בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
תשובות · סימן א
יחקור בהא דקי"ל רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ומהאי טעמא מכשרינן במצא גדי שחוט האיף הדין בנגנבו גדייו ומצאן שחוטין, וגם יבאר בבעה"ב שמצא בהמתו בביתו שחוטה בלא רשותו אי מותרת או לא:
[א]
במסכת חולין (דף י"ב) הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטין כו' ר' חנינא בנו של ר' יוסי הגלילי מתיר, וכתבו התוס' בד"ה הרי שאבדו דה"ה נגנבה דחשוד על הגניבה אינו חשוד על השחיטה, ובתוספתא קתני לה בהדיא נגנבה לו תרנגולת ומצא שחוט דכשר. וכן כתבו התוס' במסכת ב"מ (דף כ"ד) וכן כתב הרא"ש בחולין שם והרמב"ם בפרק רביעי מה' שחיטה הלכה ח' כתב אבדו לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית כשר, ומדבריו הרי משמע להדי' דבנגנבו ס"ל דאסורה מדהשמיט לדברי התוספתא ולא כתב רבותא יותר. והנה לכאורה עפ"י הסברא החיצונה צ"ע דעתו גם בלא דברי התוספתא דמאיזה טעם תהי' אסורה. והרי זהו כלל גדול בכל התורה דחשוד על איסור אחד אינו חשוד על שארי איסורים ופשיטא דה"ה שחיטה וכמו שפסק הרמב"ם בפי"א מה' עדות הלכה ז' וז"ל שם, עד אחד נאמן באיסורים אע"פ שהוא פסול לשארי עידות שהרי רשע בעבירה ששחט שחיטתו כשירה ונאמן לומר כהלכה שחטתי, וכ"כ בפרק רביעי מה' שחיטה הלכה ט"ו דהפסול לעדות בעבירה מן העבירות הרי זה שוחט בינו לבין עצמו, וא"כ אמאי נאסור בנגנבה, ולכאורה הי' נ"ל בדעתו דאזל לשיטתו דמחלק בין חשוד למומר דבמומר לשארי עבירות הא ס"ל להרמב"ם דצריך בדיקת סכין מקודם כמו במומר לאכול נבילות לתיאבון ואם לא בדקו לו סכין ס"ל דגם בדיעבד אסור ומש"ה בנגנבה ס"ל לאסור דהרי אין מקום להתיר רק במקום דרוב גנבי ישראל ובודאי דמסתמא אין לנו לתלות הגניבה באחד שגנב באקראי ובודאי מסתמא גנבוה הגונבים בקביעות וס"ל דהם בכלל מומר לאיסור גניבה ומש"ה אסורה לשיטתו (ועיי' בסי' ב' בש"ך ס"ק י"ח ובט"ז שם). אמנם הרי בתוספתא מבואר להדיא דגם נגנבו כשר ובודאי קשה מדוע דחאה הרמב"ם מהלכה, ואם נאמר כמש"כ משום דתלינן הגניבה במומר לגניבה א"כ הרי עוד תוסיף הקושי' על הרמב"ם גם על דינו השני דמצריך במומר לא' משארי עבירות בדיקת סכין דלפ"ז הא מוכרח מהתוספתא דאפילו במומר לגניבה א"צ בדיקת סכין ובע"כ ההכרח לומר בדעת הרמב"ם דלא מקרי מומר רק אם הוא פורק עול של האיסור לגמרי מעליו אבל גגב סתם אינו בכלל מומר דא"צ בדיקת סכין. והא דלא פסק הרמב"ם כהתוספתא הנראה לומר טעם אחר בזה:
[ב]
ואשר נראה לומר בדעתו ז"ל דס"ל דהרי עיקר הסברא דקיי"ל. רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם וגם מחזקינן ליה דבודאי בדק הסכין ושחטה בהכשר וכהלכה הרי עיקר יסודו משום חזקת כשרות דכל ישראל הם בחזקת כשרים ומש"ה בכל מעשה כיון שיודעים אנחנו שישראל עשאה וכגון בעיר שרובה ישראל יש לנו לומר דבודאי נעשה כדין וכהלכה ומש"ה במצא בהמה שחוטה אמרינן דאם לא היה מומחה לא הי' שוחט משום דהי' חושש לאיסור נבלה וכמו שכתבנו (בסימן ) דזהו דעתו של הרמב"ם בהך כללא דרוב מצוים אצל שחיטה מומחים הם יעו"ש. וס"ל להרמב"ם דלא אמרינן סברא זו רק היכא דנוכל לומר דזה המעשה עצמה שאנו דנין עלי' היה הכל עפ"י דין תורה בלי שום איסור, אבל היכא דבמעשה זו של אותה השחיטה עצמה עבר עבירה ועשה שלא כדין בזה ששחט אותה שוב אין לנו הוכחה גמורה דהשחיטה הי' כדין וכהלכות שחיטה, והא דקיי"ל דחשוד על איסור א' נאמן על שארי איסורים זהו במעשה אחרת וכגון מי שחשוד על הגניבה ושחט בהמה של עצמו דהשחיטה היא בהיתר שפיר סמכינן עליו דהא לא אבד חזקת כשרות דידי' לגבי איסור נבילה, אבל השוחט בהמה גנובה דמעשה השחיטה היא באיסור גניבה שוב חיישינן על אותה מעשה עצמה דלמא עשה בה עוד איסור אחר ושחט גם בלא ידיעת הלכות שחיטה ובלא בדיקת סכין. דהרוח שטות הנכנס להעובר עבירה בעת עשיית האיסור לא גדרו בו חכמים לומר עד פה יבא ולא יוסיף. ודעביד הא אכיל הא. ועל אותה שעה לא שייך בו חזקת כשרות כלל. ודוגמא לזה מצינו בכתובות (דף ט') דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו באשת כהן דליכא רק ספק א' אם זינתה תחתיו או קודם שנתארסה והקשו התוס' בד"ה לא צריכא דנוקי אותה על חזקת הותר לכהונה ומקודם שנתארסה נבעלה ותירצו דיש להעמידה על חזקת בתולה ועכשיו נבעלה והקשה הפ"י במסכת גיטין (דף י"ז) דנוקים אותה על חזקת כשרות ולא זינתה בעודה א"א ותי' דכיון דבודאי זינתה ועשתה איסור דהרי גם אם היתה פנוי' אז עשתה ג"כ איסור שוב לא אלים חזקת כשרות דידה להוציא מחזקת בתולה ויש לחוש דלמא השתא משנתארסה נבעלה, הרי דכתב להדיא כסברתנו וכמו כן גבי שחיטה כל שעשה איסור בהשחיטה שוב לא אלים חזקת כשרות דידי' להוציא מחזקת איסור אינה זבוחה שיש להבהמה בחיי'. ועיין עוד בסנהדרין (דף כ"ה) גבי פסולי עדות הוסיפו עליהם החמסנין והקשו התוס' דליפסלו מדאורייתא דהא עוברים על לא תחמוד אע"ג דיהיב דמי דהא אמרינן בב"מ לא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו ומשמע דהאמת אינו כן. וכבר נתקשו רבים על התוס' דהרי כיון דהעולם טועים וסוברים דבדיהיב דמי ליכא לא תחמוד ממילא כשרים הם לעדות ועיי' באו"ת סי' ל"ד שביאר כוונת התוס' בזה דהרי וודאי דלאו כ"ע טועים ולא גמירי דינא ויש מי שיודע האמת דגם בדיהיב דמי איכא לא תחמוד ורק דיש להכשירו משום חזקת כשרות דמסתמא אינו יודע האיסור בזה אבל השתא דפסלוהו מדרבנן ומוכרח דזה גלוי לכל דלכה"פ איכא איסורא מדרבנן בזה גם ביהיב דמי א"כ הרי ממילא יש לנו לפוסלו מה"ת מספק דלמא ידע האיסור שיש בו מדאורייתא דלא שייך להעמידו על חזקת כשרות כיון דבאותו מעשה עצמו עבר בודאי לכה"פ על איסור דרבנן ממילא יש לחוש עליו דלמא עבר בו גם על דאורייתא. ועיי' בסוף נדרים בהאי נואף דאמר להבעל לא תיכול מנהון דטעמינהו חוויא ואמר רבא איתתא שרי אם איתי' דעביד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות דכתיב כי נאפו ודם בידיהם ופריך פשיטא מהו דתימא איסורא עביד והאי דאמר ליה דניחא ליה דלא לימות בעל דתהוי אינתתי עלוי' מים גנובים ימתקו כו' קמ"ל. ופירשו התוס' שם דפריך פשיטא דסתם נואף חשוד על שפיכת דמים. ולכאורה דבר זה לא שמענו מעולם שהחשוד על. ניאוף יהי' חשוד על ש"ד ובודאי דאינו חשוד. רק הברור דכוונת התוס' הוא דנואף חשוד על ש"ד הנוגע להניאוף שלו וכגון להרוג בעלה כדי שתהא שכיחא לי' ולא דחשוד על ש"ד גרידא וזהו דמשני הגמרא דס"ד דניחא לי' דלא לימות כי היכי דלהוי מים גנובים וא"כ אין הש"ד נצרך לניאוף שלו ועל ש"ד גרידא לא חשוד, וא"כ שוב אין קושיא על הרמב"ם מהתוספתא די"ל דהתוספתא אתי' כמ"ד בב"ק (דף סו) דסתם גניבה יאוש בעלים וגם ס"ל להתוספתא יאוש כדי קני וא"כ הרי לא עשה שום איסור בשחיטתו דשלו הוא טובח (והא דחייבה התורה לגנב ד' וה' נוקים דאיירי בידעינן דלא נתייאש) ובמה שמקודם עבר על איסור גניבה הרי בזה לא אבד חזקתו דכשרות לגבי איסור נבילה ומש"ה מכשרי התוספתא גם בנגנבה. אבל לפי מה דקיי"ל דיאוש כדי לא קני ונמצא דהשחיטה עצמה היה באיסור גניבה מדאורייתא וכמו דאיתא בב"ק (דף ס"ה) דמשו"ה חייב בטביחה ארבעה וחמשה משום דשנה בחטא או נשתרש בחטא שפיר ס"ל להרמב"ם דאסורה מספק וכמו שנתבאר:
[ג]
והנה אחרי שישבנו דברי הרמב"ם בסברא הנראה לחקור מאין יצא לו סברתו זאת מהגמרא. והנראה ראייה לדבריו מהא דאיתא (חולין י"ב) מצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם וכתבו התוס' בד"ה או דבתחילה תני מצא תרנגולת שחוטה די"ל דהבעלים בעצמם שחטוה והדר תני רבותא יותר דאפילו אמר לשלוחו צא ושחוט והלך השליח ומצא שחוט דבודאי נשחטה שלא ברשות אפ"ה חזקתו שחוט. ובודאי דלכאורה קשה דלרבותא זו למה נקטה הברייתא באופן דהבעלים אמרו לשלוחם והשליח מצא שחוט והרי בקצור הוה ליה למיתני דהבע"ב שמצא בביתו בהמתו שחוט חזקתו שחוט ולאיזה ענין נזכר כאן בברייתא מעשה השליחות כלל. והנה עוד איתא שם בגמ' דאמר רב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך [פי' הבעה"ב] ומצאו שחוט חזקתו שחוט ואם אמר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום אינו תרום דאין חזקה שליח עושה שליחותו וחיישינן דלמא אינש אחרינא תרם ושחיטה אי נמי אינש אחרינא שמע ואזיל שחט רוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם. וס"ל להרמב"ם דמש"ה נקטה הברייתא רק באמר לשלוחו דרק מש"ה כשירה דאחזוקי אינשי ברשיעא שילך ויהרוג בהמתו של חבירו לא מחזקינן ותלינן דאחרינא שמע כשצוה הבעה"ב להשליח לשחוט ואזל איהו ושחט ומש"ה כשירה אבל אם לא צוה הבעה"ב כלל לשחוט רק אחד בא ושחטו שלא ברשותו לגמרי לא סמכינן כלל על סברא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם כיון דבמעשה זו של השחיטה קעביד איסורא דהרי הוא גזלן או מזיק ממון חבירו במזיד, ומהך ברייתא דנקטה רק באמר לשלוחו נסתייעו טובא דברי הרמב"ם. שוב מצאתי בספר יראים סי' קל"ז שכתב להדי' כמו שכתבנו וז"ל ומדאמר רב נחמן טעמא דאינש אחרינא שמע ואזל ושחט למדנו דלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם אלא היכא דאיכא למתלי ולמימר דהאי דשחט לאו גזלן הוא דברשות בעלים שחט אבל אי ליכא למתלי בשוחט שלא בגזל בההוא לא אמרינן רוב מצוין מומחים הם דחשוד לגזול חשוד לשחוט שלא בידיעת ה' שחיטה עכ"ד הרי להדיא כמש"כ. הן אמת דראייתו של ספר יראים מהא דאמר רב נחמן אי נמי אינש אחרינא שמע יש לדחות בפשיטות ונאמר דגם בשוחט לגמרי שלא ברשות מ"מ אמרינן ביה רוב מומחין הם והא דקאמר ר"נ א"נ אינש אחרינא שמע לא דיסוד ההיתר תלוי בזה רק לרבותא נקטי' דבלא הך סברא דאינש אחרינא שמע לא הי' מקום לחוש בו כלל ובודאי היינו מכשירין אותה כיון דהבעה"ב צוה לשלוחו לשחוט והשליח הוא מומחה ואח"כ מצאו הבע"ב שהוא שחוט א"כ מאין לנו להסתפק דלמא אינש אחרינא שחטה שלא ברשות לגמרי ובודאי תלינן דהשליח שחטה. דעד כאן לא מספקא לן בעלמא אי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו או לא רק באומר לשלוחו לעשות לו דבר ואינו ידוע כלל אם נעשה אותו דבר וכגון באומר לשלוחו צא ותרום ולא ידעינן אם תרם או לא או באומר צא וערוב עלי ולא ידעינן אם עירב או לא וכדומה ועל זה הוא דנחלקו אי אמרינן בי' חזקה שליח עושה שליחותו או לא. אבל אם ראינו אח"כ דנעשית אותו מעשה וכמו בשחיטה דרואים עתה שהיא שחוטה הרי י"ל דבכה"ג לא הי' לנו מקום להסתפק כלל דלמא אחר שחטו שלא ברשות לגמרי ועיקר מקום שיש להסתפק בזה הוא רק משום דלמא אינש אחרינא שמע כשצוה הבעה"ב לשחוט ומש"ה הלך הוא ושחט כיון דידע דזהו רצון הבעה"ב והא דאוסר רב נחמן גבי מצא תרום הוא ג"כ רק משום הך סברא דלמא אינש אחרינא שמע ובלא"ה לא הי' חושש וזהו דקאמר רב נחמן דאפ"ה כשרה דאפילו אם יבא לחוש לזה דלמא אינש אחרינא שמע מ"מ כשירה דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם. וא"כ אין מזה ראי' להרמב"ם. אבל מהברייתא דנקטה היתרא רק באמר לשלוחו ולא נקטה רבותא יותר בבעה"ב שבא ומצא בהמתו שחוטה דכשרה מוכח שפיר דעיקר ההיתר הוא רק משום דתלינן דלמא אינש אחרינא שמע אבל בודאי שחט שלא ברשות אסורה
[ד]
אמנם עדיין לא נסתייעו מזה דברי הרמב"ם לגמרי וקושי' זו יש ליישבה גם להתוס' והרא"ש דס"ל להכשיר גם בנגנבה דהם ס"ל דאע"ג דבמעשה זו של השחיטה עבר על איסור גניבה מ"מ שפיר אמרינן בי' רוב מומחין הם דחשוד על גניבה לא חשוד אנבילה ואפילו במעשה אחת והא דמוכח דאם לא הי' אומר לשלוחו היתה אסורה יתרצו בסברא אחרת. דהב"י בסי' א' הביא דברי בעל העיטור שכתב וז"ל איכא מאן דאמר דוקא אבדו לו גדיו אבל לא אבדו לו גדיו לא דבעל דבבי' הוא דאזקי' ולא דייק לן מדקתני הרי שמצא תרנגולת שחוטה והא דקתני אבדו אורחא דמלתא נקט. והנה הך סברא דהיש אומרים שהביא בעה"ט אינו כסברא הנ"ל שכתבנו להרמב"ם וספר יראים וגם הם מודים להתוס' דגם נגנבה שרי ורק בשוחט שלא ברשות ס"ל דאסורה וטעמם דהרי הסברא דרוב מומחין הם הוא משום דכל ישראל הם בחזקת כשרות מובדלים מאיסור נבילה ואם לא הי' מומחה לא הי' שוחט. וזה שייך בסתם שחיטה שבעולם דמסתמא כוונתו בשחיטתו להתירה באכילה אבל השוחט בהמת חבירו שלא ברשות הרי חזינן דמזיק הוא דכל שוחט הוא מקלקל כדאיתא בחולין (דף ח') וא"כ מנ"ל דהוא מומחה דלמא באמת רצה לנבל לו בהמתו שתיאסר עליו כיון דחזינן דשונא הוא לו ורוצה להזיקו ודלמא נתכוון להזיקו יותר ולהפסידה לגמרי ממנו ומש"ה אינה מותרת רק באמר לשלוחו דאז תלינן דאינש אחרינא שמע ואזיל ושחט ולא נתכוין כלל להזיקו ושוב הדרינן לכללא דרוב מומחין הם. ולפ"ז הרי יש לומר דגם התוס' והרא"ש שכתבו להיתר בנגנבה מ"מ בשוחט בהמת חבירו שלא ברשות והניחה שם אפשר דמודים דאסורה ולא מכשרי רק בנגנבה דהגנב הרי נתכוין בשחיטתו להתירה באכילה ולא להזיק לחבירו אבל שוחט שלא ברשות דמכוין להזיק אפשר דאסור. והנה הבעל העיטור הא חולק גם על סברא זו ומתיר גם שלא ברשות וראייתו מהא דקתני הרי שמצא תרנגולת שחוטה. ולא זכיתי להבין כונתו דהרי י"ל דהבעלים בעצמם שחטוה וכמש"כ התוס' ולא נתכוין שום אדם לקלקלה. ואין לומר דהבעה"ט מפרש דמדנקט הברייתא סתמא הרי שמצא תרנגולת שחוטה ומפרש לה דהבעלים מצאו תרנגולת שלהם שחוטה ויצא לו לפרש כן דאל"כ תקשה מהך ברייתא לרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור ומוכרח דהבעלים בעצמם מצאוה ומכירים אותה בטביעת עין (ועיין בט"ז סי' א') ומדרב נשמע גם לדידן דאפילו בשלא ברשות כשרה דבזה הא לא פליגי אמוראי, זה אינו דהרי דעת בעה"ט דשחיטה הוי סימן וכמו דמבואר בסימן ס"ג וא"כ לשיטתו הא ליכא משום בשר שנתעלם מן העין ואם כן שוב נוכל לפרש דמצא תרנגולת שחוטה של אחר וכשרה דתלינן דהבעלים שחטוה. ועוד דאם נפרש דקאי על בעה"ב שמצא תרנגולתו שחוטה שלא ברשות א"כ מה הוא דמסיים הברייתא או שאמר לשלוחו צא ושחוט והרי זה ידעינן מק"ו דרישא והסיפא היא משנה שאינה צריכה לגמרי, רק זה יש לישב דבעל העיטור מפרש סיפא דקתני האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט דלא כמש"כ התוס' שם דהשליח מצא שחוט רק מפרש דקאי על בעה"ב דהבע"ב מצאו שחוט והשליח אינו לפנינו לשואלו, דומיא להא דאיתא שם בגמ' בסמוך בבעיא דרב נחמן האומר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט מי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו דקאי על בעה"ב וכמו כן מפרש להברייתא וא"כ הא י"ל דלרבותא נקטה אמר לשלוחו דאיירי דידוע דהשליח אינו מומחה ואילו שחטה בעצמו בודאי אסורה וקמ"ל דלא חיישינן דהשליח בעצמו שחטה כיון שהרשהו בעה"ב רק תלינן דבודאי צוה למומחה אחר לשחוט וא"כ זהו רבותא יותר משוחט לגמרי שלא ברשות ואין אנו יודעין מי הוא אם הוא מומחה או לא ושפיר נוכל לפרש רישא דמצא תרנגולת דקאי על בעל הבית כבעל העיטור. אמנם בתוספתא דחולין איתא מצא תרנגולת שחוטה או שנתן לאחד מן השוק לשחוט ואינו יודע מה טיבו הולכין אחר הרוב ומכאן הא מוכח דשלא ברשות לגמרי אסורה מדנקט רק בגווני ששחט ברשות:
[ה]
ובמה שנתבאר למעלה להרמב"ם וספר יראים דבדוקא נקטה הברייתא אמר לשלוחו אבל בלא"ה הי' אסורה מיושב אצלנו מה דיש לדקדק קצת שם (באותו דף) דקאמר רב ראה אחד ששחט אם ראוהו מתחילה ועד סוף מותר ואם לאו אסור ופריך במאי עסקינן אי דידעינן דלא גמיר פשיטא ואי דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר נימא רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם מי לא תניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה בשוק או שאמר לשלוחו צא ושחוט והלך ומצא שחוט חזקתו שחוט אלמא אמרינן רוב מומחין הם, ולכאורה יש לדקדק קצת מאי מוכיח והרי הך ברייתא איירי בעוף וכמו דתני הרי שמצא תרנגולת ונימא דס"ל להך ברייתא דאין שחיטה לעוף מן התורה דהרי אשכחן כמה תנאי דס"ל כן שם (דף כ"ח) ובמסכת נזיר (דף כ"ט) מוקי ר"ל להמשנה דהאיש מדיר את בנו בנזיר כמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה ומש"ה אע"ג דלא אמרינן רוב מומחין הם ואינו רק ספק אם שחטה מומחה ונשחטה כהוגן או לא מ"מ מותרת וככל ספק דרבנן להקל אבל בבהמה וכן בעוף לדידן דקיי"ל דיש לו שחיטה מן התורה שפיר מצריך רב ראוהו מתחילה ועד סוף. אבל לפי מש"כ ניחא שפיר דהגמ' מדקדק דהא דהברייתא מתרת הוא משום דס"ל רוב מומחים הם מדנקטה הברייתא או שאמר לשלוחו צא ושחוט ומוכח דבעה"ב שמצא תרנגול שלו שחוט אסור, ואם נאמר דעיקר ההיתר הוא רק משום ספק דרבנן, א"כ הרי גם בשוחט שלא ברשות לגמרי מ"מ מידי ספיקא לא יצאת דאע"ג דאיכא הני שני סברות שכתבנו או סברת הרמב"ם או סברת הי"א שהביא בעל העיטור דבכה"ג ליכא רוב מומחין מ"מ הרי ספק השקול הוא אם שחטו מומחה או לא ומוכח דס"ל להברייתא דאם הי' רק ספק הי' אסורה ולא כשר רק משום רוב מומחין הם ומש"ה בשוחט שלא ברשות דלא שייך סברא דרוב מומחים אסורה ומש"ה פריך הגמ' לרב שפיר:
[ו]
ולפי זה הא נסתייעו מזה ג"כ עיקר סברתו של הרמב"ם דלסברת היש אומרים שבבעה"ט עדיין אינו מיושב קושי' זו, דהנה התוס' במסכת בכורות (דף כ') בד"ה חלם כתבו וכן כתב הרא"ש שם ובחולין (פרק א') דאע"ג דקיי"ל כרבנן החולקים על ר"מ ולא חיישינן למיעוטא מ"מ היכא דאיכא חזקה המסייע למיעוט חיישינן ליה אנן מדרבנן ושוב הקשו ע"ז דא"כ אמאי סמכינן על הא דרוב מצוין אצל שחיטה מומחים הם נימא סמוך מיעוטא דאינם מומחים לחזקת איסור דבהמה בחיי' ותיאסר מדרבנן ותירצו דאינם מומחין הוא מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן ליה כלל ואפי' בהדי חזקה. וא"כ הדר קשה מאי פריך הגמ' לרב נימא דגם רב ס"ל דרובם מומחים הם והא דמצריך רב שיהי' אחד רואה אותו מתחילה ועד סוף, הוא משום דס"ל דמיעוטא דאינם מומחים הוא מיעוט טוב וחיישינן ליה בצירוף חזקת איסור אינה זבוחה שיש לבהמה בחיי' וה"ל כפלגא ופלגא ואסורה מדרבנן. והא דתני בברייתא דמצא תרנגולת שחוטה כשירה דס"ל דאין שחיטה לעוף מן התורה ומש"ה אע"ג דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הא ה"ל פלגא ופלגא מדרבנן וה"ל כספק השקול ובאיסורא דרבנן אזלינן בי' לקולא, והא דנקטה הברייתא דווקא או שאמר לשלוחו צא ושחוט הוא משום דבלא אמר לשלוחו רק בעה"ב שבא ומצא בהמתו שחוטה שלא ברשות לגמרי הא ליכא רובא כלל והוי מצד עצמו ספק השקול אם השוחט מומחה או לא ומשום הני סברות שכתבנו למעלה וכיון דהוא פלגא ופלגא מצד עצמו גם בלא צירוף החזקת איסור של העוף ושוב מכריע החזקת איסור שהי' לעוף בחיים ואזלינן ביה לחומרא דס"ל להברייתא דגם ספיקא דרבנן ואיכ' חזקת איסור אזלינן ביה לחומרא והרי במסכת עירובין (דף ל"ו) פליגי בזה תנאי ור"י הא ס"ל שם בהדיא דבחזקת איסור גם ספק דרבנן הוא לחומרא ונאמר דכן ס"ל להך ברייתא מש"ה בלא אמר לשלוחו אסורה אע"ג דאין שחיטה לעוף מן התורה אבל באמר לשלוחו צא ושחוט דמצד עצמו הא איכא רובא דמומחה שחט אע"ג דנאמר דסמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור וה"ל פלגא ופלגא מ"מ הרי שוב הו"ל כספק השקול בלי שום חזקת איסור דהחזקה שהי' לה הא כבר שקלינן לה לצרפם בהדי מיעוטא לעשותו פלגא נגד הרוב ושפיר אזלינן ביה לקולא מדרבנן ומש"ה מכשרה לה הברייתא, אבל בבהמה וכן בעוף לדידן דקיי"ל דצריך שחיטה מן התורה כי אמרינן בי' סמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור הא ה"ל ספק השקול בדאורייתא ומש"ה אוסרה רב ומאי פריך הגמ'. והניחא לדעת הרשב"א במשמרת הבית (דף זיין) שכתב דלגבי הך רובא דמומחין לא שייך כלל לומר בו הך סברא דסמוך מיעוטא דאינו מומחה לחזקת איסור דבהמה בחיי' יעו"ש סברתו בזה הבאתי דבריו בארוכה (בסי') ולדידי' ניחא שפיר אבל לתוס' והרא"ש במסכת בכורות שהבאנו למעלה שהקשו קושי' זו ותירצו דמיעוטא דאינו מומחה הוא מיעוטא דמיעוטא ומש"ה לא אמרינן בו סמוך הרי קשה מאי פריך הגמ' לרב דלמא מודה דהוא רובא ואינו חולק רק בזה דס"ל דאינו מומחה הוא מיעוט טוב ואמרינן בי' סמוך לחזקה וכמו שנתבאר:
[ז]
אמנם לפי סברתו של הרמב"ם ניחא שפיר גם אם נאמר כדעת התוס' והרא"ש דבכורות הנ"ל, דהרי עיקר הסברא שכתבנו לדעתו של הרמב"ם דכיון דעשה עבירה במעשה זו של השחיטה עצמה שוב לא אמרינן בי' על אותו מעשה חזקת כשרות דידי' הרי בודאי דאין מקום לומר סברא זו רק היכא דאיכא חזקה אחרת המנגדת לחזקת כשרות דידי' וכמו בהך דגנב ששחט דכיון דבמעשה השחיטה עצמה עבר על איסור גניבה ובע"כ שחיטה זו נעשתה באיסור שוב לא אלים חזקת כשרות של השוחט להוציא מחזקת איסור דבהמה בחי', וכן דבהך דפתח פתוח שהבאנו לעיל בשם הפ"י הוא ג"כ דכיון דלכה"פ עברה על איסור זנות דפנוי' שוב לא אלים חזקת כשרות דידה להוציא מחזקת בתולה דמעיקרא שיש לה אבל היכא דליכא שום חזקה המנגדו ודאי דגם בכה"ג אזלינן בתר חזקת כשרות דידי', וראי' ברורה לזה דבחולין (דף ד') אמרינן דחמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין וכתב שם רש"י דאע"ג דלהם בעצמן גם החליפין אסור דהרי נהנה מחמץ שעבר עליו הפסח מ"מ מחליפין הם דכל מה דמצי למיעבד בהיתרא פורתא לא שביק היתרא ואכיל איסורא, הרי להדיא דאע"ג דבהאי מעשה עובר על איסור קל מ"מ מחזקינן לי' בודאי דכל מה שבידו להקל האיסור עושה, ומוכרח דגם הרמב"ם לא סבירא לי' סברא זו שכתבנו רק דכה"ג שוב לא אלים חזקת כשרות דהשוחט להוציא הבהמה מחזקת איסור דידה, ואם כן פריך הגמ' שפיר דאם נאמר דס"ל להך ברייתא דאין שחיטה לעוף מן התורה ומספיקא הוא דמכשירה להתרנגולת הרי הדר תיקשה דלמה נקטה הברייתא באמר לשלוחו צא ושחוט והרי גם בשוחט שלא ברשות לגמרי יש להתיר משום רובא דמומחין הם אי לאו חזקת איסור של התרנגולת דהרי כל היכא דליכא חזקת איסור גם בכה"ג אזלינן בתר חזקת כשרות דידי' ויש לנו לומר בו הך רובא דבודאי מי שאינו מומחה לא ישחוט בעצמו דיחוש לאיסור נבילה ורק דאנן מצרפינן חזקת איסור של התרנגולת בחיי' לאנרועי חזקת כשרות דידי' וא"כ הדר הויא לי' כספק השקול בלי שום חזקה, דהחזקת איסור כבר שקלינן לה להעמידה נגד חזקת השוחט ובדרבנן צריך לומר דספיקא להקל ומוכיח הגמ' שפיר דמדנקטה הברייתא אמר לשלוחו דבע"כ ס"ל דיש שחיטה לעוף מן התורה ובספק השקול הוא לחומרא ולא קמכשרי רק משום דרוב מומחין הם ומיעוטא דאינו מומחין הויא מיעוטא דמיעוטא ומש"ה בעינן דוקא באמר לשלוחו וא"כ פריך הגמ' לרב שפיר, וכל זה ניחא לדעת הרמב"ם אבל לפי סברת הי"א שהביא הבעל העיטור הרי מצד עצמו הוא ספק השקול גם בלי שום חזקת איסור דשמא שונאו נתכוין להזיקו והרגה כדי לאוסרה עליו ושוב נוכל לומר כמש"כ דהברייתא ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ומ"מ בלא אמר לשלוחו הוי' ספק השקול ומצרפינן לי' חזקת איסור שלה וס"ל להך ברייתא דאזלינן בכה"ג לחומרא גם בדרבנן וכמו דס"ל לר' יוסי במסכת עירובין ובאמר לשלוחו איכא רובא ואע"ג דהמיעוט בצירוף החזקה ה"ל פלגא ופלגא מ"מ שרי בדרבנן וכמש"כ ומאי פריך. רק דעל דעת הי"א הנ"ל נוכל לומר דס"ל כדעת הרשב"א במשמרת הבית שהבאנו דלמיעוטא דאינו מומחין לא שייך כלל לומר סמוך מיעוטא לחזקה, אבל הרא"ש הרי כתב במסכת בכורות פ"ג ובחולין פ"א דמש"ה לא אמרינן בי' סמוך מיעוטא לחזקה משום דאינו מומחה הוא מיעוטא דמיעוטא ולא ס"ל סברתו של הרשב"א ואיהו הא כתב בחולין דלאו דוקא נקטה הברייתא אבדו דה"ה גם נגנבו לו גדיו שרי ולא ס"ל סברתו של הרמב"ם ולדידי' הא קשה מאי פריך הגמרא לרב:
[ח]
והנראה לומר בפשוט דלא ניחא לה להגמ' לאוקמא הך ברייתא כמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דאע"ג דבלא"ה מצינו כמה תנאי דס"ל כן מ"מ א"כ תיקשה דלמה נקטה הברייתא באמר לשלוחו צא ושחוט ושוב נצטרך לדחוק בזה לומר דאתי' כר' יוסי דס"ל בעירובין דספק דרבנן וחזקת איסור הוא לחומרא, וכל זה נראה להגמ' לדוחק לומר כן דנצטרך לאוקמא להך ברייתא רק אליבא דהני תרי תנאי כר' יוסי דעירובין וכמ"ד דאין שחיטה לעוף מן התורה דהרי לא מצינו בשום דוכתא דר' יוסי בעצמו יסבור דאין שחיטה לעוף מן התורה, ואע"ג דבמסכת נזיר (דף כ"ט) פליגי ר' יוחנן וריש לקיש בהא דתנן דהאב מדיר את בנו בנזיר וקאמר ר"ל משום כדי לחנכו במצות ור' יוחנן אמר הלכה היא בנזיר ופריך הגמ' לר"ל הא כי מטמי מביא ציפורין וקאכיל כהן מליקה ומשני קסבר ר"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ושוב מביא שם הגמ' לימא כתנאי עד מתי מדיר את בנו בנזיר כו' מעשה בר"ח שהדירו אביו בנזיר והביאו לפני ר"ג לבודקו אם הביא שתי שערות אם לא ר' יוסי אומר אם הגיע לעונת נדרים אם לא, פי' דמ"ד עד שתי שערות ס"ל הלכה ומ"ד עד עונת נדרים ס"ל לחנכו, הרי דרצה הגמ' לומר דר' יוסי ס"ל לחנכו וא"כ הא יהי' מוכרח לסבור דאין שחיטה לעוף מן התורה וכיון דר' יוסי בעצמו ס"ל כן הא שפיר מצינן לומר דהך ברייתא אתא לגמרי אליבא דר' יוסי דס"ל הני תרתי דאין שחיטה לעוף מן התורה וס"ל ג"כ דספק דרבנן בצירוף חזקת איסור הוא לחומרא, גם זה ניחא מכמה טעמים חדא דעיי' שם בתוס' שהביאו גירס' דגרסינן שם ר' יוסי בר' יהודא ולא ר' יוסי סתם ועוד דגם לפי גרסתינו מ"מ הרי בגמ' לא קיימא מסקנא הכי ולבסוף דחה הגמרא להך לימא כתנאי ומסיק דגם ר' יוסי מצי סבר הלכה בנזיר רק ס"ל מופלא הסמוך לאיש הוא דאורייתא, ועוד דהרי במסכת נדה (דף מ"ה) ס"ל לרב כהנא מופלא הסמוך לאיש הוא מדרבנן ופריך עליו מהא דאמר ר' יוסי דקטן שהגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה והיאך אתי גברא דרבנן ומתקן טיבלא דאורייתא ומשני קסבר ר' יוסי תרומה בזמן הזה דרבנן הרי דאי אפשר לומר אליבא דר' יוסי מופלא דרבנן רק אם נאמר תרומה בזה"ז דרבנן. והרי במסכת יבמות (דף פ"א) תנן ר' יוסי ור"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר שם ר"ל דאינו מאכילה רק בתרומה דרבנן דסברי אנדרוגינוס ספיק' ומש"ה אינו מאכיל רק בתרומה דרבנן ולא בחזה ושוק ור' יוחנן אמר אף מאכילה בחזה ושוק דר' יוחנן סבר דר' יוסי ס"ל תרומה בזה"ז דאורייתא ומדקאמר מאכילה בתרומה מוכח דס"ל דמאכילה גם בחזה ושוק דס"ל לר' יוסי ור"ש בע"כ דאנדרוגינוס ודאי זכר הוא ולא ספק ושם בדף פ"ג איתא אמר רב ליתא למתניתין דקתני דלר' יוסי אנדרוגינוס מאכיל מקמי ברייתא דתניא ר' יוסי אומר אנדרוגינוס ברי' בפני עצמו הוא ולא הכריעו חכמים אם זכר אם נקבה הרי מוכח דרב ס"ל דלרבי יוסי תרומה בזמן הזה דאורייתא דאי דרבנן הרי ליכא שום סתירה מהמשנה להבריית' דהרי גם אם ספק הוא שפיר מאכיל בדרבנן וכדס"ל לר"ל וכן כתבו התוס' שם (בדף פ"א) בד"ה ואנן דלר"ל לא קשה מהמשנה על הברייתא.
**(הג'"הה. במסכת סנהדרין (דף כ' ע"ב), תני' ר' יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות בית הבחירה ואיני יודע איזה מהן תחילה כשהוא אומר כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק הוי אומר להעמיד להם מלך תחילה ועדיין איני יודע אם לבנות להם בית הבחירה תחילה או להכרית זרעו של עמלק תחילה כשהוא אומר כו', ויש להבין מדוע לא נסתפק הגמ' כלל מעיקרא גם בבנין הבית אם הוא קודם גם למלך או לא, והנראה פשוט דפשיטא ליה דמלך קודם לבנין הבית דהרי בשבועות (דף י"ד) תנן אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ואורים ותומים וכו' וכל שלא נעשה בכל אלו אין חייבין עליו הרי דאי אפשר לקדש העזרה אלא במלך, ואין לומר דרק להוסיף על העזרה הוא דצריך כל הני דהרי אפשר גם בלא הוספה אבל בעיקר הבנין בתחלתו לא בעינן כל הני פרטים ובכה"ג הרי מחלקים התוס' בשבועות שם לענין שיורי מנחה יעו"ש, זה אינו דהרי איתא שם)**
וכיון דאליבא דרב מוכרח דס"ל לר' יוסי תרומה בזה"ז דאורייתא הא ממילא מוכרח דס"ל לר' יוסי מופלא הסמוך לאיש מדאורייתא מדקאמר אם הגיע לעונת נדרים תרומתו תרומה ושוב אין לנו הכרח דס"ל לחנכו ומצי סבר הלכה היא בנזיר ושוב אין לנו הוכחה איך ס"ל לר' יוסי בשחיטת עוף ומש"ה פריך הגמ' בחולין שפיר לרב לשיטתו. וכל זה ניחא רק אם נאמר דבדוקא נקטה הברייתא או שאמר לשלוחו צא ושחוט וכפי הסברא שכתבנו לעיל בדעת הרמב"ם או כדעת היש אומרים שהביא הבעל העיטור אבל לדעת בעל העיטור שחולק על כל זה וס"ל דגם בשחט שלא ברשות לגמרי כשרה ולדידי' הרי בע"כ מוכרחין אנחנו לומר דלאו דוקא נקטה הברייתא אמר לשלוחו ולדידי' הלא קשה קושייתנו הראשונה דמאי פריך לרב נימא דמומחין ואין מומחין הוא ספק השקול והוא פלגא ורק בעוף מכשיר הברייתא דס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה ואין אנו צריכין לאוקמא כלל כר' יוסי לחודא וא"כ אין בזה שום דוחק לומר דס"ל להברייתא אין שחיטה לעוף מה"ת דהרי כמה תנאי ס"ל כן אבל רב דאיירי בבהמה וכן בעוף לפי מה דקיי"ל יש שחיטה מש"ה מצריך ראוהו דוקא ומאי פריך:
[ט]
וצ"ל לדעת בעל העיטור דבאמת הוי מצי הגמ' לתרץ כן רק כיון דבלא"ה משני הגמ' שפיר הך ברייתא אליבא דרב לא רצה הגמ' לאוקמי להברייתא דלא כהלכה דהרי קיי"ל דיש שחיטה לעוף מה"ת. ואדרבה בזה הרי יתיישב לנו היטב הא (דבדף ג') דס"ל לרבינא לל"ק דלא אמרינן רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם ובדליתא קמן למבדקי' גם בדיעבד אסורה והקשו שם התוס' (בד"ה ואין) מהך ברייתא דמצא תרנגולת ועי"ש מה שדחקו בזה ולפ"ז הא ניחא דרבינא מוקים לה כמ"ד דאין שחיטה לעוף מה"ת וכמו שנתבאר:
[י]
היוצא לנו מכל מה שנתבאר דבעיקר הדין יש בו שלשה סברות מחולקות. א' דעת הרמב"ם ובעל ספר יראים דכל שעשה איזו איסור באותה שחיטה עצמה שוב חיישינן שמא נשחטה שלא בהכשר הלכות שחיטה והרי הוא ספק נבילה. ולדידהו בנגנבה ושחטה הגנב כיון דמקרי שנה בחטא אסורה מספק ב' דעת היש אומרים שהביא בעל העיטור גם בנגנבו שרי כיון דהגנב שחטה בעבור עצמו וכונתו הי' לאוכלה שפיר אמרינן גם בכה"ג רוב מצוין אצל שחיטה מומחין הם דחשוד על הגניבה אינו חשוד על נבילה ובודאי נשחטה כהוגן אבל בעה"ב שבא ומצא בהמתו שחוטה שלא ברשות לגמרי דהא ודאי נתכוין זה השוחט להקניטו ולהזיקו משו"ה יש להסתפק דלמא רצה להזיקו לגמרי שלא תהי' ראוי' גם לאכילה ועשאה נבילה במתכוין. ג' והבעל העיטור חולק גם בזה וס"ל דבכל גווני שרי:
[יא]
ויצא לנו מזה סברא חדשה בשוחט שנשבע שלא ישחוט בלי עומד על גביו וכדומה ועבר ושחט בינו לבין עצמו דלדעת הרמב"ם וספר יראים כיון דשחט באיסור שבועה שוב יש לנו לחוש דלמא בסכין פגומה שחט ואסורה עפ"י דין. ועיין בב"י סי' א' הביא תשובת הרא"ש שכתב דאם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר דיש לאסור שחיטתו. ובפרי חדש העתיק שם טעמו וז"ל יראה לאסור שחיטתו שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל חוץ מזה כו' וכ"ש זה שעבר על החרם ושחט ראוי לדמותו למומר לאותו דבר כיון שעבר על החרם כדי לשחוט ואע"פ שאינו חשוד לאכול דבר אסור מ"מ מכוער הדבר וראוי לקנסו שלא לאכול משחיטתו עכ"ד הרא"ש. והרא"ש אזל לשיטתו דמכשיר גם בנגנבה ומש"ה כתב רק ראוי לקונסו. אבל להרמב"ם וספר יראים יש מקום לאוסרו עפ"י דין אם לא בדק לו אחר סכין וראה שאינו פגום ולא ראה שחיטתו וכמש"כ:
ועיי' בבכורות (דף ל"ה) דתנן כל המומין הראוין לבא בידי אדם רועי כהנים אינם נאמנים דכהנים חשודים לעבור על איסור הטלת מום, ולכאורה קשה דהרי מומי סירוס ג"כ ראוין לבא בידי אדם והרי לא מצינו שיהיו הכהנים חשודים עליהם ויהיו נאמנים והרי המשנה תני סתם דכל הבאין בידי אדם אינם נאמנים ואין מקום לומר דעל מעוך וכתות וכרות שהם מומים הכתובים בתורה לא קאי המשנה. וגם דהרי בגמרא שם מוכיח דבספק בכור אין ישראל חשוד עליו דאלת"ה ספק בכור לר"מ דס"ל החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו מי מעיד עליו. וכ"ת ה"נ דלית לי' תקנתא והתנן שהי' רי"א כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המתנות ור"מ מחייב ומאי פריך נימא דהך משנה איירי במומי סירוס וטפי ה"ל לאקשויי לר"מ מי דנו ומי מתירו דס"ל דהחשוד על הדבר לא דנו דקושי' זו היה שייך גם על סירוס ומוכרח דגם הקושי' דמי מעיד שייך גם על זה ולמש"כ ניחא שפיר דכיון דחשוד על הטלת מום ואנחנו חוששין בו שמא הפיל מום בידים וממילא יש לחוש דגם אם נזדמן לו שלא היה אפשר לעשות זאת מבלי איסור אחר אע"ג דעליו בעצמו אינו חשוד מ"מ אינו נמנע מלעשותו: