אור ברסלב
בית האוצר חלק א מערכת א-י › כלל קכה

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-י · כלל קכה

כלל קכד

איסורים זמניים אם המה א"ח או א"ג. כבר דברתי בזה באתוון דאורייתא כלל י' והנה מצינו בכמה דוכתי חילוקים בין איסורים עצמיים לאיסורים זמניים ע' תוס' גיטין (דף ז' ע"א) ד"ה השתא דבאיסור זמניי לא שייך השתא בהמתן כו' וכ"כ התוס' עוד בכמה דוכתי וע' רא"ש סוף תענית דט"ב שחל במוצ"ש לא חשיב אין ראוי להבדלה כי היכי דנימא דהואיל ואידחי כו' כיון דגופו מיחייב וראוי והזמן הוא שגורם כו' עש"ה וע' ט"ז חו"מ סי' ר"ח דבשוחט בשבת לא שייך כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ הואיל והיום הוא שגורם האיסור ע"ש וע' ט"ז או"ח סי' (ל"ב סקי"ח) בשם הב"ח דס"ת הראוי לתקן בגרירה ואך ארי' דאיסור שבת רביע עלי' מלתקן מיקרי ראוי לבילה כו' וכשר לקרות בו הואיל ואין העיכוב מכח איסור עצמיי ע"ש [וצע"ק מרשב"ם ב"ב (דף קנ"ו ע"ב) על המשנה רא"א בשבת דבריו (דברי שכ"מ) קיימין מפני שאינו יכול לכתוב אבל לא בחול ר' יהושע אומר בשבת אמרו ק"ו בחול וברשב"ם בשבת אמרו שדבריו קיימין אע"ג דליכא למימר מיגו דיכול לקנות ולכתוב כי לא עביד נמי קני וק"ו בחול דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו עכ"ל ומוכח דשבת לא מיקרי ראוי אע"ג דרק יומא הוא דקגרים]:

וע"ע תוס' חגיגה (דף ב' ע"א) ד"ה איזהו דמה, שאינו יכול להקריב בראשון מפאת איסור שבת ויו"ט לא דמי לחיגר בראשון ונתפשט בשני דאין מקריב עוד למ"ד תשלומין דראשון כיון דהאיסור מחמת יום הוא דהוי וחשיב שפיר חזי בראשון ע"ש וי"ל דטעם כל הנ"ל מפאת היות איסור זמניי רק א"ג ואין העשי' והחפץ אסורים בעצמיות ולכן לא שייך בי' השתא בהמתן כו' כיון שאין בא איסור עצמיי למעיים וכן חשוב משום זה העשי' גופה עשי' ראוי' וכל כיוצא בזה ובאתי רק להעיר:

וע"ע פסחים (דף מ"ח ע"א) דמוכיח הש"ס דמוקצה לאו דאורייתא מהא דתני' ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת מה הטבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר כו' ומוכח גם כן דאיסורים הזמנים כמוקצה וכה"ג הוי רק איסורי גברא אף אם הם איסורי תורה ורק לענין פסול ממשקה ישראל אין חילוק ומה לי כו' כיון דסוף סוף אסור להגברא לשתותו ועכ"פ איסור מחמת דבר אחר נקרא לא איסור גופו והטעם דחשוב רק איסור גברא וכנ"ל וכמדומה שכבר העירו ז"ל בזה:

ודע דמה שהערותי באתוון דאורייתא כלל י' שם מש"ס ברכות (דף נ"ג ע"א) דנר שהדליקו עכו"ם בשבת אסור לברך עליו במוצ"ש משום שלא שבת ממלאכת עבירה ומוכח דהמעשה גופה עבירה לא דהוא א"ג לבד דהא העכו"ם אינו מצווה על השבת עש"ה יש לדחות דלענין ברכה דהוא הזכרת ש"ש מחמרינן טפי דאין נאה לברך ולהזכיר ש"ש על נר שהודלק בשבת כיון שהתורה אסרה לישראל ההדלקה בשבת וכן מטין דברי המחבר בש"ע או"ח סי' רצ"ח סעיף ה' ודברי הט"ז שם סק"ג עש"ה וע' כעין זה בתוס' סוכה (דף ל' ע"א) ד"ה הא עש"ה ופשוט:

וע"ע בתוספתא תרומות פ"ז. דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה אינו משלם חומש והאוכל תרומה ביוה"כ משלם חומש וע' כ"מ הלכות תרומות פ"י הי"א דטעמא דנזיר כו' דכיון דגם זולת איסור התרומה אסור מפאת הנזירות לאו שתי' הוא ע"ש ואם כן ע"כ הא דחייב ביוה"כ היינו משום דביוה"כ דרק יומא הוא דקגרים ע"כ אין המאכל בעצמותו איסור וחשיב שפיר אכילה ואולם יש עוד טעם אחר להחשב יוה"כ רק איסור גברא כיון דהוא רק מ"ע דתענו את נפשותיכם וכל מ"ע הוא רק אקרקפתא דגברא ואע"ג דאיכא נמי אזהרה לעינוי ביוה"כ כמבואר ביומא (דף פ"א ע"א) כ"ז האזהרה ג"כ הוא רק שלא לבטל המ"ע וכבר העירו ז"ל בזה והנה אם נאמר דכוונת חילוק התוספתא הנ"ל הוא מפאת ענין גברא וחפצא א"כ יומצא דיין לנזיר הוא איסור חפצא וע' כלל קכ"ב בשם הברוך טעם דתרומה לזר חשוב רק איסור גברא הואיל ומותרת לכהן ואסורה לזר רק מפר זרות דגברא עש"ה וא"כ ה"נ דהיין מותר לכל ואסור לנזיר רק מפאת קדושתו ג"כ ראוי להיותו רק א"ג אולם יש סברא להיפוך ג"כ דכיון דהאיסור מפאת קדושת האדם א"כ עניינו דיין חשוב חפץ מתועב ובלתי ראוי לפי ערך קדושת הנזיר וה"ל כשאר איסורים דהם איסורי חפצא מפאת היות החפץ מתועב ובלתי ראוי לפי ערך קדושת כל ישראלי וע"כ לגבי ] נזיר שפיר ה"ל גם יין איסור חפצא ודו"ק:

ואולם יותר נראה דכוונת חילוק התוספתא הנ"ל הוא מפאת דבנזיר לא ישתה כתיב וכיון דנאסרה השתי' ע"כ לאו שתי' היא משא"כ יוה"כ דלא כתיב לא יאכל ורק שמצווה לענות נפשו והמנע האכילה אחד מדרכי העינוי ע"כ אין זה איסור בעצם האכילה ולהכי שפיר אכילה היא וזה קרוב למה שכתבנו דשאני יוה"כ דהוא רק מ"ע דתענו וכנ"ל ודו"ק:

וע"ע ברשב"א יבמות (דף קי"ד ע"א) דכ' וז"ל ולא דמי למערב לגדול ביוה"כ דהתם הוא גופי' חזי אפי' לגדולים אלא דאיסורא דיומא גרים לי' וכיון דאין איסורא מצד עצמו של עירוב וחזי נמי השתא לקטנים מיהא מערבין בו אפי' לגדול משא"כ בטבל דאיסורו מצד עצמו והלכך אע"ג דחזי לקטנים אין מערבין בו לגדול עכ"ל ומוכח גם מלשון הרשב"א דיוה"כ הואיל ויומא הוא דקגרים לא חשיב איסור חפצא ואין האיסור בעצמיות המאכל כטבל דאסור מצד עצמו והוא כל' הש"ס פסחים (דף מ"ח ע"א) הנ"ל מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו כו' יצא מוקצה שאיסור ד"א גרם לו כו' [ודע דסברת הרשב"א הנ"ל דכל דיומא הוא דקגרים מהני מאי דחזי לקטנים משא"כ באיסור עצמיי לא מהני זה י"ל דהוא כעין מה שהבנתי בסברת ב"ש כריתות (דף ז' ע"ב) שהבאתי באתוון דאורייתא כלל כ"ב וכתבתי שם דב"ש דאמרי מה לשבת שאם אין ראוי לקרבן יחיד ראוי לקרבן ציבור כו' ס"ל דאילו הי' איסור שבת בכל קרבנות היה האיסור נחשב כמניעה עצמיית וכלילה דבעצם אינו זמן הקרבה משא"כ עכשיו דקרבנות ציבור קריבים ע"כ גם ביחיד נחשב רק דבר אחר גרם לו ולא שאינו זמן הקרבה בעצם עש"ה וע"כ גם כאן אילו הי' איסור יוה"כ אוסר לכל הי' נחשב ג"כ כמניעה ענמיית וכאילו העירוב בעצם אין ראוי לאכילה משא"כ השתא דחזי לקטנים לכן גם בגדולים חשוב רק איסור מחמת ד"א ולא איסור עצמיי ודו"ק ולפי"ז גם איסור זמניי חשוב כאיסור עצמיי היכא דאוסר לכל גם לקטנים היינו דאסור לגדול להאכילם עש"ה ברשב"א ובאתי רק להעיר]:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה