בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא
סימן סז
סעיף ב' אפי' יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון. עיין ב"ש שם ס"ק ב' דאינו סומך על העדים כו'. ולפ"ז אם העד עצמו כנסה ויש עדים אחרים שלא נסתרה ואומרים שגם זה העד יודע מזה יש לה טענת בתולים. עוד כתב הב"ש טעם על השמטת הפוסקים הא דקידש ובעל לאלתר דס"ל כפרש"י. ועיין בחידושי לכתובות דאף לפרש"י דאם הי' אשת כהן שנאסרת עליו באומרת בתולה הייתי שמפסדת ג"כ כתובתה אפילו ממנה. דהא עיקר הטעם דאית לה מנה ולא חיישינן לתחתיו וברצון הוא מטעם ס"ס דאימר תחתיו באונס ואימר קודם ומקח טעות לא הוי כיון שכנסה בחזקת בעולה שהרי כנסה הראשון ובאשת כהן ליכא למימר הכי דאם היתה אומרת האמת שנבעלה קודם האירוסין היתה מותרת לו כמבואר בסי' ס"ח ס"ק ט"ו ע"ש ועכשיו שאומרת בתולה הייתי אוסרת עצמה על בעלה והרי היא הגורמת לאסור עצמה עליו ול"ל כתובה. ולפעד"נ הטעם להשמטת הפוסקים הנ"ל דסבירא להו כשיטת הרא"ש ושאר פוסקים שהביא הש"מ בפי' הקושיא דניחוש שמא תחתיו זינתה דהיינו דיש לומר דודאי היתה תחתיו והיתה בתולה בשעת קידושין ואילו היתה יודעת בעצמה שהיתה בעולה היתה מודיעתו בשעת קידושין והיתה אומרת בעולה אני מבעל הראשון בכדי שלא יוציא עלי' לעז כשתמצא בעולה בשעת ביאה ואף דאיכא עדים מצית אומרת לחבבני אומרים כן. ומדלא אמרה כן ודאי דתחתיו נבעלה וכמו דלא מספקינן אותה במ"ע מטעם כיון דאין לה גנאי אלו היתה מ"ע היתה טוענת כן ה"נ לא מספקינן אותה דקודם אירוסין מטעם זה מהא דלא טענה וכיון שודאי הי' תחתיו ולא נשאר רק ספק אחד שמא באונס ואסורה וקושיא זו לא קשה רק לרבה דס"ל דזה הוי ככנסה בחזקת בתולה וא"כ כשימצא אותה בעולה וטוען טענת בתולים ויוציא לעז להכי שפיר אמרינן אילו היתה בעולה בשעת קידושין היתה מודיעתו ואומרת לו בעולה אני מבעלי הראשון ומדלא הודיעתו ודאי בתולה היתה בשעת קידושין ותחתיו נבעלה. משא"כ לרב אשי דהוי ככנסה בחזקת בעולה דגם הבעל אינו מאמין להעדים ובודאי לא יטעון ט"ב אפי' כשימצא בעולה ולא תבוא לידי לעז א"כ אין הוכחה מדלא הודיעתו דהא א"צ להודיע וממילא ליכא חשש לתחתיו זינתה. וא"ל דמ"מ איכא הוכחה לתחתיו דמדלא טענה עכשיו שהיא בעולה מבעל הראשון דליכא גנאי. דז"א דמזה ליכא הוכחה דהא אף אם תחתיו היה ה"ל לטעון כן ולפ"ז ליכא הוכחה דהי' תחתיו דבין אם תחתיו ובין אם לאו תחתיו קשה דה"ל לטעון כן. ועיקר ההוכחה דתחתיו הוא רק מהא דלא הודיעתו בשעת הקידושין. ומזה איכא הוכחה גמורה דבתול' היתה בשעת קידושין ולא היתה יכולה להודיעו ותחתיו הי'. ולפ"ז א"ש כיון דקמ"ל כרב אשי הנ"ל לא קשה כלל הקושי' ניחוש שמא תחתיו ולכך לא הביאו הא דקידש ובעל לאלתר וא"ש אבל באשת כהן נלע"ד דודאי יש לה טענת בתולים אם לא כשקידש ובעל לאלתר:
סעיף ג' ומבת שלש שנים ויום אחד. נראה דאם יש עדים שלא נסתרה אחר שנעשה בת ג"ש שכתובתה מאתיים ויש לה טענת בתולים ולהפסיד הכל דלגבי אלמנה מן הנשואין אפילו יש עדים לא מהני דחושב דלשבחה אומרת כן שאני התם דמן הנשואין איכא חזקה משא"כ בגיורת ספיקא בעלמא וסומך אעדים:
סעיף ד' אם הסיר בתולים. משמע דקטן יכול להסיר הבתולים. ובירושלמי אמרינן בהדיא דקטן אינו יכול ליגע בסימנין ע"ש משמע דקטן אינו יכול להסיר הבתולים כלל. ונ"מ דלפי' הירושלמי יכול לטעון ט"ב להפסידה אפילו מאה דודאי בעולה מאחר היא ולפי מאי דמשמע מהמחבר דיכול להסיר אינו יכול לטעון ט"ב כיון שידע שבא עלי' קטן ומיותניתין דלא קתני דאינו יכול לטעון טענת בתולים מוכח משם כדברי הירושלמי:
סעיף ה' אפי' מנה אין לה. עיין ח"מ שכתב דאלמנה לכ"ג ולא הכיר בה דהוי מקח טעות והוא תמוה דודאי באלמנה לכ"ג לא הוי מקח טעות וצריכה גט:
סעיף ז' השוטה לא תיקנו לה הנשואין. עב"ש ס"ק ו' אלא ודאי כל הני א"צ קידושין אחרים ול"ד לקידושי טעות שצריך לקדשה מחדש כמ"ש בסימן ס"א דכאן ליכא שום טעות עכ"ל. ע"כ א"א לפרש כוונתו דאין צריך קידושין אחרים כלל ותיכף כשנשתטית אפילו לא בעל עדיין נתקדשה בקידושין ראשונים דזה אא"ל כלל דודאי קטן ושוטה אין להם קידושין כלל ודוקא כשבעל אח"כ מקודשת דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כמבואר בכתובות דף ע"ד ובכל הפוסקים. רק כוונתו דה"ה שכתב שצריך לקדשה היינו דצריכין קדושין אחרים קודם הביאה דאז הביאה הוא לשם נישואין דהביאה שלאחר קידושין נשואין עושה כמבואר בסימן ל"ג סעיף ח'. וצריך לכתוב לה כתובה קודם הנשואין. אבל כשבא עלי' בלא קידושין דאינה מקודשת רק משום דאין אדם בועל בעילתו בעילת זנות אין לה רק דין ארוסה ולית לה כתובה כמ"ש הרמב"ן בקידשה ע"ת. וע"כ הכא מיירי בקידושין ונשואין מחדש. לכך א"צ לכתוב דיש לה כתובה. והטור ס"ל כשיטת הר"ן שם דכשהיא בבית בעלה ובא עליה הקידושין והנשואין באין כאחד. ותיכף לאחר הביאה לאחר שנתפקחה אית לה כתובה וכן הוא בירושלמי הובא בש"מ דף צ' גבי קטן שהשיאו אביו דביאתו זו היא היא כניסתו. ובחרשית אפילו לשיטת המגיד א"צ נשואין אחרים. כיון שכבר היה לה נשואין מדרבנן מהני נשואין דידה. ומה שרימז הב"ש לסי' ס"א כוונתו למ"ש שם שהברכות שהיו לה מקודם מהני להתיר הביאה כנלפע"ד בכוונתו. ומה שהקשה מקטן על הרב המגיד לק"מ דבקטן כתבו התוס' ביבמות דף ס"ב דעכ"פ תיקנו לו הנשואין שלא תהא בעילתו בעילת זנות ע"ש ומש"ה אין צריך נשואין אחרים. ואפשר דהירושלמי שהביא השיטה מקובצת הנ"ל הוא רק בקטן מטעם זה. ומה שמסיק הב"ש א"ו כל הני א"צ קידושין אחרים ע"ש כוונתו דהעיקר כדעת הר"ן הובא בסימן ל"ג שכתב בסוגיא דקידשה ע"ת כשהביאה לתוך ביתו דהוי נשואה ומחויב ליתן לה כתובה. ומה שהקשה הב"ש מקידושי תנאי כוונתו בהס"ד שם דהוא משום אחלה לתנאי כתב הר"ן בהדיא דלענין ממונא בתנאי קאי ודינה כדין ארוסה ולית לה כתובה אפילו בעל בביתו. ואין דינה רק כמקדש בביאה ע"ש. ולזה כתב דלא דמי לקדושי תנאי:
סעיף ה' ואם כנס החרשת ונתפקחה. נראה דמיירי שהיתה גם בשעת קידושין חרשת דהא כתב המחבר דאין לה כתובה אלא מנה ואי היתה פיקחת ונתחרשה אף שהיתה בשעת נשואין חרשת מ"מ כשנתקדשה וקיימא כתובתה מאתיים דבכך תיקנו רבנן כשמקדש בתולה שיתחייב לה בשעת נישואין מאתיים דמה שנעשית בעולה כשהיתה חרשת אחר קידושין נסתפחה שדהו כמו בנעשית בעולה באונס מאחר. ועכצ"ל שהיתה חרשת בשעת קידושין איירי ולפ"ז שפיר כתב המגיד בס"ק שלפני זה דבכה"ג א"א למינקט גבי שוטה דכשנשתט' ודאי צריכה קידושין אחרים ונשואין אחרים לשיטת הרמב"ן דס"ל דביאה אפילו בבית בעלה אירוסין עושה. ול"ק שוב מה שהקשה הב"ש בס"ק ו' דבסעיף י' דנקט הרמב"ם דיש לה כתובה דשם נ"מ דכשהיתה בשעת קידושין פיקחת וכן מורה דיקדוק הלשון חרש או שוטה שנשאו נשים משמע דאחר קידושין נעשית שוטה ולא היה רק הנשואין בשעת שוטה דאז ודאי הביאה שאחר הקידושין אחר שנתפקחו נשואין עושה דהי' להן כבר קידושין כשהוא פיקח ומ"מ אין לה כתובה רק מנה מפני שנבעלה ברצון בשעה שהיתה שוטה ונעשית בעולה קודם החופה כמ"ש בספר הפלאה. ונראה דאם היתה בשעת קידושין פיקחת ונשאה כשהיא חרשת דלית לה כתובה כל זמן שלא נתפקחה דלנשואי חרשת לא נתקנה כתובה:
סעיף י"א בהמחבר מאתיים לבתולה. עיין בית שמואל שהקשה מה חילוק יש בין ח"ש ועכו"ם לקטן. ולי נראה לחלק בפשיטות. דהא לענין קנין מצינו חילוק בין קטן לחו"ש. דבקטן שמכר או קנה ונשתמש בו אחר שהגדיל או שתק ונתרצה וקנה ושוב אין יכול לחזור בו וקנין הראשון קיים וא"צ קנין אחר כמבואר בח"מ סי' רל"ה. ובחרש ושוטה שקנו ודאי דאם נתפקחו בעינן קנין חדש. ולפ"ז החילוק פשוט ומבואר דהא כתובה חלופי אישות ומוהר הבתולות הוא בישראל. והתו' בכתובות דף נ"ו כתבו דמהאי טעמא אין מועיל תנאי בכתובה משום דאין אישות לחצאין אלמא דבכתובה חליפי קנין אישות ומותר הבתולות. ולכך בקטן שנתרצה כשהגדיל בהקנין אישות בריצוי ממילא נתחייב לה כתובה דנהי לענין איסורא בעינן קנין חדש דהיינו קידושין מחדש מ"מ לענין ממונא דכתובה המקח הראשון קיים. ולכך בתוס' כתובה דלאו חלופי אישות הוא רק חוב בעלמא שנתחייב לה וחיוב קטן לאו כלום הוא לכך פטור משא"כ בחרש ושוטה דבקנין כשקנו או שמכרו בעינן קנין מחדש בעת שנתפקחו ולא מהני ריצוי דידהו שיתקיים הקנין הראשון שהי' הלכך אף בעיקר כתובה אף דדמי לקנין אפ"ה פטורין. גם יש ראי' דקטן עדיף מחרש ושוטה. חדא דהא הקטן צריכא ריבוי למעט איש ולא קטן ובחו"ש פשוט להו דלאו בני דיעה נינהו. ועוד דהא בקטן קיי"ל בח"מ סי' רמ"ג דמהני בי' דעת אחרת מקנה מדאורייתא משא"כ בשוטה וגם בחרש יש חילוק ע"ש. וכן בגר דכתובה שכתב בגיותו כמתנה בעלמא חשיבא (והחיוב שנתחייב א"ע על תנאו שלא נתקיים כשנתגיירו כמו שאפרש בסמוך) דלאו חלופי אישות דאין לנכרי חלופי אישות בכתובה רק בשעה שבועלה כשנתגייר ונתרצה לקיימה נתחייב לה מחדש כתיקון חכז"ל ואז אין לה רק מנה דבעולה היא כשנתגייר. אך לכאורה קשה מה"ת לא יתחייב אפילו בהתוס' שכתב לה דהא ודאי אפילו אם הנכרי מחייב עצמו באתנן מי לא יתחייב לה הא דבר זה כקנין דמי כמבואר בע"ז ר"פ השוכר ואטו נכרי לאו בר קנין וחיוב הוא הא ודאי דקנין וחיוב של נכרי מהני. לכן נראה הטעם דנכרי לא התחייב א"ע רק באופן שלא יפסק האישות שלהן עד יום מותם דבעולת בעל יש להם ולעולם לא כלה האישות שלהן עד יום מותם ומש"ה כשנתגיירה וכלה האישות תיכף דכשנתגיירה כקטנה שנולדה דמי והיא מותרת באחר וכלה האישות קודם הזמן שהתנו ביניהם ועל אופן זה לא התחייב את עצמו וכשחוזר ומקיימה כנשואין אחרים וחדשים הן חשוב וחיוב הראשון כבר נתבטל: