אור ברסלב
בית האוצר חלק א מערכת א-י › כלל עח

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-י · כלל עח

כלל עז

אין איסור חל על איסור. בירושלמי פסחים פ"ב ה"ג ד' רביעים בפני עצמן (עשה עיסה מד' רבעי הקב דשיעור חיוב חלה הוא בה' רביעים) וחימצן וד' רביעים בפני עצמן וחימצן ועירבן (אח"כ עירב ב' עיסות אלה ונעשו עיסת ח' רביעים ונטבלו לחלה) התרו בו משום טבל אינו לוקה משום חמץ לוקה אבל אם עירבן ואח"כ חימצן התרו בו משום טבל לוקה משום חמץ לוקה (מה טעם) איסור חמור (דחמץ דבכרת) חל על איסור קל (דטבל דבמיתה) ואין איסור קל חל על איסור חמור. עשה כרי והשתחוה לו (ונאסר משום ע"ז) ומירחו (ונעשה טבל) ואח"כ אכלו התרו בו משום טבל אינו לוקה משום עכו"ם לוקה. מירחו ואח"כ השתחוה לו התרו בו משום טבל לוקה משום עכו"ם לוקה איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור עכ"ל הירושלמי בקצרה וע' אתוון דאורייתא כלל כ"ה דהקשתי מדוע לא נקט הירושלמי גם בחלה כגוונא דנקט בכרי דכמירוח דתבואה כן יש בחלה גלגול הטובל לחלה וא"כ ה"ל למינקט נמי נתחמצו החיטין ואח"כ גילגל אין טבל חל על חמץ גילגל ואח"כ נתחמץ חמץ חל על טבל עש"ה מש"ש בזה:

וכעת נלענ"ד בפשיטות עפ"י ירושלמי פסחים פ"ג ה"א דאמתני' ואלו עוברין בפסח כותח הבבלי כו' פריך דאמאי פטור מכרת הא רובן חמץ ומשני שם בשם ר' יונה שנייא היא דכתיב לחם (גבי מצה וילפי' חמץ ממצה) ואלו אינן לחם וע"ש בירושלמי דמותיב לדר' יונה ומסיק דלענין חמץ לא בעי' לחם ועכ"פ לדעת ר' יונה דבעי' לחם לענין כרת דחמץ א"כ בנתחמצו החיטין ליכא כרת עדיין רק עד אחרי אשר נעשה לחם ונטבל לחלה דלענין חלה בעי' לחם וכנודע וא"כ אז הרי שוב גם איסור הטבל בא כאחת עם הכרת דחמץ ושפיר חל הטבל וע"כ שפיר לא נקט הירושלמי הך גוונא בחלה כיון דאין זה אליבא דכ"ע דלר' יונה הא גם בנתחמץ לפני הטיבול לחלה ג"כ הטבל חל וכנ"ל וע"כ ניחא לי' טפי למינקט גוונא דד' רביעים כו' דהוא אליבא דכ"ע וז"פ:

ואולם גם לפי דברינו אלה נמצינו למידין מהירושלמי כלל בענין אאחע"א דהא דקל אחמור אינו חל היינו רק היכא דקדם גם החומר דהאיסור חמור משא"כ היכא דרק עצם איסור החמור הוא דקדם והחומר שלו חל כאחת עם האיסור הב' אז שפיר חל גם איסור הב' דמצד הסברא היה מקום להסתפק בזה ולומר דכיון דעצם איסור החמור קדם ע"כ גם בבוא החומר שלו לחול יחד עם האיסור המאוחר חשיב שחומר דאיסור החמור קדום לאיסור המאוחר כיון דחומר דאיסור החמור הוא רק השלמה שגוף האיסור כבר נמצא ורק שנשלם חומרתו עתה משא"כ האיסור המאוחר הוא חל חלות חדש לגמרי וע"כ י"ל דיותר נוח לחול השלמת האיסור הקדום מחלות חדש דאיסור המאוחר ולא חייל איסור המאוחר כה"ג בב"א עם חומר דאיסור החמור כיון דכל עיקר טעם חלות בב"א הוא רק משום דהי מינייהו מפקית וכאן לא שייך הי מינייהו מפקית דיותר נוח לחול חומר והשלמת האיסור שכבר הוא על הדבר משיחול חלות החדש וכנ"ל [וי"ל בזה עוד טעם אחר וק"ל] ואמנם מירושלמי הנ"ל יש ללמוד שפיר דבכה"ג חל האיסור המאוחר יחד עם חומר דאיסור הקדום דאל"כ הדק"ל דלינקוט נתחמץ ואח"כ גילגל כיון דלר' יונה נמי רק לענין כרת דחמץ בעי' לחם משא"כ לאו איכא גם כשאינו לחם וכדתנן ואלו עוברין כו' אעפ"י שאינן לחם וע"ש בירושלמי פסחים פ"ג ה"א בקרבן עדה וא"כ שפיר אין לטבל לחול אחמץ גם בכה"ג וכמובן ובאתי רק להעיר וע"ע בבבלי פסחים (דף ל"ה ע"א) דמוכח ג"כ דס"ל לר' פפא דלענין חמץ בעי' לחם ויותר מזה עוד דבעי' לחם עוני דייקא וזהו שהקשה הגמ' שם מהמחה וגמעו דחייב משום חמץ אע"ג דבמצה אין יוצא משום דלא מיקרי לחם וכמבואר בחולין (דף ק"כ ע"א) וכזה עצמו הקשה הירושלמי שם בפסחים אר' יונה הנ"ל עש"ה ופירש"י שם בפסחים לא זכיתי להבין וצ"ע רב ועמ"ש בזה בכלל ל"ה ואמנם עכ"פ לפי פירש"י שם בפסחים אין זה מוכרח כ"כ בדעת ר' פפא ויש לפרש כוונתו באופן אחר משא"כ בירושלמי הנ"ל מפורש דעת ר' יונה דבעי' לחם לענין כרת דחמץ וכנ"ל ובאתי רק להעיר:

והנה מה שדקדקתי מירושלמי הנ"ל דבחלות קל על חמור אז כשחומר של החמור חל יחד עם הקל שפיר חלין כאחת לכאורה ז"א דהא לר' יונה דבעי לחם לענין חמץ א"כ חומר החמץ חל כאן באיחור מאיסור הטבל דטבל חל משעת גילגול העיסה וכנ"ל ואילו לענין לחם הרי בעי' קרמו פני' בתנור ומקמי הכי לא מקרי לחם וכמבואר במנחות (דף ע"ח ע"ב) וע' פסחים (דף ל"ז ע"א) ואולם ר"ע ס"ל גם לענין חלה דאינו נטבל רק עד אחרי הקרימה בתנור ע' חלה (פ"ג מ"ו) עש"ה בפיה"מ להרמב"ם ולרבנן נמי דגילגול טובל לחלה ע"כ צ"ל דמיד משעת גילגול מקרי לחם לענין חלה דהא בחלה נמי לחם כתי' והי' באכלכם מלחם הארץ וכל שאינו לחם פטור מחלה וכמבואר במנחות (דף ע' ע"ב) ובכמה דוכתי וא"כ י"ל דחייל אז כרת דחמץ ג"כ מטעם מגו דמגו דחשיב לחם לענין חלה חשיב נמי לחם לענין חמץ ואולם גם אם נאמר כן אכתי ליכא ראי' דקל חל בב"א עם חומר החמור די"ל דשאני הכא דלולי חלות הקל א"כ הרי לא יחול חומר החמור כלל כיון דרק מטעם מגו דחשיב לחם לענין חלה הוא דחייל נמי כרת דחמץ וא"כ ההכרח עכ"פ שיחול גם איסור טבל לחלה וכמובן [ועוד יש לדחות דיוק כלל זה מירושלמי הנ"ל די"ל דהיכא דחל קל אחמור ולולי חומר החמור עכ"פ אין הקל חמור ממנו אז שפיר אין הקל חל בב"א עם החומר דחמור די"ל דגם ערך איסור החמור לפני חלות החומר שלו חמור הוא מאיסור הקל כיון דיש בו צד חמור עכ"פ ולדמיון אילו הי' טבל רק לאו גרידא אזי שפיר לא הי' לו לחול עם כרת דחמץ ביחד דאז הי' נחשב גם הלאו דחמץ שהי' עד עתה עוד לפני העשותו לחם ג"כ חמור מלאו דטבל לפי שבחמץ יש צד כרת עכ"פ היכא דהוא לחם משא"כ טבל כל עיקרו הוא רק לאו גרידא [וע' זבחים (דף י' ע"ב וי"ב ע"ב) דפריך פירכא דצד כרת דכה"ג עש"ה (דף י"ב ע"ב) בתוד"ה מה וע' יבמות (דף ה' ע"ב) ממילה ופסח שכן כרת ואע"ג דרק מילה בזמנה דוחה שבת ובזמנה הא הוי רק מ"ע גרידא לאב ולא כרת ועכ"ז חשוב לי' כרת כיון דעצם מצות מילה הוא בכרת לגדול שלא מל א"ע] משא"כ עתה דטבל הוא איסור מיתה א"כ לולי החומר דכרת דחמץ דחל יחד עם הטבל א"כ אדרבה הוי הטבל חמור על קל כיון דאיסור חמץ דמכבר אשר ישנו על החיטין הוא רק לאו גרידא וע"כ עונש מיתה ממש י"ל דחמור מצד כרת ולכן שפיר חל איסור הטבל גם עם הכרת דחמץ יחד ואין מכאן ראי' אהיכא דגם לולי חומר החמור עכ"פ אין הקל חמור ממנו וכמובן ובאתי רק להעיר]:

ודע דמה שמבואר בירושלמי הנ"ל אשר הבאתי דאכילת נעבד חמור מטבל צ"ע דאדרבה טבל במיתה ואכילת עכו"ם בלאו ובק"ע שם נתקשה בזה ותי' דיש ב' חומרות בעכו"ם על טבל חדא דבעכו"ם איכא בעלמא חיוב מיתה בידי אדם כגון בעבודת עכו"ם ואילו בטבל לא משכחת מיתה בידי אדם ותו דעכו"ם מטמא משא"כ טבל עכ"ד עש"ה והנה מ"ש דעכו"ם כיון דמשכחת בי' מיתה בידי אדם בעבודה לכן גם לאו דאיסור עכו"ם חמור ממיתה ביד"ש דטבל מתבאר היפוך זה מתוס' יבמות (דף ל"ג ע"ב) ד"ה האמר ר' יוסי ע"ש דכתבו דלמ"ד הבערה ללאו יצאת הוי הקטרת זר בשבת קל על חמור ואע"ג דזר ששימש הוא רק במיתה ביד"ש ואילו שבת משכחת בי' מיתה ביד"א בשאר מלאכות והוא ממש דומה לנידון טבל ועכו"ם דכאן והנה חומרא השני' שכ' דעכו"ם מטמא צע"ג דהוא רק טומאה דרבנן וכמבואר בשבת (דף פ"ג ע"ב) ובכמה דוכתי ותקרובת עכו"ם הוא דאית בה פלוגתא שתטמא מה"ת ע' חולין (דף י"ג ע"ב וקכ"ט ע"א) ופסחים (דף ע"ג ע"א) וע"ז (דף נ"ב ע"ב):

ואולם אם באנו לחשוב חומרות גרידי דעכו"ם על טבל הנה יש חומרא יותר פשוטה דעכו"ם אסור בהנאה לגמרי וטבל מותר בהנאה שאינה של כילוי והנאה של כילוי נמי דעת הר"ש בתרומות (פי"א מ"ט) דהוא רק דרבנן ועוד דעכו"ם יש בה לאו בכ"ש וכמבואר בשבת (דף פ"ג ע"ב) וע' שבת (דף צ' ע"א) במשנה וברש"י שם וע' רמב"ם המ"א פי"א ה"א משא"כ טבל בעי שיעור כזית ככל האיסורין וכמבואר במכות באלו הן הלוקין ועוד יש חומר בעכו"ם דמודה בה ככופר בכה"ת והוי מומר לכה"ת משא"כ בשאר עבירות קיי"ל דמומר לד"א אינו מומר לכה"ת ועוד דבעכו"ם מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה משא"כ בשאר עבירות וכמבואר בקידושין (דף ל"ט ע"ב) וע"ע בילקוט שלח רמז תשמ"ט בשם הספרי זוטא וז"ל הכרת תכרת ע"א קודם לכל הכריתות שבתורה עכ"ל והכוונה דאם מחויב ב' כריתות ואחד מהם אחטא ע"ז נפרעין ממנו תחלה אחטא ע"ז ואח"כ על חטא האחר ע"ש בזית רענן וגוף כרת דע"ז מצינו דחמור משאר כריתות והוא בס' מגיד משרים להב"י פ' מקץ וז"ל ומש"ה באינך חייבי כריתות כתי' ונכרתה הנפש ההיא מעמי' כלומר היא נכרתת קצת שאינה בשלימות גמור עם עמי' דהיינו שאר איברי אבל מ"מ עדיין היא דבוקה קצת בהם ולהכי אית לה תקנתא בדוחקא אבל בחובא דעבודת כוכבים כתי' הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה כלומר כרת בתר כרת אתי להאי נפשא עד דלא אשתאר לי' שום דביקו בגופא דמלכא ולית לי' שום תקנתא בעלמא למיהדר לאיתקנא לאתדבקא עכ"ל:

ואולם כ"ז איננו שוה ועיקר טעם הירושלמי נראה דהוא עפ"י ש"ס פסחים (כ"ה א') בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה וע"ש בר"ן דלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם הוא ביהרג ואל יעבור מפאת דחשיב אביזריהו דעבודת עכו"ם עש"ה וע"כ נראה דנהי דטבל ענשו מיתה ביד"ש ואיסור עכו"ם הוא רק בלאו עכ"ז כיון דמשכחת שהוא צריך למסור חיותו עבור איסור העכו"ם כיון שהוא ביהרג ואל יעבור ובכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה וכנ"ל ואילו עבור איסור טבל א"צ למסור חיותו ע"כ חשוב עכו"ם כאילו הי' בו עונש מיתה בידי אדם דהוא חמור מעונש מיתה ביד"ש ואעפ"י שסתם עונש עכו"ם הוא רק מלקות עכ"ז כיון דמשכחת שהוא צריך להניח להרוג את עצמו ולבטל חיותו עבור איסור העכו"ם ע"כ אפשריות דעונש מיתה בידי אדם יתכן שפיר שיהי' חמור מעונש מיתה ביד"ש וע' אתוון דאורייתא כלל (ט"ו) ובקונטרס אחרון בהוספה לכלל ההוא מה שדנתי אי אפשריות איבוד גמור חמור מוודאי מיעוט עש"ה דהוא דומה ממש לנידון דידן ואפי' נימא דאפשריות דמיתה ביד"א איננה חמורה ממיתה ביד"ש וודאי עכ"ז י"ל דכאן לא מקרי אפשריות לבד רק עצם האיסור הוא איסור של מיתה בידי אדם כיון שכרוך עם האיסור תמיד חיוב שמחויב להניח להרוג את עצמו או לבטל בעצמו את חיותו אם יחלה שלא ירפא א"ע בעכו"ם כדי שלא יעבור אאיסור עכו"ם כנלענ"ד נכון וברור כוונת הירושלמי בעזה"י:

ולפי דרכנו זה עריות דחייבי כריתות וכן ח"ל לדיעות הסוברים דגם ביאת ח"ל היא ביהרג ואל יעבור חשיבי ג"כ חיוב מיתה ביד"א מפאת חיוב היהרג כו' ובעריות דחייבי כריתות י"ל כן עוד מטעם אחר דחשוב חיוב מיתה בידי אדם מפאת דרודף אחר חייבי כריתות ניתן להצילו בנפשו וכמבואר בסנהדרין (דף ע"ג) ולראב"ש דס"ל שם (ד' ע"ד) דגם מחלל שבת ניתן להצילו בנפשו עש"ה א"כ י"ל לכאורה דגם לאו דשבת חשוב חיוב מיתה ביד"א מפאת זה דגם לאו דשבת אפי' אין בו סקילה הא חשוב חילול שבת ע' שבת (דף קנ"ג ע"ב) רש"י ד"ה מכלל דאיכא ואמנם מסוגי' דיבמות (דף ל"ג ע"ב) הנ"ל דפריך אי בהבערה והא"ר יוסי הבערה ללאו יצאת לא מוכח כן דאי איתא ה"ל לשנויי דר' יוסי ס"ל כראב"ש הנ"ל ושפיר לא חשיב שבת קל על חמור אע"ג דההבערה הוא רק בלאו כיון דחשוב חיוב מיתה ביד"א מפאת דניתן להצילו בנפשו וכנ"ל ויש לדחות ולומר דמברייתא דהתם מוכח דר"ש דפליג אדר' יוסי רק מפאת דלית לי' אחע"א בכולל הוא דפליג דהא דומי' דבע"מ ששימש בטומאה תני לה התם ושם טעמא דר"ש מפאת דלית לי' כולל וע"כ א"א לומר דטעמא דר' יוסי משום דס"ל כראב"ש הנ"ל דא"כ ל"ל לר"ש לאיפלוגי עלי' מטעמא דאאחע"א בכולל ת"ל דר"ש לטעמי' דלית לי' דמחלל שבת ניתן להצילו בנפשו וכדמוכח בסנהדרין שם א"כ לפי שיטתו זאת הרי גם ר' יוסי מודה בכאן דלא אמרי' אחע"א כיון דלפי שיטת ר"ש הא ה"ל שוב קל על חמור ובקל על חמור הא לכ"ע לא אמרי' כולל וכמ"ש התוס' שם ואמנם ילפותא דראב"ש בסנהדרין שם דיליף דמחלל שבת ניתן להצילו כו' מג"ש דחילול חילול מעכו"ם ופירש"י דכתי' בשבת מחללי' מות יומת כו' ע"ש מוכח דרק בחילול שבת דאית בי' חיוב מיתה הוא דניתן להצילו כו' אבל לא לאו דשבת:

ואולם גם זה אין ברור כ"כ ע' שבת (דף ע' ע"א) דאמר דהאי מחללי' מות יומת איירי בשוגג ומאי יומת בממון וא"כ י"ל דגם לאוי דשבת הם בכלל ומאי יומת יומת במלקות דאי מלקות חמור מממון ע' כתובות (דף ל"ב ע"א) א"כ אי ממון מקרי מיתה כ"ש מכות ויש לדחות ע' לקח טוב כלל ב' וגם א"א לפרש יומת אמלקות רק לר' ישמעאל דס"ל דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו משא"כ לדידן דאין לוקין הא ליכא מלקות אלאוי דשבת וא"כ אין לאוי דשבת בכלל מחללי' מות יומת ובאתי רק להעיר וע"ע סנהדרין (דף פ"א ע"ב) עונשי כיפה ועוד שם הגונב את הקסוה כו' קנאין פוגעין כו' כהן ששימש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאין אותו לב"ד אלא מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין את מוחו בגזירין כו' וא"כ לפי דרכנו הנ"ל י"ל דיוחשבו כל הני שיש בהם חיוב מיתה ביד"א ולא יחול עלייהו איסור דעונשו ביד"ש דה"ל קל על חמור לדרכנו הנ"ל בירושלמי הנ"ל ויש לדון בזה הרבה ובאתי פה רק להעיר:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה