אור ברסלב

בית האוצר חלק ב· רבי יוסף ענגיל

מערכת ב-י

מערכת ב-ט

כלל יח

ביטול ברוב. אילו באתי להביא את כל הכתוב ורשום אצלי בעניין זה הייתי צריך לחיבור גדול בפ"ע ולכן בחרתי לבוא בקצרה כעת להביא אך אפס קצה מאשר עמי בזה עם הוספת דברים אשר יעלו ברעיוני עם רהיטת העיון והכתיבה וזה החלי בעזה"י:

א) בעניין אם הבטל נוסף על המבטל ומשלים לשיעורו כבר האריכו האחרונים וגם אני בעניי בכ"ד וע' עירובין (דף כ"ג ע"ב) קרפף יותר מבית סאתים שהוקף לדירה נזרע רובו הרי הוא כגינה ואסור כו' (נזרע רובו בזרעונים ביטל דירתו דבזרעונים לא דיירי אינשי והו"ל גינה ואסור לטלטל בי) א"ר הונא בריא דר' יהושע לא אמרן אלא יותר מבית סאתים (אם יש במקום הנזרע יותר מבית סאתים דהיא כרמלית ושאינו נזרע נמי דהוא חצר הרי פרוץ במלואו לכרמלית לפיכך כולו אסור) אבל בית סאתים (אם אין במקום הזרוע אלא בית סאתים) מותר (לטלטל בכולו דמקום הזרוע דהוא קרפף בית סאתים הא מותר לטלטל בו ושאינו נזרע נמי דהוי חצר ופרוצין זה לזה מ"מ חצר וקרפף רשות אחד הן ומותר לטלטל מזה לזה ולא אסרי אהדדי וכר"ש דס"ל הכי) כמאן כר"ש דתנן רש"א א' גגות וא' חצירות וא' קרפיפות רשות אחת הן כי' לר"ש נמי כיון דנזרע רובו הוי ההוא מיעוטא בטיל לי' לגבי רובא (והוי כאילו נזרע כולו וכולו גינה) והו"ל קרפף יותר מבית סאתים (שלא הוקף לדירה כיון דכולו גינה וגינה מבטלת שם דירה מיני') ואסור כו' ומשמע מזה דהבטל נוסף על המבטל ומשלים לשיעורו דהא ה"נ מקום הבלתי נזרע בטל אל הנזרע דהוא רוב ונוסף עליו ומשלים לשיעור קרפף יותר מבית סאתים ואולם כאן אינו עניין ביטול דתערובות שהרי ניכרים הם מקום הזרוע והבלתי נזרע וכל אחד. עומד לעצמו והוא רק עניין ביטול החשיבות שאין המקום הבלתי נזרע דהוא רק מיעוט בקרפף חשוב להיות לו שם בפ"ע ומקבל כל הקרפף שם גינה מפאת שרובו כן דכשדנין על כל הקרפף יחד יש לו לקבל השם כפי מה שהוא רובו ונחשב כולו גינה מש"ה ואין מזה ראי' לביטול דתערובות וכמובן ועוד דבהך דעירובין באמת אין צורך לבטל להיות נוסף על המבטל ורק כיון דרובו אינו דירה גם המיעוט אין חשוב להיות לו שם דירה וכיון דאינו דירה אפי' לא תאמר שנעשה גינה כמו הרוב רק ע"י הסתלקות שם דירה ממנו לבד ע"י הביטול יהי' מה שהוא אחרי שאינו דירה א"כ הרי יש כאן קרפף יותר מבית סאתים שאינו מוקף לדירה וז"פ [וע' ציונים לתורה (כלל י"ד) ולקמן אות ג' ותבן דברינו אלה ביותר]:

וע"ע נדה (דף כ"ז ע"א) אהך דתניא מלא תרווד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא טמא ור"ש מטהר מ"ט דר"ש אמר רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי א"א שלא ירבו שתי פרידות עפר על פרידה אחת של רקב וחסיר לי' (אע"ג דרובא רקב א"א למקום שנפל העפר שלא תהא גרגר של רקב בין שני גרגרים של עפר ובטל הרקב ובציר לי' שיעורא דתרווד) ואמינא להו אדרבה א"א שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה אחת עפר ונפיש לי' שיעורא עכ"ל הגמ' ומשמע לכאורה מזה דהבטל נוסף על המבטל גם לעניין שיעור וע"ע בש"ס נדה שם (דף ע"א ע"א) לעניין רביעית דם המת דאם יצא מיעוטו בחיים ורובו לאחר מיתה אין המיעוט בטל בהרוב לשיוחשב רביעית דם המת ויהי' בו טומאה דאורייתא של רביעית דם עש"ה וע"ע זבחים (דף פ' ע"א) תנן התם צלוחית (של מי חטאת) שנפל לתוכה מים כל שהו רא"א יזה שתי הזאות כו' ובתו' שם (דע"ט ע"ב) ד"ה תנן כתבו חומרא דמי חטאת הוא דמדאורייתא בטל ברובה עכ"ל ומבואר ג"כ דמדאורייתא אפי' וזה רק שיעור הזאה אחת מ"מ המים בטלים וניתוספים על המבטל להשלים שיעור הזאה ויש לדחות ובאתי רק להעיר:

ב) ע' קונטרס ע' פנים לתורה (אות ד') מש"ש בענין אי שייך ביטול בחיוב קיום בקו"ע וכגון הנשבע לאכול ככר פלוני ונתערב אותו ככר בב' ככרים אחרים אי אמרי' ביטול לשיופטר מלאכול שום אחד מהם או לא אמרי' ביטול ומחויב לאכול שלשתם כדי שיאכל אותו שנשבע עליו דיש סברא לומר דלא אמרי' ביטול בכה"ג לפי המבואר בבכורות (דף כ"ג ע"א) דבטומאת משא לא אמרי' ביטול לפי שהוא בת אחת ע"ש בתוס' וא"כ ה"נ אם יופטר מלאוכלם העדר האכילה הרי הוא בבת אחת ועש"ה בקונטרס ע' פנים מה שהערותי שם בזה מתוספתא הובאה בר"ש טהרות (פ"ה מ"ו) עש"ה ויש להעיר עוד מש"ס ב"ק (דף כד ע"ב) במכירין בעל השור ואין מכירין את השור אלא היכי מייעדי לי' דאמרי תורא נגחנא אית לך בבקרך איבעי לך לנטורי לכולי' בקרא וק' דאמאי לא נימא ביטול שיובטל אותו השור בשאר השוורים לעניין חיוב שמירתו וע"כ דלגבי חיוב קיום דבר ל"א ביטול ואולם י"ל דשם הטעם דכי היכי דאמרי' שלהי ביצה (דף ל"ח ע"ב) דממונא לא בטל ה"נ בכל עניין שהוא בין אדם לחבירו אין נוהג דין ביטול להפטר מחיוב שהוא נגד חבירו וע"כ גם כאן כיון שהוא דבר שב"א לחבירו שצריך לשמור שורו שלא יזיק לאחרים לא אמרי' ביטול בזה ושפיר בהתערבו באחרים צריך לשמור כולם כדי שלא יזיק אותו שהוא מועד ועלול להזיק ובאתי רק להעיר:

ג) ע' ציונים לתורה (כלל יד) מש"ש בטעם דעת האומר דהיתר אין בטל באיסור להיות כמוהו דהעניין דביטול יש לו רק כח לסלק שם אבל אין לו כח לתת שם דאיסור הוא שם אשר לדבר מלבד עצמותו דיש לו שם איסור ע"י שאסרתו תורה וע"כ בהתערבו ברוב היתר ונסתלק ממנו שם איסור ע"י הביטול הרי הוא מותר מאיליו שאחרי שמסתלק ממנו שם איסור היינו עניין האיסור שהתורה אוסרתו הרי מאיליו הוא מותר שהרי אין לדבר להיות אסיר כ"ז שאין התורה אוסרתו ומשא"כ היתר הרי הוא גוף הדבר ועצמותו ואינו שם ועניין נוסף רק הוא גוף הדבר שהוא מותר ממילא אחרי שלא אסרתו תורה ובהתערבו עם איסור רוב הרי הוא צריך לקבל שם איסור לשיאסר וזה אין לרוב כח לתת שם עש"ה מה שהבאתי שם ראיות לסברא זאת והנה י"ל עוד כעניין זה בהסברה אחרת והוא דרוב יש לו כח רק להחזיר הדבר אל עניין תחלתו ועיקרו אבל לא לחדש לו דבר שאינו עניין תחלתו וע"כ כיון דכל דבר הי' מותר טרם אסרתו תורה ואפי' איסורי בני נח ג"כ הרי הי' הדבר מותר טרם נאמרו ז' מצוות בני נח נמצא כי בהבטל איסור ברוב היתר וניתר כמוהו הרי זה שהאיסור חוזר אל עניין תחלתו שהי' היתר מעיקר תחלתו [ואפי בדבר הנולד אחרי מתן תורה מ"מ הרי אין כל חדש תחת השמש ואין מתחדש יש מאין אחר הבריאה רק הכל יש מיש וע"כ כיון דמתחלה הי' הכל היתר נמצא התחלת כל דבר ועיקרו היתר וע"כ בהיות. האיסור ניתר ה"ז שחוזר לשורשו והתחלתו שהוא היתר] ולזה יש לרוב כח ומשא"כ לחדש ולשום אל ההיתר עניין האיסור שאין זה תחלתו ועיקרו אין לרוב כח לזה ומצינו דוגמת זה בתערובת בר"ש דמאי פ"ז מ"ז מאה טבל מאה חולין (שנתערבו) נוטל מאה ואחד מאה טבל מאה מעשר נוטל מאה ואחד מאה חולין מתוקנין מאה מעשר נוטל מאה ועשר כו' ובר"ש אין משנה זו מתפרשת אלא על פי משנה דמס' חלה פ"ג כו' דמוכח התם דטבל שנתערב בחולין אם יש לו פרנסה ממקום אחר מפריש עליו לפי חשבון ואם לאו נעשים החולין כטבל לעניין תרומה דשיעור תרומה שבטבל מפריש כמו כן מן החולין כאילו הן טבל גמור אבל מעשר ראשון לא יתן ללוי מן החולין ומעשר שני נמי לא יחלל מהן אלא לפי חשבון הטבל מחלל ונותן מטעם שפירשנו במס' חלה והשתא כולה מתני' (דכאן) בטבל שהורמה ממנו תרומה גדולה כו' וה"נ אמרינן בירושלמי כל טבל דאנן קיימין הכא טבל לראשון ולשני (למע"ר ולמע"ש) ולא לתרומה גדולה והשתא מתני' בשאין לו פרנסה ממקום אחר ולכך קאמר מאה טבל ומאה חולין שנתערבו נוטל מאה להפריש מהן כדין טבל מע"ר ומע"ש והלוי יפריש ממע"ר תרומת מעשר ואחת נוטל מן המאה דלשם חולין לתרומת מעשר כאילו הי' טבל כדפרשינן דלעניין תרומה דוקא נוהג בהן דין טבל שנתערב בו ונמצא השתא מפסיד אחת שמפריש מן החולין. מאה טבל ומאה מעשר שנתערבו נוטל מאה לשם טבל כדפרשינן ואחת נוטל ממאה של מעשר כאילו הן טבל לשם תרומת מעשר כו'. מאה חולין מתוקנין ומאה מע"ר שנתערבו נוטל מאה לשם מע"ר ועשר נוטל ממאה של חולין מתוקנין כאילו הי' שם מע"ר דעשרה מהן לתרומת מעשר כו' והא דלא מחמירינן הכי בשנתערב (מע"ר עם טבל) להזקיק הטבל להפריש ממנו עשרה לתרומת מעשר ממאה של מעשר משום דכך הוא דין דכל דבר המתערב חוזר להיות כתחלתו הלכך חוזר להיות כטבל ואין הטבל חוזר להיות כמעשר עכ"ל. וכך גם כאן יש לומר בביטול דיש לו כח רק להחזיר הדבר לתחלתו אבל לא לתת לו עניין מחודש שאינו בהתחלה וכנ"ל ויש לחדש עוד הרבה בענייני תערובות וביטול ע"פ סברת הר"ש הנ"ל ובאתי פה רק להביא גוף דבריו ז"ל:

ובגוף הדבר אי היתר נהפך להיות איסור ע"י ביטול עמש"ש בזה בציונים לתורה וע"ע תוספתא פסחים פרק ט' נתערבו בפסולי מוקדשין או בחולין שנשחטו בעזרה (בשר קדשים כשירים שנתערב בפסולין או בחשנב"ע ע"ש) תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה ומשמע הסתימות דאפילו נתערבו ברוב פסולין נמי תעובר כו' ואי איתא דהיתר נהפך להיות איסור ראוי לכאורה שיוחשב פסולו בגופו וישרף מיד ואולם ז"א דהא אפשר עדיין שיוכר הקודש הכשר מתוך התערובת ויוחזר להכשירו וע"כ א"א שיוחשב פסול בגופו ואולם גם בזה יל"ע אי יחזור להכשירו אחרי שיוכר ואי לא נימא דיחוי דגם מפאת דיחוי של תערובת הא אמרי' דיחוי כמבואר ריש כל הזבחים ועמ"ש בקונטרס ע' פנים לתורה (אות ל"ב) ובספר לקח טוב סוף (כלל ו') ובספרנו זה חלק אות האל"ף כלל (קס"ד) בעניין אי אמרינן דיחוי לגבי אכילת קדשים עש"ה ובאתי רק להעיר:

וע"ע חולין (דף קל"ב ע"א) במשנה בכור שנתערב במאה (בהמות אחרות) בזמן שמאה שוחטין את כולן פוטרים את כולן (ממתנות זרוע והלחיים כו' דמן הבכור אין נותנין שאין קדושה חלה על קדושה ויכול כל אחד לומר לכהן שלי הוא הבכור) אחד שוחט את כולן פוטרים לו אחד כו' ויל"ע ג"כ דמדוע לא יובטל הבכור במאה החייבים להתחייב גם הוא במתנות ועל כרחך דהיתר באיסור וה"ה פטור בחיוב דדמי להיתר באיסור לא אמרי' בי' ביטול להיות ההיתר נאסר והפטור נתחייב ואולם אכתי הוי לן למיזל בכל אחד בתר רובא לומר שאין הבכור שלו וא"ל דכיון שאין הבכור בטל הו"ל קבוע כמבואר כזה בר"ן גיה"נ ז"א דזה רק קבוע דרבנן כיון שאינו ניכר ומהני קביעות זה להחשב מחצה על מחצה רק להחמיר אבל לא להקל וצ"ל הטעם דלא אזלינן בתר רובא לחייב במתנות משום דאין הולכין בממון אחר הרוב ויהי' ראי' מכאן דגם ברובא דאיתא קמן אהב"מ אחה"ר ושגם במתנות כהונה אין הולכין כו' ואף דכתיב עני ורש הצדיקו צדק משלך כו' ובמ"א לי אריכות בזה ובאתי רק להעיר:

וע"ע במשנה שם השוחט לכהן ולעכו"ם פטור מן המתנות והמשתתף עמהן צריך שירשום כו' ובגמרא שם (דף קל"ג ע"ב) הראש שלי וכולה שלך (כהן או עכו"ם שמכר בהמה לישראל ואמר לי הראש שלי וכולה שלך) ואפילו אחד ממאה בראש פטור כו' וקשה גם כן דנימא ביטול וצ"ל גם כן כנ"ל דבפטור בחיוב לא שייך ביטול ואולם שם בלא"ה ניחא כיון דהפטור שם מפאת דין הממון דהוא של כהן או עכו"ם וכיון דממונא לא בטל הרי יש גם הפטור ממילא וז"פ ויהי' ראי' מזה דגם בממון של עכו"ם איתי' להאי כללא דממונא לא בטל דמסברא הי' אפשר להסתפק בזה ובאתי רק להעיר [ועיין תוס' ב"מ (דף ו' ע"ב) אהך דקפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין דכתבו תימא דליבטל ברובא וליחייבו כלהו במעשר כו' ומשמע דפשיטא להו דשייך ביטול גם בפטור בחיוב וכמדומה שכבר העירו האחרונים מזה]:

ד) ע' ר"ש כלים פי"א משנה ד' הביא תוספתא החלמא והגללים שטרפן זה בזה ועשה מהן כלים (חלמא הוא טיט עבה שעושין ממנו כירות והוא מין המקבל טומאה אבל גללים הוא מין שאינו מקבל טומאה ע"ש במשנה ובר"ש) אם רוב מן הטמא טמא אם רוב מן הטהור טהור מחצה על מחצה טמא ר' אליעזר אומר שורפין עלי' את התרומה ואין חייבין עליהן על טומאת ביאת מקדש וקדשיו עכ"ל התוספתא הצריך לענייננו וצריך להבין בזה טעמא דר"א דחשוב לי' וודאי לעניין שריפת תרומה ולא לחיוב ביאת מקדש וא"ל דס"ל לר"א דאספק נמי שורפין תרומה דז"א דר"א אדרבה הא הוא מרא דהך דינא דגם תרומה תלוי' צריכה שימור וע' בכירות (דף ל"ד ע"א) וגם יל"ע דמה עניין הספק כאן ולכאורה הי' נ' דהספק מפאת דא"א לצמצם ולא ידעינן הי מינייהו רובא ואולם למ"ד דבהך דא"א לצמצם יש ג"כ ספק צד הצימצום א"כ ממ"נ אי ס"ל לר"א דבמחצה למחצה באמת הוא טמא א"כ הא יש רוב לטמא וראוי שיוחשב יודאי גם לגבי ביאת מקדש ואי ס"ל לר"א דבמחצה למחצה טהור א"כ להיפוך הא יש רוב לטהר ומדוע שורפין כו' וע"כ נ' דמכאן ראי' באמת לסברת הפרי תואר יו"ד סי' צ"ט ס"ק י"ב וסי' ק"ט ס"ק ב' דכ' שם דתערובת חד בחד דיני דין ספק דמספקינן אי אגמרי' רחמנא למשה דההיתר יהי' רוב לבטל או דהאיסור יהי' רוב לשלא יתבטל והוא דוגמת פלוגתא דמחצה על מחצה דחולין (דף כ"ח ע"ב) ודעירובין (דף ט"ו ע"ב) וע"כ שפיר הוי כאן ספק שקול דב' הצדדים שמא החלמא רוב ושמא הגללים רוב הרי שקולין והוא ספק וכן אם הוא כצד הצימצום היינו דהם מחצה על מחצה הרי דינו ג"כ דין ספק וע"כ שפיר אין חייבין על ביאת מקדש ואולם תרומה שורפין שפיר דטעמא דר"א דס"ל דתרומה תלוי' צריכה שימור מבואר בבכורות (דף ל"ד ע"א) שם דהוא משום שמא יבא אליהו ויטהרנה ע"ש וע"כ זה שייך רק בספק של מציאות ומשא"כ הספק מאי אגמרי' רחמנא למשה כו' זה הרי הוא ספיקא דדינא ובכגון זה הא לא אמרי' שמא יבא אליהו כו' וכמבואר ברש"י שבת (דף ק"ח ע"א) ע"ש דאמר בעא מיני' מר ברי' דרבינא מרנב"י מהו לכתוב תפילין על גבי עור של דג טהור א"ל אם יבא אליהו ויאמר מאי אם יבא אליהו ויאמר כו' וברש"י מאי אם יבא אליהו ויאמר. היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים הוא עכ"ל ע"ש. וע"כ אם הוא באמת מחצה על מחצה הרי שפיר דינו לשרוף תרומה כיון דהוא ספק שאין לו טהרה גם עפ"י אליהו ולא שייך שמא יבא אליהו ויטהרנה וא"כ תו הא היא תרומה שאינה ראוי' ובתרומה שאינה ראוי' גם ר"א מודה דא"צ שימור ואך בספק חשיב לי' ראוי' מפאת שמא יבא אליהו כו' עש"ה בבכורות וא"כ כאן דלא שייך שמא יבא אליהו כו' תו שפיר א"צ שימור וכיון דא"צ שימור תו ס"ל לר"א דחייב שפיר בשריפה דכיון דא"ל שימור ומותר לשרוף תו יש חיוב לשרוף מספק חיוב קיום מצות שריפת תרומה טמאה [וע' תוס' פסחים (דף כ' ע"ב) ד"ה הא ר"ש מש"ש דתלוי' לר"ש היינו דלא מיחייב לשרפו וצ"ע באמת דאחרי דמותר לשרפו מדוע אין חייב לשרוף ולקיים מצות שריפת ת"ט מספק ובמ"א דנתי בזה טובא ועכ"פ בסברת ר' אליעזר הנ"ל שפיר י"ל כן דכיון דשרי לשרוף תו יש חיוב לשרוף וגם י"ל כוונת ר"א בהך דשורפין דכוונתו דמותר לשרוף ודו"ק] וא"כ תו לעניין שריפת תרומה הרי יש כאן ב' צדדים לשרוף דאם החלמא רוב הרי ראוי לשרוף וכן אם הם מחצה על מחצה מה אמרת שמא הגללים רוב זה הרי הוא רק צד אחד וא"כ הרי יש ב' צדדים דהם רוב לשרוף וע"כ אף דספק זה אם החלמא רוב או הם מחצה על מחצה או הגללים רוב הוא ספק של מציאות ושייך בי' שמא יבא אליהו ויאמר דהגללים רוב מ"מ בזה כיון דיש רוב לומר שאין הגללים רוב תו הא לית לן לספק שמא יבא כו' דרק בספק שקול הוא דאמרי' כן ומשא"כ ברוב להיפוך הרי הרוב אומר שאין הגללים רוב ושלא יאמר אליהו כן דהגללים רוב דהא אזלי' בתר רובא בכל התורה ולא חיישינן לשמא יבא אליהו ויאמר שהאמת כצד המיעוט וע"כ שפיר שורפין את התרומה ודו"ק היטיב ועד"ז י"ל גם כן בפשיטות דס"ל לר"א דאפשר לצמצם ונחשב וודאי מחצה על מחצה אלא דמחצה על מחצה גופי' דינו דין ספק היכא אגמרי' רחמנא למשה וכנ"ל וע"כ אין חייבין על ביאת מקדש ושורפין את התרומה כיון דבלא"ה אין ראוי' מפאת הספק וכנ"ל כנלענ"ד לפום רהיטא בהבנת טעמא דר' אליעזר הנ"ל [וגוף רש"י שבת הנ"ל דספיקא דדינא אין לו בירור עפ"י אליהו צע"ק מרש"י חולין (דף ל"ו ע"א) ע"ש דאמר תולין לעולם משמע ונתקנח לר' חייא ספוקי מספקא לי' אי ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף כו' וברש"י תולין לעולם משמע. עד שיבא אליהו ויודיענו כו' ומבואר לכאורה דגם ספיקא דדינא יש לו בירור עפ"י אליהו וע' שלהי עדיות ובתוי"ט שם ויל"ע בזה עוד מכ"ד ואכ"מ] ובאתי רק להעיר:

ה) הנה סברת הר"ן נדרים (דף נ"ב ע"א) דשיווי הדברים מונע הביטול וכן כתבו האחרונים בהך דהיתר בהיתר לא בטל ועוד לכמה מילי דהחלוקה גורמת עניין הביטול כדי שישתוו הרוב והמיעוט ומשא"כ השיווי מונע הביטול והדברים מפורסמים ואולם ברש"י יבמות (דף פ"ב ע"א) יש שם סברא הפוכה מזו ע"ש אהך דתניא חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות כו' תעלה ר' יהודה אומר לא תעלה אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות כו' דברי הכל לא תעלה ומוקי לה הש"ס שם אליבא דר"ל בנימוחה דאל"כ אמאי תעלה בריש הא ה"ל כל שדרכו לימנות דלא בטל לר"ל ע"ש ופריך עלה אבל לא נימוח מאי לא תעלה (גם ברישא) אדתני אבל חתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות כו' ליפלוג וליתני בדידה בד"א בשנימוחה כו' טהורה בטהורות עדיף לי' וברש"י טהורה בטהורה עדיפא לי' לאשמעינן דאע"ג דשתיהן טהורות ושייך בהו ביטולא טפי דאשכחן במס' תרומות (פ"ה מ"ג וע"ש) דתרומה טהורה בחולין טהורין הכל מודין שעולין ובתרומה טמאה בטהורה חלוקים ב"ש וב"ה ועוד דנימוחה ואפ"ה לא תעלה עכ"ל ונ' כוונתו דכיון דשתיהן טהורות ויש בהם שיווי לכן זה גורם הביטול יותר וטעם סברא זאת צ"ל דהוא היפוך סברת הר"ן והאחרונים הנ"ל רק אומרים אדרבה דכיון דכבר יש בם שיווי בעניין הטהרה לכן השיווי שבם מושך עוד שיווי וגורם הביטול שיובטל הקודש בחולין וישתוו לגמרי ודו"ק וא"ל דמדוע חשוב כאן שיווי יותר בבבא דטהורה בטהורה מבבבא דטמאה בטהורה הא בהך דטהורה בטהרה הרי הן שוין בטהרה וחלוקין בקדושה דזה קודש וזה חול ובהך דטמאה בטהורה דחלוקין בטהרה הרי שוין בקדושה דשתיהן קודש ואם כן בתרוייהו הרי יש כאן חלוקה ושיווי ואין שם שיווי בזה יותר מבזה דזה אינו דטומאה וטהרה הם ב' הופכיים דטהרה הוא מעלה וטומאה הוא גרעון [וכמ"א דנתי בזה בארוכה דטהרה אינו שלילת הטומאה לבד שאינו טמא רק הוא מציאות עצמיי ומעלה עצמותית בחיוב ואכ"מ] ומשא"כ קודש וחול אינו ב' היפכיים דחולין אינו גרעון והוא רק שלילת המעלה שאינו קודש אבל אין בו גרעון וע"כ שפיר קודש טהור בחולין טהורים יש שם שיווי יותר מקודש טמא בקודש טהור ודו"ק וי"ל עוד טעם דקודש טמא בטהור יש שם ב' חילוקים הן מפאת הטהרה והן מפאת הקדושה דהטמא לא מיחשיב קודש כיון שנטמא וכמבואר כזה ברמב"ם פ"ז מה' תרומות לעניין תרומה טמאה וכן לעניין קודש טמא י"ל כן וכבר הארכתי בזה בקונטרס ע' פנים לתורה ועוד בכ"ד ממקומות רבות בזה ובאתי רק להעיר:

ו) כבר הארכתי בזה בכ"ד בחידושי דעניין ביטול חד בתרי י"ל בו ב' הבנות. א) י"ל דאין עניינו מטעם הכרעה והיפוך שהרוב מכריע ומהפך את המיעוט להיות כמוהו רק הוא מטעם סברא דכל דפריש מרובא פריש דזה עניין סברא דיותר יש לתלות שהוא פורש מן הרוב משהוא פורש מן המיעוט ואחרי שכל אחד מותר ממילא מטעמא דכל דפריש כו' ממילא פקע האיסור גם מאותו שהוא אסור אחרי היותו ניתר מסברא דכל דפריש כו'. ב) י"ל דהוא מטעם הכרעה והיפוך בעצם שהמרובה מכריע את המועט להיות כמוהו והנה דין ביטול ילפינן מאחרי רבים להטות כמבואר ברש"י בכ"ד וע"כ ספק הנ"ל לעניין ביטול נראה דתלוי בספק זה עצמו שיש להסתפק בו ג"כ לעניין רוב דדיינים דגם שם יש להסתפק כזה אם עניין הרוב מפאת היפוך והכרעה שהרוב מכריע את המיעוט ונחשב שכולם אמרו כמו הרוב או עניינו מפאת סברא דיותר יש לתלות שהרוב כיוון אל האמת משנאמר שהמיעוט כיוון אל האמת והוא דומה לסברא דכל דפריש כו' וכמובן וע' גיטין (דף ל"ב ע"ב) איתמר בפני כמה הוא מבטלו ר' נחמן אמר בפני ב' ר' ששת אמר בפני ג' ר' ששת אמר בפני ג' ב"ד קתני ר"נ אמר בפני ב' לבי תרי נמי ב"ד קרי להו ונ' דסברת ר"נ דב' ג"כ קרוים ב"ד הוא מטעם הנ"ל דכיון דבג' דיינים בדיני ממונות אם ב' מחולקין עם הא' הרי נחתך הדין כמו הב' לכן גם ב' קרוין ב"ד ואולם זהו רק אי רוב דדיינין מטעם סברא דיותר יש לתלות שהרוב כיוון אל האמת כו' ומשא"כ אם הוא מטעם היפוך והכרעה שמהפכין ומכריעין את המיעוט ונחשב שכולם אמרו כן א"כ הא אין הדין נחתך בשום פעם כסברת שנים רק סברת שלשתם היא ודו"ק היטיב. וע"כ נ' דר"נ ור' ששת פליגי בספק הנ"ל דר"נ ס"ל דטעמא דרוב דיינין מטעם סברא ולכן גם ב' קרוין ב"ד ור"ש ס"ל דהוא מטעם היפוך ואין ראי' שיהיו ב' קרוין ב"ד דסברת דיינים תמיד סברת ג' היא ולכן ס"ל דאין ב' קרוים ב"ד ושפיר מייתי ראי' מדקתני ב"ד דבעי' ביטול בפני ג' וע"ש בגיטין (דף ל"ג ע"א) אהך דהתקין ר"ג הזקן שלא יהיו עושין כן מפני תיקון העולם מאי מפני תיקון העולם ר' יוחנן אמר מפני תקנת ממזרים ר"ל אמר מפני תקנת עגונות רי"א מפני תקנת ממזרים סבר לה כר"נ דאמר בפני ב' ובי תרי לית להו קלא והיא לא שמעה ולא ידעה ואזלא ומינסבא ואיכא תקנת ממזרים ר"ל אמר מפני תקנת עגונות סבר לה כר' ששת דאמר בפני ג' כו' ולפי הנ"ל הנה גם ר"י ור"ל פליגי בהנ"ל דר"י דס"ל כר"נ דבפני ב' ס"ל דטעם רוב דדיינין מטעם סברא כו' ור"ל דס"ל כר"ש דבפני ג' ס"ל דהוא מטעם היפוך והכרעה כו' וע' יבמות (דף י"ג ע"ב) תנן התם מגילה נקראת בי"א בי"ב כו' א"ל ר"ל לר' יוחנן איקרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות כו' א"ל עד כאן לא שנית מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין א"ל אמינא לך איסורא כו' ואת אמרת לי מנהגא כו' והא ב"ש מתירין הצרות לאחים וב"ה אוסרין מי סברת עשו ב"ש כדבריהם לא עשו ב"ש כדבריהם ור' יוחנן אמר עשו ועשו ובפלוגתא דרב ושמואל ורב אמר לא עשו ב"ש כדבריהם ושמואל אמר עשו ועשו אימת אילימא קודם בת קול (קודם שיצתה ב"ק דהלכה כב"ה) מ"ט דמ"ד לא עשו ואלא לאחר ב"ק מ"ט דמ"ד עשו איב"א קודם בת קול ואיב"א לאחר בת קול איב"א קודם בת קול וכגון דב"ה רובא למ"ד לא עשו דהא ב"ה רובא ומ"ד עשו כי אזלי בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו הכא ב"ש מיחדדי טפי כו' וי"ל ג"כ דר"י ור"ל דיבמות הנ"ל דס"ל לר"ל דלא עשו ב"ש כדבריהם משום דב"ה רובא ור' יוחנן ס"ל דעשו משום דב"ש מחדדי טפי לטעמייהו אזלי בזה לפי פלוגתתם דגיטין הנ"ל דלר' יוחנן דס"ל דב' חשיבי ב"ד וטעם אחרי רבים מטעם סברא דיותר יש לתלות דהרוב כיוון לאמת כו' וכנ"ל ולכן אם המיעוט שכלם מחודד ועמוק יותר הא בטלה הסברא דיותר יש לתלות שהרוב כיוון כו' דמפני חידוד ועומק השכל של המיעוט יוכל להיות שעיונם נכון יותר וכיוונו הם אל האמת ולא הרוב וע"כ שפיר לא אזלי' בתר רובא ושפיר עשו ב"ש כדבריהם ומשא"כ ר"ל לטעמי' דב' לא חשיבי ב"ד וטעם אחרי רבים לאו משום סברא דוודאי הרוב כיוון אל האמת רק הוא עניין היפוך והכרעה גרידא דגזרה תורה דרוב הדיינין מכריעים את המיעוט להיות כמוהם א"כ ה"נ אף דב"ש מיחדדי טפי סוף סוף כיון שגם ב"ה מן החכמים המורים וגם דעתם באה במניין שפיר יש לרוב המורים ומחולקים בדין להכריע את המיעוט ושפיר ראוי להיות הלכה כרוב ודו"ק היטיב מאוד:

ועפי"ז יובן ג"כ הא דס"ל לשמואל דעשו ב"ש כדבריהם וזה דשמואל לטעמי' דס"ל דשנים שדנו דיניהם דין והוא ג"כ מטעם הנ"ל דכשדנין ג' לדמיון וב' מחייבין ואחד מזכה אזי אי רוב מהפך המיעוט נחשב שחייבו שלשתן ומשא"כ אם הוא רק מטעם סברא כו' א"כ הא רק שנים מחייבין אלא שאומרים אמת וע"כ כיון דמצינו פעם רק שנים מחייבין והדין כמותם לכן גם בשנים לבד שדנו נמי דיניהם דין וע"כ שמואל לטעמי' דשנים שדנו דיניהם דין ואחרי רבים להטות הוא מטעם סברא כו' לכן ס"ל ג"כ דעשו ב"ש כדבריהם מפאת דמחדדי טפי וכנ"ל:

ועיין תרומות פ"ד משנה ז' ר' אליעזר אומר תרומה עולה באחד ומאה ר' יהושע אומר במאה ועוד ועוד זה אין לו שיעור וע"ש בר"ש בשם הירושלמי מניין שהן עולין א"ר יונה כתיב מכל חלבו את מקדשו ממנו דבר שאתה תורם ממנו אם נפל לתוכו מקדשו וכמה הוא אחד מק' (דתרומת מעשר הוא אחד מק' בכל הטבל) ר' אליעזר אומר מוסיף סאה ומעלה ר' יהושע אומר מוסיף כל שהוא ומעלה עכ"ל ונראה דפלוגתת ר' אליעזר ור' יהושע הנ"ל הוא בעניין הספק שנסתפקו בו האחרונים בעניין ביטול אי בעי' חד בתרי דוקא היינו שיהי' במבטל כפילות הבטל או אפילו במשהו יותר די [ועיין מהרש"א פסחים (דף מ"ד ע"א) על התוס' ד"ה איתיבי' שתי' דדעתו דבעי' חד בתרי דוקא וכבר הביאוהו האחרונים] וזה דבתערובת תרומה בחולין אחרי דסמכוהו אקרא דאת מקדשו ממנו מה שאתה מרים ממנו היינו תרומת מעשר דהוא אחד מק' מקדשו הנה גילתה תורה בזה דסאה תרומה המעורבת היא חשיבא כמאה חולין ונחשבים כל המאה סאה חולין כאילו הי' רק סאה אחד כיון דהתרומה מקדשתם דשנאמר דהם פחות מן הסאה תרומה אין ראי' דאפילו חשובים סאה כמוה גם כן יתכן שיהי' להתרומה כח לקדשם כיון שאין מרובים ממנה ואך זה נראה עכ"פ דחשובין רק סאה כמוה דאילו היו מרובין אין למיעוט לקדש את המרובה ממנו ודו"ק וע"כ מאי דפליגי ר' אליעזר ור' יהושע אי בעינן לעניין ביטול מאה ואחד או די במאה ועוד שאין לו שיעור היינו מאה ומשהו הנה זה ממש ספיקן של האחרונים הנ"ל אי די לעניין ביטול משהו יותר או בעינן כפל דוקא דאי די במשהו יותר ע"כ גם כאן דהמאה סאין חולין חשובין רק כסאה האחת של תרומה אם כן ג"כ הא די במשהו יותר חולין כדי שיהי' סאה ומשהו נגד הסאה של תרומה ושפיר תיבטל ומשא"כ אי בעי' בביטול ב' סאין דוקא נגד סאה א"כ ה"נ שפיר בעינן מאה ואחד סאין נגד סאה של תרומה כיון דהמאה סאין כולם רק כסאה אחת חשיבי וע"כ רק בתוספת עוד סאה הנה יש כאן כדי ביטול היינו ב' סאין חולין נגד סאה של תרומה ודו"ק היטיב מאוד:

ומעתה נ' דהנה ספק הנ"ל בביטול אי די במשהו יותר או בעי' כפל דווקא י"ל דתלוי ג"כ בספק הקדום אי טעמא דביטול משום כל דפריש כו' או הוא עניין הכרעה והיפוך שהמרובה מכריע ומהפך את המעט ממנו להיות כמוהו וזה דאם הטעם מפאת כל דפריש כו' א"כ במשהו יותר הרי יש כל דפריש כו' רק במשהו הפורש ומשא"כ בב' משהויין הפורשין תו במשהו אחד מהם הא ליכא כל דפריש כו' וכן בב' משהויין יותר יש הך דכל דפריש כו' רק בב' משהויין הפורשין אבל לא בג' ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין וע"כ צריך תמיד כפילות המבטל היינו ב' סאין היתר נגד סאה אחת איסור דאז אפי' יפרוש כל כמות האיסור היינו סאה הרי ג"כ יש כל דפריש כו' וע"כ שפיר האיסור ניתר עי"ז ומשא"כ אי עניין הביטול מפאת שהמרובה מהפך את המעט ממנו א"כ שפיר במשהו יותר די וכמובן [וי"ל כן עוד מעיקר הדבר גם שלא מפאת טעמא דלא נתנו דבריהם לשיעורין רק גם מעיקר הדבר וזה דבנתערבה חתיכת נבילה בב' חתיכות שחוטה לדמיון הא יש כל דפריש כו' רק בחתיכה אחת ואך דכתבנו בזה דאחרי דכל אחת בעצמה מותרת מפאת כל דפריש כו' לכן ממילא נפקע האיסור מן החתיכה האסורה כיון דהותרה באכילה וע"כ זה שייך רק בחד בתרי כה"ג ומשא"כ אם נתערב סאה איסור בסאה ומשהו היתר מדוע תאמר כאן דפקע האיסור הא נהי דבמשהו הפורש יש כל דפריש כו' מ"מ מניין לך לומר שיש לנו לדון על כל משהו ומשהו מן האיסור בפ"ע ולומר שהותר בעצמותו מפאת דאילו הי' פורש כו' אמור להיפוך דנדון על כל האיסור אשר כאן יחד ובכולו דהוא סאה הא ליכא כל דפריש כו' כלל דאחרי שפורשת משהו ואנו אומרין מפאת כל דפריש כו' דהוא היתר תו הנשאר הרי הוא שוה בשוה וליכא תו כל דפריש כו' כלל וא"כ בכל כמות האיסור אשר כאן דהוא סאה אם נדון על כולו יחד הא ליכא גם הך דכל דפריש כו' וא"כ מדוע יופקע האיסור ממנו ואך בהתערבו בב' סאין דיש היתירא דכל דפריש כו' בכל האיסור כולו אפי' נדון על כולו יחד לכן שפיר נפקע האיסור ממנו ודו"ק היטיב] ולפי"ז הנה תובן ג"כ מחלוקת ר' אליעזר ור' יהושע הנ"ל בדקדוק דר"א הוא מתלמידי ב"ש ור' יהושע מתלמידי ב"ה [ורוב מחלוקות ר"א ור' יהושע הם כך דר"א אזיל בשיטת ב"ש ור"י בשיטת ב"ה וכמ"ש כבר לעיל כלל א' עש"ה] וע"כ ר"א דהוא מתלמידי ב"ש דהיו אומרים דהלכה כמותם [ע' עירובין (דף י"ג ע"ב) ג' שנים נחלקו ב"ש וב"ה הללו אומרים הלכה כמותינו והללו אומרים הלכה כמותינו] וזה מפאת דמחדדי טפי אע"ג דב"ה רובא וכתיב אחרי רבים וכש"ס יבמות הנ"ל וא"כ הא ס"ל לר"א דטעמא דרוב דדיינים מסברא כו' וא"כ ה"ה ביטול ברוב עניינו רק מסברא דכל דפריש כו' ולכן בעי' ממילא כפילות המבטל וכנ"ל וע"כ ס"ל דבעי' מאה ואחד ור' יהושע לטעמי' דהוא מתלמידי ב"ה דהיו אומרים דהלכה כמותם מפאת דהם הרוב ואף דב"ש מחדדי טפי וס"ל דרוב דדיינים הוא מטעם היפוך והכרעה כו' וא"כ ה"ה בביטול וא"כ די במשהו אחד יותר וע"כ שפיר ס"ל דדי במאה ומשהו וכנ"ל ודו"ק היטיב מאוד:

ובכתבי ילדותי כתבתי מעניין זה ביישוב קושית הר"ן שלהי פ"ק דקידושין ועוד ראשונים שהקשו אסברת הרמב"ם דסד"א מה"ת לקולא מסוגיא דרוב דפ"ק דחולין וז"ל הר"ן שם ועוד מדאיבעי לן בפ"ק דחולין (דף י"א ע"א) מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא ואתינן למיפשטה משבירת עצם בפסח ודכוותי' כדאיתא התם דרחמנא אמר ועצם לא תשברו בו וניחוש שמא ניקב קרום של מוח אלא דאמרי' זיל בתר רובא ואי איתא מאי ראי' מהנהו לרובא דעלמא דאיתחזיק איסורא דהא הנהו אפי' לא אזלינן בתר רוב שרו דספק טריפות נינהו וכל ספק איסורא רחמנא שריי' אלא וודאי משמע דמאי דאמרינן דספק דאורייתא לחומרא דבר תורה ולא מדבריהם עכ"ל וכתבתי ביישוב זה וז"ל ונלענ"ד ליישב דהנה עוד הקשו על הרמב"ם ז"ל מהא דחייבה תורה אשם תלוי אספק כרת אלמא דספק מה"ת אסור ורוב האחרונים הסכימו לתרץ זה דהרמב"ם לטעמי' אזיל דפסק הלכה כמ"ד דבעי' חתיכה מב' חתיכות דאיקבע איסורא ובאיקבע איסורא אה"נ דספיקא מה"ת אסור והנה לכאורה ק' למאי דקיי"ל דא"א לצמצם וא"כ בחתיכה אחת מב' חתיכות ג"כ הא א"א לצמצם שיהיו שניהם שוין וא"כ הקטנה הרי ממ"נ מותרת דאם היא שומן הרי מותרת ואם היא חלב א"כ הגדולה שומן ובטילה בגדולה ברובא ומשא"כ אם היא שומן לא אמרינן איפכא דבטילה בגדולה ברובא ואסורה דהיתר אין בטל באיסור להיות איסור כמוהו וא"כ לא משכחת אשם תלוי רק אם אכל הגדולה ועכ"פ כיון דהקטנה ממ"נ מותרת א"כ תו הא לא הוי איקבע איסורא דאין כאן רק חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן דהיינו הגדולה דהא הקטנה ממ"נ מותרת וכבר דן בזה בארוכה בפמ"ג בפתיחה לה' תערובות ע"ש והנה הא דיבש ביבש נהפך ברוב י"ל בו ב' הבנות. א) דהוא מטעם היפוך והכרעה דכיון שהרוב והמיעוט שניהם בספק לכן מכריע הרוב את המיעוט ומהפכו להיות כמוהו. ב) י"ל דהוא מטעמא דכל דפריש מרובא פריש דאחרי דכל חתיכה וחתיכה בפ"ע מותרת מטעם כל דפריש כו' וא"כ מותר לו לאכול כולם דעל כל אחת אמרי' דהיא מן הרוב וגם כשאוכל האחרונה ג"כ אמרי' דהיא מן הרוב ואף דא"כ על כרחך כבר אכל איסור מה בכך אטו משום שאכל כבר איסור יש לו להיות אסור עתה באכילת היתר וא"כ אחרי שכל חתיכה וחתיכה מותר לו לאוכלה לכן תו מאיליו פקע האיסור מחתיכה האסורה דאיך יהי' שם איסור עלי' אחרי שמותר לו לקחתה ולאוכלה עתה בהעדר ידיעתו ודו"ק היטיב [וסברא זו כתובה אצלי עוד בכמה דוכתי בחידושי בארוכה ובהסברא יתיר'] והנה יש נפקותא בין ב' ההבנות הנ"ל בעניין הביטול לגוונא דכתיבנא היינו היכא דליכא רק ב' חתיכות אחת קטנה ואחת גדולה דלטעם הא' בטילה שפיר הקטנה בגדולה דכיון דהיא מרובה מן הקטנה לכן היא מכרעת את הקטנה המעוטה ממנה להיות כמוה ומשא"כ לטעם הב' דעיקר היפוך איסור להיתר בא אך מפאת ההיתר של כל אחת מהם מטעמא דכל דפריש מרובא פריש א"כ זה הא שייך רק בחד בתרי ומשא"כ בב' חתיכות קטנה וגדולה הא לא שייך זה וכמובן וא"כ נתבאר דספק זה אי בעי' בביטול דוקא חד בתרי או אפילו קטנה בגדולה בטילה ונהפכת אשר כבר דנו בספק זה באחרונים הנה לדברינו ספק זה תלוי בב' הטעמים הנ"ל בהא דאיסור בהיתר בטל ונהפך ביבש ביבש והנה נודע דביטול ברוב ביבש ביבש ילפינן לי' מאחרי רבים להטות האמור בסנהדרין וע"כ נ' דזה תלוי ג"כ בטעם עניין רוב דסנהדרין דהא דגילתה תורה דאזלי' בתר רוב דסנהדרין יש להבין בו ג"כ ב' הבנות הנ"ל די"ל דהוא מטעם הכרעה והיפוך דהרוב מכריע את המיעוט להיות כמוהו ואזי יהי' לנו לימוד משם גם על ביטול קטנה בגדולה ולא בעי' חד בתרי וי"ל ג"כ דהוא מסברא דיותר יש לתלות שהרוב כיוון אל האמת משנאמר שהמיעוט כיוון אל האמת וזה דומה לרוב דכל דפריש כו' דיותר יש לתלות דהוא פורש מן הרוב כו' וכמובן וא"כ אין לנו לימוד משם רק אביטול חד בתרי ולא אביטול קטנה בגדולה ולפ"ז נראה דהנה בהתחלת הסוגיא דחולין שם פריך מנא הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא מנלן דכתיב אחרי רבים להטות רובא דאיתא קמן כו' לא קמיבעי' לן כי קמיבעי' לן רובא דליתא קמן כגון קטן וקטנה מנלן וע"ז מייתי הלימוד הנ"ל משבירת עצם ושאר לימודים דאזלינן גם בתר רובא דל"ק והנה אי נימא דהא דאזלי' בתר רוב בסנהדרין אינו מטעם הכרעה רק מסברא דיותר יש לתלות שהרוב אומר אמת כו' הנה ודאי דיש ללמוד משם גם רובא דליתא קמן חדא דרוב דסברא הא ישנו בליתא קמן כמו באיתא קמן דכמו דהסברא נותנת יותר דהרוב אומר אמת ולא המיעוט כן הרי הסברא נותנת יותר בקטן דהוא כרוב העולם שאינם סריסים משנאמר שהוא כמו המיעוט שהם סריסים ועוד דאטו לא יארע פעמים דרוב מחולקין עם מיעוט והמיעוט אומרים, האמת ולא הרוב ואך דעפ"י רוב כשמחולקין רוב עם מיעוט אזי הרוב אומרים האמת ולא המיעוט וא"כ זה הרי הוא שוב רובא דליתא קמן לא רובא דאיתא קמן וא"כ אי רוב דסנהדרין מטעם סברא כו' הרי הוא שם גופי' רובא דל"ק ואם כן שפיר הרי יש לימוד משם גם ארובא דל"ק ואם כן לסברת המקשן הנ"ל דלא אזלינן בתר רובא דל"ק א"כ על כרחך סבירא לן דעניין רוב דסנהדרין מטעם הכרעה ולא מסברא כו' ואם כן כיון דהטעם שם משום הכרעה תו הא יש לימוד משם גם לביטול קטנה בגדולה באיסורין וכנ"ל ותו לא משכחת ב' חתיכות בספק חלב כיון דהקטנה ממ"נ מותרת וא"כ כיון שחייבה תורה אשם תלוי על כל ספק חטאת קבועה וגם ספק חלב בכלל ובס' חלב לא משכחת כלל איקבע וכנ"ל וא"כ תו הרי יש לנו לימוד מאשם תלוי לכל ספק דאסור מה"ת ואפילו בלא איקבע וא"כ תו שפיר מייתי הש"ס ראי' משבירת עצם כו' וכוונת ראיית הש"ס דרך ממ"נ דאי טעמא דסנהדרין מסברא כו' הא יש לימוד מסנהדרין גופי' גם לרובא דליתא קמן ואי טעמא דסנהדרין מטעם הכרעה כו' תו הרי ספיקא מה"ת אסור ותו הרי יש לימוד משבירת עצם ודכוותי' דמייתי בחולין שם ומשא"כ אליבא דאמת דאזלינן באמת גם בתר רובא דליתא קמן א"כ הא שפיר יוכל להיות סברת הרמב"ם דטעמא דסנהדרין מסברא כו' ותו בעי' בביטול חד בתרי דייקא ולא אמרינן ביטול בקטנה בגדולה ותו משכחת שפיר איקבע בב' חתיכות ותו שפיר ספק גרידא בלא איקבע שפיר שרי מה"ת כיון דאין לימוד עליו מאשם תלוי לאיסור ודו"ק כי נכון הוא דרך חידוד בס"ד ע"כ לשונינו בזה בכתבי ילדותי:

והנה מה שכתבנו בזה דלסברא דא"א לצמצם לא משכחת אשם תלוי בב' חתיכות רק באכל הגדולה היינו דמשכחת רק במכיר איזו הקטנה ואיזו הגדולה רק שאינו יודע איזהו שומן ואיזהו חלב ויודע שאכל הגדולה ויש ספק אם היא חלב ואסורה או שומן ומותרת ומשא"כ אם למראית עיניו הם חתיכות שוות תו הרי אין כאן אשם תלוי כלל דכיון דא"א לצמצם הא יש כאן ס"ס שמא אותה שאכל היא הקטנה וממ"נ מותר ואת"ל שאותה שאכל היא הגדולה שמא היא שומן וג"כ מותרת ואולם לתוס' כריתות (דף י"ז ע"ב) ד"ה מדסיפא דגם על ס"ס מביאין אשם תלוי ע"ש א"כ שפיר יש חיוב אשם תלוי גם בכה"ג וכבר כתבתי במ"א דעניין האשם תלוי בס"ס הוא מפאת דלבו נוקפו עכ"פ דכל עניין אשם תלוי רק מפאת דלבו נוקפו ע' כריתות (דף כ"ג ע"ב) והארכתי בזה בחידושי במ"א מאוד ואולם עכ"ז דברינו הנ"ל בחידושינו הנ"ל עדיין שפיר במקומם עומדים דיש לימוד מהך דאשם תלוי לספק גרידא דג"כ אסור ואפי' בלא איקבע וזה דרק אי ספק אסור וס"ס הוא דשרי שייך לבו נוקפו דסוף סוף לבו נוקפו שמא חלב הי' מה שאכל והיתה החתיכה גדולה ולא הי' שם ביטול ומשא"כ אי ספק גרידא נמי שרי דלא אסרה תורה את המסופק כלל וכל עניין איסור הוא רק בידיעה שיודע שהוא אסור אבל אם מסופק אין התורה אוסרת כלל א"כ הא לא שייך לבו נוקפו כלל מחמת הספק דהא כיון שמסופק הרי הוא היתר בעצם ממילא ומדוע ינקוף לבו מפני ספיקו הרי אין התורה אוסרת את הספק כלל רק את הידוע ואך אי גם ספק אסור וס"ס הוא דשרי ע"כ כיון שעצם עניין הספק הוא איסור ואף שאין יודע שהוא איסור מ"מ התורה אוסרת גם את הספק ואך ריבוי הספיקות הם שמתירין וע"כ בזה שייך שפיר עדיין לבו נוקפו דסוף סוף מסופק שמא הגדולה אכל ושמא היא חלב ועצם עניין הספק הרי היא עביר' וחטא וע"כ שייך שפיר אשם תלוי מפאת לבו נוקפו ודו"ק היטיב מאוד כי הדברים עמוקים בס"ד:

והנה מה שכתבנו בחידושינו הנ"ל ג"כ דלה"א דפריך רובא דליתא קמן מנלן על כרחך סבירא לן דרוב דסנהדרין הוא מטעם הכריעה דאי משום סברא דיותר יש לתלות דהרוב אומר אמת כו' בעניין הסברא דרוב הא אין טעם לחלק בין רובא דא"ק לדל"ק וכנ"ל וגם רוב דסנהדרין גופי' לפי"ז הא הוא רובא דל"ק וכנ"ל ואולם יוקשה בזה לכאורה הא דאמר בחולין שם רובא דא"ק כגון תשע חניות וסנהדרין לא קמיבעי' לן ואי איתא דעניין סנהדרין מטעם הכרעה הא גם אט' חניות אין לימוד דבט' חניות לא שייך עניין הכרעה ואולם דברינו הנ"ל דלה"א ע"כ ענין סנהדרין מטעם הכרעה לא מסברא כו' הרי מוכרחים לכאורה וצ"ל דגם בט' חניות שייך ג"כ עניין הכרעה דאף דגוף החניות ניכרות וידועות והספק רק בחתיכה הנמצאת מ"מ שייך הכרעה שיכריעו החניות הכשירות המרובות את הנבילה המעוטה לעניין הספק הנולד על ידם בחתיכה זאת ודו"ק:

ואולם בכתבי ילדותי אשר לי בסוגי' דחולין הנ"ל דרכנו שם בזה בדרך אחרת וכתבנו שם ליישב דברי המהרש"א ז"ל על התוס' שם (דף י"א ע"א) ד"ה מנא הא מילתא דכתבו דהא דרובא וחזקה רובא עדיף ילפי' מפרה אדומה דאיכא מיעוט טריפות וגם חזקת טומאה ע"ש וכ' המהרש"א ע"ז וז"ל אך יש לדקדק דהא היכא דאיכא מיעוטא בהדי חזקה חיישי' למיעוטא ולא אזלי' בתר רובא כו' וי"ל דלא חיישי' למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדה אלא מדרבנן כו' ועי"ל דלמיעוטא דלא שכיח לא נימא סמוך מיעוטא לחזקה כמ"ש הרא"ש והאי מיעוטא דפרה נמי לא שכיח הוא עכ"ל ותמה שם בס' ראש יוסף ועוד מפרשים דאי מיעוט טריפות לא שכיח א"כ איך ילפי' משבירת עצם וכלהו שאר לימודים דסוגי' הנ"ל דמדלא חיישי' לשמא טריפה ע"כ דאזלי' בתר רובא ואמאי הרי אין לימוד מזה רק דאזלי' ב"ר נגד מיעוט דלא שכיח כיון דמיעוט טריפות לא שכיח ומשא"כ במיעוט דשכיח אכתי מנ"ל דאזלי' ב"ר ואילו אנן קיי"ל דאזלי' בתר רובא אפי' במיעוט המצוי ושכיח וזו באמת פליאה עצומה על המהרש"א ז"ל.

וכתבנו שם ביישוב זה וז"ל ונ' בזה דלכאורה הא צריך להבין סברת הגמ' לחלק בין רובא דא"ק כגון ט' חניות וסנהדרין לרובא דל"ק כגון קטן כו' דאין מובן לכאורה כלל מה טעם לחלק בזה דהרי זה וודאי דרוב בני אדם אינם סריסים והוא רוב ברור כמו רוב דסנהדרין ורוב דחניות שהם לפנינו וא"כ מה החילוק בין רוב זה להנך והרי כמו דיותר הרוב אומר אמת בסנהדרין מן המיעוט ויותר יש לתלות דחתיכה זאת נפלה מרוב החניות ממן המיעוט כך יותר יש לתלות דזה הקטן הוא כמו רוב העולם שאינם סריסים משנאמר שהוא כמו המיעוט וא"כ מה החילוק ביניהם וזה לכאורה דבר מתמיה מאוד:

ונראה בזה דעניין החילוק בין רובא דא"ק לדל"ק הוא דיש חילוק בין אם הספק נולד רק ע"י הרוב והמיעוט לבין אם הספק הוא דבר עומד בעצמו והרוב והמיעוט באים לברר אותו וזה דבסנהדרין אילו היו כל הסנהדרין אומרים בשוה הרי אז לא הי' לנו התחלת ספק כלל דאין לומר דגם אז הי' לספק עדיין מצד עצמו איך הוא הדין אלא דספק זה נברר ע"י שהסנהדרין אומרים כך דז"א דאם הסנהדרין אומרים כולם כך שוב אין לספק כלל מצד עצמו איך הוא הדין דכל זמן שאין ידוע לנו טעות בהוראת הסנהדרין הוי הוראתם הוראה אמיתית אפי' אם באמת אין הדין כך דההלכה נמסרה למטה לפי ראות עיני הב"ד וכפי מה שמורים כך הוא הדין באמת כמבואר בכמה דוכתי [וע' אריכות בזה בס' דרשות הר"ן ובזכרוני מס' בני יששכר להרה"ק מו"ה צבי אלימלך מדינוב ז"ל דדיקדק בזה ג"כ מש"ס חגיגה (דף ט"ו ע"ב) אשכחי' רבה בר שילא לאליהו א"ל מאי קעביד הקב"ה א"ל קאמר שמעתתא מפומייהו דכלהו רבנן ומפומי' דר"מ לא קאמר א"ל אמאי משום דקא גמר שמעתא מפומי' דאחר א"ל אמאי ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת כו' והיינו דמתחלה הית' ההלכה בגבהי מרומים דאסור ללמוד מאדם שאינו הגון אף דברי תורה הטובים וע"כ לא קאמר קוב"ה שמעתא מפומי' דר"מ הואיל וגמר מפומי' דאחר וכאשר אמר רבה בר שילא אמאי ר"מ רמון מצא תוכו אכל כו' והיינו דהורה רבה בר שילא בזה דמותר ללמוד ממנו דברים הטובים מיד נעשית ההלכה גם בגבהי מרומים כך ולכן מיד השתא קאמר מאיר בני אומר כו' שאמר השי"ת מיד תורה בשמו שע"י הוראת רבה בר שילא נעשית ההלכה כך מיד גם בגבהי מרומים כי ההלכה נמסרה למטה וכפי מה שמורים למטה זה עצמו האמת וכזה מבואר עוד במקומות רבות] וא"כ הרי אין שם ספק נפרד בעניין האמת איך הוא ולומר דספק זה מתברר עפ"י הוראת הב"ד רק כל עניין האמת בדין הוא נעשה רק ע"י הב"ד בעצמו שמה שמורים אותו הוא ההלכה באמת וא"כ אם כולם מורים בשוה הרי ממילא אין שם ספק כלל ואך כאשר חלוקים בהוראה אז יש ספק ממילא מצד חלוקתם כיון שהם עצמם חלוקים זה עם זה וע"כ כאשר מחולקין בהם רוב עם מיעוט נמצא איפוא כי נתיילד הספק ע"י הרוב והמיעוט וא"כ הרי גילתה תורה בזה בקרא דאחרי רבים להטות רק דאין כח במיעוט לעשות ספק וכך גם בט' חניות כו' כיון שאנו יודעים וודאי שזאת החתיכה הסמוכה נפלה מאלו החניות ובזה אין אנו מסתפקים כלל ואילו היו כל החניות כשרות הרי לא הי' ספק כלל ממילא וכל הספק רק מפאת דאחת נבילה דשמא מאותה של נבילה נפלה וא"כ הרי זה שבא המיעוט לעשות ספק וזה ילפינן שפיר מאחרי רבים דאין כח במיעוט לעשות ספק וכנ"ל ומשא"כ בהך דקטן וקטנה דעניין הספק שמא הוא סריס הרי ספק זה עניין עומד בעצמו שאנו מסופקין בזה הקטן שמא הוא סריס ואין זה הקטן תולדת רוב ומיעוט מחולקין שחלוקת הרוב והמיעוט הוא שהולידה הספק רק הרי זה הקטן איש לעצמו ואנו מסופקין בו שמא הוא סריס רק שאחרי היותינו מסופקין אנו באין לברר ספק זה ואומרים דאחרי שיש עוד בני אדם בעולם ורובם אינם סריסים מסתמא גם זה הקטן הוא כמוהם וא"כ הרי זה שבא הרוב לברר הספק וזה שפיר אין לו כח ואין לנו לימוד ע"ז מהך דאחרי רבים שיהי' בכח רוב לברר ספק ואין לימוד משם רק שאין בכח מיעוט לעשות ספק אבל אין לימוד אספק שהוא מצד עצמו ולא המיעוט הולידו שיהי' בכח רוב לבררו דבזה שפיר י"ל דכיון דיש מיעוט נגד הרוב עדיין הספק שפיר במק"ע ואין זה בירור ולעשות ספק הוא דאין כח במיעוט נגד רוב אבל לעניין בירור שפיר יש כח במיעוט נגד רוב למנוע הבירור וזה כל עניין החילוק בין רדא"ק לדל"ק דברדא"ק כסנהדרין וט' חניות המיעוט עושה הספק דכל הספק בסנהדרין רק כיצד נעשה כרוב הסנהדרין או כמיעוטם דאין שם ספק מצד עצמו כיצד הוא האמת כך או כך כיון שאין שם אמת נפרד לעצמו כלל רק הוראתם היא העושה את ההלכה וא"כ הרי כל הספק רק מפאת חלוקת המיעוט בהוראתם דעי"ז יש לספק שמא יש לנו לעשות כמיעוט המורים ונמצא שהמיעוט הוא שהוליד את הספק וכן בט' חניות כל תולדת הספק רק מן המיעוט דשמא נפלה החתיכה מחנות הנבילה ואילו היו כולם כשירות לא הי' שם דבר מוליד ספק כלל וע"כ בכל כי האי אמרינן דאין כח במיעוט לעשות ספק ואילו רדל"ק ענייני כאשר הספק עומד בעצמו שמסופקין בקטן שמא הוא סרים ומסופקין בבהמה שמא היא טריפה ואנו באין אח"ז לברר ספק זה על ידי רוב ומיעוט ואומרים דהואיל ורוב העולם אינם סריסים ורוב בהמות אינן טריפות גם קטן זה מסתמא אינו סריס ובהמה זו איננה טריפה וע"כ בזה שפיר אין כח לרוב לברר הספק ומונע המיעוט את הבירור דכיון דיש מיעוט שהם כך הספק עדיין במק"ע שמא הוא סריס ואין אומרים דכיון דרוב העולם אינם סריסים מסתמא הוא כמוהם דכיון דהמיעוט סריסים יש לספק שפיר שמא הוא כמו המיעוט ושפיר עדיין הספק במק"ע ואין מתברר ע"פ הרוב ודו"ק היטיב כי הדברים נכונים מאוד בס"ד:

ולפ"ז הנה מיושבת גם תמיהת המפרשים הנ"ל דאיך ילפינן מהך דשבירת עצם כו' דאזלינן ב"ר גם במיעוט המצוי הא מיעוט טריפות מיעוט שאינו מצוי וכנ"ל ולהנ"ל נ' דבאמת מהך דאחרי רבים הרי יש לימוד דאזלי' ב"ר גם במיעוט המצוי דאין לך מיעוט מצוי יותר מבסנהדרין די"ב מזכין וי"א מחייבין זכאי ואין לך מצוי יותר מזה דהרוב רק אחד יותר והטיי' לרעה דהוא ע"פ שנים ג"כ המיעוט מצוי עכ"פ ורק דכל עיקר מה שאין למידין מהך דאחרי רבים כו' הוא משום דשם המיעוט בא לעשות הספק ואין לימוד משם רק דאין כח במיעוט לעשות ספק אבל לא אספק עומד בעצמו והרוב בא לבררו וכנ"ל וא"כ עכ"פ אהיכא שיבא המיעוט לעשות הספק ע"ז שפיר יש לנו לימוד מסנהדרין אפילו אמיעוט המצוי דאין כח גם במיעוט המצוי לעשות ספק וע"כ נראה דאחרי דיש לנו לימוד מהך דשבירת עצם כו' דאזלינן גם בתר רובא דל"ק במיעוט שאינו מצוי מיהת וכיון דמהני רובא הרי דינו דין וודאי וחשוב וודאי וכהרבה דיעות הסוברים כן וע' בס' שב שמעתתא בתחלתו והארכתי גם אני בעניי בזה במ"א להביא כמה ראיות דרוב במקום שמועיל נחשב וודאי] וע"כ ממילא גם במיעוט המצוי ולדמיון נתפוס כי מיעוט שהוא ה' נגד צ' חשוב מיעוט שאינו מצוי ועשרה נגד צ' חשוב מיעוט המצוי וע"כ ממילא גם כאשר הרוב צ' והמיעוט עשרה הרי אילו הי' המיעוט רק ה' והי' אינו מצוי הרי הי' הרוב מועיל דבמיעוט שאינו מצוי הא אזלי' ב"ר ונמצא דהי' אז נחשב הדבר וודאי כמו שהוא הרוב ואף דגוף הספק נולד בעצמו מ"מ הרי נתברר כבר ע"י הרוב ונעשה כבר וודאי ואין כאן ספק עוד וכל מה שמביא אותנו לספק עתה הוא גדלות המיעוט יותר מה שהוא עוד ה' יותר וא"כ הרי זה עתה כי ה' היתירים של המיעוט הוא שבא לעשות הספק וע"כ לעניין זה הרי שוב יש לימוד מאחרי רבים דאין כח במיעוט לעשות ספק ואפי' לא במיעוט המצוי וכיון דהרוב מצד עצמו נגד ה' של המיעוט עושה בירור והוא כבר וודאי לעומת ה' של המיעוט נמצא דאנו באין לספק רק מפאת ה' היתירים וא"כ תו זה שהמיעוט עושה הספק ולעשות ספק הרי אין למיעוט כח ואפי' למיעוט המצוי ודו"ק היטיב מאוד. ע"כ לשונינו בזה בכתבי ילדותי לסוגי' דחולין הנ"ל בקצת תוספת הסברה [ואם כי במ"ש בזה ביישוב דברי המהרש"א יש לדון עדיין מ"מ גוף החילוק שכתבתי בין רדא"ק לדל"ק הוא נכון מאוד בס"ד וגם יישוב דברי המהרש"א ניתן להאמר אחרי העיון דו"ק ותשכח ואין להשיב עוד על היישוב הנ"ל דאכתי הא תיקשי על המהרש"א דנהי דאין ללמוד מפרה אדומה דלא סמכי' מיעוט לחזקה במיעוט המצוי מ"מ הא יש לימוד ע"ז מסנהדרין דאזלי' ב"ר לחייב בד"נ ודיני ממונות ואעפ"י שיש חזקת פטור וחזקת ממון ולעניין פרה ומילי דטהרה גופייהו אם יהיו הדיינים חלוקים רוב עם מיעוט דהרוב יאמרו דהפרה כשירה או דהמקוה כשירה ונטהר הטמא ע"י הזאה וטבילה והמיעוט יאמרו להיפוך הא ג"כ אזלי' בתר רובא ואמרי' דהוא טהור ואף דיש חזקת טומאה ואך דכל הטעם דאין ללמוד מסנהדרין היינו משום דהמיעוט שם עושה הספק וע"כ רק בזה הרי יש גילוי דאין כח במיעוט לעשות ספק אפי' עם חזקה אבל לא בספק נולד בעצמו כו' וא"כ אחרי דיש לימוד מפרה אמיעוט שאינו מצוי דמהני רובא כנגד מיעוט שאינו מצוי עם חזקה עמו א"כ תו גם במיעוט המצוי גדלות המיעוט הוא שבא לעשות ספק וא"כ לעניין זה הא תו יש לימוד מרוב דדיינים דאין כח במיעוט אפי' עם חזקה לעשות ספק ואפי' במיעוט המצוי וא"כ הא דברי המהרש"א עדיין מוקשים לכאורה ולא הועלנו בתירוצינו הנ"ל כלום דאותה סברא אשר כתבנו לעניין מיעוט גופי' דאחרי שיש לימוד על מיעוט שאינו מצוי תו יש ללמוד שפיר גם מצוי מסנהדרין כיון דגדלות המיעוט עתה הוא שבא לעשות הספק אותה הסברא עצמה הרי יש גם לעניין סמוך מיעוט לחזקה כיון דגם בסנהדרין יש חזקה כנ"ל ואולם באמת אין זה קושיא דכבר כתבתי בזה במ"א דבסנהדרין ליכא בשום פעם חזקה כנגד הוראתם דאף דהם נשאלים על עובדא שאירעה מ"מ הוראתם אחרי שהיא הוראת דין הרי אינה על אותה העובדא בפרט רק היא הוראה כללית ותמידית של הלכה שעובדא כזאת וכזאת דינה כך וכל שיארע פעם עובדא כזאת כך דינה וע"כ כיון שבעיקר ההלכה מה שהם מורין שאם יארע כך כך הוא דינו נגד זה הרי אין חזקה בשום פעם דחזקה הוא רק מה שהוחזק דבר בפועל המציאות בטומאה או בפטור וכדומה משא"כ מה שאומרים על מאורעות שאפשר שיארעו כיון שאינם במציאות כלל אין זה הוראה נגד חזקה ואף שכשיארע זה המאורע יהי' שם חזקה מ"מ לעת עתה אין לדון עניין החזקה כלל כיון שאין שם דבר הוחזק בפועל המציאות עדיין כלל שיהי' הוראת הב"ד נגד מה שדבר מוחזק בו ואין להבין בזה היות הוראת הב"ד נגד חזקה רק הוראת הב"ד היא הוראת דין בעלמא מדיני התורה ודו"ק היטיב מאוד וע"כ כיון דגוף הוראתם טובה וכבר למדנו שמאורע כזה דינו כך שוב ממילא הרי גם עובדא הנשאלת דהוא מאורע כזה הרי ג"כ דינו כך וע"ז הרי א"צ עוד להוראת הב"ד כלל שתבוא עליו הוראתם בפרטיות כי היכי דתהי' ההוראה נגד חזקה בפועל רק מאורע זה ממילא הרי ג"כ דינו כך אחרי שכבר נפסקה הלכה שכל מאורע כזה דינו כך וע"כ אין הוראת הב"ד בשום פעם נגד חזקה ולא שייך לדון משם לעניין סמוך מיעוט לחזקה כלל ורק לעניין רוב ומיעוט לחודי' הוא דיש לדון דכשמחולקין בהוראת דין מדיני התורה ספק פלוני ופלוני איך הוא דינו ומחולקין בזה רוב עם מיעוט דההלכה היא כרוב מזה ג"כ הרי יש לדון שפיר דאזלי' בתר רובא [לעניין דאין כח במיעוט לעשות ספק וכנ"ל] ומשא"כ לעניין סמוך מיעוט לחזקה אין לדון משם כלל כיון דהוראתם הוא הוראת דין ואין לו שייכות לעובדא פרטית דייקא שהוחזקה בהיפוך רק הוראתם כללית על כל אימת שיארע עובדא כזו ובזה אין שייכות חזקה ההיפיכיית כלל דהוא רק הוראת דין מדיני התורה וכנ"ל ודו"ק היטיב מאוד וע' יבמות (דף צ"ב ע"א) הורו ב"ד ששקעה חמה (בשבת והתירו לעשות מלאכה) ולבסוף זרחה אין זו הוראה (לפטור יחיד העושה מטעם יחיד שעשה בהוראת ב"ד או שיביאו ציבור על פיהם פר) אלא טעות (ומביא כאו"א כשבה או שעירה כדין כל שגגת כרת) הרי דלא שייך לב"ד הוראת מציאות של דבר ואם הם מורים מציאות דבר אין להם תורת ב"ד בזה והם רק כשאר אדם שאומר שאירע כך וכך ולא שייך לב"ד רק הוראת דין וע"כ הוראת דין הרי אינו על עובדא פרטית לבד דרק הוראת מציאות הוא שייך לעניין דבר פרטיי שאומרים שדבר זה הי' מאורעו כך ומציאותו כך ושייך בזה שיורו נגד חזקה אם יש חזקה במאורע ההוא ולדמיון אם טבל טמא במקוה שאין ידוע אם מחזקת מ' סאה ובאו ב"ד למדדה ואמרו רובם שיש בה מ' סאה ומיעוטם אמרו שאין בה אז ה"ז נוגע כנגד חזקת טומאה כיון שדבריהם מוסבים על מקוה זו בפרט שזה הטמא טבל בה ואין דבריהם דין כללי אלעלמא וע"כ אחרי שבהוראה כזאת באמת אין להם תורת ב"ד כלל דהוראה זו רק כהוראת שקעה חמה הנ"ל ולא עדיפי דבריהם בזה מדברי שאר כל אדם ולא קאי אחרי רבים ע"ז דקאי רק אהוראת ב"ד בתורת ב"ד וע' תוס' סנהדרין (דף ו' ע"א) ד"ה ביצוע דבפשרה לא אזלי' בתר רובא ע"ש] וא"כ כיון דתורת ב"ד הוא רק בהוראת דין לא בהוראת מציאות א"כ הוראת דין הא הוא תמיד דבר כללי ותמידיי דאף שהורו על עובדא שאירעה מ"מ גוף ההוראה הרי היא כללית ותמידית והיא רק הוראת דין על כל אימת שיארע עובדא כזאת וע"כ בזה לא שייך נגדיות עניין חזקה כלל כיון דהוא רק הוראת דין מדיני התורה וכנ"ל ודו"ק היטיב מאוד ואף דמצינו גם אומדנא דבי דינא שמאמדין דבר של מציאות עיין ב"ק (דף פ"ג ע"ב ופ"ד ע"א ופ"ה ע"א וב') ושם (דף צ' ע"ב וצ"א ע"א) וסנהדרין (דף ע"ח ע"א וב') ומכות (דף כ"ב ע"א) וערכין (דף י"ט ע"ב) ועוד במקומות רבות מאוד מ"מ גם אומדנא דבי דינא אין לו תורת ב"ד ואימודם רק בתורת בקיאים באותו דבר כעניין בקיאים בשומא שהבקיאים בדבר צריכים לאמוד ואם אין הב"ד בקיאים וצריך שם אומד לעניין הדין האומד הוא ע"י בקיאים ואם הב"ד עצמם בקיאים אימודם בעצמם גם כן רק בתורת בקיאים ואין גם ל"ה תורת הוראת ב"ד כלל והא דאזלינן גם באומדנא בתר רובא הוא רק ככל שאר ענייני רוב דקיי"ל לפי האמת דהולכין אחר רוב בכה"ת ואפילו ברובא דליתא קמן אבל אין לזה תורת הוראת ב"ד ולא קאי עלי' קרא דאחרי רבים כלל [ותדע דבפ"נ דאין הולכין אחר הרוב לא אזלינן גם בתר רוב דאומדנא כמבואר ביומא (דף פ"ג ע"א) דאם ב' אומרים צריך וג' אומרים א"צ מאכילין אותו ע"ש ואילו בהוראת ב"ד הא הולכין אחר רוב גם נגד פ"נ דהא הולכין אחר רוב לחייב בדיני נפשות ובאתי רק להעיר] וכבר כתבתי כזה בתשובה ליישב מה שדן בזה בפתיחת הפמ"ג לאו"ח בהנהגת השואל עם הנשאל דאיך חכם נאמן יחידי בהוראתו להתיר במידי דאיתחזק איסורא הא באיתחזק איסורא אין עד אחד נאמן וכתבתי שם ליישב זה בכמה אנפי ובאופן האחרון כתבתי שם בזה וז"ל עוי"ל והוא העיקר דמה דחכם נאמן בהוראתו להתיר אפילו במידי דאיתחזק איסורא ואפילו בדשב"ע הוא משום דהוראת החכם שאומר דין הרי אין לה שייכות אל המעשה הזאת בפרט שנשאל עלי' יותר מאאם תארע מעשה כזאת פעם אחרת דאמירת הדין בעצמותו הרי הוא דבר תמידי דהוא אומר שכל אימת שיארע כזה דינו דמותר ועל זה בוודאי הרי יש לו להיות נאמן דבזה הא לא שייך איתחזק איסורא ולא דשב"ע דמה שהוא מורה לשאם יארע כזאת כך דינו הרי עדיין אין החזקת איסור בפועל ולא הדשב"ע בפועל ואין לו דין דשב"ע כלל והוא רק דין מדיני התורה וא"כ אחרי דנאמן בהוראה הכללית שכל שהוא כך וכך דינו שמותר שוב לעניין המעשה הנשאלת הרי א"צ עוד לעדותו דזה שוב יודעין מעצמינו דאחרי שגם זאת המעשה היא כך גם היא דינה כך וה"ז כהך דהאיסור עצמו בע"א יוחזק דכיון דבעניין ההוראה התמידית עצמה נאמן וודאי שוב ממילא הרי גם זה מותר אף דזה כבר הי' לו החזקת איסור בפועל וז"פ מאוד ותימה על הפמ"ג ז"ל שעשה קושיא מזה בהנהגת השואל עם הנשאל איך חכם נאמן יחידי בהוראתו דהדבר פשוט כנ"ל ויש כאן החלפת ראי' השכלית בראי' החושיית דהפמ"ג ז"ל דימה לכאורה ראי' השכלית לראי' החושיית דכמו דבראי' החושיית אין ע"א נאמן להעיד שראה בך וכך להתיר במידי דאיתחזק איסורא כך בראי' השכלית לא יהי' חכם נאמן לומר שראה כך וכך להתיר בראי' השכלית שלו במידי דאיתחזק איסורא ובאמת הדברים האלה רחוקים זה מזה מאוד דראי' החושיית היא בזאת המעשה בפרט וזאת המעשה הא כבר איתחזק איסורא ומשא"כ הראי' השכלית אין לה חיבור אל זאת המעשה כלל יותר מאל מעשה אחרת והיא אך ראי' בשכל שכל שיארע כזה דינו כך ובזה ליכא איתחזק איסורא ושפיר יש לו להיות נאמן בראייתו זאת וממילא הנה גם זאת המעשה דינה להתיר אף דבה כבר הוחזק האיסור בפועל וז"פ. ע"כ לשונינו בזה בתשובה שם:

ועד"ז הנה מיושבת ג"כ בפשיטות קושית התוס' ב"ק (דף כ"ז ע"ב) ד"ה קמ"ל דמדוע אין הולכין בממון אחר הרוב ולא ילפינן מרוב דדיינים דמהני גם להוציא ממון ע"ש ולפי דרכנו הנה בפשיטות לק"מ וכנ"ל דטעמא דאין הולכין בממון אחה"ר הוא משום חזקת ממון ואילו ברוב דדיינים לא אהני חזקת ממון דהוראת הב"ד איננו על אותו המאורע בפרט רק על כל אימת שיארע כזה שראובן יתבע לשמעון בעניין פלוני ופלוני יהי' דינו לחיוב ובזה הא לא שייך חזקה כיון דלא הי' שם חזקה בפועל והוא רק דין מדיני התורה דדבר כזה דינו לחיוב ובוודאי יכולים להורות דין כזה ואחרי שהוחזק הדין כך שוב ממילא הרי גם אותו המאורע דינו כך לחיוב וז"פ ואולי זה עצמו כוונת התוס' שם במה שכתבו וליכא למימר התם (בדיינים) אוקי ממונא בחזקת מארי' דהא ב"ד מפקי מיני' עכ"ל וכוונתם דכיון דמתורת ב"ד הוא שאומרים ומתורת ב"ד הרי הוא הוראה כללית שמאורע כזה דינו כך וא"כ שוב הרי גוף דין הב"ד מפיק מיני' ואין זה הוצאת רוב שבכח הרוב להוציא דהדין וודאי הא יש להם כח להורות הדין כך וא"כ אחרי שהדין כך הרי דין התורה מוציא ממנו דהדין כבר הוחזק ואין לו עוד שייכות אל הרוב ואין כאן רוב המוציא רק דין התורה המחייב ומוציא ודו"ק היטיב מאוד:

ועוד יש כאן סברא בזה ולא שייך בהוראת ב"ד נגדיות עניין החזקה כלל וזה מאותו טעם עצמו שכתבנו למעלה דהוראת ב"ד אפילו אין האמת כדבריהם מ"מ הרי ג"כ הלכה כדבריהם דכ"ז שאין אנו מוצאין טעות בדבריהם מדרכי ההלכה אזי אפי' אי קני שמיא גליא הטעות ושאין האמת כדבריהם מ"מ ג"כ הלכה כדבריהם דההלכה נמסרה למטה לפי ראות עיני שכל ב"ד שלמטה וכנ"ל וע"כ נראה לדיעות הסוברים דעניין חזקה הוא מטעם בירור בגוף הספק [לא דכשמסתפקים בדבר צריך להשאירו כמו שהוחזק עד עתה רק דטעם חזקה מפאת בירור דהחזקה מבררת הספק היות עניינו כמו שהוחזק עד עתה] וע"כ לגבי הוראת ב"ד הא לא שייך זה דמה בכך דיש בירור החזקה שאין האמת כדבריהם הרי אפילו אין האמת כדבריהם הרי גם כן הלכה כדבריהם ורק אילו היתה החזקה מראה לנו מקום טעות בדבריהם מיסוד ההלכה אז וודאי הרי דבריהם בטילים אחרי שטעו בדין ומשא"כ אחרי שאין זה בעניין בירור החזקה והוא רק בירור גרידא לומר שהאמת כך כמו שהוחזק בו הדבר עד עתה אבל הרי אין זה מראה טעות בהלכה שטעו הב"ד וע"כ רק לגבי ספיקי דעלמא הוא דשייך בירור החזקה שמבררת שהאמת כצד הספק שהחזקה מסייעתו ומשא"כ לגבי הוראת ב"ד הרי אין שם עניין אמת אחר כלל שיבטל הוראתם דאפילו אין האמת כהוראתם הרי ג"כ הדין כהוראתם וא"כ מה תועיל החזקה בזה ורק בעניין רוב ומיעוט שפיר יש לימוד משם דמהני רוב נגד מיעוט [לשלא יוכל המיעוט לעשות ספק וכנ"ל] דכיון דהמיעוט ג"כ מורים והרי גם המיעוט הוראת ב"ד וא"כ מה שנשארת ההלכה כמו הרוב הרי זה שמועיל רוב נגד מיעוט ומשא"כ החזקה הרי אין לה שייכות שם כלל דכיון דלולי החזקה הרי נגד המיעוט לבד ההלכה כרוב ויש כאן איפוא הוראת ב"ד בכך וכך וא"כ תו מה בכך שהחזקה אומרת שאין האמת כן הרי גם אם אין האמת כן הרי ג"כ הדין כן ודו"ק היטיב כי הדברים עמוקים מאוד בס"ד [ולדעת הסוברים דלא מהני חזקה במקום ספיקא דדינא דבשביל החזקה לא ישתנה הדין א"כ בפשיטות לא שייך נגדיות עניין חזקה במקום הוראת ב"ד כיון דדבריהם תמיד בעניין ספיקא דדינא דהוראת מציאות אין לו שייכות לב"ד וכנ"ל ובאתי רק להעיר]:

והנה בעניין הספק שהבאנו למעלה אי בעי' בביטול חד בתרי דייקא היינו כפילות המבטל או די במשהו יותר ע' דוגמת הספק הזה בעירובין (דף י"ב ע"ב) איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה כל שארכו יתר על רחבו כי' וכמה (יהא אורכה יותר דנפקא לה מדין חצר ומישתריא בלחי משהו. רש"י) סבר שמואל למימר עד דאיכא אורכה פי שנים ברוחבה א"ל רב הכי אמר חביבי אפי' משהו עכ"ל הגמ' והנה דנחלקו פה ג"כ בכמה נחשב ריבוי ויתרון שיהי' בכחו להכריע להוציא משם חצר ולעשותו מבוי אם בכפילות דייקא אורכה פי שנים ברוחבה או די במשהו יתרון וכך גם בביטול הוא דוגמת הספק הזה בכמה נחשב ריבוי שיהי' בכחו להכריע לעשות את הבטל כמבטל אם בכפילות דייקא או אפי' במשהו כו' [וע"ע דוגמת פלוגתא בעניין ריבוי אם הוא במשהו יותר או בכפילות היינו ב' שלישים נגד שליש בסנהדרין (דף י"ג ע"א) אין מעברין את השנה אא"כ הית' תקופה חסירה רובו של חודש וכמה רובו של חודש ששה עשר יום ר' יהודה אומר שתי ידות בחודש עשרים יום ואולם שם בדרשא דקרא פליגי אי חג האסיף הכוונה כולי' חג או מקצת חג ע"ש ואינו עניין לכאן וע' תרגום יונתן דברים י"ז ט"ז רק לא ירבה לו סוסים ובת"י לחוד לא יסגון לי' על תרין סוסוון כו' ונ' לכאורה טעם פירושו זה דסוס אחד הרי צריך לו לרכוב עליו ואם יש לו, ב' הרי אין היתרון כפילות הצורך ורק אם יש לו ג' דצריך אחד והיתרון ב' דהוא כפילות של אחד הוא דנחשב ריבוי, וע"כ לא ירבה מורה רק שלא יהיו לו ג' אבל ב' שרי ודו"ק ואולם יותר נ' כוונתו דאי למיסר ב' אתי הו"ל למיכתב לא יהיו לו סוסים דמיעוט רבים שנים ומדכתי' לא ירבה לו סוסים משמע דרק ריבוי של סוסים הוא דאסר קרא דרבים היינו ג' כמבואר בכמה דוכתי וגם י"ל כוונתו דב' הם צורך לאפוחי משא"כ בג' יש סוס הג' דהוא בטל ואין בו צורך ואפי' סוס אחד בטל אסור ע' סנהדרין (דף כ"א ע"ב) וברש"י שם ד"ה לאפושי כו' ל"א לאפוחי גרסי' כו' ע"ש דלפירושינו האחרון הזה כוונת יונתן מותאמת עם ש"ס סנהדרין שם ומשא"כ לפירושינו הקודמים עש"ה בסנהדרין ותבן]:

ודע דסברא הנ"ל דיתרון וריבוי של כפילות הוא יתרון גדול ביותר והוא סוג יתרון בפ"ע מבפחות מזה וכהך דעירובין (דף י"ב ע"ב) כל שארכו יתר כו' סבר שמואל למימר עד דאיכא אורכו פי שנים כו' והיינו דפי שנים הוא יתרון ביותר והוא סוג יתרון בפ"ע וה"א דניבעי דווקא סוג יתרון זה יש כזה עוד במנחות (דף י"א ע"א) במשנה חיסר לבונתה (של מנחה דשיעורו קומץ) פסולה ובגמ' שם ב' הא יתיר כשיר' והתני' יתיר פסולה אמר רמב"ח כגון שהפריש לה שני קמצין וברש"י שהפריש לה שני קמצין פסולה דיותר מדאי ריבה עד כאן לשונו והוא כנזכר לעיל דיתרון של כפילות היינו דהיתר הוא קומץ כמו העיקר הוא יתרון גדול ביותר והוא סוג יתרון בפ"ע וסוג יתרון זה פוסל, אף דיתרון קטן מזה אינו פוסל וע"כ י"ל גם בביטול דאין בכח להכריע את המיעוט רק סוג יתרון זה היינו בהיות ההיתר כפל האיסור ב' סאין נגד סאה לדמיון דהיתרון על סאה שיש בהיתר [דהוא הוא היתרון העושה את הרוב] הוא ג"כ סאה והוא סוג יתרון בפ"ע והוא שיש בכחו להכריע כו' ומשא"כ לסוג יתרון דקליש היינו בפחות מזה אין בכחו להכריע כו' ודו"ק וע' ש"ע יו"ד סי' ל"ה סעיף ה' בהג"ה הא דמכשרינן יתרת בדרא דאוני מ"מ בעי' שלא יהיו יותר אונות בשמאל מבימין כו' אבל אם הם שוה בשוה בכל צד ג' או ד' אונות כו' כשר ובש"ך שם הביא מהגהות מהרי"ו דאם יש בכל צד ה' טריפה ע"ש והוא ג"כ דוגמת הך דמנחות דאף דמכשרינן יתרת כו' מ"מ אם היתרון כמו העיקר דה' אוני אית לה לריאה ואם היתרות ג"כ ה' טריפה וע' במנחות שם דפירש"י עוד פי' אחר להיפוך מהנ"ל והיינו דבהפריש ב' קמצין כשיר' דאמרי' זיל לגבי האי חזי לי' וזיל לגבי האי חזי לי' ורק ביתרון פחות מקומץ הוא דפסול ע"ש ולפי"ז י"ל דמדתני בברייתא סתם יתיר פסולה ועכ"ז בכפילות כשר יש לדקדק מזה דכפילות אינו בכלל ל' יתיר סתמא [והיינו דכפילות יש לו שם בפ"ע כפילות ואינו בכלל ל' יתיר סתמא דל' יתיר משמעותו רק יתרון בעלמא שיש יתר על העיקר אבל לא שיש ככמות העיקר כולו דזה כבר יש לו שם אחר כפילות ודו"ק] וע"כ י"ל דזה ג"כ טעם ומקור לסברת הגהות מהרי"ו הנ"ל דהא דאמר רבא בחולין (דף מ"ז ע"א) דיתיר טריפה קאי בסתמו רק אפחות מכפילות דזה ל' יתיר סתמא וכהך דמנחות וא"כ גם הא דאמרי' שם לית הילכתא כוותי' דרבא ביתרת קאי ג"כ ממילא רק אפחות מכפילות ולא נדבר כאן כלל מכפילות וע"כ בכפילות שפיר יוכל להיות הדין דטריפה באמת ודו"ק היטיב כי זה טעם מתקבל להגשות מהרי"ו הנ"ל ואין הדבר עוד כ"כ מבהיל כמ"ש הש"ך שם בשם מהרש"ל ואולם עדיין יוקשה גם לפי"ז דל"ל ה' בכל לד להטריף הא גם בשש בימין וב' בשמאל או בד' בשמאל [וד' או ה' בימין] ג"כ ראוי שיהא טריפה ויש ליישב גם זה ואכ"מ:

והנה בפשיטות לפי עניין לימוד דין ביטול מאחרי רבים כמבואר ברש"י בכ"ד דביטול ילפי' מאחרי רבים הנה פשוט לכאורה דבמשהו יותר די כי היכא די"ב מזכאין וי"א מחייבין זכאי ואף דהטיי' לרעה עפ"י שנים זה בשביל חסיון והצלה [וע' רש"י סנהדרין (דף ל"ו ע"ב) ד"ה לא תטה] וע"כ באיסור והיתר דלא שייך הצלה שפיר יש לדמותו רק לי"ב מזכאין וי"א מחייבין דמהני רובא ונחתך בדין זכאי ולא אדרי' דיוסיפו הדיינין כמו שהוא הדין בהיותם שוה בשוה י"א מזכאין וי"א מחייבין ואחד אומר איני יודע [ועוד דגם הטיי' לרעה דהוא עפ"י שנים מ"מ כפל הא א"צ וכיון דא"צ כפל ממילא בעי' רק ריבוי בעלמא ותו גם במשהו יותר די דגם במשהו יותר הא יש ריבוי והא דבעי' שנים בהטיי' לרעה הוא רק משום חסיון וכנ"ל] ואולם בסיפרי מסעי פיסקא ק"ס עה"כ והוא לא ארב לו יה אם חידוש בזה ע"ש דאמר ומניין שדיני נפשות בכ"ג ת"ל ושפטו העדה הרי הם עשרה והצילו העדה הרי עשרה שלשה מנין (פי' מניין לרבות עוד שלשה) הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה הרוג על פי עדים הרוג על פי מטי דינים (פי' מטים הדין לצד אחד והם היתירים הבאים לעשות רוב להטות ולהכריע בין ב' עדיות הנ"ל השופטת ומצלת לחייב הנידון) מה עדים שנים אף דיינים (פי' ממי הדין הנ"ל) שנים (הרי כ"ב) אין ב"ד שקול מוסיפים עליהם עוד אחד הרי ג' דורשי רשומות אמרו ג' עדיות הכתובים בפרשה ללמדך שדיני נפשות בשלשים עכ"ל הסיפרי אשר לפני [וע"ש בילקוט דפוס ליוורנו שעם הפי' ברית אברהם דגם שם הגירסא כן דורשי רשומות אומרים שלשה עדיות הכתובים בפרשה ללמדך שדיני נפשות בשלשים ובפי' ברית אברהם. שלשה עדה הכתובות בפרשה דכתי' ושפטו העדה והצילו העדה והשיבו אותו העדה וללמדך שדיני נפשות שלשים דכל עדה י' והוו לי' עדת תלתא ל' עכ"ל ואולם בילקוט אשר לפני דפוס ווארשא שעם פי' הזית רענן הגי' דורשי רשומות אומרים שלש עדות הכתובות בפרשה ללמדך שדיני נפשות בשלשה וכזית רענן שדיני נפשות בשלשה פי' יתרון על עשרים דלעיל עכ"ל ונ' דהזית רענן הוא שהגיה כן בילקוט שלשה תחת שלשים לפי שהי' קשה בעיניו שתהי' שם דיעה סוברת דבעי' שלשים בסנהדרי קטנה דלא הוזכר זה בשום מקום ואולם אין להגיה כזה מש"ה מדעתין אחרי שגם בסיפרי הגי' שלשים וגם בתנא דבי אלי' פרק כ"ט בסופו הוזכר עניין זה וז"ל ומניין שדיני נפשות בכ"ג ת"ל ושפטו העדה הרי עשרה והצילו העדה הרי עוד עשרה הרי כאן עשרים ומניין עוד שלש הרי אתה דן הואיל ואמרה תורה הרוג על פי עדים ואמרה תורה הרוג ע"פ דיינין (פי' מטי דיינים וכנ"ל) מה עדים שנים אף דיינים שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן עשרים ושלשה אנשים אבל בראשונה היו אומרים דיני נפשות בשלשים שנאמר ושפטו העדה והצילו העדה והשיבו אותו העדה ללמדך שדיני נפשות בשלשים עכ"ל התד"א הרי שגם פה הגי' מפורשת שלשים והוא פשוט דדרש ג' פעמים עדה דקרא דכל עדה עשרה הרי שלשים] ונ' לכאורה דדורשי רשומות הנ"ל דורשים ג"כ כחכמים ושפטו העדה והצילו העדה עדה שופטת ועדה מצלת וא"כ מאי דמפקי מעדה ג' דכתיב בקרא והשיבו אותו העדה עוד עדה הוא להכרעה בין העדה השופטת והמצלת וס"ל דצריך עשרה להכרעה באמת בין לחוב ובין לזכות וא"כ הרי ההכרעה גם בד"נ ע"י ריבוי של כפל היינו עשרים נגד עשרה וא"כ בעינן גם בביטול לפ"ז ריבוי של כפל דהא בדיני ממונות דדינם בג' תמיד הרוב ריבוי של כפל ב' נגד א' ואך מד"נ הוא דיש לימוד דלא בעי' כפל דיש שם הכרעה לזכות בי"ב נגד י"א ולחוב נמי דבעינן י"ג נגד עשרה ג"כ הא אינו כפל והי' ראוי ג"כ שיהי' די באחד יותר רק דמשום הצלה אמרה תורה דהטיי' לרעה אינה כהטיי' לטובה וצריך אחד יותר אבל עכ"פ די בעצם עניין הריבוי לא בכפילות הריבוי וע"כ בביטול איסור דליכא עניין הצלה שפיר די בעצם עניין הריבוי דהוא גם במשהו יותר וכנ"ל ומשא"כ לדורשי רשומות הנ"ל דגם בד"נ ההכרעה רק ע"פ ריבוי של כפל ב' עדות נגד עדה אחת א"כ הא אין לימוד כלל מרוב דסנהדרין ודיינים רק על ביטול בריבוי של כפל כיון דגם שם הוא תמיד ריבוי של כפל ואם דלהלכה לא קיי"ל בדורשי רשומות הנ"ל מ"מ הועלנו בזה להעיר עכ"פ דסברא זאת דניבעי כפל בביטול תמצא קן ומקור לה בסברת דעת חכמים ואולם לכאורה מסנהדרי גדולה דהוא או ע"א לרבנן דר' יהודה או ע' לר' יהודה [עיין ריש סנהדרין] וא"כ איך שיסברו דורשי רשומות הנ"ל אם כרבנן כו' מ"מ אין המניין מכוון בעניין ההכרעה לא לזכות ולא לחובה דלפי דברינו דלדורשי רשימות הנ"ל בעי' כפילות להכריע א"כ ראוי לזה רק מניין ס"ט דראוי להשתלש אבל הרי אין זה במניין ע' או ע"א ואך אילו נאמר דגם לסברתם ההטיי' לטובה הוא ע"פ אחד ומשום הטיי' לרעה הוא דבעי עשרה י"ל דס"ל בסנהדרי גדולה דבעי' ע"א והוא מניין מכוון לפי ההטיי' לטובה ל"ו נגד ל"ה [דבלא"ה הא מניין ע' או ע"א אין מכוון רק ע"פ הטיי' אחת או לרעה או לטובה גם לדידן דלטובה ההטיי' באחד ולרעה בב' וכמובן] ומשא"כ אי סברת דורשי רשומות הנ"ל דהן לטובה כו' תמיד בעינן כפל א"כ מניין ע' או ע"א אין מכוון לא לפי הטיי' לטובה ולא לפי הטיי' לרעה ואולם אין קושיא בזה באמת דאה"נ דאין המניין ע' מפאת התכוונות אל ההטיי' רק גזה"כ בעלמא הוא דצריך שידונו ע' או ע"א אף דלפי ההטיי' די בס"ט [ומדרשא דאל יחסר המזג בסנהדרין (דף ל"ז ע"א) דנחשב שליש הסנהדרי גדולה כ"ג משמע לכאורה דעיקר עניין סנהדרי גדולה הם ס"ט גם לדידן ובאתי רק להעיר] ומוכרחין אנו לומר כן אחרי דסנהדרי קטנה הם כך עדה שופטת ועדה מצלת ועדה מכרעת דנראה פשוט לכאורה דעדה המכרעת הוא בין לזכות ובין לחובה דרק לדידן דלא הוזכרה ההכרעה במקראות הנ"ל רק עדה שופטת ועדה מצלת וממילא ידעינן דצריך להיות עוד מכריע ביניהם וסתם מכריע הוא אחד דהא גם אחד יכול להכריע וע"כ ההכרעה לטובה הוא ע"פ אחד ומשא"כ ההכרעה לרעה ילפינן מעדים דכתיב ע"פ שנים עדים וגו' יומת המת דה"ה מטי הדיינים היינו המכריעים לחיוב מיתה גם כן בעינן ב' [וע"ש בסיפרי בהגהות הגר"א ז"ל דלפי הגהתו גם כוונת הסיפרי בעניין ההכרעה אקרא דאחרי רבים להטות דצריך להיות שם אחד מטה והיינו לטובה וקרא דלא תהי' אחרי רבים לרעות מורה דלרעה לא סגי באחד מטה רק בעינן יותר מאחד וכיון דלא נתפרש כמה לזה באה הילפותא מעדים דבעי' שנים וא"כ גם כוונת הסיפרי בעניין ההכרעה כמשנה ריש סנהדרין רק דס"ל דכיון דלא נתפרש בקרא דלא תהי' וגו' בכמה יהי' רוב לרעה ויועיל לכן צריך לזה הילפותא מעדים ואולם לפי הגי' אשר לפנינו בסיפרי אשר כן הוא ג"כ בתד"א הנ"ל צ"ל הכוונה כפירושינו הנ"ל ואפילו לגירסת הגר"א ז"ל וכוונתו ג"כ דברינו הבאים כאן בעניין זה נכונים דו"ק ותשכח] וכיון דאין ב"ד שקול ידעינן מסברא דבעי' עוד אחד ונמצא המספר כ"ג ומשא"כ לדורשי רשומות הנ"ל דהוזכרה ההכרעה במקרא דאחרי דהוזכר עדה שופטת ועדה מצלת א"כ ממילא עדה הג' המבוארת במקרא הוא להכרעה בין השופטת והמצלת הנ"ל אם כן אין סברא לחלק בין ההכרעה לטובה להכרעה לרעה לומר דכוונת עדה המכרעת הוא רק לרעה אבל לטובה לא בעי' עדה מכרעת רק די באחד וא"כ כיון דבסנהדרי קטנה ההכרעה תמיד ע"פ ריבוי של כפל הן לטובה כו' נראה פשוט דה"ה בסנהדרי גדולה הוא כך והי' ראוי לפי עניין ההכרעה שיהי' מספרם ס"ט רק דגזה"כ הוא דבעינן ע' סנהדרין או ע"א וכנ"ל ועוד נ' דאפילו נאמר דגם לדורשי רשומות הנ"ל כוונת עדה המכרעת הוא רק לרעה אבל לטובה די באחד מ"מ גם כן יש לדון מזה לביטול דבעינן ריבוי של כפילות וזה דבאמת מעניין ההטיי' לטובה בד"נ י"ל דאין לדון דין ביטול כלל דאפילו אינו שם עניין ביטול והכרעה הרי ג"כ ראוי שיופטר דהא גם ספק נפשות להקל וממה שאין אומרים שיוסיפו הדיינין אין ראי' דהוספה באמת הא מצינו לדידן רק בי"א מזכין וי"א מחייבין ואחד אומר איני יודע דהאומר איני יודע כמאן דליתי' דמי והוי כאילו היו שם רק כ"ב סנהדרין יושבין והרי גזה"כ דבעינן כ"ג וכן בי"ב מחייבין וי"א מזכין מוסיפין דכיון דיש רוב המחייב ע"כ אף דאין רוב זה מועיל לחייב בפועל לחתוך הדין על פיו מפאת דהטיי' לרעה על פי שנים מ"מ אהני מיהת שלא לפוטרו רק להוסיף ומשא"כ מהך דאם המזכין יתר אחד על המחייבין דמחתכין הדין זכאי ואין מוסיפין אין ראי' כלל דהוא מתורת ביטול והכרעה שנכרע המיעוט דאפי' אין נכרע ג"כ ראוי שיופטר ואין ראוי להוסיף ולחפש בחובתו אחרי דהדיעה המרובה הוא לפטור וע"כ מחתכין הדין זכאי מפאת דגם הספק הרי דינו לזכות וכבר דנו בזה האחרונים דספק נפשות להקל הוא ג"כ וודאי פטור מוהצילו העדה ואם כן הא שפיר נחתך הדין בוודאי זכאי ואין ראי' שתהי' הכוונה מפאת ביטול והכרעה שנתבטל המיעוט ונכרע ודו"ק היטיב מאוד וכל מה שיש לדון לביטול ברוב מדיני נפשות הוא רק מהכרעה לרעה דמכח ספק אין מתחייב וע"כ דנכרעו המזכים וע"כ מזה שפיר רק לרבנן דהכרעה לרעה הוא ג"כ בי"ג מחייבין וי' מזכין דאין כאן ריבוי של כפילות במחייבין לכן שפיר יש לדון מזה דלא בעינן כפילות הריבוי רק די בעצם הריבוי ועצם הריבוי הא הוי אפילו במשהו יותר ובד"נ דבעי' הטיי' לרעה ע"פ שנים הוא רק עניין הצלה וחסיון ומשא"כ בביטול איסור דליכא הצלה כו' וכנ"ל ומשא"כ לדורשי רשומות הנ"ל דהטיי' לרעה ע"פ ריבוי של כפל עשרים נגד עשרה א"כ הא שפיר אין לנו לימוד לביטול אפחות מריבוי של כפל דמהטיי' לטובה אין לדון דין ביטול כלל ודו"ק היטיב ואולם י"ל דגם לדורשי רשומות בעי' רק תמיד עדה מכרעת הן בסנהדרי קטנה והן בסנהדרי גדולה לא שבסנהדרי גדולה יוצרך גם כן ב' שלישים נגד שליש כמו שהוא בסנהדרי קטנה רק גם בסנהדרי גדולה די בעדה מכרעת וכל שיש במחייבין עשרה יותר מן המזכין דינו לחיוב וכגון אי ס"ל דמספר סנהדרי גדולה ע' די במ' מחייבין ול' מזכין ואי ס"ל ע"א צריך להיות עכ"פ מ"א מחייבין מפאת דא"א בעניין אחר שיהיו עשרה מכריעים דאילו יהיו רק מ' מחייבין נמצאו המזכין ל"א וליכא עשרה רק תשעה מכריעים אבל עכ"פ די בעשרה או י"א יתירים ואף שאין שם ריבוי של כפל וא"כ אכתי הא יש לדון מסנהדרי גדולה לביטול דלא בעי' כפל רק די במשהו יותר דכיון דאין שם כפל תו די בגוף עניין הריבוי וכנ"ל ומה שצריך בסנהדרין עשרה הוא רק עניין חסיון כמו בב' לדידן וכמובן ובאתי רק להעיר:

והנה מה שהערנו למעלה מעניין היות סתם עניין ריבוי רק בכפילות נתיישבתי דמצינו כן בכמה דוכתי ע' ב"ק (דף כ"ה ע"א) ואבי' ירק ירק בפני' הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד יום אלא דיו כו' וע"ש בתוס' דעמדו דמנ"ל דק"ו לשכינה י"ד דאף דשכינה חמירא מאב מ"מ צריך להיות רק יותר מבאב אבל מנא לן י"ו דווקא ע"ש ולולי דבריהם ז"ל בזה נ' פשוט הכוונה דכיון דבשכינה צריך להיות ריבוי על אב דהוא הדיוט וע"כ סתם ריבוי הוא כפילות ואיבעי לן למינקט בשכינה י"ד יום הואיל ובאב הוא ז' יום וכזה הוא גם בערכין (דף כ"א ע"ב) במשנה שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום והיינו דהואיל וצריך להיות בהקדש ריבוי על הדיוט וע"כ הריבוי הוא בכפילות ביתומים ל' ובהקדש ס' דכך הוא סתם עניין ריבוי וע' ירושלמי כתובות פי"א ה"ו תמן תנינן שום היתומים ל' יום ושום ההקדש ס' יום כו' ולמה ל' כדי לייפות כחן של יתומים (שמא בתוך כך יבואו מוסיפים על המקח) ויכריזו יותר. עד ל' את מייפה כחן מיכן ואיליך את מריע כחן (אם ימשוך הדבר יותר אפשר שמחמת המשך הזמן יחזור בו מי שעמד על המקח בתחלה) ואמור אף בהקדש כן (דשים ס' היא הרעה דשמא יחזור כו') שנייא היא הקדש שאת תופס ראשון ראשון (דבהקדש הדין דראשון ראשון שפסק שוב אינו יכול לחזור כמבואר בערכין פרק ח' במשנה) ויכריזו לעולם (א"כ דבהקדש אין חשש חזרה יכריזו עוד יותר מס' שמא יבואו עוד מוסיפין על המקח) דיו להקדש שיהא כפליים בהדיוט עכ"ל הירושלמי ומבואר בירושלמי דהי' ראוי מסברא להיות שום ההקדש עוד יותר מס' ואך דאין להחמיר בהקדש יותר מכפליים בהדיוט ודיו להקדש שיהא כפליים בהדיוט וי"ל גם בהך דב"ק דהכוונה כן דהי' ראוי להחמיר בנזיפת שכינה טובא ואך דאין להחמיר יותר מכפליים בהדיוט וכיון דבאב הוא ז' ימים לכן ק"ו לשכינה י"ד דדיו להקדש שיהא כפליים בהדיוט וכירושלמי הנ"ל ודו"ק ועכ"פ גם לירושלמי הנ"ל נ' דכפילות הוא סתם עניין ריבוי דאל"כ מניין לנו לומר דדיו להקדש שיהא כפליים כו' דילמא ג' פעמים או ד' פעמים ככה ומדוע תופסין מספר כפליים דייקא ועל כרחך דזה עניין ריבוי סתם וכיון דצריך לרבות בגבוה מבהדיוט לכן הריבוי כפליים דזה סתמיות עניין הריבוי ודו"ק וע"ש בב"ק בתוס' שכתבו אהך דק"ו לשכינה י"ד וז"ל אור"ת משום דאמרי' בהמפלת (דל"א ע"א) שהאב והאם נותנין בו כל אחד ה' דברים והקב"ה נותן בו י' דברים עכ"ל וע"ש בהמפלת דאמר ג' שותפין יש באדם הקב"ה ואביו ואמו אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים כו' אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר כו' והקב"ה נותן בו רוח ונשמה כו' וכיון שהגיע זמנו להפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם ע"ש ולולי דברי התוס' ב"ק הנ"ל הי' נלענ"ד כי אין למנות בזה סכום דברים הפרטיים כי לא כל הדברים שקולין ובוודאי כי הנשמה לבד שקולה הרבה יותר מכל חלקי הגוף שנותנים האב והאם ורק די"ל כך בפשיטות בלי למנות דברים ואך דכיון דהאב והאם הם נותנים הגוף והחומר והשי"ת נותן הנשמה שהיא הצורה והואיל וזה גדר האדם שהוא מורכב מחומר וצורה לכן נחשב כל אחד חצי [ונודע כי לולי נפש השכלית המדברת הי' האדם בגדר בע"ח וכן הנפש השכלית מצד עצמה לולי היותה נשואה בחומר היא בגדר מלאך ואך חיבור הנפש השכלית כו' בחומר יחד הוא גדר האדם וע"כ בהיות רק שניהם יחד גדר האדם לכן נחשב כל אחד מהם חצי האדם וכמובן] וכן מבואר בספרי מהר"ל מפראג ז"ל בכ"ד כי נחשב האדם כך החומר חצי והצורה חצי וע"כ כיון שהאב והאם גם שניהם יחד סבת החומר מתייחס לכ"א רק חצי החומר ונמצא שמתייחס להאב רבע ולהקב"ה חצי וזהו ואבי' רק וגו' הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה י"ד:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה