בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל
מערכת א-ו · כלל כז
אונס. ע' כלל הקדום דדנתי אי אונס במ"ע עושה פטור גמור א"ד מחויב הוא אלא שאין יכול לקיים חיובו והנה יש עוד סברא אחרת בזה והוא דגם אם הוא מחויב עכ"ז נחשב שקיים את חיובו דמחשבת ורצון הקיום חשיבי קיום היכא דאנוס במעשה הקיום וכמבואר בקידושין (דף מ' ע"א) חישב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה וע' פסחים (דף ס"ו ע"ב) דפריך מנ"ל דציבור עבדי פסח בטומאה א"ר יוחנן דא"ק איש איש כי יהי' טמא לנפש איש נדחה ואין ציבור נדחים לפסח שני אלא עבדי בטומאה א"ל ר"ל לר"י אימא איש נדחה לפסח שני ציבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בפסח שני כו' וק' דמדוע נפרש כן דציבור גריעי מיחיד ולא נפרש כר' יוחנן וא"ל דלקולא לחומרא לחומרא דרשי' וה"נ דרשי' לחומרא שאסור להם לעשות הפסח בטומאה דז"א דמבואר בתוס' קידושין (דף ל"ד ע"ב ד"ה ונילף) דלא אמרי לחומרא דרשי' במקום שהסברא מחייבת לדרוש לקולא ע"ש וכן מבואר עוד בכמה דוכתי וא"כ ה"נ וודאי דהוא נגד הסברא לומר דציבור גריעי מיחיד [וי"ל דציבור נהי דיש להם מעלת ציבור עכ"ז יש לעומת זה חסרון שפגם הטומאה גדול יותר כיון שכל הציבור טמאים וגם י"ל דכיון דהציבור מדריגתם גבוה ממדריגת היחיד לכן אדרבה הטומאה שם מסולקת יותר ולכן צריך שיהי' קרבנם קרב בטהרה ולא בטומאה אף שנדחית ושנאמר שיודחו לפסח שני ג"כ א"א שהרי זה נתמעט מאיש איש וגו' ודו"ק והארכתי בזה בחידושי שם ואכ"מ]:
ואולם לפי הנ"ל י"ל דבציבור ס"ל לר"ל דהמחשבה לעשות פסח נחשבת קיום כיון דאנוסין בעשיית הפסח מפאת הטומאה וכש"ס קידושין הנ"ל חישב אדם לעשות מצוה ונאנס כו' מעלה עליו כאילו עשאה אלא דעכ"ז לא חשיב זה מעשה גמור כיון דרק מעלה עליו [ע' זבחים (דף ו' ע"א) מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר הרי דמעלה עליו אין פירושו שבאמת לא כיפר רק דבאמת כיפר אלא דמעלין עליו כו'] וע"כ ביחיד שפיר צריך השלמת פסח ב' ואולם זהו רק ביחיד שמדריגת היחיד הוא במעשה משא"כ הציבור שמדריגתם המחשבה ע' קידושין שם (דף מ' ע"א) דאמר דאע"ג דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה על כל זה מחשבת ע"ז הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה ומייתי ראי' מדחמורה ע"ז דהמודה בה ככופר בכל התורה ומבוארת אצלינו כוונת הראי' הזאת במ"א דיש חילוק בין פרטי התורה לכלל התורה דפרטי התורה הם בחי' המעשה וכלל התורה בחי' המחשבה כי כן המחשבה עניינה ענין שורש ומקור ובהשורש נכללים תמיד כל הפרטיים ולכן מפאת היות חטא ע"ז ככופר בכה"ת א"כ הוא כלליות התורה שהוא בחי' המחשבה ולכן גם המחשבה פועלת בו ושפיר גם המחשבה מצטרפת למעשה והנה נודע דכלל ישראל עניינם התורה וכמאמר הזוהר דאורייתא וקוב"ה וישראל חדא אינון ודורשי רשומות אמרו כי ישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה וע"כ גם הפרטיי מישראל עניינו ענין חלק פרטיי דתורה בחי' המעשה וכנ"ל ואולם הכלל ישראל דהוא מדריגת כלל התורה הנה הוא בחי' המחשבה וכנ"ל. [ועיין ספרי עקב עה"כ ולעבדו בכל לבבכם וז"ל והלא כבר נאמר בכל לבבך וגו' כאן ליחיד כאן לציבור כאן לתלמוד כאן למעשה עכ"ל הנה דמפרש בכל לבבך דכתי' ביחיד אתלמוד ובכל לבבכם דכתי' בציבור אמעשה ונראה ג"כ כוונתו דבמעשה בעי' לב היינו כוונה לצאת רק בציבור דעניינם המחשבה וכנ"ל משא"כ היחיד יוצא גם בלא כוונה ורק בתלמוד דכל עניינו המחשבה וההבנה ואיננו מעשה ולכן גם ביחיד בחינתו המחשבה ובעי לב ודו"ק ואולם מהא דאמר לעיל מיני' בספרי שם ולעבדו זו תלמיד עש"ה מוכח קצת דהאי כאן לתלמוד כו' היינו דולעבדו בכל לבבכם קאי אתלמוד ובכל לבבך קאי אמעשה ואע"ג דאומרו כאן ליחיד כו' הוא להיפוך וכמובן. ולפי"ז נהפוך הוא דבמעשה בעי רק היחיד לב לא הציבור והטעם ג"כ כנ"ל דכיון דהציבור הם בחי' מחשבה לכן התכללות הציבור והצטרפותם יחד עומד במקום המחשבה ורק בתלמוד דכל עניינו המחשבה לכן בעי לב גם בציבור ודו"ק וע' תענית (דף ח' ע"א) דמחלק ג"כ לענין תפילה דתפלת ציבור מתקבלת גם בלי כוונה משא"כ תפלת יחיד וי"ל הטעם ג"כ כנ"ל דהתקבצות הציבור יחד והצטרפותם הוא עצמו עומד במקום הכוונה והמחשבה ודו"ק] ולכן בהיות הכלל בחי' המחשבה ולכן הם נדונים ביותר לפי מחשבתם וחשובה גם המחשבה אצלם קיום וא"צ השלמת פסח ב' ודו"ק ואולם מלישנא דר"ל דאמר ציבור לית להו תקנתא כו' מוכח קצת דאין הכוונה דהמחשבה נחשבת קיום רק דנחשבים באמת שלא עשו הפסח ולית להו תקנתא כו' ובאתי רק להעיר:
וע"ע זבחים (דף ל"ז ע"ב) דאהא דס"ל לב"ש שם במשנה דב' מתנות דחטאת מעכבות וב"ה ס"ל דאפי' נתן רק מתנה אחת כיפר אמר התם בגמ' מ"ט דב"ש קרנות קרנות קרנות (דיש אם למקרא) הרי כאן שש ארבעה למצוה (דהא אין במזבח רק ד' קרנות) ושתים לעכב וב"ה קרנת קרנת קרנות הרי כאן ארבעה (דס"ל דיש אם למסורת) שלש למצוה ואחת לעכב ואימא כלהו למצוה (ואפי' אחת אינה מעכבת) כפרה בכדי לא אשכחן ובתוס' שם ד"ה הרי הקשו דל"ל לב"ש למיכתב שש בחמש סגיא ונדע נמי דשתים לעכב דאי רק אחדא לעכב אתי הא אחדא א"צ קרא כיון דכפרה בכדי לא אשכחן ותירצו וז"ל וי"ל דדילמא ב"ש לית להו האי טעמא (דכפרה בכדי לא אשכחן) עכ"ל וק' טובא דאיך אפשר דב"ש לית להו סברא זאת הרי היא סברא מוכרחת לכאורה דוודאי אם לא יזרוק הדם כלל ואפי' מתנה אחת במה יתכפר והלא כל כפרת הקרבן הוא רק הזריקה ואולם לפי ש"ס קידושין הנ"ל דחישב כו' ונאנס כו' מעלה עליו כו' י"ל דס"ל לב"ש דהיכא דרצה לזרוק ונשפך הדם אזי מחשבת ורצון הזריקה חשיבי כזריקה בפועל כיון דהי' אנוס בענין הזריקה בפועל ושפיר ה"א דתעשה המחשבה גם פעולת הכפרה ושפיר צריך קרא וב"ה חולקים אסברא זאת וס"ל דנהי דמעלה עליו עכ"ז א"א שיעשה פעולת הכפרה וכהך דזבחים (דף ו' ע"א) דמייתינא דאע"ג דמעלה עליו כאילו לא כיפר עכ"ז כיפר וה"נ נהי דתימא דמעלה עליו כאילו כיפר עכ"ז באמת לא כיפר ושפיר א"צ קרא לזה ועי"ל דס"ל לב"ה נמי שפיר דחישב ונאנס כו' נחשב קיום אלא דזהו רק היכא דדנין לענין הקיום לבד וכגון בנטילת לולב וכדומה דאין המצוה צריכה לפעול פעולה וא"צ רק קיום המצוה לבד אז הוא דנחשבת גם המחשבה והרצון קיום משא"כ היכא דיש אל מעשה המצוה פעולה מה וכגון בחטאת שצריכה המעשה לכפר על החטא אז שפיר אין כח לזה כ"א המעשה בפועל ואין אל המחשבה פעולת המעשה ודו"ק:
והנה סברתי זאת דה"א דמחשבת הזריקה תכפר לב"ש יש להביא לה ראי' גדולה מספרא ויקרא דיבורא דחובה סוף פרק ט' וז"ל ונסלח לו אין משיירין לו ליום הכיפורים יכול אעפ"י שישב ולא הביא ת"ל לו ובפי' הראב"ד אין משיירין ליוה"כ שלא נאמר חטאת תולה ויוה"כ ממרק אלא החטאת ממרקת. יכול אעפ"י שישב ולא הביא תהא לו סליחה ביוה"כ ולקמן בפרשת מעילות איתא בלישנא אחרינא יכול אעפ"י שחישב ולא הביא כו' כלומר שחישב להביא קרבן ולא הביא כו' וכמדומה אני שהוא תיקון סופרים מן הדעת ולפי דעתי הלשון הראשון הכתוב כאן יותר נכון דמהיכי תיתי שמפני המחשבה יכופר לו אלא וודאי ע"י יוה"כ כדפרישית עכ"ל ועכ"פ לפי זאת הנוסחא שהביא ז"ל יכול אעפ"י שחישב כו' מבואר להדיא דה"א דהמחשבה תכפר ונראה נמי דקאי אהיכא דחישב להביא ונאנס ולא הביא דה"א דהואיל דמעלה עליו הכתוב כאילו עשה יעשה נמי פעולת הכפרה קמ"ל קרא דלא אמרי' הכי וא"כ כיון דליכא קרא רק אהיכא דלא הביא כלל ע"כ שפיר ס"ל לב"ש דהיכא דהביא אלא דלא נעשית הזריקה בעי' קרא בפ"ע לשלא תכפר מחשבת הזריקה או אולי לית להו לב"ש דרשא דספרא הנ"ל ומהך דקרנות וגו' הוא דילפי דאין המחשבה מכפרת וכנ"ל ועכ"פ סברת ב"ש למאי דפרישנא דכיון דחישב לזרוק ונאנס כו' ה"א דהמחשבה תכפר ולא חשיב כפרה בכדי מצינו לה ריע ומודע מפורש בסיפרא הנ"ל דמצריך קרא בפ"ע אהכי לשלא תכפר המחשבה וזו ראי' גדולה לומר דהא דחישב לעשות ונאנס ולא עשה מעלה אני עליו כו' חשיב קיום ממש דהא חזי' עוד יותר מזה דה"א שהמחשבה תעשר גם פעולת הכפרה ובאתי רק להעיר:
ובחידושי בזבחים שם דנתי בזה עוד באופן אחר בהסברת פלוגתא דב"ש וב"ה הנ"ל וכתבתי דב"ש וב"ה לטעמייהו אזלי דפליגי בעלמא אי כל העומד להעשות כעשוי דמי ע' יבמות (דף ל"ח ע"ב) וסוטה (דף כ"ה ע"ב) דב"ש ס"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי וב"ה ס"ל דלאו כגבוי דמי והנה בכריתות (דף כ"ג ע"ב) במשנה איתא דהמביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא אם משנזרק הדם נודע לו הבשר יאכל ר' יוסי אומר אפי' הדם בכוס (ונודע לו) יזרוק הדם והבשר יאכל ובגמ' שם (דף כ"ד ע"ב) נזרק הדם הבשר יאכל אמאי והא ה"ל ידיעה אמר רבא א"ק והוא לא ידע ונסלח לו והא לא ה"ל ידיעה בשעת סליחה (דבשעת זריקת דם דהוא שעת סליחה דע"י הזריקה הוא מתכפר לו הא לא ידע) ר' יוסי אומר אפי' הדם בכוס הדם יזרוק כו' אמאי והא ה"ל ידיעה בשעת סליחה דבשעת הזריקה הא כבר הוא יודע) אמר רבא ר' יוסי סבר ה כר"ש דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי (וע"כ מיד שהי' הדם בכוס והי' עומד לזרוק ה"ל כזרוק והוי הידיעה דאח"כ כאילו נודע אחר זריקה) עכ"ל הגמ' ומבואר מדברי הגמ' אלה דמאי דמחשבינן לעומד לזרוק כזרוק יש לזריקה המחשביית הזאת כח הכפרה דהא בעי' התם שלא יהי' לו ידיעה בשעת סליחה וא"כ ע"כ דהעומד לזרוק דכזרוק עושה פעולת הסליחה וע"כ הוי ידיעה דאח"כ ידיעה דבתר שעת סליחה וכמובן וע"כ ב"ש לטעמייהו דעומד לגבות כגבוי מש"ה ס"ל נמי דעומד לזרוק כזרוק ויש לזריקה זאת שמפאת עומד לזרוק כח הכפרה וכנ"ל וע"כ אפי' לא זרק בפועל לא חשיב כפרה בכדי כיון דהי' עומד לזרוק והעומד לזרוק לבדו מכפר וב"ה לטעמייהו דעומד לגבות לאו כגבוי דמי וע"כ גם עומד לזרוק אינו כזרוק ובעי' זריקה בפועל וע"כ בלי זריקה בפועל חשוב שפיר כפרה בכדי ודו"ק ונכון בס"ד ובחידושי שם הארכתי בזה ואכ"מ:
ודע דגוף סברת. הגמ' הנ"ל דהעומד לזרוק מכפר וה"נ סברא דר"ש בעלמא דעומד להעשות כעשוי דמי ומבואר בתוס' ב"ק (ד' ע"ו ע"ב) דזהו רק בדבר שמצוה להעשות וכן הוא בגמ' מנחות (ד' ק"א ע"ב) י"ל ג"כ דהוא מטעם הנ"ל דהמחשבה ורצון לעשות המצוה עומדים במקום העשי' וחשיבי מעשה אלא דלא מחשיב ר"ש את המחשבה לגמרי כמעשה כ"א בצד מה והיינו שכאשר המעשה עומדת להעשות ואין חסר רק העשי' בפועל אז הוא שיש כח אל המחשבה להחשב במקום המעשה משא"כ אם אין המעשה עומדת להעשות כלל לא אלים כח המחשבה שתעמוד במקום המעשה כולה ותוחשב כעשוי' אף שבעצמותה לא היתה אפי' עומדת להעשות ודו"ק ועי"ל בפשיטות טפי דרק כשהמעשה עומדת להעשות אז מה שמחשב לעשותה יתכן שיחשב קיום ויעמוד במקום המעשה משא"כ היכא דאינה עומדת להעשות כלל אז מה שמחשב לעשותה הוא מחשבה בטילה ואין במחשבתו כלום דבטלה לה אצל כל אדם ולכן א"א לה לעמוד במקום המעשה ודו"ק ובאתי רק להעיר:
ועיין קונטרס ע' פנים לתורה אות נ"ב דהבאתי ירושלמי קידושין בהאומר דפליגי ר"י ור"ל אי אונסא כמאן דעבד (לענין תנאי שבין אדם לחבירו) דלר"י כמאן דלא עבד ולר"ל כמאן דעבד ע"ש ומבואר בפוסקים דבמתנה שלא לעשות ונאנס ועשה אז אונסא כמאן דעבר לכ"ע לא אמרי' עש"ה בעפ"ל דדנתי מזה לענין אונס בעשה ול"ת דבעשה לא יוחשב קיום לר"י ובל"ת אין חשיב עבירה וע"ש מה שפלפלתי שם בזה לענין עדל"ת והעליתי דרבא דזבחים (ד' צ"ז ע"ב) ס"ל כר' יוחנן הנ"ל ור' אשי דשם ס"ל כר"ל הנ"ל עש"ה ויש להבין בזה גמ' מנחות (ד' מ' ע"א) דאמר דאסרו סדין בציצית גזירה משום טעימה (פעמים שימכרו מוכרי תכלת את התכלת של נסיון שנצבע לנסות בו את היורה והוא נקרא טעימה ופסול לציצית וכמבואר במנחות שם) וליכתבי' אדיסקי (יכתבו אגרות להודיעם דטעימה פסולה) אדיסקי ליקום וליסמוך אמר רבא השתא חמץ בפסח ויוה"כ דכרת סמכי' אדיסקי (אגרות שמשלחין להודיע עיבור השנה) הכא דעשה בעלמא לא כ"ש כו' וקשה דמדוע חשיב לי' רק עשה הא אם יהי' הציצית פסולים ה"ל כלאים שלא במקום מצוה וכן פירש"י להדיא שם ד"ה אלא משום טעימה דהחשש הוא משום כלאים שלא במקום מצוה ע"ש ולפי הנ"ל י"ל דרק בחמץ ויוה"כ דאם לא ידעו מן העיבור ויחשבו שהוא יום החול ויאכלו הרי לא יעשו זה משום מצוה ושפיר הוא שגגת כרת משא"כ בציצית אם רוצין לקיים מצות ציצית ומטילין תכלת ואין יודעין שהטעימה פסולה א"כ עכ"פ כיון דעוסקין במצוה א"כ ה"ל טעה בדבר מצוה דנחשב אנוס ופטור מש"ה מחטאת במידי דחיוב חטאת וע"כ רק לענין העשה הוא דאיכא חשש דאונסא כמאן דעבד לא אמרי' וליכא קיום עשה מה שאין כן לענין הלאו אין חשש דאונסא הא הוא כמאן דלא עבר ואולם זהו רק רבא לטעמי' משא"כ הך דאלא משום טעימה דאמר לי' סתמא דגמ' שם ע"ש וסתמא דגמ' הוא ר' אשי וכמבואר בתוס' חולין (ד' ב' ע"ב) וע"כ שפיר פירש"י דהחשש משום כלאים כו' דממ"נ אי אונס חשבית לי' א"כ גם משום עשה נמי ליכא דר' אשי לטעמי' הא אונסא כמאן דעבד כי היכי דהוא כמאן דלא עבר ואי לא חשבת לי' אונס א"כ הא גם משום לאו איכא ובאתי רק להעיר ואולם כ"ז רק דרך פלפול אבל באמת נראה דאין ענין להך דירושלמי לאונס בעשה ול"ת כיון דשם בתנאים שב"א לחבירו איירי וע"כ הטעם שם דלא היתה כוונתו אאונס ולא חייב את עצמו ע"ז ואין לדון מזה כלל אמצות של תורה דנימא בהו אונס כמאן דעבד או כמאן דלא עבר כנלענ"ד פשוט ובאתי רק להעיר:
ודע דמה שכתבנו למעלה דר"ל דפסחים (ד' ס"ו ע"ב) דאמר דיש לפרש קרא דאיש איש כי יהי' טמא לנפש איש נדחה לפ"ש וציבור לא עבדי לא בראשון ולא בשני ור"י פליג וס"ל דדרשי' איש נדחה לפ"ש הא ציבור עבדי ראשון גופי' בטומאה והסברנו למעלה דטעמא דר"ל דס"ל דאין זה גרעון הציבור מן היחיד רק דאדרבה מעליותא דציבור הוא דהמחשבה נחשבת קיום כיון דאנוסין בקיום בפועל ור"י דפליג אדר"ל ע"כ צ"ל דס"ל דא"א שתוחשב המחשבה קיום ממש ותעמוד במקום המעשה והנה כבר כתבנו למעלה עוד דב"ש וב"ה דזבחים (דף ל"ז ע"ב) נמי בהאי סברא קמיפלגי דב"ה דאמרי דכפרה בכדי לא אשכחן סברי דא"א דמחשבת ורצון הזריקה תעמוד במקום הזריקה בפועל ותכפר במקום הזריקה וב"ש ס"ל דיש כח למחשבה לכפר כמו הזריקה וכנ"ל הנה יש לי לומר עוד דפליגי בכל זה לפי מהותם ומדריגתם דנודעים דברי האר"י ז"ל דב"ש מדתם הדין וב"ה מדתם החסד ולכן ב"ש מחמירין תמיד וב"ה מקילין ועמ"ש בכלל ב' ונודעים דברי המ"ר בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיים חזר ושיתף מדת הרחמים שנא' ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים והיינו דבעשי' שיתף שם הוי' שם החסד והרחמים משא"כ בראשית ברא אלקים קאי על המחשבה ולכן הוזכר אלקים שם הדין לבד וע"כ ב"ש דמדתם הדין והדין הנה שורשו במחשבת הבריאה וכדברי המדרש הנ"ל דבמחשבה עלה לברוא את העולם במדה"ד ולכן אלים להו לב"ש מחשבה וס"ל דאפשר למחשבה לבד לעמוד במקום המעשה ולכפר כמו המעשה וב"ה שמדתם החסד שענינו רק במעשה דבמעשה הבריאה הוא שהי' השתתפות מדת החסד וכנ"ל וע"כ אזלי בתר מעשה ולית להו שיהי' למחשבה כח לעמוד במקום המעשה והיינו נמי טעמא דב"ש מחייבין בשליחות יד על המחשבה כמעשה וב"ה ס"ל דאינו חייב על המחשבה עד שישלח בו יד בפועל ממש וכמבואר בב"מ (ד' מ"ג ע"ב) וכ"ז מטעם הנ"ל דב"ש אלים להו מחשבה וב"ה אזלי בתר מעשה וכנ"ל וע"כ ר"י ור"ל נמי דנראה דרך אפשר דר"י ג"כ היה מדריגתו ומהותו החסד ור"ל הי' מדריגתו מהותו הדין ע' סנהדרין (ד' קי"א ע"א) ופערה פי' לבלי חוק אר"ל מי שמשייר אפי' חוק אחד א"ל ר' יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת להו הכי אלא אפי' לא למד אלא חוק אחד וברש"י לא ניחא למרייהו כו' אין הקב"ה רוצה שתהא דן את ישראל כל כך לכף חובה עכ"ל וע' תענית (ד' ט' ע"ב) דר' אליעזר ס"ל דעננים מלמטן ור' יהושע ס"ל דעננים מלמעלן ונודע דר"א מתלמידי ב"ש ור' יהושע מתלמידי ב"ה ורוב מחלוקות ר"א ור"י הם דר"א אזיל בשיטת ב"ש ור"י בשיטת ב"ה ע' ערכין (ד' כ"ג ע"א) ותוס' סוטה (ד' ג' ע"א) ד"ה ר' ישמעאל והארכתי בזה במ"א וע"כ מ"ד עננים מלמטן הנה הוא איתערותא דלתתא אור חוזר ממטה למעלה דענינו דין וכנודע ומ"ד עננים מלמעלן הנה הוא איתערותא דלעילא אור ישר הנשפע מלמעלה למטה וענינו חסד וכנודע וע' ירושלמי תענית פ"א ה"ג א"ר לוי המים העליונים זכרים והתחתונים נקיבות כו' וע"כ מ"ד עננים מלמטן ענינו דין דנודע דנוקבא ענינה דין וכמבואר ברמב"ן עה"ת פ' יתרו בענין זכור ושמור ולמ"ד עננים מלמעלן ענינו חסד דדכר ענינו חסד וכמבואר ברמב"ן שם וע"כ הנקיבה ג"כ יוגדל ענינה במחשבת הבריאה יותר מבמעשה הבריאה ע' כתובות (ד' ח' ע"א) מתחלה עלה במחשבה לברוא שנים (זכר ונקיבה כל אחד בפ"ע) ולבסוף לא נברא אלא אחד (הזכר לבד והנקיבה נלקחה אחת מצלעותיו) כו' וזהו ג"כ מפאת היות ענין הנקיבה דין ולכן יוגדל ענינה במחשבת הבריאה דהיא ג"כ מדה"ד וכנ"ל משא"כ במעשה הבריאה דנשתתף בו מדת החסד והוקדם למה"ד כטעם ביום עשות ד' אלקים ארץ ושמים שם הוי' קדום לשם אלקים לכן ג"כ הנקיבה טפילה בו אל הזכר ונברא רק הזכר והנקיבה נלקחה אחת מצלעותיו והנה ר' יוחנן ור"ל פליגי ג"כ בפלוגתא דר"א ור' יהושע הנ"ל דר' יוחנן ס"ל כר' יהושע דעננים מלמעלן ור"ל ס"ל כר"א דעננים מלמטן וכמובא בתוס' סוכה (ד' י"ב ע"א) ד"ה בפסולת בשם הירושלמי והמ"ר עש"ה וע"כ זה ג"כ יורה על היות ר' יוחנן מדתו החסד ור"ל מדתו הדין ובכתבי אגדה שלי הבאתי עוד ראיות נכוחות לזה בס"ד וע"כ ג"כ בהך דפסחים נמי אלים לי' לר"ל כח מחשבה וס"ל דיש מציאות למחשבה שתעמוד במקום המעשה ור"י לטעמי' חולק ע"ז וה"ז ממש כהך פלוגתא דב"ש וב"ה דזבחים הנ"ל ובענין שליחות יד הנ"ל ובכתבי אגדה שלי הארכתי עוד בהך דב"ש וב"ה אריכות גדול בעזה"י ואכ"מ: