אור ברסלב

בית יעקב הלכות כתובות· רבי יעקב לורברבוים מליסא

סימן סו

סעיף א' אין לסמוך אעדים. נראה דתליא בפלוגתא המבואר בח"מ בסי' ל"ט אם הלוה מוחה בעידי קנין ולכתוב שטר אם יכול למחות דלמאן דס"ל יכול למחות לא סמכה דעתה דאימר ימחה מלכתוב שטר ותהא קלה להוציאה:

שם יהיו כל נכסיו משועבדין לה. נראה דאף אם לא כתב לה אחריות לענין משעבדי שאין בעילתו בעילת זנות דיכולה למחול לו אחריו שיעבוד כדמוכח בכתובות דף נ"א דאמרינן דאם לא כתב לה אחריות דגובה ממשעבדי מטעם דאחריות טעות סופר הוא משמע דאי לאו אחריות ס"ס דלא היתה גובה מוכח דלענין משעבדי לא היה תנאי ב"ד דאף דעיקר כתובה אין יכולה למחול מ"מ אחריו שיעבוד משעבדי יכולה למחול. ועוד דהא יכולה לכתוב ללקוחות דין ודברים אלמא דמהני מחילה דמשעבדי:

שם בהג"ה. העמיד לה ערב קבלן. עיין ח"מ שכתב לחלק בין מוכרת לאחרים דשרי לקמן דהכא גרע שמעולם לא היה שיעבוד על בעלה כו'. אין הכונה דדוקא כשעושה כן בתחילת הנשואין שמעולם לא היה שיעבוד על בעלה אז אסור דודאי כשקיבל עליו קבלן ופטרו לבעל אחרי הנשואין זמן רב אסור. וכוונתו הוא דהכא גרע שנסתלק השיעבוד מבעלה מכל וכל כיון שפטרה אותו כשהעמיד ערב משא"כ במוכרת לאחרים שנשאר אצלה שיעבוד הגוף של בעלה וגם כשהלוקח יתבע להבעל יתבע זכותה והוי כיש לה כתובה על בעלה:

סעיף ב' בהמחבר אם יאבדו או יזלו. עיין ב"ש ס"ק ח' שתי' על הקושי' שהקשה על הרי"ף והרמב"ם שהשמיטו המחלוקת דת"ק ור"י בדף נ"ו בייחד לה מטלטלין דלת"ק מק מותר בקבלת אחריות אונסא לחודי ור"י מצריך קבלת אחריות אונסא וזולא. ומתרץ שהרי"ף והרמב"ם דמיירי בלפי שעה דמותר אפי' בלא קבלת אחריות כלל ולכך לא היו צריכין להביא הפלוגתא דת"ק ור"י. ולכאורה תמוה דמ"מ ה"ל להפוסקים הנ"ל להביא דמותר עכ"פ ליחד לה מטלטלין בקבלת אחריות אונסא וזולא אף לעולם דמותר אף לר"י ואדרבה מוכח מדבריהם בסעיף ק' דאסור ליחד מטלטלין דהא כתב עד שיכתוב כו' ויהיו כל נכסיו משועבדין לה מוכח דאסור אפילו בקבלת אחריות אונסא וזולא וזה דלא כמאן דאפי' לר"י מותר בקבלת אונסא וזולא. ולכן נראה דבלא"ה קשה דמה בכך שמקבל עליו אחריות מ"מ הא איכא למיחש שמא יאנסו או יוזלו ולא יהיה שטר בידה כיון דלא כתב לה ויהיה בעילתו בעילת זנות. ועכצ"ל דסברי כחכמים בדף נ"ז דמשהה עם אשתו בלא כתובה רק במקום דליכא חיוב על בעלה כלל אסור ולכך מתירין בקבלת אחריות אף בלי כתובה. ולפ"ז אנן דקיי"ל דאסור להשהות בלא כתובה בודאי אסור ליחד מטלטלין אפילו בקבלת אחריות אונסא וזולא אם לא שכתב כן בשטר שכל נכסיו משועבדין. וזה כבר כתבו המחבר בסי' ל"ו בלשונו שכתב ולפי' אם ירצה לייחד לה כו' וצריך שיכתוב כו' ויהיו כל נכסיו משעובדין כו' עיי"ש. וממילא מוכח דבלא כתב לה דאסור אפילו בקבלת אחריות דהא הקפיד שיכתוב שיעבוד על כל נכסיו דווקא. ולפ"ז מוכיח הב"ש שפיר דלפי שעה דמותר א"צ לקבל עליו אחריות דאי צריך א"כ תקשה דה"ל להביא המחלוקת דת"ק ור"י אי מהני אחריות אונסא בלא זולא או בעינן ג"כ אחריות זולא. מוכח ע"כ דלפי שעה לא בעינן כלל קבלת אחריות דהרי"ף והרמב"ם ס"ל דלפי שעה לא חיישינן לאונסא וזולא. והתוס' ס"ל דאפי' לפי שעה חיישינן לאונסא וזולא. ואין להקשות כיון דחיישינן אפי' לפי שעה לאונסא וזולא א"כ מאי מועיל שמקבל אחריות הא מ"מ איכא למיחש לשמא יוזלו ולא יהיה שטר בידה. די"ל דהנה ב' טעמים יש באיסור להשהות בלא כתובה חדא משום שלא תהא קלה להוציאה וכשחייב כתובה רק שלא כתב שטר הטעם הוא משום דלא סמכה דעתה. ולפ"ז י"ל דבלא קבלת אחריות חששו חז"ל אף לפי שעה שלא יחלו או שלא יאנסו ויפטור מליתן כתובה ותהא קלה בעיניו להוציאה ולכך אסור אבל בקבלת אחריות דאינה קלה בעיניו רק משום דלא סמכה דעתה וי"ל דלפי שעה מכח חששא אונסא וזולא אשה סמכה דעתה כשמשכון בידה ועיין בח"מ ס"ק י"ב דמחלק דבהתפסת צררי דעלמא איכא למיחש שיאמר טלו כשאחריות עלי' ע"ש ולא היה צריך לזה דודאי בלא קבלת אחריות יש לחוש שמא יוזלו או יאנסו והרי יש לה פחת כתובה ובעילתו בעילת זנות כמבואר בכתובות דף נ"ו ול"ד לנתן לה פקדון אחר והוא מקבל עליו אחריות או שמלוה לה מעות דמנכין לה מכתובתה ולא חיישינן שתהא קלה בעיניו להוציאה כמבואר בב"ק דף פ"ט גבי חבלה היכא דלא נפישא מכתובה דאורייתא והביא הח"מ ס"ק י"ט ע"ש שכבר כתבו התוס' שם בד"ה כגון דהתם הוא משום דהיא גרמה וכיון דפשעה בפקדון דמי לחבלה דהוי כגרמה היא. אבל במתפיס ממש לכתובה ויש עליו אחריות זולא דמי להוא גורם. וכן כשפייסה עד שמחלה חשוב הוא גורם. גם מ"ש שם דלפי שעה לא חיישינן לאמירת טלו הוא פשוט דהא אין מתפיס לה רק עד שיכתוב לה והברירה בידו להוציא מידה המטלטלין ולכתוב לה כתובה וממילא לא יאמר טלו וגם צריך לומר דלפי שעה לא חיישינן לאונסא וזולא כלל דאם לא כן איכא חשש פחת כתובה:

סעיף ג' ודוקא שכתבה לו התקבלתי. עיין ב"ש ס"ק ט' שכתב דגם התוספות סברי דבע"פ הוי סמכה דעתה ולא הוי בעילתו בעילת זנות. ודבריו תמוהין דהתו' ודאי סברי דאפי' בע"פ הוי בעילתו בעילת זנות דהקשו התוספות בדף נ"א ד"ה מני ר"מ הוא דמנ"ל דכל הפוחת אפי' בתנאי וכו' דאפי' באותו ענין כו' דאינה מוחלת כו' יעו"ש. ולפ"ד הב"ש קשה ממ"נ אם בע"פ לא הוי בעילת זנות ואי בכתבה התקבלתי הא מהני אפילו בסוף ביאה כמ"ש רש"י ואית לה ואנן בעינן לאשכוחי גוונא דיש לה ומ"מ הוי בעילת זנות. עוד כתב הב"ש וז"ל אלא לקמן מוכח דהמחבר ס"ל כהרמב"ם כו' עוד כתב הב"ש ורב רמ"א שכתב תיבת ודוקא כו' משמע מדברי רמ"א שכתב תיבת ודוקא דבכתיבה מהני מחילה וקשה דילמא בלא כתב ודוקא רק דבע"פ לא הוי בעילת זנות ובכתיבה הוי בעילת זנות אבל מחילה לא מהני כדעת המחבר. לכן נראה בכוונת דבריו כיון דהמחבר סבירא ליה דאפי' התקבלתי לא מהני ואין חילוק בין בע"פ לכתב א"כ ע"כ מה שכתב המחבר וכתבה התקבלתי הוא לענין מה שצריך לכתוב לה כתובה דבע"פ א"צ לכתוב לה כתובה אחרת וא"כ קשה על הרמ"א שהוסיף תיבת ודוקא הא חילוק זה מוכח מהמחבר. וע"כ לומר לענין גוף המחילה דס"ל לרמ"א דהתקבלתי מהני ובע"פ לא מהני וחולק על המחבר. דבשלמא לפי מה שפי' מקודם דהמחבר ס"ל דהתקבלתי מהני אפשר לומר דהרמ"א קמ"ל דלא נטעה לומר בדברי המחבר דהא שכתב דהתקבלתי היינו לענין גוף המחילה דלא מהני בע"פ רק בהתקבלתי אבל בע"ע הוי ג"כ בעילתו זנות קמ"ל ודוקא דאפי' בזה לא הוי בע"ע משא"כ לפמ"ש אחר כך מוכח שהרמ"א חולק על המחבר כמש"ל וע"ז כתב דלמד כן מהמרדכי וס"ל כרב דימי בכתובות דף נ"ז דבסוף ביאה ד"ה אינה מוחלת בע"פ רק בכתבה התקבלתי וכפרש"י שם. עוד כתב הב"ש בשם הר"ן וה"ה כשהוא דר עמה לא מהני מחילה אפילו בהתקבלתי ועי"ש. ולפ"ז נראה דאם יצא שובר בעדים על הכתובה בעודה יושבת תחתיו דבעל דצריך שיהיה נזכר בשובר שראו קבלת המעות דקבלת המעות לפירעון ודאי מבטל הכתובה אף דודאי הוי בעילת זנות כשפרע הכתובה דהא קלה בעיניו להוציאה מ"מ נתבטל שיעבוד כתובה בפירעון. אבל כשנכתב בהשובר שהודה שהתקבלה לא מהני דהא התקבלתי לא מהני ביושבת תחת הבעל ודר עמה ולא מהני כתיבת השובר לאשה בלא ראו נתינת המעות רק כשמברר שלא דר עמה אח"כ:

עוד כתב הב"ש עשו חיזוק יותר משל תורה ועיין מ"ש בסי' צ"ב כו'. ונראה דדוקא בכתובה עשו חיזוק יותר כיון דלכל יש כתובה אבל שאר דברים דלא שכיח כ"כ כמו כתובה כגון בירושה אף שג"כ עשו חיזוק מ"מ לא עשו חיזוק רק כשל תורה. והא שעשו כלל חיזוק בירושה דלא שכיח הוא מטעם שכתבו התוס' בב"ב פ' חז"ה כיון דיש לו עיקר מן התורה ע"ש. ולפענ"ד נראה דעיקר כמ"ש הלח"מ כיון דחז"ל עשו בעילתו בעילת זנות בכתובה והוי כאיסור דתנאי בטל אפי' לר"י דדוקא דבר שבממון תנאו קיים רק דכתובה הוא מדרבנן וסגי כשעשו חיזוק כשל תורה. עוד הקשה על הרמב"ם מסוגיא דפ' החובל דאמרינן כל לגבי בעלה מחלה הא להרמב"ם לא מהני מחילה. ולפעד"נ דלא קשה מידי דודאי כשכותב לה כתובה אחרת לדור עמה על סמך כתובה האחרת יכולה למחול הכתובה הראשונה כמו באינה רוצה לדור עמה. כיון דכשכותב לה כתובה אחרת אין בעילתו בעילת זנות יכולה למחול וכמבואר בכתובות דף מ"ז דביטל שני את הראשון בב' כתובות ומטעם דאחולי אחיל ולא הוי מתנה עמש"ב רק כשמתנה לדור עמה בלא כתובה דהוא מילתא דאיסורא כמ"ש הלח"מ. ובלא"ה צ"ל שם דכותב לה כתובה אחרת כמ"ש התוס' שם עיי"ש בד"ה כל לגבי בעלה. עוד כתב הב"ש שם דלולא דבריהם נ"ל לתרץ דדוקא תנאי דבהתקבלתי לא מהני הא מחילה מהני בע"פ וכו' ולפ"ז צ"ל דפוסק דרבנן בכתובות דף נ"ז ודאי כרב דימי הא ס"ל דבסוף ביאה ד"ה אינה מוחלת ומותר למ"ש לעיל דיד הנמחל על התחתונה דיש לפסוק כרב דימי. עוד כתב הב"ש ולפמ"ש ניחא הא דלא הגיה בסעיף ט' וכו' ע"ש. ולכאורה קשה דהא גם לפי דבריו קשה דה"ל להגיה כן גבי מחילה בסעיף ט' דבהתקבלתי מהני מחילה. וצ"ל דכוונתו להקשות על מה שלא הגיה במ"ש המחבר דאפילו התנה דבשלמא גבי מחילה לק"מ דכבר הגיה בסי' זה דהתקבלתי מהני אבל בתנאי קשה דמשמע מהמחבר דאפילו התקבלתי לא מהני ולדברי ה"ה קשה דאם נאמר דאין חילוק בין תנאי למחילה וכיון שהרמ"א פוסק כאן דמחילה מהני בהתקבלתי א"כ גם בתנאי ס"ל דמהני וה"ל להרמ"א להגיה שם דבהתקבלתי מהני אלא ע"כ דתנאי שאני דאף שהרמ"א פסק דמחילה מהני בהתקבלתי מ"מ בתנאי ס"ל דלא מהני אפילו בהתקבלתי ומזה מוכח כדברי, עוד כתב הב"ש דיש בזה ג' שיטות. להרמב"ם לא מהני מחילה וגם לא תנאי לא בכתב ולא בע"פ ואפי' דר"י ור"י ס"ל בש"ס דיכולה למחול היינו משום דלא ס"ל כר"מ דהוי בעילת זנות משא"כ לר"מ כשרוצה לדור עמה דהוי בעילת זנות והוי מילתא דאיסורא התנאי והמחילה בטילה. ושיטת הטור דתנאי לא מהני אפי' בכתב ומחילה מהני בכתב לא בע"פ וע"כ פסק כרב דימי דבסוף ביאה ד"ה אינה מוחלת בע"פ רק בכתב. ומ"ש הב"ש דממרדכי והוא שיטה ג' מהשיטות הנ"ל משמע דאפי' בתנאי מהני בכתב אין המשמעות מפורש ולכן נראה לפע"ד לדינא לפסוק דעד תחילת ביאה דכתנאי דמי דאפי' בכתב לא מהני כדעת הרמב"ם והטור והמחבר והרמ"א. ואפר ביאה מהני מחילה בכתב ולא בע"ע כדעת הנך פוסקים הנ"ל ומטעם שכתב הש"מ דאנן סהדי דלא מחלה בלב שלם ולכך לא מהני רק בכתב. ולפ"ד הב"ש גם הרמב"ם מודה בזה. ובספר הפלאה כתב דאף דמחילה לא מהני מ"מ שיעבוד דלשעבר נמחל דלשעבר דומה לשעת גירושין וסותר דברי עצמו דבע"ע כתב דלא מהני אף לשעבר ובשעת גירושין כתב הרמב"ם בפי' דמהני אפי' בע"פ:

שם וצריך לכתוב לה כתובה אחרת. ולא חיישינן שמא תמצאנה ויהיו לה ב' כתובות וכמו דחיישינן בח"מ סי' מ"א הוא משום דבכתובה ליכא חשש פירעון. וכיון שהבעל יודע מזה ויקח שובר כשיפרע ליכא חשש וכמ"ש הש"ך בסי' מ"א בשמודיעין ללוה ע"ש:

שם וצריך לכתוב לה כתובה אחרת. עיין ב"ש ס"ק י' דאין כותב לה אלא מנה כו' ע"ש. ולפע"ד נראה דמוכח מדברי התוס' דף נ"א ד"ה מני ר"מ דצריך לכתוב מאתיים דוקא שהקשו מנ"ל דכל הפוחת אפילו בתנאי דילמא בתנאי תנאו קיים דכל הפוחת דמשמע דאפי' באותו ענין דיש לה דהיינו בסוף ביאה דאינה מוחלת וכו'. ולפ"ד הב"ש הנ"ל לק"מ דאם נאמר דלענין מחילה קאמר א"כ קשה הא דאמר ר"מ כל הפוחת לבתולה ממאתיים הוי בעילת זנות ור"י אומר רצה כותב לבתולה מאתיים והיא כותבת לו התקבלתי מנה במאי פליגי בשלמא אם נאמר לר"מ דאמר כל הפוחת דמשמע דלא מבעי' בכתב התקבלתי דמהני דהוי בעילת זנות אלא אפילו בע"פ דלא מהני מחילה אפ"ה הוי בעילת זנות וע"ז פליג ר"י ואמר רצה כותב דלא הוי בעילת זנות. אבל לשיטת הב"ש דאפי' לר"מ כשמוחלת בסוף ביאה א"צ לכתוב רק מנה במאי פליג ר"י הא אף לר"מ יכולה לכתוב התקבלתי מנה אלא ודאי דלכתחילה צריך לכתוב מאתיים אף שמחלה:

שם כתובה אחרת. עיין ב"ש שכתב דמה שהוא יותר מכתובה דאורייתא יש לומר דמהני כו'. ולכאורה מילתא דפשיטא הוא דמהני. ואפשר שכוונתו במקום שכותבין בעיקר הכתובה שהוא יותר מכתובה דאורייתא כמבואר בב"ש ס"ק ט"ו דכיון שכותבין כן בכל הכתובות יש לומר דחשוב כעיקר הכתובה ולכך כתב בלשון י"ל:

סעיף ד' ובמוחלת אין כותבין כו'. ומזה מוכח כמ"ש דאף המחבר מודה שיכולה למחול כשכותב לה אחריות:

סעיף ו' בהג"ה זוזי דאורייתא. עיין ב"ש שכתב בס"ק י"ד דאלמנה הוא כסף מדינה ע"ש. והתוס' בדף ע"ז ד"ה אמר אביי כתבו בהדיא דהוא כסף צורי והוכיחו אותו מש"ס מפורש בכתובות דף י"ב דמבואר שם בהדיא דכתובת אלמנת ישראל הוא מחצה מבתולה ממש יעו"ש וכ"כ בספר הפלאה ע"ש:

שם במקום שיש מנהג. עיין ב"ש ס"ק ט"ו ושיעור זה הוא עם סך הכתובה וכו'. מחלוקתן הוא כך שהב"ח סובר דמה שכותב בכתובה מאתן דחזי ליכי מדאורייתא ואח"כ הנדוני' דהנעלת לי' מאה זקוקין והוסיף לה מאה זקוקין ס"ה מאתן זקוקין באותן הר' זקוקין נכלל ג"כ המאתן הכתובים למעלה. והדרישה סובר דאותן המאתן זוזי המה חוץ המאתיים זקוקין והמאתיים זוזי עולין שמונים זהו'. עוד כתב הב"ש שם בשם הט"ז דאם הוסיפו על המטבע דכתובה חייב ליתן לה המטבע השניה ובמעות נדוניא נותן כראשונה משום ריבית והיינו כשכתב בכתוב שיתן לה מטבע כמבואר ביורה דעה סי' קס"ה ובח"מ סי' ע"ד ע"ש:

סעיף ח' שאין צריך קנין בשעת נשואין. עיין ב"ש בסי' נ"א ס"ק ז' שכתב דמדברי המרדכי פ' הנושא משמע דבשעת נשואין לא קני באמירה. ולפעד"נ דדוקא כשאביו פוסק יש לחלק בין שעת נשואין ובין שעת קידושין כיון דיש לו כבר הנאת חיתון משעת קידושין. אבל הבעל גופי' כשפוסק ודאי מהני בשעת נשואין דבירושלמי ר"פ אע"פ אמר הטעם דרוצה ליתן כמה שיקרא חתנו של פ' עד כדון שפסק מן האירוסין. פסק מן הנשואין רוצה הוא שיתן כמה בתשמיש שהוא ערב. אלמא דהבעל מקנה ג"כ משום חיבת ביאה. משא"כ באב הפוסק לא שייך זה כלל רק חיבת חיתון והא איתחתנו להו משעה אירוסין. ולפ"ז י"ל דלא פליגי הפוסקים אהדדי. דהנך דס"ל דא"צ קנין מיירי בבעל הפוסק. והמרדכי דס"ל דצריך קנין מיירי באב הפוסק. והא דא"צ קנין היינו לגבות מבני חרי אבל לענין משעבדי לא מהני שטרי פסקתא כמבואר בסי' נ"א ע"ש:

סעיף י"א שם בהג"ה ויש מקומות. עיין ב"ש שכתב בס"ק כ"ג דבכלל הוספה שליש נכלל גם המאתיים זקוקין הכתובים בעיקר הכתובה כו' ע"ש. ולכאורה הי' אפשר לומר דהעיקר כתובה דהיינו מ"ש בכתובה מאתן דחזי ליכי מדאורייתא העולה שמונים זהובים כמ"ש הב"ש בס"ק ט"ז אין נכלל בכלל סך ההוספה. אך לפמ"ש בשם הב"ח שם דהעיקר כתובה נכלל בסך מאתיים זקוקין א"כ הכל נכלל בכלל ההוספה. עוד כתב הב"ש דההוספה זו נוהגין בק"ק קראקא חוץ מלבושים ותכשיטין השייך לגופה עיין בס' נ"ש דהכוונה הוא בבגדים שעשה לה בעל. ונראה לפענ"ד דאף שכתב כך בכתובה מ"מ צריכה להביא ראי' שהקנה לה לגמרי ומ"מ מועיל הכתב באלמנה אף שהקנה לה מ"מ אדעתא למישקל ומיפק ממנו לא אקני לה. ולזה מהני הכתב כשכתב לה השייך לגופה לומר שלא יקח ממנה דאף כשתצא ממנו אקני לה אבל מה שנותן לה בסתם להתקשט נראה לי דאינה זוכה בהם דהא מבואר בח"מ סי' צ"ז דטבעות ותכשיטין הבע"ח גובה מהם. וכתב הסמ"ע הטעם משום דדברים יקרים כאלה ודאי לא אקני לה רק כשיצטרך למכרם ימכרם וכיון דתלינן בזה לענין בע"ח ה"ה לגבי בעל גופיה אמרינן דלא אקני לה רק שנתן לה בסתם להתקשט עד שיצטרך למוכרם. ובכלל השייך לגופה אינו במשמע רק אותן שהקנה לה בפירוש שיהא שלה דלא נימא בהו אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה. ובכל ספק שבשטר יד בעל השטר על התחתונה. ועוד יש לחוש שמא לקחה אותן בעצמה להתקשט כיון שהוא נותנת ונושאת. עוד כתב הב"ש במלבושים יכול לעכב עכצ"ל דהמנהג כך הוא דרק אי כשכותבין נוטלת אבל ליכא מנהג ידוע לכתוב כך בכתובה ולכך יכול לעכב:

שם בהג"ה. שמראה התנאים. ע"ש כי מן התנאים אין ראי'. וכן אם אין ידוע כמה סך הנדן אין ראי' מהתנאים. אבל מהשטר חצי זכר או שטר חליצה כשידוע המנהג מה שכותבין לפי ערך הנדן יש ראיה מהשטרות הללו לסך הנדן דלא גרע מהא דאזלינן בתר כתובה של הקרובי' ובתר המנהג כמבואר בסעי' י':

סעיף י"ג בהג"ה שם ואמר שלא הבין. והא דלא אמר בפשוט יותר דודאי לא חתמו שקר י"ל דאיירי דעדים אומרים שכתבו שטר על כל הייפוים ואח"כ קיבלו ממנו קנין על כל מ"ש בשטר. לכך הוצרך לטעם זה שבוודאי קראו מקודם לפניו ככל הכתוב בשטר אף שאומרים שאין זוכרין אם קראו לפניו:

תוכן העניינים

בית יעקב הלכות כתובות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה