בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-ו · כלל לז
אוכל. אי בע"ח חשוב אוכל ע' כלל ע"ב דהבאתי ראי' דאיסור לא מיקרי אוכל מגמ' יומא (דף פ' ע"א) מכל האוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל ואיזה זה ביצת תרנגולת ואימא גדי מחוסר שחיטה (כשיוצא מתוך האוכל שנוצר בו לאו אוכל מיקרי לענין טומאה לא הוא ולא אמו דהא מחוסרי שחיטה. רש"י) ואימא בן פקועה טעון קריעה (דתנן קורעו ומוציא את דמו. רש"י) עש"ה מה שדנתי בזה ויש לדחות כיון דשם בבע"ח איירי וי"ל דבע"ח בעצם אין חשוב אוכל לא מפאת האיסור רק דחי הוא מין בפ"ע ואיננו מין אוכלין ומ"ש רש"י דאינו קרוי אוכל לענין טומאה ע' מה שדנתי שם בזה ואמנם י"ל עוד דכוונת רש"י פשוטה דלא מיקרי אוכל לענין טומאה דבע"ח אינו מקבל טומאת אוכלין והיינו משום דלא חשוב אוכל לענין טומאה וע"כ האי מכל האוכל אשר יאכל דכתיב גבי טומאת אוכלין לכן א"א לאוקמי' לקרא אגדי כיון דגדי לאו אוכל מיקרי לענין טומאה זאת [ואמנם מהא דפירש"י אהך דטעון קריעה דתנן קורעו ומוציא את דמו מוכח דאפי' אחר הקריעה לפני הוצאת הדם דכבר איננו בע"ח רק אסור גרידא מפאת הדם שבתוכו עכ"ז לאו אוכל מיקרי ויש לדחות]:
והנה גוף הדבר הזה אי בע"ח בעצם לא חשוב אוכל או רק מפאת האיסור הוא דלא חשוב אוכל נראה דהוא פלוגתא דתנאי בחולין (ד' ע"ה ע"א) רשב"א אומר משום ריה"ג מטמא טומאת אוכלין (אבן פקועה קאי דמטמא ט"א אפי' בחייו) וחכ"א אינו מטמא טומאת אוכלין מפני שהוא חי וכל שהוא חי אינו מטמא ט"א עכ"ל הגמ' הנה דד"ז אי בע"ח בעצם אין חשוב אוכל הוא פלוגתא דתנאי דריה"ג ס"ל דרק האיסור שבו מסלק שם אוכל משא"כ בע"ח המותר כגון בן פקועה חשוב אוכל ומטמא ט"א ורבנן ס"ל דכל חי אין מטמא ט"א והיינו על כרחך משום דבע"ח בעצם אין קרוי אוכל וכנ"ל וע"ע בחולין שם בדומה לזה פלוגתא דב"ש וב"ה דב"ש ס"ל כריה"ג וב"ה כרבנן ועוד יש בדומה לזה פלוגתא דר"מ ורבנן בזבחים (דף ק"ה ע"א) ע"ש דר' מאיר מוכח דס"ל כריה"ג דחולין הנ"ל ורבנן כרבנן עש"ה ותבין ואולם בתוס' חולין (דף פ"א ע"ב) ד"ה הואיל הקשו דשעיר המשתלח יטמא טומאת אוכלין לר"ש מחיים למאן דשרי אברי שעיר המשתלח בהנאה מטעמא דעומד לדחות לצוק כדחוי דמי ותירצו וז"ל וי"ל מידי דהוי אבן פקועה ודגים שהן מותרים בלא שחיטה ואפ"ה חיותן מטהרתן לרבנן דפליגי אריה"ג כו' עכ"ל ונראה מלשונם דהא דבע"ח ואפי' מותרים אין מקבלין ט"א אין הטעם מפאת דבע"ח לא חשיבי אוכל רק הטעם מפאת דחיות יש בו ענין טהרה ומונע קבלת טומאה והארכתי בזה במ"א ואכ"מ ואמנם בתוס' ב"ק (דף ע"ז ע"א) ד"ה פרה הקשו ג"כ קושיתם דחולין הנ"ל ותירצו וז"ל וי"ל דכל העומד להעשות לא אמר דכעשוי דמי אלא באוכל האסור להיות כמותר וקרינן בי' אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים אבל לא מהני לשאין אוכל כמו בעלי חיים ליחשב כאוכל כו' עכ"ל ומבואר להדיא דבע"ח בעצם לא חשוב אוכל ולא משום איסור והיינו נמי טעמא דאינו מקבל ט"א ונראה דגם כוונת התוס' חולין כן הוא ואע"ג דכתבו לישנא דחיותן מטהרתן שכן גם בב"ק שם כתבו ג"כ בתר דבריהם דמייתינא לישנא דחיותן מטהרתן ע"ש ושם הרי קאי להדיא בסברא דטעם הטהרה מפאת דלא חשיבי אוכל וכנ"ל:
וע"ע גיטין (דף י"ט ע"א) במשנה ריהג"א אין כותבין (גט) לא על דבר שיש בו רוח חיים ולא על האוכלין ובגמ' שם (דף כ"א ע"ב) מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל כו' ומבואר ג"כ דבע"ח לא מיקרי אוכל דאל"כ במיעוטא דאוכל סגי ואמנם שם י"ל דהטעם משום דהאיסור מפקיע שם אוכל וכן מוכרח לומר וודאי כיון דאליבא דריה"ג קאי וריה"ג הא ס"ל כן בחולין (דף ע"ה ע"א) וכנ"ל וע"ש בגיטין בתוד"ה מה דהביאו גמ' סוכה (דף י"א ע"ב) מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה ואינו אוכל ואמנם בסוכה שם ליתנהו תיבות ואינו אוכל והם ט"ס וודאי וכן הם כתובין בתוס' גיטין שם בב' חצאי עיגול ע"ש [וע"ע בירושלמי עירובין פ"א ה"ז ר' יונה בעי אף לענין הכשר זרעים כן חישב עליהן (על המים) שירדו על הבהמה ומן הבהמה על האוכלין (מהו שיכשירו) תמן אריה"ג ספר מה ספר מיוחד שאין בו רוח חיים כו' אוף הכא כן ובפי' הק"ע אוף הכא כן דנימא דווקא זרע דהוא אוכל אבל לא על הבהמה עכ"ל ומדלא בעי בחישב שירדו על אבר מן החי מוכח דאמ"ה חשיב לי' שפיר אוכל ורק בהמה חי' הוא דלא חשיבא אוכל וא"כ ע"כ דעצם החיות מסלק שם אוכל לא מפאת איסור אמ"ה וצ"ע דריה"ג הא לא ס"ל הכי בהך דחולין וכנ"ל ואולי האיבעי' דירושלמי הוא אליבא דרבנן דריה"ג וקבעי דמי נימא דכי היכי דריה"ג דריש הכי בהך דספר ה"נ ידרשו רבנן כן בהך דזרע ואמנם באמת לא ידעתי מי הכריחו לבעל ק"ע לפרש דהאיבעי' מפאת דבהמה אינה אוכל ומדוע לא מפרש כפשוטו דהאיבעי' משום דבעי' דבר שאין בו רוח חיים דומי' דזרע דאין בו רוח חיים וכמו דדריש כן ריה"ג בהך דספר מה ספר דבר שאין בו רוח חיים כו' והכי מוכח בפשיטות כוונת הירושלמי מדלא מייתי כלל באיבעי' זו הך דמה ספר מיוחד דבר שאינו אוכל רק מייתי הך דמה ספר מיוחד דבר שאין בו רוח חיים לחוד]:
וע"ע בב"ר פרשה ט"ז אכול תאכל (מכל עץ הגן אכול תאכל) א"ר יעקב דכפר חנין מתי יתכשר לאכילה משתשחט רמז לו על אמ"ה (איסור אמ"ה) ובמתנות כהונה פי' וז"ל דריש כפל לשון אכול תאכל משמע משהוא אוכל אז תאכלנו לאפוקי אמ"ה עכ"ל ומבואר ג"כ דבע"ח בעצם לא חשיב אוכל לא מפאת האיסור דאמ"ה דאל"כ מה זה הלימוד משהוא אוכל אז תאכלנו ולא שתתלוש מן הבע"ח ותאכל הרי גם הבע"ח הוא אוכל כיון דבמקרא זה עצמו הוא דבא ללמדנו דאמ"ה אסור וכ"ז שלא ידענו איסור אמ"ה הרי גם הבע"ח חשוב אוכל וע"כ דבע"ח בעצם לא חשוב אוכל:
וע"ע ברא"ש בכורות פ"ג סי' ה' שכ' וז"ל ומ"ש הרמב"ן שמותר לגזוז לצורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נהירא לי דוודאי לאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול (והוי המלאכה בא"נ עצמו) כו' מותר אבל בעוד שלא נשחטה כל מאי דעביד מכשירי א"נ שאפשר לעשות מאתמול הוא ואסור עכ"ל ומוכח מלשונו דבהמה בחיי' רק מפאת האיסור הוא דלא מיקריא אוכל והכי מוכח לישנא דהה"מ בפ"ג מה' יו"ט ה"ג ועש"ה דמוכח קצת מלשונו דגם בע"ח חשיב אוכל אלא דלא מיקרי אוכל גמור עש"ה ובאתי רק להעיר: