אור ברסלב
בית האוצר חלק א מערכת א-ד › כלל יב

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-ד · כלל יב

כלל יא

אדם. אבאר בעזה"י אי מלאך קרוי אדם וט' מכות (דף י"ב ע"א) ג' טעיות עתיד שרו של אדום לטעות דכתי' מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה כו' טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך כו' ומשמע קצת דמלאך אינו בכלל אדם ואולם התוס' במנחות (דף ק"ט ע"ב) אהא דאמר שמעון הצדיק שכל ימיו הי' מזדמן לו זקן לבוש לבינים בכניסתו לקודש הקדשים ביוה"כ כתבו וז"ל בירושלמי פריך והכתי' וכל אדם לא יהי' באהל מועד ואפי' מלאכים דכתי' ודמות פניהם פני אדם ומשני דשמא שכינה היתה עכ"ל [וירושלמי זה הוא ביומא פ"ה ה"ב בסופה] ומוכח דמלאך הוא בכלל אדם ויש לחלק בין ההיא דמנחות דאיירי במלאך דקדושה לבין שרו של אדום דמכות הנ"ל דהוא הס"ם מלאך דקליפה ולומר דאע"ג דמלאך דקדושה נקרא אדם עכ"ז הס"ם לא מיקרי אדם וע' ירושלמי יומא פ"א ה"ה בההוא צדוקי דהקטיר מבחוץ והכניס ועלת' כמין פרסת עגל בתוך מצחו והוא מלאך שחבטו דכתי' וכף רגליהם ככף רגל עגל ופריך שם ג"כ והכתי' וכל אדם לא יהי' באהל מועד כו' אפי' אותם שכתוב בהם ודמות פניהם פני אדם כו' וצ"ל גם שם דהי' מלאך דקדושה אם דק' קצת דנמצא חוטא נשכר דשאר ב"א מתים ע"י הס"ם דהוא המה"מ וכנודע והוא מלאך דקליפה ועיקר טומאת המת בא מפאת שהמיתה על ידו וכנודע שע"כ צדיקים שאין מתים על ידו אין מטמאים ואילו זה הצדוקי שתיקן מבחוץ כו' מת ע"י מלאך דקדושה ואולי הי' זה עבור כבוד המקדש וטהרתו וע"כ מת באמת ע"י מלאך דקדושה ולא ע"י הס"ם כדי שלא יהי' בו טומאה ולא יהי' טומאה במקדש וע' תוס' מנחות (דף צ"ה ע"ב) ד"ה אין הובא לעיל כלל ז' אות א' דלתירוצם הב' לכ"ע אסור להכניס מת למקדש ועי"ל דזהו ג"כ מכלל כבוד המקדש שלא יכנוס הס"ם מלאך דקליפה למקום הקדושה ומה גם הקדשי קדשים וע"כ הוכרח להיות מיתתו ע"י מלאך דקדושה ודע דזולת זה יש לעיין אי שייך האי דדמות פניהם פני אדם והאי דכף רגליהם ככף רגל עגל נמי בס"ם ובאתי רק להעיר] וע"ע בספרי בהעלותך עה"כ ומשה הי' עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה וז"ל מכל האדם ולא ממלאכי השרת עכ"ל וכן הוא באבות דר' נתן פ"ט וז"ל יכול שהי' עניו במלאכי השרת ת"ל מכל האדם מאדם אמרו ולא ממה"ש עכ"ל [ותיבת במלאכי היא קצת בלתי מדוקדקת ואולי צ"ל כמלאכי ואולם גם הגירסא כמלאכי לא תתכן דמנ"ל למילף מקרא דלא הי' עניו כמלאכי כו' הא כתי' רק ומשה היה עניו מאוד מכל האדם וגו' היינו שהי' יותר עניו מכל האדם וא"כ ממיעוטא דאדם ולא מה"ש איכא למילף רק שלא היה יותר עניו ממלאכים אבל לא שלא הי' עניו אפי' כמוהם בשוה וע"כ נראה יותר נכון הנוסחא הכתובה במלאכי והכוונה יכול שהי' נחשב עניו במלאכי כו' היינו שהוא הי' עניו יותר מהם וע"כ נחשב גם ביניהם לעניו ובבנין יהושע שם כתוב יכול כו' כמה"ש כו' נראה דכוונתו ג"כ לגרוס כמלאכי וכנ"ל ולענ"ד נכון יותר הנוסחא הכתובה במלאכי וכנ"ל ואולם אחרי הך דאדר"נ כתוב שם עוד יכול שהי' עניו כדורות הראשונים כו' ולא כתוב בדורות ודע דמ"ש הבנין יהושע שם אהאי דיכול שהי' עניו כדורות הראשונים דר"ל האבות אברהם יצחק ויעקב כנראה שכ' כן מסברא והי' לו להביא דברי הספרי שם דמבואר בו להדיא מכל אדם אשר על פני האדמה ולא מאבות כו'] ומוכח דמלאך אינו בכלל אדם ואולי המיעוט הוא מדכתי' האדם אשר על פני האדמה דאילו מלאך נהי דמיקרי אדם עכ"ז אינו אדם שעל פני האדמה ואולם באדר"נ שם ממעט רק לאבות מקרא דאשר על פני האדמה משא"כ המלאכים ממעט מתיבות מכל האדם גופייהו והכי מוכח נמי כוונת הספרי עש"ה ואולי כמ"ש התוס' ביבמות (דף ס"א ע"א) דנהי דאין העכו"ם קרוין אדם עכ"ז קרוין האדם ומובן הטעם מהרכבת דברינו בכללי ז' ח' דהוא משום דאדם קאי אנפש וע"כ קאי רק על הנפש היותר מעולה שבמין אדם דהיינו הנפש הישראלית וע"כ אין העובדי כוכבים בכלל שאין להם זאת הנפש כלל כנודע לי"ח משא"כ האדם בה"א הידיעה קאי על הגוף הנגלה והנודע וע"כ קאי גם אעכו"ם ולפי"ז י"ל גם כאן דאדם שפיר כולל גם מלאכים משא"כ האדם בה"א הידיעה מוסב רק על האדם הארציי הנגלה והנודע לא על המלאכים וע"כ קרא דומשה הי' עניו מאוד מכל האדם וגו' שפיר ממעט מלאכים משא"כ בקרא דוכל אדם לא יהי' באהל מועד שפיר גם מלאכים בכלל ואולם אם נאמר ממש כביאור הזה בתוס' יבמות הנ"ל ראוי לכאורה שגם תיבת אדם לא יסוב אמלאכים שהרי נפש הישראלית מעולה וגבוה מדריגתה ממלאכים כנודע לי"ח וא"כ תיבת אדם דקאי אנפש הישראלית ג"כ אין המלאכים בכלל ויש ליישב ואין להאריך:

וע"ע בתקונים תיקון ס"ז וז"ל דאית אדם דאיהו מלאך ודא מט"ט כו' עכ"ל ומוכח דרק מלאך מט"ט נקרא אדם אבל לא שאר מלאכים וע"ש עוד בתקונים שגם הס"ם נקרא אדם אלא שהוא אדם דגופא איש בליעל בסוד את זה לעומת זה וגו' ואין להאריך:

וע"ע בויקרא רבה פרשה, כ"א וז"ל וכל אדם לא יהי' באהל מועד כו' אמר ר' אבהו וכ"ג לא אדם הי' אלא כההיא דאמר ר' פנחס בשעה שהי' רוה"ק שורה עליו הי' פניו בוערות כלפידים עליו הה"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' עכ"ל הכוונה אסיפא דקרא דמסיים כי מלאך ה' צבאות הוא והיינו דכיון שהיו פניו בוערות כלפידים היה נחשב מלאך ולא אדם ואינו בכלל האיסור דוכל אדם לא יהי' וגו' וע' בש"ך עה"ת שם שהעתיק כן לשון המדרש עצמו א"ר פנחס בשעה שהי' רוה"ק שורה עליו הי' פניו בוערות כלפידים שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' כי מלאך ד' צבאות הוא הוא מלאך ולא אדם עכ"ל ומוכח דמלאך אינו בכלל אדם ואולם צ"ע שהרי ממקרא זה עצמו דוכל אדם לא יהי' וגו' דרשי' בירושלמי דאפי' מלאך אסור להיות שם וכנ"ל וכבר עמד בזה המתנות כהונה שם וכתב דר"פ פליג אההוא דירושלמי וסבר דוכל אדם הוא כמשמעו אדם ולא מלאך ע"ש וא"כ לפ"ז ספק זה אי מלאך נקרא אדם או לא במחלוקת הוא שנוי:

והנה גוף דברי המדרש לכאורה הם משוללי הבנה דמאי זה שהקשה וכ"ג לאו אדם הוא הא הכ"ג הוא הוא העובד ולא קאי קרא דוכל אדם לא יהי' באהל מועד אכ"ג גופי' כ"א שאר כל אדם הוא דאסר קרא להיות באהל מועד בבוא הכ"ג לכפר בקודש וא"כ מאי קושיא מכ"ג גופי' וצ"ל דבא להתבונן על המקרא עצמו דמ"ש כ"ג משאר כל אדם ואם קדושת המקום מחייב אז שלא יהי' שם אדם א"כ גם כ"ג עצמו ראוי שיאסר שהרי גם הוא אדם ואולם לכאורה אכתי מאי קושיא הרי הכ"ג הוכרח להיות מותר בכניסה דאל"כ מי יעבוד וצ"ל דכוונת הקושיא דכיון דגם כ"ג ראוי להיות אסור מפאת שגם הוא אדם אלא דאותו הוכרחה התורה להתיר בהכרח א"כ כיון דסוף סוף אישתרי להיות שם אדם שוב הי' ראוי להיות מותרים שם גם שאר כל אדם מסברא דהואיל ואישתרי אישתרי דזה דומה ממש למצורע שראה קרי בשמיני שלו וטבל דמכניס ידיו לבהונות מטעמא דהואיל והותר לצרעתו הותר לקריו דאע"ג דלגבי צרעת הא לא אפשר בלאו הכי משא"כ בקרי דיכול להעריב שמשו ולהכניס למחר ועכ"ז אמרי' דכיון דסוף סוף יש כאן כניסת טומאה למקדש מפאת ההכרח ע"כ מותרת גם כניסת טומאה האחרת אע"פ שאין בה הכרח וא"כ ה"נ כוונת קושיית ר' אבהו כן דכיון דגם הכ"ג אדם והוכרחה התורה להתיר כניסתו ממילא הי' לה להתיר גם כניסת שאר כל אדם מטעמא דהואיל ואישתרי וע"ז תירץ דכ"ג לאו אדם הוא ואין כאן הואיל ואישתרי כלל דבכניסת הכ"ג הרי לא הותר כניסת אדם כלל וזה נראה נכון וברור בכוונת המדרש בס"ד:

והנה אם כנים הדברים האלה יתיישב על פיהם מה שדקדקתי למעלה אהא דאמר במכות (דף י"ב ע"א) טועה שאינה קולטת אלא אדם והוא מלאך ומוכח דמלאך אינו בכלל אדם ואילו בירושלמי אמר דמלאכים איתנהו בכלל וכל אדם לא יהי' באהל מועד ולפי הנ"ל י"ל דהנה בעל המאמר במכות שם הוא ריש לקיש ע"ש וע"כ ר"ל לטעמי' דהוא הוא עיקר בעל האי סברא דהואיל ואישתרי אישתרי ע' זבחים (דף ל"ב ע"ב) אמר עולא אמר ר"ל טמא שהכניס ידו לפנים לוקה כו' ביאה במקצת שמה ביאה ופריך עלה מהא דתני' מצורע שחל שמיני שלו בערב הפסח וראה קרי בו ביום וטבל אמרו חכמים אעפ"י שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס כו' ואי אמרת ביאה במקצת שמה ביאה היכא מעייל ידי' לבהונות ומשני שאני מצורע הואיל והותר לצרעתו הותר לקריו עכ"ל הגמ' וא"כ כיון דס"ל לר"ל סברא דהואיל ואישתרי כו' א"כ תיקשי קושית המדרש דנימא הואיל ואישתרי כו' וראוי שיהי' כל אדם מותר בכניסה לאוהל מועד הואיל ואישתרי כניסת הכ"ג דהוא ג"כ אדם וצריך לתרץ כתי' המדרש דהכ"ג בשעת כניסה הוא כמלאך וכנ"ל וא"כ תו ההכרח לומר דמלאך ליתי' בכלל הלאו דוכל אדם לא יהי' באוהל מועד וא"כ מלאך לא איקרי אדם וע"כ ר"ל לטעמי' שפיר ס"ל דמלאך לא איקרי אדם משא"כ הירושלמי הנ"ל י"ל דלית לי' סברא דהואיל ואישתרי כו' דיש פלוגתא בזה ע' תוס' יבמות (דף ח' ע"א) ד"ה רבא וש"ס קידושין (דף כ"א ע"ב) וא"כ לא קשה קושית המדרש וא"צ לתירוצו של המדרש וע"כ שפיר ס"ל לירושלמי דגם מלאך הוא בכלל וכל אדם לא יהי' וכו':

ולפ"ז הנה צ"ל דנחלקו בזה הירושלמי והבבלי דסתמא דבבלי יבמות (ד' ז' ע"ב) ס"ל סברא דהואיל ואישתרי כו' ע"ש דסתמא דגמ' אמר דאיצטריך עלי' דאי לא"ה ה"א דהואיל ואישתרי כו' ויתיישב לפי"ז גם מה שהקשתי למעלה מדברי האבות דר' נתן (פ"ט) דאמר ומשה הי' עניו מאוד מכל האדם וגו' מאדם אמרו ולא ממלאכי השרת ולהנ"ל הנה סברת האבות דר' נתן מתאמת עם דעת הבבלי ע' גיטין (דף ס"ה ע"ב) דר' נתן בבלאה הוא וע"ע ב"ב (ד' קל"א ע"א) ילדות היתה בי והעזתי פני בנתן הבבלי וע"כ שפיר ס"ל דמלאך אינו בכלל אדם דלפי סברת הבבלי דאמרי' הואיל ואישתרי כו' א"כ שוב הרי יש הכרח לומר דמלאך אינו בכלל אדם וכקושית המדרש ותירוצו הנ"ל ויש לפלפל בזה הרבה עוד אלא שאין להאריך כ"כ:

והנה דעת המ"כ הנ"ל דהירושלמי מחולק בזה עם המדרש אי מלאך הוא בכלל אדם הנה עיינתי שנית בירושלמי וראיתי דבירושלמי בב' המקומות המובאות למעלה אמר בעון קומי ר' אבוה והכתי' וכל אדם לא יהי' וגו' אפי' אותם שכתוב בהם ודמות פניהם וגו' והנה גם במדרש הנ"ל הבעל מאמר הוא ר' אבוה וכנ"ל וא"כ תיקשי מדר' אבוה אדר' אבוה וע"ש במ"כ דמוכח כוונתו דהדר בי' ר' אבוה ע"ש והא דלא הובא בירושלמי דעתו שלאחר חזרה י"ל כדרכנו הנ"ל דהירושלמי לית לי' סברא דהואיל ואישתרי כו' ולכן אין הכרח לסברת ר' אבוה דאחר חזרה ולכן הובא שם רק סברתו דקודם חזרה והנה י"ל עוד דר' אבוה גופי' ס"ל דמלאך אינו בכלל אדם ובני הישיבה הירושלמיים דבעון קומי ר' אבוה הוא דס"ל דמלאך הוא בכלל אדם ותשובת ר' אבוה להם בירושלמי שם י"ל דלטעמייהו השיב להו [ואולם לשון הירושלמי ביומא פ"ה ה"ב אני אומר הקב"ה הי' מוכח קצת דר' אבוה גופי' נמי הוצרך לשינויא דידי'] ועי"ל דהירושלמי והמדרש נחלקו בזה אליבא דר' אבוה באמת דהירושלמי ס"ל אליבא דר' אבוה דמלאך הוא בכלל אדם והמדרש ס"ל אליבא דר' אבוה איפכא:

והנה בסברת פלוגתת המדרש והירושלמי הנ"ל י"ל עוד דפליגי בפלוגתא דרבא ואביי זבחים (דף ל"ב ע"ב) שם אי אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי או אמרי' הואיל ואידחי אידחי ע"ש וה"נ י"ל דהמדרש ס"ל דאמרי' הואיל ואישתרי כו' וע"כ שפיר קשיא לי' וכ"ג לאו אדם הי' והוכרח לתרץ כנ"ל והירושלמי ס"ל דאמרי' רק הואיל ואידחי כו' ולא הואיל ואישתרי וע"כ לא ק' קושית המדרש כיון דכאן כניסת הכ"ג הוא היתר גמור לא אידחי וכמובן וי"ל עוד בזה כמה גווני ואין להאריך:

והנה בגוף קושית המ"כ הנ"ל דמה זה שתי' המדרש דכ"ג בשעת כניסה הי' מלאך הרי גם מלאך אסור להיות שם י"ל דמלאך דאסור הוא ג"כ מפאת ענין אנושיות אשר יש גם במלאך שאם שהמלאך אינו אדם עכ"ז יש בו מה מענין אדם ג"כ ומפאת זה הוא בכלל קרא דוכל אדם וגו' משא"כ הכ"ג בשעה שהי' רוה"ק שורה עליו כו' י"ל דהי' מלאך לבד ולא הי' בו ענין אדם כלל ושפיר הכ"ג עצמו שרי מפאת שהוא מלאך ולא אדם דהיינו שהוא מלאך לבד ודו"ק. וביותר דיוק דהא הא דמלאך הוא בכלל וכל אדם וגו' הנה הוא רק מפאת ודמות פניהם פני אדם וכנ"ל והיינו שיש בפנים שלהם ענין אדם ואין הפנים שלהם מלאכותיים לגמרי וא"כ י"ל שזהו שאמרו במדרש על הכ"ג שהיו פניו בוערות כלפידים פניו דייקא והכוונה דלא לבד שכל גופו הי' במדריגת מלאך כ"א הי' עוד יותר נעלה מן המלאך כי המלאך יש בו ענין אדם בפנים שלו ומפאת זה הוא בכלל האיסור דוכל אדם וגו' משא"כ הכ"ג היו פניו בוערות כלפידים והיינו שגם הפנים שלו הי' מלאכותיים לגמרי ולא הי' בהם מענין אדם כלל וע"כ שפיר הי' מלאכותי לגמרי ושפיר ליתי' בכלל וכל אדם וגו' ודו"ק:

וע"ע בפסיקתא פרשה כ"ה וז"ל אמרו לו המלאכים (להקב"ה) אישורך הוא שמתן הודך על השמים ותתן לנו תורתך אמר להם הקב"ה אין תורתי נמצאת אצליכם כו' למה כתוב בה אנכי ד' אלקיך כופרים אתם במלכותי (וכי כופרים אתם במלכותי שתצטרכו לציווי אנכי וגו') לא אצלי אתם ואין אתם רואים דמות כבודי בכל יום וכן כתוב בה אדם כי ימות באהל וכי מתים אתם וכו' עכ"ל ומדלא אמר וכי אדם אתם ואע"ג דתיבת אדם כתיב לפני כי ימות מוכח ג"כ דס"ל לפסיקתא דמלאך הוא בכלל אדם ונקרא אדם וע"כ אילו הי' שייך בהם מיתה באהל שפיר הי' שייך בהם קרא דאדם כי ימות באהל ולא הי' ממעטם כמו שהוא ממעט עכו"ם מפאת דאין עכו"ם קרוים אדם ויש לדחות ולומר דכיון דטענת המלאכים הי' שתנתן להם התורה א"כ הרי טענתם הי' באמת שכל מה שנאמר לאדם יהי' נאמר למלאכים ושתחת כל אדם הכתוב בתורה יוכתב מלאך באמת וע"כ הוכרחה להיות התשובה וכי מתים אתם היינו שמקרא זה א"א שיותן למלאכים ויוכתב מלאך כי ימות וגו' כיון דליכא מיתה במלאך ובאתי רק להעיר:

והנה נתיישבתי עוד דדרשא דירושלמי שהבאתי תחלת דברינו אוכל אדם לא יהי' באהל מועד אפי' מלאכים שכתוב בהם ודמות פניהם פני אדם כו' י"ל דאין הכוונה דמלאך נקרא אדם היכא דכתיב אדם גרידא רק הכוונה אריבוי דתיבת כל דמדה"מ למכתב ואדם לא יהי' באהל מועד וגו' וכתיב וכל אדם וגו' ע"כ תיבת כל מרבה מלאכים אלא דאילו לא הי' במלאכים מענין אדם כלל וכלל אזי לא הי' אפשר לרבויינהו אפי' מתיבת כל דמאי חזית לרבויי למלאכים טפי משאר דברים שאינן אדם ורק משום דנמצא גם במלאכים מה מענין אדם מפאת היות פניהם פני אדם ע"כ שפיר מרבינן להו מתיבת כל לומר דלא בעינן אדם ממש כהוראת תיבת אדם רק דתיבת כל מרבה אפי' מלאכים דאינם אדם ממש רק יש בם מה מענין אדם וכנ"ל. ולפי"ז יש להבין פלוגתא דויקרא רבה וירושלמי הנ"ל דהוי"ר ס"ל דלא מיתסרי מלאכים בכניסה לאהל מועד וכנ"ל ולהנ"ל י"ל בפשיטות דפליגי בפלוגתא דתנאי בפסחים (דף מ"ג ע"ב) אי דרשי' כל או לא ע"ש ועי"ל דלתרווייהו דרשי' כל ורק פליגי בפלוגתא דאמוראי בפסחים (דף ס"א ע"ב) אי כל כולי' משמע או כל דהו משמע עש"ה וס"ל להירושלמי דכל כל דהו משמע וע"כ כל אדם פירושו כל דהו אדם ולכן גם מלאכים בכלל דאינהו נמי כל דהו אדם חשיבי מפאת היות בם מה מענין אדם במה שפניהם פני אדם וכנ"ל והוי"ר ס"ל דכל כולי' משמע ולכן בעינן אדם ממש שיהי' כולו אדם ושפיר אין מלאכים בכלל וע"ע בכורות (דף ג' ע"א) פלוגתא דתנאי אי בכור מקצת בכור משמע ואתא כל בכור לומר דכולי' בכור בעי' או בכור כולי' בכור משמע ואתי כל לומר דאפי' כל דהו בכור סגי וא"כ ה"נ י"ל דפליגי בהנ"ל אי אדם אפי' מי שלו רק מקצת ענין אדם משמע ואתא כל לומר דבעי' כולי' אדם ואין מלאכים בכלל או להיפוך דאדם כולי' אדם משמע ואתא כל לומר דאפי' כל דהו אדם בכלל וע"כ שפיר גם מלאכים בכלל וכנ"ל וע"ע בבכורות שם אוקימתא אחרינא דבכור רובא משמע ומ"ס כל למלויי' אתא דבעי' כולי' בכור ומ"ס לגרועי קאתי דדי בכל דהו ע"ש וגם כאן י"ל דפליגי בהנ"ל וכמובן ובאתי רק להעיר:

והנה יש להביא עוד ראי' דמלאך לא מקרי אדם מדברי הספרא ויקרא פרק ב' ברייתא י"ב ר"ע אומר כי לא יראני האדם וחי אף חיות הקודש הנושאות את כסא הכבוד אינן רואות את הכבוד א"ר שמעון איני כמשיב על דברי רבי אלא כמוסיף על דבריו כי לא יראני האדם וחי אף מלאכים שחיים חיי העולם אינן רואין את הכבוד עכ"ל ומבואר דדייק לחיות ומלאכים ממלת וחי וא"כ מוכח דלא מקרי אדם דאל"כ תיפוק להו מכי לא יראני האדם לחוד [ולפמ"ש למעלה דאע"ג דמלאכים קרוין אדם עכ"ז אין קרוין האדם אין ראי'] ואולם בפי' הראב"ד על הסיפרא שם כ' וז"ל א"ר שמעון בן עזאי איני כמשיב כו' הוצרך לומר מפני שנראה כחולק על דברי ר"ע שהוא הי' דורש מן חיות והוא דורש מן חיים וקאמר איני כמשיב על דבריו כלומר איני סותר את דבריו אלא מוסיף אני עליו שאף שיש להם תואר אדם אין רואין אותו עכ"ל ודבריו מקושי ההבנה דמה זה שכ' שאף שיש להם כו' אדרבה הואיל ויש להם תואר אדם יש לנו לומר טפי דאין רואין אותו משום דחשיבי אדם וקאי עלייהו קרא דכי לא יראני האדם ונראה דיש להגיה בדברי הראב"ד וצ"ל שאין תחת שיש וה"ק שאף מלאכים שאין להם תואר אדם אין רואין אותו ועכ"פ מוכח בכוונת הראב"ד דחיות דכתי' בהו ודמות פניהם פני אדם ודמות אדם להנה קרוין אדם והם בכלל כי לא יראני האדם ואין צריכין מש"ה ללימוד מתיבת וחי ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה