בית האוצר חלק ב· רבי יוסף ענגיל
מערכת ב-ט
כלל יז
בטלה דעתו אצל כל אדם. סברא זו נוגעת לכולי' הש"ס והיא נזכרת ראשונה בש"ס ברכות (דף ל"ה ע"ב) ע"ש וע' ש"ע או"ח סי' קס"ח סעיף ו' וע"ש בברכות בגליון הגאון ר' ישעי' פיק ז"ל ציין פסחים (דף מ"ד ע"א). סוכה (דף ד' ע"א). עכ"ל ואולם נזכרת עוד סברא זו בשבת (דף צ"א ע"א) אהך דהמצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה והוציאו בשבת חייב עליו בכל שהוא מטעמא דאחשבי' ואמר שם עלה אלא מעתה (דבתר מחשבתו אזלי') חישב להוציא כל ביתו ה"נ דלא מיחייב עד דמפיק לכולי' התם בטלה דעתו אצל כל אדם ועוד שם (דף צ"ב ע"א) המוציא משוי בשבת על ראשו חייב חטאת שכן אנשי הוצל עושין כן ואנשי הוצל רובא דעלמא אלא אי איתמר הכי איתמר כו' אחד מבני הוצל שהוציא משוי על ראשו בשבת חייב שכן בני עירו עושין כן ותיבטל דעתו אצל כל אדם אלא אי איתמר הכי איתמר המוציא משוי על ראשו פטור ואת"ל אנשי הוצל עושין כן בטלה דעתן אצל כל אדם ועוד שם קן קמ"ד ע"ב) מידי אריא דערביא אתרא הכא בטלה דעתו אצל כל אדם והובאה גמ' זו בתוס' שם (דף צ"ב ע"ב) ד"ה ואת"ל אנשי הוצל ועש"ה בתוס' ובעירובין (דף כ"ח ע"א) ע"ש דמעיקרא אמר רב דאין מערבין בחזיז ומכי אתא לבבל וחזי דאכלי לי' שם אמר דמערבין בו ופריך עלה ובבל הוי רובא דעלמא והתניא הפול והשעורה כו' שזרען לירק בטלה דעתו אצל כל אדם לפיכך זרען חייב וירקן פטור כו' ע"ש כולה סוגי' ובתוד"ה ובבל הוי רובא דעלמא עש"ה [וע' ירושלמי עירובין שם פ"ג) ה"א דאמר בשר חי מערבין בו דתנינן הבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתן יפה ר' יודי בעי הדא כלבודא (מין מאכל) הואיל ואילין כותאי אכלין מינה חייא מערבין בה עכ"ל הירושלמי ולא פריך עלה דאטו בבלאי וכותאי רובא דעלמא וע' שו"ת תשב"ץ ח"ג סי' כ"ג מש"ש ואעפ"י שאנו רואים שאוכלים אותו אלו הישמעאלים בטלה דעתם אצל כל אדם כי' ע"ש] ועוד שם בעירובי (דף ל' ע"ב) תרגומא אחולה וזקן אבל רעבתן בטלה דעתו כל אדם ע"ש לענין עירוב דמערבין לרטבתן בסעודה בינונית של כל אדם ולא אזלי' בתר אכילתו שהוא רעבתן להצריך שיעור גדול יותר משום דבטלה דעתו כו' ובמנחות (דף ע' ע"א) ואי גחין ואכיל בטלה דעתו אצל כל אדם ע"ש וע' כלל הקדום ובכריתות (דף כ"א ע"ב) לאפוקי מת אע"ג דממליא לי' (לפחות מכביצה אוכלין פחות מכזית מן המת להשלים לכביצה) לא מטמא טומאת אוכלין משום דבטלה דעתו אצל כל אדם:
והנה ראיתי לרשום עוד איזהו מקומן שהוזכר סברא זו דבטלה כו' ואם כי הוא בהרבה מקומות מאוד עכ"ז ארשום קצת קמא קמא דמטא לידי בעזה"י והם. א) בתוס' שבת (דף ע"ו ע"א) אהך דהבגד והשק. השק והעור. העור והמפץ מצטרף זה עם זה ובתוד"ה הבגד והשק כו'. דווקא בכה"ג הבגד והשק והשק והעור אכל הבגד והעור והשק והמפץ אין מצטרפין שאין ראוין להתחבר יחד והמחברן בטלה דעתו ואין טמאים מדרס עכ"ל וכזה בר"ש כלים פכ"ז מ"ג אבל בגד ועור או בגד ומפץ כו' אין מצטרפין דהמחברן בטלה דעתו אצל כל אדם עכ"ל. ב) בתוס' עירובין (דף כ"ד ע"א) ד"ה אבל מש"ש בסה"ד אבל לנועלו אם נפסקו שני אזנים אפי' מייחדו בטלה דעתו אצל כל אדם עכ"ל. ג) בתוס' חולין (דף נ"ה ע"א) אהך דהדקין שבכלי חרס הן וקרקרותיהן ודופנותיהן יושבין שלא מסומכין שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג. ובתוד"ה שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג. אבל אם הי' תחילתן יותר מלוג בעינן שיעור גדול לשברים יותר מכדי סיכת קטן ואפי יחדו בטלה דעתו אצל כל אדם ואין יחודו יחוד כו' עכ"ל. ד) בתוס' נדה (דף ס"ב ע"ב) ד"ה אלמא בקפידא תליא מילתא וא"ת א"כ מה צורך בהעברת סימנים כיון דמבטל בלבו סגי וי"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם אם יבטלנו בלא ז' סימנים עכ"ל. ה) בנימוקי יוסף ב"מ ריש אלו מציאות על דברי הרי"ף בזוטו של ים ובשלילותו של נהר אע"ג דאית בי' סימן רחמנא שריי' כו' ובנ"י רחמנא שריי' ואפי' באתה ליד המוצא לפני ייאוש ואפי' אומר לא מייאשנה לאו כל כמיני' ואפי' מרדף אחרי' דבטלה דעתו שהרי אבודה ממנו ומכל אדם עכ"ל ברשב"ם ב"ב (דף צ"ד ע"א) אהא דאמר שם מאן דיהיב זוזי אפירי שפירי יהיב ורובע לא טרח איניש יותר מרובע טרח איניש וכיון דטרח טרח בכולי' וברשב"ם אפירי שפירי יהיב דלא מחיל טנופת כלל אלא מפני שטורח הוא לפנותו בשביל דבר מועט והילכך כי ליכא אלא רובע לא טרח לוקח לפנותו כו' אבל כי איכא יותר מרובע טרח לוקח לנפותו וכיון דהתחיל לטרוח טורח ומנפה את כולו דדבר קל הוא לגמור הניפוי מאחר שהתחיל והילכך לא מחיל ומיהו היכא דליכא אלא רובע אם בא לנפות הרי בטלה דעתו ופטור מוכר עכ"ל. ז) ברש"י סוטה (דף ל' ע"א) ד"ה ה"ג על טהרת תרומה כו' שהמתפיס תולין לטהרת הקודש בטלה דעתו ואין בדבריו כלום ח) בתוס' נזיר (דף ל"ה ע"א) ד"ה דבין הבינים אהא דאמר שם (דף ל"ד ע"ב) ועד זג לאתויי בין הבינים ובתוס' והכי פירושו אם ליקט האוכל שבין החרצן כדי כזית ואכלו לוקה ולא אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם כו'. ט) בתוס' עירובין (דף כ"ט ע"ב) ד"ה בגדי עניים אהד דבגדי עניים לעניים בגדי עשירים לעשירים ובתוס' דוקא בטומאת מדרס יש חילוק בין עניים לעשירים דביחוד תליא מילתא ואין דרך עשיר לייחד פחות מג' על ג' טפחים ואם ייחד בטלה דעתו כו'. י) בתוס' סוכה (דף ט"ז ע"א) אהך דמטלניות שאין בהן שלש על שלש דלא חזיין לא לעניים ולא לעשירים ואין מקבלין טומאה ובתוד"ה דלא חזיין כו' ואפילו חישב עליהן בטלה דעתו והא דמשמע בזבחים פרק דם חטאת דמטלית פחותה מג' על ג' מהניא בי' מחשבה לא דמי דהתם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כו' עכ"ל וצ"ע דמאי מהני מה שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אכתי הא ראוי לומר בטלה דעתו וצ"ל סברת התוס' דמעשה אלימא טפי בעניין זה ממחשבה ואף דהמחשבה מתבטלת ולא חשיבא ע"י שאין דרך בני אדם לעשות כן ואמרי' בטלה דעתו כו' מ"מ מעשה אלימא טפי ואין מתבטלת ומהני שפיר ואף שאין דרך בני אדם לעשות כן ובאתי רק להעיר. יא) ברמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין השמן הקרוש אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליו כשהוא קרוש בין לאוכלין בין למשקין בטלה דעתו כו' וטובי כי הני חשיב התם והוא מתוספתא דטהרות ע"ש בכ"מ ועיין ר"ש טהרות פ"ג מ"ב ועיין ר"ש עוקצין פ"ג משנה ו' ז'. יב) ברש"י עירובין (דף כ"ו ע"ב) אהא דבעי לומר התם דלרבנן דס"ל דהמבטל רשות חצירו רשות ביתו לא ביטל טעמא דידהו משום דלא עביד איניש דמסלק נפשי' לגמרי מבית וחצר והוי כי אורח לגבי שאר בני החצר והילכך אפילו אמר להדיא מבטילנא רשות ביתי לאו כל כמיני'. וברש"י ד"ה והאי כי אמר מבטילנא. בטלה דעתו אצל כל אדם ולא ביטל אלא חצר עכ"ל וע' כזה דלא מהני גם ביטול להדיא מטעמא דבטלה דעתו במאירי יומא (דף נ"ח ע"א) אהא דאמר שם בעי מיני' רמב"ח מר' חסדא הניח מזרק בתוך מזרק וקיבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ כו' ת"ש הי' עומד (בשעת עבודה) על גבי כלי או על גבי רגל חבירו פסול (אלמא דמב"מ חוצץ דרגל חבירו מב"מ הוא) שאני רגל דלא מצי מבטל לי' ובמאירי שם הי' עומד על גבי בהמה או ע"ג כלים או ע"ג רגל חבירו פסול שמא תאמר והלא רגל חבירו מב"מ הוא מכל מקום אין חבירו מבטלו אצלו עד גמר עבודה אלא דעתו לסלקו לשעתו ואף כשתאמר שבטלהו בהדיא בטלה דעתו ולא בטלה רגלו עכ"ל. יג) ביריאים סוף סימן קצ"ב וא"ר יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ כו' ואם יש מקפיד בדבר שאין דרך בני אדם להקפיד או אינו מקפיד בדבר שדרך בני אדם להקפיד בעלה דעתו אצל כל אדם עכ"ל ועיין טוש"ע יו"ד (סימן קצ"ח) [וע"ש בב"י שכתב וז"ל ומ"ש או אפילו אינה מקפדת עליו לעולם כיון שדרך בני אדם להקפיד בכך חוצץ כלומר דבטלה דעתה אצל כל אדם דאם לא כן נתת דבריך לשיעורין עכ"ל וכלשון זה הוא בפרישה שם ע"ש ויש בל' זה לכאורה הרכבת ב' סברות שונות יחד דסברא דאם כן נתת דבריך לשיעורין לכאורה סברא אחרת היא וכמובן וע"ש בב"ח דכתב באמת רק הך דבטלה כו' לחוד ולא הוסיף עוד הך דאל"כ נתת כו'] ועיין כתובות (דף ע"ב ע"ב) מידי דקפדי בה אינשי הוי קפידי' קפידא מידי דלא קפדי בה אינשי לא הוי קפידי' קפידא ועש"ה בתוס' ובחידושי הרשב"א וברשב"א קידושין (דף נ' ע"א) ד"ה מתני' המקדש את האשה על מנת שאין עלי' נדרים כו' עש"ה ועיין רשב"א קידושין (דף ס' ע"א) ד"ה מהו דתימא אמר לה אנא טרחנא ומייתינא כו' מש"ש ואעפ"י שהתנה עמה בפירוש ע"מ שיש לי במקום פלוני כיון שאין קפידא בדבר אצל בני אדם אנן לא קפדינן בה כו' עיין שם היטיב ועיין שם בר"ן. יד) בסוכה (דף ב' ע"א) בסכות תשבו שבעת ימים אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי עד עשרים אמה אדם עושה דירתו דירת עראי למעלה מכ' אמה אין אדם עושה דירתו דירת עראי אלא דירת קבע כו' וברשב"א שם וז"ל האי לישנא מוכח דלמעלה מכ' נמי אפשר לעשותו עראי אלא שאין דרך בני אדם לעשות כן והעושה אותו בטלה דעתו אצל כל אדם כו' ע"ש והכוונה דאי עביד לה לסוכתו למעלה מכ' ועביד לה עראי לא חשיבא דירה כלל ואפי' דירת עראי לא חשיבא דבטלה דעתו כו' במאי דעביד לה עראי למעלה מכ' דאין דרך ב"א לעשות כן והילכך לא חשיבא סוכה כלל ולא נפיק בה. טו) ברשב"א קידושין (דף י"א ע"א) אהא דאמר אלא מעתה כגון בנתי' דר' ינאי דקפדן אנפשייהו ולא מיקדשי בפחות מתרקבא דדינרי ה"נ דאי פשטה ידה וקיבלה חד זוזא מאחר ה"נ דלא הוו קידושין א"ל פשטה ידה וקיבלה לא קאמינא כו' וברשב"א שם וקשיא לן א"כ כי אמרי' בריש פרקין ואיתתא בפמש"פ לא מיקניא נפשה ליקשי נמי הכי מבנתי' דר' ינאי ואי נמי אי פשטה ידה וקיבלה פמש"פ תתקדש כיון דבקפידא דנפשייהו תליא מילתא ומש"ה לא גריס התם ר"ת לא מיקניא נפשה אלא איתתא בפמש"פ לא מיקניא ולא בקפידא דידהו תלינן כלל ומיהו אפי' לגירסת הספרים איכא למימר דהתם קפידתן קפידא דאינו מן הראוי שיקנו נפשם בפחות מכאן כיון שאינו נחשב בשום מקום וכן נמי אי פשטה ידה וקיבלה פחות מכאן אינה מקודשת דבטלה דעתה אצל כל הנשים עכ"ל. טז) ברשב"א שם (דף כ"ג ע"א) ד"ה ולעניין פסק הלכה כ' דעבד משתחרר בשטר ע"י אחרים בעל כרחו דכיון דזכות גמור הוא זכין לו מכל מקום ואפי' עומד וצווח בטלה דעתו אצל כל אדם כו' ע"ש. יז) בריטב"א שעל הרי"ף נדרים פרק ג' אהך דנדרי הבאי כיצד קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים כו' דפריך שם ודילמא האי גברא קינא דשומשמני (תולעים) חזא ואסיק להון שמא עולי מצרים ומשני כי מישתבע אדעתא דידן קא מישתבע ואנן לא מסקינן דעתין אשומשמני ובריטב"א וז"ל ומהדרינן דכי מישתבע אדעתא דידן מישתבע וכיון דהאי לישנא לא משמע לדידן אלא ממין עולי מצרים דהיינו בני אדם אע"ג דאיהו קרי לנמלים בני אדם לא בתר דעתי' אזלינן אלא בתר דעתין דבטלה דעתו אצל כל אדם כו' ע"ש. וע' בכורות (דף ס' ע"א) א"ר יוחנן מנאן זוגות זוגות כו' עשירי למניינו הוא קדוש למניינו מאי ר' מארי אמר למניין שלו הוא קדוש ר' כהנא אמר למניין בהמות הוא קדוש (היוצא עשירי הוא קדוש ואף שבמניינו הי' זוג ה') כו' ת"ש מנאן למפרע (שהראשון שיצא קרא עשרה והשני ט' והשלישי ח' וכן כסדר) עשירי שבמניין הוא קדוש בשלמא למ"ד למניין בהמות הוא קדוש שפיר אלא למ"ד למניין שלו הוא קדוש עשירי חד קרי לי' אמר רבא הואיל ואיתי' במניינא דפרסאה דקרו לעשרה חד ויל"ע ג"כ דאין ראוי שיוחשב זה מניין עשירי כיון שאין דרך בני אדם בכך לקרות לעשירי אחד וראוי לומר דבטלה דעתו כי היכי דאמרי' הכי בקורא לנמלים בני אדם וכריטב"א הנ"ל ואף דפרסאי מונין כך מ"מ במקום שאין מונין כך ראוי לומר בטלה דעתו ואטו פרסאי רובא דעלמא וע' כזה בעירובין (דף כ"ט ע"ב) ופרסאי הוו רובא דעלמא כו' וכן שם (דף כ"ח ע"א) ובבל הוי רובא דעלמא כו' וכמו שהבאתי כבר למעלה וכן בהך דהמקיים קוצים בכרם הא פליגי רבנן עלי' דר"א וסבירא להו דלא קידש אף דבערביא מקיימין קוצין לגמליהם עש"ה בשבת (דף קמ"ד ע"ב) וע' קידושין (דף ו' ע"א) דחרופתי אינו ל' קידושין אף דביהודה קורין לארוסה חרופה משום דאטו יהודה רובא דעלמא ובאתי רק להעיר. יח) בריטב"א שם ריש פ' נערה המאורסה הביא הך דכל הנודרת על דעת בעלה נודרת ומה"ט הבעל מיפר וכ' ע"ז וז"ל כלומר דאומדן דעת דמוכח הוא שעל רצונו נודרת ובאלו נדרים דאיכפת לי' כגון נדרי עינוי נפש או שבינה לבינו התנית בפירוש שיהא נדרה נדר אם ירצה הבעל ולא יפר ביום שמוע והיינו דאשמעי' קרא (דבעל מיפר) דהא לא חשיב דברים שבלב אלא אומדנא דמוכח אי נמי אתא קרא וחדית בטעמא דאפי' אשה שפירשה שאינה נודרת על דעת בעלה בטלה דעתה אצל כל אדם ואין פי' ולבה שוים והבעל מיפר כדינו כו' עכ"ל ז"ל ויש בדבריו ז"ל אלה לכאורה ג"כ הרכבת ב' סברות שעניינם שינה זה מזה דמ"ש דאין פי' ולבה שוים עניינו דאף דאומרת דאין נודרת על דעתו מ"מ אמרי' דשקורי קמשקרא בזה ובפי' היא שאומרת כן אבל בלבה נודרת שפיר על דעתו ודברים שבלב לא הוי כיון שגלוי לכל שכך דעתה בלבה כיון שהתורה אמדה דעת כל הנשים בכך וע"כ אכתי שפיר הבעל מצי מיפר אחרי שנדרה בלבה על דעתו ואולם מ"ש ז"ל דבטלה דעתה אצל כל אדם זה הרי הוא סברא אחרת דאף דגם בלבה דעתה לנדור שלא ע"ד בעלה מ"מ דעתה זאת שבלבה בטלה אצל כל אדם ואחרי דכל הנשים דרכן לנדור רק ע"ד בעליהן הוי לי' גם זו כאילו נדרה על דעתו דמה שחשבה שלא על דעתו דעתה בטלה בזה ונידונית ג"כ נודרת על דעתו מפאת סברא דבטלה כו' וזה באמת דבר של חידוש דלכאורה הי' נ' דהך דבטלה דעתו כו' שייך רק לבטל דיעה וכוונה שיוחשב מפאת הבטלה דעתו כאילו לא כיוון ומשא"כ לתת לו דיעה וכוונה ע"י הבטלה דעתו ולומר דחשיבא נודרת על דעת בעלה אף שלא נדרה על דעתו דכיון דדרך נשים לנדור בכך בטלה דעתה של זו שלא הית' דעתה כך ונחשבת גם זו דעתה כך מפאת דבטלה כו' כל כי האי הי' נ' לכאורה מסברא דלא מהני בזה הך דבטלה כו' לתת לאדם דיעה וכוונה אשר אינה לו וכמובן [וע' חילוק כזה בעניין אומדנא בשו"ת מעיל צדקה סי' נ"ג בשם שו"ת הרא"ש עש"ה] וסברא שהבאתי לעיל אות י"ג בהך דרובו ומקפיד דכל שדרך בני אדם להקפיד אפי' אין זה מקפיד אמרי' בטלה דעתו כו' לכאורה ג"כ עניינה כן דמפאת הבטלה דעתו כו' מייחסים לו קפידא אף שאינה לו ואולם סברא הנ"ל יש להבין עוד באופן אחר ואין להאריך:
וע"ע בש"ס שבת (דף קכ"ח ע"א) רשב"ג אומר אף מטלטלין שברי זכוכית (בשבת) מפני שהן מאכל לנעמיות כו' אמר אביי רשב"ג ור"ש כו' כלהו ס"ל כל ישראל בני מלכים הן רשב"ג הא דאמרן כו' והיינו דאף דאין דרך לסתם בני אדם לגדל נעמיות רק לבני מלכים מ"מ אהני הראויות לנעמיות דכל ישראל בני מלכים הן וחשיב כל אחד ראוי לגדל נעמיות וחשיבי השברי זכוכית ראויין מש"ה ומותרין בטלטול ולא אמרינן דסוף סוף הרי אין הדרך בכך לסתם בני אדם לגדל נעמיות ואפילו יגדל זה נימא דבטלה דעתו כו' ואין ראוי שיוחשב שם ראויות מפאת שראוי לנעמיות וע"ש בגמרא דמשמע דהיכא דאית לי' נעמיות לכ"ע שרי לטלטל וכל הפלוגתא שם רק באין לו נעמיות אי אמרי' דהא ראוי לגדל נעמיות וחשיבי השברי זכוכית ראויין מש"ה עש"ה ואולם בירושלמי שם ריש מפנין יש שם באמת פלוגתא בזה מפאת טעמא דבטלה דעתו כו' ע"ש דאהך דרשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל לעורבים אמר מה אנן קיימין אם בשיש לו מאותו המין ואותו המין מצוי בשוק (שיש לו עורבים בביתו וגם דרך בני אדם לגדלן) דברי הכל מותר אם בשאין לו מאותו המין ואין אותו המין מצוי בשוק דברי הכל אסור אלא כי אנן קיימין בשיש לו מאותו המין ואין אותו המין מצוי בשוק רבנן אמרין מכיון שאין אותו המין מצוי בשוק כמי שאין לו מאיתו המין (דבטלה דעתו אצל כל אדם. קרבן עדה) ורשב"ג אמר מכיון שיש לו מאותו המין כמי שאותו המין מצוי בשוק והיינו דכיון דיש לו מאותו המין הרי הוא ראוי ואף דאין דרך בני אדם לגדלן מ"מ הרי דרכו של זה בכך ואין דעתו מתבטלת והוי לדידי' כאילו הי' מצוי בשוק היינו כאילו הי' הדרך לגדלן כיון דדרכו של זה בכך דאין דעתו מתבטלת ושפיר שרי ובאתי רק להעיר:
ודע דעניין בטלה דעתו מצינו גם בבעלי חיים שאם עושה דבר שאין מינו עושה כן בטלה דעתו עיין חולין (דף ק"מ ע"ב) בעי ר' זירא יונה על ביצי תסיל מהו (להתחייב בשילוח) כו' ת"ש עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח הא טהור וטהור חייב דילמא בקורא וברש"י דילמא הא דתני בטהור וטהור חייב בקורא נקבה דמנהגו בכך כו' דהואיל ודרכה הוא לגדלן והאם רובצת קרינא בי' כו' אבל עוף אחר בטלה דעתו ואינה בשילוח עכ"ל. ועיין ש"ע או"ח סימן ש"ה סעיף ד' כל בהמה שעסקי' רעים אעפ"י שאין בנות מינה צריכות לאותה שמיר' והיא צריכה מותר לצאת בה (והוא מש"ס שבת (דף נ"ב ע"א) רבינא אמר במורדת ע"ש ועוד שם חמור שעסקיו רעים כגון זה מהו לצאת בפרומביא בשבת וע"ש בירושלמי סוף פרק במה בהמה] ויש לדון דהי' ראוי לומר גם כן דבטלה דעתו דכיון דאין דרך מינו בכך והוי לדידהו משוי בטלה דעתו של זה במה שעסקיו רעים וא"א שיוחשב לדידי' תכשיט רק ראוי שיוחשב גם אצלו משוי ויש לחלק ופשוט ובאתי בכל זה רק להעיר ועיין בחלק אות האל"ף ערך "אחשבי'" דגם משם מתבארים כמה ענייני בטלה דעתו כו' וע"ש באות כ"א מה שהבאתי שם מרא"ש פסחים ריש פ' כל שעה וע' דוגמתו ג"כ בתוס' נזיר (דל"ו ע"ב) ד"ה הנח עש"ה]:
כאן חסר עמוד מהיברובוקס מספר 322