בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
תשובות · סימן לד
יבאר דין חתיכה הראוי' להתכבד המחוסר תיקון אי בטלה או לא, ועוד כמה פרטים בזה:
[א]
המרדכי כתב בפרק ראשון דביצה בשם רבינו תם דהא דקיי"ל דחתיכה הראוי' להתכבד אינה בטלה מ"מ אם נתערב תרנגולת נבלה בנוצתה תוך שחוטות בטלה דאינה ראוי' להתכבד לפני האורחים כמו שהיא עתה עם הנוצה, וראייתו מהא דבזבחים (דף ע') תנן כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל אפי' אחת ברבוא ימותו כולם. ופריך בגמרא (בדף ע"ב) ונבטלי' ברובא וכי תימא חשיבי ולא בטלי הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר ומסיק רב פפא דתנא דליטרא קציעות הוא דאמר כל דבר שבמנין אפי' בדרבנן לא בטל וכ"ש בדאורייתא כו' רב אשי אמר אפי' תימא רבנן בע"ח חשיבי ולא בטלי, הרי מוכח דאי לאו סברא דבעלי חיים חשיבי היה בטל ולא משני דלא בטל משום דהוא חתיכה הראוי' להתכבד ומוכרח דמחוסר תיקון אינו ראוי' להתכבד וא"כ תרנגולת שנתנבלה בשחיטה דאינו בע"ח בטלה שפיר כשהיא עם הנוצה, ועיי' ג"כ בר"ן פרק גיד הנשה שכתב ג"כ כר"ת דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל והביא ג"כ ראי' זו מהך סוגי' דזבחים, ועיי' עוד בר"ן שכתב עוד דגם חתיכה שהיא גדולה יותר מדי בטלה דלא מקרי חהר"ל דכל שאין דרכו ליתנו לפני האורחים כמו שהוא עתה בטלה שפיר, גם הרשב"א בתוה"ב בית ד' שער א' כתב כדברי ר"ת וכראייתו מהך דזבחים, ועיי' עוד במסכת יבמות (דף פא) בתוספו' ד"ה ר"י שכתבו וז"ל ואפי' יחשב כשהוא שחוט כחהר"ל כשהוא חי גרע עכ"ד יעו"ש, ועכ"פ כל הני ראשונים ס"ל עיקר הסברא של ר"ת דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל רק המה מחולקים בפרטי הסברא דהתוס' ביבמות כת' דכל שהוא שחוט מקרי חהר"ל ורק כשהוא חי דמחוסר גם שחיטה לא מקרי חהר"ל, והמרדכי בשם ר"ת כתב דתרנגולת בנוצתה בטלה, והר"ן מוסיף דגם חתיכה גדולה יותר מדי דאינו מחוסר רק חיתוך גרידא ג"כ בטלה, אבל בעיקר הכלל דמחוסר תיקון מגרע סברתו של חהר"ל כולם מודים בו. אמנם מצינו חולקים בזה דבמסכת זבחים שם בתוס' ד"ה אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו כתבו וז"ל תימה מי גרע שור הגדול מאת שדרכו למנות הא אפי' חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו משום דראוי' להתכבד לפני האורחים כדאמרינן בפרק גיד הנשה וכל הנך עשרה דברים דחשיבי את שדרכו לכאורה בכולהו לא חשוב כשור הגדול כו'. ונראה לפרש דמשום חטאות המתות פריך דמשמע אפי' חטאת העוף ואע"ג דתני במתניתין זבחים ועוף לאו בכלל זבח הוא מ"מ מדקתני כל הזבחים משמע אפי' עוף בכלל עכ"ד התוס', הרי להדי' דהתוס' חולקים על סברתו של ר"ת וס"ל דגם מחוסר תיקון מקרי חהר"ל ומש"ה הוצרכו לדחוק דקושי' הגמרא אינו רק על היכא דנתערב חטאת העוף המתה תוך שארי עופות כשרים, ועיי' עוד ברא"ש פרק גיד הנשה אות ל"ו שכתב וז"ל וחתיכה הראויה להתכבד רבו בו הדיעות יש מן הגדולים שאמרו דוקא חתיכת איסור שנתבשלה אבל חתיכה חיה ואפי' שלמה בטלה ברוב והרא"ש דחה דבריהם וכתב דכל שגדולה כל כך שראוי' להתכבד לפני אורח הגון מה שהיא עתה חיה אינו מגרע חשיבותה והביא לדברי התוס' דזבחים הנ"ל אשר מקושייתם מוכח דהתוס' לא ס"ל סברא זו, ועכ"פ הרי נתברר לנו מחלקותן של הראשונים ז"ל שיש בהלכה זו ואמרנו לברר בע"ה דעתם וסברתם בזה:
[ב]
והנה עכ"פ זה חזינן דכל רבותינו הראשונים נתקשו בסוגי' זו דמסכת זבחים דמאי פריך הגמרא ונבטלי' ברובא ולא משני משום דהוא חהר"ל ורק מחולקים בישוב קושי' זו דר"ת והעומדים בשיטתו מדקדקים מזה דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל, והתוס' דחקו דקושי' הגמ' קאי על חטא' העוף שנתערב בין העופות. ולכאורה צריך עיון גדול דהרי התוס' בזבחים באותו דיבור עצמו כתבו וז"ל והא דאמרינן בסוף הערל דחתיכת חטאת טמאה בטלה במאה חתיכות טהורות, התם אפי' תתבטל לא חשיבא ראוי להתכבד בפני אורחים כהנים דאין מחזיקין טובה זה לזה דכתיב לכל בני אהרן תהי' איש כאחיו אבל חטאת בחולין קאמר התם דלא תעלה, וכן כתבו סברא זו התוס' במסכת יבמות (דף פ"א) בד"ה דברי הכל יעו"ש, וכן כתב סברא זו ברא"ש בפרק גיד הנשה אות ל"ד וז"ל שאינם מחזיקים טובה זה לזה שכולם שוים דכתיב לכל בני אהרן תהי' ואע"פ שנחלקו למשמרות וחולקים בגורל היינו משום דלא ליתי לנצויי' אבל רגילים היו לאכול כל אחד עם חבירו שלא יבאו הקדשים לידי נותר, וא"כ מה נתקשו התוס' בתחילת הדיבור דהרי במשנה תני כל הזבחים שנתערבו בהם חטאות המתות או שור הנסקל ימותו וגם קדשי קדשים בכלל כל הזבחים וגם בהו אם נתערב אחד מהני תרתי קתני במשנה דימותו ושפיר פריך הגמרא דאם נתערב בקדשי קדשים דאינו נאכל רק לכהנים ליבטל דברובא דהם אינם חהר"ל כלל, שוב מצאתי בכרתי ופלתי ובפרי מגדים ביו"ד סימן ק"א שנתקשו כן על התוס' דזבחים דלכאורה דבריהם סותרים זה את זה באותו דיבור גופי', ועיי' בכו"פ מה שנדחק בישוב קושי' זו, ודברי התוס' דזבחים קשים יותר דהם דחקו בתירוצם דקושי' הגמרא קאי רק על חטאת העוף והרי בעוף לא משכחת לה כלל רק קדשי קדשי' דלא הי' בעוף קדשים קלים כלל ובק"ק הא ניחא שפיר גם בבהמה, ובשלמא על ר"ת עצמו שהביא המרדכי לא קשה לי כלל דשפיר הביא ראי' לסברתו מהך דזבחים דנאמר דאיהו לא ס"ל כלל סברתו של התוס' דמשום דאינו ראוי' רק לכהנים לא יהי' חהר"ל וס"ל דאע"ג דכתיב בהו איש כאחיו מ"מ זה אינו רק לענין החלוקה אבל אחר חלוקה הרי יכול כל אחד לכבד את חבירו כהן בחלקו ומש"ה מדקדק שפיר אמאי לא משני בזבחים משום מהר"ל דהרי עיקר מה שהביא להתוס' לחדש סברא זו הוא משום סוגיא דיבמות דקאמר דחתיכת חטאת טמאה בטהורות תעלה ושיטתו של ר"ת ניחא בלא"ה דנאמר דביבמות איירי בחתיכה חיה דמחוסרת בישול וכיון דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל, שוב מצאתי בחידושי הריטב"א על יבמות שם דבאמת תירץ כן דמש"ה בטלה הטמאה דאיירי במחוסר תיקון עדיין, וכן כתב הנמוקי יוסף ביבמות שם דאיירי במחוסר בישול יעו"ש ולדידהו צריך לומר בהא דמסיים הברייתא) שם וכן חתיכת לחם הפנים טמאה במאה טהורות תעלה דחתיכה של לחם לא מקרי כלל חתיכה הראוי' להתכבד אע"ג דסמידי דהרי לחה"פ אינו מחוסר תיקון כלל. והנראה דגם דעת רש"י הוא כן דבסיפא דהך ברייתא איתא אבל חתיכת חטאת טהורה במאה של חולין וכן חתיכת לחה"פ לא תעלה ופרש"י משום שהוא הפסד מועט דיכול ליתנה לכהן וכיון דהוא דבר שבמנין החמירו בו דלא תעלה ובודאי קשה דלמה דחק רש"י בזה ולא תי' כפשוטו דאינו בטל משום דהוא חהר"ל ומוכרח דס"ל לרש"י דא"כ ברישא בנתערב בכל חטאת אמאי תעלה דלא ס"ל סברת התוספות דמשום דלא חזי רק לכהנים לא יהי' חהר"ל ובע"כ דאיירי במחוסר תיקון ובישול ומש"ה הוכרח לדחוק בסיפא דלא תעלה דהטעם כיון דעכ"פ הוא דבר שבמנין וגם הפסד מועט מש"ה לא תעלה, ועכ"פ לר"ת עצמו ניחא. אמנם אין זה מספיק דזה ניחא אם נאמר דגם מחוסר בישול מקרי מחוסר תיקון אבל עדיין קשה דברי המרדכי שכתב בשם ר"ת וז"ל וגם אינו ראוי' להתכבד כמו שהיא עם הנוצה ומשמע דס"ל דרק בכה"ג דמחוסר תיקון גדול אבל אם כבר הסירו הנוצה אע"ג דמחוסר בישול מקרי שפיר חהר"ל וחולק בזה על חידושי, הריטב"א הנ"ל ולדידי' הא מוכרחין אנחנו לומר דהטעם הא דחתיכת חטאת טמאה בטהורות תעלה כמש"כ התוס' דקדשי קדשים לא מקרי חהר"ל, וא"כ מאי הוכיח מהך דכל הזבחים ועוד דלכל הסברות קשה דגם אם נאמר דלא כסברת התוס' וגם ק"ק הוא חהר"ל מ"מ הרי זה שייך רק בנאכלים אבל הרי ודאי דגם קרבן עולה הוא בכלל כל הזבחים דנקטה המשנה וגם בה תני דאם נתערב בה אחד מחטאת המתות דלא בטלה ובעולה הא לא שייך כלל סברא דחהר"ל דהרי גם אם יתבטל האיסור אינו ראוי ליתנו לאורחים דכולו כליל דאע"ג דעולה זכר וחטאת נקבה מ"מ הא שפיר משכחת דיתערב חטאת המתה תוך עולה וכגון חטאת שעיר נשיא דהוא ג"כ זכר או פר העלם דבר של כהן משוח דלכ"ע מתה ואפילו לר"א ור"ש וכמו שכתבו התוס' במסכת יומא (דף ס"ב) ד"ה וכן יעו"ש, ועיי' עוד במסכת זבחים דף ע"ו ע"ב) וגם דאם נתערב שור הנסקל בחטאות הנשרפין הרי ג"כ קתני בהך משנה דלא בטלי דהרי המשנה כלל כל הזבחים ועל כל הני הא פריך הגמרא שפיר דלבטלי ברובא וכמו כן קשה טובא על הר"ן בחולין שכתב כר"ת והביא ראייתו מזבחים ותוך כדי דיבור הביא סוגי' דיבמות הא דחתיכת חטאת תעלה וכתב משום דק"ק לא מקרי חהר"ל וגם הרשב"א בתוה"ב הביא דברי ר"ת וראייתו ותיכף לזה כתב ג"כ דק"ק לא מקרי חהר"ל וצ"ע:
[ג]
והנה דעת ר"ת והעומדים בשיטתו הי' נראה לישב דהנה בגמרא שם הא פריך על חטאת המתה ושור הנסקל דליבטל ברובא ומשני רב פפא דתנא דליטרא קציעות הוא ורב אשי משני דבעלי חיים חשיבי ולא בטלי ועיי' ברמב"ם בפרק ששי מהלכות פסולי המוקדשין הלכה א' שכתב וז"ל כל הזבחים שנתערבו בהם כו' לפי שבע"ח חשיבי ולא בטלי הרי דפסק כרב אשי ועיין עוד ברמב"ם מהלכות מאכלות אסורות שפסק דרק ששה דברים מקדשים ואפילו מה דהוא את שדרכו למנות ס"ל דבטל ומש"ה הוצרך הרמב"ם לטעמא דבע"ח ועכ"פ הא מוכרח דס"ל להרמב"ם דאלו לאחר שחיטתן היו בטלים דפוסק דלא כתנא דליטרא קציעות, ולכאורה קשה טובא דבמסכת זבחים (דף ט') תנן במשנה דאיברי בעלי מומין שנתערבו באיברי תמימים ר' אליעזר אומר אם קרב ראש אחד מהם יקרבו כל הראשים כולם כרע אחד מהם יקרבו כל הכרעיים כולם וחכ"א אפילו קרבו כולם חוץ מאחד מהם יצא לבית השרפה והרי ודאי דגם על הך משנה תיקשה קושי' הגמרא דלבטל ברובא וכמו דפרכינן על הך דשור הנסקל דהרי הך משנה הא בע"כ איירי באיכא רוב אברי תמימים נגד האבר של הבעל מום דהרי ר' אליעזר אינו מתיר רק באם כבר קרב אבר אחד וטעמו דשוב תלינן דהך דבע"מ כבר אזל ליה מן התערובת במה שהקריב מקודם שנודע הספק ואמרינן שם בגמרא דלא התיר ר' אליעזר אלא להקריבן שנים שנים דאז אמרינן מיגו דאחד מהני שנים הוא ודאי מהתמימים תלינן דאידך נמי הוא מן התמימים הרי דע"כ איירי דלכל הפחות על אבר אחד של הבע"מ איכא ב' מן התמימים ובין הכל הוא שלשה דאז משכחת לה שיקריב אחד מהם והמותר להקריב שנים וכיון דאיכא רובא דתמימים תיקשה דלבטיל ברובא ואמאי אמרו חכמים דיצאו לבית השרפה ועל הך משנה הא לא שייך תירוצא דרב אשי דהא איירי באיברים וגם סברא דחהר"ל לא שייך הכא דהרי בע"כ איירי באיברים של עולות הנקרבין לגבי מזבח ולא בנאכלין וא"כ קשה אמאי לא בטל ועיין שם בתוס' ד"ה הא עבר שכתבו וז"ל דאחמור רבנן דלא ליבטל משום דדרכו למנותו דאין לפרש דלרבנן מן התורה לא בטל משום דעולים אין מבטלים זה את זה דבע"מ הא אינם עולים עכ"ד התוס'. ולכאורה כוונתם מבואר דהך משנה אתי' כתנא דליטרא קציעות דכל שיש בו מנין לא בטיל וכמו דמשני ר"פ בריש פירקין על הך דשור הנסקל, וכן כתבו להדיא התוס' ישנים במסכת יומא (דף ס"ה) דמובא שם הך משנה דאיברים באיברים וכתבו שם התוס' וז"ל דהכא איירי בע"כ ברוב תמימים ואמאי לא בטל ברוב מפרשינן בפרק התערובת דתנא דליטרא קציעות הוא, וא"כ הא לדידן להלכה דקיי"ל דלא כתנא דליטרא קציעות הרי אין לפסוק כהך משנה וא"כ הרי קשה טובא דברי הרמב"ם בפרק ששי מה' פסולי המוקדשים הלכה כ"א שפסק כחכמים דאיברים באיברים יצאו לבית השרפה והרי הוא בעצמו פוסק דלא כהך דליטרא קציעות, ועוד יותר קשה דדברי הרמב"ם סותרים זה את זה באותו פרק עצמו דבהלכה א' פסק דזבחים שנתערב בהם שור הנסקל דלא בטל משום דבע"ח חשיבא ומוכרח דאי לאו הך סברא היה צריך להיות בטל וא"כ האיך פסק (בהלכה כ"א) דאיברים באיברים יצאו לבית השריפה, וצ"ע:
[ד]
ובע"כ מוכרחין אנו לומר דהרמב"ם חולק על התוס' דזבחים. ודיומא הנ"ל וס"ל דהך משנה דאיברים באיברים אינו תלוי כלל בפלוגתא דתנא דליטרא קציעות וחכמים דלכ"ע לא אמרינן כלל דאבר של בע"מ יבטל ויהיה כשר להקרבה והגם דהוא סברא חדשה מ"מ בדעת הרמב"ם הוא מוכרח להדי', והנראה עוד בטעמו דיצא לי' להרמב"ם סברתו זו חדא דהא חזינן דרב אשי בריש פירקין משני משום דבעלי חיים חשיבא ולא בטלו הרי דלא ניחא לי' לאוקמא המשנה כתנא דליטרא קציעות ולדידי' הא תיקשה המשנה דאיברים באיברים דאם נאמר דבסיפא גם רב אשי מודה דאתי' רק כתנא דליטרא קציעות א"כ מנ"ל לדקדק מרישא דבע"ח אינו בטל כיון דבע"כ אתי' הך משנה רק כהך תנא וא"כ אמאי לא רצה לאוקמא גם הרישא כוותי' ועוד יותר קשה דהרי בהך ברייתא דליטרא קציעות פליגי ר"מ ור' יהודה דר"מ סבר דליטרא קציעות שנתערבה במאה לכ"ע תעלה רק דר' אליעזר ור' יהושע פליגי אם רואין התחתונות כאלו הן פרודות ומצטרפין לבטל הפומין או לא ור' יהודה קאמר דר' אליעזר ס"ל אם יש שם מאה פומין יעלו ור' יהושע אמר אפילו יש שם שלש מאות פומין לא יעלו דס"ל דלא בטל משום דהוא דבר שבמנין ובכל דוכתא דאמרינן דאתי' כתנא דליטרא קציעות בע"כ הוא ר' יהושע ואליבא דר' יהודה וכן כתב רש"י להדיא במסכת ביצה (דף ד') יעו"ש, וא"כ אם נאמר דהמשנה דאיברים באיברים אתי' כהאי תנא א"כ מוקמינן הך משנה כר' יהודה והרי בגמרא שם אמרינן מתניתין דמצריך לר' אליעזר דוקא אם קרב ראש אחד מהן הוא דלא כר' יהודה ומביא שם ברייתא דקאמר ר' יהודה דלר' אליעזר יקרבו כולם אפילו אם לא קרב אחד מהם והאיך נאמר דדברי ר' אליעזר דנקטה המשנה הוא דלא כר' יהודה ודברי חכמים הוא רק כר' יהודה דלר"מ הא כ"ע ס"ל דליטרא קציעות בטלה וצ"ע דברי התוס' דזבחים ודיומא הנ"ל, [ואגב אמרתי לכתוב כאן מה דנראה לומר דר' יהודה אזל בזה לשיטתו דבמסכת זבחים (דף ע"ד) פריך בגמרא על הא דאמר ר"א אם קרב ראש א' מהן יקרבו כולם דהרי מיד שנתערבו קודם שהקריב אחד מהן ה"ל דחוי ומשני דאתי כחנן המצרי דלא ס"ל דחוין ואמר גבי שני שעירי יוה"כ מת המשתלח דאפי' דם בכוס מביא חבירו ומזווג לו וא"כ ר' יהודה הא קאמר ביומא (דף ס"ד) נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם דאית ליה דחוי ומש"ה מוכרח ר' יהודה לומר דלר' אליעזר שרי להקריבן גם בלא קרב אחד מהן ומעולם לא נדחה כלל דאם נאמר דקודם שקרב אחד מהן אסור להקריבן לא היו חוזרין ונראין אחר שכבר נדחו]. ועוד יותר קשה דגם אם נדחוק בכל זה מ"מ הרי אין מקום לומר דאתי' כתנא דליטרא קציעות רק החכמים דאמרו דיצאו לבית השרפה אבל הרי גם על ר' אליעזר קשה דקאמר במשנה אם קרב ראש א' מהן יקרבו ומשום דתלינן דהאיסור כבר הקריב אבל קודם שהקריב דבודאי איכא באותו תערובת א' מהבע"מ גם ר"א מודה דאסור להקריבן וגם עוד אמרינן שם בגמרא דלא התיר ר"א אלא להקריבן שנים שנים אבל אחד אחד לא והרי ודאי דגם על ר"א קשה דלבטיל ברובא ויהי' דינו ככל תערובת יבש ביבש דקיי"ל דבטל ברוב ומותר לאוכלן כולם גם בלא נפל אחד מהם והסכימו הפוסקים דאין צריך להשליך אחד מהם וגם מותר לאוכלו כל אחד ואחד בפני עצמו וכמבואר ביו"ד סי' קט"ו ורק בדברים החשובים דע"פ דין לא בטלו הוא דמצרכינן הני פרטים דיפול אחד מהם לים ולאוכלן שנים שנים וכמבואר ביו"ד סימן ק"י והרי על ר"א אין לתרץ דאתי' כתנא דליטרא קציעות דאיהו גופא הא פליג באותו ברייתא גופא ואמר אם יש שם מאה פומין יעלו, ועיי' ברא"ש פרק גיד הנשה אות ל"ו שכתב דיבש ביבש מותרים כולם כאחד, וכתב וז"ל ואין להקשות מהא דאיברים באיברים דקאמר ר"א אם קרב כו' דהתם ע"י התערובת נאסרו כולם ומקילינן לתלות האיסור באותו שפירש כו' אבל דבר יבש דבטל ברוב לאו משום ספיקא הוא אלא בגזה"כ הוא הלכך מותר לאוכלם כולם כא' וגם כל אחד בפני עצמו הרי דכתב להדיא דבהך דר"א דכיון דע"פ דין אינו בטל ברוב מש"ה מצריך שיהי' נקרב א' מהן ואח"כ להקריב שנים דאז שרי משום ספק ספיקא אבל יבש ביבש היכא דבטל ברוב אין אנו צריכין לכל זה ובודאי קשה טובא דאליבא דר' אליעזר אמאי לא בטל איברים באיברים ככל יבש ביבש וצ"ע, וההכרח לדחוק לדידהו דגם ר"א אינו חולק על ר' יהושע רק בתרומה דרבנן אבל בדאורייתא מודה דלא בטל ואע"ג דמבואר בתוס' זבחים דף ע"ז ד"ה הא עבר דגם באיברים אין אנחנו צריכין לביטול רק מדרבנן דמדאורייתא אפילו חד בחד יעלה דע"י תערובת מרצים וע"ש בדף ע"ג בד"ה רב מ"מ עכ"פ עצם האיסור הוא דאורייתא ומודה ר"א דלא בטל כל שדרכו למנות ועי' בתוס' זבחים דף ע"ג בד"ה ר"מ אומר וכן במסכת יבמות דף פ"ב ע"ב בד"ה ירושה שהקשו מהא דס"ל לר"א ור' יהושע גבי ליטרא קציעות דבטלה א"כ בע"כ ס"ל לא קידשה לע"ל ובמגילה ס"ל דקידשה לע"ל הרי דפסיקא להו להתוס' דרק משום דהוא דרבנן ס"ל לר"א ור"י גבי ליטרא קציעות דבטלה [ולכאורה הי' נראה דכוונת התוס' דיבמות הוא רק לר"ל דס"ל דר"מ ס"ל כל שדרכו למנות לא בטל ולדידי' מוכרח כן דהא בברייתא דליטרא קציעות קאמר ר"מ בעצמו דלר"א ור' יהושע בטל ומוכרח דטעמם משום דס"ל לא קידשה לע"ל אבל לר' יוחנן דס"ל את שדרכו אינו מוכרח כלל אמנם לשון התוס' דיבמות משמע קצת דלכ"ע מקשים דסיימו שם וז"ל וכן לר"ל ר' יוסי סבר כו' ומשמע דהתחלת דבריהם הוא לכ"ע גם לר' יוחנן ובודאי דצ"ע דלר"י הא אינו מוכרח כלל דלדידי' הא שפיר קאמר דבטל גם אם הוא דאורייתא וצ"ע] ועיין במסכת זבחים דף ע"ב בתוס' ד"ה נתערבו וע"ש היטב שכתב דהא דקאר"פ תנא דליטרא קציעות הוא רק כר' יהודה ולר' יהושע:
[ה]
והנראה דמכח קושיא זו יצא ליה להרמב"ם דהך משנה דאיברים באיברים אינו תלוי כלל בהך פלוגתא וכ"ע מודים בו דלא בטלו ברובא דעל איברים הנקרבים לגבי מזבח לא אמרינן בהו הך כללא דיבש ביבש בטל ברוב לענין שיכשרו להקריבן. והסברא לזה י"ל דכל איברים הנקרבין רשיבי טובא והם כמו הששה דברים כרימוני בדן ואינך דלכ"ע לא בטילי דכיון דכל הכהנים שבאותו בית אב היו רוצים לזכות במצות הקרבתן ולא היו מניחין לאחד מהן להקריב שני איברים ואפי' בקרבן יחיד דע"פ דין רשאי גם כהן אחד להקריבו כולו וכדאיתא במסכת יומא דף נ"ו מ"מ אפשר דהכהנים היו מקפידין ולא היו מניחין לאחד להקריבן והיו מחלקין ביניהם הקרבתן חשיבי שפיר כרימוני בדן, או נאמר דדבר העולה על מזבח מצד עצמו חשיבא ולא בטל, וכמו דחזינן דחהר"ל לא בטל ואע"ג דקודם שנתערב לא הי' ראוי להתכבד כגון חתיכה של איסורי הנאה ורק דאם יתבטל יהי' ראוי להעלות על שלחנו של אורח הגון שוב אינו בטל כ"ש מה שיהי' ראוי אחר ביטולו לעלות על שולחנו של מקום ב"ה דאינו בטל וכבר נזכרה סברא זו בכו"פ סימן ק"א ס"ק א' וכן הבין החות דעת שם יעו"ש ואפילו לר' יהודה דס"ל במסכת מנחות (דף כ"ב) דעולין מבטלין זה את זה אם לא היכא דהוא מין במינו מ"מ י"ל דזהו רק בתערובת של לח בלח וכגון דם שנתערב בדם או קמח בקמח דלא שייך סברא דחשוב אבל בתערובת של יבש ביבש הרי שפיר י"ל דרבנן תיקנו בהם דלא בטל וכמו דתיקנו רבנן בכל דבר חשוב דלא בטל ומש"ה גם לר"א לא שרי רק באם קרב ראש א' מהן ורק שנים דאז שרי מכח ספק ספיקא וכמש"כ הרא"ש ורבנן ס"ל דגם בכה"ג אסור להקריבן והא דחתיכת חטאת טמאה במאה טהורות דעולה ביבמות (דף פ"א) הרי שם איירי באיברים הנאכלים לכהן ולא באיברים הנקרבים, ומש"ה שפיר פסק הרמב"ם דאיברים באיברים יצא לבית השרפה אע"ג דקיי"ל דלא כתנא דליטרא קציעות והוא מוכרח בדעת הרמב"ם, והא דפריך בריש פירקין על המשנה דכל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות ונבטלו ברובא ומשמע דגם בהמה בתוך קרבנות בטלי נפרש להרמב"ם באופן אחר דלא דהגמרא פריך דיבטל ויהיו ראוים להקרבה רק דהגמרא פריך דבמשנה תני אפילו אחת בריבוא ימותו כולם וקאמר שם בגמרא דאע"ג דכבר תנן במסכת תמורה דכל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן מ"מ איצטריך הך משנה לאשמעינן דימותו ולא אמרינן דירעו עד שיסתאבו ויפדו וקמ"ל המשנה דגם אחר פדי' יהיו אסורים להדיוט לאוכלם משום התערובת של החטאת ושור הנסקל דאסורים בהנאה ותיכף אחר זה פריך הגמרא ונבטלו ברובא פי' דמקשה דבאמת אמאי אסורים להדיוט גם אחר פדיה דהאיסור דלהדיוט יבטל ברוב ואמאי תני ימותו נימא ירעו עד שיסתאבו ויפדו וכמו דתני בסיפא דהך משנה נתערב בשור שנעבדה בו עבירה ירעו עד שיסתאבו משום דאחר הפדי' מותרים באכילה ועל זה הוא דמשני ר"פ דאתי' כתנא דליטרא קציעות או משום דבע"ח חשיבי ולא בטלי אבל באיברים באיברים דלא שייך הביטול רק לענין הקרבה לא שייך ביטול כלל והגם כי הוא ביאור חדש בסוגית הגמ' מ"מ לכאורה הוא נכון ומוכרח לאומרו בדעת הרמב"ם. וגם הא דכתב הרמב"ם דנתערב בהן שור הנסקל ימותו לפי דבע"ח לא בטלו לא הוצרך לטעם זה דבע"ח רק על הא דאמר דימותו ואסורים גם להדיוט אפי' אחר פדי' כן נראה נכון בדעת הרמב"ם:
[ו]
וא"כ הא נוכל לומר דגם ר"ת והעומדים בשיטתו ס"ל ג"כ בזה כהרמב"ם וכיון דקושי' הגמ' הוא דאחר שיהיו נפדים יתבטל ויהיו מותרים להדיוט הרי שפיר הקשו דמאי פריך והרי חתיכה הר"ל לא בטלה דאחר הפדי' הרי יהיו מותרים לאכילה והוי שפיר חהר"ל והוכיחו שפיר מזה דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל. והוא תי' נכון בדעתם ובזה מיושב לנו עוד מה דהוכיחו סברתם מקושי' הגמ' ולא חששו כלל למה שתי' התוס' דקושי' הגמ' הוא מחטאת העוף. ולפום ריהטא הי' נראה טעמם דס"ל לדוחק לומר כן כיון דבמשנה תני כל הזבחים ועוף לא הוי בכלל זבח וכדאיתא בכמה דוכתי ועיין במסכת זבחים (דף ס"ט) ובחגיגה (דף ח') ובגיטין (דף כ"ח) בתוס' ד"ה והא. אבל לפמש"כ ניחא בלא"ה כיון דהם מפרשים כל קושי' הגמ' דיבטל ויהי' מותר לאכילה ע"י פדיה הרי אי אפשר לפרשו כלל על עוף דהא מפורש במסכת מנחות (דף ק') במשנה דמנחות ועופות אין להם פדיון כלל ובע"כ קאי קושי' הגמ' רק על בהמה ומש"ה הוכיחו שפיר דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל. וכל זה הוא. רק לישב דעת הרמב"ם והעומדים בשיטתו אבל על התוס' דזבחים נשארה הקושי' במקומה דכיון דתירצו דפריך מחטאת העוף ובע"כ הם מפרשים דהגמ' פריך וליבטל ברובא ויהיו ראוים להקרבה ע"י ביטול וחולקים על סברת הרמב"ם וא"כ הא קשה מאי הקשו התוס' מחהר"ל והרי קדשי קדשים ובפרט קרבן עולה וחטאת הנשרפין לא שייך בהו כלל סברא דחהר"ל וכמו שכתבו התוס' שם בעצמו. שוב ראיתי ביש"ש בפרק גיד הנשה סימן נ"ג שכתב דהרמב"ם בתשובה כתב כר"ת ונהניתי דלדברינו הוא מוכרח דהרי מדפריך בגמ' דיבטל ברובא הרי מוכח או כר"ת דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל או כמש"כ התוס' דהקושי' הוא על עוף או משום דקדשי קדשים אינו חהר"ל ולהרמב"ם לשיטתו דפסק כסתם משנה של איברים באברים בע"כ קאי קושי' הגמ' דיהי' שרי להדיוט הא מוכרח כר"ת ומש"ה גם הרמב"ם פוסק כן:
[ז]
והנה מדברינו אלה יצא לנו דמדברי התוס' דזבחים שתי' דקושי' הגמ' קאי על עוף דס"ל בע"כ דגם לענין הקרבתן שייך ביטול הרי מוכרחין אנו לומר דהך משנה דאיברים באיברים אתי' רק כתנא דליטרא קציעות וכמש"כ התוס' ביומא וכבר נתבאר לעיל מה דקשה טובא על זה. והנה קושי' זו האחרונה יש לישבה ונאמר דגם התוס' בזבחים ס"ל כהרמב"ם דבאיברים הנקרבים לא שייך ביטול כלל דחשיבי כרימוני בדן, רק נאמר דהם ס"ל דזהו רק באיברים דכבר הם שחוטים ושם קרבן עליהם ועומדים לשולחן גבוה אבל קרבנות חיים אע"ג דכבר הוקדשו מ"מ שפיר שייך בהו ביטול ונכשרין ע"י ביטול גם להקרבה. והנרא' עוד לומר דזהו דעת התוס' במסכת יבמות (דף פ"א) בד"ה ר"י שכתבו שם דכל הדברים שחשבם במשנה במסכת ע"ז (דף ע"ד) דאינם בטלים הם חשובים יותר מאת שדרכו למנות ושוב הקשו על זה דהרי במשנה בע"ז חשיב גם שור הנסקל ובמסכת זבחים הא מוכח דשור הנסקל לא חשוב גם את שדרכו דפריך על שור הנסקל וליבטל ברובא הניחא למ"ד כל שדרכו אלא למ"ד את שדרכו מאי איכא למימר ואומר ר"י דמחטאות המתות שהם כבשים קטנים פריך בזבחים דלא חשוב דבר שבמנין לפי שרגילין למכור כל העדר יחד אפילו יחשב כשהוא שחוטה כחהר"ל כשהוא חי גריעי טפי אבל שור הנסקל שהוא גדול חשוב הוא אפילו אליבא דרבנן עכ"ד התוס'. ולפום ריהטא נראה דעת הר"י דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל וזהו שהוקשה לו על סוגיא דזבחים אמאי לא משני דהוא חהר"ל ותי' על זה דבשאינו שחוט לא מקרי חהר"ל. והנה גם על תוס' דיבמות הא קשה דמאי הוקשה לו והרי שם בדיבור שאחר זה כתבו דחטאת לא מקרי חהר"ל דכהנים אינם מחזיקין טובה זה לזה. ועוד יותר קשה לי טובא דהרי עכ"פ כתב כאן הר"י בעל התוס' דבחי' לא שייך סברה דחהר"ל ואי לאו סברא דבע"ח חשיבי הי' בטל והרא"ש בחולין פרק גיד הנשה אות ל"ו הוכיח מדברי ר"י דס"ל דלא כסברת ר"ת וגם בבהמה חי' קודם שחיטה שייך ג"כ סברא דחהר"ל יעו"ש וא"כ דברי ר"י סותרים זה את זה. וע"כ נראה דהתוס' ביבמות לא נתקשה להם כלל דהזבחים יהי' חהר"ל רק נתכוונו למש"כ דהרי אברים באברים לא בטלי והטעם משום דחשיבי וכמו דחהר"ל חשיבא ע"ז תירצו דזהו רק בשחוט ולא בחי'. ומדוקדק לשונם שכתבו ואפי' יחשב כשהוא שחוט כחהר"ל כשהוא חי גרע דקדקו וכתבו כחהר"ל בכף הדמיון פי' דאפי' אם נאמר דאחר שחיטת הקרבן שוב לא בטל וכמו חהר"ל וכדמוכח מהך דאיברים מ"מ כשהוא חי גרע [ואם נאמר כן שוב אין לנו הכרח בדעת הרמב"ם דס"ל כר"ת וי"ל דס"ל כסברא זו ושוב מצינן לפרש דקושי' הגמ' הוא דיתכשרו לקרבן ע"י ביטול] ור"ת והעומדים בשיטתו ס"ל דגם בקרבנות חיים לא שייך סברא דביטול ומפרשים דהקושי' הוא דיתכשרו להדיוט ומשו"ה הוכיחו סברתם שפיר, אמנם קושי' הראשונה קשה טובא דהתוס' בזבחים שתירצו דהקושי' קאי על עוף ובע"כ מפרשים דהקושי' הוא שיהיו כשרים לקרבן ע"י הביטול וא"כ מאי הקשו ע"ז התוס' מחהר"ל והרי קרבן עולה וכל קדשי קדשים לא מקרי כלל חהר"ל וצ"ע:
[ח]
עוד יש לומר דגם ר"ת והעומדים בשיטתו מצי ס"ל דקודם שחיטה גם בקרבנות שייך ביטול ומ"מ הוכיחו שפיר, דהנה במסכת פסחים (דף מ"ז) איתא ממאתים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטלה במאתים ממשקה ישראל מן המותר לישראל הרי דאם נתערב ערלה בפחות ממאתים אסור להדיוט וממילא פסול לנסכים שיש על התערובת איסורא להדיוט ואין בההיתר כדי לבטל האיסור שיהי' שרי באכילה להדיוט ממילא אסור להקריב לגבוה דלא מקרי ממשקה ישראל וא"כ הרי בזבחים (דף ע"ח) קאמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת כו' וש"מ איסורין מבטלין זה את זה ומסיק שם (בדף ע"ט) ופליגא דר' אלעזר דא"ר אלעזר כשם שמצות אינן מבטלין זה את זה כך איסורין אין מבטלין זה את זה, וא"כ לר"א דאיסורין אין מבטלין זה את זה הרי אם נתערב שור הנסקל או חטאת המתות בהרבה קרבנות כשרים הרי לגבי אכילת הדיוט לא נתבטל מן התערובת גם הך איסורא דשור הנסקל כיון דלאכילה להדיוט כל הבהמות אסורים לאוכלן כעת כשהם חיים כל זמן שלא נשחטו ולא נזרק דמם על המזבח ואם הדיוט יאכלם לכולם הא יתחייב מלקות גם משום לאו דשור הנסקל אליבא דר' אלעזר, וס"ל לר"ת והעומדים בשיטתו דשוב ממילא אינם ראוים להקרבה דהרי הוא כערלה שנתערב בפחות ממאתים דכל זמן שלא נתבטל מן התערובת איסורא דשור הנסקל ומלבד איסורא דהקדש יש עליה עוד איסור אחר לא מקרי ממשקה ישראל וא"כ לר"א לא קשה כלל קושי' הגמ' דפריך וליבטיל ברובא לעניין להכשירם להקרבה וצריך לומר דקושי' הגמר' הוא רק לר"ל דס"ל איסורין מבטלין זה את זה, ובזה הי' מקום לישב דעת הטור ושו"ע ביו"ד סימן צ"ח שפסקו דאיסורין מבטלין זה את זה וכבר חתרו המחברים ליתן טעם לדבריהם דלמה הכריעו להקל בזה דהרי הוא פלוגת' דר"ל ור"א וגם הרמב"ם פסק בפרק י"ח מה' פסולי המוקדשין דאין מבטלין ועיין בכו"פ בסימן צ"ח בסופו מה שכתב בשם שו"ת שערי אפרים בזה יע"ש, ולפי זה הא ניחא שפיר דהך סוגי' דסתמא דגמרא דפריך ולבטיל ברובא ומשני ר"פ דתנא דליטרא קציעות הוא ורב אשי משני דבע"ח חשיבי ולא בטלי ולפי מה שכתבנו לא אזלי כל הך סוגי' רק אליבא דר"ל ומש"ה פסקו כוותי' דר"ל, אמנם א"כ קשה דהרי הגמר' בתר דפריך ולבטל ברובא קאמר וכ"ת חשיבי ולא בטלי הניחא למ"ד כל שדרכו למנות שנינו אלא למ"ד את שדרכו למנות שנינו מאי איכא למימר דתניא מי שהיה לו חבילי תלתן כו' ואיתמר עלה ר' יוחנן אמר את שדרכו למנות שנינו ר"ל אמר כל שדרכו למנות שנינו הניחא לר"ל אלא לר' יוחנן מאי איכא למימר ומאי פריך דלמא ס"ל לר' יוחנן כר"א דאיסורין אין מבטלין זה את זה ולדידי' הא קושי' מעיקרא ליתא, ואין לומר דהרי ר"א קאמר כשם שמצות אין מבטלין זה את זה כך איסורין אין מבטלין הרי דעיקר טעמו של ר"א הוא משום דיליף לה ממצות אבל אם היה ס"ל דמצות מבטלין גם באיסורא הי' מודה דמבטלין ור' יוחנן הא קאמר בפסחים (דף קט"ו) זאת אומרת חלוקין עליו חבריו על הלל דאמר מצות אין מבטלין ומשמע דס"ל לר' יוחנן להלכה דלא כהלל ומצות מבטלין וה"ה דלדידי' איסורין מבטלין ומש"ה פריך הגמר' לר' יוחנן לשיטתו, זה אינו מספיק חדא דהרי במסכת ב"ב (דף ק"ה) מבואר דהיכא דאמר חלוקין עליו חבריו על פלוני שפיר י"ל דס"ל כוותי' ורק היכא דקאמר זו דברי פלוני אבל חכמים אומרים משמע דלא ס"ל כוותי' ע"ש ברשב"ם בד"ה ומתמה גמר' זו ולא ס"ל מדקאמר זו דברי בן ננס ולא קאמר חלוקין עליו חביריו על בן ננס כדאמר רב לעיל אלמא לא ס"ל כבן ננס, ועוד דהרי בפסחים (דף קט"ו) קאמר ר' יוחנן חלוקים עליו חבריו על הלל דתני' יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהי' הלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו מתקיף לה רב אשי א"ה מאי אפילו אלא אמר רב אשי האי תנא הכי קתני יכול לא יצא בהן ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהיה הלל אוכלן ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו ופרש"י שם דרב אשי מודה לר' יוחנן דחלוקים חבריו על הלל ורק לא מהך ברייתא שמעינן לה דאדרבה הך ברייתא אתי' רק כהלל דס"ל דאין מבטלין זא"ז ושרי לאוכלן ביחד והתוס' שם כתבו דלרב אשי אתי' הברייתא כרבנן והא דקאמר ר' יוחנן חלוקים עליו חבריו היינו בהא דהלל ס"ל דצריך לאוכלן דוקא בכריכה ורבנן ס"ל דיכול לאוכלן כמו שירצה וע"ש בתוס' ד"ה אלא מה שכתבו לתרץ לפי פירושם דגם לרבנן שרי לאוכלם בכריכה, מ"מ מוכח שפיר בעלמא דרבנן דהלל ס"ל מצות מבטלין זה את זה, אבל הרמב"ן במלחמות כתב ג"כ כפי' התוס' דלהמסקנא של רב אשי דגם לרבנן מותר בכריכה גם רבנן ס"ל מצות אין מבטלין זה את זה והא דאמרינן בזבחים (דף ע"ח) מאן שמעת לי' דאמר מצות אין מבטלין זא"ז הלל לא משום דאיכא דפליגי בזה על הלל רק דלהלל שמעינן לי' בהדיא דאמר כן ואין הכי נמי דגם רבנן מודים ליה בזה יע"ש, הן אמת דלכאורה קשה לי טובא על דברי' דהרי במסכת מנחות (דף כ"ב) דפליגא ר' יהודה ורבנן בקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר הדבר ידוע שדמו של פר מרובה משל שעיר דילפי רבנן מניה דעולים אין מבטלין זה את זה ור' יהודה יליף מני' דמין במינו לא בטיל וא"כ לכאורה למה אמרינן בזבחים מאן שמעת ליה דאמר מצות אינן מבטלין זא"ז הלל והרי איכא גם רבנן דר' יהודה דאמרי דעולים אין מבטלין זא"ז ומוכרח בע"כ לומר דעולים עדיף טפי ממצות משום דהם כמצוה אחת דשניהם עולים על המזבח ואין מזה ראי' דסוברים כן גם בשארי מצות דלא יהיו מבטלים זה את זה וא"כ דעולים עדיף משארי מצות הא מוכרח דר' יהודה דס"ל דגם עולים מבטלין זה את זה אם לא היכא דהוא מין במינו דכ"ש דס"ל כן בשארי מצות דמבטלין זה את זה א"כ הרי מצינו לתנא דיסבור דמצות מבטלין ולמה כתב הרמב"ן דלפי מסקנת רב אשי ליכא מאן דחולק על הלל בהאי דינא וצ"ע, ועכ"פ להרמב"ן הרי ודאי דקשה מאי פריך הגמר' אלא לר' יוחנן מאי איכא למימר נימא דס"ל דאיסורין אין מבטלין זה את זה דאפילו אם נאמר כמו שכתבנו דר' יהודה בודאי ס"ל דמצות מבטלין זא"ז מ"מ הא ר' יוחנן בודאי לא ס"ל בהא כר' יהודה דר' יוחנן הא קאמר להדי' במסכת ע"ז דמין במינו בטל שפיר, ועוד יותר קשה דהרי הרמב"ם פסק בפרק ל"ח מהלכות פסולי המוקדשים הלכה דאיסורין אין מבטלין זא"ז וכתב הכסף משנה טעם לדברי' משום דבירושלמי במסכת חלה פליגי בזה ר' יוחנן ור"ל ופסק כר' יוחנן הרי דס"ל לר"י להדי' דאיסורין אין מבטלין זה את זה ומאי פריך הגמרא אלא לר' יוחנן מאי איכא למימר נימא דר' יוחנן אזיל בזה לשיטתו ולדידי' אין כאן קושי' כלל:
[ט]
וא"כ הא י"ל דר"ת והעומדים בשיטתו ס"ל כקושי' הנ"ל ומש"ה לא מפרשים דקושי' הגמרא ולבטיל ברובא ויהיו כשרים להקרבה דכל זמן דגם על הרוב יש איסורא לגבי הדיוט ממילא גם אותו איסור המיוחד שעל המיעוט ג"כ לא נתבטל ופסולים לקרבן רק הגמרא פריך אמאי ימותו ולא מהני לי' פדי' משום דגם אחר שיפדו יהיו אסורים להדיוט משום התערובת של שור הנסקל וע"ז פריך ולבטיל ברובא דאחר שיופדו ויהיו כולם מותרים להדיוט אז יתבטל האיסור של שור הנסקל ברובא דהוא איסור בהיתר ומש"ה הוכיח שפיר ר"ת סברתו מדלא משני משום דהוא חהר"ל דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל, וגם ניחא הא דלא חששו ר"ת והעומדים בשיטתו לדחיות התוס' דקושי' הגמרא הוא מחטאת העוף וכמו שכתבנו למעלה דעוף הא לא מהני ליה פדי' ואי אפשר להתירו כלל להדיוט וכמו שנתבאר למעלה, ולהתוס' דזבחים דתירצו דקושי' הגמרא הוא מחטאת העוף ובע"כ דהם מפרשי' דקושי' הגמרא הוא כפשטי' דלבטיל ברובא ויהיו מותרים להקריבן למזבח ודלא כמו שכתבנו, צריך לומר הא דפריך הגמרא לר' יוחנן ולא ניחא ליה דר' יוחנן הא ס"ל דאיסורין אין מבטלין זא"ז, דס"ל להתוס' דאע"ג דלדידי' איכא על התערובת עדיין איסורא של שור הנסקל מ"מ שפיר חזי להקרבה וס"ל דבכה"ג אינו בכלל פסולה דממשקה ישראל דלא דמי לערלה שנתערבה בפחות ממאתים דפסול לנסכים דשם האיסור של ערלה מצד עצמו אינו בטל בפחות ממאתים דכן הי' תקנת חכמים דערלה לא יתבטל בפחות ממאתים ומש"ה פסולים לגבוה אבל הכא הרי איסורא של שור הנסקל מצד עצמו בטל שפיר ברובו ככל תערובת יבש ביבש דעלמא והכא איתא בהתערובת שפיר שיעור ביטול וכל הטעם דהכא לא יהי' בטל לגבי הדיוט משום דגם רובא הכשרים אסורים הם להדיוט משום דהוקדשו לקרבנות ובכה"ג ס"ל להתוס' דלא שייך למפסלי משום ממשקה ישראל כיון דכל האיסור דאיכא עדיין על התערובות הסיבה הוא רק משום איסור הקדש והך איסורא דהם הקדש הא אינו חסרון לענין הקרבה דהרי כל הקרבנות אסורים הם להדיוט משום איסור הקדש ומש"ה גם איסור של שור הנסקל דאיכא על התערובת בשביל זה לא קפסל ליה ושפיר פריך דיבטל ויהי' שרי להקריבם, ור"ת והעומדים בשיטתו ס"ל כיון דסוף כל סוף יש על התערובת איסורא של שור הנסקל לגבי הדיוט ממילא אסורין להקרבה ומש"ה מפרשים הגמרא דיהי' שרי להדיוט ע"י שירעו עד שיסתאבו ויפדו, וכמש"כ:
[י]
היוצא מדברינו דדעת ר"ת ניחא שפיר אבל התוס' דזבחים שתירצו דהקושי' הוא על חטאת העוף ועליהם קשה טובא מה שכתבנו בראשית דברינו דמאי הקשו התוס' מחהר"ל והרי כל קדשי קדשים ועולה וחטאת הנשרפין אינם כלל חהר"ל ולמה דחקו התוס' לאוקמא הקושי' על עוף דוקא, ולכאורה הי' מקום לומר בהבנת דברי התוס' בדרך חידוד דהנה במסכת חולין (דף צ') רצה הגמרא לומר דבולד קדשים כיון דבקדשים איכא איסור כרת דחמור מש"ה אם נאמר דולדות קדשים במעי אמן הם קדושים לא חל עלייהו איסור גיד הנשה דאין איסור קל חל על איסור חמור הקשו שם התוס' בד"ה קדשים דכשנתקשרו אבריו בגידיו נימא מיגו דאיתוסף איסור גיד לגבוה איתוסף נמי איסורא דגיד להדיוט והקשה שם מהרש"א דהרי מאן דס"ל דגיד הנשה אסור להקריבו כל טעמו הוא רק משום דאסור להדיוט ומש"ה אסור להקריבו דאינו ממשקה ישראל וכמו דאיתא שם בגמרא ע"ב יעו"ש, וא"כ השתא דאמרינן דבוולד קדשים לא חל איסור גיד להדיוט ואין על הגיד איסור להדיוט משום גיד הנשה א"כ הא ממילא יהי' מותר גם להקריבן דהוא בכלל ממשקה ישראל וכמו דחזינן במליקת חטאת העוף אע"ג דכל מליקת חולין אסור להדיוט משום נבלה מ"מ במליקה דקרבן כיון דבו שרי גם להדיוט לא מפסלי משום ממשקה ישראל וכמו כן בגיד אע"ג דכל גיד אסור להדיוט מ"מ בהך דולד קדשים דשרי להדיוט ממילא שרי גם להקריבו, ותי' המהרש"א דשאני מליקה דמצותו בכך ואי אפשר בענין אחר אבל בגיד אע"ג דבבהמה זו ליכא איסור גיד להדיוט מ"מ כיון דאלו היתה חולין היתה אסורה להדיוט ממילא גם זו פסולה משום ממשקה ישראל ועכ"פ זה חזינן להדיא מקושי' של התוספות דחולין דס"ל דפסולה של ממשקה ישראל לא בעינן שיהי' דוקא עתה על זה הדבר איסורא להדיוט אלא אפי' אם עתה אין בזה הדבר איסורא לגבי הדיוט כלל רק דאם הי' חולין הי' אסור להדיוט שוב לא מקרי ממשקה ישראל ופסול לקרבן וא"כ כיון דחזינן במסכת פסחים דהך פסולה דממשקה ישראל קאי גם על תערובת איסור בהיתר ואין בהיתר שיעור כדי לבטל האיסור להדיוט וכמו דדרשינן מהך קרא ממאתים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מכאן לערלה שבטלה במאתים דאם נתערב פחות ממאתים פסולים לנסכים וס"ל להתוספות דגם בתערובת יהיה הסברא כן דלא בעינן דגם עתה באותו תערובות דאיירינן ביה לא יהי' בו שיעור ביטול אלא אפילו אם עתה בתערובת איכא שיעור ביטול ורק דאם היה כל התערובת חולין לא היה בו שיעור ביטול והיה כל אותו התערובת אסור באכילה להדיוט ממילא אפילו נתערב בהקדש ועתה יש בו שיעור ביטול משום דהם הקדש מ"מ שוב אינם ראוים להקרבה וכסברת התוספו' בחולין וזהו שהקשו התוספו' דמאי פריך ולבטיל ברובא. והרי הוא חהר"ל דאע"ג דעתה דגם אינך שהם הרוב. הם עולות או קדשי קדשים יש בו שיעור ביטול מ"מ הרי אם כל הבהמות היו חולין והיה נתערב בהם שור הנסקל אחד הרי לא היה בטל דהוא חהר"ל וממילא אסורים להקרבה דאינו ממשקה ישראל והרי הוא כמו ערלה שנתערבה בפחות ממאתים, ולא דמי כלל להא שכתבו התו' באותו דיבור דחתיכת חטאת טמאה במאה טהורות בטל משום דקדשי קדשים אינן חהר"ל דשם הא איירי אחרי הקרבתן וכל השקלא וטריא הוא רק אם יתבטל שיהיה ניתר לכהנים לאכילה דלא שייך פסול דממשקה ישראל שפיר כתבו התוס' כיון דלא חזי רק לכהנים לא מקרי חהר"ל ובטל שפיר אבל בזבחים דצריכין מקודם לשוחטן ולהקריבן דשייך בו פסול דממשקה ישראל והך פסול ס"ל להתוס' דתלוי האיך היה דינו אלו היה חולין אם היו אסורים או לא שפיר הקשו התוס'. ועל זה תירצו דהגמר' פריך על חטאת העוף דמצד עצמה אינה חהר"ל מפני קוטנה וגם אלו הי' חולין היה בטל ושפיר פריך דיבטל ויהיה ראוי גם להקרבה, אמנם הגם דהוא ביאור מחודד בכוונת התוס' מ"מ אינו נראה דהרי לא דמי כלל להך דגיד הנשה בוולדות קדשים דשם שפיר ס"ל להתוס' במסכת חולין דאסור להקריבן משום דאותו דבר עצמו אם היה בהמה של חולין היה אסור להדיוט מצד עצמו אבל הכא הרי כל עיקר הטעם דבבהמת חולין לא היה בטל הוא משום דאז היתה חהר"ל לפני האורחים וא"כ בבהמת קדשים דאינו ראוי לכבד הרי עתה אין בה מעלה זו ואין בו עיקר הדבר שבו היה תלוי האיסור בבהמת חולין דאם היתה של חולין הרי היה נתוסף בה מעלה מה שאין בה עתה והרי היא עתה כמו חתיכה קטנה וצריכה להיות כשירה להקרבה כיון דסוף כל סוף עתה אינו ראוי כלל להתכבד וע"כ תי' זה אינו מספיק לישב דברי התו':
[יא]
אמנם דברי התוס' דזבחים נראה לישבם בפשיטות ונאמר דאין כוונתם בקושיתם כלל דהשור הנסקל הוא חהר"ל דהרי זה לשון התוס' בד"ה אלא למ"ד את שדרכו למנות מאי איכא למימר תימה מי גרע שור הגדול מאת שדרכו למנות הא אפי' חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו למנות משום דחשובה להתכבד לפני האורחים כדאמרינן בפרק גיד הנשה וכל הנך י' דברים דחשיבי את שדרכו לכאורה בכולהו לא חשיבי כשור הגדול עכ"ד התו', ונאמר דקושי' התוס' הוא מצד הסברא דהוקשה להם אמאי לא מקרי שור הגדול את שדרכו דהרי חזינן דאפי' חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו משום חשיבות שיש בה שראוי ליתן לפני אורח והא פשיטא דחשיבות של שור הגדול לא גריעי מינה מצד עצמו ואפי' לא יהיה ראוי ליתנו לפני אורח וכגון דנתערב בקדשים ולא הביאו הך דחהר"ל רק למשל ודמיון וכמעט שכן מבואר להדיא בלשונם כמש"כ ולא דכוונתם דהני קרבנות הם ג"כ חהר"ל ובחנם הקשו הכו"פ והפרי מגדים על התוס' דזבחים מהא דקדשי קדשים לא מקרי חהר"ל, ורק על ר"ת והעומדים בשיטתו דדקדקו מדלא משני הגמ' דהוא חהר"ל מכלל דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל הוא דקשה קושיא הנ"ל ודבריהם הא כבר ישבנו בטוב דמפרשים דקושי' הגמר' דיהיה מותרים להדיוט אחר פדיה ע"י ביטול, אמנם יעו"ש ברא"ש פרק גיד הנשה אות ל"ו שכתב וז"ל ובחהר"ל רבו דיעות יש מן הגדולים שאמרו דוקא חתיכת איסור שנתבשלה כו' אבל חתיכה חיה ואפי' שלמה בטלה ברובא והוא חלק עליהם דהא דקאמר ראוי להתכבד לאו למימרא שיהיה עתה ראוי להתכבד אלא משום שיעור נקטה דגדולה כי האי שראוי ליתן לפני אורח נכבד אחר שנתבשל חשוב כאת שדרכו למנות ומשום שהוא חיה לא בטל חשיבותה מידי דהוי אששה דברים דמקדשים דחשיבי את שדרכו ובכללם חלפי תרדין כו' ובחיים איירי כו' וכן משמע מתוך דברי רבינו שמשון שפי' בשם ר"י בפרק התערובת וכתב תימה מי גרע שור הגדול מאת שדרכו הא אפי' חתיכה בעלמא חשיבא את שדרכו משום שראוי להתכבד אלמא חהר"ל אפי' כשהיא חיה לא בטלה עכ"ד הרא"ש, הרי דהרא"ש מדקדק מדברי התו' הללו דס"ל דאפי' מחוסר בישול מקרי ראוי להתכבד ומשמע לכאורה דהרא"ש מפרש כוונת התוספו' בקושייתם כפשטא שהקשו דהוא חהר"ל דלפמש"כ שהקשו מצד הסברא דמי גרע חשיבות של שור הגדול מחשיבות דראוי להתכבד הרי אינו מובן ראייתו של הרא"ש כלל, אמנם גם זה ניחא ודברי הרא"ש יש לפרש לכוונה אחרת דהנה בטעמו של חהר"ל דלא בטל יש לומר דהוא מצד עצמו דכל דבר שראוי ליתנו לפני אורח הגון חשוב ותיקנו רבנן בו דלא בטל וכמו דתיקנו רבנן דבריה לא בטיל וזהו כל פלפולו של הרא"ש כאן דס"ל דזהו הטעם של הני גדולים דמצרכי שלא יהיה מחוסר בישול דכיון דזהו הטעם שאינו נתבטל משום דראוי לפני אורח מש"ה מצריכין שיהיה עתה ראוי דאל"כ הא אין בו מעלה זו, והרא"ש חלק עליהם וכתב דהא דאמר בגמ' ראוי להתכבד לפני אורח לא דזהו הטעם דלא בטל רק לשיעורו נאמר דכל שגדולה עד שראוי ליתן לפי אורח ה"ה בכלל את שדרכו למנות והא דלא בטיל אינו מצד עצמו רק משום דהוי דבר שבמנין ובדבר שבמנין לא איכפת לן מה שהוא מחוסר בישול דחסרון בישול אינו מגרע חשיבותו וכמו שהוכיח מקודם מחלפי תרדין ולזה הוא דהביא ראיה מדברי התוס' מדהקשו על שור הגדול מחהר"ל ומוכח דגם חהר"ל טעמו הוא משום דבר שבמנין דאם נאמר דטעמא דלא בטל הוא מצד כיבוד ולא משום דמקרי דבר שבמנין וא"כ מחוסר תיקון בטל לפי"ז א"כ מאי מקשים התוס', וא"כ הרי אדרבה מדברי הרא"ש ג"כ ראיה דביאור התוס' הוא כמו שכתבנו ועכ"פ נתברר לנו דכל השיטות מיושבים היטב:
ובזה עמדתי על כוונת היש"ש בפרק גיד הנשה סימן נ"א שכתב דגם הרא"ש לא חולק על הני גדולים רק על הא דס"ל דגם חתיכה חיה דאינה מחוסרת רק בישול בטלה ועל זה הוא דחולק דלא חשיבא מחוסר תיקון אבל בהמה שלא הופשטה דמחוסרת תיקון גדול גם הרא"ש מודה דלא מקרי חהר"ל יעו"ש שהשיג בזה על הב"י דלא ס"ל כן, וכן כתב הב"ח ביו"ד סי' ק"א דבכבש בעורו גם הרא"ש מודה, ולפום רהיטא דבריהם נפלאים מאד דהרי הרא"ש הביא ראיה לדעתו מדברי התוספו' דזבחים ממה שהקשו דיהיה השור הנסקל חהר"ל והרי שם עדיין השור בחיים ומחוסר שחיטה והפשטה ובישול ואפ"ה מקרי חהר"ל, ומוכרח דגם הם הבינו ביאור דברי הרא"ש כמ"ש דהוכיח מדברי התוס' דטעמו של חהר"ל הוא משום דכיון דראוי לאורח מקרי דבר שבמנין וזה כתב הרא"ש מסברא דנפשיה דמעלה דדבר שבמנין לא מגרע ליה מה דהוא מחוסר בישול ושפיר י"ל דמחוסר הפשטה מודה הרא"ש וכל זה ברור:
ועוד דגם אם נפרש דברי הרא"ש כפשוטו שמפרש קושיית התוס' דיהיה חהר"ל מ"מ לא קשה עליו קושייתינו דהרי הרא"ש לא העתיק לנו מה שתירץ הרבינו שמשון על קושייתו ואפשר דר"ש באמת מתרץ לה דקושי' הגמר' הוא מקדשי קדשים ולא נתכוין הרא"ש לדברי התוס' שלנו, אבל התוס' שלנו שדחקו לתרץ דהקושיא הוא מעוף ודאי כוונתם בקושייתם כמש"כ דהקשו רק מכח הסברא דלא גריעי מחהר"ל, ומה דיש לדקדק דהניחא להתוס' דמפרשים דקאי על עוף אבל לר"ת והעומדים בשיטתו דמדקדק מכאן דמחוסר תיקון אינו חהר"ל דלא ניחא כתי' התוס' ומפרשים דקאי על בהמה אם כן נהי דחהר"ל לא הויא דמחוסר תיקון מ"מ אכתי לדידהו קושי' הנ"ל מצד הסברא דמי גריעי חשיבות דשור הגדול מחשיבות דחהר"ל וי"ל דהם ס"ל דטעם של חהר"ל לא בטל אינו משום דהוי דבר שבמנין ע"י חשיבות זה רק ס"ל דזהו גופיה עיקר טעמו דלא בטל משום דדבר שמכבדין בו לא בטל וס"ל דמחוסר תיקון בטל דכיון דזהו עיקר הטעם דלא בטל מש"ה בעינן שיהיה בו עתה זה המעלה וכמש"כ בסמוך וא"כ הרי אין להקשות כלל מחהר"ל לשור הגדול היכא דאינו ראוי לכבד, גם י"ל דס"ל כמש"כ התוס' ביבמות (דף פ"א) בד"ה ר"י יעו"ש שכתבו שם דשור ודאי דחשוב יותר מאת שדרכו והא דפריך בזבחים אלא למ"ד את שדרכו פריך מחטאת ומכבשים קטנים דלא הוי את שדרכו ורק דאפילו חתיכה מכבש קטן ראוי לפני אורח אי לאו דמחוסר תיקון והוכיחו מזה דמחוסר תיקון לא מקרי חהר"ל ולקמן מבואר עוד תי' על הא דלדידהו לא קשה קושיי' התו' יעו"ש:
[יב]
והנה חתיכה שנאסרה כדי קליפה כתב הש"ך דאם הוא חהר"ל לא בטלה והנה היכא שנאסר רק מצד א' אלא שלא ידענו איזה צד ממנה הנאסר וא"כ יש רובא באותה חתיכה עצמה יש לעיין בזה דאם נאמר דטעם דחהר"ל לא בטלה משום דעי"ז הוא דבר שבמנין לכאורה נראה דזה לא שייך רק בחתיכות מפורדים, אבל בחתיכה שמקצתו אסורה והשאר מותר הא לא שייך דבר שבמנין כיון דהוא חתיכה אחת עם המבטל, ועיי' ברש"י בביצה שכתב דמש"ה דרסה בעגול ואינו יודע אם בצפונה לא מקרי דבר שבמנין משום שנדרס ונדבק מכל צד עם ההיתר לא מקרי דשב"מ יעויין בזבחים (דף ע') ורק להפוסקים דחהר"ל לא בטל מצד כיבוד ולא מצד מנין צ"ע, ועיין בר"ש פ"ג דערלה משנה ג' שכתב דאם ארג צפרתא בשער נזיר בבגד ויש עוד צפרתא אחרים דלא בטל לר"מ דאת שדרכו למנות לא בטל והרי שם הא ג"כ מחובר הכל בבגד א' רק י"ל דמונין כמה ציפורים בבגד, וצ"ע