בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-י · כלל נג
אין עונשין מן הדין. התוס' ישינים כריתות (דף ג' ע"א) ד"ה לומר כתבו אהא דאמרי' התם דאיצטריך קרא לאחותו בת אביו ובת אמו דאין ללמדה מבת אביו לחודה או בת אמו לחודה משום דב"א וב"א חמירא טפי ואעמה"ד וז"ל אך קשה דלקמן (ד' י"ג) תנן יש אוכל אכילה אחת וחייב עלי' ד' חטאות כו' טמא שאכל חלב והוא נותר כו' ואמאי דילמא לא מיחייב כיון דחמור טפי כו' ויש מתרצים דשאני הכא דליכא אלא איסור אחותו וחמירא טפי ב' צדדים מצד אחד להכי אמרי' אעמה"ד אבל לקמן דאיכא איסורים אחרים חיילי שפיר ע"י כולל ומוסיף ובת אחת עכ"ל כוונתם דרק באחותו ב"א וב"א שהאיסור הוא משום אחוה ואותו השם עצמו הרי נתגדל ונתרבה שאחותו ב"א וב"א הרי יש בה יותר ענין אחוה מאחותו בת אביו לחודה או בת אמו לחודה וע"כ שפיר אעמה"ד אבל חתיכת חלב נותר שהם שמות שונים א"כ הרי אין השם חלב נתגדל ואיננו חלב טפי ע"י מה שהוא ג"כ נותר וכן איננו נותר טפי ע"י מה שהוא ג"כ חלב וע"כ שפיר יש בו עונש על השם חלב כמו בשאר חלבים שאינן נותר כיון שאין השם חלב גדול בו מבשאר חלבים וכן בשם נותר כנלענ"ד כוונת דברי הת"י הנ"ל וכבר הבאתי דבריהם אלה עם פירושינו זה בספרי אתוון דאורייתא כלל ט"ז עש"ה מה שהערותי שם בעזה"י בדבריהם:
והנה יש לי להעיר עוד בזה כי סברת קושיית הת"י הנ"ל דגם כשהאיסורים הם משמות שונים שייך אעמה"ד נלענ"ד כי תמצא קן לה בגמ' כריתות שם (דף ב' ע"ב) וז"ל הגמ' אמר מר שאם עשאן כולם בהעלם אחת (כל עבירות דכריתות עשה בשוגג בהעלם אחת) חייב על כאו"א. בשלמא פטור לגמרי לא מצית אמרת דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האל ונכרתו (גבי עריות כתיב) אלא אימא עבד חדא ניחייב חדא עבד כולהו אין חייב אלא אחת כו' עכ"ל הגמ' ומבואר דלולי קרא דכל אשר יעשה מכל התועבות הי' ה"א דבעשה כולם פטור לגמרי וזהו על כרחך מטעמא דאעמה"ד וכסברת קושיית הת"י הנ"ל:
ואולם בדברי הגמ' אלה עדיין קשה דסברא דת"י הנ"ל שייכא רק היכא דיש הרבה איסורים במעשה אחת כגון אכילה אחת שיש בה כמה איסורים חלב נותר טומאה כו' דשייך לומר דהאכילה היא מעשה עבירה חמורה טפי ואעמה"ד אבל בעושה עבירות הרבה דכריתות בשוגג בזאח"ז בהעלם אחד וכגון בועל כל העריות בזאח"ז בהעלם אחד דלולי קרא דכל אשר יעשה מכל התועבות הייתי אומר דפטור לגמרי א"כ כיון שבכל ביאה עבר רק עבירה אחת הרי לא שייך כלל הא דאעמה"ד ושפיר נתחייב עכ"פ קרבן אחד ומדוע ה"א דליפטר לגמרי וצע"ג ותו דאפי' נימא דביאה השני' היא עבירה חמורה טפי כיון שכבר עבר פעם אחת בביאה ראשונה וא"כ בביאה השני' הרי הוא שונה בחטא והשינוי בחטא היא עבירה חמורה יותר עכ"ז אביאה ראשונה הרי אין סברא כלל שיופטר:
ועיין סנהדרין (דף ס"ד ע"ב) דאהא דאיתא התם א"ר אחא ברי' דרבא העביר כל זרעו למולך פטור שנא' מזרעך ולא כל זרעך כתבו שם התוס' בד"ה העביר וז"ל וא"ת מקמא איחייב לי' וי"ל דאיירי כשאין לו אלא בן אחד א"נ שהעבירן בבת אחת עכ"ל וא"כ כאן דלא שייכי תירוצי התוס' הנ"ל קשה שפיר דהא מקמא איחייב לי' ומאי ה"א שיופטר אביאה ראשונה ע"י שהוסיף אח"כ לבעול כולם:
והנה דברי התוס' סנהדרין הנ"ל לכאורה צע"ק דמאי קשיא להו דמקמא איחייב לי' הא רב אחא ברי' דרבא קרא קאמר וגזה"כ הוא וצ"ל דמקרא ליכא ראי' כיון דאיכא לאוקמי קרא אגווני דנקטו התוס' הנ"ל בתירוצם באמת [ואיכא לאוקמי לי' נמי אמעביר כל בניו בזאח"ז והתרו בו רק בהעברה האחרונה וכמובן וצע"ק על התוס' דלא תירצו באמת דרב אחא ברי' דרבא איירי בכה"ג] ונהי דהתוס' בקושיתם לא ידעו עדיין מהנך גווני י"ל דזה ידעו גם בקושיתם דקרא מצי איירי בהכי רק דלישנא דרב אחא ברי' דרבא דאמר העביר כל זרעו פטור הי' נראה להם לדוחק לפרש דכוונתו אבן אחד או אמעבירם בב"א [ולמ"ד א"א לצמצם לכאורה לא משכחת כלל העברה בב"א וי"ל דרב אחא ברי' דרבא בשיטתי' דאבוה קאי דס"ל אפשר לצמצם ע' תוס' יבמות (דף כ"ח ע"א) ד"ה לא ויש ליישב עוד באופן אחר ואין להאריך] ובתירוצם חידשו דגם רב אחא ברי' דרבא איירי רק בכה"ג:
והנה דוגמת הך דתוס' סנהדרין מצאתי גם בפי' הר"ש משאנ"ץ על הספרא צו פרשתא י' ברייתא י' דאהא דדריש שם בספרא ונכרתה הנפש (דכתי' גבי אכילת חלב) ולא הציבור כ' שם ז"ל וז"ל ולא הציבור אם אכלו במזיד אין נכרתין ותימא דכיצד משכחת לה שבלעו כולם בב"א כל אחד כזית ואי דקא אכלי בזאח"ז א"כ הראשונים הם יחיד ולא ציבור כו' עכ"ל ז"ל והנה שם וודאי די"ל דגזה"כ הוא לפטור גם הראשונים אם הוסיפו כולם לאכול כיון דלא משכחת לי' לקרא בגוונא אחרינא וכמ"ש הר"ש ז"ל בעצמו ואולם לולי דבריו ז"ל י"ל דקרא אתי באמת רק לפטור את האוכל באחרונה דכיון דאם יוכרת גם זה האחרון הרי יהיו שם ציבור נכרתין וזה גזה"כ הוא דאין ציבור נכרתין [וא"ל דהרי זה האוכל אחרונה עבירתו שוה לשאר האוכלין שקדמו לו ומדוע יוכרתו הם ולא הוא דאין זה קושיא כיון דגזה"כ הוא]:
והנה נזכרתי עוד דנמצא בדומה לזה בגמ' סנהדרין (דף קי"ב ע"א) דאהא דתנן שם במשנה דאין עיר הנדחת נעשית עה"נ עד שיודח רובה איתא התם בגמ' היכי עבדינן (היאך נעשים רובא נדחים הואיל דצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד) אר"י דנין וחובשין דנין וחובשין (כשרואין ב' או ג' מהם עובדי' עכו"ם לא יסקלו אותן אלא דנין אותם לסקילה וחובשין אותם בבית הסוהר וכן עושין עד שרואין אם מצטרפין לרובא ואז חוזרין ודנין אותן דין אחר להריגה בסייף ומאבדים את ממונם כדין עה"נ דהם בסייף וממונם אבד) א"ל עולא נמצא אתה מענה את דינם של אלו (שלאחר שנגמר דינם אתה משהה אותם ומענה את דינם) אלא אמר עולא דנין וסוקלין דנין וסוקלין (עד חציים דנין להו וסוקלין דמחזקינן להו כיחידים ומחציים ואילך נתברר הדבר למפרע שהודחו רובא והוי העובדים מחציים ואילך בסייף וממונה אבד) כו' עכ"ל הגמ' הצריך לענייננו:
ומבואר בזה דחצי הראשון דעה"נ נהי דבעצמותם הם יחידים ודינם בסקילה וכבר איחייבו להו סקילה ועכ"ז כשמשלימים אח"כ עוד מיעוט לעבוד אזי אמרי' דאגמ"ל דגם חצי הראשון הם חלק עה"נ ונפקי להו למפרע מכלל יחידים ונכנסים לכלל עה"נ ונפטרים משום זה מסקילה ודינם רק בסייף כדין עה"נ דהא עולא נמי דפליג. אר' יהודה וס"ל דדנין וסוקלין היינו רק מטעמא דא"כ נמצאת מענה את דינם כו' אבל בעצם החיוב לולי טעמא דעינוי הדין או אם עברו ב"ד אאיסור עינוי הדין והשהו אותם הרי גם עולא מודה דע"י השלמת המיעוט נהפך גם דין הראשונים לסייף ומיפטרי למפרע מסקילה אע"ג דבשעתם יחידים היו וכבר נתחייבו סקילה וא"כ ה"נ בהך דרשא דספרא דונכרתה הנפש ולא הציבור שפיר יש לנו לומר דאע"ג דאוכלים הראשונים בשעתם יחידים היו וכבר נתחייבו כרת עכ"ז מכי השלימו השאר לאכול אגמ"ל דגם הראשונים לאו יחידים נינהו רק מכלל הציבור ודינם דין ציבור דפטירי מכרת ושפיר נפטרים למפרע מכרת דזה דומה בדומה ממש להך דעה"נ דחציים הראשונים אע"ג דבשעתם יחידים היו ונתחייבו סקילה עכ"ז מכי השלימו השאר נפיק להו גם הראשונים למפרע מדין יחידים ודינם דין עה"נ דהם בסייף וממונם אבד וא"כ ה"נ דכוותה שפיר משתנה דין הראשונים היחידים ע"י השלמת השאר להחשב מכלל הציבור ולהפטר מכרת כדין הציבור [ונזכרתי עוד דמיון יותר קרוב לזה דומה בדומה ממש בירושלמי הוריות פ"א ה"א ר' זעירא בשם שמואל היחיד תלוי אכלו רוב ב"ד מביאין אכלו מיעוט היחיד מביא עכ"ל וקאי התם אב"ד שהורו שחלב מותר ועשו רוב ציבור על פיהם דב"ד מביאים פר והיחידים פטורין וע"ז אמר דיחיד האוכל הוא תלוי ועומד שאם השלימו אח"כ רוב ציבור לאכול אגמ"ל דהוא חלק מרוב הציבור ונפטר למפרע מקרבן כשבה או שעירה דיחיד ומתכפר בפר הב"ד ואם לא השלימו אח"כ רוב לאכול אז כל יחיד ויחיד מביא כשבה או שעירה כדינו וא"כ מבואר שאעפ"י שהיחיד בשעתו כבר נתחייב כשבה או שעירה עכ"ז מכי השלימו אח"כ רוב ציבור לאכול אזי נפיק לי' למפרע מדין יחיד ונכנס בדין ציבור ונפטר למפרע מקרבן כשבה או שעירה שכבר נתחייב בו וא"כ ה"נ שפיר מיפטרי היחידים למפרע ע"י שהשלימו אח"כ הציבור לאכול ודו"ק כי זה דומה בדומה ממש להך דספרא ונתיישבה קושית הר"ש ז"ל בפשיטות ויש לי ליישב עפד"ז גם קושית התוס' סנהדרין הנ"ל אלא שאכ"מ להאריך והמבין יבין מעצמו]:
והנני שב לסוגי' דכריתות (דף ב' ע"ב) הנ"ל ואומר די"ל עוד סברת הה"א דכשעובר רק פעם אחד חשוב שוגג אבל אם עובר פעם ושתים אגמ"ל דהוא פושע וקרוב למזיד ואינו מתכפר בחטאת וע"כ פטור וראי' לסברא זאת מש"ס ביזה (דף ט"ז ע"ב) ההוא סמיא דהוי מסדר מתניתא קמי' דמר שמואל חזיי' דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותיבי עירובי תבשילין א"ל סמוך אדידי לשנה חזיי' דהוי עציב א"ל אמאי עציבת א"ל דלא אותיבי ע"ת א"ל פושע את לכ"ע שרי לדידך אסור ופירש"י שאין דעתי על המזידין והפושעים שאין חרדים לדברי חכמים עכ"ל והנה זה וודאי דההוא מסדר מתניתא קמי' דמר שמואל לא ביטל גם בפעם השני' הנחת ע"ת בזדון חלילה רק בשכחה ובשגגה ועכ"ז השכחה והשגגה עצמה בהיותה פעם ושתים נחשבת פשיעה וקרוב למזיד וא"כ ה"נ דכוותה שפיר ה"א שיהי' לו דין מזיד להפטר מחטאת ואולם מהך דביצה יש ראי' רק דבפעם שני' חשיב פושע אבל אין ראי' משם דבשוגג ב' פעמים אגמ"ל דגם בפעם הא' עבר בפשיעה ולא בשגגה כי היכי דיופטר מחטאת גם אפעם הא' בנידון דכריתות הנ"ל ודבר זה תלוי לכאורה אי אדם נעשה חשוד למפרע ע"י מעשה שאח"כ וע' ש"ך ליו"ד סי' א' ס"ק ח' דאין אדם נעשה חשוד למפרע ע"י מעשה שאח"כ רק אמרי' השתא הוא דאיתרע עש"ה:
ואולם בתוס' שבועות (דף י"ז ע"ב) ד"ה אי מוכח להדיא דאדם נעשה חשוד למפרע דאהא דאמרי' התם דהמשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד וידע דצריך להמתין עד שימות האבר פטור מחטאת על הפרישה כיון דמזיד הוא וחייב חטאת על הכניסה כתבו הם ז"ל וז"ל ואעפ"י שהוא מזיד על הפרישה מ"מ על הכניסה חשבינן לי' שב מידיעתו (וחייב חטאת על הכניסה) דאימא יצר אלבשי' (בפרישה) כדאשכחן בכתובות (דף נ"א ע"ב) עכ"ל ומוכח דאי לאו דיצר אלבשי' דהי' נחשב מזיד גמור על הפרישה אזי הי' נעשה חשוד למפרע מן הפרישה על הכניסה והי' נחשב גם על הכניסה אינו שב מידיעתו:
והנה הך דתוס' שבועות דמי לכאורה לגמרי לנידון דידן דכמו דבנידון דידן איירינן בשוגג בפעם הא' ופושע בפעם הב' ה"נ בהך דתוס' שבועות איירינן בשוגג בכניסה ומזיד בפרישה וא"כ כי היכי דהודה בפרישה דהתם פוטרתו למפרע על הכניסה ה"נ פשיעה דפעם הב' דכאן שפיר יש לה לפטרו גם על הפעם הא' ואולם ז"א דשם הפטור רק מפאת דנחשב למפרע אינו שב מידיעתו וזה שייך רק מכח מזיד אבל לא מכח פשיעה דרק קרובה למזיד דוודאי אין נחשד על ידה לעבור בידיעה ובזדון גמור:
ואולם י"ל דכיון דבפשיעה קרובה למזיד פטור מחטאת וחשיבא הפשיעה לענין פטור חטאת איפוא כמזיד וידיעה ממש ע"כ כי היכי דבעינן לענין חיוב חטאת שב מידיעתו ה"נ בעי' שב מפשיעתו וכל שאילו היתה המעשה מזדמנת לפניו לעשותה בפשיעה ג"כ הי' עושה אותה אזי גם בעושה בשוגג פטור ועוד דזיל בתר טעמא דהא הא דבעי' לענין חטאת שב מידיעתו נראה פשוט מסברא דהוא משום דבאינו שב מידיעתו הרי לא עשה המעשה מפאת השגגה דווקא המחייבת חטאת שהרי גם אילו הי' יודע הי' עושה ובידיעה הרי הי' פטור מחטאת ולכן גם בעושה בשוגג פטור כיון דאין השגגה המחייבת החטאת סבת עשייתו דווקא ודו"ק וא"כ ה"נ לענין פשיעה כל שאין עושה המעשה מפאת שגגה דווקא רק גם אילו הי' מזדמן לפניו הזדמנות של פשיעה ג"כ הי' עושה ואז הרי הי' פטור מחטאת לכן גם בעושה בשוגג פטור וכמובן וא"כ כיון דאינו שב מפשיעתו ג"כ פטור מחטאת שוב שפיר כי היכי דבהך דתוס' שבועות נחשב למפרע ע"י זדון דפרישה אינו שב מידיעתו על הכניסה ומיפטר על הכניסה ה"נ שפיר יש לו להחשב ע"י פשיעה דפעם הב' אינו שב מפשיעתו גם על הפעם הא' ושפיר יש לו להפטר גם על הפעם הא' ודו"ק [ואולם דינא דשב מידיעתו נלמד בשבת (דף ס"ט ע"א) מקרא וא"כ דברינו אלה תלויים בפלוגתא אי דרשי' טעמא דקרא וכמובן ודעת הרמב"ם הוא להלכה דדרשי' כו' וכמבואר בלח"מ פ"ג מה' מלוה ה"א ואכ"מ ועכ"פ סברת הה"א דש"ס כריתות הנ"ל שפיר יש לפרש כן וכמובן]:
והנה בענין אי אדם נעשה חשוד למפרע ע"ע בש"ס חולין (דף ל"ט ע"ב) דמסופק הש"ס בישראל ששחט בהמה ואח"כ חישב עלי' לזרוק דמה לעכו"ם אי אמרי' הוכיח סופו על תחלתו א"ד כיון דישראל הוא הוכיח סופו על תחלתו לא אמרי' וברש"י דכיון דישראל הוא והי' בחזקתו בשעת שחיטה ע"כ הוכיח סופו על תחלתו לא אמרי' דדילמא אחר השחיטה הוא שנכנס בו יצה"ר והמיר דתו עכ"ל וא"כ לפי מאי דמסיק הש"ס התם דספק זה תלוי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן בעלמא בכותב נכסיו לאחרים ואמר הלה אי אפשי בהן אי אמרי' הוכיח סופו על תחלתו בזיכה לו ע"י אחר ושתיק מעיקרא והדר צווח עש"ה א"כ כל שאילו הי' הדבר הזה במידי דעלמא לא בדבר של עבירה הייתי אומר הוכיח סופו על תחלתו אזי גם אם אירע הדבר ההוא בדבר של עבירה ג"כ אמרי' דהוכיח סופו על תחלתו ולא מחלקינן לומר דשאני דבר של עבירה דראוי לומר בו דהשתא הוא דאיתרע דא"כ גם בהך דחולין ה"ל לש"ס לחלק בהכי וכמובן:
ולפ"ז יש לי לומר ג"כ ביישוב קושית התוס' סנהדרין (דף ס"ד ע"ב) הנ"ל שהקשו דמקמא איחייב לי' וי"ל עפ"י דברי הסמ"ג המובאים במהרש"א בסנהדרין שם דהא דמעביר כל זרעו פטור הוא משום דהעברת כל הזרע היא עבירה חמורה טפי ואינה מתכפרת במיתת ב"ד וע"כ פטור:
והנה נודעים דברי הירושלמי תרומות דאע"ג דח"ש לר"ל מותר מה"ת מ"מ מודה ר"ל בדעתו להשלים ולפי"ז י"ל גם כאן דכמו דהעברת כל הזרע חמורה מהעברת מקצת כן העברת מקצת בדיעה להשלים חמורה מהעברת מקצת גרידא וג"כ אין מתכפרת במיתת ב"ד וע"כ גם במעביר כל בניו בזאח"ז ג"כ שפיר פטור אף על הראשונים דכיון דגמר להעביר כולם ע"כ יש לנו לומר דהוכיח סופו על תחלתו דמיד בהעברה הראשונה הי' דעתו להשלים ולהעביר כולם וע"כ שפיר מיפטר למפרע גם על ההעברה הראשונה דמצינו סברא דהוכיח סופו על תחלתו בנידון דומה לזה ממש בש"ס בבא בתרא (דף קמ"ח ע"ב) שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים (שכתב מקצתם לראובן ואח"כ מקצת אחר לשמעון ואח"כ מקצת אחר ללוי עד שגמר באופן זה לכתוב כל נכסיו בזאח"ז) רואין אם במחלק (אם כתב הנכסים כמחלק שמשעה ראשונה שהתחיל לכתוב הי' בדעתו לחלק כל נכסיו ולא לשייר כלום) כו' עמד חוזר בכולן (כדין מתנת שכ"מ בכולה דאם עמד חוזר) אם בנמלך (שלא הי' בדעתו לחלק כל נכסיו אלא אחר שחילק מקצת שתק ולא רצה לחלק עוד ואח"כ נמלך לחלק כל הנותר) כו' עמד אינו חוזר אלא באחרון (דהנך קמאי כיון דלא הי' בדעתו אז עדיין לחלק כל נכסיו הוו להו מתנת שכ"מ במקצת דאם עמד אינו חוזר) ודילמא עיוני קא מעיין והדר יהיב (דילמא האי דשתיק וחישב בין מתנה למתנה לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין ומחשב מה יתן לכל אחד ומעיקרא שפיר אכתי הי' בדעתו לחלק את הכל) סתמי' דשכ"מ מידק דייק והדר יהיב עכ"ל הגמ"י:
ומבואר בזה דאע"ג דחלקים הראשונים דחילק היו רק מקצת נכסיו והי' להיות דינם דין מתנת שכ"מ במקצת דקני ואם עמד אינו חוזר ועכ"ז אמרי' דאם גמר לחלק כל הנכסים בזאח"ז אז אגמ"ל והוכיח סופו על תחלתו דגם בחלקים הראשונים מיד הי' דעתו לגמור לחלק גם השאר וע"כ אם עמד חוזר גם בראשונים זולת בשתק בנתיים דאז השתיקה היא הוכחה להיפוך דהוא נמלך ולא הי' בדעתו מיד לחלק כולם דא"א לומר דעיוני מעיין כו' כיון דסתם שכ"מ מידק דייק כו' וע"כ רק אז מחזקינן לי' בנמלך אבל כ"ז שאין לנו הוכחה הפכיית אזי אמרי' דהוכיח סופו על תחלתו דגם במתנות הראשונות הי' דעתו להשלים ולחלק כולם וכ"כ הרא"ש שם אהא דאמרי' התם בתר הכי שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת (ולא משכחת מתנת שכ"מ דעמד חוזר רק באומר סתם כל נכסי דאז כל היכא דאיתנהו נתונין הן עש"ה) והקשו שם התוס' והרא"ש דמעיקרא אמר ודילמא עיוני מעיין והדר יהיב הרי דמספיקא מוקמינן לי' בחזקת הנותן לומר דאם עמד חוזר ואילו בתר הכי אמר חיישי' שמא יש לו נכסים כו' אלמא דמספיקא מוקמינן לי' בחזקת המקבל מתנה ותי' שם הרא"ש דלעולם מספיקא מוקמינן לי' בחזקת המקבל ושאני הך דדילמא עיוני מעיין דאיכא רגלים לדבר שאינו נמלך שהרי חלק כל נכסיו אלא ששתק בנתיים לעיין כמה יתן לזה וכמה יתן לזה עכ"ל כוונתו דכיון דחזינן לבסוף דגמר לחלק כל נכסיו ע"כ הוכיח סופו על תחלתו וה"ל רגלים לדבר דגם בחלקים הראשונים שחילק הי' דעתו להשלים ולחלק כולם ומאי דשתק בנתיים עיוני הוא דקא מעיין כו' [וכן כתבו גם התוס' שם אלא דדברי הרא"ש מבוארים יותר]:
וא"כ גם בהך דמולך שפיר יש לנו לומר ג"כ כן דאם העביר כל זרעו בזאח"ז (בלי הפסק בנתיים המוכיח דהוא נמלך) אזי הוכיח סופו על תחלתו דמיד בהתחלת ההעברות הי' דעתו להעביר כולם דאין שום סברא לחלק בין הך דב"ב להך דמולך זולת אם נאמר דאין אדם נעשה חשוד למפרע דאז יש לנו לומר דכיון דהעברת כלל הזרע היא עבירה חמורה טפי מהעברת מקצת ע"כ אין לנו לומר הוכיח סופו על תחלתו דאדרבה ראוי לומר דחשוד על הקל אינו חשוד על החמור ומועלת חזקת כשרותו לומר דבשעת העברת בן האחרון הוא דאיתרע לעשות עבירה החמורה להעביר כל בניו משא"כ לתוס' שבועות הנ"ל דאדם נעשה חשוד למפרע ולא אמרי' השתא הוא דאיתרע ולש"ס חולין הנ"ל דמפורש יותר דלא מחלקינן בהכי רק כל דאמרי' בי' בעלמא הוכיח סופו על תחלתו אמרי' הכי נמי במידי דאיסורא וכנ"ל א"כ הרי בטלה סברת החילוק הנ"ל ושפיר יש לנו לומר גם בהך דמולך סברא דהוכיח סופו על תחלתו דמכי גמר להעביר כולם אגמ"ל דגם בתחלת ההעברה הי' דעתו להעביר כולם כמו דאמרי' הכי בהך דשכ"מ המחלק נכסיו בזאח"ז דהדברים הם דומים בדומים ממש וכמובן [ואולם לפי"ז ג"כ לא נוכל לאוקמא דברי רב אחא ברי' דרבא דאמר העביר כל זרעו פטור בכל גווני רק במעבירם בזאח"ז, בלי הפסק בנתיים המוכיח דהוא נמלך וכנ"ל ואמנם עכ"פ הוא אופן מרווח טפי משנוקים דבריו אמצמצם להעבירם בב"א וכמובן ובאתי רק להעיר]:
ודע עוד דדוגמת הך דכריתות (ד' ב' ע"ב) שהבאתי דאמר דה"א דבעשה כל עבירות דכריתות בשוגג בהעלם אחד ליפטר לגמרי יש עוד בכריתות שם (דף ג' ע"א) דאמתני' דתנן ל"ו כריתות בתורה וקחשיב חד מינייהו המחלל את. השבת פריך התם בגמ' שבת מ' חסר אחת הויין (פי' ומדוע חשיב לי' רק בחדא) א"ר יוחנן תנא שגגת שבת וזדון מלאכות דלא מיחייב אלא חדא כו' וניתני זדון שבת ושגגת מלאכות דמיחייב מ' חסר אחת כו' תנא שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא לי' דמחטאת מיהא לא מיפטר כו' ע"ש ומוכח ג"כ דהי' ה"א שיופטר לגמרי וצריך ג"כ טעם דמדוע ה"א לומר כן ומ"ש ברש"י שם דה"א דהואיל והזיד במלאכות חשיב מזיד ופטור מחטאת עש"ה שכן כוונתו ק' להבין ג"כ דאיזה ה"א יש לומר כן ומדוע יש לו להחשב יותר מזיד כשהזיד במלאכות ושגג בשבת מכשהזיד בשבת ושגג במלאכות:
ולפמ"ש למעלה דבשוגג ב' פעמים יש ה"א דליחשוב פושע וקרוב למזיד ופטור מחטאת א"כ גם כאן י"ל כן ונהי דה"א זאת שייכא ג"כ בהזיד בשבת ושגג במלאכות עכ"ז בהזיד במלאכות ושגג בשבת הרבותא גדולה יותר דכיון דבכל פעם עשה מכח אותה השגגה בעצמה לכן יותר יש לנו לומר דחשיבא מעשה השגגה השני' פשיעה כיון שכבר עשה בשגגה זאת פעם אחד ומשא"כ בהזיד בשבת ושגג במלאכות דבכל מלאכה אשר הוא עושה הרי יש לו שגגה אחרת ונמצא דכל פעם הוא רק שגגה אחת ולא הוחזק בשגגה אחת לעשותה ב' פעמים ולכן אין השנות השגגות מוכחת כל כך על פשיעה כמו בהזיד במלאכות ושגג בשבת ושפיר הוי הזיד במלאכות ושגג בשבת רבותא טפי וכמובן וע"ש ברש"י כריתות (דף ג' ע"א) דפי' עוד פי' אחר לגמרי בדברי הגמ' הנ"ל עש"ה ובאתי רק להעיר:
שוב עיינתי בס' באר שבע בכריתות שם (דף ב' ע"ב) וראיתי שפי' דברי הגמ' דאמר בשלמא פטור לגמרי לא מצית אמרת דכתי' כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' וז"ל בשלמא פטור לגמרי פי' אם לא עשאן כולם בהעלם אחד לא מצית אמרת דכתי' כי כל אשר יעשה מכל התועבות ומדכתי' מכל משמע אפי' לא עשאן כולן אלא אחד בלבד חייב עכ"ל ולענ"ד אין לשון הגמ' סובל פירושו כלל דהא הש"ס אמר למילתי' אהא דמייתי תחלה אמר מר שאם עשאן כולם בהעלם אחת חייב על כאו"א וע"ז אמר בשלמא פטור לגמרי לא מצית אמרת כו' וא"כ הא קאי אעשאן כולן בהעלם אחד לא אעושה אחד לבד:
וגם יש עוד תמיה יותר גדולה בדברי הגמ' לפי פירושו זה דהא האי שאם עשאן כולן בהעלם אחת כו' קאי על המשנה שם ל"ו כריתות בתורה דע"ז אמר מניינא ל"ל ומשני שאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כאו"א וא"כ לפי פירושו זה דע"ז אמר הש"ס בשלמא פטור לגמרי בלא עשאן כולן בהעלם אחד לא מצית אמרת כו' א"כ הי' הה"א דאין אדם מתחייב כרת על שום עבירה דכריתות רק אם עובר על כל הל"ו כריתות שבתורה כולם וא"כ זה וודאי דלא ניתן להאמר כלל בסברת הה"א דהרי ברוב עבירות דכריתות נכתב הכרת בפירוש בתורה על כל עבירה בפני עצמה:
והגע עצמך דאיך ה"א לומר דאוכל ביוה"כ דהיא אחת מל"ו כריתות שהוזכרו במשנה שם לא יתחייב כרת רק עד השלימו לעבור על כל שאר הכריתות כולם והרי מקרא מלא נאמר כי כל הנפש אשר לא תעונה וגו' ונכרתה הנפש ההיא מעמיה והרי זה לא עינה עצמו ומאיזה טעם אתה פוטר אותו מן הכרת נגד המפורש בתורה ואם כוונתו לומר דהה"א לא היתה על מזיד רק על שוגג שאין השוגג מתחייב חטאת על שום כרת רק עד אשר יעבור על כל הל"ו כריתות יחד ונהי דבמזיד מתחייב כרת גם על עבירה אחת עכ"ז בשוגג לא מיחייב רק על כולם יחד ותרצה לומר שיש איזה סברא לחלק בזה בין שוגג למזיד גם זה לא ניתן להאמר כלל חדא דא"כ הרי לא הועיל הש"ס כלום בקרא דכי כל אשר יעשה מכל התועבות ונכרתו דמייתי דהא האי קרא במזיד כתיב ובכרת ולא בשוגג ובחטאת והרי אתה אומר שיש חילוק בזה בין מזיד לשוגג ושאין ראי' ממזיד אשוגג ותו דבשוגג נמי הרי מקרא מלא נאמר בפרשת חטאת (ויקרא ד') נפש כי תחטא בשגגה מכל מצות ד' אשר לא תעשנה ועשה מאחת מהנה הרי מפורש דגם באחת הוא מתחייב וע"כ לא יכולתי להלום פי' הבאר שבע ז"ל כלל לענ"ד וצע"ג:
ומאי דדייק ז"ל דמהא דכתיב מכל התועבות מוכח דאפי' עשה קצת התועבות חייב דיוק אמת הוא וגם זולת הדיוק הזה הא האי קרא בפרשת עריות הוא דכתיב וא"כ גם אילו הייתי מפרש קרא דאעובר אכל עבירות דעריות קאי עכ"ז הא עבירות דעריות לחוד אכתי ה"ל רק קצת כריתות מן כל הל"ו כריתות שבתורה והרי הש"ס קאי על ה"א דבאין עושה כל הל"ו כריתות יחד לא יתחייב וא"כ הרי אין צורך לדיוק זה כלל דבלא"ה נמי שפיר נלמד דלא בעי' עבירות כל הכריתות יחד כיון דגם בעבירות דעריות לחוד הוא מתחייב:
ואולם דע דנהי דמכל התועבות משמע נמי מקצת תועבות עכ"ז אין פירוש דכל תועבות ממש מתבטל והוא כולל שניהם בין עושה כולן בין עושה מקצתן דתיבת כל בעצמותו משמע כולן ומ' דמכל אתיא לרבויי נמי עושה מקצת מן הכל וכן מפורש להדיא בת"כ אהך קרא דכי כל אשר יעשה מכל התועבות וז"ל מכל התועבות בין מכולן ובין ממקצתן עכ"ל וא"כ גם פירושינו בסוגי' דכריתות הנ"ל דהראי' מן המקרא הנ"ל הוא אעושה כולם דלא מיפטר לגמרי שפיר יתכן כיון דעושה כולם הוא ג"כ במשמע המקרא וכנ"ל:
שוב נזכרתי פירש"י ביבמות (דף ו' ע"ב) ד"ה לחלק בפי' אהא דהבערה לחלק יצאת דלולי קרא ה"א דאינו חייב סקילה עד שיחלל שבת בכל המלאכות כולן לא במקצתן עש"ה וה"ז דוגמת פי' הבאר שבע הנ"ל בהך דכריתות ואולם ברש"י פסחים (דף ה' ע"ב) ד"ה וש"מ פי' דלולי קרא ה"א דהעושה ד' או ה' מלאכות בשוגג לא יתחייב אלא חטאת א' ואתי קרא לחלק דעושה כולן מתחייב עכאו"א בפ"ע עש"ה וע' ברא"ם עה"ת פ' ויקהל עה"כ לא תבערו שהאריך בזה והקשה שם ארש"י יבמות הנ"ל דאיך ה"א דאינו מתחייב עד שיעשה כולם הא המקושש נסקל על מלאכה אחת עש"ה בארוכה ואולם גם לרש"י יבמות הנ"ל נראה דהיינו רק במלאכות שבת דכתיב לא תעשה כל מלאכה הי' אפשר לטעות ולפרש שלא יעשה כל המלאכות יחד לא שלא יעשה כל אחת מן המלאכות משא"כ בסוגי' דכריתות הנ"ל דקאי על כל הכריתות שבתורה יחד וודאי קשה לפרש דהה"א דבעי' כולם יחד וכדכתיבנא ובאתי בכ"ז רק להעיר: