בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
תשובות · סימן כט
עובדא היה בעוף שהיה בצוארו כמו נגע וצלקת בעור החיצון של הצואר שהנוצות תחובין בו ואחר השחיטה ראו בושט ולא הכירו בו שום חולי כלל רק לא הספיקו לבודקו אם ניקב או לא ונאבד הושט בלא בדיקה ונתערב באחרים והתירו המורה וישנטו בו לאיסור, ויען כי למעלה הארכתי בע"ה הרבה בדיני נקובת וספיקותיו ע"פ פלפול ואימתי נוכל להתירו במקום ספק ספיקא ואימתי לא, אמרתי לברר עתה מה דינו לפי דעת הפוסקים והשו"ע הלכה למעשה ויבורר עיקר הכלל אם בספק נקב בושט שרינן ע"י ס"ס:
[א]
הנה בשו"ע יו"ד סי' ל"ג סעיף ח' כתב הב"י וז"ל עוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך בדם אין חוששין לספק דרוסה אבל חוששין לספק נקובה לבדוק מקום המלוכלך, וכתב על זה הרמ"א ויש אוסרים כל עוף או בהמה דצוואר' מלוכלך בדם דחוששין לנקובת הושט ואין אנו בקיאין לבודקו וכן המנהג והסביר הש"ך דהב"י ס"ל כיון דא"צ לבדוק רק באבר ידוע שפיר בקיאין לבודקו והרמ"א ס"ל כיון דעכ"פ צריך לבדוק כל שטח מקום המלוכלך חשוב כמקום שאין ידוע ואין אנחנו בקיאין אם לא היכא שאין צריך לבדוק רק מקום מצומצם ממש וא"כ לכאורה נראה בנ"ד גם אם לא נאבד הושט והי' לפנינו לבודקו הי' אסור ולא היינו סומכין על בדיקתינו לדעת הרמ"א וכ"ש בנאבד בלא בדיקה כלל דאסור לכ"ע וגם לדעת הב"י, ואין לומר דבדברי הב"י הא לא מצינו כלל דס"ל דהבדיקה מעכב בדיעבד שיהי' אסור בנאבד בלא בדיקה ונהי דבדברי הרמ"א מוכרח דס"ל דהבדיקה מעכב בו ע"פ דין מדמטריף משום הך סברא דאין אנו בקיאין מ"מ בדעת הב"י הרי י"ל דלא ס"ל כן וי"ל דרק לכתחילה הוא דמצריך הב"י בדיקה אבל בדיעבד אפשר דס"ל דאין הבדיקה מעכב כלל והסברא לזה הוא דהרי עיקר הדבר שכתב בשו"ע דצריך לבודקו מנקב אע"ג דבשו"ע סתם לה וכן כל מפרשי השו"ע סתמו דבריהם כאילו הוא הלכה פסוקה מכל מקום מצינו שהוא מחלוקת גדולה בין הראשונים, דדעת רש"י בחולין (דף כ"ח) גבי ההוא בר אווזא דהוה ממסמס קועי' דמא וקאמר בגמר' דאי אפשר לשחוט הושט דלמא במקום נקב שחט רק ישחוט הקנה ויבדוק אח"כ הושט ופרש"י דאיירי באופן דליכא למיחש לדרוסה דתלינן בקני' ורק הי' צריך לבודקו מנקב והרא"ש כתב בשם הריב"א דכל היכא דתלינן בקניא אין צריך לבודקו מנקב כלל ומפרש כל הסוגי' דמצריך בדיקה היינו מחשש דרוסה ואיירי דוקא באופן שיש לחוש לדרוסה וכגון שראו חתול רודף אחריו, והובא מחלוקת זו גם בטור סי' ל"ג ודעת הטור דגם הרא"ש מסכים להריב"א להלכה וגם הב"י בטור לא הכריע ההלכה בזה רק בשו"ע סתם הדברים להחמיר כרש"י להצריך בדיקה. ועיי' במהרש"ל ביש"ש פרק השוחט שם שכתב דלהלכה נראה עיקר כדעת הריב"א אלא שלא מלאו לבו להקל לכתחילה, וא"כ הרי י"ל דגם דעת הב"י הוא כן ולא סתם בשו"ע רק לכתחילה ולא לאוסרו בדיעבד. אמנם אפילו אם נאמר כן מ"מ הרי הרמ"א הכריע לאסור גם בדיעבד וגם אם בדקנו אותו לא מהני בדיקתינו וכתב דכן המנהג א"כ ודאי דאין לנו שום מקום להקל בזה אם לא בצירוף עוד טעמים אחרים וגם בדעת הב"י דוחק לומר דכוונתו רק לכתחילה דכל כה"ג היה לו לפרש ולא לסתום ועוד דא"כ למה דקדק הב"י וכתב עוף הבא לפנינו וצוארו מלוכלך בדם אין חוששין לדרוסה אבל חוששין לספק נקובה לבדוק כו' דלמה כתב עוף דוקא דהרי גם בבהמה הדין כן דאע"ג דבבהמה מוכרח לשחוט גם הושט מ"מ מה שנשאר מהושט מלמעלה ממקום השחיטה ולמטה הרי צריך לבודקו אלא ודאי ס"ל דהבדיקה מעכב בו ומש"ה בבהמה דצריך לשחוט גם הושט אין לה תקנה דחיישינן שמא במקום נקב שחט ומש"ה לא נקט האי דינא רק בעוף, ואע"ג דגם זה מקום לדחותו מ"מ לא ראיתי להאריך בו כיון דברור הוא לדינא לאסור וכמש"כ, אמנם מה שיש להסתפק בזה הוא דלמא לא איירי בשו"ע כאן רק אם הי' ברור שזה הנקב הי' ע"י קוץ ומש"ה חיישינן שמא נקב גם הושט אבל היכא שיש להסתפק שמא נעשה ע"י חולי או ע"י חיכוך וכדומה יש מקום לומר דלא חיישינן לי' לכה"פ בדיעבד וכמו שיתבאר. ולכאורה זה תלוי במחלוקת הט"ז והש"ך ביו"ד סי' נ"א בדינא דקוץ שניקב עד החלל דטרפה וכתב שם הרמ"א בשם בעל אוה"מ דאם נמצא ניקב עד החלל ואינו יודע אם ניקב ע"י קוץ או על ידי חולי דכשר משום ספק ספיקא שמא ע"י חולי ואת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקבו הדקין וכן פסקו הב"י בסי' מ"ט גבי קורקבן ועיי' בט"ז סי' מ"ט שחלק על הך ס"ס והביא ראיה מדברי הרמ"א בסי' ל"ג סעיף ד' דמבואר שם דאם ניקב קרום א' של הושט בלא השני דכשר וכתב הרמ"א דזהו דוקא שניכר שהוא ע"י חולי אבל אם יש להסתפק שמא הוא ע"י קוץ אפי' לא ניקב רק עור הפנימי טרפה דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה מבחוץ הרי דגם בספק קוץ ספק חולי אסורה ולא שרינן משום ספק ספיקא, והש"ך בנקה"כ שם חלק עליו וכתב לתרץ סתירת הרמ"א דשאני שם גבי ושט דאם נעשה ע"י קוץ שכיח יותר שינקוב גם את השני וכמו שכתבו התוס' ביבמות ובחולין (דף מ"ג) דמש"ה בישב לה קוץ בושט חוששין שמא הבריא ולא אמרינן נוקמא על חזקת היתר משום דשכיח שינקוב גם השני ומש"ה לא מכשרינן משום ס"ס משא"כ בהך דניקב עד החלל דגם אם ניקב ע"י קוץ אינו רק ספק השקול שמא ניקבו הדקים מש"ה מתירים משום ס"ס וכן כתב הפר"ח כהנקה"כ, והנה סברתם זו שייך רק בהך דסעיף ד' דקרום אחד של הושט עצמו ניקב אבל בהך דסעיף ח' בדינא דממסמס קועי' דמא דכתב הרמ"א לאסור כל עוף או בהמה דצוארה מלוכלך בדם דחיישינן לנקובת הושט והרי שם לא ידעינן אם נגע כלל בושט דרק עור החיצון שעל הבשר הוא נקוב ולא שייך לומר דשכיח יותר שינקוב גם הושט ודומה ממש לדינו של בעל אוה"מ ויש להתירו ע"י ס"ס, ובע"כ לא איירי כאן רק בניכר שנעשה ע"י קוץ וכגון שיצא שלם ובא מבעבע דם וכדומה. ורק בכה"ג אוסר הרמ"א אבל אם יש להסתפק בו דלמא ע"י חולי יש להתירו משום ס"ס ולהט"ז גם בכה"ג אסור:
[ב]
הן אמת דראייתו של הנקה"כ לסתור קושי' הט"ז מדברי התוס' בחולין וביבמות אינו ראי' מכרעת דהרי התוס' ביבמות (דף ל"ג) כתבו לישב דברי החולקים על עולא וס"ל בישב לה קוץ בושט דחיישינן שמא הבריא ואמאי לא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת דאע"ג דנולד הספק בחיים מ"מ הרי גם בכה"ג אמרינן חזקה וכדמוכח ביבמות שם ועל זה תירצו דשכיח יותר לאיסור מלהיתר וכן כתבו התוס' בחולין (דף מ"ג) דמש"ה חוששין לספק דרוסה, והרי י"ל דזה אינו מספיק רק לתרץ מה שהקשו התוס' דנתירה משום חזקת היתר אבל מה שהקשה הט"ז דנתירו משום ס"ס לא מהני כלל הך סברא דהרי במסכת כתובות (דף ט') איתא באומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו ובאשת ישראל שרי משום ס"ס שמא לא תחתיו זינתה ואת"ל תחתיו שמא באונס נבעלה אבל אם קבל אבי' קדושין פחות מג' שנים דליכא רק ספק אחד שמא באונס אסורה והקשו התוס' דגם בספק אחד נתירה משום חזקת היתר לבעלה ובוודאי נאנסה ותירצו דאונס קלא אית לה וזו שאין לה קול ה"ל רצון רובא ומש"ה לא סמכינן על חזקה להתירא ומ"מ היכא דאיכא ס"ס שרי ומצרפינן גם הספק דלמא באונס משום דהך רובא דרצון אינו רוב גמור ולס"ס שפיר מצרפינן ליה ובספק אחד אין להתיר משום חזקה בכה"ג, הרי דלענין שלא להתיר משום חזקה מהני גם רוב שאינו גמור דכיון דהאיסור שכיח קצת יותר מן ההיתר שוב לא סמכינן על חזקה אבל לענין דלא נצרפו לס"ס בעינן שיהי' רוב גמור וא"כ הרי מהא דכ' התוס' דשכיח שיהי' ניקב גם השני ומש"ה לא אזלינן בתר חזקת היתר של בהמה אחר שחיטה הרי מדבריהם אין לנו ראי' דס"ל להתוס' דשכיח כל כך עד דנאמר דהספק שמא לא ניקב קרום השני הוא מיעוט גמור עד דלא נצרפו כלל אפי' לס"ס ושפיר ס"ל להט"ז דאם היינו אומרים ס"ס בכה"ג הי' לנו להתיר והוכיח מזה דבכה"ג לא מקרי ס"ס, והרי בדעת התוס' בודאי נראה מוכרח לומר כן דהרי עולא ס"ל בחולין (דף מ"ג) דישב לה קוץ בושט דאין חוששין שמא ניקב גם קרום השני הרי דס"ל לעולא דאפילו בכה"ג דליכא רק ספק אחד מ"מ שרינן לה משום חזקת היתר של הבהמה ולמה לנו לעשות מחלוקת גדולה כל כך ולומר דעולא ס"ל דלא שכיח כלל לאיסור יותר מלהיתר ושרי אפילו בספק אחד והחולקים עליו וס"ל דחוששין שמא ניקב יסברו דההיתר לא שכיח לגמרי עד דאין לצרפו אפי' לס"ס זהו ודאי דוחק גדול לומר כן דמנ"ל לחדש הך פלוגתא רחוקה בלא שום הכרח, ועוד דהרי בגמרא באותו סוגיא לא מצינו שום אמורא שיחלוק להדי' על עולא ויאמר דחוששין והא דפסקו הפוסקים דלא כעולא יצא להם מכח קושי' הגמרא דפריך על עולא ומ"ש מספק דרוסה ומשני קסבר עולא אין חוששין לספק דרוסה ומזה יצא להפוסקים דלפי מה דקיי"ל דחוששין לספק דרוסה ה"ה דחוששין בהך דישב לה קוץ בושט וכמבואר כל זה באלפס וא"כ הרי פשיטא דאין לנו להחמיר בהך דישב לה קוץ בושט יותר מבספק דרוסה והרי גם בספק דרוסה לא חיישינן רק בודאי על ארי וספק אם דרס אבל בספק על ספק לא על הא לכ"ע שרי, וע"ש בר"ן בסוגי' דדרוסה דכתב דהטעם דספק על אין חוששין משום דהוא ס"ס ורק בספק דרס דאינו רק ספק אחד חוששין א"כ הא פשיטא דגם בהך דישב לה קוץ בושט אין להחמיר בו רק בספק א' ולא בס"ס כיון דכל עיקר איסורו לא ידעינן מפורש בגמרא רק נלמד מהך דדרוסה ומוכרח בכוונת התוס' דלא כ' דהאיסור שכיח יותר היינו שאין להתירו בספק אחד משום החזקת היתר אבל מ"מ במקום ס"ס שרי, ולכאורה הי' נראה עוד יותר דגם מדברי הרמ"א עצמו מוכרח כן כמש"כ דהרי התוס' הקשו אמאי חוששין לספק דרוסה וכן לשמא הבריא ואמאי לא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת ותי' דהאיסור שכיח יותר מההיתר והרי לשיטתם תיקשה כמו כן על הא דאיתא בחולין (דף נ"ג) בקוץ עד שתינקב לחלל דכיון שניקב עד החלל חיישינן שמא ניקבו האברים והרי גם שם קשה כן אמאי לא מוקמינן לה אחזקת היתר וגם שם ההכרח לומר כתי' התוס' דכיון דהגיע עד החלל שכיח האיסור והרי אפ"ה הא פסק הרמ"א כבעל אוהל מועד דאם הוא ספק אם ע"י חולי או ע"י קוץ דשרי משום ס"ס ומוכרח ע"כ כמש"כ דהך דשכיח לא מגרע רק ההיתר של החזקת היתר ומש"ה בספק א' אסורה אבל בס"ס שרי דאע"ג דהרמ"א הא פסק בסי' נ' כרבינו יונה דאוסר בספק כל טרפה הנולד מחיים ולדידי' הרי אין אנחנו צריכין לחדש הך סברא דכיון שהגיע הקוץ לחלל שכיח האיסור יותר מ"מ הרי לא הכריע הרמ"א כרבינו יונה רק להחמיר משום דהוא פלוגתא דרבוותא אבל מ"מ הרי איכא נגדו דעת התוס' וכמה מהראשונים דס"ל דכל ספק טרפה מחיים הוא להקל ולדידהו הא מוכרח כמש"כ התוס' דבכה"ג האיסור שכיח יותר מן ההיתר והי' לו להרמ"א לחוש לדעתם להחמיר דלא מהני בו ס"ס ומוכרח בע"כ דהרמ"א מפרש כוונת התוס' כמש"כ דלא כתבו כן רק במקום ספק אחד ולא להחמיר גם במקום ס"ס, אמנם זה אינו דהא כבר נתבאר לעיל בסימן כ"א אות י"ד דכל קושי' התוס' הוא רק בהך דישב לה קוץ בושט או בספק דרוסה דרק שם ס"ל להתוס' דאיכא חזקת היתר אבל בשארי דוכתי וכן בהך דניקב עד החלל לא הקשו התוס' כלל ושם מודים התוס' דאע"ג דאין האיסור שכיח יותר מ"מ אסורה מספק. יעו"ש, אמנם גם בלא זה מוכרח בכוונת התוס' כמש"כ וכמו שנתבאר למעלה בסמוך וא"כ אין מדברי התוס' שום סתירה להט"ז והקשה הט"ז שפיר דגם בושט אם הוא ספק חולי אמאי לא התיר הרמ"א משום ס"ס:
[ג]
אמנם אע"ג דכוונת ביאור דברי התוס' ודאי מוכרח כמש"כ מ"מ גם קושי' על הנקה"כ ליכא מכאן ושפיר נוכל לתרץ כסברתו דמש"ה מחמיר הרמ"א בניקב קרום אחד של ושט ואפילו אם הוא ספק ע"י קוץ משום דהאיסור שכיח יותר עד דלא מהני בו גם ס"ס, דודאי דהאי דינא דהרמ"א חמיר טובא מהך דינא דישב לו קוץ בושט דשם הא איירי דנמצא הקוץ תחוב בושט רק בקרום אחד לחודא וכעת ברי לנו שאינו תחוב כלל בקרום השני ובזה הוא דפליגי אמוראי דעולא ס"ל דאין לחוש דלמא נקב הקוץ גם הקרום השני וחזר לאחוריו והחולקים על עולא ס"ל דגם לזה חיישינן דיותר שכיח שינקב גם השני ויחזור אחוריו ע"י דאכלה ופעיא ביה ובזה שפיר כתבנו דמוכרח דאין לנו לאסור רק בספק אחד ולא בשני ספיקות וכמו דחזינן בדרוסה אבל היכא דראינו דנתחב קוץ בושט והוציאו לחוץ ולא בדקנו כלל לראות עד היכן הגיע הקוץ בזה הרי נראה פשוט דגם עולא מודה דחיישינן ליה דלמא ניקב גם קרום השני וכן כתב להדיא, הרא"ש בחולין (דף מ"ג) על מימרא דעולא וז"ל ואפי' מאן דלא חייש בקוץ היינו לפי שמוצאין אותו תחוב בקוץ בעור הפנימי לבד אבל כשמוצאין אותו נקב בפנימי יש לחוש שמא גם החיצון נקב הרי דרק בזה הוא דפליגא וגם בכה"ג הא להחולקים על עולא מוכרח דהאיסור שכיח יותר מן ההיתר, וא"כ נהי דבזה ודאי מהני ס"ס אבל בדינא דהרמ"א דנמצא נקב בפנימי בלא קוץ שפיר נוכל לומר כהנקה"כ דאם נאמר דהיה ע"י קוץ שכיח יותר שינקב גם השני וההיתר לא שכיח בזה כלל עד שאין לצרפו אפי' לס"ס כלל ומש"ה גם בספק חולי ספק קוץ אסור. ועכ"פ מדברי התוס' הללו אין ראי' לא להט"ז ולא להנקה"כ רק מסברא החיצונה נוכל לומר כמש"כ הנקה"כ דההיתר לא שכיח כלל. אמנם גם אם נאמר כן מ"מ אין תירוצו של הנקה"כ מרווח דאפילו היכא דהוא רוב גמור דמבואר בדברי התוספו' דכתובות שהבאנו דאין לצרפו שוב אפי' לס"ס מ"מ אין זה מוסכם והרבה מהראשונים דס"ל דגם בכה"ג נוכל לצרפו לס"ס ואין כאן מקומו להאריך בזה, וע"כ תירץ של נקה"כ מפוקפק קצת, שוב מצאתי בשו"ת חוט השני סי' ס"ח דגם הוא הקשה קושית הט"ז דהני שני פסקי הרמ"א דסי' ל"ג וסי' נ"א סותרים זה את זה וכתב לתרץ כתי' של הנקה"כ ובסברא אחרת דבושט דאכלי ביה שכיח קוצים יותר מע"י חולי ומש"ה לא מקרי ספק ע"י חולי משא"כ בנמצא נקב עד החלל הוי ספק חולי ספק גמור, ודברי הנקה"כ צ"ע דהש"ך בסי' ל"ג ס"ק ח' כתב על הא דכתב הרמ"א אבל אם יש לחוש שניקב ע"י קוץ אפי' לא ניקב רק הפנימי אסור וז"ל הש"ך דבעינן שיהא ניכר שבא ע"י חולי הא לא"ה מסתמא בא ע"י קוץ ודבריו מורים שנתכוין לסברת חוט השני דמסתמא יותר שכיח ע"י קוץ מע"י חולי ולמה הוצרך הנקה"כ לחדש עוד סברא אחרת דאם הי' ע"י קוץ שכיח שינקב גם השני, והנראה פשוט דהש"ך ס"ל הני ב' סברות ביחד דבכל הני שני הספיקות שכיח האיסור יותר מן ההיתר והוצרך לזה משום דברינו הנ"ל שנתבאר דגם היכא דלא שכיח כל היכא דאינו רוב גמור מצרפינן ליה לס"ס וכמבואר בתוספות דכתובות וס"ל להש"ך דזה אינו רק אם עכ"פ ספק אחד הוא ספק השקול וכמו שם דספק תחתיו ספק מקודם שנתארסה הוא ספק השקול ומש"ה מצרפינן ספק אונס לס"ס אע"ג דלא שכיח כיון דע"י הספק הראשון לחוד כבר הדבר שקול לכאן ולכאן מש"ה הספק השני מכריע אע"ג דהוא לא שכיח קצת אבל היכא דשני הספיקות בכל אחד שכיח האיסור יותר מן ההיתר י"ל דכ"ע מודים דגם בס"ס לא מצרפינן ליה, ועיין בכו"פ בסי' ל"ג ס"ק ד' שהביא דברי הנקה"כ הללו וע"ש בכל מש"כ בס"ק זה, ונראה דהבין כוונת הנקה"כ כמש"כ דשני הספיקות לא שכיח וע"ש דבע"כ יש איזה השמטה וטעות הדפוס בדבריו ולולי שכוונתי מדעתי לפר' כן בכוונת הנקה"כ לא יכולתי לעמוד על כוונתו כי הביא שם בשם הנקה"כ דברי' שלא נזכרו בו כלל וכוונתו למש"כ:
[ד]
ועכ"פ נהדר לדידן דבין סברתו של נקה"כ ובין סברתו של חוט השני הרי לא שייך רק בנמצא נקב בושט עצמו דאז שייך לומר שכיח יותר שינקב גם השני ע"י דאכלי ופעיא ביה או דשכיח יותר שיהי' ע"י קוץ משום דאכלה ביה אבל היכא דממסמס קועי' דמא דהנקב אינו רק מבחוץ בעור החיצון של הצואר הא בע"כ לא שייך בהו סברתם דהרי זה דומה ממש לנקב שנמצא עד החלל דמכשירו הרמ"א להדיא משום ס"ס וא"כ גם הך דממסמס קועי' דמא לא אסור רק בניכר שבא ע"י קוץ אבל אם יש להסתפק שמא הוא ע"י חולי לכאורה נראה לדעתם דכשירה. אמנם קשה לי על נקה"כ ועל חוט השני מהא דאיתא בסי' ל"ד דניקב הקנה כשר עד שיפסק רובו וכתב הרמ"א בסעי' ט' וז"ל וכל דברים אלו דנקובה וחסרון בגרגרת דווקא בידוע שמחמת חולי אבל אם נעשה ע"י קוץ ומחט לדידן דלא בקיאינן בבדיקת הושט טרפה בכל ענין דחיישינן שמא ניקב הושט דלא גרע מאילו הצואר היה מלוכלך בדם עכ"ד, הרי דגם בניקב רק הקנה ולא ראינו כלל שניקב קצת מהושט ג"כ מצריך הרמ"א שיהי' ידוע שהוא מחמת חולי ומוכרח מדבריו דאם הוא ספק ע"י חולי ספק ע"י קוץ אסור ולא מהני בי' ס"ס כלל וגם זה מוכח מדבריו דלא כמש"כ דגם בהך דממסמס קועי' דמא אסור גם בספק קוץ דהרי בקנה לא הכשיר רק בידוע שע"י חולי וסיים ע"ז דלא גרע מאלו הי' הצואר מלוכלך ומוכח דשם אוסר אפי' בספק קוץ והרי שם לא שייך לא סברת הנקה"כ ולא סברת של חוט השני ודומה ממש לנמצא נקב בעור ובשר עד החלל ובוודאי קשה טובא קושית הט"ז דאמאי לא נתיר משום ס"ס וכמו דמתיר הרמ"א בנמצא נקב עד החלל וצ"ע על נקה"כ ועל חוט השני שלא הביאו כלל דברי הרמ"א דסימן ל"ד הסותר דברי תירוצם:
[ה]
ולכאורה הי' נראה ליישב דברי הרמ"א דהרי בסי' ק"י כתב הרמ"א דס"ס שרי ואפי' היה לו חזקת איסור וכגון עוף שנמצא גפו שבור או שמוט ספק מחיים ספק לאחר שחיטה וכתב שם הש"ך בס"ק ס"ד דהרמ"א לא כתב רק שם דאין לו חזקת איסור גמורה אבל בספק בשחיטה דאיכא חזקת אינה זבוחה גמורה מודה הרמ"א דגם בס"ס אסורה, ונאמר דעד כאן לא התיר הרמ"א רק בהך דספק נשמט הגף דאינו רק ספק טריפה ולא שייך כלל חזקת אינה זבוחה ורק דאנן קיי"ל להחמיר כדעת הרבינו יונה והרשב"א דספק טרפה הנולד מחיים אסורה וכמו שפסק הרמ"א בסי' נ' כיון דהספק נולד בעת שהי' על הבהמה עדיין חזקת איסור של אינה זבוחה וחולקים על התוספות דיבמות ודחולין שכתבו דהא דחיישינן לספק דרוסה ובישב לה קוץ בושט הוא רק משום דשכיח האיסור יותר מן ההיתר הא לא"ה לא היינו חוששין לו ובהא הוא דפסק הרמ"א להקל בס"ס כיון דבלא"ה חולקים התוס' על זה ומש"ה בסי' נ"א בנמצא נקב עד החלל דכל הספק הוא אם נקבו הדקין דהוא ג"כ ספק טרפה מקיל ג"כ משום ס"ס אבל בהך דסי' ל"ג וסי' ל"ד דהספק הוא דלמא ניקב הושט דהוא נבלה דלא מהני ביה שחיטה ואיכא חזקת אינו זבוחה ס"ל לרמ"א דלא מקילינן משום ס"ס ומש"ה אוסר גם בספק ע"י קוץ, ואין להקשות על תירוץ זה דודאי דלאו דוקא נקט הרמ"א כגון נשבר הגף, דהרי בכו"פ בסי' ק"י בקונטרס בית הספק הקשה על הש"ך דהרי עיקר חילו של הרמ"א שהכריע דמתירין גם בחזקת איסור ע"י ס"ס יצא ליה מדברי הטור בסי' נ"ז שכתב בשם הרשב"א דספק דרוסה שנתערב יש מקום להתיר ע"י ס"ס ומכאן הוכיח בדרכי משה בסי' נ"ז דגם במקום חזקת איסור שרינן ע"י ס"ס והרי בדרוסה יש לחוש גם שמא נדרסו הסימנים ואפילו הכי התיר הטור משום ס"ס, ובוודאי נראה דגם הש"ך מודה לזה דבספק ניקב הושט דאמרינן ביה ס"ס להרמ"א, והש"ך לא כתב רק דבספק שנסתפק במעשה השחיטה עצמה אם נשחטה כלל או ספק שהה ספק דרס ובזה הוא דכתב דמודה הרמ"א דלא אמרי' ביה ס"ס והרי ז"ל הש"ך שם בס"ק ס"ד אות כ"ט ונראה דגם הרב בהג"ה לא קאמר דמתירין ס"ס בחזקת איסור אלא בנשבר הגף שאין הספק בשחיטה עצמה כו' דלא מהני ס"ס בחזקת איסור כשהא בהא תלי' דהיינו שהחזקות והספיקות הם בענין אחד כגון בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת שהחזקה הוא בענין השחיטה והספיקות ג"כ בענין השחיטה אבל היכא דאין הספק בשחיטה כגון ספק דרוסה בהא ודאי שרי ס"ס כו' יעו"ש ולשונו משמע וודאי דרק בספק במעשה השחיטה עצמה אבל אם השחיטה ודאי נעשה בהכשר רק הספק אם נעשה בו נקב בושט ולא מהני בו שחיטה שפיר מהני בו ס"ס וכמו דמוכח בהא דמתיר הרשב"א ספק דרוסה מכח ס"ס וא"כ בהך דסי' ל"ג וסי' ל"ד הדר קשה אמאי לא אמרינן ביה ס"ס אמנם זה אינו מוכרח דוודאי נוכל לומר דגם בספק נקובת הושט מודה הרמ"א דלא אמרינן ביה ס"ס כיון דהוא נבלה ויש ליה חזקת אינה זבוחה וכן משמע קצת לשון הרמ"א בסימן ק"י שהאריך בלשונו וכתב ונשבר או נשמט גפו ספק מחיים כו' ומשמע קצת דרק בכה"ג מקיל, ומה שהקשה הכו"פ מהא דמתיר הרשב"א והטור ספק דרוסה משום ס"ס אע"ג דיש לחוש בה דלמא נדרסה בסימנים והוי נבלה הנראה לתרץ באופן אחר, דהרי בחולין (דף נ"ג) אמרינן בסימנים עד שיאדימו סימנין עצמן וכתב שם רש"י וז' אבל משום האדמת בשר שכנגדן לא מטרפה דרוב סימנים קשים ואין ארס של דרוסה שולט בהם אבל אם האדימו הם עצמן הרי נגלה ששלט בהן הרי דקודם שראינו ששלט בהם איכא רובא דרוב סימנים אין דריסה שולט בהן וא"כ הא י"ל דס"ל להרמ"א דעיקר הדין דבדרוסה צריך לבדוק בסימנים אם לא האדימו הן עצמן ואמאי לא סמכינן על הרוב להתירה בלא בדיקה כלל ובפרט בנאבד בלא בדיקה וס"ל להרמ"א דהטעם משום דהוא כמו ספק בשחיטה דחיישינן למיעוטא משום חזקת אינה זבוחה וכמו דאיתא בגמ' (דף י') כל ספק בשחיטה פסול לאתויי ספק שהה ספק דרס וכתב שם הר"ן דאשמעינן רבותא דאע"ג דרוב פעמים שוחט שפיר מ"מ חיישינן ליה, הרי דבספק בשחיטה אסרינן גם במקום רובא וס"ל להרמ"א דמש"ה חיישינן בסימנים לספק דרוסה כיון דהוא נבלה הרי הוא כמו ספק בשחיטה וכיון דכל עיקר מה דחיישינן בדרוסה גם לסימנים הוא רק משום החזקה הא פשיטא דלא עדיף השתא מספק השקול בלא שום חזקה ולא לכאן ולא לכאן כיון דהעמדנו החזקה נגד הרוב וה"ל כפלגא ופלגא בלא חזקה וא"כ דרוסה בסימנים ה"ל ככל ספק טרפה הנולדה מחיים, ועיין בר"ן פרק א' דחולין שכתב מהא דאמרינן כל ספק בשחיטה פסול לאתויי ספק שהה ספק דרס למד הרבינו יונה לאסור בנמצא הגף שמוט ספק מחיים ספק לאחר שחיטה, ולכאורה הרי אינו מובן דספק שהה הרי ספק בשחיטה עצמה ואיכא חזקת איסור אינה זבוחה והאיך יליף מניה לספק שמוטת הגף דאינו רק ספק טרפה ועוד דהרי לכאורה מוכרחין אנחנו לומר דהא דאסרה הברייתא בספק שהה הוא רק משום הך סברא דהוא ספק בשחיטה דהרי בדף נ"א בההיא אימרא דהויא שדרא כרעא בתרייתא דהתירו משום דשגרונא שכיח הרי מוכרח דגם בספק טרפה הנולד מחיים מ"מ כל היכא דההיתר שכיח יותר מן האיסור אזלינן ביה לקולא וא"כ הא דמחמרינן בספק שהה והרי רוב פעמים שוחט שפיר ובע"כ מוכרחין אנו לומר גם לרבינו יונה דהטעם הוא רק משום חזקת איסור אינו זבוחה וא"כ האיך יליף מני' הר"י להחמיר בספק טרפה דלמא בספק טרפה מקילינן גם בספק השקול, אבל לפי"ז ניחא דבספק שהה כיון דרובן שוחטין שפיר רק שקלינן החזקת איסור אינו זבוחה להעמיד נגד הרוב מש"ה ס"ל לרבינו יונה דשוב ה"ל כספק טרפה כיון דכאן ג"כ נסתלק החזקה ע"י הרוב ומש"ה יליף מניה לאסור כל ספק טרפה הנולדה מחיים וכמו כן ס"ל להרמ"א דדרוסה גם בסימנים אינו רק ככל ספק טרפה הנולד מחיים והוכיח הרמ"א שפיר מדברי הרשב"א והטור שכתבו דבדרוסה יש מקום להתיר ע"י ס"ס דה"ה בכל ספק טרפה הנולד מחיים אע"ג דבעיקר הדין קיי"ל כרבינו יונה לאסרו מ"מ בהא דהחמיר עוד הרבינו יונה לאסור גם בספק נשמט הגף אע"ג דאיכא ס"ס ספק לאחר שחיטה ואת"ל מחיים דלמא לא ניקבה הריאה בהא לא קיי"ל כוותי' רק כהרשב"א והטור דשרי משום ס"ס אבל בספק נקב בושט והיכא דליכא רובא להתיר וכמו בהך דממסמס קועי' דמא י"ל דס"ל להרמ"א כיון דהוא נבלה לא מקילינן גם בס"ס ומש"ה מצריך שיהיה ניכר שנעשה שלא ע"י קוץ:
[ו]
גם עוד נראה לומר דאפילו אם נפסוק כהפוסקים דס"ל להתיר ס"ס אפי' במקום חזקת איסור גמורה וגם בספק במעשה השחיטה עצמה מ"מ ניחא הא דמחמיר רמ"א בספק קוץ ונאמר דעיקר הס"ס של בעל אוהל מועד אינו ס"ס גמור דכל נקב שנעשה בבהמה בחוץ יש לתלות יותר בקוץ מע"י חולי דיותר מצוי בעור הבהמה מבחוץ הכאה ע"י קוץ מחולי דכל ימיה באגמא היא אם לא היכא שראינו שהעור שלם מבחוץ והמכה היא רק בפנים באברי הבהמה אז הוא דתלינן דהוא ע"י חולי כיון דהעור שלם אבל כל שלא בדקנו אותה אם העור שלם וכ"ש היכא דראינו שאין העור שלם אז יש יותר לתלות בקיץ, וכן כתב להדיא הפר"ח בסימן מ"ב ס"ק ג' וכתב שכן משמע מדברי תשובת הרשב"א יעו"ש וא"כ י"ל דמש"ה לא מקרי כלל ס"ס גמור דאע"ג דמבואר בדברי התוס' כתובות (דף ט') דספק שמא באונס אע"ג דלא שכיח מ"מ מצרפינן ליה לס"ס כיון דאינו רוב גמור מ"מ הרי י"ל דשאני שם דנוכל לומר הס"ס ולהתחיל מקודם בספק אם תחתיו אם לאו תחתיו דהוא ספק השקול ומשוינן ליה עי"ז ספק השקול כפלגא ופלגא ומש"ה הספק השני דלמא נאנסה מכריע להקל אף ע"ג דאונס לא שכיח דלהכריע ספק השקול לאיזה צד מהני אפילו ספק דלא שכיח אם לא היכא דאיכא רוב גמור דאז לא נחשב לספק כלל דמיעוטא כמאן דליתא דמי אבל היכא דהספק הראשון שמוכרחין להתחיל בו הוא לא שכיח הא י"ל דכ"ע מודים דלא סמכינן עלי' דכל דלא שכיח א"כ הוא בעצמו אינו כדאי לעשות דבר וודאי לספק וסברא נכונה היא לחלק בין ספק ראשון לספק שני וא"כ בהך דטריפות הרי בע"כ צריך אתה להתחיל בספק שמא ע"י חולי ואח"כ הספק השני דאת"ל ע"י קוץ שמא לא ניקבו האברים דהרי אי אפשר להתחיל ולומר ספק לא ניקבו דאז לא תוכל לומר להספק השני את"ל ניקבו כו' דאם נקבו הרי הוא טרפה בכל אופן בין שיהיה ע"י קוץ בין ע"י חולי ובע"כ מוכרחין להתחיל בספק זה שמא הוא על ידי חולי וכיון דקוץ שכיח יותר מחולי א"א להתחיל בו ולעשותו ספק דתולין במצוי ומש"ה אין כאן ס"ס כלל ומש"ה החמיר הרמ"א בהך דממסמס קועי' גם בס"ס, והא דמתיר בסי' נ' נאמר דשם אין כוונתו לס"ס גמורה רק דהרי ידוע מחלוקת הראשונים בספק טרפה הנולדה מחיים דדעת התוס' ביבמות ובחולין ועוד פוסקים להקל משום דנשחטה הותרה ולא מחמרינן בספק רק בספק בשחיטה ולא בספק טרפה והא דחיישינן לכמה ספיקי וכגון בישב לו קוץ בושט או לספק דרוסה הוא משום דהאיסור שכיח יותר מן ההיתר ודעת הרבינו יונה והעומדים בשיטתו דספק טרפה הנולדה מחיים אסורה אם לא היכא דאיכא רגלים לדבר להיתר וכגון הך דבא זאב ונטל בני מעיים ובהא הוא דאמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת והא דספק שונרא ספק קניא תלינן בקניא משום דלא שכיח שונרא דדריס. וראייתו מהא (דדף נ"א) פריך ודילמא איפסק חוט השדרה ומסיק שיגרונא שכיח הרי דכל היכא דשקולים הם לחומרא ורק היכא דהיתר מסתבר יותר אז אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת ופסק הרמ"א בסי' נ' כרבינו יונה ועיי"ש בש"ך ס"ק ג' דרבינו יונה מפרש הא דאמר בגמ' כל ספק בשחיטה פסול דמשמע דרק ספק שחיטה הוא להחמיר משום חזקת אינה זבוחה זה קאי היכא דההיתר שכיח יותר ואז הוא דאינו אסור רק בספק בשחיטה. וא"כ הא י"ל דגבי נמצא נקב עד החלל דאינו רק טרפה נהי דזה לא מקרי ס"ס משום דהספק הראשון דשמא ע"י חולי לא שכיח מ"מ הרי בדרך כלל בהך עובדא הרי ההיתר מסתבר יותר מן האיסור דהרי הספק השני דאפי' ע"י קוץ דילמא לא ניקבו הדקין הוא ספק השקול והרי הוא כפלגא ופלגא וא"כ המיעוט דשמא הוא ע"י חולי הא מוכיח על ההיתר יותר מן האיסור ונהי דלא מקרי ס"ס כיון דהספק הראשון לא שכיח מ"מ לגבי ספק טריפה לא בעינן כלל שיהי' ס"ס רק שיהי' ההיתר שכיח יותר משו"ה מהני גם בכה"ג אבל בהך דמסמס קועי' דמא דהוא ספק נקובת הושט דהוא נבילה והרי הוא ספק בשחיטה דלא מהני בו מה דמסתבר ההיתר יותר ואי אפשר להתירו רק ע"י כללי ס"ס וכיון דבכה"ג דהספק הראשון לא שכיח לא מקרי ס"ס משו"ה אוסרו הרמ"א, וא"כ הא ניחא הכל דבצוארו מלוכלך אסור גם בספק קוץ כיון דההכאה הי' מבחוץ שכיח קוצים יותר וכן הא דכתב הרמ"א בסי' ל"ד דהא דניקבה הקנה כשר הוא דוקא בידוע שע"י חולי נאמר דהרמ"א איירי בסתם שחיטה שלא בדקו קודם השחיטה את עור הצואר מבחוץ אם הוא שלם ממש ואין בו נקב משהו דאז שכיח יותר קוץ דאם בדקו אותו ונמצא העור שלם מבחוץ בלא שום נקב זה נקרא ידוע שע"י חולי דיותר יש לתלות בחולי מבקוץ מדאין בו נקב מבחוץ, והא דכתב הרמ"א בסימן ל"ג דאם יש להסתפק בקוץ אסור אפי' ניקב הפנימי דאין לושט בדיקה מבחוץ הא ג"כ ניחא דאע"ג דהעור מבחוץ שלם מ"מ בושט דאכלי בי' שכיח קוץ יותר מע"י חולי וכמש"כ שו"ת חוט השני ומשו"ה ליכא ס"ס והוא לכאורה תירוץ נכון. ועיין בכו"פ סימן ל"ג ס"ק ד' ובסימן מ"ט ביאר כוונתו יותר שכתב ג"כ ליישב קושית הט"ז בסתירת הרמ"א דעיקר ס"ס של בעל אוהל מועד אינו ס"ס גמור דהכל משם אחד ומשו"ה לא סמך הרמ"א עליו רק בספק טריפה ולא בספק נבילה והוא קרוב לדברינו רק דעל מה שכתב דהוא משם אחד השיג בחוות דעת בכללי ס"ס יעו"ש ולפמש"כ ניחא הכל:
[ז]
ועכ"פ נהדר לדידן דלפי הני שני תירוצים שכתבנו ליישב דברי הרמ"א ניחא דלענין ספק נקובת הושט שפיר מחמיר הרמ"א אפי' אם אינו רק ספק קוץ. אמנם כל זה הוא רק אם נאמר דלגבי ספק נקובת הושט שייך לומר חזקת איסור של אינו זבוחה אבל הרי כבר ביררנו למעלה בסי' כ"א דלענין הלכה למעשה לפי האמת דאזלינן בתר רובא ומחזקינן כל בהמה בחזקת ודאי כשירה כל זמן שלא נתחדש בה ריעותא ואוכלין מחלבה משו"ה אע"ג דאח"כ נתחדש בה ריעותא ואפי' בכה"ג דנתחב לה קוץ בושט והוציאו מיד ולא ראינו עד היכן נתחב מ"מ חזקת איסור אינה זבוחה לא שייך בה ואינה רק כספק טריפה בלי שום חזקה דנוכל להתירו היכא דיש רגלים לדבר להיתר יותר מלאיסור וגם נוכל להתירו משום ס"ס גם להפוסקים דס"ל דאין מתירין ס"ס במקום חזקת איסור יעו"ש מילתא בטעמא וא"כ הני שני תירוצים אינם ובפרט היכא דיש להסתפק גם בספק שמא ע"י חולי נתבאר שם דלכ"ע לא שייך בחזקת איסור יע"ש:
[ח]
וע"כ נראה יותר ליישב דברי הרמ"א באופן אחר ויתיישבו נמי דברי הנקה"כ מה שכתב לתרץ משום דכיון דניקב קרום א' בושט שכיח יותר שינקב גם השני וכבר כתבנו לעיל דדבריו נפלאו דמה יענה על הא דסי' ל"ד דגם בנקב בקנה מצריך הרמ"א שיהי' ידוע דהוא ע"י חולי. וע"כ נראה דבסי' נ"ג כתב הרמ"א דבין נשמט הגף ובין נשבר הגף יש לחוש שמא ניקבה הריאה ואין אנו בקיאין לבודקו וטרפה וכתב הרמ"א דאם נשמט ספק מחיים ספק לאחר שחיטה דאסורה ולא שרינן מטעם ס"ס ספק לאחר שחיטה ואת"ל מחיים שמא לא ניקבה הריאה דהוא ספק חסרון ידיעה אבל בנשבר הגף כיון דיש פוסקים דס"ל דבנשבר לא חיישינן כלל לניקבה משו"ה אע"ג דפסקינן להחמיר דחיישינן מ"מ מכשרינן בס"ס גם בחסרון ידיעה. וא"כ הרי לכאורה קשה הא דבקוץ שניקבה עד החלל הרי עפ"י דינא דגמ' חיישינן לי' שמא ניקבו הדקין וכדאיתא בגמ' (דף נ"ג) א"כ האיך כתב הרמ"א בסי' נ"א להכשיר בספק חולי משום ס"ס והרי הך ספק השני דשמא לא ניקבו הדקין הוא ספק חיסרון ידיעה ומה בין זה לספק נשמט הגף דלא שרינן משום ס"ס ואם היינו יכולין לומר דהא דמכשיר בסי' נ"א איירי באיכא הפסד מרובה הי' ניחא דהרי כתב הש"ך בסי' נ"ג דבהפ"מ גם הרמ"א מודה דשרינן ס"ס גם בחיסרון ידיעה רק זהו דוחק גדול לומר כן דהרמ"א כתב סתמא להכשיר ובודאי משמע גם בלא הפסד מרובה כלל, וע"כ נראה דבחולין (דף נ"ג) דאמרינן בקוץ עד שתנקב לחלל ופרש"י וז"ל עד שתנקב לחלל יש לחוש שמא ניקבו הדקין ובבדיקה א"א שאין נקב דק ניכר בהם הרי דס"ל לרש"י דמדאמר בגמ' סתמא עד שתנקב לחלל משמע דבכה"ג ודאי טרפה ולא מהני לי' בדיקה כלל מדלא אמר בגמ' תבדק דס"ל דעפ"י דינא דגמ' הוא טרפה דגם בזמן הגמ' לא סמכו בטריפות זו על הבדיקה והרא"ש כתב שם בשם בה"ג דעפ"י דין הי' מהני גם לזה בדיקה והב"י בסימן נ"א הביא עוד פוסקים דס"ל כרש"י וע"כ הכריע להלכה כן. וא"כ הרי ניחא הא דפסק הב"י בסימן מ"ט והרמ"א בסימן נ"א כבעל אוה"מ להתיר משום ס"ס דס"ל דבזה לא מקרי חיסרון ידיעה מה דלא נוכל לידע אם ניקבו הדקין כיון דגם בזמן הגמ' לא היינו סומכין בזה על הבדיקה לפרש"י והרי עדיפא מזה כתבו בשו"ת משאת בנימין סימן נ' דגם היכא דעפ"י דין מהני ליה בדיקה רק דאנן לא בקיאין בבדיקה דלא מקרי חיסרון ידיעה כיון דעתה גם חכם גדול לא יסמוך על בדיקתו והרי הוא כנאבדה הריאה וחלק בזה על מה שמטריף הרמ"א בנשמט הגף ספק מחיים. וא"כ הרי י"ל דגם הרמ"א דלא ס"ל כן ואוסר בנשמט הגף מ"מ גם הוא לא החמיר רק שם דעפ"י דין דגמ' מהני לי' בדיקה כיון דהוא באבר אחד רק דאנן לא בקיאין בבדיקה אבל בקוץ שניקב עד החלל דלדעת רש"י לא מהני לי' בדיקה כלל גם הרמ"א מודה דזה לא מקרי חיסרון ידיעה ומשו"ה פסקו שפיר להתירו משום ס"ס. ואע"ג דכל זה אינו רק לרש"י אבל לדעת הבה"ג והרא"ש הא גם בזה מהני בדיקה עפ"י דין ורק אנן לא בקיאין ושוב מקרי חיסרון ידיעה. לדעת הרמ"א מ"מ כיון דעיקר הכלל דס"ס של חיסרון ידיעה הוא להחמיר אינו אלא חומרא בעלמא ובהפ"מ גם הרמ"א מתירו ומשו"ה בנשבר הגף כיון שיש פוסקים המכשירין אותו מקיל הרמ"א, א"כ הא פשיטא דגם בהך דניקב עד החלל דנוכל לסמוך על דעת רש"י והעומדים בשיטתו דזה לא מקרי חיסרון ידיעה והרי הוא ק"ו מהך דנשבר הגף. אבל בהך דסי' ל"ד דניקבה הקנה וכן בממסמס קועי' דמא דמצריך שם הרמ"א שיהי' ידוע דנעשה ע"י חולי דעפ"י דינא דגמ' הרי הי' לי' בדיקה שפיר דלא מבעיא בעוף הרי יכול לשחוט רק הקנה ויבדוק הושט מבפנים אלא דאפי' בבהמה דמוכרח לשחוט גם הושט מ"מ הרי יכול לשחוט למטה ממקום המלוכלך או למטה מהנקב שבקנה ולבדוק אח"כ הושט שכנגד אותו מקום דהרי בממסמס קועי' א"צ לבדוק בושט רק נגד אותו מקום המלוכלך וכמש"כ הטור בסימן ל"ג ורק דאנן לא בקיאין בבדיקת הושט משום דאינו מקום ידוע ממש בצימצום כל שהוא רק צריך לבדוק נגד כל אותו המקום מש"ה מקרי שפיר לדעת הרמ"א חסרון ידיעה וא"כ הרי הוא כספק נשמט הגף מחיים דאוסרו הרמ"א גם בס"ס ומיושב היטב פסקו של הרמ"א. ומש"ה לא הוקשה כלל להנקה"כ ובעל חוט השני מדברי הרמ"א דסי' ל"ד ורק מהך דסי' ל"ג הוקשה להם דכתב שם הרמ"א דאם הוא ספק קוץ או חולי אפילו לא ניקב רק הפנימי אסור דחיישינן שמא ניקב גם החיצון וושט אין לו בדיקה אלא מבחוץ והרי שם בוודאי דלא שייך כלל סברא דחסרון ידיעה דהרי במקום ידוע ומצומצם גם אנן בקיאין בבדיקה וכמש"כ הש"ך שם דמש"ה כתב שם הרמ"א דברים אלו בניקב הפנימי דאם נמצא הנקב רק בחיצון היה כשר גם לדידן דיבדוק הפנימי נגד אותו נקב שבחיצון וא"כ הא דלא מהני בדיקה בהחיצון אינו משום חסרון בקיאתנו רק משום דחשש להפוסקים דגם לנקב אין לושט בדיקה מבחוץ ולדידהו הרי עפ"י דינא דגמ' לא מהני לי' בדיקה כלל וא"כ הא לא גרע מקוץ שניקב עד החלל וליתכשר משום ס"ס ואחרי שבדקנו ולא נמצא בו נקב יתכשר, זהו דהוקשה לו להנקה"כ ועל זה שפיר תירץ הנקה"כ דכיון דכבר ניקב עור אחד של הושט אם נימא דהי' ע"י קוץ שכיח יותר שינקב גם החיצון או כמו שתי' החוט השני דבושט דאכלי בי' שכיח קוצים יותר וכמו שהסברנו תירוצם לעיל או נצרף השני תירוצים יחד וכמו שכתבנו למעלה ומיושבין היטב דבר הנקה"כ וחוט השני:
[ט]
ואם נאמר כן הרי יצא לנו דבממסמס קועי' הרי לא שייך לא סברתו של הנקה"כ ולא סברתו של החוט השני ושוב אין לנו שום טעם להחמיר בו היכא דאיכא ס"ס רק משום סברא דחסרון ידיעה וא"כ הרי י"ל דגם הרמ"א לא כתב בסי' ל"ד דבממסמס קועי' דמא אסור אפי' בספק קוץ רק במקום שאין הפסד מרובה אבל אי איכא הפ"מ גם הרמ"א מודה דשרי ע"י ס"ס, דהרי דכוותי' כתב הרמ"א בסי' נ"ג לאסור בספק נשמט הגף מחיים או אחר שחיטה אע"ג דאיכא ס"ס וכתב שם הש"ך דבהפ"מ מודה הרמ"א דשרי וראיתו ברורה דהרי הרמ"א בעצמו כתב כן להדיא בסימן ק"י משום דבמקום הפ"מ מכשרינן בס"ס גם בחסרון ידיעה וא"כ ה"ה הכא, ועוד יותר דהרי חזינן דבנשבר הגף מכשיר הרמ"א גם בלא הפ"מ לסמוך על ס"ס דחסרון ידיעה וטעמו כיון דאיכא פוסקים המכשירין לגמרי בנשבר הגף בלא ס"ס משו"ה גם אנן סמכינן להתירו לכה"פ במקום ס"ס וא"כ גם בהך דממסמס קועי' דמא הרי גם כן מצינו חולקים על עיקר הדין והוא דעתו של הריב"א והרא"ש שהבאנו בראש הקונטרס דס"ל דגם בודאי ע"י קוץ אין לחוש לנקב בושט כלל ומהרש"ל ביש"ש כתב דכן נראה לו עיקר ואע"ג דהיש"ש כתב דלמעשה קשה לו להתיר מ"מ הרי ודאי דשוב יש מקום להתירו ע"י ס"ס גם בחיסרון ידיעה ואע"ג דחזינן דהרמ"א לא ס"ל כן דהרי אוסר להדיא בממסמס קועי' דמא גם בספק ע"י קוץ וטעמו צ"ל דס"ל לעיקר הלכה כדעת רש"י דצריך בדיקה גם מנקב ומש"ה החמיר בו יותר מבנשבר הגף מ"מ בהפ"מ לכאורה נראה דיש מקום לצדד ולהקל בספיקו היכא דיש עוד סברא לצרף לו ולהקל ובפרט בנאבד הושט אח"כ דיש מקום לצרף עוד מה שהעיר הפרי מגדים בסי' נ"ג יעו"ש שנסתפק בכל מקום דמחמירינן משום ספק חסרון ידיעה דאם נאבד אח"כ דשוב יש מקום לומר להקל דשוב לא מקרי חסרון ידיעה ובפרט בנ"ד דכבר נתערב באחרים ואין כאן איסור רק משום סברא דחהר"ל לא בטל וכבר ידוע דעת כמה פוסקים דס"ל דמחוסר בישול לא מקרי כלל חהר"ל א"כ בודאי נראה דיש מקום להקל בו וכהוראת המורה להתיר: