אור ברסלב
בית האוצר חלק א מערכת א-ד › כלל טז

בית האוצר חלק א· רבי יוסף ענגיל

מערכת א-ד · כלל טז

כלל טו

אדם הראשון קיים התורה עד שלא ניתנה. כן מוכח מח"א למהרש"א עירובין (ד' י"ח ע"ב) ד"ה בנידוי דאהא דאמר התם שאדה"ר פירש מן האשה כ' ז"ל וז"ל למסקנא ניחא שפירש מאשתו לפי שהי' בנידוי ומנודה אסור בתשמיש המטה כו' עכ"ל ויש לדחות ולומר דכיון דאדה"ר נתנדה בפירוש מן המקום ית' ע"כ עצם ענין הנידוי כולל תחתיו כל פרטי דיני הנידוי דענין הנידוי בכלליות הנה הוא רק פרטי דיניו וענייני הריחוק שצריך להיות מרוחק וע"כ מה שנתנדה מן המקום ית' הוי כאילו אסר אותו המקום ית' בפירוש בדברים שהמנודה אסור בהם **([בימים הקדמונים שהיה נוהג ענין הנידוי])** ודו"ק:

ואולם גוף מה שהוקשה למהרש"א דמדוע פירש מן האשה הרי הוא קושי' רק אי נימא דקיים תורה עד שלא ניתנה דהא פ"ו אינ' ממצות ב"נ ואפי' לדעת התוס' חגיגה (ד' ב' ע"ב) ד"ה לא דב"נ מצווה אפ"ו מ"מ הא כבר קיים מצות פ"ו זולת למ"ד ביבמות (ד' ס"ב ע"א) דבעי' ב' זכרים וב' נקיבות ולמ"ד שם דמתו לא קיים פ"ו א"כ ה"נ לא קיים פ"ו כיון שמת הבל ונשאר רק זכר אחד אבל לפי ההלכה דפ"ו די בזכר ונקיבה הרי כבר קיים מצות פ"ו וא"ל דהוקשה לו מחיובא דבבוקר זרע את זרעך וגו' דז"א דהאי חיובא וודאי לאו ממצות ב"נ הוא רק ממצות ישראל ואולם י"ל דהוקשה לו מהא דאמר בעירובין שם דע"י שפירש מאשה הוליד שידין כו' מש"ז דחזא לאונסי' וא"כ כיון דבא לידי השחתת זרע ע"י הפרישה שפיר קשיא מדוע פירש דהשחתת זרע הוא חטא גם בב"נ מדנתחייבו ער ואונן מיתה עליהם וע' נדה (ד' י"ג ע"א) דהוא כאילו שופך דמים ולכן י"ל דנוהג בב"נ מפאת אביזריהו דשפיכות דמים דהוא אחד מז' מצות ב"נ ע' סנהדרין (ד' ע"ד ע"ב) דז' מצות דב"נ חייבים בם ובאביזריהו ועי"ל דקשיא לי' למהרש"א ז"ל אהא דאמר בעירובין שם אדה"ר חסיד גדול הי' כו' ופירש מן האשה כו' וע"ז הוקשה לו דעכ"פ אין הפרישה ראוי' להחשב חסידות כיון שיש בה ביטול של בבוקר זרע וגו' וגם אמרו ביבמות (ד' ס"ב ע"ב) אעפ"י שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה כו' וגם הרי בא מתוך כך לידי השחתת זרע וכנ"ל וא"כ אפי' אי ב"נ אין מצווה בכל הנ"ל עכ"ז לא היה להש"ס לקרותו חסידות:

וראיתי בס' ראשי בשמים להגאון הצדיק ר' ישעי' פראגא ז"ל בפ' נח עה"כ ויבן נח מזבח וגו' ויעל עולות וגו' הקשה הא לא הוי ממשקה ישראל כיון שלא הותר לו אז עדיין לאכול בשר ותי' דכיון דאחרי ההקרבה מיד הותר לו אכילת בשר לכן הי' מותר להקריב עכת"ד והנה סברת תירוצו זה הוא גמ' מנחות (ד' ה' ע"א) דאיסור שנעשה היתר באותו יום לית בי' משום ממשקה ישראל משום דאין מחוסר זמן לבו ביום וחשוב בשעת ההקרבה מיד כאילו היה היתר והנה קושיתו זאת בלא"ה לא קשה דממשקה ישראל איננו מפסולי קרבנות ב"נ בבמה שלהם וא"כ מנ"ל דנח קיים תורה עד שלא ניתנה ואולם מאדה"ר לכאורה יש להקשות כן שהקריב ג"כ קרבן פר שקרניו קודמות לפרסותיו וכמבואר בע"ז (ד' ח' ע"א) ובכמה דוכתי וא"כ אצלו הרי לא הותר בשר באותו יום וגם הרי אדה"ר קיים תורה עד שלא ניתנה וכדמוכח לכאורה ממהרש"א עירובין הנ"ל אם לא שנדחה כאשר דחינו למעלה ואולם באמת גוף האי קושי' דממשקה ישראל לאו קושי' היא שהרי כתיב רק ממשקה ישראל וזה הא הוי שפיר ממשקה ישראל שהרי כשתהי' האומה הישראלית יהיה מותר להם וז"פ:

ודע דבפי' ידי משה על המ"ר בב"ר פרשה ט"ז כ' דבשר קדשים הי' מותר גם לאדה"ר ע"ש שכתב על דברי המ"ר שם אכול תאכל (שנא' באדה"ר מכל עץ הגן אכול תאכל) א"ר יעקב דכפר חנין מתי יתכשר לאכילה משתשחט וכ' ע"ז וז"ל ואף שלא נצטוה אדה"ר על שחיטה לפי שנאסר לו בשר תאוה רק מבשר קדשים ובקדשים כ"ע מודים שהי' צריך שחיטה וכוונת המדרש במה שהזכיר שחיטה להורות שנאסר לאדם בשר תאוה עכ"ל והנה לשונו קצת אינו מדוקדק וכוונתו דאיסור בשר דאדה"ר הי' כאיסור בשר תאוה דמדבר דהיו אסורים בבשר חולין ומותרים בבשר קדשים וה"נ הי' אדה"ר אסור בבשר חולין ומותר בבשר קדשים וזהו שכתוב במדרש דהותר לו בשר משתשחט והכוונה אבשר קדשים ולכן הזכיר המדרש שחיטה ואע"ג דלא ניתנה שחיטה לב"נ עכ"ז בקדשים גם ב"נ צריכים שחיטה וכיוון בפירושו זה ליישב הסתירה שבין המדרש הנ"ל לגמ' סנהדרין (ד' נ"ט ע"ב) דמבואר שם דלא הותר לאדה"ר בשר כלל ומוכח שם דאפי' בשר שחוט היה אסור לאדה"ר ולאו דווקא אבמה"ח ולכן תי' דהמדרש איירי בקדשים ובקדשים גם הגמ' מודה דהי' מותר:

והנה לדברי הידי משה הנ"ל ג"כ לא קשה קושית הראשי בשמים הנ"ל דכיון דהיו מותרין בבשר קדשים א"כ שפיר הוי ממשקה ישראל כמו שהיו קדשים דמדבר נחשבים ממשקה ישראל ואעפ"י שבשר תאוה הי' אסור להם ויש לדון בזה באמת מדוע היו קדשים דמדבר נחשבים ממשקה ישראל הא כל קרבן באמת אינו ממשקה ישראל דאסור לישראל מפאת ההקדש ועל כרחך דכיון דאילו לא הי' הקדש הי' מותר מיקרי משום זה ממשקה ישראל וא"כ אלו שאילו לא היו הקדש שוב היו אסורים משום בשר תאוה מדוע חשיבי ממשקה ישראל וע' תוס' מנחות (ד' פ"ד ע"א) ד"ה שומרי דאהא דשומרי ספיחים בשביעית (לצורך העומר) נוטלין שכרן מתרומת הלשכה הקשו הא מן המשומר אסור בשביעית ולא הוי ממשקה ישראל ותירצו דקצירך ונזירך אמר רחמנא (בשביעית) דידך אין ולא של הקדש עכ"ל וקשה ג"כ כנ"ל דאילו לא הי' הקדש שוב הרי הי' אסור משום שביעית ויש לדבר בזה ואכ"מ]:

ודע דלדברי הידי משה הנ"ל דאע"ג דאין שחיטה לעכו"ם מ"מ קרבנות ב"נ אפי' בבמה שלהם צריכין שחיטה ויש להביא ראי' לזה ואכ"מ ופשוט דשחיטת הב"נ עצמו כשירה בהו ע' זבחים (ד' קט"ז ע"ב) דעכו"ם אין מצווין על שחוטי חוץ ומותרין להקריב בבמה ואסור לישראל לסייען ולעשות שליחותן ע"ש וא"כ ההכרח שישחטו בעצמן וא"כ מצינו שחיטה לב"נ כיון דקדשים שלו צריכין שחיטה ושחיטתו כשירה בהו וי"ל דזה טעם הרמב"ם בפ"ד משחיטה ופ"ב מאבות הטומאות דעכו"ם חשוב בר זביחה ע"ש ויש לדבר בזה ואכ"מ [ודע דלדברי הידי משה הנ"ל צ"ל דמ"ד דמדרש הנ"ל ס"ל כמ"ד בזבחים (דף קט"ז ע"א) דשלמים הקריבו ב"נ דלמ"ד שם דמקריבין רק עולות א"כ עולה הא כולה כליל וליכא אכילה בקדשים דידהו וז"פ]:

והנה לשיטת התוס' סנהדרין (ד' נ"ו ע"ב) ד"ה אכל דמתה מאליה הי' מותר לאדם ורק להמית ולאכול הוא דהיה אסור לו ע"ש י"ל יותר דרק להמית כדי לאכול היה האיסור אבל אילו עבר והמית הי' מותר באכילה וא"כ שפיר הוי ממשקה ישראל כיון דהבשר בעצמותו מותר לו לגמרי באכילה והא דאסור להמית אינו מפסיד כיון דסוף בהמה למיתה ואז היה מותר לו ועוד דהאיסור להמיתו הרי איננו איסור אכילה רק איסור אחר ונהי דא"א לאוכלו מש"ה כיון דאמ"ה אסור לו ולהמיתו נמי הרי אסור מ"מ הוי האכילה אסורה רק מפאת דבר אחר היינו איסור המיתה וחשוב שפיר ממשקה ישראל כיון שאין עצם האכילה אסורה ע' פסחים (ד' מ"ח ע"א) דכל שאיסור דבר אחר גרם לו חשוב ממשקה ישראל וע' תוס' מנחות (דף פ"ד ע"א) שם דאף אם הבצירה איסור מ"מ אי מה שבצר מותר באכילה חשוב ממשקה ישראל ע"ש וה"נ דכוותה ממש נהי דהמיתה אסורה מ"מ כיון שאילו המית מותר חשוב שפיר ממשקה ישראל ואולם מתוס' סנהדרין (דף נ"ו ע"ב) שם מוכח דאפי' עבר והמית הי' אסור באכילה עש"ה וא"כ בקרבנות נמי אחרי ששחטם חל עלייהו איסור האכילה והי' פסולים להקרבה משום ממשקה ישראל וי"ל דכיון דאילו לא הוקדשו היו מותרים בעצמותם אחרי מיתתם מאליהם ורק ע"י ששחטם הוא שנאסרו וע"כ כיון ששחטם רק בשביל ההקרבה ובתורת מעשה הקרבה לכן אין זה מפסיד כיון שהאיסור בא רק מפאת מעשה ההקרבה ע' מנחות (ד' ה' ע"ב) מה למליקה שכן קדושתה אוסרתה עש"ה ועי"ל דהא דהמית אסור באכילה ומת מאליו מותר והוא דבר הצריך טעם ואם דגזה"כ הוא עכ"ז אם נוכל לדרוש טעמא דקרא הרשות בידינו דלכאורה הוא מקושי ההבנה לפי הסברא דכיון דהמאכל בעצם היתר שהרי מת מאליו מותר א"כ נהי דאסור להמית וזה מובן מסברא שפיר דלא השליטתו תורה בבע"ח שיהי' רשאי להורגם לצורך אכילתו עכ"ז אם עבר והמית מדוע אסור ומה בינו לבין מת מאליו וי"ל בפשיטות דהוא כענין לא תאכל כל תועבה דכיון דאסור להמיתו א"כ בעבר והמית חל עליו תיעוב ע"י שנעבדה בו עבירה ולכן אסור באכילה וא"כ בשוחט בתורת קרבן דשחיטה זאת הותרה לו א"כ שוב אין חל עלי' שום איסור ע"י השחיטה הזאת ושפיר הוי ממשקה ישראל:

וע"ע פרקי ר' אליעזר פרק כ' וז"ל, בין השמשות של שבת הי' אדם יושב ומהרהר כו' ואומר אוי לי שמא יבוא הנחש שהטעה אותי בע"ש שנא' תשופנו עקב נשתלח לו עמוד של אש להאיר לו כו' פשט ידיו לאור של אש וברך בורא מאורי האש וכשהרחיק ידיו מהאש אמר אדם עכשיו יודע אני שנבדל יום הקודש מיום החול שאין לבער אש בשבת אמר ברוך המבדיל בין קודש לחול עכ"ל ומוכח דאדם שמר שבת דהיא ממצות הישראליות לא ממצות ב"נ דב"נ אדרבה אסור לו לשבות וא"כ יש מזה כדמות ראיה דאדם קיים התורה עד שלא ניתנה ואולם ראיה גמורה אינה כיון דהפר"א רק משבת לחוד איירי ובשבת גופיה הרי אמר רק דנרמז לאדם שמירת שבת בענין עמוד האש וא"כ לכאורה אדרבה מוכח איפכא דלא קיים את התורה דאל"כ למה הוצרך להרמז לו ענין שבת ומה זה דהזכיר הפר"א דהתבונן אדם מענין עמוד האש לשמור שבת והרי גם כל המצות הי' מקיים מדעתו ובאתי רק להעיר:

והנה בגוף דברי הפר"א הנ"ל יל"ע באמת דאיך שמר אדם שבת והרי ב"נ ששבת חייב מיתה וי"ל דרמז זה שנרמז לו בענין עמוד האש הוי כאילו נאמר בפירוש לו ביחוד שישמור שבת ועי"ל דאיסור שביתת ב"נ הרי נלמד בסנהדרין (דף נ"ח ע"ב) רק מקרא דיום ולילה לא ישבותו הנאמר בנח וא"כ י"ל דאדה"ר עדיין לא הוזהר ע"ז ואולם מהא דפריך שם וליחשבי' גבי ז' מצות ב"נ מוכח קצת איפכא דאל"כ הל"ל דלא חשב רק אותם שאדם נצטוה עליהן דכל הז' מצות ס"ל לש"ס סנהדרין שם דנצטוה גם אדם וכדיליף להו לכלהו בסנהדרין (דף נ"ו ע"ב) שם מקראי דאדם ואולם באמ"ה יש פלוגתא אם נצטוה אדם ואכ"מ וי"ל עוד דהא דאמר בפדר"א אמר אדם עכשיו יודע אני שנבדל יום הקודש מיום החול שאין לבער אש בשבת כו' אהבערה לחוד קאי ויוכל להיות דיש בהבערה ענין מיוחד דאע"ג דבב"נ העשיית מלאכה מצוה עכ"ז המבוקש רק שיעשה אחת ממלאכות אחרות לא הבערה ויוטעם בזה הא דאמרי' בברכות (דף נ"ג ע"א) דנר שהדליקו עכו"ם בשבת אסור לברך עליו במוצ"ש משום שלא שבת ממלאכת עבירה ע"ש ודקדקתי מזה באתוון דאורייתא כלל י' דאיסור דמלאכת שבת הוי עבירה בעצם המעשה לא לבד שהאדם העושה הוא העובר דאל"כ מדוע חשיב מלאכת עבירה הרי העכו"ם איננו מצווה על השבת וא"כ הרי אין כאן עבירה לא מפאת המעשה ולא מפאת העושה וע"כ דעצם המעשה הוי עבירה במלאכת שבת עש"ה ואולם לכאורה עדיין הדבר צריך הסברה דכיון דהעכו"ם הרי מצווה להיפוך לעשות מלאכה וא"כ היכא דלא עשה העכו"ם שום מלאכה אחרת רק זאת שהדליק נר זה א"כ הא היתה ההדלקה מצדו מעשה מצוה וא"כ זה נגד הסברא קצת דתוחשב מעשה אחת בעינה מצוה מפאת העושה ועבירה מפאת עצמותה וה"ז ב' היפיכים בנושא אחד [ולפמ"ש בשו"ת הרמ"ע מפאנו סי' קכ"ג דאמ"ה לא חשוב מוסיף לב"נ משום דעמד והתירן כו' עש"ה לק"מ דמעתה שעמד והתירן הרי אין כאן מצוה מפאת העושה וז"פ] ואולם לפי הנ"ל ניחא כיון דבש"ס ברכות הנ"ל במלאכת הבערה איירי וא"כ במלאכת הבערה הא גם בב"נ איננו מצוה אם מבעיר בשבת דמצותו רק לעשות אחת ממלאכות אחרות וכנ"ל ובאתי רק להעיר:

והנה נזכרתי עוד כי בב"ר פרשה ט"ז מפורש שניתן לאדם מצות שבת וז"ל שם עה"כ ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ויניחהו נתן לו מצות שבת כד"א וינח ביום השביעי לעבדה ששת ימים תעבוד ולשמרה שמור את יום השבת לקדשו עכ"ל ונתיישבתי דאין להכריע מזה אם קיים אדם כה"ת עד שלא ניתנה דאפי' קיים את התורה מעצמו עכ"ז י"ל דניתן לו מצות שבת מפאת גדול המצווה ועושה כו' וי"ל עוד טעמים אחרים ואין להאריך וע"ש עוד במדרש דאמר ד"א לעבדה ולשמרה אלו הקרבנות שנא' תעבדון את האלקים וכתיב תשמרו להקריב לי במועדו עכ"ל ובזה מיושב ג"כ הקושי' המובאה לעיל דאיך הקריב אדם קרבן הא לא הוי ממשקה ישראל ולהנ"ל לק"מ כיון שבפירוש הותר ונצטוה לו להקריב קרבן מבע"ח דומי' דתשמרו להקריב לי במועדו דאיירי בתמידין שהם בע"ח וז"פ:

וע"ע בב"ר פרשה כ"ב התחיל אדה"ר מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע מיד עמד אדה"ר ואמר מזמור שיר ליום השבת כו' ונראה דגם מאמר זה ס"ל דאדה"ר שמר שבת וכמובן:

וע"ע שבת (דף ס"ט ע"ב) אר"ה הי' מהלך במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד חייא בר רב אמר משמר יום אחד ומונה ששה במאי קמיפלגי מר סבר כברייתו של עולם ומר סבר כאדה"ר עכ"ל הגמ' ומשמע ג"כ קצת דאדה"ר שמר שבת וע"ש בפירש"י:

והנה ראיתי עוד בתנא דבי אלי' רבא פרק ו' וז"ל ברוך המקום ברוך הוא שספר את עצמו עם הצדיקים אדם קיים מה שכתוב בתורה להקריב קרבן והעלה שור ע"ג המזבח שנא' משור פר מקרין מפריס נח קיים מה שכתוב בתורה להקריב קרבן שנא' ויבן נח מזבח לד' וגו' אברהם קיים כל מה שכתוב בתורה שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותי כו' עכ"ל ומוכח להדיא מדברי התד"א דלא הי' קיום תורה עד שלא ניתנה באדם זולת מה שהקריב קרבן ונראה דפליג בזה אב"ר הנ"ל דס"ל דאדם נצטוה להקריב קרבנות דאילו מדברי התד"א מוכח דעשה זה מעצמו בתורת קיום מצותה של תורה עד שלא ניתנה שנאמר בה מצות הקרבת קרבנות אלא דאדה"ר קיים מן התורה עד שלא ניתנה רק מצוה זו לבד ואברהם קיים אותה כולה וכנ"ל וע"ע בזוהר בראשית (דף כ"ז ע"א) לעבדה בפקודין דעשה ולשמרה בפקודין דל"ת וכן הוא גם בילקוט בראשית רמז כ"ב וז"ל ויניחהו בגן עדן לעבדה שמא תאמר יש מלאכה בגן עדן לפתח ולשדד את האדמה והלא כל האילנות נצמחים מאליהן כו' אלא לעבדה ולשמרה לעסוק בדברי תורה ולשמור מצותי' שנא' לשמור את דרך עץ החיים כד"א עץ חיים היא למחזיקים בה עכ"ל ומוכח קצת דנצטוה אדם על כל התרי"ג מצות וי"ל דזה הי' רק לפי בחינתו קודם החטא וגם בג"ע דייקא וכל' הכתוב ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה והוא דוגמת מ"ש הרמב"ן דקיום תורה עד שלא ניתנה דאבות הי' רק בא"י מקום המקודש משא"כ אחרי החטא ואחרי שנטרד מג"ע אין ראיה מכאן שקיים את התורה ויש לדחות עוד בגווני אחריני ובאתי רק להעיר:

וע"ע בס' דברי דוד להט"ז ז"ל עה"ת פ' בראשית עה"כ זאת הפעם עצם מעצמי דפירש"י מלמד שבא אדה"ר על כל בהמה וחי' ולא נתקררה דעתו עד שבא על חוה וכ' ע"ז הדברי דוד וז"ל והקשו המפרשים איך בא על בהמה שהרי נצטוו על העריות ובהמה בכלל עריות כדאיתא פרק ד' מיתות כו' ובאמת הקשו קושי' זו מחסרון ידיעה דאיתא פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ח ע"ב) שעה שביעית נזדווגה לו חוה כו' תשיעית נצטוה כו' הרי דהציווי על מצות שלו הי' אחר זיווג חוה ודבר זה שבא על בהמה וחי' הי' לפני זיווג חוה כו' עכ"ל ז"ל ומבואר דאדה"ר לא קיים מצות ב"נ טרם נצטוה עליהם ואולם אין מזה ראיה כ"כ לומר דלא קיים גם מצות התורה עד שלא ניתנה די"ל דרק כ"ז שלא קיבל גם מצות ב"נ ולא הי' בו עדיין ענין קבלת מצותיו ית' כלל הוא שלא קיים את המצות משא"כ אחרי שקיבל ז' מצות ב"נ ונכנס בגדר קיום ציוויו ית' אזי קיים ועשה גם הציוויים אשר עתיד הוא ית' לצוות לישראל וכמובן ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

בית האוצר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה