בית הלוי חלק ב· רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק מבריסק
דרושים · דרוש טו
תהלים ל"ב, לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, ובילקוט על פסוק זה איתא וז"ל אתה מוצא ביוה"כ בא שטן לקטרג את ישראל והוא פורט עונותיהם ואומר רבון העולמים גנבים הם ישראל והקב"ה פורט זכיותיהן של ישראל מה עושה נוטל קנה מאזנים והוא מעיין העונות נגד הזכיות והם שוקלים אלו נגד אלו ושתי כפות מאזנים שוות והשטן הולך להביא עונות וליתן בכף עונות ולהכריעה מה הקב"ה עושה נוטל את העונות מתוך הכף ומטמינם תחת פורפורא שלו, והנה הגם דענין זה הוא סתרי תורה ומי יבא בסודו עכ"ז נאמר בו קצת כוונה על דרך דרוש, וגם יש להבין ענין המאזנים שנזכרו בכמה דוכתי על מה הם רומזים גם יש להבין האיך בכל שנה יהי' משקל של המאזנים שוה העונות כמו הזכיות, וגם יש להבין אומרו גנבים הם ישראל למה תפס לו גניבה, ומקודם נבאר הא דאיתא במסכת אבות ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון מהו בכלל דין ומהו חשבון ובאיזה בחינה מחולקים המה:
ונאמר הכתוב אומר בקהלת. כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים וכבר מבואר בספר נפש החיים ביאור הכתוב דבעת הבריאה נברא אה"ר ישר ולא הי' לו בטבעו המשכה ותשוקה להרע מצד עצמו רק ניתן לו הבחירה שיכול לבחור ברע אבל תשוקה והמשכה להרע לא הי' בטבעו כלל אם לא בהסתה ופיתוי מאחר שמחוץ לגופו והנחש בא עליו מבחוץ להסיתו לחטא ואמרו משבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא דהזוהמא נכנסה בפנים אל תוך האדם עד שהתשוקה אל העבירה נכנס אל תוך האדם בטבעו ומעצמו יש לכח החומר שלו נטי' להרע ושוב אין צריך לדבר מבחוץ שיסיתנו, ובזה נוכל לפרש דברי המדרש רבה על פסוק הן האדם הי' כאחד ממנו לדעת טוב ורע ואמרו במדרש כהדין קמצא דלבושי' מני' ובי' דבתחילה הי' בו שני כוחות נפרדים דבטבעו הי' תשוקה והמשכה לטוב והרע הי' חוץ ממנו ואח"כ נתחברו בו שני הכוחות כאחד הטוב והרע שניהם בו באדם בעצם, וזהו כוונתם דרלבושי' מני' ובי', ויש להסביר עוד דבריש נדה תנן שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן ומפרש בגמ' טעמו דאמרינן העמד אשה על חזקתה וטהורה היא והלל כי אמרי אוקמא אחזקתן כגון ספק נגע כו' אבל אשה כיון דמגופה קחזי לא אמרינן אוקמא אחזקה ופרש"י דעלולה היא לראות וע"ש בתוס', ויש לומר דחילוק הגמר' כך הוא דבספק נגע השרץ בהכיכר ספק לא נגע שייך לומר דיש להככר חזקת טהרה כיון דהככר מצד עצמו אין לו שום טומאה וכל הספק הוא אם נגע בו דבר אחר שחוץ מעצמותו אבל באשה כיון דטומאתה לא באה לה מבחוץ רק מגופה קחזי מש"ה לא שייך בה חזקת טהרה כיון דעלולה לראות אבל אם לאו הך סברא דמגופה חזי' שפיר הי' מוקמינן לה אחזקה אע"ג דעלולה לראות, וכן האדם קודם החטא הי' לו חזקת טהרה וכשרות כיון דלא הי' לו טומאה מגופו כלל אבל אחר החטא אבד חזקת טהרה וכשרות דידיה כיון דהחטא בא לו מטבעו ומצד עצמו וא"כ פן ישלח ידו ולקח ואכל כו'. והנה עתה אחר החטא גוף האדם וחומרו נוטה בטבעו להרע ונמשך אלי' ולעומת זה ניתן להאדם בעת התולדה כח השכל מהנשמה שבכח זה יוכל להתגבר נגד טבעו ושני הכוחות הללו שוים הם באדם היינו כח הנטי' שבטבעו להרע וכח השכל שבו שכנגדו, והאדם במעשיו יוכל להטותו לכל אשר יחפוץ אם בוחר ברע חלילה מגביר בעצמו ע"י מעשיו כח הנטי' להרע ומחליש בעצמו כח הטוב שבו ומחזק בעצמו התשוקה להרע יותר וכמו שאמר הכתוב משלי כ"א נפש רשע אותה רע דע"י ההרגל נעשה בו טבע לזה, ואם בוחר בטובה אז במעשיו הטובים מגביר כח הטוב שבו עד שנתהפך טבעו ע"י ההרגל להיות נמשך אל הטוב יותר מלהרע וכמאמר החוקר ההרגל טבע שני', וזהו ביאור הכתוב כי עונותינו רבו למעלה ראש, דמשכן הנשמה והשכל הוא בראש ואמר כי החטאים רבו וגדלו על השכל והחלישו אותו:
ובזה נבאר הגמרא במסכת חגיגה זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגהנים, ולכאורה אינו מובן דנהי דזה מבואר בכמה דוכתי דהצדיק נענש על מעט החטאים שלו בעוה"ז כדי שישאר נקי בלי שום חטא לעוה"ב ולהיפוך הרשע נוטל שכר המצות שעשה בעוה"ז כדי שלא יהיה לו בעוה"ב אבל שיהי' זה נוטל חלק חבירו בג"ע וזה בגיהנם הרי אינו מובן הסברא, רק הענין דכמו דהאדם פועל בעצמו ע"י מעשיו ועושה בעצמו טבע שני' להשתוקק לזה שעשה מכבר כן פועל במעשיו בכל העולם כולו ואם עושה עבירה מגביר כח של אותו העבירה והתשוקה לזו העבירה בכל העולם ולא מבעי אם עושה בפרהסיא הא ודאי דפועל גם בשארי אנשים שלומדים ממעשיו אלא אפי' עושה בצינעא בינו לבין עצמו מ"מ ע"י המשכו אחרי התאוה מגביר כוחה של זו התאוה עד שמשריש זה בטבעו של העולם להיות טבעם נמשך לזה יותר ממה שהי' מקודם ולא לבד באדם אלא גם בכל הברואים השפלים פועל כן, כי כן יסד מלכו של עולם שכל השפלים יהי' טבעם נמשך אחרי מעשה האדם, וזהו שאמר הכתוב ותבאו ותטמאו את ארצי דטמאו במעשיהם לגוף הארץ, כי טבע המדינות ג"כ חלוקים וכמו שאמרו עשרה קבין זנות ירדו לעולם תשעה נטלה כו' דטבע של אותו מדינה ממשיך לזה והאדם ע"י מעשיו יוכל לעשות טבע זו בכל מקום מושבו, וזהו ג"כ ביאור מה דאיתא גבי דור המבול כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ ואמרי במסכת סנהדרין דאפי' בהמה חי' ועוף היו נזקקין לשאינן מינם, ולכאור' הרי אינו מובן דהרי הבהמה אין לה יצה"ר שתעשה כן רק הענין כמו שכתבנו דדור המבול הגבירו כל כך התאוה להזדקק לשאינו מינם עד שנעשה כן בטבע ושוב התחדשה טבע זו גם לבהמה חי' ועוף גם כן:
ובזה מבואר סכלות אנשים אשר המה מבקרי מומים של אחרים ומבזים אותם אם ימצאו במעשי חבריהם שום פגם ונדנוד עבירה ואיש באחיו ידבר בבן אמו יתן דופי ובפרט אם ימצאו איזה פגם וחיסרון באחד מתופשי התורה יפערו פיהם לבלי חוק לאמר הן גם זה האיש חומד ממון או עושה שלא כהוגן, והרי יכול להיות דזה המלגלג והמחרף הוא פוסל במומו ויש לו חלק בזו העבירה עצמו יותר מהחלק העושה אותה דעל ידי זה שהוא הגביר במעשיו כח התאוה והחמדה לענין זה ע"כ לא עמד חבירו בנסיונו נגד כח התאוה והיצה"ר שהגביר זה עליו, והגם דהעושה מ"מ יגיע לו עונש על מעשה הרע שעשה ואין לו התנצלות לאמר שחבירו הגביר היצה"ר עליו עד שלא הי' יכול לעמוד כנגדו דזה אינו דודאי אם הי' מתחזק ומתגבר על יצרו והי' עושה כל ההתחזקות שבכחו לעשות בודאי דהיה ניצל מן היצה"ר ומשמים היו מסייעים אותו וכמאה"כ ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו עכ"ז אין לו לזה לשחוק ממנו ולבזותו אחרי שהוא הי' הגורם לו למעשה זו, ובזה נפרש הכתוב הושע ד' אך איש אל ירב ואל יוכח איש ועמך כמריבי כהן וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה, אמר הכתוב דהם היו כמריבי כהן דכהן בכל מקום בפסוק פירושו עובד ה' וכמאה"כ כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא, עד כי בעת מתן תורה אמר לכלל ישראל ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ואותו הדור היו כמריבים עם הכהן כלומר מוכיחים לכהן מומו לומר שגם הוא עשה שלא כהוגן והיו מוכיחים אותו ומבקרים מומיו, ובא הכתוב ליתן התנצלות עבור הכהן מה דנכשל לפעמים ואמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כלומר דעל ידי זה שאתה נכשלת ביום נמשך מזה דגם הנביא נכשל עמך בלילה פי' דעי"ז דאתה עשית חטאים גדולים נכשל על ידך גם הצדיק בחטא קטן כי אתה הגברת אותו כח התאוה והחמדה עד שגם הצדיק נכשל על ידך קצת בזה ונמצא אתה הוא הגורם לו בזה, וכמו כן להיפוך הצדיק ע"י מעשיו הטובים מגביר כח הטוב בו ובכל העולם וגורם בכל העולם כולו להיות נמשך יותר להטוב, וזהו שאמר הכתוב הן בעודני חי ממרים הייתם כו' דע"י מעשי הצדיק גורם דגם אחרים יכולים להתגבר על יצרם הרע ולהיות משתוקקים אל הטוב, ובזה יש לפרש מאמר הכ' שאמר דוד על שאול ויהונתן בנו איך נפלו גבורים ויאבדו כלי מלחמה ובילקוט שם איתא דהצדיקים קרוים כלי מלחמה דאמר עליהם שני בחינות א' מה שהם מצד עצמם גבורים דהצדיק נקרא גבור וכמו דאיתא במשנה איזהו גבור זה הכובש את יצרו, וגם הם כלי מלחמה לאחרים דע"י מעשיו הטובים יוכלו אחרים להתגבר על יצרם ולעשות הטוב וזהו שאמר הילקוט דהצדיקים קרוים כלי מלחמה של ישראל כלומר דבמעשיהם נלחמים אחרים עם יצרם, ובזה יש לפרש הכתוב איכה א' סלה כל אבירי כו' על אלה אני בוכי' כו' היו בני שוממים כי גבר אויב המשך הכתוב דמקונן שסילה כל אבירי הם הצדיקים וחזר ופירש על אלה אני בוכי' דאנוכי בוכה ע"ז כי ע"י זה גרם שהיו בני שוממים כי גבר על בני אויב הוא אויב הפנימי הוא היצה"ר אחרי שאין צדיק שיעזרם לעמוד נגדו וכמאה"כ זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם דעי"ז שבטלו הזקנים בטלו הבחורים מלימודם שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולינו נפלה עטרת ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו דעי"ז היינו חוטאים ולא הי' בנו כח להתגבר נגד היצה"ר ל .
היוצא מזה דלהרכע יש חלק גדול גם בהעבירה שעשה הצדיק, וכן יש להצדיק חלק גם בהטוב שעשה הרשע דעי"ז שהצדיק עשה צדקה הרבה נמשך גם ללב של הרשע נטי' לעשות קצת צדקה וכדומה, וזהו שאמרו בחגיגה נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם דאם נכשל הצדיק באיזה חטא חלילה הרי הרשע הי' בעוכריו ויש גם להרשע חלק גדול בו, והצדיק הוא נענש על אותו עבירה שעשה בעוה"ז כל מה שמגיע לחלקו והנשאר השייך להרשע נוטלו הרשע בגהינם דלרשע אינו מגיע לו שום עונש על עבירה בעוה"ז, וכן להיפוך במצוה שהרשע עשה יש להצדיק חלק בו והרשע מקבל שכרו עבור חלקו בה בעוה"ז והצדיק מקבל שכרו עבור חלקו בג"ע דאין לצדיק שכר מצוה בעוה"ז והוא ביאור נכון, ובזה יבואר היטב דברי הגמר' במסכת יומא (דף פ"ו) גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו מהם לא נאמר אלא ממנו, והענין דמי שחטא מקודם וע"י חטאיו הוא הגביר היצה"ר וגרם שגם אחרים, חטאו על ידו בזה החטא ומגיע לו עונש גם ממה שאחרים עשו ואח"כ כשעושה תשובה על חטאיו הרי מ"מ יש עלי' עונש וחוב מהחלק שיש לו במעשה חבירו וזהו שאמרו דכשעושה תשובה מוחלין לכל העולם כולו פי' על אותן עבירות שהוא הי' הגורם ומוחלים גם להם כדי שלא יגיע לו שום עונש ממעשיהם וזהו שאמר הכתוב ארפא משובתם כי שב אפי ממנו ועי"ז ארפא גם משובת אחרים וכמו שנתבאר:
ובזה נוכל לפרש אמרם ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון דהם שני בחינות דדין הוא על מעשי' שעשה בעצמו וחשבון הוא מה שמחשבין עמו כמה יש לו במעשה חבירו וכמש"נ, ונשוב להקודם דהאדם ע"י מעשיו ממשיך טבעו לזה דע"י ההרגל והמעשה כן נולד בו התשוקה וזהו ענין המאזנים ששוקלים כל מעשיו אם המצות רבים על העבירות או להיפוך חלילה ואין הכוונה רק אם הם רבים במספר אלא כיון דבכל דבר מוליד חדשות בטבעו ושוקלים איזה כח הגביר על עצמו יותר מחבירו ע"י מעשיו כי האדם הבינוני מגביר שני הכוחות לפעמים זה ולפעמים זה אחרי שמתהפך במעשיו עושה טוב וגם להיפוך חלילה ושוקלים בס"ה להיכן יש לו נטי' והמשכה יותר גדולה אם להרע חלילה או להטוב:
והנה מי שחטא והמשיך עצמו וטבעו להחטא יותר ממה שהיה לו בטבעו בעת הולדו הרי הוא דומה לכלי כשר שנטרף על ידי שבישל בו מאכלים אסורים ונבלעו בו בפנימיות הכלי טעם האיסור, וכשירצה להגעילו ולהכשירו צריך תחילה להדיחו ולהעביר ממנו שמנונית האיסור הטיח בעין על פני הכלי דאל"כ לא יעלה לו הגעלה ואחר שהודח הוא בכלל כלי נקי שאין עליו איסור ממש בעין אבל עדיין הוא כלי טרפה ע"י שנבלע בו איסור וצריך אז להגעילו להוציא ממנו הבלוע שבו, ובאופן זה הוא הבעל תשובה דבתחילה צריך להעביר מעליו עצם העבירה לבל יהי' העבירה אצלו וכמאה"כ אם און בידך הרחיקהו וכגון מי שנכשל בגזל צריך מקודם להשיב הגזלה וכן מי שנכשל במדות ובמשקלות צריך בתחילה להסירם מביתו לבל יהי' אותו העון שורה אצלו, וכן בשארי עבירות מצינו דעצם טומאת העבירה שורה עליו וכאמרם ז"ל קשורה בו ככלב, וכן אמרו חז"ל שמלפפתו ומקדמתו ליום הדין, וכן אה"כ ותהי עונותם על עצמותם ומש"ה צריך מקודם להעביר העבירה מעליו וזה נעשה ע"י שלשה חלקי התשובה שהם עקרי ויסודי התשובה מדאורייתא דהיינו חרטה גמורה על העבר וקבלה על להבא שלא ישוב לכסלה עוד ווידוי וכמאה"כ והתודו את עונם, וכשעושה כן תיכף נסתלק מעליו טומאת החטא לבל יהי' המקטרג והטומאה של החטא מלפפתו עוד, ונשאר ככלי נק'י ועדיין הוא ככלי נקי שאין עליו ממשות של איסור רק שבתוכה נבלע בו איסור דהטבע והתשוקה שגרם במעשיו הרי עדיין קשור בו בטבעו כי ברגע אחד קשה לו לאדם להפך טבעו שנשתקע בו זה כמה ולעשות לו טבע חדש אם לא במס"נ, ולזה צריך הבע"ת אח"כ להרבות בצער וחרטה על העבר עד שגודל הצער והמרירות שיש לו כעת על העבירות שעבר יעקור מלבו התשוקה והנטי' להרע שהי' לו עד עתה, וגם יגביר ע"י המצות שיעשה כח הטוב שבו עד שישוב טבעו לטוב ויצא ממנו הרע הבלוע בו וכפי שיעור הבליעה כן צריך להיות הפליטה וכמאה"כ כל אשר יבא באש תעבירו באש וכן הוא בבעל תשובה וזהו שחלקו הגאונים ז"ל סדר הסיגופים לכל עבירה סיגוף מיוחד לפי גודל וכח של העבירה שעשה
והנה סגולה זו מצינו ג"כ בלימוד התורה בלי סיגוף כלל וכדאיתא במסכת אבות על הלומד תורה לשמה אמרו ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן וכבר שמעתי מליצת מאמר של מכשרתו דהוא כמכשיר כלים אסורים, דהתורה נמשלה כאש וכמאה"כ הלא כה דברי כאש ויש לה כח וסגולה להוציא מלב הלומד התשוקה הנטועה בלבו להרע, ובתנאי אם מקודם הדיח מעליו עצם החטא, וזאת תורת הלומד דקודם עסקו בתורה צריך להתחרט על העבר וקבלה על להבא ולהתוודות על חטאיו, ואז כבר הודח מהחטא שעליו ואח"כ בעת עסקו בתורה לשמה הרי נתלבן ומעביר הזוהמא הנבלעת בו בפנימיות הלב ומכשרתו להיות נמשך אל הטוב ולהיות צדיק חסיד ישר ונאמן:
והנה כל זה הוא בכל השנה אמנם ביוה"כ יש בו ביום מעלה גדולה דמיד שנתחרט האדם ומקבל עליו לשוב ממעשיו הרעים והתוודה עליהם הקב"ה בחסדו מעביר ממנו התשוקה והנטי' שהגביר בעצמו להרע ומעבירו ממנו וזה לשון המדרש רבה פרשת בא על פסוק החודש הזה לכם כך הם משתקעים בעונות מיצה"ר שיש בגופם ובכל שנה ושנה סולח לעונותיהם ומחדש לבם ליראתו שנאמר ונתתי לכם לב חדש הרי להדיא כמש"כ דע"י התשובה שעושים ביוה"כ מחדש לבם ליראתו ונותן להם לב חדש, וזהו ג"כ ביאור הילקוט תהלים על פסוק ועם נברא יהלל יה וכי עד עכשיו עתידה אומה להבראות כו' אלו הדורות שהם כמתים במעשיהם ובאים ומתפללים לפניך ביוה"כ ואתה בורא אותם ברי' חדשה, פי' דביוה"כ נעשים כקטן שנולד וכמו שלא חטאו כלל ומבטל מהם הכח והנטי' להחטא שגרמו לעצמם במעשיהם:
וזהו שכיונו בילקוט שהתחלנו דהיצה"ר אומר ביוה"כ שישראל גנבים הם פי' דתשובתם הוא רק למראה עינים עומדים כפופים ואינו מעומק הלב וכגונבי הדעת הם שמראים עצמם כצדיקים ובלבם ערמה וע"כ קורא אותם גנבים וכאמרם מפני מה החמירה תורה בגנב יותר מבגזלן שזה עשה עין כו', והקב"ה נוטל הנה מאזנים ושתי כפות המאזנים שקולים הם פי' שאוחז בהקנה עצמו כן פי' האלשיך פרשת אחרי לבל יכבידו אחד על חבירו והכונה כמו שכתבנו שמעביר מהאדם כח הנטי' שפעל וגרם במעשיו ונשאר כמו שהי' בעת הולדו שהיו שני הכוחות שבו שקולים לבל יכביד האחד על חבירו וזהו נקרא נושא עון שלא יכביד העון על הטוב בעת ששוקלים מעשיו:
ובזה נוכל לפרש המשך הפסוקים בתהלים פ"ה נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה, אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך, שובנו אלהים ישענו והפר כעסך עמנו הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור ודור הלא אתה תשוב תחיינו ועמך ישמחו בך אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל ישובו לכסלה, ומלבד דיש להבין המשך הכתובים עוד זאת יש להבין דאחרי שאמר נשאת עון עמך אספת כל עברתך אמר שובנו והפר כעסך עמנו והלא כבר אמר דשב מעברתו ולמה הוצרך לבקש אח"כ, ולפי מה דדרש ליה המדרש על יוה"כ מובן הכל דבתחילה אמר נשאת עון עמך כסית כל חטאתם. סלה שסילק מהם עונם והרי הם כקטן שנולד ועי"ז אספת כל עברתך השיבות מחרון אפך, ומחל להם על כל מה שחטאו בזמן העבר, ובא לבקש על להבא שיסעיים דשוב לא יחטאו עוד בזמנים הבאים, והנה גם בלשון העולם יש חילוק בין כשאומר אדם על חבירו אנכי ברוגז עליו ובין כשאומר אנכי ברוגז עמו דכשאומר ברוגז עליו משמעו שחברו חטא נגדו ועי"ז הוא כועס עליו ונמצא דהכעס תלוי רק בו דעתה אין חבירו עושה מאומה רק הוא כועס על העבר, משא"כ כשאומר ברוגז עמו הכוונה דתלוי זה בשניהם דגם עתה הוא עושה נגד רצונו ואם עתה לא יעשה נגד רצונו אינו בכעס עליו, וכמו כן הוא דעל החטאים שעברו שייך לומר דכביכול כועס עליו אבל לענין להבא שייך לומר שהוא כביכול ברוגז עמו, וזהו אחרי שאמר השיבות מחרון אפך ושוב על העבר אינו בכעס עלינו חזר להתפלל על להבא ואמר שובנו אלהי ישענו והפר כעסך עמנו שלא תהי' ברוגז עמנו שלא נחטא לפניך הלא אתה תשוב תחיינו כו' אשמעה מה ידבר האל ה' אם קיבל בקשתו זאת כי ידבר שלום אל עמו ואל ישובו לכסלה דבאה ההבטחה שיסעיים שלא יחטאו לפניו כלל וכמאה"כ והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר:
והנה נתבאר דעיקר יסוד התשובה היינו שיעקור מלבו התשוקה להרע שחידש בעצמו ע"י מעשים הרעים ותשוב טבעו כמו שהי' קודם החטא, ובזה נבאר הפסוק בירמי' קפיטיל ט' מי יתנני במדבר כו' כי כולם מנאפים עצרת בוגדים וידרכו לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ, כי מרעה אל רעה יצאו ואותי לא ידעו נאם ה', ויש להבין אומרו כי מרעה אל רעה יצאו דאין לו שום שייכות והמשך להקודם ולשון של הכתוב משמע כי היא נתינת טעם לדבריו הקודמים גם יש לדקדק דה"ל לומר כי מרעה אל רעה באו דהעיקר מה שמתאונן הוא על היסורים החדשים שבאו לא על אותם שכבר יצאו מהם מכבר ואינם ואין צועקין על העבר, והנראה לפרש דהך מרעה אל רעה יצאו דאמר הכתוב אין פירושו היסורים שסבלו רק קאי על החטאים שעשו וחטאים קרא הכתוב רעה ויובן דהנה אנו רואים כמה אנשים אשר בבחירתם לבם הולך אחרי התאוה ואח"כ כשנתגדל יבא בשנים עוזבים דרכם והנה עכ"ז לא נוכל להחליט זה לתשובה גמורה דיש לו להאדם להתבונן בעצמו אם זו העזיבה שעזב מעשיו הקודמים באה לו עי"ז שנתחרט עליהם ומאס אותם הדרכים יען כי לא טובים המה או לפעמים יש סיבה אחרת לזה דבבחרותו הלך אחרי התאוה ואח"כ כשנתגדל ויש לו אשה ובנים הרי הוא טרוד בפרנסה ורחיים על צוארו ולהוט אחר הממון וחמדת הממון מטרידים אותו עד שאין בלבו התאוה שהי' לו מקודם ויכול להיות דגם אח"כ כשיזקין עוד יותר ויתחדש בלבו רדיפת הכבוד ויתגבר תשוקה זו על חמדת הממון והתאוה ויתבטלו למען יהי' מכובד בעיני הבריות וזה לא יחשב לתשובה גמורה כי הרי לא מאס כלל בלבו התאוה הקדומה ועדיין בלבו ההתקשרות והתשוקה להתאוה ורק דחמדת הממון התגברה עליו וביטל אותה, וזהו שאמר הכתוב כי כולם מנאפים כו' ולכאורה יפלא איך יאמר כן והלא רואים אנחנו כי גם מי שהי' בילדותו נואף בזקנותו עוזב דרכו כי אין בטבע הזקן להיות מנאף עד כי אמרו בגמרא כי זקן מנאף הוא מהשלשה דברים שאין הדעת סובלתן דהוא מתנגד לטבע והנהגת העולם ונתן טעם לזה שקרא לכולם מנאפים כי מרעה אל רעה יצאו ואותי לא ידעו נאם ה' כלומר דגם אותם שעזבו דרכי הנערות ויצאו מהרע הקודם לא הי' בשביל שידעו אותי ועשו תשובה עלי' רק יצאו ממנה אל רעה אחרת ורעה האחרונה דחאה להראשונה ומ"מ עדיין לא שבו מהראשונים ולא נעקר מלבם גם התשוקה מהראשונות ועל כן קורא אני אותם כי כולם מנאפים:
ובזה יתבאר הפסוק ירמי' ג' נשכבה בבשתנו ותכסינו כלמתינו כי לה' אלהינו חטאנו אנחנו ואבותינו מנעורינו ועד היום הזה, אמר שאנחנו חוטאים מאז ועד עתה ורק מה שאין עושין בימי הזקנה אותם החטאים של ימי הנעורים הוא משום דהני חטאים השייכים יותר בימי הזקנה כרדיפות הממון והכבוד דוחים להקודמים וע"כ הוא מדמה אותו לכיסוי שמכסה להחטאים הקודמים שלא יהיו גלוים עתה אבל עדיין הם צרורים וחתומים על שכמם וזהו שאה"כ נשכבה בבשתינו ותכסנו כלמתינו דבהכלימה אנחנו מכסים להקודמים פי' בעון א' מכסים להאחרים הקודמים ונתן טעם לדברי' כי חטאנו מנעורינו ועד היום:
ובזה יבואר הפסוק בירמי' ל"א כי אחרי שובי נחמתי ואחרי הודעי ספקתי על ירך בושתי וגם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי אמר דיש לו בושה גדולה ומכופלת מה שגם עתה בימי הזקנה נושא על עצמו חרפת נעורים דבימי הנעורים יש להאדם המשכה להתאוה אבל עתה שכבר בא בימים ובטל ממנו היצה"ר של התאוה הרי אין לך בושה גדולה מזו אם אינו רואה עתה לכל הפחות לתקן חטא הנעורים אחרי שעתה אין לו התשוקה לזה הרי בנקל הוא לשוב ממנה ומה לו לישא עמו חרפה זו:
הנה זאת תורת המתפלל השלם להיות שב מחטאיו קודם שהתפלל וכמו שפירשנו מאה"כ בתהלים קפיטיל ס"ה שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו דברי עונות גברו מנו פשעינו אתה תכפרם ואמרו במדרש שוחר טוב על פסוק זה א"ל תפלת כל אתה שומע ושלנו אי אתה שומע גם כי אזעק ואשוע סתם תפלתי סכות בענן לך מעבור תפלה, אמר להם מה אתם מבקשים שאמחול שגגות או זדונות אמרו לפניו אין אנו מבקשים לא שגגות ולא זדונות ולא תעלומות אלא דברי עונות גברו ממנו, ולהבין המשך המאמר דכנס"י אמרה שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו ונצטערה על זה שאינו מקבל תפלתה ואמר להם מה אתם מבקשי' שאמחול והשיבה שאינה מבקשת רק על דברי עונות שגברו ממנה דתלתה הסיבה שאינו מקבל תפלתה הוא משום חטא הלשון שחטאו בדיבורים אסורים וכמו דאיתא במסכת ר"ה מפני מה אין כה"ג נכנס לפני ולפנים בבגדי זהב אין קטיגור נעשה סניגור ופריך והאיכא בגדי זהב בחוץ ומשני לפנים קאמרינן והרי כמו כן אמרו המתפלל צריך שיכוין את לבו כנגד בית קה"ק א"כ הרי הוא לפנים ושם אין קטיגור נעשה סניגור וכיון דבאותן מוצאות הפה חטאו בלה"ר ורכילות מש"ה אין התפלה מקובל וכמו שאמר הכתוב ובפרישכם כפיכם אעלים עיני מכם כו', וזהו שהשיבה לו דברי עונות גברו ממנו דהחטא שבדיבור גברו וע"כ אני מבקש שתמחול על חטא הדיבור וממילא יקובל תפלתו, וזהו שאמר איוב אם אצדק פי ירשיעני, פי' דאם ארצה להצטדק בע"כ מוכרח אנכי לעשות הפה לשליח עבורי והוא בעצמו ירשיעני ומלמד קטיגוריא חלילה עלי וע"כ קודם שיעמוד להתפלל צריך לפשפש במעשיו ולשוב על חטא הלשון. ובזה יבואר מש"א הגמרא בר"ה אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר פי' שלא ע"י מוצאות הפה רק מעומקא דלבא ודרך קול השופר לא ע"י כלי הדיבור של כל השנה:
ישעי' הנביא אמר אוי לי כי נדמתי כי איש טמא שפתים אנכי כו' ואת המלך ה' צבאות ראו עיני, לא נתפחד משום חטא רק מחטא הלשון והענין דארבעה כיתות אינם מקבלים פני השכינה וכולם הם מחטא הלשון כת שקרים כת חנפים כת לצנים כת מספרי לה"ר, וזהו שאמר כי איש טמא שפתים אנכי ואת המלך ה' צבאות ראו עיני ומש"ה נתפחד אם היא נבואה אמת או לא:
קהלת א' ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה על כל אשר נעשה תחת השמים הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש, והנה הכל הבל ורעות רוח מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, ויש להבין המשך הכתובים הללו, וגם דהא לכאורה הוא כפל ענין במלות שונות, והנה במסכת שבת (דף ל"א) איתא ביקשו חכמים לגנוז ספר קהלת ולא גנזוהו מפני שתחילתו דברי תורה וסופו ד"ת, תחילתו מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש תחת השמש הוא דאין לו יתרון פירוש אם עוסק בענייני עוה"ז אין לו יתרון הא למעלה מן השמש דהיינו תורה ומצות יש לו יתרון וגם מאמר זה צריך להבין דנותן חילוק בין עוה"ז לתורה והם שני דברים מנגדים זה לזה מהיפוך להיפוך והרי הוא כאומר לענה הוא מר הא דבש הוא מתוק ולא שייך לומר חילוק רק בין שני דברים שיש להם קצת השתוות זה לזה:
והענין דהנה מעשה עוה"ז נקראו במגילה זו תחת השמש וכמו שהסביר המהרש"א בחידושי אגדות במסכת שבת דהם תחת המזל והנהגה טבעיות ותורה ומצות הם למעלה מן השמש שאינם תחת המזל, אמנם איתא במסכת פסחים כתיב עד שמים חסדך וכתיב מעל שמים חסדך כאן בעושין לשמה כאן בעושין שלא לשמה, הרי דגם תורה אם הוא שלא לשמה נקרא תחת השמים, והנה אמרו חז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וזהו שאמר כאן הכתוב דלא נאמר אל העוסק בתורה שלא לשמה א"כ הרי תכלית כוונתו הוא להנאתו בשביל צורכי העוה"ז א"כ הוא דומה ממש למי שעוסק בענייני עוה"ז דזה משתדל פרנסתו באומנות וזה משתדל להשיגה ע"י התורה, ולזה אמר שאינו כן וזהו שאמרו דתחילתו ד"ת מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש דממעשים של עוה"ז לא ישאר לו שום יתרון ותועלת ממנו הא למעלה מן השמש יש לו יתרון דכשעוסק בתורה שהיא למעלה מן השמש ואפי' שלא לשמה דהוא עדיין תחת השמים יש לו יתרון דישיג על ידה תועלת דמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה, והענין דמתוך שלא לשמה יובן ע"פ מה שכתב הרמב"ם בה' גירושין על הא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני משום דבפנימיות השכל והלב שבכל ישראל רוצה הוא בקיום המצוה אף דכח התאוה מונע אותו ומכריחו לעבור על רצונו הפנימי מש"ה מהני בו הכפי' לסלק ממנו כח התאוה המעבירו על דעתו וממילא נשאר על רצונו הטוב, וכן הענין בשלא לשמה דמה שכופה את יצרו הרע בהתבוננו ביראת העונש ויסורים חלילה הרי לא גריעי מאלו כופים אותו ב"ד בשוטים ומועיל להכניע כח התאוה שלו. וזהו שאה"כ ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה היא תורה ומצות על כל אשר נעשה תחת השמים פי' שהתבונן בהחכמה שנעשה תחת השמים דהיינו תורה שלא לשמה הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו, פי' דהגם מצד עצמו הוא רע עכ"ז נתנו ה' להאדם להחליש בו כח החומר שלו, אבל ראיתי את כל המעשים שנעשו תחת השמש דהיינו עסק של עוה"ז ממש, והנה הכל הבל ורעות רוח מעוות לא יוכל לתקון דזה העוסק בענייני עוה"ז לא יתוקן לעולם, אבל העוסק בתורה שלא לשמה הגם דהוא ג"כ מעוות עכ"ז בודאי יתוקן אח"כ דמתוך שלא לשמה הוא בא לשמה: