין. אין כוונתו כשאינה מקדשה מחדש יוצאה בלא גט דהא ודאי ליתא דאפי' איכא עדים שהיתה בעולה צריכה גט דהא לא התנה בתנאי כפול ולא גרע ממומין גדולים בקידשה סתם וכנסה סתם דצריכה גט מדאורייתא מספיקא. ועוד דהא בעל ואין אדם עושה בעילתו בעילת זנות רק עיקר כוונתו דאי הוי מקח טעות אף דאין עושה בעילת זנות ומקדשה בביאה מ"מ ביאה אינה רק אירוסין דביאה אירוסין עושה ולענין שיהא חשוב נשואין לענין לזכות במעשה ידי' ובירושתה א"י לזכות בלא נשואין מחדש ושייך לומר אין אדם טורח בסעודה ומפסידה כיון שמקלקל הנשואין שלו שמאתמול עשה סעודה מחמת שמחת נשואין ועכשיו מבטלה להנשואין ומ"מ אם ירצה לקיים אותה בע"כ לשיטת הרמב"ם באומרו דאינו מקפיד דהקידושין והנשואין קיימין ולענין ליתן לה מנה והיא אינה רוצה יש לה דין מורדת די"ל דמחמת חזקה נאמן ואין לה רק מנה מתקנת חכז"ל ויש לה דין מורדת דאף בזה שייך לומר הם אמרו והם אמרו שכיון שנאמן מטעם חזקה לעקור הכתובה ממילא יש לה דין מורדת כשמורדת מתשמיש עד שיתן לה מאתיים ולשיטת התוס' כשמקיימה תיכף חל עליו ליתן לה מאתיים:

סעיף י' אם נסתרה עמו מיד. פי' אבל אח"כ אינו נאמן דאם טוען שבא עלי' בלילה ראשונה רק שלא בא לב"ד עד עכשיו א"נ מטעם המבואר בטור דאמרי' אילו הי' האמת כך הוא הי' בא לב"ד מיד לזה כתב שם דאם לא הי' ב"ד מצוי שם דנאמן. ואם טוען שלא בא עלי' מקודם כלל עד עכשיו ג"כ אינו נאמן דחזקה דלא מוקי אינש אנפשי' ובודאי משקר. ולפ"ז נראה דאפי' לא הי' ב"ד מצוי דא"נ לומר שלא בא עד עכשיו במיגו שבא עליה בלילה הראשונה ולא מצא בתולים דהא מיגו במקום חזקה מעליותא לא אמרינן ואם לא נסתרה לפי' השני של הב"ש דמיירי בסתם צ"ל דווקא כשטוען שלא נסתרה עמו אבל טוען נסתרה ולא בא עלי' א"נ במיגו דהוי מיגו במקום חזקה:

תוכן העניינים

בית יעקב הלכות כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה