בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-כ · כלל קנג
אכילה. אי בליעה בלי לעיסה מיקרי אכילה כבר האריכו האחרונים ז"ל בזה והנה אמת הדבר דשטחיות הדברים מוכיחין ברוב המקומות דבליעה מיקרי' אכילה וכהך דכתובות (דף ל' ע"ב) כגון שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה וחולין (דף ק"ג ע"ב) בגרומיתא זעירתא וכבר הובאו מקומות אלה באחרונים והך דפסחים (דף קט"ו ע"ב) בלע מצה יצא אם כי הת"ח כ' דמצה שאני דיוצאין בה גם שלכד"א משום דקרוי' לחם עוני מ"מ הרי דעת רש"י פסחים (דף ל"ה ע"א) ד"ה אין דבעי' גם במצה כד"א ע"ש והכי מיסתבר נמי מסברא החיצונה כיון דכתי' תאכלו מצות והרי הצריכה התורה אכילה וכל שאין אוכל כמו שהוא הדרך לאכלו אין ראוי שיקרא אכילה וכמו שהוא בכל המעשים שהצריכה תורה לעשות שאם אין עושה את העשי' ההוא כמו שהדרך לעשותה אין לה שם של עשי' ההוא וכמו שהארכתי להזכיר איזה ראיות לזה בכלל (ע"ב) ע"ש ועוד יותר מהמה יבואר במקומו אי"ה ומדוע תוגרע עשי' שהצריכה תורה במצה משאר עשיות כין שאין דין זה דבעי' כדרך כו' מיוחד באכילה לבד רק גם בכל עשיות כן הוא:
וע"ע תוס' יבמות (דף ע"ג ע"ב) ד"ה טומאת וז"ל אין להקשות כיון שיש אזהרה לטומאת עצמן ל"ל אזהרה לאוכל בטומאת הגוף דנ"מ היכא שתחב לו חבירו בבית הבליעה עכ"ל וכן הוא בתוס' זבחים (דף ק"ו ע"א) ד"ה כיון שנגע בו טמאהו וז"ל אע"ג דמשכחת לה כשתחב לו חבירו בבית הבליעה סתמא דמילתא מיירי קרא אפי' בנותן לתוך פיו עכ"ל וע"ע תוס' חולין (דף ק"א ע"א) ד"ה שפיר ותוס' סנהדרין (דף פ"ג ע"ב) ד"ה פרט עש"ה דפשיטא להו להתוס' בכל הני דוכתי דבליעה מיקרי אכילה:
וע"ע תוס' כתובות (דף י"ב ע"ב) אמתני' דאכל אוכלין טמאין כו' ונכנס למקדש חייב ובתוס' אית ספרים דגרסי שקצים ובטמאים מיירי וא"ת תיפוק לי' מכי נגע בהו טמא וי"ל דתחב לו חבירו בבית הבליעה עכ"ל וע"ע בפי' הר"ש משאנ"ץ על הספרא ויקרא דיבורא דחובה פרשתא י"א ברייתא ה' דאהא דאמר שם דאכילתו ואכילת חבירו (אם אכל בכחצי פרוטה והאכיל לחברו חצי פרוטה מן ההקדש) מצטרפין למעילה כ' וז"ל תימא בלא אכילת חבירו נמי מיחייב שהרי הוציאה מרשות הקדש כשנתנה לחבירו וי"ל דמיירי שתחב לחבירו בבית הבליעה כו' עכ"ל הנה דפשיטא לי' ג"כ ז"ל דבתחב לחבירו בבית הבליעה ובלעו חשוב הבולע אוכל וע' מעילה (דף י"ח ע"ב) וע"ע בס' גור ארי' עה"ת דברים י"ב פסוק ט"ו שכ' וז"ל וא"ת דלא לכתוב רק שהטמא יאכל דהשתא הוי טומאת הגוף וטומאת בשר שהרי בשר טמא האוכל ממנו נטמא ואם כן כבר נטמא ואם כן נאכל הבשר בטומאת עצמו וי"ל דהוי מוקמי' קרא כגון שתחב לו אחר בבית הבליעה כו' עכ"ל:
והנה גם נבלת עוף טהור מטמא ע"י אכילה וגם אינו מטמא שלכד"א וכמו שביררתי באתוון דאורייתא כלל א' מכמה דוכתי בארוכה ועכ"ז מוכח להדיא מרש"י חולין (דף כ' ע"ב) ד"ה מלק דמטמא ע"י תחיבה בבית הבליעה אף בלי לעיסה עש"ה בכל הדיבור דמוכח דרק בנבלת בהמה אינו מטמא בכה"ג אבל דומי' דהכי בנבלת ע"ט מטמא [וקצ"ע דל"ל לרש"י שם למינקט האי גוונא לאשכוחי טומאת בית הבליעה בנבלת בהמה מבלתי שיהי' שם טומאת מגע נבילה בלא"ה מעיקרא ומדוע לא נקט בפשיטות כגון דאכל ב' חצאי זיתי נבלת בהמה בזאח"ז בכא"פ דמשום מגע לא נטמא דאין נגיעות מצטרפות בכא"פ ואפי' בב"א יש פלוגתא בחולין (דף קכ"ד ע"ב) אי יש נוגע וחוזר ונוגע וצירוף דכא"פ וודאי דלא שייך בנגיעה או משא וא"כ מפאת נבלת בהמה הרי אין מטמא ואילו מפאת הלימוד מנבלת ע"ט הי' ראוי שיטמא בכא"פ וכמבואר בזבחים (דף ע' ע"א) דנבלת ע"ט מטמא בכא"פ וצע"ק ואכ"מ להאריך בזה] וכדברי רש"י חולין הנ"ל מבואר ג"כ בתוס' נדה (דף מ"ב ע"ב) ד"ה יצתה ובר"ש ורא"ש זבים פ"ה מ"ג דברייתא המובאה בנדה שם דנבלת ע"ט מטמא בבית הבליעה ונבלת בהמה לא איירי [לרבא דמקום נבלת ע"ט בית הסתרים הוי] בתחב לו חבירו בבית הבליעה ולא הסיט את הנבילה ע"ש וא"כ מבואר דנע"ט מטמא בכה"ג (וכן מוכח עוד מלשון הספרא ויקרא פרק י"ב ברייתא ח' וז"ל אשר יטמא לרבות בועל נדה בה לרבות בולע נבלת עוף הטהור עכ"ל וכזה עוד בספרא אמור פרק ד' ברייתא ד' אשר יטמא לרבות בועל נדה לו לרבות בולע נבלת עוף הטהור ומדלא אמר לרבות אוכל נע"ט מוכח דאפי' הי' שם בליעה לבד בלי לעיסה נטמא ואע"ג דכתי' בי' אכילה ואין מטמא שלכד"א וכל טומאתו הוא רק בתורת אכילה דאכילת נבלת הע"ט הוא שמטמא וכמו שהארכתי לברר באתוון דאורייתא שם וא"כ מבואר דגם בליעה בלי לעיסה מיקריא אכילה:
ואולם יש לי להביא קצת ראי' דבליעה לא מיקריא אכילה מרש"י שבת (דף ע"ג ע"א) דאמר התם ואביי (דס"ל דמתעסק היינו בנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר דהי' סבור שהוא חפץ אחר וגם נתכוון למעשה אחרת הגבהה ועלתה בידו חתיכה) שגג בלא מתכוון דשאר מצוות היכי דמי דסבור רוק הוא ובלעו כו' וברש"י שהי' חלב נימוח וקסבר רוק הוא ובלעו דלא איכוון לאכילה דרוק לאו בר אכילה הוא אלא בליעה דכתי' עד בלעי רוקי ועלתה בידו אכילה כו' עכ"ל ומוכח קצת דבליעה לא חשיבא אכילה ודו"ק:
והנה גם מסברא יש לדון לכאורה בזה דכיון דאין הדרך לאכול בבליעה בלי לעיסה וע' ברכות (דף מ"ד ע"ב) כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעיים מאי תקנתי' לשלקינהו ונבלעינהו וברש"י לשלקינהו בקדירה הרבה עד שלא יצטרך לכוססן בשיניו עכ"ל ומוכח דרק ע"י שליקה שנעשה הדבר רך הדרך לבולעו אבל בלתי זה אין הדרך לאכול בלי לעיסה והיא אכילה קשה דאל"כ מה זה ששואל מאי תקנתי' הרי יכול לבלעו בלי לעיסה ועל כרחך דאין הדרך לעשות כן והיא אכילה קשה וכנ"ל וא"כ הרי הוא שלכד"א וראוי מסברא שלא יוחשב אכילה ואמנם אחרי דמצינו בכמה דוכתי דבליעה חשובה אכילה ע"כ צ"ל דאם דהוא אכילה קשה עכ"ז לא חשוב שלכד"א ואין דברים כאלה מסורים לנו ודוגמת זה מצינו ביין חי דכתבו כל הראשונים דיינות שלהם היו חזקים ולא היו שותים אותם חי רק מזוג ועכ"ז חשיב יין חי שתי' ומברכין עליו ברכה ראשונה למר שהכל ולמר בפה"ג ע' ברכות (דף נ' ע"ב) ולא עוד אלא שיוצאין בו ידי שמחת יו"ט כמבואר ברשב"ם ותוס' פסחים (דף ק"ח ע"ב) והבאתי במ"א ראי' לזה מירושלמי סוכה פ"ד ה"י דיין גלוי פסול לנסכים משום דכתי' המשמח אלקי"ם ואנשים וע"כ אין ראוי לניסוך כ"א כאשר הוא משמח אנשים ולא כשהוא גלוי ומסוכן לשתות מפאת הגילוי ע"ש והנה מבואר בש"ס בבא בתרא (דף צ"ז ע"ב) דיין מזוג פסול לנסכים וע"ש ברשב"ם בשם הספרי והוא בספרי פנחס עה"כ ונסכו רביעית ההין וז"ל חי אתה מנסך אי אתה מנסך מזוג עכ"ל וא"כ אי איתא דיין חי אינו משמח א"כ איך כשר לניסוך הא אינו משמח אנשים וכירושלמי הנ"ל וע"כ דגם יין חי משמח וא"כ מבואר דאין השערת ענין כד"א ושלכד"א מסור לנו שהרי יין חי לא הי' הדרך לשתותו מפני חזקו ועכ"ז לא לבד דמיחשיב שתי' רק נחשב גם משמח ובאתי רק להעיר:
וע"ע בס' המצוות להרמב"ם מצוה קפ"ז ממצות ל"ת שכ' וז"ל וכבר זכרנו הסבה שבעבורה לא כ' אכילת בב"ח שכל מה שנזכר אכילה אינו חייב עד שיהנה בגרונו אמנם אם פתח פיו ובלע מן האיסור והוא חם עד שישרוף גרונו פטור חוץ מבב"ח כו' עכ"ל ונראה מלשון הרמב"ם ז"ל דרק בבלעו והוא חם הוא דהוי שלכד"א משא"כ בליעה לחודא הוי שפיר כד"א וחשוב אכילה:
ואולם ראה זה מצאתי ברא"ם עה"ת סוף תשא עה"כ לא תבשל גדי בחלב אמו שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל בשינוי וז"ל וא"ת מ"ש בב"ח מכל איסורין שבתורה שבכולן כתב לשון אכילה וכלל בו האכילה וההנאה ואילו הכא חלקן הכתוב וכתב אזהרה אחת לאכילה ואזהרה אחת להנאה כבר תי' הרמב"ם בס' המצות ואמר שמפני שלא הי' אפשר לכתוב באיסור בב"ח לשון אכילה מפני שכל איסור שנזכר בו לשון אכילה אינו חייב בו עד שיהנה ממנו באכילתו אבל אם פתח פיו ובלע האיסור או אם אכלו חם עד שנשרף גרונו וכאב בעת אכילתו ומה שדומה לזה הוא פטור חוץ מבב"ח שהוא חייב בו על אכילתו ואפי' לא יהנה בו כמו שהתבאר בשני מפסחים ולפיכך לא כתב בו לשון אכילה כו' עכ"ל:
הנה דהביא ז"ל דברי הרמב"ם בשינוי ובהכרח שהי' לו גירסא אחרת ברמב"ם ממה שהוא לפנינו ולפי גירסתו דכ' אבל אם פתח פיו ובלע כו' או אם אכלו חם מבואר להדיא היפוך ממה שכתבנו רק דגם בליעה לחודא חשוב שלכד"א וע"ע בגור ארי' תשא שם דכ' וז"ל וא"ת ולמה לא כתב רחמנא הך איסור אכילה בל' אכילה כמו שאר איסורים כו' ותי' הרמב"ם בסה"מ דלכך לא נכתב בל' אכילה דכל איסורים שנכתבו בל' אכילה אינו לוקה אא"כ נהנה ממנו באכילתו לאפוקי אם שרף את גרונו באכילתו פטור אבל בב"ח לכך לא כתב אצלו לשון אכילה לחייב אותו אפי' לא נהנה כלל באכילתו ואין זה התי' נכון אצלי כלל דלמה כתב לא תבשל הוי למיכתב לא תבלע בב"ח וכיוצא בזה ולמה כתב בתורה ל' לא תבשל דמאי ענין לא תבשל לכאן כו' עכ"ל.
ונראה גם מדבריו ז"ל דבליעה לא חשיבא אכילה כד"א דאל"כ גם לשון בליעה הי' ראוי שימעט שלכד"א כמו לשון אכילה כיון דגם בליעה היא אכילה וכמובן וכבר הבאתי דברי עצמו ז"ל דכ' להיפוך דבליעה חשיבא אכילה וצ"ל דנהי דגם בליעה היא אכילה מ"מ לא תבלע לא ממעט שלכד"א כיון דלא כתיב לשון אכילה בהדיא רק ל' בליעה ואעפ"י שגם היא אכילה ובאתי רק להעיר:
והנני שב עוד לענין מה שהבאתי למעלה מש"ס ברכות (דף מ"ד ע"ב) כרישין קשין לשינים ויפין לבני מעיים מאי תקנתי' לשלוקינהו ונבלעינהו והנה כאן הגירסא כרישין ואולם מאמר זה איתי' גם בשבת (דף ק"י ע"א) ושם הגירסא כרשינים ע"ש דאהא דתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה (בשבת) קאמר כל לאתויי מאי ומשני לאתויי טחול לשינים וכרשינים לבני מעיים וברש"י כרשינין לבני מעיים ואעפ"י שקשה לשינים כדאמרי' בברכות (דף מ"ד ע"ב) ס"ד כיון שקשים לאדם לאו אורחי' למיכלינהו אי לאו לרפואה שיש בהם ומוכחא מילתא וניתסר קמ"ל עכ"ל:
והנה לכאורה מוכח מש"ס שבת הנ"ל דע"צ המיעוט והדחק דרך בני אדם לאכול כרשינין דאילו לא הי' מאכל אדם בשום פעם א"כ מדוע שרי באמת הא ה"ל כשאר רפואה וכמובן וקשה מר"ש מע"ש פ"ב מ"ד דכרשינין של מע"ש אסור לפדותן מטעמא דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכרשינין הם מאכל בהמה ע"ש וקשה דהא מש"ס שבת הנ"ל מוכח דחזו לאכילה לאדם [ואולי מיחשבא אכילה זאת רק ע"י הדחק ולאו שמה אכילה ובפדיון קדשים בעי' אכילה דהא דאין פודין להאכיל לכלבים הוא מדרשא דואכלת ולא לכלביך וא"כ הא בעינן אכילה וכדכתיב ואכלת והא דשרי לענין שבת שאני דסוף סוף כיון דלפעמים בני אדם אוכלין אותו כך שלא לרפואה אע"ג דלענין שם אכילה אין לו שם אכילה עכ"ז כיון שאוכלים אותו ממילא הא אין ניכר באוכלו לרפואה דכוונתו לרפואה ולא מוכחא מילתא ושפיר שרי ולפי"ז יהיה ראיה מכאן דאכילה ע"י הדחק לאו שמה אכילה ועמ"ש בערך אכילה ע"י הדחק] והנה אם נאמר דבליעה בלי לעיסה לא מיקריא אכילה אם כן י"ל דה"נ האוכלים אותם אוכלים רק ע"י שליקה ובליעה ולא ע"י לעיסה וכתקנת ש"ס ברכות הנ"ל [דלפי הך סוגיא דשבת ההכרח לגרוס גם בהך דברכות כרשינין וכמובן] ולא חשוב אכילה ועכ"ז לענין שבת שפיר שרי דכיון דאוכלים אותו כך ממילא מיהת עכ"פ לא מוכחא מילתא דלרפואה עביד ושפיר שרי וכנ"ל [ולפי"ז צ"ל דהא דמתיר בש"ס שבת הנ"ל לאוכלם בשבת הוא ג"כ רק אם הם שלוקים ואוכלם ע"י בליעה וכמובן וג"כ יומצא עוד חידוש דהא דבליעה לא מיקריא אכילה היינו אפי' בדבר שלוק שהוא רך מפאת שליקתו ועכ"ז לא חשיבא הבליעה בלי לעיסה אכילה ואולם י"ל דח"ס שבת הנ"ל איירי באמת בלא שליקה רק שבולעו חי כמו שהוא וככה יש ג"כ בני אדם שבולעים אותו חי שלא לרפואה והך דברכות דאמר מאי תקנתי' כו' היינו רק תקנה ועצה דש"ס לעשות כך אבל שפיר הי' בנ"א אוכלין אותו לפעמים גם חי ע"י בליעה ובהא איירי ג"כ בש"ס שבת והכי מיסתבר טפי מדלא פירש דשלא ע"י שליקה אסור וע"כ דגם שלא על ידי שליקה היו בנ"א אוכלין אותו וא"כ אין ראי' מכאן לומר דגם בליעת דבר שלוק לא יקרא אכילה וא"ל דא"כ אכתי מיהת מדוע אין פודין הא חזו לשלוקינהו ולבלעינהו די"ל דע"י השליקה הזאת נמחו ולא חשיב תו אכילה רק שתי' וכדמוכח בחולין (דף ק"כ ע"א) ע"ש בתוד"ה לרבות דבאוכל שנמחה לא אמרי' שתיה בכלל אכילה זולת בהנך דמייתי התם דגלי בהו קרא ע"ש וא"כ כאן דליכא קרא שפיר לא מיקיים ואכלת בהכי ושפיר אסור לפדות ודו"ק]:
ואולם י"ל עוד דנהי דיש בני אדם שאוכלין אותו מ"מ סתם בנ"א לא היו אוכלין אותו ואיירי בהך דמע"ש בסתם בן אדם שאין אוכלו ואם יפדנו יצטרך להאכילו לכלבים וע"כ אסור לפדות ואה"נ דמי שאוכל אותם שרי לפדותם ג"כ לאכילתו וכן מי שאין אוכלם ופודה אותם להאכילם למי שדרכו לאוכלם ג"כ שפיר שרי ורק דהמשנה דמע"ש שם לא איירי בהכי רק במי שאין אוכלם ואין רוצה להאכילם למי שאוכלם או שאין שם מי שיהי' דרכו לאוכלם וא"כ כוונת פדיונו להאכילם לבהמה וזה שפיר אסור דאין פודין להאכיל לכלבים [ואמנם הא דאמר במשנה שם דמותר להאכילן לבהמה בטומאה מפאת דלא חשיבי אוכל ע"ש בר"ש מוכח דאינם אוכל כלל בעצם וא"כ עדיין מוכח דגם האכילה ע"י, שליקה ובליעה דהיא אכילה מועלת עכ"ז לא חשיבא אכילה מפאת היותה בלי לעיסה וע"כ לא חשיבי אוכל:
וע"ע תוס' יבמות (דף ס"ו ע"ב) ד"ה כרשיני דכרשינין הם מאכל בהמה ועכ"ז חזו לאדם מדחייבין בתרומה ומעשר ע"ש שהביאו ש"ס שבת (דף ס"א ע"א) והיינו דאמרי' שם דכל שאינו אוכל אדם פטור מתרומה ומעשר וא"כ אי נימא דלא היה דרך בנ"א לאוכלם לעוס כלל רק ע"י בליעה או ע"י שליקה ובליעה וכתקנת הש"ס ברכות הנ"ל א"כ זה לכאורה ראי' להיפוך דבליעת דבר שלוק מיהת מיקרי אכילה דאל"כ לא הי' ראוי שיוחשבו אוכל אדם וכמובן ואולם י"ל עוד דרק כרשינין דאין הדרך לאוכלן לעוס כיון דקשין לשינים מש"ה הוי בליעתן אכילה משא"כ אוכל אחר דאפשר לאוכלו לעוס ודרכו בכך לכן אם אוכלו בבליעה בלי לעיסה הוי שפיר שכד"א ולא מיקרי אכילה:
והנה נזכרתי עוד משנה חלה פ"ד מ"ט כרשיני תרומה ר"ע מתיר וחכמים אוסרים ובפיה"מ להרמב"ם וז"ל וכרשיני תרומה מתיר ר"ע לתתם לכל כהן (ואפי' לכהן ע"ה) לפי שהם מאכל בהמה ואם נטמאו לא נקפיד להן וחכמים אוסרין לפי שהיו נאכלים בימי הרעב כו' עכ"ל ויש לדבר עוד בזה ובאתי רק להעיר]:
וע"ע ל' הירושלמי נזיר פ"ו ה"א תיפתר שבלען ומוכח קצת דבליעה חשיבא אכילה ובאתי רק להעיר:
וע"ע פרה פי"א משנה ג' דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת ונטלה ואכלה אם יש בה כביצה בין טמאה בין טהורה המים טמאין (דהדבילה טימאתם ואפי' היא טהורה דטהרת תרומה טומאה היא אצל החטאת) והאוכלה חייב מיתה כו' (דנטמא באכילתה בנגיעת מי חטאת ואכילת תרומה בטומאת הגוף במיתה, רמב"ם ור"ש) וק' דאיך כייל תנא דהאוכלה חייב מיתה הא משכחת אוכלה שלא יהי' במיתה והיינו אם תחבה לו חבירו לבית הבליעה דלא נגע בה וע"כ דבליעה לא חשיבא אכילה ואולם אכילת זר בתרומה הא מפורש בכתובות (דף ל' ע"ב) דמתחייב מיתה בתחב לו חבירו לבית הבליעה ואין סברא לחלק בין אכילת זר לאכילת טמא ולרבא דס"ל בנדה (דף מ"ב ע"ב) דבית הבליעה בית הסתרים הוי ומטמא במשא ניחא דאפי' תחב לו חבירו את הדבילה לבית הבליעה מ"מ נטמא במשא מי חטאת דמי חטאת שיש בהם כדי הזיי' מטמאין במשא כמבואר בכלים פ"א ואיירי מתני' במי חטאת שיש בהם כדי הזיי' ואפי' לפמ"ש התוס' בנדה (דף מ"ב ע"ב) שם ד"ה יצתה דאפי' לרבא משכחת אכילת נבילה שלא תטמא בתחב לו חבירו לבית הבליעה והי' בית הבליעה רחב כל כך שלא הסיט את הנבילה עש"ה מ"מ י"ל דמי חטאת דהוו משקה לא משכחת שלא ינענעם ויסיטם קצת בגרונו ושפיר מטמאין במשא וכנ"ל ואולם לאביי דס"ל בנדה שם דבית הבליעה בלוע הוי ואין מטמא אפי' במשא קשה שפיר וכנ"ל וי"ל בפשיטות דאה"נ דבתחב לו חבירו כו' פטור ולא חייש התנא לזה משום דסתם אכילה היינו ע"י לעיסה ואעפ"י שגם הבליעה חשובא אכילה לענין דינא ושפיר שנה והאוכלה חייב מיתה והכוונה סתם אוכל כדרך שבנ"א אוכלין דהיינו ע"י לעיסה ובאתי רק להעיר: