אור ברסלב
בית האוצר חלק א מערכת א-י › כלל ס

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-י · כלל ס

כלל נט

אין עונשין מן הדין. אכתוב עוד איזה הערות בעזה"י בענין אעמה"ד בעצם והם:

א) הערותי טמא שרץ והוא ג"כ טמא מת וכדומה האוכל תרומה וקדשים יופטר מטעמא דאעמה"ד וצ"ל דאין האיסור גדול יותר כשיש בו ב' טומאות מכשיש בו רק אחת דרחמנא אזהר רק דטמא לא יאכל תרומה וקדשים ואין חילוק בין אם הוא טמא מכח טומאה אחת או מפאת ב' טומאות סוף סוף רק טמא מיקרי ואין האיסור גדול יותר בב' טומאות מבאחת וע' זבחים (דף מ"ד ע"א) דאמר אילו נאמרו טומאת שרץ ומעשר ותרומה (אילו נאמר טומאת שרץ לבד לענין דטמא שרץ האוכל מעשר בלאו ותרומה במיתה) הייתי אומר מדקלות על החמורות במיתה חמורות נמי על הקלות במיתה (כי היכי דטמא שרץ דהוא טומאה קלה האוכל תרומה דהיא קדושה חמורה במיתה ה"נ טמא מת דהוא טומאה חמורה האוכל מעשר דהוא קדושה קלה במיתה) לכך נאמרו קלות ונאמרו חמורות (לכך נאמר טומאת שרץ וטומאת מת הן במעשר והן בתרומה לומר דאפי' טמא מת האוכל מעשר הוא רק בלאו וכן טמא שרץ האוכל תרומה הוא ג"כ במיתה) ע"ש כל הסוגי' ומבואר דלולי קרא הייתי מחלק לענין איכות הטומאה ואומר דאע"ג דטמא שרץ האוכל מעשר בלאו מ"מ טמא מת האוכל מעשר חמור מיני' וא"כ השתא נמי דאיכא גזה"כ לענין איכות הטומאה עכ"ז אכתי נחלק לענין ריבוי הטומאה ונאמר דכשיש בו טומאות מרובות חמיר טפי ואעמה"ד וצ"ל דחילוק האיכות הוא גדול טפי מחילוק הכמות וע"כ השתא דגלי קרא דאין חילוק באיכות הטומאה דבין טמא שרץ ובין טמא מת האוכל מעשר מתכפרים בעונש אחד וכן בתרומה לכן ג"כ שפיר אין חילוק מפאת כמות הטומאה ושפיר טומאות מרובות להם רק אותו העונש אשר לטומאה אחת וזה לכאורה היפוך דעת הר"ן פרק בתרא דיומא דריבוי הכמות דלאוין חמור מחד סקילה והיינו משום דריבוי הכמותי גדול מחומר איכותי:

ועיין לקח טוב כלל ט"ו מה שהארכתי בזה ועש"ה באות א' דהבאתי הך דתוס' נזיר (דף מ"ח ע"ב) ד"ה אחותו עש"ה דהוא דומה ממש לנידון דידן וע"ע לעיל כלל נ"ג מה שהבאתי בשם התוס' ישינים כריתות דיש לדון גם משם לכאן אם טומאות מב' שמות מצטרפות להחמיר האיסור לומר אעמה"ד וע' תוס' יבמות (דף ז' ע"ב) ד"ה ר' יוחנן ויש לדון בזה עוד בדברי הר"ן פסחים פ"ג סוגי' דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט ובאתי רק להעיר:

ב) הר"ש בפ"ב דטבול יום הקשה אהא דפריך בפסחים (ד' מ"ד ע"ב) מדרבנן נשמע לר"ע כו' ע"ש דפריך דלר"ע נילף דין המלא"ס בכה"ת מק"ו מנזיר והקשה דלמאי נילף אי למלקות הא אעמה"ד ואי לאיסור בלא"ה ח"ש אסור מה"ת ע"ש והארכתי בזה בקונטרס ע' פנים לתורה בכמה דוכתי וכעת נלענ"ד עוד דבפשיטות י"ל דנ"מ לענין חולה דמאכילין אותו הקל הקל דאם היה שם חצי זית איסור גרידא ועוד חצי זית היתר שנבלע בו חצי זית איסור ויהי' החולה מוכרח לאכול חצי זית על כל פנים דאז יהי' רשאי לאכול רק החצי זית איסור אבל לא החצי זית היתר שנבלע בו החצי זית איסור כיון דחשוב כולו איסור מטעם היתר מצטרף לאיסור ואם כן ה"ל כזית איסור ונהי דאין לוקין עליו עכ"ז הרי כל משהו ומשהו שבו איסור וא"כ באכילת הכזית הזה הרי עובר על הרבה משהויין טפי מבאכילת החצי זית וה"ל ריבוי בשיעור האיסור וכמובן משא"כ אילו לא הייתי אומר דין המלא"ס אז הי' גם הכזית הזה נחשב רק חצי זית איסור כיון דאין ההיתר נהפך לאיסור וא"כ הי' מותר לאכול הכזית כמו החצי זית וכמובן וכן יש נפקותא זאת בכה"ג אם אנסוהו עכו"ם לאכול אחד מב' דברים אלו היינו או החצי זית או הכזית דהשתא דאיכא ילפותא דהמלא"ס אסור לאכול הכזית ומוכרח לאכול החצי זית וכנ"ל משא"כ לולי הילפותא הי' בידו לאכול איזה שירצה וז"פ:

ואולם בספרי נשוא עה"כ כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין איתא וז"ל בא הכתוב ללמדך שאם אכל כזית מכולם (כזית מצירוף ענבים וחרצנים וזג כו') לוקה את הארבעים ומכאן אתה דן לכל איסורים שבתורה ומה אם היוצא מן הגפן שאין איסורם איסור עולם כו' הרי הם מצטרפין זה עם זה בכזית שאר איסורים שבתורה שאיסורם איסור עולם כו' דין הוא שיצטרפו זע"ז בכזית עכ"ל והנה שם הדק"ל דלמאי נילף כו' דא"ל כתירוצינו הנ"ל כיון דשם איירי בצירוף ב' חצאי איסור וא"כ בלא"ה כל משהו ומשהו אסור מה"ת ואזדא נפקותא הנ"ל וכמובן:

ואמנם ע"ד הספרי י"ל עפמ"ש האחרונים ליישב קושית הר"ש הנ"ל עפ"י דברי הה"מ בה' מאכלות אסורות פ"ב ה"א דהיכא דאיכא כבר איסור עונשין מה"ד ע"ש ודחו זה דכאן הא האיסור דח"ש הוא רק בח"ש האיסור משא"כ המלקות הרי בא על כל הכזית יחד וגם על החצי זית היתר המצטרף וע"כ רק איסור שבאותו דבר עצמו הוא המועיל ללקות עליו מק"ו משא"כ כאן דחצי זית ההיתר הרי איסורו וגם המלקות שלו גם שניהם באין רק מק"ו וע"כ לא שייכא כאן סברת הה"מ הנ"ל [וכן כתבתי כסברת חילוק זה בפשיטות ג"כ בספרי לקח טוב כלל ב' ע"ש] ולפי"ז בהך דספרי הנ"ל דאיירי בצירוף ב' חצאי שיעור איסור א"כ שוב כל הכזית גופי' איסור גם זולת הק"ו וע"כ שפיר למידין עונש מלקות דידיה מק"ו:

ועי"ל בפשיטות דסתם ספרי ר"ש ור"ש הא ס"ל בסנהדרין (דף ע"ד ע"א) דעונשין מה"ד ואע"ג דמודה דאין מזהירין מה"ד ע' מכות (דף י"ז ע"ב) עכ"ז כאן איכא אזהרה גם זולת הק"ו כיון דח"ש אסור מה"ת והוא בכלל הלאו לדעת הרא"ם דכ"ש חשוב אכילה אלא דההלכה אפקה לח"ש מעונש וע"כ שפיר הלימוד רק לענין עונש לחוד וי"ל עוד באופן אחר ואין להאריך ואולם לכאורה הא ספרי הנ"ל בהכרח לא אתי אליבא דר"ש דהא ר"ש ס"ל דכ"ש למכות וא"כ צירוף למה לי ע' נזיר (דף ד' ע"א) ודוחק לומר דאתי אליבא דר"ש בחדא ופליג עלי' בחדא ובאתי רק להעיר:

ג) בחידושי בסוגי' דכל מילתא דא"ר ל"ת אעל"מ הערותי על דברי הספרי תצא עה"כ ושלחתה לנפשה אם היתה חולה ימתין לה עד שתבריא (נראה דדרש לנפשה בשעה שנפשה בה היינו בהיותה בבריאותה ע' נדה (דף ט' ע"א) איברי' מתפרקין ואין נפשה חוזרת עלי' עד כ"ד חודש הרי דחולי נקרא כאילו לא הי' בה הנפש] ק"ו לבנות ישראל שהן קדושות וטהורות (שלא ישלחנה ויגרשנה בשעת חולי') עכ"ל וק' דא"כ המגרש אשה בחולי' לא יחול הגט דנימא כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ ולא אישתמיט אדם מעולם לומר כן [וע' כתובות (דף נ"א ע"א) ובמפרשים שם וע' בהה"מ וכסף משנה ה' אישות פי"ד הי"ז עש"ה] והעירני תלמידי האברך החו"ב מהו' יוסף חיים דוד רייך נ"י די"ל דרק באיסור מפורש הוא דאמרי' דלא מהני משא"כ באיסור הנלמד מק"ו ע"כ דבריו ואולם בתמורה (דף ט' ע"א) איתא אביי אמר ק"ו הוא טוב ברע לקי טוב בטוב לכ"ש ורבא אמר אעמה"ד ואביי אמר לך הא לאו דינא הוא מי גרע טוב מרע עכ"ל הגמ' וא"כ לסברת אביי ה"נ לאו דינא הוא דמי גרע בת ישראל מיפ"ת ואמנם אביי לטעמי' הא ס"ל דכ"מ דא"ר כו' מהני ולרבא דס"ל לא מהני הא לדידי' שוב בכה"ג חשוב ק"ו ולא חשוב מפורש וא"כ ממ"נ לק"מ ולפי"ז יובנו פלוגתות אביי ורבא הנ"ל לטעמייהו וכמובן ובחידושי שם טיילתי עוד בזה ארוכות והעתקתי פה רק מה שנוגע לענין אעמה"ד:

ד) בתרגום יונתן תצא עה"כ לא יקח איש את אשת אבין ולא יגלה כנף אביו תירגם לא יסב גבר ית איתתא דאנים או דשרגיג (שפיתה) אבוי וכל דכן איתת אבוי ולא יגלי כנפא דגלי אבוי עכ"ל וצ"ע דלמאי מועיל הק"ו לאשת אביו הא אין מזהירין מה"ד ועוד דאשת אביו הא אינה צריכה לק"ו כלל שהרי היא מפורשת בפרשת עריות ויש בה חיוב מיתת ב"ד משא"כ באנוסת אביו יש רק לאו דכאן דלא יקח איש וגו' וי"ל כוונתו דיש ק"ו לאשת אב והא דכתיבא באשת אב אזהרה בהדיא היינו לאשמעינן באמת דאין מזהירין מה"ד וכעין אחותו בת אביו ובא אמו דכתיבא בה אזהרה רק כדי לאשמעי' דאין מזהירין מה"ד וכמבואר ביבמות (דף כ"ב ע"ב) ולפי"ז יש לנו מקור חדש להא דאין מזהירין מה"ד אליבא דיונתן בן עוזיאל [וע' יבמות (דף מ"ט ע"א) דס"ל לר' יהודה ור"ע נמי כיונתן הנ"ל דהאי לא יקח איש את אשת אביו באנוסת אביו הכתוב מדבר וא"כ לדידהו נמי אשת אביו נלמדת מק"ו מאיסור אנוסת אביו וכדברי היונתן הנ"ל ואעפ"כ כתיב בה אזהרה להדיא וא"כ יש גם לר' יהודה ור"ע לימוד זה להא דאין מזהירין מה"ד ואולם לדעת הרמב"ם בשרשיו לס' המצות דהיכא דהעונש מפורש מזהירין מה"ד אכתי תיקשי דל"ל אזהרה באשת אב ליכתוב העונש לחוד והאזהרה תיפוק בק"ו ובאתי רק להעיר]:

ואמנם י"ל עוד בכוונת יונתן דיש באשת אב איסור לאו מק"ו מאנוסה מלבד האיסור דאשת אב דהיא מיד כשקידשה ונעשית אשתו וכמבואר בסנהדרין (דף נ"ג כ"א) דאשת אב הוי בין מן האירוסין בין מן הנשואין דאח"כ כשבועל אותה אז היא נאסרת על בנו עוד מלאו דק"ו הנ"ל דמה בעולת אביו ע"י אונס נאסרת לבן כ"ש בעולת אביו שבעלה בהיותה אשתו וס"ל ליונתן דאחע"א א"נ משכחת לה בקידשה בביאה דחלו ב' האיסורין (דבעולת אביו ודאשת אביו) כאחת ויש נפקותא בזה לענין אם אנסו אשה להבעל או באיסור אשת אב היינו מבן בעלה או באיסור אם היינו מבנה דעונשן שוה סקילה וכמבואר בסנהדרין שם דהאשה היא בתעבור ואל תיהרג משום דקרקע עולם היא ע' תוס' יבמות (דף נ"ד ע"א) אזי יש לה לעבור על איסור הבן ולא על איסור האשת אב דחמור טפי דאית ביה תרי לאוי וכנ"ל וכדין חולה דמאכילין אותו הקל הקל וכמובן:

ועי"ל דכוונת יונתן אהיכא דקידשה האב בביאה דכל הבועל דעתו על גמר ביאה או כשפירש כן דכוונתו לקנותה רק בגמר ביאה ואחרי ההעראה פירש וחזר בו מן הקידושין דנאסרת לבן משום בעולת אביו דה"א דאנוסת אביו הוי דוקא כשבא עלי' אונס ומפתה דרך הפקירות משא"כ כשכיוון לקנותה בהביאה בגמר הביאה דאז הוי כל הביאה דרך אישות לא דרך הפקירות [ותדע דביאת פנוי' אסורה מה"ת להרמב"ם בל"ת דקדשה ופשוט לענ"ד דהאיסור גם בהעראה ככל ח"ל וכמו שהארכתי במ"א ועכ"ז במקדש אשה בביאה אמרי' בהדיא בקידושין (דף י' ע"א) דכל הבועל דעתו על גמר ביאה ולא חשיבא ההעראה איסור ביאת פנוי' אעפ"י שמקדשה רק בהגמר והיינו על כרחך משום דכשמכוון לקנותה בביאה זו אפי' בהגמר שוב אין הביאה דרך הפקירות גם לא ההעראה ולא חשוב קדישות וכמובן ובמ"א הארכתי ואכ"מ] לא דמי לאונס ומפתה ואינה נאסרת לכן אשמעי' היונתן דאדרבה ק"ו הוא דמה ביאת אונס מחברתה אליו ואוסרתה לבן מפאת ענין אשת אב כ"ש ביאת אישות ודו"ק ואמנם ל' יונתן דאמר וכל דכן איתת אבוי מוכח דאיירי באשת אב ממש לא בכיוון לקנותה בגמר ביאה ופירש בהעראה דאז הרי אינה אשת אב ואולם י"ל לפי פירושינו זה דאיירי שפיר גם כשגמר ביאתו והנפקותא דכיון דנאסרה כבר לבן בהעראה משום בעולת אביו אזי בהגמר שוב אין איסור אשת אב חל עליו ויופטר ממיתה אם יבוא עלי' ואע"ג דהוי איסור מוסיף וחמור עכ"ז י"ל דיונתן לגמרי ס"ל דאאחע"א ואפי' במוסיף וחמור וכר"ש ע' תוס' כריתות (דף כ"ג ע"א) ד"ה ומי:

עוד נראה כוונת יונתן כעין תוס' יבמות (דף ג' ע"א) דכתבו דחייב על בת אשתו אפי' בנכנסה לחופה ולא נבעלה דאין סברא דתלוי בביאה מדלא מחייב על בת אנוסתו עכ"ל עש"ה וא"כ גם כאן י"ל כעין זה דכוונת דברי היונתן לסלק אפשריות הטעות דאפשר לטעות ולחשוב דכיון דחזינן דאסר קרא אנוסת אביו א"כ נראה דבביאה תליא מילתא וע"כ גם אשת אב דאסר רחמנא היינו רק בעולת אביו אלא דבעולה באישות חמורה טפי והיא בסקילה משא"כ ארוסת אביו לא מיתסרא [היינו לאחר מיתה דמחיים תיפוק ליה משום אשת איש] דאין סברא לומר דכל אחד משניהם גורם האיסור הביאה או הקידושין לכן אשמעי' היונתן דאין הדבר כן רק דבאמת שניהם גורמים האיסור דמה אם אנוסת אביו נאסרת לבן מפאת הביאה לבד ואעפ"י שאינה אשתו כ"ש שיש לה להאסר לבן ע"י היותה אשת אביו ואעפ"י שאינה בעולתו וכגון מן האירוסין לחוד וא"כ כיון דאזהרה הכתובה באשת אב הוא גם באירוסין א"כ גם עונש הכתוב באשת אב הכוונה ממילא גם מן האירוסין וכמובן:

עוד נראה כוונת יונתן והוא העיקר דכיון דאנוסת אביו דנלמד ממקרא זה דלא יקח איש את אשת אביו הוא מסמיכות מעילוי' דקרא דכתיב לפניו כי ימצא איש נערה בתולה וגו' ותפשה וגו' ונתן האיש השוכב עמה וגו' וסמיך ליה לא יקח איש את אשת אביו ודרשי' סמוכים דבאנוסת אביו הכתוב מדבר וכמבואר ביבמות (דף ד' א') אליבא דר' יהודה וע"כ ס"ל גם ליונתן הדרש הנ"ל אלא דס"ל בשינוי מן הגמ' דבגמ' שם מוכח דהאי לא יקח איש את אשת אביו קאי אאשת אביו ממש ורק סיפא דקרא ולא יגלה כנף אביו קאי אכנף שראה אביו היינו אנוסת אביו וילפי' זה מסמוכים דלא יגלה לפרשת אנוסה דקודם זה ורבנן שם באמת פליגי אדרשא דר' יהודה הנ"ל משום דלא יקח איש את אשת אביו מפסיק בין פרשת אנוסה דלקמי' ללא יגלה דבתרי' ולא חשיב סמוכים ע"ש ואולם יונתן נראה דסבור דהאי לא יקח גופיה קאי אאנוסת אביו מדרשא דסמוכים וגם קאי אאשת אביו כפשוטו של מקרא והרי זה כאילו אמר קרא לא יקח איש אשה המתייחסת לאביו ייחוס דכתובים הקודמים היינו אנוסת אביו וגם לא יקח את אשת אביו ומפני שלשון זה מוקשה הוא דאם אנוסת אביו אסורה לו כ"ש אשת אביו לכן קמפרש יונתן דקרא זו ואצ"ל זו קאמר וה"ק לא יקח אנוסת אביו וכל דכן אשת אביו א"נ דיונתן עצמו הואיל ורצה לכלול בתרגומו דרשא דקרא דקאי אאנוסת אביו וגם פשוטו של מקרא דקאי אאשת אביו והוצרך איפוא להזכיר אנוסה תחלה לפי שהיא המכוונת תחלה בכתוב כיון דמסמוכים ילפי' לה ואנוסה הוזכרה כבר בכתובים הקודמים לזה והוי כאילו אמר קרא לא יקח אנוסת אביו הכתובה למעלה וגם לא אשת אביו וכנ"ל ע"כ כיון דהוכרח יונתן להזכיר אנוסת אביו ואשת אביו ולהזכיר אנוסה תחלה ע"כ הוכרח ממילא להזכיר אשת אביו בלשון ק"ו דאל"כ הי' הלשון מוקשה כיון דבאמת ק"ו הדברים ולא היה יכול לכתוב לא יסב גבר ית איתתא דאניס או דשרגיג אבוי ולא איתת אבוי וכמובן ובאתי רק להעיר:

ה) הרא"ם פ' משפטים פרשה כ"א פסוק כ' הקשה כיון דהריגת עבד יצא מן הכלל לידון בדבר החדש בדין יום או יומים א"כ למ"ד דדבר היצא לידון בדבר החדש כללו נמי לא גמר מיניה איך ילפי' בסנהדרין (דף נ"ב ע"ב) דכל רציחה הוא בסייף מדכתיב נקום ינקם וכתיב במקום אחר חרב נוקמת נקם ברית הא האי נקום ינקם בעבד כתיב והרי לא גמרי' כללו מיניה ובגור אריה שם כ' וז"ל ואין זה קושיא דיליף דלא גרע בר חורין מעבד וכיון דעבד מיתתו בסייף כ"ש בן חורין והא ליכא למימר דב"ח נידון ביותר חמור זה אינו דכיון דכתוב סתם מיתה ברוצח א"כ הי' דינו בחנק שהוא קל ויליף מעבד דדינו בסייף שהוא יותר חמור אבל יותר מסייף אי אפשר כו' אבל אי קשיא הא קשיא הא אעמה"ד ואיך נילף ב"ח מעבד מק"ו דמיתתו בסייף ונראה דכה"ג דכתב מיתה סתמא בקרא ולא ידעינן איזה מיתה שפיר ילפי' בק"ו דלא הוי רק גילוי מילתא בעלמא כו' עכ"ל:

והנה לטעם המהרש"א בסנהדרין בהא דאעמה"ד דכיון דהלמד חמור ממלמד שמא אינו מתכפר בעונש המלמד וצריך עונש החמור יותר תתיישב קושית הג"א הנ"ל בפשיטות דכאן לולי הק"ו הרי היה דין הורג ב"ח בחנק כיון דכתיב ביה מיתה סתם ומיתה סתם הרי הוא חנק וא"כ אם לא תדון הק"ו הרי יהיה דין הלמד בפועל קל מן המלמד וא"כ אין לך לחוש דשמא אינו מתכפר בעונש המלמד דהא אדרבה אם לא תדון הק"ו הרי יהיה עונש הלמד בפועל קל יותר מעונש המלמד ודו"ק:

ואולם לטעמא דחשש פירכא שפיר קשיא קושית הג"א הנ"ל ואפי' לפי מאי דכתיבנא בלקח טוב כלל ב' דחשש פירכא הוא רק מיעוט וע"כ רק במיתה הוא דאעמה"ד משום דאין הולכין בפ"נ אחה"ר ומלקות נמי גמר ממיתה בג"ש דרשע רשע עש"ה שהארכתי עכ"ז בנידון הג"א הנ"ל נמי הא ממיתה למיתה לא אזלינן בתר רובא וכתוס' זבחים (דף ע"א ע"א) וא"א לחייב סייף מה"ד ולפמ"ש באתוון דאורייתא כלל ג' בהבנת תוס' זבחים הנ"ל לא קשה מידי:

והנה אי נימא דהא דאעמה"ד מדה מסורה כך י"ל עוד ביישוב קושית הגור ארי' הנ"ל דממיתה למיתה לא חשיב עונש ואינו בכלל עונשין דרק מיתה הוא דאיקרי עונש וכן מלקות דלפעמים מת תחת ידו ומה"ט ס"ל לר' ישמעאל דמלקות במקום מיתה עומדת ע' תוס' סנהדרין (דף י' ע"א) ד"ה מלקות וע' כללי נ"ז ונ"ח שהבאתי ספרי שופטים דמוכח מיניה דמלקות נמי לא מיקרי עונשים ומיתה לחודה הוא דאיקרי עונשים עש"ה ועכ"פ ממיתה למיתה דבלא"ה הוא מת אלא דמיתת סייף צערו מרובה ממיתת חנק א"כ י"ל דהצער גרידא אינו בכלל עונשים ולא קאי עלי' המדה ושפיר ילפי' לי' מה"ד ובאתי רק להעיר:

וע"ע סנהדרין (דף פ"ד ע"ב) מכה אביו ואמו מנ"ל דכתיב מכה ף אביו ואמו מות יומת וכל מיתה האמורה סתם אינה אלא חנק אימא עד דקטיל לי' מיקטל ס"ד קטל חד בסייף ואביו בחנק עכ"ל הגמ' וקשה ג"כ דאעמה"ד והוא לגמרי ממש דוגמת הך דג"א הנ"ל דאמרי' ס"ד קטל עבד בסייף וב"ח בחנק וצ"ל דכל כה"ג עונשין מה"ד וא"כ ליכא לאוקמא קרא דמכה אביו אהורגו דא"כ הוא בסייף כמו שמחייב הק"ו וקרא ל"ל הרי הוא בכלל אחר ועל כרחך ההכרח לאוקומי' אמכה לא אהורג ואע"ג דלגבי מכה יומצא מיתה לגמרי ע"י הק"ו הנ"ל מה שזולת הק"ו היה פטור לגמרי ממיתה עכ"ז זהו רק בהסתבבות ואין בא גוף הק"ו לחייב מיתה לגמרי וע"כ בכה"ג שפיר עמה"ד ועמ"ש בזה בכלל ס"א והנה מכאן ראיה דבהסתבבות עמה"ד ובאתי רק להעיר:

ו) בספרי ראה עה"כ ולא תאכל הנפש עם הבשר וז"ל ולא תאכל וגו' זה אמ"ה והלא דין הוא ומה בב"ח שמותר לב"נ אסור לישראל אבר מן החי שאסור לב"נ אינו דין שיהא אסור לישראל כו' יפת תואר כו' תוכיח כו' ת"ל לא תאכל כו' עכ"ל וק' דאיך נוכל למילף אמ"ה בק"ו מעכו"ם הא אעמה"ד ולדעת הה"מ דהיכא דיש כבר איסור עשה עונשין מן הדין ניחא דכאן יש ג"כ בלא"ה עשה דשאינה זבוחה ויהיה מכאן ראיה דסברת הה"מ הנ"ל שייכא נמי היכא דאיסור הנלמד מק"ו איננו מכח אותו השם אשר הוא האיסור עשה ע' מה שדנתי בזה בלקח טוב כלל ב' בארוכה דהא כאן האיסור הנלמד מק"ו הוא מפאת החיות דייקא והיותו אמ"ה ואילו האיסור עשה דכבר הוא מפאת העדר הזביחה ואפי' מתה נמי אסורה מכח זה והמה איפוא ב' שמות שונים לגמרי ואמנם לפי מה שנסתפק הפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה בשורש הב' לומר דבעוף ליכא עשה דשאינה זבוחה ע"ש אם כן הא איכא נפקותא לעוף ואכתי מאי פריך והלא דין הוא כו' ואמנם בתוס' חולין (ד' ק"כ ע"א) ד"ה מה להנך מבואר להדיא דאיכא איסור עשה דאינה זבוחה גם בעוף עיין שם וכן מסיק הפרי מגדים שם להלכה עיין שם ואמנם אכתי איכא נפקותא לטמאים דלית בהו עשה דשאינה זבוחה ודאי דוזבחת מבקרך וצאנך כתיב וטמאים לא שייך בהו זביחה כלל ואין שחיטתם מטהרתם וע' חולין (דף ע"ב ע"ב) במשנה ואולם הא תו בלא"ה אסירי משום טמאים ואכתי שפיר למידין גם איסור אמ"ה מה"ד ואע"ג דטומאה ואמ"ה הם ב' שמות שונים לגמרי הא קיימינן בסברא דאפי' אם האיסור דכבר הוא משם אחר ג"כ עמה"ד:

ועי"ל דהך דספרי אתי למ"ד דאמ"ה אינו נוהג בטמאים וכן י"ל גם אעוף אם נאמר דליכא עשה דשאינה זבוחה בעוף די"ל דאתי אליבא דר"מ דלית לי' גם איסור אמ"ה בעוף ע' חולין (דף ק"ב ע"א) ואמנם עדיין יוקשה דאמ"ה אסור כזית בשר גידים ועצמות וא"כ אגידים ועצמות הא ליכא איסור אינו זבוח וטומאה והדק"ל דשפיר איצטריך קרא דאע"ג דח"ש ג"כ אסור מה"ת עכ"ז איסור אשר בבשר כבר אין מועיל לשיהי' נלקה אגידים ועצמות וכמ"ש באות ב' וצ"ל דאע"ג דהספרי אמר לי' במתכונת קולא וחומרא עכ"ז אין כוונתו לק"ו דמתכונת קולא וחומרא רק כוונתו אק"ו גרידא דא"א שיהי' לעכו"ם חומר מישראל ומי איכא מידי כו' וס"ל כמ"ד בסנהדרין (דף ע"ו ע"א) דכל כי האי ק"ו רק גילוי מילתא בעלמא הוא ולא חשיב עונש מה"ד ע"ש דאיירי בק"ו דמה בת בתו ענש על בתו לכ"ש והוא דומה להך דספרי הנ"ל וע"ע ביבמות (דף ס"ח ע"ב) דמייתי ג"כ ק"ו מתכונת קולא וחומרא ואפ"ה אמר עלי' דגילוי מילתא בעלמא הוא וא"כ יוכל להיות דגם הך דספרי חשיב לי' גילוי מילתא בעלמא וע' אות הקדום דהבאתי גור ארי' עה"ת דק"ו דמי גרע ב"ח מעבד חשוב לי' ק"ו ואעמה"ד וא"כ לכאורה גם הך דספרי לפי מאי דפרישנא דהק"ו הוא מי גרע ישראל מעכו"ם ג"כ ראוי שיוחשב ק"ו ואעמה"ד:

וע"ע תמורה (דף ט' ע"א) דפליגי אביי ורבא אי חשוב דין ק"ו דמי גרע טוב מרע ולרבא חשוב דין ואמרי' בי' אעמה"ד והוא דומה להך דכאן וע' לעיל אות ג' וע"ע בספרי שם אקרא דלא תאכלנו דאמר לרבות בב"ח והלא דין הוא ומה נבילה שאין חייבים על בישולה חייבים על אכילתה בב"ח שחייבים על בישולה א"ד כו' וק' ג"כ הא אעמה"ד ושם וודאי הכוונה פשוטה דאין זה חשוב דין דכיון דבישול אסור דהוא רק הכשר האכילה כ"ש אכילה גופא שתהא אסורה וכמבואר ברמב"ם ה' טומאת מת (פ"א ה"ב) דזה טעם איסור אכילת בב"ח באמת ולא חשיב דין ע"ש דמדמי לי' להך דבת הבת דסנהדרין הנ"ל וא"כ נראה פשוט דגם הספרי הקדום לזה כוונתו כן דגילוי מילתא בעלמא הוא דמי גרע ישראל מעכו"ם ובאתי רק להעיר:

ודע דדעת הרמב"ם הנ"ל דאיסור אכילת בב"ח נלמד מק"ו מבישול וכ"כ עוד בה' מאכלות אסורות פ"ט ה"ב וע"ש בנושאי כליו שהראו מקור בויקרא רבה ותמהתי שלא הביאו שכן הוא ג"כ בתרגום יונתן על גוף המקרא בדברים י"ד פסוק כ"א ע"ש דתירגם לא תבשל גדי בחלב אמו לית אתון רשאין למיבשלא כל דכן למוכול בשר בחלב תרויהון מערבין כחדא עכ"ל וע' לעיל אות ד' דדנתי לומר דיונתן יליף אין מזהירין מה"ד מהא דאיצטריך אזהרה לאשת אב אע"ג דאנוסת אביו נמי אסורה בלאו (דיונתן ס"ל כר' יהודה דאוסר אנוסת אביו ע"ש) וא"כ יש ק"ו מה אנוסת אביו אסורה אשת אביו לכ"ש עש"ה ולפי"ז גם ע"י ק"ו שאיננו במתכונת קולא וחומרא רק סברא גרידא דמה אנוסה כ"ש נשואה ג"כ אין מזהירין מה"ד וא"כ תיקשי קצת מבב"ח דאמאי מהני הק"ו לאזהרה הא לענין אזהרה גם ק"ו כזה חשוב דין וי"ל דק"ו דמי גרע אכילה מבישול עדיף טפי מק"ו דמי גרע נשואה מאנוסה כיון דהבישול עצמו הוא רק הכשר האכילה וכן ק"ו דבת מבת הבת (דמדמי לי' הרמב"ם לבב"ח והוא מויק"ר וכנ"ל) ג"כ עדיף טפי כיון דקורבת בת בת הוא רק מכח הבת וע"כ אע"ג דבב"ח ובת הבת חשובי גילוי מילתא בעלמא עכ"ז בהך דנשואה וארוסה שפיר חשיב ק"ו וז"פ ובאתי רק להעיר:

ז) ע' רא"ם וגור ארי' דברים פרשה י"ב פסוק י"ז דהקשו דל"ל לאו לאוכל ביכורים חוץ לחומה ת"ל בק"ו ממע"ש דמותר לזרים והאוכלו חוץ לחומה בלאו ביכורים דאסורים לזרים לכ"ש ותירצו דאין מזהירין מה"ד עש"ה וצ"ע שלא הביאו גמ' מכות (דף י"ז ע"א וב') דמפורש שם כן ע"ש דאמר ותרומת ידך אלו ביכורים אר"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם לאוכל ביכורים חוץ לחומה ק"ו ממעשר הקל ומה מעשר הקל אוכלן חוץ לחומה לוקה כו' ושם ב' אמר רבא דילידא אמי כר"ש תלד כו' ואע"ג דאית לי' פירכא מאי חומרא דביכורים ממעשר שכן אסורים לזרים אדרבה מעשר חמור שכן אסור לאונן כו' וכי מזהירין מה"ד (אדר"ש פריך דאמר ק"ו ממעשר כו') הא אפי' למ"ד עונשין מה"ד אין מזהירין מה"ד (ומשני) איסורא בעלמא כו' עכ"ל הגמ' ואולי גם כוונתם ז"ל אל הגמ' מכות הנ"ל אעפ"י שלא הביאוה ומה שלא הביאו פירכא דרבא דמה למעשר שכן אסור לאונן ועש"ה בג"א דכ' פירכא אחרת על הק"ו ולא כ' זאת י"ל בפשיטות דרק אליבא דר"ש לטעמי' הוא דפריך רבא האי פירכא דאיהו ס"ל ביבמות (דף ע"ג ע"א) דביכורים מותרין לאונן משא"כ לרבנן דס"ל שם דביכורים נמי אסורין לאונן א"כ ליכא הא פירכא כלל וז"פ:

ח) ברא"ם דברים פרשה י"ט פסוק י"ט כאשר זמם ולא כאשר עשה כו' ואעפ"י שק"ו הוא אעמה"ד והרמב"ן ז"ל רצה לתת טעם בזה והכניס עצמו בכמה דוחקים ולא ידעתי מי הכניסו לזה שא"כ צריך לתת טעם בכל מקום שאמרו אעמה"ד ואין מזהירין מה"ד ושמא י"ל שבשאר המקומות שאמרו אעמה"ד ואין מזהירין מה"ד חזרו ונכתבו בפירוש ולא למדו אותו מהק"ו ואין בכך כלום אבל פה שלא נכתב להרוג את ההורגין אלא מדין ק"ו בלבד ואמרו אעמה"ד ונשארו פטורין הוא התימה הגדול וצריך לתת בהן טעם בלי ספק עכ"ל הנה העיר ז"ל על דבר גדול דלא מצינו אעמה"ד שיהי' פטור בפועל מטעמא דאעמה"ד מלבד הך דכאשר עשה וזולת זה כל אין מזהירין מה"ד ואעמה"ד דעלמא הם אותם שנכתבו בפירוש מפאת דמק"ו אין ללמוד מטעמא דאין מזהירין כו' ועכ"פ בפועל אינם פטורים רק חייבים וע' ירושלמי ע"ז (פ"ה הי"ב) דשוחט חב"ע פטור ממכות וכרת מטעמא דאעמה"ד ואולם שם איירי בלימוד של מה מצינו והרא"ם הנ"ל כיוון רק לדין ק"ו דהפטור בו הוא נגד הסברא דכיון דהלמד בק"ו הרי הוא עוד עדיף ממלמד וע"כ הוא נגד הסברא שיוגרע עוד ממנו ויופטר מעונש ובאתי רק להעיר:

וע"ע בסנהדרין (דף ע"ד ע"א) תני' רשב"י אומר העובד עכו"ם ניתן להצילו בנפשו מק"ו ומה פגם הדיוט (רודף אחר נערה מאורסה כו') ניתן להצילו בנפשו פגם גבוה לכ"ש וכי עונשין מה"ד קא סבר עונשין מה"ד עכ"ל הגמ' וא"כ מדפליגי רבנן עלי' דר"ש וסברי דעובד עכו"ם לא ניתן להצילו בנפשו וע"כ היינו מטעמא דאעמה"ד א"כ הרי יש כאן פטור בפוענ מטעמא דאעמה"ד ואמנם אין זה קושיא די"ל דהא דפליגי רבנן ארשב"י היינו משום דלית להו גוף ק"ו דרשב"י והטעם י"ל כמו שמצינו במדרש שהקב"ה חס על כבודן של צדיקים יותר מכבודו וע"כ גם כאן י"ל דחס המקום ית' על כבודן של בריות יותר מכבודו ולא שייך ק"ו דמה פגם הדיוט כו' ועוד דפגם הדיוט הא אית בי' תרתי פגם הדיוט ופגם גבוה דמלבד מה שפוגם את הנערה המאורסה הנה גוף החטא החמור שחוטא הוא פגם גבוה כביכול ואילו עובד עכו"ם הוא פגם גבוה לבד ולא פגם הדיוט וע"כ שפיר יתכן שיהי' פגם הדיוט חמור כיון דאית בי' תרתי וע' רש"י סנהדרין (דף כ"ז ע"א) ד"ה אביי כר"מ דעבירה שב"א לחבירו חמור מעבירה שבינו למקום ית' דעבירה שב"א לחבירו אית בי' תרתי דכיון דרחמנא אסרי' א"כ הרי הוא עבירה שבינו לבין המקום ית' ג"כ עש"ה שמתבאר מדבריו כן וכן הוא בכמה דוכתי דעבירה שב"א לחבירו חמור מעבירה שבינו לבין המקום ית' וע"כ לא שייך ק"ו ומה פגם הדיוט כו' והש"ס פריך רק דלר"ש נמי דס"ל להאי ק"ו עכ"ז הא אעמה"ד ומשני דס"ל נמי דעמה"ד אבל רבנן דפליגי אר"ש שפיר י"ל דלית להו גוף הק"ו ואין פלוגתתם מטעמא דאעמה"ד כלל:

ודע דמסופק אני אי נימא דטעמא דרבנן דפליגי אר"ש הנ"ל הוא מטעמא דאעמה"ד באמת א"כ לדעות הסוברים דהא דאעמה"ד הוא מטעמא דחשש פירכא א"כ היכא דעבר אדם והציל את העובד עכו"ם בנפשו אי מתחייב מיתה היכא דהתרו בו או אם הוא חבר למ"ד דחבר א"צ התראה או לא ולכאורה ראוי שיהי' פטור דלענין חיובא דידי' יש לנו להסתפק להיפוך דשמא הק"ו טוב וכדין עשה ואינו מחויב מיתה וא"א להורגו מספק וק"ו הדברים דמה אם אנו פוטרין את העובד עכו"ם ואומרים דלא ניתן להצילו בנפשו מחשש שמא יש פירכא על הק"ו ואעפ"י שאין אנו יודעין עליו שום פירכא א"כ כ"ש שיש לנו לחוש לצד הק"ו לפטור את המצילו בנפשו כיון שצד הק"ו אדרבה הוא טוב לפנינו ואין אנו מוציאין בו כעת שום פירכא וכמו כן יש להסתפק בכל אעמה"ד היכא דעברו ב"ד וענשוהו אי חייבין או לא וכמובן:

והנה לפמ"ש בכלל נ"ה דהא דספק נפשות להקל לפירש"י דהוא משום ושפטו העדה והצילו העדה איננו ספק פטור אלא וודאי פטור עש"ה וכן מבואר במכתב הרב הגאון ר' מרדכי מלבוב ז"ל שבסוף ספר ברוך טעם עש"ה שכ' דיש נפקותא בזה לענין קלב"מ דאם הוא וודאי פטור אינו פוטר ממון משא"כ אילו הי' ספק פטור אזי לענין ממון הייתי אומר להיפוך דהממע"ה ויישב בזה דברי רש"י ורשב"ם דפירשו דס"נ להקל מטעם ושפטו וגו' והקשו התוס' בב"ב (דף נ' ע"ב) דל"ל לקרא דושפטו וגו' תיפוק לי' דאפי' ממון אין מוציאין מספק וע"ז תי' דמסברא בעלמא הי' רק ספק פטור דא"א להרוג אדם מספק והי' פוטר ממון משא"כ מקרא דוהצילו וגו' הוא וודאי פטור ואינו פוטר ממון עכת"ד עש"ה וכמו כן כתבנו בענינו בכלל נ"ה הנ"ל דיש נפקותא לענין מיתת שור בספק עש"ה מילתא בטעמא:

והנה לסברא הנ"ל דס"נ הוא וודאי פטור מפאת ושפטו וגו' א"כ כיון דאעמה"ד משום ספק חשש פירכא א"כ הוא ג"כ וודאי פטור מפאת ושפטו וגו' ושוב ההורגו מחויב בודאי כיון דהוא פטור מטעם וודאי ודו"ק. ולפי"ז יש עוד נפקותא בפי' רש"י ורשב"ם הנ"ל דפירשו טעם דס"נ להקל משום ושפטו וגו' והיינו דיש נפקותא להיכא דעברו ב"ד והרגו את המחויב מיתה מספק דאם הפטור מסברא בעלמא דאפי' ממון אין מוציאין מספק וכקושית התוס' א"כ בעברו והרגוהו שפיר הב"ד פטורין דא"א נמי להרוג את הב"ד מספק וכמו בספק ממון למ"ד דתקפו אין מוציאין והיינו משום דעתה להיפוך א"א להוציא מיד השני מספק משא"כ מפאת ושפטו וגו' הוא וודאי פטור ושפיר חייבין אם עברו והרגוהו ודו"ק ונכון בס"ד:

ואולם לענין מלקות יש להסתפק עדיין לפי מה שצידדו התוס' בב"ק (דף פ"ו ע"ב) ד"ה חייבי דבמלקות לא שייך כל כך חיוב דושפטו וגו' ע"ש וא"כ הא דאעמה"ד במכות שוב איננו וודאי פטור רק ספק פטור וכן הא דספק מלקות להקל הוא ג"כ רק ספק פטור וא"כ היכא דעברו ב"ד והלקוהו יש להסתפק עדיין אי חייבין או לא ואע"ג דמלקות ילפי' ממיתה בג"ש דרשע רשע עכ"ז הרי כתבו התוס' סנהדרין (דף ל"ג ע"ב) ד"ה אתיא דזהו רק במה שנוגע לגוף המלקות אבל לא במה שנוגע לענין אחר כגון פטור ממון שעמו עש"ה וא"כ כאן נמי דליכא נפקותא לענין גוף המלקות של הנלקה רק לענין פטור ממון וכדברי הגאון ר' מרדכי ז"ל הנ"ל או לענין חיוב הב"ד אם עברו והלקוהו וכדברינו הנ"ל אבל לענין עצם המלקות הא אין נפקותא א"כ י"ל דלענין זה לא ילפי' מלקות ממיתה ואולם הא בורכא דתוס' דסנהדרין הנ"ל כתבו רק דלענין שמלקות יפטור ממון אין ללמדו ממיתה כיון שאין הלימוד לענין גוף המלקות רק לענין ממון שעמו ורק עצם המלקות הוא דאיתקש למיתה אבל לא דברים שעמו משא"כ כאן הרי הלימוד הוא לענין עצם המלקות שפיר דילפי' דכי היכי דפטור ממיתה בוודאי מספק ה"נ] פטור במלקות בוודאי מספק אלא דהנפקותא המסתבבת מלימוד זה הוא רק לענין ממון או לענין הב"ד שעברו והלקוהו אבל גוף הלימוד הרי הוא לענין עצם המלקות אם הוא וודאי פטור מן המלקות או לא ושפיר למידין לענין זה מלקות ממיתה וז"פ:

והנה ראיתי עוד בספרי תצא עה"כ והצדיקו את הצדיק וז"ל ר' שמעון אומר צדקהו כדי שלא ילקה עכ"ל ועש"ה במפרשים מה שפירשו בזה ולענ"ד הפירוש פשוט דהוא כענין ושפטו העדה והצילו העדה דכתיב בד"נ דכמו דשם הכוונה שחייבין הב"ד לחפש בזכות הנידון כל האפשר שלא יהרג כן כאן הכוונה שמחויבין לצדק את הנידון ולחפש בזכותו ככל האפשר שלא ילקה ולפי"ז יש גם במלקות חיוב הצלה מוהצדיקו לר"ש כמו בד"נ ממש דיש חיוב זה מושפטו וא"כ גם בספק מכות יש וודאי פטור ממקרא הנ"ל וביותר יתכן זה לפמ"ש ז"ל דספק ממון עניים הוא וודאי חיוב מכח עני ורש הצדיקו דדרשי' צדק משלך ותן לו וע"כ לא מהני רוב וכמבואר במרדכי חולין פ' הזרוע דנגד וודאי לא מהני רובא א"כ ה"נ הוי ספק מלקות וודאי פטור מדרשא דוהצדיקו וגו' לר"ש דדרשי' צדקהו כדי שלא ילקה דהוא דומה לדרשא דעני ורש הצדיקו וכמובן ובאתי רק להעיר:

.

ועיין לקח טוב כלל ב' דכתבתי ג"כ דכל עיקר הך דינא דאין עונשין מה"ד הוא משום ושפטו העדה וגו' עפ"י גמ' ע"ז (דף מ"ו ע"א) עש"ה מילתא בטעמא ודנתי שם בזה מה טעם אעמה"ד במכות אי נימא דבמלקות ליכא חיוב ושפטו וגו' ועמ"ש בזה עוד בקונטרס ע' פנים לתורה אות ס"ה והנה נתחדש לנו פה בזה בעזה"י דלר"ש יש גם במלקות חיוב הצלה כמו במיתה ויש לפלפל בזה הרבה מאוד ופה באתי רק להעיר:

ט) בס' קהלת יעקב אות א' כלל י' הקשה בהא דאמרי' במנחות (דף כ"ז ע"ב) ליכתוב רחמנא מבית לפרוכת ולא בעי אל פני הכפורת ואנא אמינא מבית לפרוכת במיתה (ביד"ש) אל פני הכפורת מיבעי' כו' והקשה דהא אעמה"ד ובא שם להוכיח מזה דמיתה ביד"ש עונשין מה"ד עש"ה ולכאורה הרי באותה סוגיא עצמה שם אמר ג"כ דרבנן לית להו דר' יהודה דס"ל שם דהנכנס להיכל כולו בארבעים וכן הנכנס בקדשי הקדשים מבית לפרוכת בארבעים והנכנס בקדשי הקדשים אל פני הכפורת (עד לפני הארון) במיתה משום דאם כן ליכתוב רחמנא אל הקודש (היכל) ואל פני הכפורת ולא בעי מבית לפרוכת ואנא אמינא היכל מחייב (מ') מבית לפרוכת מיבעי' כו' הרי דגם במכות אמר בגמ' סברא זאת ובמלקות וודאי הא אין עונשין מה"ד וע"ש בפירש"י במנחות שם דפי' אהא דהיכל מיחייב מבית לפרוכת מיבעי' וז"ל הא היכל בכלל מבית לפרוכת דלא נכנס לשם אלא דרך היכל ומשעת ביאת היכל קם לי' במלקות עכ"ל וה"נ פי' אהך דמבית לפרוכת מיחייש אל פני הכפורת מיבעי' וז"ל הא בשעה שנכנס מבית לפרוכת כבר איחייב מיתה עכ"ל וא"כ לפירש"י הנ"ל הא לא שייך כאן כלל הא דאעמה"ד שהרי אין כוונת הגמ' לק"ו כלל רק הכוונה דהא כבר איחייב בהיותו בהיכל ובהיותו מבית לפרוכת וצ"ל דכוונת הקהלת יעקב אהא דמשני בגמ' שם אהך קושי' דמבית לפרוכת מיחייב אל פני הכפורת מיבעי' ומשני דאיצטריך קרא למעוטי דרך משופש (משובש כגון שחתר החומה דלפני ולפנים ולא נכנס דרך ההיכל ולא הי' מבית לפרוכת תחלה רק נכנס מיד אל פני הכפורת) וא"כ מבואר דלפי האמת איצטריך קרא למעוטי דרך משופש דבכה"ג לא הי' תחלה מבית לפרוכת ואי איתא ל"ל קרא ומאי ה"א שיתחייב הא נהי דקדושת פני הכפורת עדיפא ממבית לפרוכת ויש ללמוד פני הכפורת בק"ו ממבית לפרוכת עכ"ז בק"ו הא ליכא למילף חיוב מיתה ביד"ש משום דאעמה"ד וע"כ דמיתה ביד"ש עונשין שפיר מה"ד וז"פ:

והנה בס' קהלת יעקב שם כ' על הראי' הזאת דשמא י"ל דגילוי מילתא בעלמא הוא עכ"ל וכוונתו נראה דקדושה יתירה דפני הכפורת נכללת בה גם ערך קדושת מבית לפרוכת שהרי שניהם בקדשי קדשים וא"כ הרי יש גם בפני הכפורת קדושת מבית לפרוכת אלא דיש בה עוד קדושה נוספת וע"כ שפיר הוא רק גילוי מילתא בעלמא ולא חשוב עונש מה"ד ודו"ק:

והנה מצאתי עוד יותר מזה דלא שייך בתוספת קדושה במחיצה פנימית יותר דמקדש סברא דאעמה"ד ואפי' אם הם ב' מחיצות לגמרי ואינם במקום אחד כהך דמבית לפרוכת ואל פני הכפורת דשניהם בקדשי קדשים והוא ברא"ם עה"ת דברים פרשה כ"ג פסוק י"א דאחרי אשר כתב שם דמדחייבה תורה ל"ת על טמא הנכנס למחנה לוי' כ"ש נכנס למחנה שכינה כ' וז"ל וליכא למימר הכא אין מזהירין מה"ד דמחנה שכינה ומחנה לוי' תרוייהו משום קדושתה של שכינה הוא וכחד מחנה חשיבי להו והא דאמרי' אין מזהירין מה"ד אינו אלא כמו ק"ו דבתו מבת בתו שהן גופות מתחלפות וכיוצא בו אבל ק"ו דמחנה שכינה ממחנה לוי' הוי דומי' דנוגע בקצהו אפי' בקצהו ק"ו בגוף ההר עצמו שהקצה וגוף ההר תרוייהו חד גופא הוי וקדושתה של שכינה שורה על ההר כולו עכ"ל ז"ל:

ואולם יש לתמוה עליו הפלא ופלא מספרי ריש נשא עה"כ וישלחו מן המחנה וז"ל ק"ו אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל (מחנה לוי' שהם נושאי הארון) ק"ו ממחנה שכינה חמור אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וישלחו מן המחנה ללמדך שאעמה"ד עכ"ל וה"ז לגמרי היפוך דברי הרא"ם הנ"ל וצע"ג וגם קשה עליו מספרי חקת הובא לקמן (אות י"ח) דאמר דלימוד ביאת כולו מק"ו מביאת מקצת חשיב עונש מה"ד והא התם נמי לאו תרי גופי נינהו רק דאמרי' דאם מקצת אותו הגוף נטמא בביאה ביאת כל אותו הגוף לכ"ש ומאי דהביא ז"ל מהשמרו לכם וגו' ונגוע בקצהו הנה לפי מה שנסתפקו ז"ל לומר דבב"נ עמה"ד א"כ אי נימא דקודם מ"ת לא יצאו ישראל מכלל ב"נ י"ל דכיון דלאו זה עוד קודם מ"ת נאמר שפיר היו עונשין בו מה"ד ועי"ל דלא שייך שם אעמה"ד כיון דלפני עלותו בהר הרי בהכרת כבר הי' בקצהו וא"כ כבר איחייב לי':

ואולם כוונת הרא"ם עצמו א"א לפרש כן דנכנס למחנה שכינה כבר הי' במחנה לוי' וכבר איחייב לי' [ולשונו שכ' דלא דמי לבתו ובת בתו שהן גופות מתחלפות לכאורה הי' נראה כן דהוא ל' גמ' קידושין (דף ד' ע"א) בשלמא התם תרי גופי נינהו כו' אבל הכא כי נפקא בנערות בוגרת מאי בעי גבי' ודוגמתו זבחים (דף פ"ב ע"ב) והך דמנחות (דף כ"ז ע"ב) דמייתינא לעיל וה"נ כוונתו דבשלמא שם הן גופות מתחלפות אבל כאן הא כבר איחייב לי' במחנה לוי' והך דזבחים ומנחות דומה ביותר לכאן] דז"א שהרי הרא"ם בא לומר דיש לאו בפ"ע מפאת מחנה שכינה מלבד לאו דמחנה לוי' וגם יתר דבריו שכ' דתרוייהו משום קדושתה של שכינה הוא כו' מוכחי דאין כוונתו מפאת דכבר איחייב לי' וצ"ע:

ודע דמדברי הרא"ם הנ"ל מוכח דלא ס"ל כטעם המהרש"א בהא דאעמה"ד דלטעם המהרש"א שייך שפיר גם כאן אעמה"ד דכיון דסוף סוף מחנה שכינה קדושתו מרובה ממחנה לוי' א"כ שמא אינו מתכפר במלקות ואין להענישו בחנם וז"פ:

עוד מוכח מרא"ם הנ"ל דלית לי' כסברת הה"מ דהיכא דיש כבר עשה מזהירין מה"ד דא"כ אין התחלה לקושיתו דהא במחנה שכינה יש כבר עשה דויצא אל מחוץ למחנה עש"ה בדבריו ואולם לפמ"ש בכלל מ' דדברי הה"מ הנ"ל איתאמרו רק בלאו הבמכ"ע אבל לא במ"ע עש"ה א"כ כאן דויצא אל מחוץ למחנה הוא מ"ע לצאת ומיני' שמעינן נמי דאין לו לכנוס בטומאה ועכ"פ כיון שהוא מ"ע לא איסור עשה לא שייך בי' כללא דהה"מ הנ"ל עש"ה בכלל הנ"ל ותבין:

והנה נזכרתי דבויקרא פרשה י"א פסוק ח' הביא הרא"ם דעת הה"מ הנ"ל וס"ל שם כוותי' עש"ה ועל כרחך לחלק בין איסור עשה למ"ע וכדכתיבנא:

י) ברש"י עה"ת תצא עה"כ לא יוסיף מכאן אזהרה למכה את חבירו ובשפתי חכמים וז"ל דהא הכא בתחלה מכה בהיתר ואעפ"כ כתי' ולא יוסיף כ"ש אם מכה את חבירו בחנם דמתחלתו באיסור שעובר בל"ת עכ"ל וקשה הא אין מזהירין מה"ד ואעמה"ד ונזכרתי דברי הגמ' סנהדרין (ד' פ"ה ע"א) ומה במקום מצוה שמצווה להכותו מצווה שלא להכותו (יותר ממ') שלא במקום מצוה שאינו מצווה להכותו א"ד שמצווה שלא להכותו וברש"י ויליף אזהרה למכה אביו או חבירו מהכא עכ"ל וקשה דלמכה חבירו איך אפשר ללמוד אזהרה הא אין מזהירין מה"ד והתוס' שם ד"ה הא כתבו דיליף אזהרה מכאן למכה אביו ולא הזכירו מכה חבירו והקשו ג"כ אמכה אביו הא אין מזהירין מה"ד ותירצו דהא דאין מזהירין מה"ד ה"מ להלקותו עכ"ל וכוונתם דהוא רק היכא דאצטריך האזהרה ללקות מכח האזהרה ואין העונש מפורש משא"כ מכה אביו שהעונש מפורש ואצטריך האזהרה רק לאזהרה לחודא שפיר למידין האזהרה מה"ד וכמו שכן הוא דעת הרמב"ם בשרשיו לס' המצות עש"ה ואולם ממכה חבירו שפיר קשיא לפי"ז דשם ליכא עונש מפורש וכל המלקות (ע"ש בסנהדרין דאמר דהמכה חבירו הכאה שאין בה ש"פ לוקה) באה רק מכח הלאו דלא יוסיף כשאר חייבי לאוין דלוקין וא"כ קשה שפיר הא אין מזהירין מה"ד וע' רמב"ן ומג"א שורש הב' ולא ראיתי שם קושיא זו נזכרת וצ"ע:

יא) בלקח טוב כלל ב' הקשתי אדעת הה"מ דכשיש כבר עשה מזהירין ועונשין מה"ד מגמ' חגיגה (דף י"ח ע"א) את חג המצות תשמור לימד על חוש"מ שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר א"צ ק"ו ומה ראשון ושביעי שאין קדושה לפניהן ולאחריהן אסור בעשיית מלאכה חוש"מ שיש קדושה לפניו ולאחריו אינו דין כו' והקשתי דמאי קאמר א"צ הא מק"ו לבד אעמה"ד משא"כ השתא דכתיב את לרבות חוה"מ ואיכא איסור עכ"פ בחוה"מ שוב מהני הק"ו למלקות עש"ה בלקח טוב וי"ל דהא דאין מזהירין ועונשין מה"ד היינו רק כשבאין ללמוד איסור על דבר חדש כמו אחותו בת אביו ובת אמו מבת אמו לחוד ובת אביו לחוד וכן תמורת טוב ברע מתמורת טוב בטוב משא"כ שם דדנין רק תוספת זמן באיסור המפורש כבר ביו"ט ודנין דנוהג גם בחוה"מ אולי תוספת זמן מיחשיב רק גילוי מילתא בעלמא:

ואולם בגור ארי' שמות פרשה י"ב פסוק י"ח כ' וז"ל וא"ת והלא ק"ו ומה ליל שני שאינו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ ליל ראשון שישנו בקום אכול מצה א"ד שישנו בלא תאכל חמץ ע"ז אמרו אין מזהירין מה"ד עכ"ל ומבואר דגם בכה"ג אין מזהירין מה"ד ובאתי רק להעיר [ויל"ע עוד בגור ארי' הנ"ל דהא הא דבעי' קרא לליל א' פשוט דהוא רק לכרת דלאו הא הוא גם בלפני זמנו לפי מאי דקיי"ל כר' יהודה וא"כ ה"ל ז"ל למימר דאין עונשין כרת מה"ד ולא דאין מזהירין מה"ד ואולי ס"ל ז"ל דכרת צריך אזהרה וכרש"י יבמות (דף נ"ה ע"א) ד"ה לכרת ניתנה וזבחים (דף ק"ו ע"א) ד"ה אלא ועדיפא מיני' נקט דאפי' אזהרה ליכא ועוד אין ברור אי לאו דלפני זמנו הי' נוהג גם בלילה דלאו דלפני זמנו הוא מלא תאכל עליו חמץ היינו על הפסח וא"כ י"ל דקאי רק אשחיטת הפסח לא על זמן אכילתו דבלילה וגוף קושית הגור ארי' הנ"ל י"ל דאיצטריך קרא לאחרי חצות ליל א' דאינו בקום אכול מצה לראב"ע וקיי"ל כן לדעת כמה ראשונים ואולם י"ל דעכ"ז כל הלילה הראשונה אית בה קדושה טפי מליל ב' מפאת דמקצתה ראוי וכהך דבן בתירא בזבחים (דף י"ב ע"א) דכל יום ערב פסח מיקרי זמן פסח מפאת דמקצתו דאחר חצות ראוי ובאתי רק להעיר]:

יב) ע' רא"ם עה"ת שמות פרשה כ"ח פסוק מ"ג בבואם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו ופירש"י להיכל וכן למשכן וכ' הרא"ם וז"ל שאעפ"י שאוהל מועד אינו מורה כ"א על המשכן מ"מ ההיכל בא מק"ו דמשכן אלא שהי' ראוי לומר למשכן וכן להיכל עכ"ל וקשה דכיון דהיכל נלמד רק מק"ו ממשכן א"כ אמאי מיחייב אהיכל הא אעמה"ד וי"ל דהרא"ם לטעמי' אזיל דס"ל בדברים כ"ג דמחיצה יותר פנימית דמקדש הנלמדת ממחיצה החיצונה ממנה לא חשוב עונש מה"ד וכמו שהבאתי דבריו באות ט' ואולם גוף דברי הרא"ם הנ"ל צע"ג דאהל מועד הא קאי שפיר אהיכל וכמבואר בזבחים (דף נ"ה ע"ב) שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנא' ושחטו פתח אוהל מועד ועוד שם (דף ס"ג ע"א) שלמים ששחטן בהיכל כשרין שנא' ושחטו פתח אוהל מועד ולא יהא טפל חמור מן העיקר וצ"ע וע' בגור ארי' שם ובאתי רק להעיר:

יג) ברש"י עה"ת ויקרא פרשה כ"ג פסוק ח' כל מלאכת עבודה לא תעשו וז"ל אפי' מלאכות החשובות לכם עבודה וצורך שיש חסרון כיס בבטלה שלהם כגון דבר האבד כו' עכ"ל וברמב"ן וז"ל לשון רש"י איננו נכון כי מה טעם שיאמר הכתוב לא תעשה מלאכת דבר האבד ויבואו שאר המלאכות מק"ו וא"כ ראוי שיאמר אף בשבת כן כו' עכ"ל וקשה לרש"י דמלאכת עבודה קאי רק אמלאכת דבר האבד ושאינו מלאכת דבר האבד נלמד רק מק"ו דא"כ בשאר ימים טובים דכתיב בהו רק מלאכת עבודה א"כ העושה מלאכה גרידא שאינה דבר האבד יופטר ממלקות מטעמא דאעמה"ד ולפמ"ש היראים סי' (קט"ו וקט"ז) דכל המועדים איתקשו זל"ז בענין המלאכה עש"ה א"כ ה"נ י"ל דילפי' שאר י"ט מפסח דכתיב בי' נמי כל מלאכה לא יעשה בהם וכולל כל מלאכה ואפי' שאינו דבר האבד ובאתי רק להעיר:

יד) בירושלמי יבמות פי"א ה"א עד כדון בת בתו (ע"ש דיליף אזהרה ועונש לבת בתו) בתו מנין רב אמר אם על בת בתו הוא מוזהר לכ"ש על בתו אם על בת בתו הוא ענוש לכ"ש על בתו כו' וכר' ישמעאל דר"י אמר למידין מק"ו ואין עונשין מק"ו מנן לי' (לר' ישמעאל דס"ל דרק למידין מק"ו אבל א"ע מק"ו מנ"ל בתו) ואתיא כההיא דתני חזקי' (יליף לי' מדתני חזקי') ובת כהן כי תחל לזנות מת"ל איש להביא את בתו מן האונסין שתהא בשריפה ר' יוסי בי ר' בון (אמר) אפי' לאזהרה את ש"מ (אפי' אזהרה יש ללמוד לבתו דהא לאזהרה נמי בעי' קרא דאין מזהירין מה"ד) אל תחלל אך בתך (דרשי' לי' אזהרה לבתו מאנוסתו) עכ"ל הירושלמי ומוכח קצת מלשון הירושלמי דר' ישמעאל ס"ל דמזהירין מה"ד ודאין עונשין מה"ד דהא ר' יוסי בי ר' בון הוא דחדית קרא לאזהרה ומוכח דלר' ישמעאל א"צ קרא ודי בקרא דעונש דמייתי מדתני חזקי' דאל"כ ה"ל להירושלמי בתר הך דתני חזקי' להקשות עדיין דמנ"ל אזהרה לבתו לר' ישמעאל וזהו לכאורה היפוך סברת הבבלי מכות (דף י"ז ע"ב) דאפי' למ"ד דעונשין מה"ד מ"מ אין מזהירין מה"ד ובאתי רק להעיר:

וע"ש במראה הפנים ד"ה לכ"ש על בתו דחידש דהא דס"ל לאביי בסנהדרין (ד' ע"ו ע"א) דבגילוי מילתא בעלמא כגון בתו מבת בתו עונשין מה"ד היינו רק בעונש אבל באזהרה אפי' בכה"ג אין מזהירין מה"ד עש"ה וצע"ק מתמורה (ד' ט' ע"א) ואביי אמר לך האי לאו דינא הוא מי גרע טוב מרע ומוכח קצת דאביי ורבא דהתם לטעמייהו דסנהדרין הוא דפליגי אי עמה"ד בק"ו דגילוי מילתא בעלמא וא"כ בהך דתמורה הא הוי אזהרה ומוכח דבכה"ג מזהירין ג"כ ויש לחלק וע"ע רמב"ם (ה' מ"א פ"ט ה"ב) דיליף אכילת בב"ח מק"ו מבישול ומדמי לי' לבתו מבת בתו וכסברת אביי והתם בבב"ח הרי יליף גם האזהרה וע"ש במראה הפנים דכ' כן ליישב קושית התוס' וא"כ לרמב"ם הדק"ל וי"ל דהרמב"ם לא כיוון לסברת אביי רק לסברת רב דירושלמי הנ"ל דיליף גם אזהרה לבתו מק"ו דבת בתו וס"ל דטעמי' דרב משום דגילוי מילתא בעלמא הוא וכסברת אביי לענין עונש וכן כ' בפני משה שם וגם אין קושי' על הרמב"ם כיון שהרמב"ם לקח דבריו ממ"ר ע"ש בכ"מ ובאתי רק להעיר:

יד) יש לעיין לסברת אביי בסנהדרין (דף ע"ו ע"א) דבק"ו דכגון בתו מבת בתו עונשין מה"ד דגילוי מילתא בעלמא הוא דא"א דבת בתו הבאה מכח בתו תהיה חמורה מבתו וע' אות הקדום ויש להעיר ע"ז מדברי הספרי נשא עה"כ וענבים לחים ויבישים לא יאכל וז"ל וענבים למה נאמר יש לי בדין עד שלא יאמר אם חייב על היוצא מן הפרי (יין) לא נתחייב על פרי עצמו אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין ת"ל וענבים ללמדך שאעמה"ד עכ"ל וא"כ הא ק"ו זה דיוצא מן הפרי א"א שיוחמר מן הפרי עצמו דומה לכאורה לק"ו דבתו מבת בתו דא"א דבת בתו הנולדה מבתו תהי' חמורה מבתו וא"כ כל כה"ג הא עונשין מה"ד לאביי ולאו קושי' היא דבת בתו הא אסורה מפאת קורבה וא"כ כיון שקורבתה רק מפאת היותה בת בתו א"כ ע"כ דבתו קרובה טפי וכ"ש דבתו אסורה משא"כ יין מאן לימא לן דאיסורו מפאת היותו יוצא מענבים דילמא את היין בעצם אסרה תורה אלא דגם אם את היין בעצם אסרה תורה עכ"ז יש כאן ק"ו לאסור ענבים דאנו אומרים דמה אם יין הוא דבר מתועב ואיסור כ"ש דענבים דהיין רק יוצא מהם יש בהם תיעוב ואיסור וזהו שוב שפיר רק ק"ו גרידא כשאר ק"ו ולא חשיב גילוי מילתא בעלמא ושפיר אעמה"ד ודו"ק:

ודע דיש לעיין למ"ד דעמה"ד א"כ הא הדרא לדוכתא קושית הספרי הנ"ל וצ"ל דמילתא דאתי' בק"ו טרח וכתב לה קרא וא"כ יהי' למ"ד הנ"ל ב' לאוין בענבים לנזיר א' לאו המפורש ב' לאו הנלמד מק"ו מיין וזה דבר מחודש וע' נזיר (דף ל"ח ע"ב) דמוכח דליכא רק לאו אחד בענבים וצ"ל דאתי למ"ד דאעמה"ד ויש לפלפל בזה ובאתי פה רק להעיר:

ודע דגוף סברת הספרי הנ"ל דיש לדון ק"ו מיוצא מן הפרי על הפרי עצמו דאם היוצא אסור כ"ש הפרי עצמו יש לעיין בו הרבה [וע' ש"ע או"ח סי' תרכ"ט סעי' א' דאין מסככין בעפר לפי שאין גידולו מן הארץ ואמאי נימא נמי בגידולו מן הארץ מסככין בעפר עצמו לכ"ש וכן יש לעיין בזה מכמה דוכתי והוא נוגע קצת לספק אם אפשר לטפל שיהי' חמור מן העיקר אשר הארכתי בו בספרי לקח טוב כלל י"ז ואכ"מ להאריך בזה]:

טו) ע"ע לימוד אדינא דאעמה"ד בספרי מסעי עה"כ ואם בכלי ברזל הכהו וז"ל עד שלא יאמר יש לי בדין אם כשהרגו באבן או בעץ חייב ק"ו בברזל אלא א"כ ענשת מן הדין לכך נאמר אם בכלי ברזל וגו' מות יומת הרוצח ללמדך שאעמה"ד עכ"ל:

טז) בתנא דבי אליהו פרק ט"ו בא אחד וישב כנגדי כו' אמר לי רבי אין דם אדם אסור מה"ת כו' אמרתי לו בני והלא הדברים ק"ו ומה אם בהמה חיה ועוף שדרכן לאכול אותן דם שלהם אסור בני אדם שאין דרכן לאכול אותן לא כ"ש שדמן אסור עליו הכתוב אומר רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וגו' ואומר כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כו' דם כל בשר לא תאכלו להביא דם אדם שהוא אסור באכילה כו' וק"ק דל"ל תרתי קרא וק"ו וי"ל דטרח וכתב כו' ועי"ל דהלימוד מקרא הוא מריבוי דתיבת כל ולא מהני למלקות כמו ריבוי דכל חלב דהוא רק לאיסור ולא למלקות והק"ו לחודיה נמי לא מהני למלקות מטעמא דאעמה"ד משא"כ עתה דאיכא ריבוי דכל לאיסורא שוב שפיר מהני הק"ו גם למלקות וכדעת הה"מ הנודעת והארכתי בלקח טוב כלל ב' וע' לעיל כלל מ'. ועי"ל להיפוך דריבוי דכל לחודי' הייתי דורש רק לאיסור כריבוי דכל חלב וכנ"ל ורק אחרי שיש כבר ק"ו וא"צ הריבוי לאיסור לכן מהני הריבוי שפיר למלקות כיון דע"כ אמלקות אתי דאי לאיסור ת"ל מק"ו:

ואולם לדעת האומר דטעמא דאעמה"ד משום חשש פירכא על הק"ו א"כ אכתי א"א ללקות מכח הריבוי דכל דשמא ידעה תורה שיש פירכא על הק"ו ולא בא הריבוי רק לאיסור וא"א להלקות מספק וכמובן ואולם לטעם הנ"ל בהא דאעמה"ד אם כן בלא"ה צריך קרא דע"י קרא הוי איסור ודאי משא"כ מפאת הק"ו הוא רק איסור ספק ונ"מ לענין ס"ס ועמ"ש לעיל כלל נ"ו אות ב':

ועוד יש נפקותא לענין חולה שמאכילין אותו הקל הקל דנראה דאם יש לפנינו איסור אחר ודאי אף שאין לוקין עליו ודבר האסור רק מכח הק"ו דמאכילין אותו הדבר הנלמד מן הק"ו כיון דהוא רק ספק משא"כ האיסור האחר הוא ודאי איסור ויש להקדים הספק אל הודאי וכמובן וע"ע שם בתד"א פרק הנ"ל דאמר שם עוד אמר לי רבי בת חמורה או בת הבת אמרתי לו בני כמו שהבת היא ערוה כך היא בת הבת כו' ואמר לי רבי והלא כתוב בתורה ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה (פי' ולא כתיב בת) אמרתי לו בני ולאו ק"ו הוא ומה אם בת בנו ובת בתו אסורה לו בתו לא כ"ש כו' וא"כ לכאורה ס"ל להתד"א דעונשין ע"י ק"ו דגילוי מילתא בעלמא כבתו מבת בתו וצ"ל דק"ו דבתו מבת בתו עדיף מק"ו דדם הנ"ל אע"ג דהק"ו דדם ג"כ אינו במתכונת קולא וחומרא כיון דבת בתו מכח בתו קאתיא משא"כ בדם וע' לעיל אות י"ד:

וע"ע בתד"א שם דיליף טבילת נדה ג"כ מק"ו מזב וע' תוס' יבמות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה במקום דכתבו ק"ו אחר עש"ה ויש ללמוד מזה לכאורה דלימוד דטומאה לא חשיבא עונש מה"ד וגם דבהסתבבות עונשין מה"ד שהרי מן הק"ו מסתבב עונש לה ולבועלה אם נבעלה לפני טבילתה וע' אות י"ח ובאתי רק להעיר:

יז) ע' קידושין (דף ס"ז ע"ב) ואימא אידי ואידי לבן הא לכתחלה והא דיעבד לכתחלה מאחות אשה נפקא ומה אחות אשה דבכרת לא תיקדש חייבי מיתות ב"ד לכ"ש וצע"ק דהא אעמה"ד ואפי' למ"ד עמה"ד אין מזהירין מה"ד וצ"ע:

יח) בספרי חקת עה"כ כל הבא אל האוהל וז"ל כל הבא אל האוהל זה הבא מקצתו וכל אשר באהל זה הבא כולו הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם הבא מקצתו טמא הבא כולו לא יהיה טמא אלא א"כ ענשת מן הדין לכך נאמר כל הבא אל האהל וכל אשר באהל ללמדך שאעמה"ד ר' אחא בר יאשי' אומר כל הבא אל האוהל למה נאמר לפי שהוא אומר וכל אשר באהל הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם הבא לאוהל טמא אשר באהל לא יהי' טמא ת"ל כל הבא אל האהל וכל אשר באהל לעשות קרקעו של בית עד התהום כמוהו עכ"ל:

ולכאורה ס"ל לסתם ספרי דאעמה"ד ולר' אחא בר יאשיה דעמה"ד ואולם י"ל דלכ"ע אעמה"ד בעלמא והכא רק בטומאה פליגי אם הטומאה חשיבא עונש או לא ועי"ל דלכ"ע גם עצם הטומאה לא חשיבא עונש ופליגי רק אם בהסתבבות עונשין מה"ד דטומאה יש בה עונש בהסתבבות אם יכנס למקדש או יאכל קדשים ועמ"ש בזה בלקח טוב כלל ב' ולעיל כלל נ"ו אות ג' ומה שידובר בזה בכלל ס"א אי"ה ועי"ל דלכ"ע גם בהסתבבות עמה"ד והכא שאני דאין ההסתבבות אחרי הטומאה לבד רק הסתבבות העונש הוא עם הטומאה יחד דע"י שהוא נטמא ע"י אופן זה א"כ כהן המתטמא באופן זה למת מיד מתחייב מלקות ע"י הטומאה הזאת הנלמדת מה"ד וע"כ עדיף זה מהסתבבות הבא אחר הדבר וע"כ ס"ל לת"ק דבכה"ג אעמה"ד וע"כ אצטריך קרא משום דיש נפקותא למלקות דכהן ור' אחא בר יאשיה ס"ל דבכה"ג נמי כיון דרק עצם הטומאה היא הנלמדת מה"ד והטומאה גופה הרי איננה עונש ע"כ מה שהכהן לוקה מפאת שמטמא עצמו שפיר לא חשיב עונש מה"ד ואף שהעונש בא לו עם הטומאה יחד ועי"ל דבהך דר' אחא בר יאשי' ליכא עונש עם הטומאה יחד כיון דהוא יליף רק בק"ו דהיכא דהוא כבר שם ג"כ נטמא וע"כ בכה"ג הא ה"ל לשאב"מ ומה שיוכל להסתבב עונש אח"כ מכח הטומאה בזה שוב לכולי עלמא עונשין מה"ד ודו"ק:

ודע דגוף ק"ו דר' אחא בר יאשי' הנ"ל קשה קצת מכח זה דהא יש סברא להיפוך ג"כ לומר דאם ישנו שם מכבר אינו נטמא כיון דלא עביד מעשה כמו הבא אל האוהל דעביד מעשה ואם כן הרי יוכל להיות דטומאה זאת באה רק ע"י מעשה ולא על ידי שוא"ת ועכ"פ ק"ו ליכא [וגם יש עוד סברא להיפוך לומר דהיכא דהוא כבר שם וקדמה הטהרה לטומאה אין מקבל טומאה דהטהרה הקדומה מנצחת את הטומאה המתילדת אח"כ וע' ע"ז (דף מ"ד ע"ב) אני לא באתי בגבולה היא באתה בגבולי כו' ובאתי רק להעיר]:

ודע דסברת אעמה"ד דספרי הנ"ל גם כן קשה קצת להבין דהא הבת כולו ג"כ הוא בא מקצת שהרי בכל יש שם גם המקצת ואטו משום שיש גם המקצת האחר עד שיש שם כל הדבר מיגרע גרע וע' תוס' יבמות (דף ב' ע"ב) ד"ה בתו דכתבו דבכה"ג לא שייך אפי' אין מזהירין מה"ד עש"ה וא"כ כ"ש דלא שייך אעמה"ד דעונש קיל מאזהרה וכמבואר במכות (דף י"ז ע"ב) דאפי' למ"ד דעונשין מה"ד עכ"ז אין מזהירין מה"ד וצ"ל דאה"נ דהמקצת מתבטל בכל וכשיש שם כל הדבר אז אין המקצת חשוב להקרא בשם ונחשב רק כל לבד ולא קצתיות אלא דכל עדיף מקצתיות וזהו שוב רק כי לימוד מה"ד ודו"ק ויש לי בזה אריכות דברים ואכ"מ:

והנה בגוף ענין אעמה"ד בטומאה ע"ע בספרי שם עה"כ וכבס האוסף את אפר הפרה וז"ל בא הכתוב ולימד על האוסף כו' שמטמא בגדים הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם המשליך את האזוב מטמא בגדים האוסף את אפר הפרה לא יטמא בגדים אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין לכך נאמר וכבס האוסף את אפר הפרה ללמדך שאעמה"ד עכ"ל וכאן לא שייך מאי דכתיבנא למעלה דכיון דמשכחת העונש עם הטומאה יחד לכן חשיב עונש מה"ד דכאן הא לא שייך זה כיון דאיירי בטומאת אפר פרה ואין כהן מצווה רק אטומאת מת וכמבואר בבכורות (דף כ"ט ע"ב) וע' ר"ה (דף ט"ז ע"ב):

וע"ע בספרי שם עה"כ הנוגע במת וגו' וז"ל לימד על המת שמטמא במגע עד שלא יאמר יש לי בדין אם מטמא באהל לא יטמא במגע אלא אם אמרת כן ענשת מה"ד לכך נאמר הנוגע במת ללמדך שאעמה"ד עכ"ל וע' בספרי שם עה"כ והשורף אותה יכבס בגדיו בא הכתוב ולימד על השורף את הפרה שמטמא בגדים הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם המשליך את האזוב מטמא את בגדיו השורף את הפרה לא יטמא את בגדיו אם זכיתי מה"ד מה תלמוד לומר והשורף אותה בא הכתוב ולימד על העוסקים בפרה מתחלה ועד סוף שיהיו טעונים תכבוסת בגדים כו' עכ"ל וצ"ע דאיך אמר אם זכיתי מה"ד ומפיק ליה לקרא לדרשא אחרינא הא אין עונשין מן הדין וכדאמר בהך דאוסף כו' ובהך דמגע מת דאין ללמוד הטומאה מטעמא דאין עונשין מן הדין וע"ע בספרי שם עה"כ והשורף אותה יכבס בגדיו וז"ל ולא בגדים המנוגעים שהי' בדין ומה אם פרה שאינה מטמאה במגע השורפה מטמא בגדים בגדים המנוגעים שמטמאים במגע אינו דין ששורפם מטמא בגדים ת"ל והשורף אותה יכבס בגדיו ולא המנוגעים עכ"ל וקשה ג"כ דל"ל קרא הא אין עונשין מן הדין וצ"ע:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה