אור ברסלב
בית האוצר חלק ב מערכת ב-א › כלל ט

בית האוצר חלק ב· רבי יוסף ענגיל

מערכת ב-א · כלל ט

כלל ח

באין כאחד. הנה הנושא הזה הוא עצום בכולי' הש"ס וגם יש בו כמה גווני ואציין קמא קמא דמטא לידי בעזה"י. א) בגיטין (דף ע"ז ע"א) במשנה הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצירה הרי זו מגורשת ובגמ' חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה כו' רבא אמר כו' גטה וחצירה באין כאחד וע"ש להלן בסוגי' דמעיקרא לא הוי סבירא לי' לרבא הך סברא דגטה וחצירה כו' רק אח"כ הוא שחזר בו וחידש סברא זאת ע"ש בסוף הסוגי' הדר אמר רבא ל"ש ארוסה ול"ש, נשואה גטה וחציר' באין כאחד וע' קידושין (דף כ"ג ע"א) פלוגתא דרשב"א ורבנן לעניין שטר שיחרור ע"י עצמו אי אמרי' גטו וידו באין כאחד דרשב"א לית לי' באמת הך דגטו וידו כו' וס"ל דמשתחרר בש"ש רק ע"י אחרים ולא ע"י עצמו ואולם נ' שם דלא דפליג אגוף הסברא רק ס"ל הכי רק מפאת הילפותא מג"ש דלה לה עש"ה בסוגי'. ב) ע' סנהדרין (דף ט"ז ע"ב) כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך, עבודתן מחנכתן והך דעבודתן מחנכתן הוא ג"כ סברא דבאין כאחד דהכלי מתקדש קדוה"ג ע"י המנחה וכדומה הניתנה לתוכה והיא עצמה מקדשת את המנחה קדוה"ג ובאין ב' הדברים כאחת וכזה עוד ביומא (דף י"ב ע"א) ור' פפא אמר עבודתו מחנכתו (לכ"ג ביוה"כ דעבודת יוה"כ אין כשירה אלא בו ונעשה כ"ג ע"י העבודה ומתכשרת העבודה ע"י העשותה בכ"ג ובאין ב' הדברים כאחת) ומייתי שם ראי' מהך דכלי שרת דעבודתן מחנכתן עש"ה וע' ירושלמי יומא (פ"ג ה"ו) כלי שרת מאימתי הן קדושין מיד או בשעת התשמיש בשעה שנותנין קדשים לתוכן) אין תימר מיד ניחא אין תימר בשעת התשמיש כאחת הן קדושין ומתקדשין (בתמי' וכי אפשר שיקדש אף הקודש הניתן לתוכו ויתקדש ממנו והלא ב' הדברים תלויין זב"ז וא"כ אין ראוי להיות גם אחד מהן) ניחא של משה שנתקדשו בשמן המשחה ברם של שלמה כאחת הן קדושין ומתקדשין (בתמי') בכניסתן לארץ היו מפנין מתוך של משה לתוך של שלמה (שינויא הוא שהיו נותנין קדשים שנתקדשו כבר בכליה של משה לתוך של שלמה וע"י כך נתקדשו גם אותם של שלמה) לא הי' שם של משה כאחת הן קדושין ומתקדשין (פי' שאם לא הי' של משה בהכרח צריך לומר דכאחת הן קדושין כו') ובעלייתן מן הגולה היו מפנין מתוך של שלמה לתוך שלהם לא הי' שם של שלמה כאחת הן קדושין ומתקדשין עכ"ל הירושלמי ומשמע דאם אפשר לקדש הכלי ע"י קודש הקדוש כבר טפי עדיף מלקדשו ע"י קדושה דבאין כאחד ולכן היו מפנין כו' ורק אם לא הי' שם כו אזי כאחת כו' וע"ש בקרבן עדה דפי' עוד פי' אחר ואולם הפי' הנ"ל שכתבתיו בב' חצאי לבנה נ' בעיני יותר וכן הך דיומא (דף י"ב ע"א) דר' אדא כבר אהבה אמר שם דמחנכין אות באבנט ואביי אמר דלובש שמונה ומהפך בצינורא כו' ומדוע לא מתרצי כר' פפא דגוף העבודה מחנכתו והרי ר' פפא הביא ראי' ע"ז מהך דכלי שרת וכנ"ל וע"כ נ' ג"כ דר' אדא בר אהבה ואביי ס"ל דנהי דמתקדשת כה"ג מטעמא דבאין כאחד מ"מ אם אפשר לקדשו שלא ע"י באין כאחד עדיף טפי ולכן מהדרי למצוא קדושה ע"י דבר אחר שלא ע"י העבודה דצריך להיותו כבר מקודש לה וצריך לבא לטעמא דבאין כאחר וכך הוא ג"כ סברת הירושלמי הנ"ל דכ"ז שאפשר לפנות משל משה כו' ולא נצטרך להך דעבודתן מחנכתן טפי עדיף ואולם גוף הדבר צ"ע באמת דכיון דהדין הוא דאמרי' באין כאחר ומתקדש גם ע"י כך וגם העבודה כשירה והקודש מתקדש א"כ מאי גריעותי' מקדושה ע"י דבר אחר. ובאתי רק להעיר:

וע"ע מנחות (דף ז' ע"א) דר' אבימי תני מנחות בי ר' חסדא כו' פגע בי' ר"נ א"ל כיצד קומצין א"ל מכלי זה (ראה כלי מונח ע"ג קרקע וקאמר כלי זה אם של קודש הי' ראוי לקמיצה) א"ל וכי קומצין מכלי שע"ג קרקע א"ל דמגבה לי' כהן כו' ובתוד"ה א"ל מכלי זה וז"ל למאי דמסיק דמגבה לי' כהן יש לתמוה מאי חידוש השיבו מכלי זה ושמא אשמעי' אעפ"י שלא נמשח שעבודתו מחנכתו עכ"ל ועדיין ק' דמאי חידוש השמיענו גם בזה דעבודתו מחנכתו הרי גם זה בריתא ערוכה בסנהדרין (דף ט"ז ע"ב) ועוד בכ"ד דכל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ואולי הכוונה ג"כ לומר דא"צ לחזר לתת בכלי תחלה קודש הקדוש כבר לקדשו עי"כ ואח"כ הוא שיתנו לתוכו המנחה שרוצין לקמוץ הימנה רק יכולין לתת המנחה מיד לכלי זה ולקמוץ כי יתקדש הכלי ע"י המנחה והמנחה ע"י הכלי וא"צ לחזר אחרי קודש הקדוש כבר לקדשו בו תחלה [וכמו דלדברי התוס' הכוונה דק מצין מכלי זה כמות שהוא לפנינו וא"צ למשחו תחלה כך לדברינו הכוונה דא"צ לקדשו תחלה בקודש אחר הקדוש כבר] ובזה שפיר אשמעי' רבותא דהא סברת הירושלמי הנ"ל חולקת באמת ע"ז וס"ל באמת דצריך לפנות כו' ורק אם לא הי' שם כו' ודכוותי' ס"ל נמי לר' אדא בר אהבה ואביי דגמ' יומא הנ"ל וכנ"ל וע"כ שפיר אשמעי' סברתו דפליג ע"ז רק דרשאין לקדש לכתחלה ע"י באין כאחד וא"צ כלל לחזר לקדש ע"י דבר מקודש כבר והוא כסברת ר' פפא דגמ' יומא הנ"ל וכנ"ל. ובאתי רק להעיר:

ג) ע' שבועות (דף ט"ו ע"א) אמר רמי בר חמא אין העזרה מתקדשת אלא בשירי מנחה כו' ובתוס' תימא למ"ד בפרק בתרא דזבחים דאין מנחה בבמה היאך מתקדשת כו' וי"ל כיון שהכל בא בב"א הקידוש ועשיית מנחה לא חשבינן מנחה בבמה ובקמיצה והקטרה היתה מקומה מתקדשת וכל העבודה היתה מחנכה ומתקדש מקומו עכ"ל וע' שם (ע"ב) בגמ' אהך דתנן שם במשנה (דף י"ד ע"א) שאין מוסיפין על העיר כו' אלא במלך ונביא כו' ובשתי תודות כו' הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת ובגמ' שם (ד' ט"ו ע"ב) כיצד מהלכות ר' חייא ור"ש ברבי חד אמר זו כנגד זו וחד אמר זו אחר זו כו' תנן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת בשלמא למ"ד זו אחר זו אמטו להכי פנימית נאכלת משום דאתיא חיצונה קמא וקדשה לה (ראשונה קידשה את המקום וכשנכנסה פנימית לשם לא נפסלה ביוצא) אלא למ"ד זו כנגד זו תרוייהו בהדי הדדי קא מקדשי כו' וברשב"א שם הקשה דא"כ דהחיצונה נפסלת ביוצא א"כ איך מקדשת וז"ל הרשב"א ומיהו אכתי תמי' לי הלא בתחלת יציאה נפסלת שיצאה ואיך תקדש אחר שנפסלה אעפ"י שהיתה קדושה מעיקרא והא אמרי' לעיל (בסוגי' שם) גבי שתי הלחם של עצרת נבניי' למחר ונקדשי' למחר איפסלי להו בלינה כלומר וכל שנפסלה אין מקדשת וא"כ מאי שנא וי"ל התם שנפסלה קודם קידוש אבל הכא הכל בא כאחד עכ"ל וצ"ע עדיין דא"כ אי נפסלת כלל נימא נמי דתרוייהו באין כאחד דמקדש המקום וכיון דמקדש אין נפסל כלל ביוצא וה"ז כהך דסנהדרין ויומא הנ"ל דעבודתן מחנכתן דהוא ג"כ כן וירושלמי יומא הנ"ל כאחת הן קדושין ומתקדשין ואם אומרים כאחת הן קדושין ומתקדשין כ"ש שיש לנו לומר כאחת הן קדושין ואין קדושתם נפקעת ע"י פסול יוצא כיון דהמקום מקודש ואינו יוצא כלל. ובאתי רק להעיר:

וראיתי בחזקוני עה"ת שמות פרשה כ"ט פסוק י"ד ואת בשר הפר וגו' תשרוף באש מחוץ למחנה חטאת הוא וז"ל ויש נותנין טעם למה נשרפו חטאות המילואים וחטאת שמיני למילואים הואיל והם קרבנותיו של כהן עצמו כמו שמצינו במנחת כהן כליל תהי'. טעם אחר למה זה נשרף כמו שמפורש הכתוב חטאת הוא נתינת טעם למה נשרף לפי שבא לחיטוי המזבח כדכתי' וחטאת המזבח ולא נגמר החיטוי רק בדמים נמצא בשעת השחיטה כאילו לא הי' שם עדיין מזבח והוי כאילו יצא לחוץ שאינו נאכל עכ"ל והנה ממ"ש החזקוני ולא נגמר החיטוי רק בדמים נמצא בשעת השחיטה כו' משמע דמפאת החיטוי עצמו אין שם גרעון דאף דהחיטוי עצמו הוא המקדש את המזבח ועושאו מזבח מ"מ לא חשיב שיהי' החיטוי שלא על מזבח דבאין כאחד דהחיטוי עושאו מזבח וממילא החיטוי עצמו הוא חיטוי על המזבח וכשר שפיר ואך מפאת השחיטה הוא דיש גרעון כיון דע"י השחיטה עדיין לא נעשה המזבח מזבח ולא שייך בשחיטה גם הך דבאין כאחד וכמובן. כך נ' כוונת החזקוני. והנה מ"ש נמצא בשעת השחיטה כאילו לא הי' שם עדיין מזבח והוי כאילו יצא לחוץ כו' צריך ביאור דמדוע יש לו ליחשב חוץ עבור שאין מזבח וזה רק בקדושת המשכן תלוי דאם המשכן קדוש הרי אינו בחוץ ואין תלוי בקדושת מזבח וצ"ל דל' חוץ דנקט לאו דווקא רק כוונתו דהשחיטה פסולה כיון שאין שם מזבח וכהך דזבחים (דף נ"ט ע"א) מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין כו' ע"ש ואולם הדבר צ"ע עדיין וכקושית הרשב"א הנ"ל דאחרי שנפסלה החטאת תחלה איך קידשה את המזבח אח"כ בהזאת דמי' ואטו חטאת פסולה יש לה כח לקדש ועוד דבגוף ההזאה וההקטרה נמי הא קשיא דאיך הוזה דמו והוקטרו אימוריו הרי היו דם ואימורין פסולין וכי היכא דלעניין אכילה אמרי' דלא נאכל לפי שפסול הוא שנפסל בשעת השחיטה שלא הי' עדיין מזבח ה"נ הרי ראוי לומר כן לעניין הזאת הדם והקטרת האימורים והנה גוף סברת טעם החזקוני הנ"ל דכיון דחיטוי החטאת הוא שקידש את המזבח לכן נפסל בשחיטה שאין שם מזבח עדיין הנה הוא ג"כ דלא כתוס' שבועות הנ"ל דכתבו אהך דעזרה מתקדשת בשירי מנחה דאף דאין מנחה בבמה מ"מ עבודות המנחה כולם מחנכים ומקדשים המקדש להעשות מקדש וממילא גם המנחה כשירה ובאין הדברים כאחת וכנ"ל וא"כ כך הי' לנו לומר גם בהך דחטאת דכל עבודותי' נמי מחנכים המזבח להעשות מזבח וממילא גם החטאת כשירה דהדברים דומים בדומים ממש וכמובן:

ואולם לבל יהי טעם החזקוני הנ"ל משולל ההבנה לגמרי י"ל דבאמת הכשר החטאת הי' רק מפאת עניין באין כאחד דהוא עצמו קידש המזבח וע"י שהי' מזבח הי' ממילא החטאת כשר אלא דזה העניין של באין כאחד הועיל רק להכשיר החטאת לגבי מזבח להזאה ולהקטרה ושיהי' בהזאתו כח לקדש את המזבח ומשא"כ לגבי אכילת הבשר לא הועיל זה וטעם החילוק דבאמת להיות ב' דברים זה סבה לזה וזה סבה לזה כהך דחטאת דכשרות החטאת סבת קדושת המזבח דעבודתה היא שחינכה את המזבח וקדושת המזבח סבת כשרות החטאת דבאין מזבח הא החטאת נפסלת בשחיטה כנ"ל וע"כ להיות ב' דברים כאלה זה סבה לזה וזה סבה לזה ויחולו שתיהם קנה יש כזה בקושי ההישג באמת דהרי הסבה קודמת למסובב וקדימת שבה למסובב היא קדימה כקדימת הזמן ע' ביאור מלות קניון להרמב"ם וא"כ הרי המסובב מאוחר אל סבתו וא"כ איך שוב אפשר שהמסובב יהי' גם סבה אל סבתו אחרי שהוא מאוחר אליו ואיך יהי' המאוחר סבה אל הקודם [ולא יתכן זה זולת בסבה תכליתית אבל לא בסבה פועלת וכמובן] ואולם כ"ז הוא רק לגבי האדם שהוא תחת הזמן ומושג הקדימה והאיחור ומשא"כ כלפי מעלה ששם הכל למעלה מן הזמן ואין שם עניין הקדימה והאיחור כלל לכן שפיר אפשר שיחולו ב' דברים כאחת אף שזה סבה לזה וזה סבה לזה ולכן כלפי המזבח שפיר היתה החטאת כשירה ומקדשת המזבח ושפיר הוזה דמו והוקטרו אימוריו על המזבח וכ"ז רק כלפי מזבח ומשא"כ לעניין אכילת אדם כיון שהאדם תחת מושג הקדימה והאיחור ולא שייך לפי עניין השגתו בקדימה ואיחור חלות הסבה והמסובב יחד וכנ"ל וע"כ לגבי האדם נחשב פסול בחטאת שהי' כשרותו רק מסבת היות מזבח וקדושת המזבח רק מסבת כשרות החטאת כי זה למעלה ממושג האדם ולפי עניין האדם שהשגתו רק בקדימה ואיחור אין שייכות כשרות כזה המסובבת מדבר שהכשרות סבתו ולכן לגבי האדם נחשבת שפיר חטאת פסולה ולכן לא הית' נאכלת ואף שהחטאת עצמה בעניין עצמה וכלפי מזבח הית' כשירה באמת ודו"ק היטיב מאוד ואף דמצינו כמה דוכתי דאמרי' כזה סברא דבאין כאחד גם לגבי האדם מ"מ אין לדון בזה באמת מקום ממקום כי יש סתירות בזה דלזימנין אמרי' סברא דבאין כאחד ולזימנין לא וכמו שהערותי כבר ויתבאר עוד במה שיבוא בעזה"י ואין לדון בכל מקום ומקום רק בעניינו בעצמו וע"כ בזה אין קושי' מה שלא אמרנו סברא דבאין כאחד גבי חטאת המילואים הנ"ל לגבי אכילת אדם ואך העיקר מה שקשה בטעם הנ"ל הוא דהא יש כאן בעניין זה עצמו ב' הפיכיים דלגבי אכילה אמרי' דהחטאת פסולה ואין נאכלת מפני פסולה ולגבי המזבח אמרי' דהיא כשיר' והוזה דמה ונקטרין אימורי' ומקדשת את המזבח וע"כ לעניין זה שפיר כתבנו דאין בזה תימא דסתיר' הנ"ל יתכן הטעם מפאת דלגבי מזבח אהני הך דבאין כאחד להכשיר החטאת ולגבי אכילת אדם לא אהני וטעם החילוק בזה כנ"ל ואף דל' החזקוני עדיין אין מתאים עם הכוונה הזאת מ"מ גוף הטעם שלו דפסול החטאת לאכילה מפאת שהיא עצמה היא שקידשה את המזבח ונמצאת שחיטתה בלא מזבח נתיישב שפיר אלא דא"צ לומר מפאת השחיטה לבד רק יתכן גם מפאת ההזאה דכיון דההזאה היא שקידשה את המזבח א"כ הרי ההזאה עצמה פסולה שהרי היתה שלא על המזבח וה"ל חטאת פסול כאילו נשפך דמו על הרצפה ואך דצ"ל דבאין כאחת דההזאה מקדשת המזבח וממילא היא עצמה נכשרת וכנ"ל וא"כ גם בעניין השחיטה י"ל כן דג"כ מחנכת המזבח [אף דעיקר הקדושה רק בחיטוי דהיינו בהזאה] וממילא היא עצמה נכשרת וכהך דשירי מנחה דתוס' מנחות הנ"ל דאף דאכילת השירים הוא דמקדשים העזרה מ"מ גם שאר עבודותי' דמעיקרא ג"כ מחנכים דאל"כ הא ה"ל מנחה בבמה ואין מנחה בבמה וכנ"ל אלא דקשה ע"ז דכיון דבאין כאחת א"כ תו גם לאכילה נימא כן וע"ז שפיר כתבנו דיש לחלק בזה בין ההכשר לגבי מזבח לבין ההכשר לאכילת אדם וכנ"ל:

ועד"ז הנה מיושב ג"כ גם הך דשבועות (דף ט"ו ע"ב) דאמרי' דהלחם נשרף ועכ"ז מקדש את המקום וכבר הבאתי קושית הרשב"א דאחרי שנשרף ונחשב יוצא א"כ איך מקדש ואטו לחם פסול מקדש ותי' דבאין כאחד ותמהנו לעיל דאי באין כאחד א"כ מיכל נמי ליתאכיל דנימא לגמרי באין כאחד דכיון דמקדש המקום ממילא הרי אינו יוצא ואין נפסל כלל ובא הכל כאחת קדושת המקום וכשרות הלחם וכנ"ל ואולם לדברינו הנ"ל י"ל דאמרי' כן באמת ואך דעכ"ז אינה נאכלת רק נשרפת משום דלגבי אכילה לא אמרי' הך דבאין כאחד ורק לעניין שיקדש המקוה דהקדושה עניינה דבר של גבוה שפיר בכחו לקדש דכלפי גבוה ית' אמרי' הך דבאין כאחד וכנ"ל ומשא"כ לגבי אכילת אדם אין אומרין כן ולכן אין לך כשרות לגבי אכילה ולכן נשרפת וה"ז ממש כהך דחטאת המילואים והחטאת קידשה המזבח ועכ"ז נחשבת פסולה לאכילה ונשרפה מש"ה וכטעם החזקוני הנ"ל וכהסברתנו הנ"ל וכך ממש בהך דשבועות ג"כ הלחם מקדש המקום ועכ"ז נחשב פסול לאכילה מטעם יוצא ונשרף ג"כ מש"ה וכנ"ל. ובאתי רק להעיר:

והנה המקומות שמפורש בהם בגמ' הך סברא דבאין כאחד בכה"ג שיחולו ב' דברים כאחד וכל א' סבת הב' נתיישבתי עוד דמצינו זה לכאורה באמת רק בדוכתי דמייתינא כבר היינו הך דעבודתן מחנכתן דכלי שרת ודכ"ג דסנהדרין ודיומא והך דגטה וחצירה באין כאחד וגטו וידו באין כאחד דגיטין וקידושין הנ"ל והנה הך דעבודתן מחנכתן שהוא לעניין שיתקדש הכלי קדוה"ג לקדש את הניתן לתוכו ושיתקדש הכ"ג לעבוד עבודה הרי הם מילי דקדושה ונחשב הדבר ג"כ כלפי מעלה כביכול כעניין קדושת המזבח והחטאת לגבי מזבח בהך דמילואים וכנ"ל וע"כ בזה הא אמרי' שפיר הך דבאין כאחד וכנ"ל וכן הך דגטו וידו באין כאחד דשטר שיחרור הנ"ל נ' ג"כ דכיון דשיחרור הוא גירות שמשתלם אז גירות העבד להעשות ישראל גמור להתחייב במ"ע שהז"ג ועוד כמה דברים וצריך אז טבילת גירות ג"כ מש"ה כמבואר ביבמות (דף מ"ז ע"ב) וע"כ הרי ג"כ הדין לעניין קדושה אם העבד מתגייר ומקבל קדושה הישראלית או לא ולכן כיון שהדין בעניין קדושה לכן ג"כ אמרי' דבאין כאחד והוא ג"כ ממש כהך דסנהדרין ויומא דהדין לעניין אם הכלי והכ"ג מקבלים קדושה וכך בהך דשטר שיחרור ג"כ הדין אם העבד מקבל קדושה הישראלית ולכן מפאת זה אמרי' בי' ג"כ שפיר הך דבאין כאחד והא דאמרי' גם בגיטין כן דגטה וחציר' באין כאחד י"ל דאמרי' כן גם בגט ממילא מילפותא דלה לה משטר שיחרור וגם בגט אין הנידון דומה להך דחזקוני וכל שאר דוכתי הנ"ל דהם ב' דברים שמתהוים לגמרי זה עי"ז וזה עי"ז דבגט אינו כן שהרי גוף החצר גם מתחלה הי' שלה אלא שהי' גם לבעל בו זכות לפירות וא"כ הרי אין שם התחדשות גט וחצר זה עי"ז כאחד רק הוא התחדשות גט הסתלקות דבר זה עי"ז כאחד היינו הסתלקות זכות הבעל ושיעבודו בחצר שלה וזה שפיר אינו נגד הסברא ויתכן לומר כן שפיר גם לגבי אדם [והא דאמרי' בגיטין שם רבא יד דעבד קא קשיא לי' כו' י"ל דה"ק דכיון דעכ"פ מצינו עניין באין כאחד בתורה גם בהתחדשות ב' דברים לגמרי זה עי"ז וזה עי"ז דיד העבד גופו קנוי לאדונו והוי לי' שנותן האדון הגט ביד של עצמו ועכ"ז אמרי' דנעשים ב' הדברים כאחת זה עי"ז וזה עי"ז דהעבד קונה עצמו ע"י שניתן גט בידו וניתן גט בידו ע"י שקונה עצמו וע"כ כיון דעכ"פ יש שייכות לעניין באין כאחד גם בכה"ג אף דהוא במילי דקדושה מ"מ יש לנו לאומרו גם שלא במילי דקדושה היכא דאינו חידוש ב' דברים זה עי"ז וזה עי"ז והוא רק חידוש וסילוק וכנ"ל ומצינו כזה בכמה דוכתי] אבל שיתהוו ב' דברים לגמרי זה עי"ז וזה עי"ז זה מצינו באמת רק כשדנין לעניין חלות קדושה כהך דסנהדרין ויומא דדנין לעניין חלות קדושת הכלי והקודש הניתן לתוכו וחלות קדושת הכ"ג והעבודה הנעשית על ידו וכן הך דחזקוני דהמזבח מתקדש ע"י החטאת והחטאת מתקדשת ומתכשרת ע"י המזבח ולכן כזה אמרי' שפיר רק לעניין חלות הקדושה וכשרות החטאת דהוא הכל כלפי גבוה ית' אבל לעניין אכילת הדיוט לא אמרי' כזה כלל דלא מצינו כלל בשום מקום סברא דבאין כאחד כעניין זה לגבי הדיוט וכן בהך דשבועות אמרי' לי' שפיר לעניין חלות קדושה דהלחם מקדש המקום ונכשר גם הוא עצמו על ידו שלא להחשב יוצא אבל לגבי אכילת הלחם לא אמרי' לי' דלגבי אדם לא אמרי' באין כאחד כה"ג וכנ"ל ודו"ק היטיב כי הדברים נכונים בס"ד ואין להם סתירה משום מקום לכאורה [ועכ"פ הרי יכון טעם החזקוני הנ"ל לר' שמעון בן אלעזר דקידושין (דף כ"ג ע"א) שם דלית לי' לגמרי הך דגטו וידו באין כאחד דשטר שיחרור וא"כ לא אמרי' לדידי' כלל גם הך דגטה וחצירה כו' דגט אשה כיון דרבא רק מיד דעבד קיליף לי' ריש הזורק וא"כ לדידי' הרי שפיר נוכל לומר דלא אמרי' כלל הך דבאין כאחד רק לגבי קדושה וכלפי מעלה ית' אבל לא לגבי הדיוט דהא לדידי' לא מצינו סברא זו לגבי הדיוט כלל וכלל ובאתי רק להעיר:

והנה חוץ מדרכו של החזקוני הנ"ל הי' נ' לומר דבחמת לח אמרי' כלל סברא דבאין כאחד בחטאת המילואים הנ"ל וכדמצינו בכמה דוכתי דלא אמרי' בהו כלל סברא דבאין כאחד וכמ"ש כבר ויבואר עוד אי"ה וע"כ אילו באמת לא הי' המזבח נחשב מזבח כלל זולת ע"י חיטוי החטאת אזי לא הייתי אומר כלל באין כאחד ולא הי' באמת המזבח נעשה מזבח כלל והחטאת היתה פסולה לגמרי ואך דבאמת מ"ש החזקוני דע"י חיטוי החטאת הוא שנעשה המזבח מזבח ולכן בשעת שחיטה הי' נחשב כנשחט שלא במזבח הנה לולי דברי החזקוני אין נ' זה כלל לענ"ד דאין זה מבואר כלל במקרא דחיטוי החטאת הוא שחינך וקידש את המזבח לעשותו מזבח ונאמר בו רק ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים וחטאת על המזבח בכפרך עליו וגו' (שם כ"ט פסוק ל"ו). וברש"י על הכפורים. בשביל הכפורים לכפר על המזבח מכל זרות ותיעוב כו' עכ"ל. הרי דהחטאת רק כיפר על המזבח וטיהר אותו מכל זרות כו' ע"ש להלן עוד ברש"י וא"כ ה"ז רק דלפני הזאת דם החטאת לא הי' אל המזבח אותו המעלה והערך אשר אחרי ההזאה כיון דעדיין לא נטהר מזרות כו' והי' ערך קדושתו ומעלתו פחות ממה שהי' אח"כ אבל לא שלא הי' נחשב כלל מזבח לפני זה ועל ידה הוא שנעשה מזבח וע"כ כיון דהי' העניין רק דלפני ההזאה הי' ערך קדושת המזבח פחות מאח"כ וסברא דבאין כאחד לא אמרי' באמת [ועוד נ' דלא אהני כאן כלל סברא דבאין כאחד אחרי דהמזבח הרי הי' יכול לקבל המעלה רק בבוא הדם לאוירו וכמובן וא"כ כיון דבשעת יציאת ההזאה מתחת יד המזה לא יצתה למזבח אשר לו גודל המעלה וע"כ כל שאין בו מעשה המזה שוב הרי א"א לו שיפעול מאיליו אח"כ כלל דבהזאה הא בעי' מעשה המזה ואם נפל הדם מאיליו על המזבח לאו כלום הוא וע"כ כל שאין בו מעשה המזה שוב א"א לו שיפעול אח"כ מאיליו כלל וכמובן ודו"ק היטיב מאוד] וא"כ הרי העניין שהזאת החטאת היתה על מזבח פחות המעלה ממה שהמזבח הוא עכשיו שעכשיו מעלתו וערכו גדול מאז כיון שכבר נטהר וה"ז איפוא שהיתה הזאת החטאת על מזבח פחות המעלה ממה שראוי להיות למזבח דאותו הערך אשר לו עכשיו הוא שראוי לו להיות כמובן וע"כ כיון דמצינו דלהכשיר הקרבן הקרב על המזבח א"צ למזבח להיות לו אותו גודל המעלה והערך אשר לו אשר הוא צריך בעניין פעולתו להתיר הבשר באכילה כעניין הכבש דיש לו ג"כ קדושת מזבח ורק שאין לו כל הקדושה ממש בערך אשר למזבח העיקריי ואמרי' דבנתן הדמים על הכבש [או שלא כנגד היסוד במקום דבעי יסוד] הקרבן כשר ונתכפרו בעלים ומ"מ הבשר פסול לאכילה כמבואר בזבחים (דף כ"ו ע"א) במשנה נתנו (למתן דם) ע"ג הכבש או שלא כנגד היסוד כו' פסול ובגמ' שם אמר שמואל פסול בשר אבל בעלים נתכפרו מ"ט דאמר קרא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר כיון שהגיע דם למזבח נתכפרו בעלים [וברש"י על המזבח. כל המזבח שוה לעניין כפרה עכ"ל. והיינו דכל מקומותיו שוין בזה ואפי' אותם שאינם עיקר קדושתו כמו הכבש דאף דגם הוא נחשב מן המזבח דכשם שהמזבח מקדש כך הכבש מקדש (שם ד' פ"ו ע"א במשנה) וכן לעניין איסור הקטרת שאור ודבש איתרבי ג"כ כבש כמזבח כמבואר שם (דף ע"ז ע"א) מ"מ אין ערך קדושתו כערך המזבח העיקריי ותדע דלעניין הקטרת כל שממנו לאישים לא איתרבי כבש כמזבח כמבואר שם (דף ע"ז ע"א) ויש עוד חילוקים ביניהם וכן בנתן שלא כנגד היסוד או את הניתן למעלה למטה כו' עש"ה בזבחים (דף כ"ו ע"א) כיון דדם ההוא צריך קדושת היסוד או המעלה זהו מקום המזבח העיקריי הראוי לו וכשניתן שלא במקום ההוא אף דגם מקום ההוא מן המזבח מ"מ אין לו מעלת המקום העיקריי הראוי לדם ההוא ואמרי' בזה דלגבי כפרה כל מקומות המזבח שוין לכפר ואפי' אותם שאין להם ערך העיקריי] אי הכי בשר נמי אמר קרא לכפר לכפרה נתתיו ולא לדבר אחר כו' ומבואר בזה איפוא דלגבי היתר הבשר לאכילה בעי' יותר מקום המזבח וקדושתו העיקריית ממה דצריך לעניין הכשר גוף הקרבן וע"כ שפיר הי' כזה גם בעניין חטאת המילואים דכיון דלא הי' למזבח עדיין ערכו הראוי דרק ע"י החטאת הוא שקיבל ערך הראוי והחטאת עצמה באה על המזבח שלא הי' לו עדיין כל ערך הראוי לו לכן כפי הערך הפחות שהי' לו אז לא הי' בכחו עדיין להתיר הבשר לאכילה ואף דגוף החטאת היתה כשירה גם בערך ההוא ולכן שפיר הית' החטאת כשירה ופעלה פעולתה אשר הי' לה לפעול בעניין טהרת המזבח ושפיר ג"כ הי' דמו מוזה ואימוריו נקטרין ורק לגבי אכילת הבשר הוא דלא הי' בכח המזבח בערך הפחות אשר לו אז להתיר אכילת הבשר ולכן הי' הבשר נשרף וה"ז ממש כהך דזבחים אליבא דשמואל הנ"ל דאמרי' דשלא במקומו כמקומו דמי לגבי הכשר הקרבן וכפרת בעלים אבל לא לגבי האכילה [עש"ה בזבחים ותבין הדברים ביותר] ודו"ק היטיב כי הוא נכון מאוד בס"ד [וא"ל דהרי היו שם במילואים גם קרבנות נאכלים ואיך נאכלו אלה הקרבנות וזה ק' בין לטעם החזקוני הנ"ל ובין לטעם שלנו הנ"ל דז"א דבשאר קרבנות כיון שהם עצמם לא באו לחיטוי המזבח לכן אין שם גרעון ניכר בם ושפיר הותרו גם לאכילה ורק בחטאת דכל עצמה באה רק לחיטוי המזבח לתת לו המעלה הראוי' לו לפי דברינו או לתת לו כל קדושתו לפי דברי החזקוני אם כן הרי גרעון החטאת ניכר בו כיון שהוא עצמו בא רק לכך לתת למזבח המעלה כו' וא"כ הרי הוא עצמו נעשה איפוא במזבח שלא הי' לו עדיין המעלה כו' או הקדושה כלל לפי דברי החזקוני וע"כ שפיר רק בשר החטאת הוא דנידון בדין זה כאילו הי' קרב במזבח שאין לו עדיין המעלה הראוי' לו או שנשחט שלא במזבח כלל לפי דברי החזקוני וכמובן] ויש להתאים דברינו הנ"ל גם בדברי החזקוני הנ"ל ולומר דהחזקוני עצמו כיוון לזה דלא הי' למזבח ערך הראוי לו עדיין לגבי אכילת הבשר ומ"ש דנחשב כנשחט בחוץ היינו דלגבי אכילה נחשב כנשחט בחוץ שלא במזבח כיון דלא הי' עדיין למזבח הערך הנצרך לו לאכילת הבשר ולכן לגבי אכילה נחשב כאילו לא הי' שם מזבח כלל ויש עדיין לדון בזה בל' החזקוני אם תהי' כוונתו כן ועכ"פ גוף הטעם שלנו נכון מאוד בס"ד דה"ז ממש כהך דזבחים דלאכילה בעי' ערך קדושת מזבח יותר גדול מלהכשר הקרבן וע"כ ג"כ בחטאת המילואים דבאה לחיטוי וטהרת המזבח וכ"ז שלא נטהר הי' ערכו פחות מן הראוי לכן זהו העניין שהי' חילוק בין כשרות החטאת עצמה לאכילת בשרה דכפי ערך הפחות אשר למזבח הי' לו כח רק להכשיר החטאת עצמה לא להתיר בשרה לאכילה כי היכא דמחלקי' כן בהך דזבחים בין כשרות הקרבן עצמו להתיר אכילתו באם הוא נזרק שלא במקום המזבח העיקריי כגון ע"ג הכבש כו' וכנ"ל ודו"ק כי נכון מאוד בס"ד:

ד) הנה הבאתי באות הקדום דברי הרשב"א שבועות (דף ט"ו ע"ב) דכ' וי"ל התם שנפסלו קודם קידוש אבל הכא הכל בא כאחד עכ"ל [וזה עניין אחר של באין כאחד מהך דגטו וידו באין כאחד כו' דשם הם ב' דברים שבאים זה עי"ז וזה עי"ז וכאן הוא עניין אחר לגמרי דהם כאן ב' דברים הפכיים זה לזה דהפסול של הלחם אין נותן הקידוש דכיון דהוא פסול אין לו כח לקדש ובזה הוא דאמרי' דרק אם קדם הפסול לחלות הקידוש הוא דאין נותן עוד הקידוש ומשא"כ אם באים שניהם כאחד אז שפיר שניהם חלים הפסול והקידוש ואין בכח הפסול למנוע הקידוש כיון דבא רק כאחד עמו ולא קדם לו. והנה סברא דבאין כאחד דרשב"א הנ"ל נ' שהיא פלוגתא בש"ס זבחים (דף צ"ג ע"א) בעי מיני' רמי בר חמא מר' חסדא ניתז על בגד טמא מהו (דם חטאת שניתז על בגד טמא ונטמא בנגיעתו מהו מי הוי דם פסול כאילו נטמא קודם לכן ולא בעי כיבוס או דלמא כיון דבעידנא דנפל עלי' אכתי כשר הוה והוי פסול דם וטעינת כיבוס לבגד באין כאחד כדמפרש ואזיל לה ר' הונא ברי' דר' יהושע. רש"י) א"ר הונא ברי' דר' יהושע מדקא מיבעי' לי' הכי ש"מ היתה לה שעת הכושר ונפסלה אין דמה טעון כיבוס ה"מ בזאח"ז אבל בב"א לא א"ד ל"ש (מדקא מיבעי' לי' הכי מכלל דפשיטא לי' אם נטמא קודם לכן דלא בעי כיבוס ואע"ג דהית' לו שעת הכושר ש"מ קסבר היתה לה כו' ומיהו היכא דפסול דם וטבילת בגד באין כאחד מיבעי' לי' הכי מי אמרי' דפסולה אין דמה טעון כיבוס בזאח"ז שנפסל ואח"כ ניתז כו'. רש"י) א"ל פלוגתא דר"א ורבנן אליבא דרבה וכדקא מתרץ אביי דתני' ר' אליעזר אומר מי חטאת שנטמאו מטהרין (מטומאת מת) שהרי נדה (שנטמאת במת) מזין עלי' והיא טהורה כו' ע"ש דמסיק אליבא דאביי דר"א דס"ל דמי חטאת שנטמאו מטהרין וקמייתי ראי' שהרי נדה כו' ורבנן דפליגי עלי' וסבירא להו דאין מטהרין ולית להו ראי' הנ"ל בדנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה קמיפלגי מ"ס דנין ומ"ס אין דנין וברש"י בדנין טומאה קדומה כגון מי חטאת שנטמאו לפני הזאתו מטומאה שבאותה שעה כגון הזאת נדה שטומאת המים והזאה באין כאחד קמיפלגי ר"א סבר דנין ורבנן סברי אין דנין ולגבי ניתז דם חטאת על בגד טמא דאיבעי' לן לעיל נמי פלוגתא דר"א ורבנן הוא דלר"א אין טעון כיבוס דטומאה שבשעת נפילה כטומאה שלפני נפילה ולרבנן לא דמו אהדדי כו' עכ"ל וע"ש דרבא אמר שם דלכ"ע אין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה ור"א ורבנן במילתא אחריתא הוא דפליגי ע"ש וא"כ מבואר דסברת באין כאחד דרשב"א הנ"ל דאמרי' דאף דבנפסל מתחלה אין לו כח לקדש מ"מ בנפסל עם הקידוש אין בכח הפסול למנוע הקידוש כיון דבאין כאחד סברא זאת לאביי כו' במחלוקת שנוי' בין ר"א ורבנן אם יש לחלק בכה"ג בין פסול שהי' מקודם לבא כאחד דר"א ס"ל דאין לחלק ואילו טומאה קדומה הית' פוסלת המים מהזאה הי' ראוי שגם טומאה הבאה עם ההזאה תפסול דאין חילוק בין פסול הבא מקודם לבא יחד ורבנן ס"ל דיש לחלק שפיר וכרשב"א הנ"ל ולרבא דאמר דכ"ע אין דנין א"כ לכ"ע יש לחלק וכמובן:

וע"ע ש"ס מעילה (דף ג' ע"ב) א"ר גידל אמר רב זריקת פיגול אינו מוציא מידי מעילה בקדשי קדשים ואינו מביא לידי מעילה בקדשים קלים יתיב אביי וקאמר לה להא שמעתתא איתיבי' ר' פפא לאביי השוחט את התודה לפנים ולחמה חוץ לחומה לא קידש את הלחם כו' שחטה חוץ לזמנה כו' קידש הלחם אלמא פיגול מייתי לה לידי מעילה (פי' אלמא דשחיטה בפיגול מקדשת את הלחם וה"נ זריקת פיגול ראוי לו לקדש האימורים בקק"ל ולהביאן לידי מעילה) כי אתא לקמי' דר' אבא א"ל בזריקה (כלומר אין הפיגול נקבע עד שעת זריקה כדאמרי' כהרצאת כשר כך הרצאת פסול דבעי קרבו מתירים הילכך גבי לחם דחישב בשחיטה ועדיין לא נקבע פיגול לכן מקדש ללחם אבל זריקת פיגול דהפיגול נקבע אז לא מצי לקדש האימורים ולהביאן לידי מעילה) א"ל ר' אשי לרבא והאמר עולא קומץ פיגול שהעלו לגבי מזבח פקע פיגולו ממנו וקמיצה היינו שחיטה (פי' דהאמר עולה דאם פיגל בקמיצה והעלהו לקומץ פקע פיגולו ממנו וקמיצה במנחה כשחיטה בזבח אלמא דמיקבע פיגול בשחיטה וקמיצה דמדאמר פקע מכלל דהוקבע עוד מקודם לכן) א"ל איסורא דמייתי לידי פיגול (הא דאמר פקע לא דהוקבע הפיגול כבר רק דהי' כבר איסור המביא לידי פיגול להיותו נקבע בשעת הקטרה וזה האיסור פקע בהקטרה) והא קתני אם אחרים מביא לידי פיגול הוא עצמו לכ"ש כו' ובתוס' והא קתני אם אחרים כו' סיומא דמילתא דעולא דלעיל הוא ליתן טעם מנא לי' דפקע הפיגול ובפ' ב"ש קמפרש לה דהכי קאמר אם אינו מתקבל בפנים היאך יביא אחרים לידי פיגול כלומר על כרחך פקע פיגול דאם הוא פיגול כשמעלהו על גבי המזבח א"כ עפרא בעלמא הוי ולא קרבן וא"כ האיך מביא השיריים לידי פיגול הא בעי' כהרצאת כשר. אלמא משמע שחל הפיגול משעת קמיצה וה"ה בזבח משעת שחיטה דאי ס"ד דאינו חל עד שעת זריקה וכן במנחות עד שעת הקטרה א"כ היכי מוכח עולא דעפרא בעלמא הוא אם לא פקע הפיגול דילמא לעולם לא פקע ומ"מ לא הויא עפרא בעלמא שהרי אין הפיגול חל עד שעת זריקה וכן במנחה בשעת הקטרת קומץ שאז הוא מתיר השיריים והשתא חלו תרוייהו אהדדי היתר שיריים ופיגול כו' עכ"ל התוס' ומבואר בזה דאם חל הפיגול לפני הקטרת הקומץ אז ההכרח לומר דפקע הפיגול מקומץ בהקטרה דאי לאו הכי עפרא בעלמא קא מקטר וליכא הקטרה ומשא"כ אם עם ההקטרה יחד הוא שחל הפיגול שפיר ה"ל הקטרה (להתיר השיריים ועושה ההקטרה פעולה בשיריים ולכן מביאתם לידי פיגול ג"כ] הואיל ותרוייהו בהדי הדדי חיילי פסול הפיגול עם ההקטרה וא"כ הא מבואר כאן בפשיטות דיש לחלק בכגון זה בי דבר קדום לדבר שבאותה שעה ואולי כיון דר' אשי לרבא הוא דקמקשי בהך דמעילה וכמו שהעתקתי ל' הגמ' לכן שפיר הקשה לו בפשיטות כן לרבא לטעמי' דאיהו הוא דאמר בהך דזבחים דכ"ע אין דנין כו' ומחלקי' לכ"ע לדידי' בכגון זה בין דבר קדום לדבר שבאותה שעה ואין בזה פלוגתא כלל לדידי' ולכן שפיר הקשה לו כן בפשיטות וכמובן:

וע' עוד ש"ס נדה (דף מ"א ע"א) במשנה יוצא דופן אין יושבין עליו ימי טומאה כו' ר"ש אומר הרי זה כילוד בגמ' א"ר יוחנן ומודה ר"ש בקדשים שאינו קדוש כו' א"ר חייא ברי' דר' הונא משמי' דרבא תניא דמסייע לי' לר' יוחנן ר' יהודה אומר זאת תורת העולה היא העולה הרי אלו ג' מיעוטין פרט לנשחטה בלילה ושנשפך דמה ושיצא דמה חוץ לקלעים שאם עלתה תרד ר' שמעון אומר עולה אין לי אלא עולה כשירה מניין לרבות שנשחטה בלילה ושנשפך דמה כו' ת"ל זאת תורת העולה ריבה תורה אחת לכל העולין שאם עלו לא ירדו יכול שאני מרבה את הרובע והנרבע כו' והכלאים והטרפה והיוצא דופן ת"ל זאת ומה ראית כו' מרבה אני את אלו שהי' פסולן בקודש ומוציא אני את אלו שלא הי' פסולן בקודש קתני מיהת יוצא דופן דלא מאי לאו יוצא דופן דקדשים א"ר הונא ברי' דר' נתן לא יוצא דופן דבכור בכור מפטר רחם נפקא אלא מאי דקדשים מאמו אמו נפקא (עש"ה בסוגי') האי מאי אי אמרת בשלמא דקדשים היינו דאצריכי תרי קראי חד לבהמת חולין דאוליד דרך דופן ואקדשה וחד לבהמת קדשים דאוליד דרך דופן וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים אא"א דבכור מפטר רחם נפקי כו'. ובתוס' קסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים. פירש"י דלא גרס לי' דהא כ"ש למ"ד במעי אמן הן קדושים דאיצטריך למעוטי מזאת ונראה דגרס לי' ולרבותא נקטי' דאע"ג דבהוייתן הן קדושים ולא קדם הקדישן לפסולן איצטריך קרא למעוטי כיון דהפסול לא בא תחלה אלא בב"א עכ"ל התוס'. והנה אמר כאן ג"כ דרך פשיטות דאף דיש כבר קרא דבקדם פסול יוצא דופן לחלות ההקדש כגון בהמת חולין דאוליד דרך דופן והקדיש הולד אח"כ פסול מ"מ לא הייתי יכול ללמוד מזה אהיכא דחל ההקדש עם יציאת הדופן יחד כגון בבהמת קדשים שהולידה דרך דופן ולמ"ד בהוייתן הן קדושים וצריך מקרא בפ"ע אהיכא דבאין כאחד דג"כ יש בכח יציאת הדופן לפסול ההקדש ונ' דגם בהך דנדה אמר כן דרך פשיטות רק משום דגם שם אליבא דרבא קאי וכדאמר א"ר חייא ברי' דר' הונא משמי' דרבא כו' וכיון דרבא הא ס"ל כן בהך דזבחים דמחלקי' לכ"ע בין דבר קדום לדבר שבאותה שעה ולכן שפיר אמר הש"ס אליבא דרבא דאיצטריך קרא אפי' למ"ד בהוייתן כו' ולאו דווקא למ"ד במעי אמן כו' דאפי' למ"ד בהוייתן נמי הא אין לדונו מיוצא דופן לפני חלות ההקדש כיין דמחלקי' לדידי' בין פסול קדום לפסול שבאותה שעה וכנ"ל:

ואולם יש צ"ע בזה במנחות (דף ו' ע"א) במשנה קמץ בשמאל פסול בן בתירא אומר יחזיר ויחזור ויקמוץ בימין ובגמ' שם (ע"ב) מייתי בריתא דמכשיר הי' בן בתירא בכל הפסולין כולן (שקמצו אם החזירו הקומץ למנחה וחזר וקמץ הכשר) ועוד שם מייתי בריתא ר' יוסי בן יוסי בן יאסיין ור' יהודה הנחתום אמרו בד"א (דכשר בחזרה לבן בתירא) שקמץ (הפסול) ולא קידש (עדיין הקומץ בכלי) אבל קידש פסול (ואין לו תקנה בחזרה) כו' מתקיף לה ר"נ מאי קסברי הני תנאי אי קמיצת פסולין עבודה היא (לפסול) אע"ג דלא עביד לי' מתן כלי אי קמיצת פסולין לאו עבודה היא (דלא חשוב הואיל ובפסולין נעשית) כי עביד לי' מתן כלי מאי הוי (אכתי הא לא חשיב לפסול ויועיל חזרה) הדר אמר ר"נ לעולם עבודה היא ולא גמרה עבודתה עד דעביד לי' מתן כלי אי הכי אפי' לא קידש וכי מהדר לי' לקומץ לדוכתי' (לכלי שרת שבו המנחה) תקדוש ולפסול א"ר יוחנן זאת אומרת כלי שרת אין מקדשין אלא מדעת (והאי הא לא יהיב לי' להתם אדעתא דליקדוש) הא מדעת מקדשין והא בעא מיני' ר"ל מר' יוחנן כלי שרת מהו שיקדשו פסולין לכתחלה ליקרב וא"ל אין מקדשין כו' וצ"ע דמאי הקושי' הא ר"ל דבעא מיני' מר"י לאו אהך דבן בתירא קאי רק אפסולין דעלמא קאי דהם פסולין מכבר ובזה הא הוא דאמר לו ר' יוחנן דאם נתנן לכלי אין הכלי מקדשן ומשא"כ בהך דבן בתירא דאמרי' דאם קמץ ולא קידש לא פסל ועם הקידוש איפוא הוא שחל הפסול א"כ הא שפיר אפשר שיקדש כיון דהקידוש בא עם הפסול יחד ועל כרחך לומר דסברת הגמ' דאין לחלק בזה ואם אין לכלי כח קידוש בפסול מכבר ה"ה דא"א לו לקדש עם חלות הפסול יחד וזה צ"ע דמדוע פשיטא לי' לגמ' דאין לחלק בכך ומקשה קושי' מכח זה והא רבא דזבחים (דף צ"ג ע"א) הנ"ל ס"ל דלכ"ע יש לחלק בכך ולאביי נמי לרבנן דר"א מיהת מחלקי בכך וכדס"ל לרבנן דאין דנין טומאה קדומה מטומאה שבאותה שעה וא"כ מה זה פשיטא לגמ' כאן דאין לחלק בכך:

ואולי הטעם בזה דכיון דאמר ר"נ דקמיצת פסולין עבודה היא ולא גמרה עבודתה עד דעביד מתן כלי א"כ הא ישנה לעבודה מתחלה ועד סוף וע"כ ראוי איפוא שיפסל באמת מיד מהתחלת הקמיצה ורק דאם אין מקדש כלל רק מחזיר בלי כוונת קידוש ולא באה הקמיצה הזאת לכלל קידוש א"כ הרי לא באה העבודה לידי גמר ולכן מתבטל ממנו גם למפרע שם עבודה ולכן אגמ"ל דלא הי' בו עבורה בפסולין ולא נפסל מעולם וה"ז דוגמת הך דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף דאף דגם ההתחלה שחיטה מ"מ היינו בנגמרה השחיטה אז גם ההתחלה שחיטה אבל אם לא באה השחיטה לידי גמר אז מתבטל גם מן ההתחלה למפרע שם שחיטה ע' חולין (דף כ"ט ע"ב) נתקלקלה שחיטה קאמרת שאני התם דאגמ"ל דלאו שחיטה היא כלל ולכן שפיר אם אין מקדש אין נפסל ע"י הקמיצה ומשא"כ אם מקדש ובאה העבודה לידי גמר אז הרי גם ההתחלה עבודה ואגמ"ל דכבר נפסל מקמיצה כיון דהיתה הקמיצה עבודה בפסולין ולכן שפיר פריך הש"ס דאין לו לכלי לקדש דא"ל דשאני הכא דעם הקידוש הוא שבא הפסול דז"א דהא אם יקדש אגמ"ל דפסול עוד מלפני הקידוש ולכן תו שפיר אין לו לקדש ודו"ק היטיב מאוד:

ועוי"ל דקושית הגמ' היא בפשיטות דכיון דס"ל לר' יוחנן דאין כלי מקדש פסולין הרי דהפסול הוא נגדיות לעניין הקידוש כיון דחזינן דבדבר הפסול אין עוד כח קידוש וע"כ גם כאן כיון דע"י הקידוש הוא שיופסל לכן ג"כ אין לו לקדש כיון דהפסול היא נגדיות לעניין הקידוש ואין להיות דבר אשר יפעול את אשר הוא נגדיות לו וע"כ אין ראוי שיהי קידוש כלל כיון דעל ידו הוא שיופסל והפסול הוא נגדיות עניין הקידוש ודו"ק היטיב מאוד:

וע"ע ברא"מ עה"ת פ' צו ו' כ"א וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר ופירש"י לפי שהבליעה שנבלעת בו נעשית נותר וברא"מ וז"ל וא"ת מפני מה הצריכה תורה שבירה ומריקה והלא לא נעשית בליעתן נותר אלא בבוקר כו' וכבר עברה עליהן הלילה ולמ"ד לינת לילה פוגמת הלא נו"ט לפגם ומותר כו' י"ל דלמ"ד לינת לילה פוגמת כו' כ"ז שלא עברה כל הלילה נותן טעם לשבח הוא וכיון דבעמוד השחר דלמחר פגימה ונותר באין כאחד ולא קדמה בהן פגימה לאיסור נותר הוו להו כמו נותנין טעם לשבח וצריכים שבירה ומריקה כו' ע"ש ע' מ"א סי' תמ"ז ס"ק ט"ז דרמז לרא"מ הנ"ל בקצרה וע"ש וסברא זו הוא ג"כ כהך דרשב"א שבועות וכל הנך דמייתינא דמחלקינן בין דבר קדום לדבר שבאותה שעה דה"נ אמרי' דאף דאילו קדמה הפגימה אין עוד חלות האיסור נותר מ"מ בבאין כאחד שפיר חייל ואין בכח הפגימה למנוע החלות. ובאתי רק להעיר:

ה) ע' ירושלמי גיטין פ"ט ה"א למה זה דומה לאחד שאמר לאשתו ה"ז גיטך ע"מ שתבעלי לאיש פלוני בתחלה הוא אסיר לבעול עבר ובעל הותר הגט למפרע וע"ש בק"ע דכ' דכיון דע"י הביאה הוא שחל הגט וניתרת לו לכן אסור להתחיל לבעול וצ"ע דמדוע לא נימא דביאתו והיתר ביאתו באין כאחת וזה הא עדיף עוד מהך דגטו וידו באין כאחד דשם הם ב' דברים התלויין זב"ז וזב"ז ומשא"כ כאן אין הביאה תלוי' בהיתר הביאה דאפי' אינה היתר מ"מ סוף סוף הוא בועל ונתקיים התנאי ע"מ שתבעלי כו' וכיון דנתקיים התנאי ממילא הרי חל הגט ויש גם היתר הביאה ועוד עדיף כאן כיון דע"י הביאה חל הגט למפרע וא"כ כשבועל הא אגמ"ל דהיתה מותרת לו עוד לפני התחלת ביאתו וצ"ע:

וע' רש"י יבמות (דף נ"ב ע"א) אהא דאמר שם כיצד מאמר נתן לה כסף או ש"כ כו' וברש"י נתן לה כסף או ש"כ ואמר לה התקדשי לי במאמר יבמין ואע"ג דיהיב לה מידי לאו קידושין גמורים הן כקידושי תורה שהרי אין קידושין תופסין באשת אח והתורה לא התירה לו ליעשות כאשה נכרית אלא כסדר המצוה וביאה הוא דכתבה בה רחמנא עכ"ל ומבואר מדברי רש"י דיבמה היא ערוה דאשת אח עדיין ומה"ט אין בה קידושין דאין קידושין תופסין בעריות וביאת המצוה היא המתרת את האיסור ובאין ביאתה והיתר ביאתה כאחת וא"כ הא יש גם בזה צ"ע מהך דירושלמי גיטין דאמרי' דכיון דע"י הביאה הוא שניתר האיסור אסור להתחיל לבעול ולא אמרי' דבאין כאחת וא"ל דשאני יבמה דגזה"כ הוא דז"א דמנ"ל לרש"י דגזה"כ הוא עד"ז להתיר מה שהי' איסור מסברא דמסברא א"א שתהי' הביאה והיתר הביאה באין כאחד ודילמא באמת עוד לפני הביאה משעת מיתת בעלה מיד היא מותרת והא דאין בה קידושי כסף ושטר רק זה הוא גזה"כ בעלמא כדילפי' מויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרין בה וא"כ אחרי דרש"י ז"ל דריש טעמא דקרא דהוא מפאת דהיא ערוה וביאת המצוה היא שמתרת את האיסור על כרחך כוונתו לתת טעם מושכל אשר על פיהו לא נצטרך עוד לומר כלל דיש כאן גזה"כ שונה מבעלמא וכמובן וא"כ ע"כ דגם בעלמא הוא כן דכל שהביאה עצמה מתרת את עצמה שפיר מותר להתחיל לבעול ואם גם בעלמא היתה ערוה פוסקת מלהיות ערוה עם הביאה ג"כ הי' מותר לבעול וא"כ ה"ז דלא כהך דירושלמי דאמרי' דכיון דעם הביאה הוא שחל הגט ופוסקת מלהיות אשת איש אסור לו לבעול:

והנה בתוס' יבמות (דף מ"ט ע"א) ד"ה הכל מודים (בדבריהם שם בעמוד ב') כתבו דאפי' לרב דס"ל דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק מ"מ אין הולד ממזר וז"ל שם וטעמא אור"ת דהוי כעכו"ם ועבד שאין בה קידושין לשום אדם וליבם נמי לאו בת קידושין היא אלא ביאה הוא דאית בה עכ"ל ומבואר סברת הר"ת דביאת יבום אינה בתורת קידושין אלא בתורת קניין בעלמא ונ' לכאורה דוה דלא כרש"י הנ"ל דלרש"י הנ"ל דטעמא דאין קידושין ביבמה משום דהיא ערוה דאשת אח ואין קידושין תופסין בעריות דהביאה דמצוה היא המתרת את האיסור א"כ עכ"פ הביאה עצמה שמתרת את האיסור הרי שפיר אפשר שתהי' קידושין וקידושי' והיתר איסור ערוה שבה באין כאחד וכמובן:

ונ' טעם הר"ת דכיון דעכ"פ אין ביבמה קידושי כסף ושטר לכן ממילא ג"כ גם קידושי ביאה א"א שיהי' בה מטעמא דאיתקש הויות להדדי ע' כזה ברש"י יבמות (דף ס"ח ע"ב) ד"ה עבד כנעני לית לי' קידושין דכ' כזה בשם השאלתות דעכו"ם אין לו גם קידושי ביאה הואיל ואין לו קידושי כסף ושטר ואיתקש הויות להדדי כל שיש לו קידושי כסף ושטר יש לו קידושי ביאה וכל שאין לו כו' והא דבעולת בעל יש להן הוא בתורת קניין בעלמא לא בתורת קידושין ע"ש:

ולפ"ז לכאורה הי' אפשר לנו לומר דזה ג"כ טעם הירושלמי הנ"ל דאסור לבעול ואין הטעם מפאת איסור א"א כלל רק הוא מטעם אחר לגמרי והיינו מטעם איסור ביאת פנוי' שלא לשם אישות וזה די"ל דגם הך דהמגרש ע"מ שתבעלי לפלוני אין לו לאותו פלוני בה קידושי כסף ושטר כ"ז שאין בועל דאף דיכול לקדש בכסף כו' ולבעול אח"כ וחייל ע"י הביאה גיטה למפרע ואגמ"ל דחיילי קידושי כסף למפרע מ"מ י"ל, דכיון דקידושי כסף ושטר כל עניינם רק להזמנת הביאה שהקידושין הם הזמנה אל הביאה וכמ"ש תוספות קידושין (ד' ב' ע"ב) ד"ה דאסר דהרי את מקודשת לי היינו הרי את מזומנת לי ע' דברינו בארוכה בזה בס' ציונים לתורה כלל (כ"ט) וע"כ זו שאילו יעברו כל ימיו ולא יבעלנה שוב אגמ"ל דלא נתקיים התנאי והיתה אשת איש ולא חלו הקידושין ולא הי' שם קידושין איפוא מעולם ונמצא דרק ע"י שבועל אח"כ הוא שנעשים הקידושין קידושין ונמצא שאין קידושין אלו הזמנת הביאה כלל דאדרבא הביאה היא שעושאתם קידושין ולא הי' שם קידושין שהזמינו את הביאה דהא בלעדי הביאה אינם כלום ואיך יוחשבו הם הזמנת הביאה הא כ"ז שאין ביאה אינם כלום וע"י הביאה הוא שנעשים קידושין ורק באשה דעלמא דאפי' לא יבעול עכ"פ יש קידושין ונתקדשה לו עכ"פ ע"י הקידושין לכן ממילא מה שהיא מקודשת לו זהו הזמנת הביאה ג"כ וכבר היא מזומנת לו לביאה ע"י היותה מקודשת לו עכ"פ אפי' לא יבעול ומשא"כ זו שאם לא יבעול הרי ג"כ לא נתקדשה א"כ הרי אין כאן הזמנה כלל וכיון דאין הקידושי כסף ושטר הזמנה לכן אין להם חלות כלל דכל עיקר עניין קידושי כסף ושטר שנתנה תורה הוא רק בתורת הזמנת הביאה והאישות וזהו עניין קידושין וכאשר אינם הזמנה אינם כלום ודו"ק היטיב מאוד וא"כ כיון דאין לה קידושי כסף ושטר תו ממילא גם קידושי ביאה אין בה וא"כ תו אם בועל א"א לו רק שיבעול אותה ביאה גרידא שלא משום אישות וא"כ אף שנעשית פנוי' ע"י הביאה מ"מ הרי יש בה איסור משום ביאת פנוי' כן י"ל טעם הירושלמי [וא"ל דאין זה מתאים במ"ש בירושלמי למה זה דומה כו' ע"ש דמשמע הכוונה דאסור לבעול משום אשת איש דז"א דוודאי כך הכוונה לאחד שאמר לאשתו ה"ז גיטך ע"מ שתבעלי לאיש פלוני בתחלה הוא אסור לבעול פי' בתחלה כ"ז שאין בועל ולא חל הגט אסור לו לבעול משום א"א עבר ובעל הותר כו' ואך מה שקשה בזה הוא ל' הירושלמי עבר ובעל דמשמע דבפועל באמת אסור לו לבעול ע' כריתות (ד' י"ד ע"ב) אם עבר זקן ונשאה כו' מאי עבר כו' שעבר משום כלת בנו שניי' כו'] ואמאי אסור לו לבעול בפועל הרי נהי דלפני הביאה אסור לבעול מ"מ כיון דעם הביאה חל הגט וניתרת הביאה שפיר ראוי שיהי' מותר לבעול בפועל כיון דביאתה והיתר ביאתה באין כאחת וע"ז שפיר כתבנו דל' עבר מפאת איסור ביאת פנוי' דיש כאן וכנ"ל]:

ואולם באמת ז"א דגם בהך דיבום הא יש לדון דמדוע חשיב ליתי' בכסף ושטר דנאמר מכח זה דאין שם גם קידושי ביאה ואמאי והרי בשעה שהוא בועל וניתר האיסור ערוה דאשת אח שוב הרי היא בת תפישת קידושין וא"כ הרי חל בה אז גם תפישת קידושי כסף ושטר ושוב אפשר גם להביאה עצמה להיות קידושין דהא איתא גם בכסף ושטר ובא הכל כאחת ביאתה והיתרה והעשותה בת קידושי כסף ושטר וממילא שפיר גם הביאה קידושין ואולם ז"א דכיון דביאת יבום קונה תמיד ואפי' בשוגג ובאונס וא"צ כוונת קניין כלל לכן שפיר אין שייכות קידושי כסף ושטר ביבמה דממ"נ כ"ז שאין בועל הרי היא ערוה ואין בה קידושי כסף ושטר ומשבועל שוב הא קנתה הביאה ואין עוד מקום לקידושין (באישות זה הראשונה שאנו דנין עלי' זולת אם יגרש ויקדש שנית) והתינח ביבמה ומשא"כ בהך דע"מ שתבעלי לפלוני כיון דאם בועל שלא לשם קידושין הרי אין הביאה קונה ואעפ"כ הרי נעשית פנוי' ע"י הביאה וניתרת לו כיון שנתקיים התנאי דע"מ שתבעלי ויש לו בה מעתה גם קידושי כסף ושטר וא"כ נמצא דעצם הביאה עושה אותה בת תפישת קידושי כסף שטר וביאה ככל אשה וא"כ תו שפיר אפשר לו לכוון לקדשה ג"כ בביאה זו דהא כבר נעשית בת תפישת קידושי כסף ושטר ע"י גוף הביאה ושוב אפשר גם לאותה ביאה עצמה להיותה גם קידושין ודו"ק היטיב מאוד:

וגם גוף הדבר ק' לחדש בסברת הירושלמי דהמגרש ע"מ שתבעלי לפלוני לא יחולו להפלוני בה קידושי כסף ושטר כ"ז שאין בועל מפאת דאין הקידושין הזמנה לביאה ואטו נימא דהמקדש אשה ע"מ שיבעלנה ג"כ לא יחולו הקידושין או שלא יחול התנאי דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד דאם חל התנאי ומוכרח לבעול ואם לא יבעול גם הקידושין אינם קידושין תו אין הקידושין הזמנה ותו אינם קידושין כלל וכלל ואם דיש לחלק בדברים מ"מ ק' לומר כן:

ואולם כך י"ל דיש כאן עכ"פ איסור דרבנן משום מקדש בביאה דעניין האיסור מפאת דהוא חציפות הקידושין בביאה מיד דהביאה ראוי' שתהי' לה הזמנת קידושין מקודם וע"כ גם כאן דאין עניין הזמנה כלל בקידושין אל הביאה דהא אם לא יבעול גם קידושין אין כאן ונמצא שלא פעלו הקידושין כלל הזמנה אל הביאה ואדרבה הביאה היא שעושאתם קידושין ולכן הוי זה כבועל בלי קידושין מקודם ויש בו איסור דרבנן ככל איסור דרבנן שיש במקדש בביאה ועוד הדבר מובן בפשיטות דכיון דלולי הביאה אין כאן קידושין כלל והביאה היא שעושה את הקידושין לכן הו"ל מקדש בביאה ממש כיון דע"י הביאה הוא שיש חלות הקידושין וכה"ג דנו האחרונים לעניין עושה קניין בחול על תנאי לעשות כך וכך דאסור לעשות מעשה התנאי בשבת משום דעל ידו הוא שחל הקניין והו"ל כקונה קניין בשבת וכך כאן כיון דע"י הביאה הוא שחלים הקידושין הוי לי' מקדש בביאה ודו"ק [וה"ה דיהי' אסור לפי"ז מדרבנן לקדש אשה ע"מ שיבעלנה כיון דע"י הביאה הוא שיחולו הקידושין ויש בו איסור מקדש בביאה וכמובן]:

ובמ"א דנתי בטעם הירושלמי עפ"י סברת חכמי ספרדיים המובאה בשו"ת הלכות קטנות בלקט הקמח בנזירות שם סי' נ"ט דאף דבכה"ת העראה חשובה ביאה מ"מ בל' בני אדם אין העראה בכלל ביאה וסתם ביאה בל' בני אדם גמר ביאה משמע ע"ש ולפי"ז דברי הירושלמי מובנים בפשיטות דכיון דאמר ע"מ שתבעלי א"כ הרי התנאי מתקיים רק בגמר ביאה וא"כ הרי יש בהעראה איסור א"א כיון שעדיין לא נתקיים התנאי וז"ש הירושלמי בתחלה אסור לו לבעול משום ההעראה עבר ובעל פי' עבר ובעל וגמר ביאתו הותר הגט למפרע ואגמ"ל דהיתה גם ההעראה היתר כיון דחייל גיטא למפרע ועוד דנתי בזה בחידושי במ"א בפנים אחרים ואכ"מ כ"כ:

ו) ע' מנחות (דף ה' ע"ב) ורבא אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושירי' נאכלין כו' שאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובדבר הראוי לעבודה כו' ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחדוש הוא כו' ובתוס' שם ד"ה ובדבר כ' ונ' לפרש דחשיב מנחת העומר דבר שאין ראוי לעבודה משום דאפי' לגבוה אסור להקריב חדש קודם העומר עכ"ל ונ' כוונתם דלא לבד להדיוט דהוא אסור משום איסור חדש רק גם לגבוה אסור משום דאינו ממשקה ישראל וע' בראב"ד בהשגות פי"ד מפסולי המוקדשין ה"ד דהביא נוסחא דווקנא דגרסי' לאפוקי מנחת העומר דחדש הוא (תחת דחידוש הוא) ופי' שם הכוונה דאפי' אחרי הבאת העומר אסור להקריב מן החדש עד אחר הבאת שתי הלחם ע"ש ואולי גם כוונת התוס' הנ"ל כן ומ"ש קודם לעומר הוא ט"ס וצ"ל קודם לשתי הלחם ואולם ל' דאפי' לגבוה לא יתיישב כל כך לפי"ז ועכ"פ לפי דברי התוס' בנוסחא שלפנינו חשוב העומר דבר שאין ראוי לעבודה מפאת איסור החדש להדיוט ומפאת שאינו ממשקה ישראל [ופשוט דיש לפרש כן עכ"פ לפי נוסחת הראב"ד הנ"ל דגרס "דחדש הוא" וא"כ לולי דברי הראב"ד נ' הכוונה בפשיטות לכאורה לאיסור חדש הסתמיי דאסור להדיוט ולכן גם לגבוה אינו ראוי מפאת זה דלא הוי ממשקה ישראל] ואי דק' ע"ז דמדוע חשוב דבר שאינו ראוי הרי העומר עצמו מתיר איסור החדש וא"כ הא באין כאחת דאף דהדברים תלויין זב"ז דפסול דממשקה ישראל מסתלק רק ע"י שמתיר איסור החדש וכח היתירו הוא רק ע"י שמסתלק הפסול דאילו הי' בו פסול ממשקה ישראל הרי הקרבה פסולה היא ואין בכחה להתיר מ"מ מה בכך הרי בעל המאמר כאן רבא והא הוא עצמו ס"ל כזה בהך דגיטין (דף ע"ז ע"ב) דגטה וחצירה באין כאחד אף דהדברים תלויין זב"ז וזב"ז ונ' בפשיטות דהא רבא בגיטין שם לא הוי ס"ל מעיקרא סברא דגטה וחצירה באין כאחד ואח"כ הוא שחזר בו ואמר דגטה וחציר' כו' וכמו שהבאתי כבר באות א' וא"כ י"ל בפשיטות דהך דרבא דמנחות הנ"ל אמר כן מקמי חזרה ולא הי' ס"ל אז עדיין סברא דבאין כאחד ולכן שפיר חשוב דבר שאינו ראוי מפאת פסול דממשקה ישראל וכנ"ל ולפי"ז יומצא דלפי האמת דחזר בו רבא ואמר דגטה וחצירה באין כאחד א"כ גם מהך דמנחות חזר בו נמי ממילא ופסלא שפיר מחשבה במנחת העומר דלא חשבינן לי' חידוש ודבר שאינו ראוי מפאת איסור חדש שבו כיון דהיתירו והכשירו באין כאחד וכנ"ל:

ויתיישב לפי"ז מה שהעירו התוס' במנחות (דף נ"ט ע"א) ע"ש בגמ' ת"ר ונתת עלי' שמן (במנחת העומר קאי) ולא על לחם הפנים שמן כו' אימא עלי' שמן ולא על מנחת כהנים שמן מסתברא מנחת כהנים הו"ל לרבויי שכן כו' אדרבה לחה"פ הו"ל לרבויי שכן ציבורא חובה טמיא דאכיל פיגולא כו' (סימני דברים הן שדומה בהם לחה"פ למנחת העומר טפי ממנחת כהנים ועל תיבת פיגולא פירש"י שכן בשירי עומר נוהג פיגול שהרי קומץ מתירן וכן בלחם הפנים נוהג פיגול דבזיכין מתירין איתו אבל מנחת כהנים כולה כליל ואין לה מתירין ואין פיגול נוהג בה) ובתוס' כתבו על תיבת פיגולא וז"ל אין זה כרבא דאמר בפ"ק דאין מחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר ואע"ג דהתם איירי במחשבת שלא לשמו ה"ה במחשבת פיגול כו' ע"ש ולפי דברינו הנ"ל הנה שפיר הוא כרבא דהא גם רבא מודה לפי האמת דמהני מחשבה במנחת עומר והך דפ"ק אמר רק לפני חזרתו דלא הוי ס"ל סברא דבאין כאחד אבל הש"ס דמנחות (דף נ"ט ע"א) אמר כן לפי האמת דהדר בי' רבא בהך דגיטין וס"ל סברא דבאין כאחד דלפי סברא זאת הא פסלא מחשבה שפיר במנחת העומר גם לרבא וכנ"ל:

ועוד נ' בזה בפשיטות יותר די"ל דגם רבא דפ"ק אמר דבריו באמת ג"כ אחר חזרה דהוי ידע כבר מסברא דבאין כאחד ועכ"ז אמר שפיר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה כו' שאין מחשבה מועלת אלא כו' ובדבר הראוי לעבודה לאפוקי מנחת העומר דלא חזיא דחדוש הוא והיינו דהוא חידוש שפיר במה שבא מן החדש דיש בו פסול ממשקה ישראל ואי דהוא עצמו מתיר איסור החדש ובאין כאחד מ"מ כיון דהחדש ניתר רק בהקטרת הקומץ א"כ לפני ההקטרה הרי שפיר יש בו פסול ממשקה ישראל ולא שייך סברא דבאין כאחת כלל וע"כ כיון דרבא אקמיצה קאי וכדאמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כו' לכן שפיר אמר דלא פסלא מחשבה מפאת היותו בדבר שאינו ראוי דבשעת הקמיצה הא עדיין הוא דבר שאינו ראוי [וה"ז כדברי החזקוני שהבאתי באות ב' דאף דחיטוי החטאת עצמו קידש המזבח מ"מ הי' בו פסול מפאת דהבאין כאחת הי' רק בשעת חיטוי שנגמרה עבודתו ומשא"כ בשעת שחיטה דלא הוכשר עדיין המזבח הו"ל נשחט שלא במזבח וכנ"ל וא"כ ה"נ רק בשעת הקטרה הא איכא הך דבאין כאחת כיון שבהקטרה עצמה ניתר החדש אבל בשעת קמיצה הא הוא עדיין שפיר דבר שאינו ראוי ושפיר לא פסלא בי' מחשבה] ולפי"ז הרי אין קושי' עוד כלל מהך דמנחות (דף נ"ט ע"א) דשם הא אמר הש"ס תיבת פיגולא סתם וא"כ זה הא יתכן שפיר גם לרבא דגם לרבא הרי נוהג שפיר פיגול במנחת העומר אם יחשב בשעת הקטרת הקומץ לאכול השירים חוץ לזמנן כיון דעם ההקטרה עצמה ניתר החדש ובאין כאחת והויא שפיר ההקטרה הקטרת דבר הראוי מפאת באין כאחת ושפיר פסלא בה מחשבה ורק בהך דפ"ק דאיירי בהדיא בקמיצה וכדאמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כו' לכן שפיר חשיב אז דבר שאינו ראוי ושפיר לא פסלא מחשבה בקמיצה ואין כאן שום סתירה איפוא בין הך דרבא דפ"ק דאמר מנחת העומר שקמצה כו' להך (דדף נ"ט ע"א) דנאמר תיבת פיגולא סתם ואתי שפיר גם סוגי' (דדף נ"ט) אליבא דרבא ואין כאן שום סתירה כלל ודו"ק היטיב כי זה פשוט ונכון מאוד בס"ד:

וע' ס' לקח טוב (כלל ו' אית ד') וס' ציינים לתורה (כלל ל"ט) מה שדננו שם אי פסול דממשקה ישראל הוי פסול רק להקרבה אבל לא לשאר עבודות שחיטה וקבלה והולכה או הוא פסול לכל עבודות ע"ש ולפי דברינו כאן דחשיב לי' בקמיצה דבר שאינו ראוי מפאת ממשקה ישראל א"כ מבואר דגם בשאר עבודות הוא פסול וכמובן ואולם מקמיצה לשחיטה אין לדון כ"כ כיון דקמיצה עבודה היא ובעיא כהונה משא"כ שחיטה וכמובן:

וע' מנחות שם (דף ה' ע"ב) תוד"ה שכן באה להתיר לאו שבתוכה דהביאו פירש"י שם דעומר הקרב בשביעית יש בשירים איסור שביעית וכתבו ע"ז וז"ל וזהו תימא אם לא יתיר עומר איסור שביעית איקרי כאן ממשקה ישראל עכ"ל ומשמע מזה לכאורה דס"ל לתוס' הנ"ל דבשאר עבודות ליכא פסול דממשקה ישראל דאל"כ הא אפי' יתיר מ"מ הא יש התימה בלא"ה בשאר העבודות שלפני הקטרת הקומץ דאיקרי כאן ממשקה ישראל כיון דרק ההקטרה היא המתרת וכנ"ל ותימה זה יש ג"כ בכל עומר מפאת איסור חדש וכנ"ל וע"כ דגזה"כ הוא להכשיר העבודות אף שנעשות בדבר שאינו ממשקה ישראל מפאת חדש וא"כ הא יוכל להיות שפיר דכך הגזה"כ גם במנחת העומר דשביעית וגם בהקטרה להכשיר גם ההקטרה אף דאינה ממשקה ישראל מפאת שביעית וע"כ דס"ל לתוס' דבשאר עבודות ליכא פסול דממשקה ישראל וע"כ מפאת שאר העבודות אין תימא כלל ובהקטרה דכל מנחת עומר נמי ליכא תימא כיון דהיא עצמה מתרת חדש ובאין כאחת וע"כ במנחת העומר דשביעית שפיר כתבו דאין לנו לומר דיש בשירים איסור שביעית דא"כ מיקרב היכא קרבה איקרי כאן ממשקה ישראל כיון דלא מצינו כלל גזה"כ בזה להכשיר פסול זה גבי מנחת העומר כלל כיון דבשאר עבודות ליכא פסול כו' ובהקטרה באין כאחת וכנ"ל [ומדברי התוס' ד"ה ובדבר הראוי לעבודה הנ"ל דכתבו דמה דחשיב אינו ראוי הוא מפאת איסור חדש אין להכריע אם כוונתם מפאת הקמיצה עצמה דהוי חידוש מה שהקמיצה נעשית במה שאינו ממשקה ישראל וא"כ ס"ל לתוס' הנ"ל דיש פסול ממשקה ישראל גם בשאר עבודות או כוונתם דחשיב אינו ראוי מפאת שאין ראוי להקטרה ואף דבהקטרה באין כאחת צ"ל דלית להו סברא דבאין כאחת וכנ"ל וגם י"ל דאף דבהקטרה עצמה נאמר דבאין כאחת מ"מ לפני ההקטרה עדיין שפיר חשיב אין ראוי להקטרה כיון דהוא איסור והרי אסור להקריב איסור לגבוה ואף דעם ההקטרה עצמה יבא ההיתר מ"מ לפני ההקטרה כ"ז שהוא איסור חשוב עדיין דבר שאין ראוי לגבוה ואין ראוי להועיל בו מחשבה לפני ההקטרה ודו"ק היטיב מאוד ואין לדון בזה מדיבור תוס' אחד לדיבור תוס' אחר ואף שהם בעמוד אחד וגם כבר כתבתי דאני מסופק היות ט"ס בתוד"ה ובדבר הנ"ל וצ"ל קודם לשתי הלחם תחת קודם לעומר ודבריהם כדברי הראב"ד הנ"ל וא"כ אז דבריהם עניין אחר לגמרי ולא שייכי כלל בדיבור תוס' השני הנ"ל] ואולם י"ל עוד דשפיר ס"ל לתוד"ה שכן הנ"ל פסול ממשקה ישראל גם בשאר עבודות אלא דעכ"ז סברתם דאין תימה גם מפאת שאר עבודות דבשאר עבודות נמי שייך הך דבאין כאחד וסברתם דפעולת הקרבן מתחלת משעת שחיטתו וגם השחיטה מצטרפת בפעולת הקרבן וכן קמיצה במנחות וע"כ מנחת העומר הבאה להתיר חדש הנה הקמיצה מיד מתחלת לפעול ההיתר במה וע"כ מיד בקמיצה אין תימה במה שנעשית בדבר האסור ואינו ממשקה ישראל כיון שהקמיצה מיד פועלת בהיתר האיסור ועושאתו ממשקה ישראל במה ולכן רק אם נאמר דהשירים אסורין באמת משום שביעית ואין העומר מתיר כלל איסור שביעית הוא דיש תימה ומשא"כ מה שהעומר מתירו אין תימה עוד גם בעבודות הקודמות להקטרה כיון דכבר גם הם התחילו בפעולת ההיתר וע' ס' ציונים לתורה (כלל ל"א) מה שהארכנו שם בזה אם פעולת הקרבן מתחלת מיד משחיטתו וגם השחיטה מצטרפת כו' או כל הפעולה נעשית רק בזריקה עש"ה ועמ"ש בזה ג"כ לעיל (כלל ג') מירושלמי נזיר (פ"ב ה"י) ולפי דברינו כאן הנה יש ראי' בזה גם מתוס' מנחות הנ"ל וכנ"ל:

ואולם לכאורה שתצטרף השחיטה כו' בפעולת הקרבן שייך רק בקרבן הבא לכפרה וכדומה דאז י"ל דהשחיטה מיד פועלת קצת כפרה ומשא"כ בעומר הבא להתיר איסור חדש שהוא בלאו ובמלקות אי נימא דהקמיצה מיד פועלת קצת היתר א"כ הרי הי' ראוי שהאוכל חדש בין קמיצה להקטרה לא יולקה [כיון שכבר הוקלש האיסור במה ואין לו עוד הערך שאסרתו תורה בלאו וה"ז כי הך דנדרים (דף ס"ח ע"א) דאי בעל מיקלש קליש אין מלקות עוד אחרי הפרת בעל לחוד ע"ש] וזה לא שמענו מעולם. ובאתי רק להעיר:

ובגוף הש"ס מנחות (דף ה' ע"ב) שם ת"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה כו' להוציא את הטריפה והלא דין הוא ומה בע"מ שמותר להדיוט אסור לגבוה טריפה שאסורה להדיוט אינו דין כו' ואם השבתה כו' מה אם השבתה אמר רב משום דאיכא למימר מנחת העומר תוכיח שאסורה להדיוט ומותרת לגבוה כו' וצ"ע ג"כ דמאי הוכחה איכא ממנחת העומר הרי היא עצמה מתרת האיסור ובאין כאחת ואין שם קריבת דבר האסור להדיוט כלל [והא דדחי הש"ס שם מה למנחת העומר שכן מתרת חדש אינו על הכוונה הזאת ע"ש ותבן] ואולי גם בזה הכוונה מנחת העומר תוכיח בשאר עבודות שבה לפני ההקטרה דלא שייך באין כאחת כיון דההקטרה היא שמתרת וא"כ לגבי שאר עבודות הא איכא יוכיח ממנחת העומר וע"כ צריך קרא בטריפה לאסור בטריפה גם שאר עבודות שחיטה וקבלה והולכה ויש עדיין להאריך בזה שם. ובאתי רק להעיר:

ועוד שם בש"ס (דף הי ע"א) ור' שמעון בן לקיש אמר מנחת העומר שקמצה שלא לשמה כשירה ושירי' אין נאכלין עד שתבוא מנחת העומר אחרת ותתירנה. מיקרב היכי קרבה ממשקה ישראל מן המותר לישראל ע"כ. ומזה אין לדון כלל מדתמה הש"ס רק אהך דר"ל והרי בכל מנחת העומר יש תימה זאת וע"כ דבכל מנחת העומר יש טעם דבאין כאחת דז"א די"ל בפשיטות דבכל מנחת העומר הרי גזה"כ הוא ואין קושי' ובהך דר"ל הוא דקשיא כיון דקמץ שלא לשמה ואינה עולה לבעלים היינו לציבור לשם חובה ואינה מנחת העומר כלל רק מנחה אחרת נדבה בעלמא וכש"ס ריש זבחים ומנחות אם כמה שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו נדבה יהא וא"כ במנחה אחרת הא ליכא הגזה"כ רק במנחת העומר ושפיר פריך דאיך קרבה הא אינה ממשקה ישראל וז"פ:

ז) ע' תוס' סוכה (דף ט' ע"א) ד"ה ההוא דכ' ואע"ג דגבי קרבן נמי איכא שינוי השם כדאמר התם דמעיקרא חולין והשתא הקדש מ"מ ממעט מדכתיב קרבנו כיון דקודם הקדש לאו שלו היא ואע"ג דחל עליו הקדש מחמת שינוי השם לא חזי להקרבה דבעי' קרבנו בשעה שמקדיש עכ"ל ומבואר דהא דכתיב קרבנו לא סגי בבאין כאחת היינו אם נעשה שלי עם ההקדש רק צריך שיהי' שלו לפני ההקדש וע' שו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ס"ז מש"ש אגמ' ריש האשה נקנית דפריך שם תחלה על השינוי דהכא תני נקנית ל' קניין ובפ' האיש מקדש תני ל' קידושין [ומשני משום דקבעי למיתני כסף וכסף מנ"ל גמר קיחה קיחה כו' וקיחה איקרי קניין כו'] ובתר הכא פריך דמדוע תני מילתא באשה האשה נקנית ולא תני לי' באיש האיש קונה [ומשני דתני האשה משום סיפא דתני נמי בדידה וקונה את עצמה ואיב"א אי תני האיש קונה ה"א אפי' בעל כרחה כו'] והקשה שם הרמב"ן דהא תני האשה נקנית וקודמת תיבת האשה לתיבת נקנית וא"כ קושי' שני' דגמ' דהיא אתיבת האשה מדוע תני מילתא באשה ולא באיש היא הוי לי' למיפרך ראשונה ובתר הכי הו"ל למיפרך קושי' הראשונה דהיא אתיבת נקנית דמדוע תני ל' קניין ולא ל' קידושין וכ' שם התשב"ץ ע"ז וז"ל ומה שנ"ל בזה הוא שהתלמוד שתי הקושיות הקשה כאחת שהוא רוצה להשוות משנה זו עם משנת האיש מקדש ובשני דברים הם מתחלפות (דהכא תני מילתא באשה והתם באיש והכא תני ל' קניין והתם ל' קידושין) ובשניהם הקשה מ"ש דתני הכא הכי והתם הכי והמתרץ תירץ ב' הקושיות ג"כ כאחת דלישנא דקנין הוי צריך למיתני הכא (משום כסף דאיקרי קנין) וכיון דלישנא דקניי' הוזקק לשנות שנה ג"כ על כרחו לישנא דהאשה שא"א לשנות האיש קונה וכמו שסיים סדור קושיותיו משום הנהו טעמי אי משום טעמא קמא דתני רישא משום סיפא (דאיידי דתני סיפ' וקונ' את עצמה בדידה כו') ואילו תני לישנא דקידושין לא הוי תני רישא משום סיפא דלא דמי להדדי כלל דליתני חדא משום חדא דהאי ל' קידושין והאי ל' קניין אבל השתא דתרוייהו ל' קניי' אית לי' למיתני חדא משום חדא ואי משום טעמא בתרא דאשה אינה מתקדשת אלא לרצונה דאילו תני לישנא דקדושי הוי מצי למיתני האיש מקדש ושמעי' שפיר מינה דאינה מתקדשת אלא לדעתה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו בהקדש ואשה אינה נאסרת בהקדש אלא מפני שקנאה האיש מדעתה והויא שלו וקנינו ואיסורו באין כאחד אבל השתא דתני ל' קניי' אי הוי תני האיש קונה הוי שמעי' מינה דאשה מתקדשת שלא לדעתה שהרי כל קניות כך הם שאדם קונה מה שאינו שלו ועל כרחו של הדבר הנקנה עכ"ל ז"ל וכוונתו דהמקשן הקשה באמת ב' הקושיות יחד וכסדרן תחלה על ל' האשה ואח"ז על ל' נקנית אלא דהתרצן תירץ לו תירוץ אקושי' דנקנית אשר מכח התי' ההוא יתורץ ממילא גם קושי' דהאשה וע"כ בסידור הגמ' הוצרך הש"ס לסדר כך תחלה התי' דנקנית ואח"כ תי' דהאשה וע"כ ממילא הוכרח לסדר גם בהקושיות תחלה קושי' דנקנית ותירוצה ואח"כ קושי' דהאשה ותירוצה אשר התי' ההוא בא אך מכח התי' הקדום אקושי' דנקנית ומה שבא מכחו הוא מטעמא דכיון דנתיישב מדוע תני נקנית ממילא כיון דהוצרך למיתני קניין תו שייך למיתני רישא משום סיפא דבדידה כיון דדמו אהדדי בל' קנין וכמ"ש ז"ל וכן לאיב"א נמי כיון דתני ל' קניין בהכרח ממילא אי הוי תני באיש אז הרי הוכרח למיתני האיש קונה ובזה יש לטעות דאפי' בעל כרחה ומשא"כ ל' האיש מקדש לא הי' מביא לטעות זה ומ"ש ז"ל בטעם הדבר הזה דבל' האיש מקדש שמעי' שפיר מינה דאינה מתקדשת אלא לדעתה שאין אדם אוסר דשא"ש בהקדש כו' אבל השתא דתני ל' קניי' כו' עד שהרי כל קניות כך הם שאדם קונה מה, שאינו שלו ועל כרחו של הדבר הנקנה הנה נ' כוונת דבריו דאף דגם בהקדש כך הוא דאדם מקדיש על כרחו של הדבר הנקדש מ"מ אי הוי תני האיש מקדש דהכוונה מל' הקדש [כדאמר בגמ' דהוא לישנא דרבנן דאסר לה אכ"ע כהקדש] והיינו שהבעל מקדישה א"כ הרי אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וההכרח שתהי' תחלה שלו ואח"כ הוא שיוכל להקדישה וא"כ איך ובאיזה אופן נעשית שלו מזה הא לא דיבר התנא כלל דתני רק האיש מקדש היינו שהוא מקדישה אבל לא דיבר מעניין הקניין איך נעשית שלו וקונה אותה וע"כ עניין הקניין נשאר שפיר כפי הסברא החיצונה דאין לו לקנותה על כרחה וא"כ הייתי אומר מסברא דוודאי רק ע"י שהיא מקנה עצמה לו מדעתה ע"י כך נעשית שלו כיון דאין שם ל' מביאנו לטעות בזה ומשא"כ ל' האיש קונה המורה היותה לענין הקניין כמו חפץ שפיר יש, לטעות על ידו היותה נקנית על כרחה כמו חפץ הנקנה שהוא נקנה על כרחו ורק בל' האיש מקדש הוא דיש להבין בו רק דלעניין ההקדש היא כמו חפץ ומקדישה בלי דעתה כמו חפץ הנקדש שהוא נקדש בלי דעתו וא"כ בזה הא אין כאן טעות כלל דאחרי שהקנתה עצמה לו מדעתה ונעשית שלו שפיר הוא מקדישה באמת בעצמו ואין היא פועלת עוד דבר בעניין הקידושין ואין כאן איפוא דבר המביא לידי טעות לטעות דמהני קידושין על כרחה של האשה:

והנה מ"ש ז"ל וקנינו ואיסורו באין כאחד היינו דהי' אפשר להקשות על מ"ש ז"ל דלישנא דהאיש מקדש מורה רק שהוא מקדישה וצריך לזה ממילא שיקנה אותה תחלה ותהי' שלו ואז הוא שיוכל להקדישה [והקניין צריך להיות מדעתה ממילא מסברא כיון שמעניין הקניין לא דיבר התנא] והרי ק' ע"ז דאיך אפשר שיש בקידושין ב' דברים הקדש וקניין והקניין קודם להקדש דא"כ הי' צריך שיהיו ב' דברים אלו בפועל בזאח"ז שיקנה אותה תחלה ואח"כ יקדשנה ולכן כ' ע"ז דאין בזה קושיא דקניינו ואיסורו [היינו איסור ההקדש דאסר לה אכ"ע כהקדש] באין כאחד והנה דברי התשב"ץ אלה אינם בה"א לבד אילו הוי תני האיש מקדש תחת האשה ניקנית רק גם לפי האמת צריך לומר כך דהא תני בפרקא תניינא האיש מקדש וא"כ לתשב"ץ הנ"ל הרי כך הלשון הזה מחייב שקונאה וע"י העשותה שלו יכול להקדישה ג"כ ומקדישה וא"כ הא תיקשי גם לפי האמת כנ"ל דניבעי תרתי שיקננה תחלה ואח"כ יקדישנה וצ"ל כתירוצו ז"ל דקניינו ואיסורו באין כא' וכמובן וא"כ לפי"ז עניין ההקד' באש' איננו כהקדש ממש לגבוה דבהקדש לגבוה הא כתבו תוס' סוכה הנ"ל דצריך שיהי' שלו רגע לפני ההקדש ולא די אם קניינו והקדישו באין כאחד ואולם גם התוס' סיכה הנ"ל כתבו כן רק בהקדש מזבח בקרא דקרבנו אבל לא בהקדש סתם וגם בהקדש מזבח לא כתבו שאין ההקדש חל ואדרבה הוא חל שפיר ע"י יאוש ושינוי רשות אף דנעשה שלו רק עם ההקדש שעל ידו הוא שינוי הרשות והתוס' כתבו רק דפסול להקרבה ושדבר זה הוא פסול וגרעון בקרבן מה שההקדש שלו חל רק עם העשותו של המקדיש יחד ולא הי' שלו תחלה דקרבנו משמע שיהי' קרבנו תחילה ואי לאו הכי הוי לי' פסול אבל גוף ההקדש הרי חל שפיר וא"כ גם באשה אין כאן שום שינוי מהקדש גמור במאי דאמרי' דקניינו ואיסור הקדישו באין כאחד:

וע"ע נדרים (דף ל"ד ע"ב) הית' לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זה הקדש כו' ע"ש בר"ן דכ' דאיירי כשהי' תוך ד' אמותיו וזכה בו מיד עבור ההקדש ולא הי' שלו תחלה כלל עש"ה ואולם משם אין ראי' דלא בעי' בהקדש שיהי' שלו תחלה דשאני התם דכיון דהי' יכול לזכות בו בעצמו ומפאת זה הוא דחל ההקדש שלו דכיון דיכול לזכות לעצמו יכול לזכות ג"כ להקדש מיד כמגביה מציאה לחבירו עש"ה בר"ן וע"כ זה שהי' יכול לזכות בו לעצמו לפני ההקדש זה חשוב שהי' שלו לפני ההקדש שהרי מכח זכות היכולת הזה הוא שהוא מקדישו כאדם המקדיש דבר שלו מפאת שהוא שלו וא"כ זה הזכות הא נידון כאן כשלו ומה שבא מכחו להקדש היינו מפאת שהי' יכול לזכות בו ובכח זה הוא מזכה בו מיד לגבוה נחשב כאילו הי' בא מרשותו להקדש וכמובן ואין לדון משם לקידושין דאמרי' דקנייתו ואיסורו באין כאחד דשם לפני הקניי' אין בידו לזכות בה דלפני הקנאה לו הרי היא שלה עדיין ובקידושין הוי שפיר לגמרי דברים הבאים כאחד ואין שם קדימת עניין השלו להאיסור כלל וכלל וכמובן:

ואולם לדעת הר"ן נדרים (דף ל' ע"א) דהאשה מפקרת עצמה בקידושין ואח"כ הבעל זוכה בה כזוכה בדבר של הפקר א"כ אין כאן תימא כלל בהך דקנייתו והקדישו באין כאחד דאחרי שהאשה הפקירה עצמה שפיר יכול לקנותה וגם להקדישה יחד כיון שאין הדברים תלוים זב"ז כלל, דאחרי הפקיר' עצמה הרי יכול לקנות' לבד ולא להקדישה וגם יכול להקדיש' לבד בלתי שיקנה אותה דכיון דעכ"פ בידו לזכות בה ולקנותה אחרי שהפקירה עצמה א"כ הרי יכול ג"כ להקדישה אפי' אם לא יקנה אותה וכהך דנדרי' (ל"ד ע"ב) הנ"ל הית' לפניו ככר של הפקר כו' דכיון דבידו לזכות בו יכול ג"כ להקדישו מיד אף שלא זכה בו תחלה וא"כ כיון שהבעל יכול לקנותה לבד וכן להקדישה לבד ואין הדברים תלויין לא זב"ז ולא זב"ז תו שפיר חלין גם תרוייהו יחד הקנין וההקדש ויכול שפיר לקנותה ולהקדישה גם יחד שהרי אין האחד סבת הב' שיצטרך שיוקדם לו וכמובן ואולם מל' התשב"ץ הנ"ל ג' דאפי' אם האשה מקנה עצמה למקדש לא שמפקרת רק מקנה עצמה מ"מ ג"כ קונאה ומקדישה כאחד דאף דהקניין סבת ההקדש כיון שאין דבר אמצעי בין היותה של עצמה להעשותה שלו אחרי שאינה מפקרת עצמה וא"כ אם אינו קונה הרי היא של עצמה ואין ביכולתו להקדיש את של אחר וא"כ הא צריך שיקנה תחלה ותהי' שלו ואח"כ הוא שיוכל להקדיש ועכ"ז אמרי' ג"כ דקניינו ואיסור הקדישי באין כאחד ובאתי רק להעיר:

ונזכרתי דמעין תמצית דברי התשב"ץ הנ"ל יש גם ברמב"ן ריש קידושין אהא דאמר אי תני האיש קונה ה"א אפי' בעל כרחה תני האשה נקנית דמדעתה כו' וברמב"ן ואי תימא והא האיש מקדש משמע בעל כרחה לא קשיא דכיון דגלי תנא הכי לא אתיא למיטעי התם כו' ואחרים אמרו כיון דתנא מקדש מדעתה משמע ולא בעל כרחה שאין אדם מקדיש שאינו שלו עכ"ל ואולם בדברי רמב"ן אלה יש להבין פנים אחרים וע' ריטב"א שם דכ' ג"כ וז"ל ובאידך פירקא דקתני האיש מקדש משום דלא אפשר למשמע בעל כרחה כדפירש הכא במתני' ותו דבלישנא דקניין הוא דאיכא למימר משום דאשכחן קניין דשדה בעל כרחו של מקנה דתלוי' וזבין זביני' זבינא אבל קידושין לישנא דהקדש הוא ופשיטא מילתא שאין אדם מקדיש ממון חבירו בעל כרחו עכ"ל ודברי הריטב"א אלה הם כוונה אחרת לגמרי מדברי התשב"ץ ויש להבין גם כוונת הרמב"ן כהריטב"א ואין להאריך:

וע' ל' המאירי יומא (דף ל"ה ע"ב) בגדי כהונה אינם באים אלא משל ציבור וכהן שיש לו כתונת משלו כו' אעפ"י שמקדישה לעבודת עצמו אינו כלום אא"כ מוסרה לציבור כו' ע"ש שכ' וכל שמוסרם לציבור אף ברגע הסמוך לעבודה דיו כו' ומשמע לשונו דאם ימסרם לציבור עם העבודה יחד לא מהני ואין להכריע אם הכוונה דצריך שימסרם לציבור רגע קודם שיהי' של הציבור רגע וברגע שני' היינו עם העבודה יחול ההקדש שלהם [וזהו כסברא דצריך שיהי' הדבר תחלה של בעלים ואח"כ הוא שיכול להקדישו] או הכוונה דמקדישם מיד לבגדי כהונה בשביל הציבור ורק שצריך שיוקדשו בקדושת בגדי כהונה לפני העבודה ואין די אם מתקדשים בקדושת בגדי כהונה עם העבודה יחד וכוונה זאת נראית יותר מכמה טעמים ועש"ה בדבריו וכוונה שני' זאת הוא כצד סברא שדנתי בציונים לתורה (כלל כ"ט) לעניין שחיטת קרבנות דאין די אם חל ההקדש עם השחיטה יחד רק צריך שיהי' רגע תחלה הקדש לפני השחיטה עש"ה מש"ש בזה ונזכרתי כעת דברי התבואות שור סי' ה' סק"ב ע"ש שכ' וז"ל דלענ"ד גם לשון הריני שוחט בהמה זו לשם עולה או לחטאתי במחויב חטאת אי שחיט לה בעזרה כדינו דבריו קיימין וה"ל התפסה מעליא דהכי קאמר בשחיטה זו תעשה עולה והקדישו ושחיטתו באים כאחד עכ"ל ז"ל ועש"ה בציונים לתורה מה שדנתי שם בזה מן הת"כ ואין לכפול הדברים:

ח) בתוס' סוכה (דף י"ג ע"ב) אהא דאמר סוכי תאנים ובהן תאנים כו' אם פסולת מרובה על האוכלין כשיר' (לסכך בהן) כו' ובתוס' אבל אוכל מרובה על הפסולת אע"ג דאמר בהעור והרוטב בית שסיככו בזרעים טיהרו משום דבטלינהו יש לחלק בין בית לסוכה דבסוכה לא בטילי דעביד דסתיר לה אחר החג א"נ בעי' דלא מקבלי טומאה בשעת סיכוך משום תעשה ולא מן העשוי כו' עכ"ל ומבואר דס"ל לתי' ב' דתוס' דאף דעם הסיכוך עצמו נטהרין מ"מ כיון דלא היו טהורין מעיקרא קרינן בי' תעשה ולא מן העשוי ולא אמרי' דהטהרה והעשי' באין כאחד ואולם לתי' א' וג' ע"ש בתוס' דלא נתתו להא י"ל דזהו טעמם באמת משום דבאין כאחד וחשיב שפיר תעשה:

ט) בשבת (דף צ"ט ע"ב) בעי ר' יוחנן בור תשעה ועקר ממנה חוליא והשלימה לעשרה מהו עקירת חפץ ועשיית מחיצה בהדי הדדי קאתו ומיחייב או לא מיחייב (בור עמוק ט' טפחים ועקר מתוכו חוליא והניחה ברה"ר ובעקירה זאת הושלם הבור ליו"ד טפחים ונעשה רה"י מי מיחייב אהאי עקירה משום מוציא מרה"י לרה"ר ואע"ג דמקמי עקיר' לאו רה"י הוי מ"מ אמרי' דבהדי הדדו אתו כו') ואת"ל כיון דלא הוי מחיצה עשרה מעיקרא לא מיחייב בור עשרה ונתן לתוכה חוליא ומיעטה (בנתינה זו מעשרה) מהו הנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדי הדדי קאתו מיחייב או לא מיחייב כו' (מי מהני זה המיעוט שבא עם ההנחה יחד למיפטרי' או לא) וע"ש עוד להלן בסוגי' בעי רבא זרק דף כו' ושם (דף ק' ע"א) אמר אביי בור ברה"ר עמוקה עשרה ורחבה שמונה וזרק לתוכה מחצלת כו' ע"ש דאביי פשיטא לי' דהנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדי הדדי פטור וע' תוס' שבת (דף ח' ע"א) ד"ה רחבה ששה פטור שהכוורת עצמה נעשית רה"י כשתנוח כו' עש"ה כל הדיבור:

י) בגיטין (דף מ' ע"א) מייתי בריתא הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר' מאיר אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת ואמר שם עלה אר"נ בר יצחק הכא במאי עסקי' דאמר לה צאי בו והתקדשי בו דר"מ סבר יש בלשון הזה ל' שיחרור ורבנן סברי אין בל' הזה ל' שיחרור (ר"מ סבר יש בל' האמ"ל ל' שיחרור והכי קאמר הוי ראוי' להתקדש לי בו והתקדשי בו ורבנן סברי אין כו') ע"כ ומתבאר גם מזה דאמרי' באין כאחד לכ"ע דהא רבנן נמי לא פליגי על ר"מ אלא משום דאין בל' הזה ל' שיחרור אבל אי הי' ל' שיחרור היו מודים גם הם שמשתחררת ומתקדשת בשטר אחד והרי כאן ג' דברים כאחד גטה וידה וקידושי' דעל כרחך דעם קבלת השטר היא משתחררת ומתקדשת כאחת ממש דא"א לומר שמשתחררת תחלה וברגע שאח"ז מתקדשת בו דז"א דכיון דקנאתו ברגע הא' משום שטר שיחרור שוב ברגע הב' הא לא יהיב לה מידי דכבר השטר שלה וא"כ הא אין כאן נתינת שטר קידושין וע"כ דעם קבלתה השטר היא משתחררת ומתקדשת כאחת ממש ונמצאו כאן ג' דברים באים כאחד גטה וידה וקידושי' דעל כרחך דבקיבלה בעצמה איירי דכ"ז שהיא שפחה הא אין יכולה לעשות שליח לקבלת שטר קידושין כיון דליתה בתורת קידושין ואף אלאחר שתשתחרר א"א לה לעשות שליח דה"ל דשלב"ל וע"כ דקיבלה השטר בעצמה לא ע"י אחר וא"כ הא צריך לבוא לסברא דגטה וידה באין כאחד ויש עוד דבר נוסף דקידושי' נמי באין כאחד ואף דאין קידושין בשפחה רק בבת חורין מ"מ אמרי' דא"צ שתוקדם להיות בת חורין רק השתחררה וקידושי' יכולים לבוא כאחת ואולם לדעת הר"ן נדרים (דף ל' ע"א) דעניין הקידושין דהאשה מפקרת עצמה והבעל קונאה לכאורה ק' הציור בזה דכ"ז שהיא שפחה הרי אין לה מה להפקיר כיון דאין בה תפישת קידושין ולא שייכא בזכות קבלת קידושין שתפקיר זכותה בזה לו וא"א לה להפקיר רק עם השיחרור יחד שבהשתחררה בא לה זכות הקבלת קידושין ומפקרת זה הזכות עם זכייתה בו והבעל קונאה ג"כ עם זה יחד והוא דבר ק' הציור ואולם לסברת המהרי"ט שהבאתי בציונים לתורה (כלל ל"ט) דגם הפקר אין מצד האשה בקידושין ואין ממנה רק רצון לבד שצריך שתרצה בקידושיו עש"ה א"כ הרצון שפיר אפשר לה להיות עם שיחרורו וקידושיו יחד וגם אפשר להיות לה הרצון עוד בעודה שפחה להתקדש לו עם השיחרור דלא מצינו שלא יועיל רצון על דשלב"ל וז"פ [ועדיין יש כאן צע"ק מפאת כתיבת השטר דכתיבת גט הא לא מהני רק בשעה שהגט ראוי לגירושין לא אם הוא נכתב לפנוי' לגרש בו לאחר שתתקדש לו ע' יבמות (דף נ"ב ע"ב) רש"י ד"ה ולאשה בעלמא וא"כ ה"ה בשטר קידושין כן אם הוא נכתב בשעה שאין ראוי לקידושין לא מהני מהיקשא דויצאה והיתה וא"כ זה השטר שנכתב לשמו ולשמה בעודה שפחה ולא הי' השטר ראוי אז לקידושין כיון דהיתה שפחה עדיין ואף דביד האדון לשחררה מ"מ הא חשוב דשלב"ל בקידושין (דף פ"ב ע"א) בהתקדשי לי לאחר שאשחררך אף דבידו לשחררה ע"ש וא"כ הא ה"ל כמו לאשה דעלמא בהך דיבמות דחשיב אינו ראוי ג"כ רק מפאת דהוי דשלב"ל דלמ"ד אדם מקנה דשלב"ל מהני שפיר גם שם כמבואר בתוס' שם ד"ה ולאשה עש"ה ואף דר"מ דסובר כאן דמקודשת איהו הא ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל מ"מ תיקשי דל"ל לגמ' לומר דטעמא דרבנן דפליגי עלי' משום דסברי דאין בל' הזה ל' שיחרור ול"ל לאשוויי פלוגתא חדשה בכדי אם יש בל' הזה כו' הא שפיר אפשר דגם לרבנן יש בל' כו' ואך רבנן לטעמייהו דס"ל דאין אדם מקנה דשלב"ל וכמובן ואזדי לטעמייהו איפוא לפי פלוגתת ר"מ ורבנן ממש בעלמא אי אדם מקנה דשלב"ל או לא ויש להאריך בזה מאוד ואכ"מ]:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה