בית דוד (דרשות)· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
דוד קונטרס אחרון פרי עץ חיים
הקדמה ופתח דבר מאת המחבר:
אמר המחבר הצעיר לבית הלוי: הן מלפנים זאת בישראל חק לחוברי חבורים מחוכמים. להקדים הקדמה בראש מחברתם. לענות צדק בשפה ברורה. ובלשון נעימה להודיע בשערים. בפתח מאמרים. מה הגיעה אליהם. לחגור עוז במתניהם. ולבאר במגלת ספר בימי חייהם. אי לזאת באתי כעת אל העיון במה לבא בשערים. אם כהחכמים חוברי חבורים. אשר עשו פתיחות למו בדברי אגדה ומוסרים. או בדברי הלכה המאירים כספירים. כאשר דשו בו רבים. אמרתי מה כל אלה לי. אחרי כי לא בזה הקוראים עיניהם שמו. ותהי למשא עליהם. להתבונן בפתח שעריהם. לזאת גמרתי אומר לבא בפתחי שערי רק להגיד מטרתי. מה הוא עיקר נסיבתי. אשר באתי. בהדפסת ספרתי גם כעת בתורתי. ומה גם בעת ברבות הספרים. אשר ילעגו באמרים. מה לנו עוד בחדשים. גם אתם חכמי חרשים. מחפשים במטמונים להמצא איזה שמין ודופי, וישליכו אחרי גיוס כל טוב וכל יופי. כל מחברת ישקלו בפלס. והמחבר הוא ללעג ולקלס. באמרם כי מחברתם הוא בלי תועלת. עד כי קצה נפשם לקנותם. ואף לא יחפצו לראותם. ומה גם לאספם לביתם. ואחרי כל אלה ראיתי לבא בפתיחתי. להטיף מילתי. ולהקדים בהקדמתי. להודיע לאנשי אלה חפצי ומגמתי. ולמה היה יגיעתי. בהדפסתי. ולהודיע בשערי בת רבים סיבתי. להדפיס זה הספר בית דוד אחרי כי כבר היה לעולמים. רק אחרי שמעי מבת רבים אשר בקולם ישמיעו. ויום ויום בפיהם יביעו, תנה לנו מחדש את הספרי דבי רב זה ספר אשר חיבר אדמו"ר מורי חמי הגאון הגדול המפורסם מוהר"ר דוד טעביל זרצה"ה מרא דאתרא דקיק מינסק, האף אומנם כי כעת אין בכוחכם להדפיס כל הספר יחד התשובות והחידושים והדרושים יחדיו יהיו תואמים. תנה לנו כעת רק דרשותיו הנעימים. והערבים לאוזן שומעת המתוקים מדבש ונופת צופים. כסוף יכספו לדעת דבריו. הדורש דרש במוסריו, נעתרתי לדבריהם ולמלא בקשתיהם. והטתי אוזן לחפציהם. אחרי כי זה חמשים שנים אשר יצא לאור בעת עודנה מורי חמי הגאון ז"ל בחיים חיותו בשנת תדי"ר לפ"ק. כעת אין במציאותו. ואין להשיגו אף לראותו. ולכן התאזרתי עוז והטתי שכמי לסבול משאת ההדפסה ורבת ההוצאה מזה להדפיס כעת רק את דרשותיו הנחמדים ולהוציאם לאור עולם. ואחרי כי הבאני עד הלום וזכיתי להוציאם לאור עולם. אמרתי כי גם טוב ומה נעים להיות נטפל גם בשולי הספר באיזה גרגרים מחידושיי אשר חנני ה' הטוב. וגם איזה הערות יקרות במאמרי חז"ל אשר הביאם בספרי דבי רב. אשר בראשית השקפה מפליא עין רואיהם. וממוצא הדברים יומשך מוסר השכל הדרושים המה לכל חפציהם. ולזה היה יגיעתי. להוציא לאור עולם ולחוק בספר תורתי. ולהשפיע מטובי לזולתי ולהגיד בשמי שיחתי. ובבתי מדרשים יביע שמועתי. כי כל אלה חמדת לבי ותשוקתי. להיות לי למוכרת עולם אמרתי. אשר כל אלה ביקש אדונינו דוד מלך ישראל נעים זמירות ישראל עה"ש מהקב"ה כמבואר בבבלי ובירושלמי:
וראיתי בספר אהבת ציון להגאון בעל נוב"י בדרוש ט"ו שם כתב וז"ל בפ"ד דסנהדרין דרשו חז"ל אלה תולדות אהרן ומשה. כל המלמד לבן חבירו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו: ואפשר שזה רמז בן עזאי כשאמרו לו אתה נאה דורש ואינו נאה מקיים. והשיב להם נפשי חשקה כתורה. ותשובתו בזה קיים פריה ורביה עי"ד התורה שמלמד לאחרים ודומה כאילו הוליד נים, והנה כל המצות אדם מקיים בעוה"ז. אבל כשמת נעשה חפשי מן המצות. כי אי אפשר לעשותן כו'. ואפילו תולדות שאדם מוליד בתלמידיו פוסק ממנו בשעת ותו דשוב אי אפשר ללמוד עמם, אבל אם זכה מאת ה' לחבר איזה חבור והחיבור נתייסד ע"ד אמת וצדק עפ"י דרכה של תורה איש הזה אינו פוסק מלהוליד תולדות גם אחר מותו שלא פסק מלהעמיד תלמידים הלומדים מתוך ספרו וזה נרמז בפסוק זה ספר תולדות אדם שעי"ד הספר אשר חיבר בו מתקיים לדורי דורות תולדות אדם עכ"ל ע"ש. כל אלה אומץ בלבי אזרוני. לשום לילות כימים הביאוני. ולהביא בספר אור תורתי עוררוני. ולזאת בעת התחלתי ברצות ה' להביא לבית הדפוס את חידושי תורה אשר הניח מורי חמי הגאון זצ"ל שו"ת וחידושים על ב"ק וב"מ. ויתר דרשותיו אשר לא היה באפשרי להדפיסם ממרבית הצאות הדפוס מספרו בית דוד שו"ת ודרושיהם. אשר הדפיסו בחיים חיותו, ויצא אומר מפיו הקדוש אף אם ח"ו אני בעצמי לא אזכה להביא את יתר חידושיי על מכבש הדפוס תקותי בטח ב"ה הטוב אשר בניי המה חתניי הרבנים שיחיו ישתדלו בעז"ה לבצע את פרי מחשבתי לאור עולם. וה' יהי' בעזרם להפיץ מעיינותיי חוצה עכ"ל הטהור: ומעת הוסר המצנפת והרים העטרה מעל ראשינו, אבדנו רועינו. עטרת תפארתינו. במזימות זו חשבנו. להקים שם לאבינו. הוא אדמו"ר חותנינו. ולהביאם לבית הדפוס למעניהו. ולזאת שמנו עינינו על גיסי הרב המאוה"ג המפורסם מוהר"ר משה יהודא ליב מ"ץ בק"ק מינסק כי לו היה משפט הבכורה באלה אחרי כי ככר החל לעשות ויגע וטרח בהדפסת הספר בית דוד בהיות עודנה מורי חמי הגאון בחיים חיותו בשנת תדי"ר, זה חמישים שנים מהיום. אך בראותו כי הוא טרוד גדול במלא דמתא כי נתקבל למ"צ בק"ק מינסק לא היה באפשורו בשו"א לקבל עליו משא הכבד לתור ולהגיה הכתובים בספר ולהעלותם על מכבש הדפוס ולזאת שמו כל בית דוד עיניהם עלי להיות המוציא לאור עולם את המפעל הגדול הלזה. ורק עלי עלה הגורל לעסוק בעסק המצוה הגדולה הלזה למלא רצון וחפץ אדמו"ר מורי חמי הגאון זצ"ל אחרי כי הייתי אז צעיר לימים. ולא אוכל מלט. והוכרחתי לקבל עול המשא והטרחה להעלותם על מכבש הדפוס. ואף כי ידעתי כי יסיבוני מזה ביטול תורה. עכ"ז אמרתי כי חובה עלי לקבל בלב מלא רצון ולקיים את אמרי מר חמי ז"ל ולגמול עמו חסד של אמת ולהקים לו מצבה. לא מצבת אבן בלבד אשר היא חיב על בנים לאבותם. להקים שם לידע מקום קבורתו להשתטח על קברו לשפוך שם תחינה. רק מצבת גאון עולם. להדפיס כתבי קושט אמרי אמת. ובהתפשט חיבוריו היקרים והנחמדים על פני תבל זה יהיה לו מצבת נצח וזכר עולם להקים שמו עלי אדמות ושפתותיו יהי' דובבות בקבר כמאמר חז"ל וזה ינחמנו מעצבון לבבינו ונפש אדמו"ר תהי' צרורה, בצרור החיים ולזאת אחרי רואי כי אין באפשרי להעלות על מכבש הדפוס כל חידושיו אשר הניח הן בהלכה והן באגדה מגודל מרבית ההוצאה הדפסתי השו"ת והחידושים על ב"ק וב"מ. ויתר הדרושים הנחתי על עוד זמן להדפיסם בעז"ה ית"ש. וקראתיו בשם נחלת דוד וחלקתי אותו בשני חלקים ח"ר שו"ת. וח"ש המה חידושים על ב"ק וב"מ המלאים בחריפות ובקיאות לאמתה של תורה ונגמר ההדפסה בעז"ה בשנת בברכת תרכ"ד לפ"ק. ואחרי כלות ההדפסה מכל אלה אמרתי מה מאד מהנכון להיות נטפל גם בחידושיי אשר הנני ה' הטוב לחדש וצרפתי אותם שם בקונטרס אחרון וקראתי יד שאול. המעט מחידושיי שו"ת וחידושי הלכות. כן כשזכיתי להדפיס את יתר הדרושים וקראתיו ג"כ בשם נחלת דוד כי זה הוא נחלתו. וצרפתי שם גם המעט מחידושיי אגדה וקראתיו בשם מצפה שאול. ואח"כ אמרתי מה לי להיות רק מהנטפלים ולא מעושי מצוה ביחוד. ופניתי מטרדותי. המעטים אשר היה לי בהיותי יושבת בק"ק דובראוונא בעז"ה במנוחה ובשלוה ושמתי לילות כימים וזכיתי לחבר חיבור גדול על כללי הש"ס מאות א' עד אות ת'. זה ש"י כללים. ציונים להראות אי' מקום מוצאם ומקודם. בביאור רחב ועמוק בפלפול בסברות ישרות כאשר יעידון ויגידון עליו גאוני זמנינו ומעט מהם הדפסתי בפתח השער. ובשם כלילת שאול הכינותיו. וממרבית ההוצאה לא יכולתי להגמרם ולהעלותם בשלימות. והדפסתי רק עד אות ד' המה מ"ז סוגיות. ויתר הסוגיות המה אתי בכתובים בעז"ה. וכשאזכה בעזר השם ית"ש בזכות הת"ת מתנוקות של בית רבן ובזכות התודה הקדושה הלומדים בהישיבה הגדולה אשר כוננתי ויסדתי בעז"ה עמודי התורה והיראה בקרתא קדישא ירושלם ת"ו במאה שערים. אחכה לה' הטוב והרחמן שיזכני באורך ימים ושנים ואסדרם בעז"ה מאות ד' עד אות ת' בל"נ כמבואר בסדר א"ב בהמפתחות שהדפסתי בספרי כלילת שאול. יראה עין וישמחו. אך כעת אין ביכולתי לסדרם מגודל הטרדה העמוסה עלי ממרבית ההוצאה מהתלמוד תורה והישיבה הגדולה ובית התבשיל אשר אוכלים זה ערך שבעים בני הישיבה והת"ת ערב ובוקר וצהרים אשר ההוצאה מכל אלה ערך מאה וחמשה ועשרים נאפאליון זה אלף רו"כ לכל חודש וחודש וההכרח אלצינו לבא בחובות והנוגשים אצים. ה' ירחם. ומכל אלה הסיבוני אשר בלתי אפשר להפנות ולהאציל אף רגעים לסדרם על נכונם ולהדפיסם. ולבד זה מגודל ההוצאה מהבאת הספר בית דוד. אשר רבים משתוקקים לראותו. ולזה לא יכולתי להרבות ולהדפיס מחידושיי אשר אתי בכתובים רק להיות מהנטפלים לספרא דין במעט מחידושיי אשר חנני ה'. ובאיזה הערות יקרות במאמרי חז"ל אשר הובא בספר הזה מאדמו"ר מורי חמי הגאון ז"ל וקראתי בשם פרי עץ חיים כי חיים הם למוצאיהם. ולאלקי השמים פי קראתי. חושה לעזרתי. אתה ידעת שבתי וקימתי. חמדת נפשי ומגמתי. ומה' הטוב והרחמן יהיו תשועתי. להאיר עיני ולהוציא אור תורתי. ולחזק בספר להיות זכרון טוב לנשמתי. ולזכני להוציא לאור יתר הסוגיות הרשומים במפתחתי. אשר כתבתי בסוף הספר כלילת שאול. ולזכני שיאמר שמועתי. וגם במה שהבאתי דברי הראשונים בהעתקתי. ואף גם בזה יהי' נחשב שיחתי. ואזכה להיות מן אגורה באהלך עולמים אחר ימי ושנות ארוכתי. כמבואר לעיל בהירושלמי אשר הבאתי:
ביבמות [דף צ"ו ע"ב] איתא דר' יוחנן קפיד על ר"א שלא אמר השמועה בשמו. ופריך הגמ' ור"י מ"ט קפיד כולי האי. דאר"י א"ר מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים. וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים אלא אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז. דאר"י משום רשב"י [בסנהדרין ד' צ"ו איתא בשם ר"ש בן יהוצדק] כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר כו' עיי"ש וכן איתא בסנהדרין שם. ובבכורות דף ל"א ע"ב באיזה שינוי עיי"ש ועיין במהרש"א ביבמות שם ודו"ק:
ובירושלמי שקלים (פ"ב ה"ו) איתא בזה הלשון ור' יוחנן מאי כולי האי דבעי דיימרון שמעתתא משמי' דאף דוד בקש עליהם רחמים אגורה באהלך עולמים כו' וכי עלתה על לב דוד שהוא חי וקיים לעולם (והלא הוא אמר ימי שנותינו שבעים שנה כו') אלא כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע אזכה שיהיו דברי נזכרין בבכ"נ ובבמ"ד ויהי' שפתותי דובבות בקבר. שמעון ב"נ בשם ר"י אומר כל ת"ח שאומרים דבר הלכה מפיו בעוה"ז שפתותיו רוחשות בקבר. דובב שפתי ישנים ככומר של ענבים זה כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב אף שפתותיהם של צדיקים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהן שפתותיהן מרחשות עמהן בקבר. מה הנאה יש לו בר נזירא אמר כהדין דשתי קונדיטין הוא כוס של יין המעורב בו דבש ופלפלין) ר' יצחק אומר כהדין דשתה חמר עתיק ואע"ג דשתה טעמי' בפומי' עכ"ל עיי"ש. וכן הוא בירושלמי בברכות (פ"ב ה"א) ובמו"ק (פ"ג ה"ז) ובפסיקתא רבתי (פ"ב) ובמדרש שה"ש (פ"ז) ובילקוט שם. ומה שיש שם שינוי קצת בלשוניהם עיין היטב שם ודו"ק:
ולכאורה דברי הירושלמי מחוסר הבנה וצריכה ביאור כי יש להעיר בזה בתלתא. (א) מה הוא שביקש אדונינו דוד שיזכר שמועותיו בבכ"נ ובבמ"ד שהן בתי תפילה ובתי הלכה ולא סגי באחד. וביותר הלא בכ"נ הוא מקום תפילה בלבד ואי' מקום בזה להזכר דבר הלכה בבתי רינה ותפילה. (ב') מאי האי דפריך שם מה הנאה יש לו וכי מי לא יבין דזכות הוא לו בזה בהזכר ד"ת משמו בהשכבו במקום קבר מנוחתו:
ג' מה תשובתם בזה ובאיזה סברא פליגי במאי דחד מדמי לה לקונדיטין והאידך מדמה לחמר עתיק ומאי טעמם בזה הלא דבר הוא:
(ועיין בקרבן עדה מש"כ שם כי לפי פירושו הי' צ"ל מאי עביד ולא מה הנאה ולפי פי' דברי הירושלמי אין לו שום ביאור כיראה המעיין שם: על כן נראה לדעתי לומר בזה על פי הקדם מה שראיתי בילקוט (שמואל ב' רמז קס"א) א"ר אבין דברי תורה נמשלו לקונדיטין. יש בה דבש ויש בה יין. ויש בה פלפלין. יש בו יין כי טובים דודיך מיין. יש בו דבש ומתוקים מדבש ונופת צופים יש בו פלפלין אמרת ה' צרופה כו' וכתיב צרופה אמרתך מאד עכ"ל ע"ש. וגם זה צריך ביאור מה כוונתו בזה בהמשלו לקונדיטין:
ונראה לומר בזה כי זה הוא ידוע לכל יודעי דת שהתורה הקדושה כלולה בשתי אלה. בחלק הנסתר ובחלק הנגלה. וחלק הנגלה יסתעף לשתים. הלכה ואגדה. וכל אחד משניהם נקנה לנו הן בעמל פינו בהתמדת הלימוד ברב הזכרון ובעוצם הבקיאות. או בהדרש למו ברב שכלו ובגודל חריפות: ובחגיגה (דף י"ג ע"א) איתא דא"ל ליגמרו מר במעשה מרכבה א"ל תנינא דבש וחלב תחת לשונך דבריו המתוקין כדבש וחלב יהי' תחת לשונך ע"ש ובב"ב נאמר סמכוני באשישות אילו בעלי הלכות כו' וכן הוא במדרש שה"ש פ"ב דהלכה בשם יין יקרא. כי האשישה הוא כוס של יין ע"ש ואגדה יקרא בשם דבש כמבואר בכמה מקומות במדרשי חז"ל עיין עליהם. וגם זאת ידוע כי הדברים הניקנין מעזר הבקיאות בשם יין יכונה כמבואר בהוריות דיין יפה לזכרון כדאיתא שם בדף י"ג ע"ב דחמשה דברים משיבין את הלימוד הנשכח ממנו מכבר וחד מנהון הוא יין ועיין בפי' רש"י שם. והדברים הניקנין עי"ד חריפות וטיב השכל בשם פלפלין יקרא כמבואר במגילה דף ז' ע"א. וביומא דף פ"ה ובחגיגה דף י' דטבא חדא פלפלא חריפא כו' עיי"ש. ומכל אלה יבואר שפיר בהא דהמשיל ד"ת לקונדיטין דמעורב בה הני תלתא. יין ודבש ופלפלין כן התוה"ק בכללה ימצא כל אלה יש בה דבש הוא חלק הנסתר. וגם חלק האגדה המכונים בשם דבש. יש בה יין הוא חלקי הלכה המכונה בשם יין בדברים הניקנים למו בתור הבקיאות. ויש בה פלפלין הוא חלק הנקנה גם עי"ד חריפות. ונקט דבש ברישא כי חלק הנסתר הוא עולה על כולנה גביה מעל גבוה. והוא נכון בעז"ה ודו"ק (ועיין במס' סופרים פ' ט"ו במה דמדמה התם התוה"ק אבל אינו ענין לכאן:
והנה ראיתי בנחל יצחק להגאון האמיתי מ' יצחק אלחנן נ"י אבד"ק קאוונא מש"כ בפתח השער שם אות ח' וז"ל יש להסתפק במה דאמרינן כל ת"ח שאומרים הלכה מפיו בעוה"ז שפתותיו דובבות בקבר. אי בעינן שיהא הדבר הלכה בדבר שחידש מעצמו. אי גם אם נאמר בשמו בדבר שהוא ראה או שמע בלי שום הוספה וחידוש מעצמו כלל גם מזה יזכה להיות שפתותיו דובבות בקבר. ונראה דזה תלוי בהך פלוגתא דהני אמוראי שבירושלמי דלמאן דמדמה לקונדיטין סובר דבעינן שיהא הדבר הלכה דוקא בדבר שחידש הת"ח מעצמו דומיא לקונדיטין הנעשה עי"ד תערובות דבש ופלפלין וממזג להיין כל כך עד שיקרא בשם חדש הוא קונדיטין. שבתחילה שהיה היין בפני עצמו היה נקרא יין ואח"כ כשממזג במעשה ידיו נקרא בשם קונדיטין. כן בעינן שיהא הדבר הלכה ממוזג בפעולתו הן בטיב שכלו והן ברב זכרונו (ואף דמצינו דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם ומבואר דזה הוי נמי בדבר שלא חידש מעצמו כלום ועיין במגילה דף ט"ו ובאבות פ"ז מ"ו ובנדה דף י"ט ובחולין ק"ד ספרי מטות פ' קנ"ו מדרש תנחומא במדבר פ' כ"ב מדרש משלי ק"ו פרקי ר"א פ"נ עיי"ש מ"מ להא שיזכה שיהיו שפתותיו דובבות בעינן שיהא דבר חידוש דוקא בתוספת נופך משלו ועיין) ולאידך מ"ד דמדמה לחמר עתיק ס"ל דלא בעינן חידוש רק אם נאמר בשמו אך בדבר שהראה למו במה ששמע או עינו ראה בשל אחרים ככתבו וכלשונו כהני חמר עתיק שלא נשתנה מברייתו כלום גם מזה זוכה ששפתותיו דובבות בקבר עיי"ש:
והנה מצינו באדונינו דוד ע"ה שעסק כל ימיו בתורה ובתפילה כמבואר בסנהדרין (דף צ"ח ע"ב) אמר רב לא איברי עלמא אלא לדוד כו' ופי' רש"י בזכות דוד שאמר שירות ותשבחות ע"ש. ובברכות (דף ד' ע"א) איתא כל מלכי כו' וידי מלוכלכות בשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה ע"ש ובעירובין נאמר דוד גליא מסכתא וכן נאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל כו' והלכה כמותו. הרי מכל אלה נראה דדוד הי' עוסק כל ימיו בשירות ותשבחות ובתורה להורות לעם ה' זו דבר הלכה:
ובמגילה (דף כ"ז ע"א) איתא ואת כל בית גדול שרף כו' (מלכים ב' כ"ה) פליגי בה ר' יוחנן וריב"ל חד אמר מקום שמגדלין בה תורה. וחד אמר מקום שמגדלין בה תפילה כו' ע"ש. הרי דלחד מ"ד מקום תפילה הוא יותר גדול ממקום תורה. וכן פליגי שם רב פפי ורב פפא אליבי' דרבא. דר"פ סבר מבי כנישתא לרבנן שרי מבי רבנן לבי כנישתא אסור. ור"פ מתני שם איפכא ע"ש: ואחרי כל אלה יתבאר דברי הירושלמי באר היטב בעז"ה. כי דוד החכם שיהי' ג"כ אחר מותו עוסק בשירות ובתשבחות ובלימוד התורה כפי מה שעסק בהיותו בחיים חיותו ויהי' לו מזה ריוח בב' עולמות. כי העוה"ז הוא עת קניית הסחורה האמיתית היינו תורה ומע"ט. אבל לא מקום מכירת הסחורה בקבלת שכר כי היום לעשותם כו' כמבואר במאמרי חז"ל בזה. אבל העוה"ב הוא מקום מכירת הסחורה בקבלת שכר אבל לקנות עוד תורה ומע"ט אי אפשר שם כמאמרם במתים חפשי כו' ולזה ביקש דוד מהקב"ה אגורה באהלך (פי' בעת שאהיה באהלך היינו באוהל שלמעלה) עולמים (לשון רבים) שיהי' שם ריוח של ב' העולמות שגם אחרי מותו אתעסק בקניית התורה והתפלה והמציא לו את זה בבקשתו מהקב"ה יה"ר שאזכה שיהיה דברי נזכרין בבכ"נ ובבמ"ד ובמה שיאמר בשמי יחשב לי כאילו אני בעצמי חי שיהי' שפתותי דובבות בקבר ואז אף שאני בקבר ואיני עוסק עוד בעצמם. אך במה שיאמר שמועתי ותפילתי במה שנתחדש בחיי נחשב לי כאילו אני בעצמי חי עודנה ועוסק בהם במה ששפתותיו דובבות מזה ונחשב כאילו אני מדבר בעצמי בזה הענין ולא נחשב כמת. (ועיין בהקדמת ספר אדרת אליהו שכתב שם שמץ מנהו) ואחרי כי רצה שיהי' לו הדבר בשניהן הן בבתי תפילה והן בבמ"ד ולצאת ידי כולם כמבואר לעיל. לזה ביקש בבכ"נ הוא מקום תפילה. ובבמ"ד הוא מקום תורה זו הלכה. ולפי המבואר לעיל הרי עיקר הדבר הוא שיאמר דבר שמועה זו הלכה ובזה יהי' שפתותיו דובבות בקרב כמבואר בבלי וירושלמי לזה התחכם דוד וביקש מהקב"ה יה"ר שיהי' כל העוסק בתהלים כאילו עוסק בנגעים ואהלות שהם דברי הלכות ועיין בנפש החיים שער ד' פ"ב) ולזה אף כשיאמר דברי שירות ותשבחות בבתי תפילה בשמי גם זה לדברי הלכות יחשב ואזכה להיות שפתותיו דובבות בקבר ואהי' אגורה באהלך (גם בהיות באהלך באוהל של מעלה) עולמים בשני עולמות כמבואר. ולזה יעידון ויגידון עליו. דוד מלך ישראל חי וקיים כי בודאי אחר בקשתו בזה הבטיח לו הקב"ה כחפצו. ואח"כ בא הירושלמי לפרושי מה הנאה יש לו ר"ל מאיזה דבר יש לו הנאה היינו אי הדבר שמועה הנאמר בשמו הוא דבר חידוש שחידש בעצמו משלו. או גם בדבר שראה ישמע משל אחרים נמי שפתותיו דובבות בקבר ויש לו הנאה כבימו חיו. ע"ז בא חד ואמר כהדין דשתה קונדיטין שהוא דבר הממוזג בפעולתו ובמעשי ידי אומן. כן בעינן שיהא הדבר הלכה בדבר חידוש שחידש מעצמו וחד אמר דאף בדבר שלא חידש מעצמו רק הוא ראה או שמע נמי זוכה במה שנאמר בשמו שיהיה שפתותיו דובבות בקבר כחמר עתיק דהוי היין כתולדתו בלי שום הוספה עוד במעשה איש ותחבולתו. וגם בזה יהיה זוכה למעלת אגורה באהלך עולמים וזה נכון מאד בכוונת הך מאמר בעז"ה ודו"ק:
והשתא יבואר שפיר הא דמצינו שר' יוחנן הקפיד כל כך שיאמר שמועתו בשמו דוקא כמבואר בבבלי וירושלמי וכן מצינו בריש לקיש שהקפיד גם על ר"א בזה כדמבואר במנחות (דף צ"ג ע"ב) וכן מצינו ברב ששת שהקפיד כל כך בזה עד שאמר מאן דעקץ לפקץ עקרבא כמבואר בבכורות (דף ל"א ע"ב) ע"ש אשר לכאורה דבר תמוה הוא שהקפידו הם בזה כ"כ אשר כמה וכמה אשלי רברבי לא הקפידו ולא השגיחו על זה כלל כמבואר בבבלי וירושלמי הלא דבר הוא. אבל לפי המבואר לעיל שפיר הוא שהקפידו כל כך בזה משום דמצינו בהני תלתא שלא הוי להו בני. דלר' יוחנן לא הוי בני כמבואר בברכות (דו' ה' ע"ב) ובב"ב (דף קט"ז ע"א) דאמר דין גרמי כו' ע"ש. ולריש נמי לא הוו לי' בהאי שעתא בני ועיין בכתובות (דף ח' ע"ב). ולרב ששת לא הוי בני כמבואר ביבמות (דף ס"ב ע"ב) ע"ש (ועיין בתענית דף ט' ע"א בינוקא דר"ל כו' נראה דהי' לר"ל בני וכן לרב ששת הי' לו בני ברתי כמבואר ביבמות שם. עכ"ז בהאי שעתא לא הי' להן ע"ש) ולזה הקפידו על תלמידיהם שיאמרו כל שמועותיהם בשמם דוקא בבמ"ד אף בהיות חלקם בחיים בכדי שיהי' זכרונן לטוב אף גם אחרי מותם כי צדיקים דבריהם הן זכרונן כמבואר בירושלמי שקלים פ"ב ה"ה ע"ש ומשום הכי הקפיד ריש לקיש על ר"א תלמיד של ר"י בכתובות (ד כ"ה ע"ב) ואמר שמעית מלי' דבר נפחא ולא אמרת לן משמי' והקפידו כ"כ אף גם בהיותם בחיים כדי שיבינו תלמידיהן מזה שגם במותם יאמרו כן כמבואר במו"ק מילתא דבחיים ניחא לי' יתעביד לי' גם במותו ע"ש. ולזה הקפידו בכדי שיקויים עליהם הנאהבים והנעימים בחייהם גם במותם לא יפרדו יהי' מזה שפתותיהם דובבות בקבר ויהי' להם חיי עולם כבקשת דוד המע"ה אגורה באהלך עולמים וכמבואר והוא נכון מאד בעז"ה:
וזה הוא שניחמו תלמידיו לר' יוחנן כמבואר במדרש הנעלם וז"ל ר' יוחנן קשישי יומי כי' וחולשא תקיף עלוי קם ואמר מה אני לעלמא דאתי דקא הוי לי בנין ומתו א"ל תלמידיו ר' מימך אנו שותים כמה בנין את חביקו דאתקיפו לך לעלמא דאתי וכו' ע"ש. כי הי' ר"י מיצר במה שאין לו בנין להזכר בשמו תורתו ושמועתו שיהיה שפתותיו דובבות בקבר. השיבו וא"ל רבי מימך אנו שותין אומרים שמועתך בשמך ועי"ד כך יזכר שמך לטוב וכמבואר והרבה יש לדבר עוד בזה אך לא באתי פה בדברי אגדה ומוסרים רק בדברי הנוגע ונדרש לעניינו: ועתה אשא כפי השמימה ואקוד ואשתחוה לה' על כל הטוב אשר גמלני עד היום ושם חלקי מתופשי התורה ולומדיה מני עלומי עד עתה. כן לא ימיש חסדו מאתי על להבא לאורך ימים ושנים כי בימי עלומי נתגדלתי על ברכי הורי ומורי אדוני אבי הרב המאוה"ג החריף המפורסם וכו' מוהר"ר אברהם בהרב ר' אשר הלוי הורוויץ זללה"ה שהיה רבת שנים מו"צ בק"ק ווילנא ואמי הצנועה הרבנית מרת ליבא בונא תנצב"ה מיחוסי ווילנא, המה הדריכוני בדרכי התורה והיראה, ואחר זה נכנסתי תחת כנפי אדמו"ר מורי חמי הרב הגאון הגדול המפורסם מוהר"ר דוד טעביל זצ"ל שהיה מרא דאתרא בק"ק מינסק. וברוח בינתו הדריכוני. ובתורת אמת הורוני. ולילך בדרכי הלכה ולכוון למטרת האמת הוליכוני. לבלתי להלוך אחרי פלפולים שונים, רק לעיין בראשונים. שדבריהם על דרך האמת נכונים. כפי הדרך אשר קיבל מרבו הר' הגאון הגדול רשכבה"ג מוהר"ר חיים מוואלאזין זצ"ל וב"ה וב"ש כי יש אתי חידושים אשר להלכה ולמעשה בגוים. ולהעלותם על מכבש הדפוס ראוים. ואני נותן רוב תודה לה' הטוב על עבר והעתידה על להבא שלא יסור חסדו מאיתי כאשר עד הנה לא עזבוני חסדך כן אל תטשני לנצח לזכני ולהצלחני שאזכה בזכות תשב"ר ולומדי התורה להבנות מאשתי הצנועה והחסודה מנב"ת מרת יוכבד שרה בת מורי חמי הרב הגאון הגדול מוהר"ר דוד טעביל זצ"ל בזרעא חיא וקימא. אשר כל זה עיקר חפצינו. ועודנה אנחנו בבטחונינו. שירחם ה' עלינו. וישמע לתפילתינו. וימלא בקשתינו. ויאריך ימינו ושנותינו. ויברכינו בברכת לא ימיש התורה מפיך ומפי זרעינו. כי כל זה חפצינו לחיינו. אמן:
ועתה אבקש מכם אתם נדיבי לב. להביא המחברת הלזה לבתיכם. ולהטיב לי מברכותיכם. וברכת דוד יהיו באהליכם. וגם בפרי עץ חיים יהי' חפציכם. למען ירבו ימיכם. ולבלות בכל טוב שנותיכם. וכל המסייעים. יתברכו בכפלים. מאלקי השמים שתולים יהי' כעץ על פלגי מים ויזכו לראית בנחמת ציון וירושלם. כחפציכם וכחפץ המחבר המברכם מעומק לבב שאול חיים בהרב המאוה"ג מוהר"ר אברהם הלוי הורוייץ זצ"ל שחי מו"צ בק"ק ווילנא. ואני הייתי רב בדובראוונא וכעת אני חונה לאורך ימים ושנים במאה שערים בקרתא קדישא דירושלם ת"ו בעל המחבר יד שאול. כלילת שאול ומקור חיים מצפה שאול. פרי עץ חיים:
ובכדי שלא להוציא הניר חלק אמרתי להציג מה שחידש אדמו"ר מורי חמי הגאון זצ"ל, בהרמב"ם בפרק ב' מהלכות ביכורים:
הרמב"ם בפ"ב מהלכות בכורים ה' י"נ כתב וז"ל הקונה אילן בתוך שדה חבירו אינו מביא לפי שאין לו קרקע שלשה יש לו קרקע ואעפ"י שאין לו אלא אילנות בלבד הרי הוא כמו שקנה קרקע קנה אילן אחד וקרקעו הרי זה מביא עכ"ל. וכתב עליו הראב"ד וז"ל א"א לא כי אלא מפני שבסתם קנה עמהם קרקע ואם פירש בלא קרקע אינו מביא עכ"ל והרב בכ"מ כ' ע"ז וז"ל ומ"ש ואעפ"י שאין לו אלא אילנות בלבד אינו סותר מ"ש תחילה יש לו קרקע די"ל דה"ק אעפ"י שקניית הג' אילנות הי' בענין שלא קנה קרקע על הדרכים שנתבארו בפכ"ד מהלכות מכירה כיון שקנה ג' הואיל ובקניית שלשה אפשר להמצא בדרך שקנה קרקע (קנה) אעפ"י שעכשיו קנאו בדרך שאין לו קרקע חשיב כקנה קרקע לענין בכורים ואפשר דיליף לה רבינו מדסתם תנא ותני והקונה ג' אילנות בתוך של חבירו מביא וקורא דמשמע דבכל גוונא שקנה ג' מביא וקורא אעפ"י שאין זה הכרע דהא בפרק הספינה קתני סתמא קנה ג' קנה קרקע וצריך לאוקמי בהנך גווני דמוקי לה בגמ' עכ"ל. עוד כתב ע"ז בשם הר"י קורקוס ז"ל נ"ל דכונת רבינו דודאי בקונה סתם מיירי שכן כתב בתחילת לשונו ג' יש לו קרקע ומה שכתב אע"פ שאין לו אלא אילנות ה"פ ואעפ"י שזה לא קנה בפי' אלא אילנות ואין עיקר דעתו אלא על האילנות והקרקע לא הזכירו ולא פירשו בשעת המקח וא"כ הרי הוא כמי שאין לו קרקע ואיך יאמר פרי האדמה אשר נתת לי והוא לא קנה אותה שלא החשיב והזכיר אלא האילנות והרי הוא בעיניו כמו שאין לו אלא אילנות אפ"ה כיון דסתמא יש לו הרי הוא כאילו קנה קרקע. עכ"ל: ושני הפירושים לא נראה לענ"ד כי מש"כ הכ"מ בעצמו דמיירי שקנה בדרך שאין לו קרקע ואעפ"כ מביא הואיל ובקניית שלשה אפשר להמצא בדרך שקנה קרקע אעפ"י שעכשיו קנה בדרך שאין לו קרקע חשוב כקנה קרקע לענין בכורים הא ודאי ליתא ואין הדין אמת כי מה בכך שאפשר להמצא לפעמים שיש לו קרקע סוף סוף כיון שעכשיו קנה בדרך שאין לו קרקע תו לא יכול לומר את פרי האדמה אשר נתת לי ה' ובוודאי פטור מלהביא ודלא כהכ"מ וזה ברור. ומש"כ בשם מהר"י קורקוס אעפ"י שהדין אמת מ"מ אין זה במשמעות לשונו של הרמב"ם דלפירושו הי' לו להרמב"ם לכתוב ואעפ"י שלא פירש קרקע ולא לכתוב אעפ"י שאין לו קרקע:
ולע"ד נראה לפרש דברי הרמב"ם עפ"י מה שאמרו בב"ב [דף ל"ה ב'] מכר אילנות ושייר קרקע לפניו. פלוגתא דר"ע ורבנן לר"ע דאמר מוכר בעין יפה מוכר אית ליה לרבנן לית לי' ופירש הרשב"ם דמיירי בשני אילנות דבשלשה אילנות הכל מודים דקנה קרקע והתוס' הקשו ע"ז וכתבו לכך יש לפרש להא דשמעתין בג' אילנות ואע"ג דבעלמא בג' קנה קרקע שאני הכא דמיירי שאין שם קרקע אלא לצורך האילנות ופירש בהדיא שמשייר הקרקע לעצמו או בשדה גדולה ואומר בפירוש שכל הקרקע משייר דלכ"ע לא קנה בגוף הקרקע כלום אלא למ"ד מוכר בעין יפה מוכר יכול ליטע אחר במקומו כשיבש עכ"ל התוס'. וכן פי' הרי"ף בסוף פ' המוכר את הבית שהביא שם להא דר"ע ורבנן וסיים ע"ז דהלכה כר"ע והוא דהוו תלתא. ודו"ק: ומעתה נחזי אנן מה דינן לענין בכורים והסברא נותנת כיון שעכ"פ יש לו קרקע לענין כשיבש ליטע אחר במקומו אעפ"י שאין לו תחתיהן וביניהן וחוצה להם וגם מקום האילן אינו קנוי לדבר אחד רק ליטע מ"מ מביא כיון שמקום האילן קנוי לו גם לכשיבש ליטע אחר במקומו וכשיבש האחר יטע עוד אחר וכן לעולם הרי יש לו קרקע ומעתה יתפרשו דברי הרמב"ם כפשוטו בלי שום גמגום ואזיל בשיטת הרי"ף רבו דמש"כ ואעפ"י שאין לו אלא אילנות בלבד ור"ל שאין לי תחתיהן וביניהן וחוצה להם אעפ"כ הרי הוא כמו שקנה קרקע שהרי מקום האילן קנוי לו גם לכשיבש ליטע אחר במקומו וכן לעולם עד אין סוף. וזה ברור ואמת: קונטרס אחרון: פרי עץ חיים:
אמר המחבר אחרי שזכיתי להוציא לאור את הספרי דבי רב ממורי חמי הגאון וצ"ל אמרתי להיות נטפל גם לזאת. ולהציג לפני הקורא אהוב גם מה שיש לי להעיר במה שהביא מורי חמי זצ"ל בחיבורו וגם להציע מעט מחידושיי אשר יש אתי בכתובים בעז"ה. והצבתי לי מקום בקונטרס אחרון בסוף הספר בעז"ה וקראתי לו בשם פרי עץ חיים כי חיים הם למוצאיהם. ובאתי להודיע כי אם ימצא תמצא איזה דבר מחידושיי. אשר כבר דברו מזה המחברים בספריהם. ואף כי נזהרתי בזה מאד להביא דבר בשם אומרו. או ציינתי לעיין בספרו מש"כ שם. כאשר עיני המעיין לנוכח יביטו על כל זה לא ימלט שנשמט לפעמים שם האומר. גם יכול להיות אשר רשום איזה ענין פרטי ברעיוני אשר ראיתי מאז ומקדם. זכרוני כוזב לי כי חדש הוא אצלי. אמנם אגיד האמת כי גם זה מעט מזעיר הוא: ואחת שאלתי אותה ואבקש לכל קוראי באלה אל תמהרו לשפוך כאש חמה קנאת גבר להרוס את דברי עד אשר תחקרו מילין. ואם אחר החקירה והדרישה תראו כי טעיתי ושגיתי במקומות אחדים. תדינני לכף זכות כי כבר אמר לן אדונינו דוד המלך ע"ה שגיאות כו': ואשא כפי השמימה ואקוד ואשתחוה לה' הטוב על כל הטוב אשר גמלני עד היום הזה כן לא ימיש חסדו מאתי. עדי נצח. ואני תפלה לה' שיהיו דברי המעטים לחן בעיני חכמי הדור ויתקבלון מיליי בעלמא ויתאמרון בבכ"נ ובבתי מדרשות בשמי למען יהי' לי למזכרת עולם. וה' הטוב ייטיב עמי לזכני להוציא לאור גם את דדשותיי אשר דרשתי בעז"ה בקהל עם בפה קרתא קדישא דירושלם ת"ו. וגם ההספדים אשר קוננתי על גאוני ארץ אשר ב"ה המה בכתובים בעז"ה. והעיקר אצלי שאזכה להוציא לאור גם את יתר חלקי מחיבורי הגדול על יתר כללי וסוגיות הש"ס אשר יצא לאור רק חלק אחד כמבואר בהקדמתי. ייטיב ה' עמי ולזכני להוציאו בשלימות ולברך את ה' על המוגמר בהגמרי בכי טוב בעז"ה. ולהיות שלם בספרתי. ואליו יתברך שמו נשאתי לבי ועיני שבחסדו הגדול ידריכני. ובדרכי האמת ומשרים ינחני. אמן:
ועתה אבקש שוב פעם מכם נדיבי לב להביא הברכה אל בתיכם. ובברכת דוד יהי' חפציכם. ופרי עץ חיים יהי' באהליכם. שתולים יהי' כעין על פלגי מים. ויזכו לראות בנחמת ציון וירושלם. כחפציכם וכחפץ המברכם ממעמקי לבב ובנפש חפצה:
הנה ראיתי מה שהביא מורי חמי הגאון זצ"ל בדרוש א) המדרש בבראשית רבה פרשה מ"ג (כי ט"ס הוא מש"כ ס"ג) וז"ל מהיכן זכו ישראל בברכת כהנים ר' יהודה ור' נחמיה ורבנן. ר"י אומר מאברהם שנאמר כה יהיה זרעיך. כה תברכו את בני ישראל. ר"נ אומר מיצחק. שנאמר אני והנער נלכה עד כה, לפיכך אמר המקום כה תברכו את בני ישראל. ורבנן אמרי מיעקב שנאמר כה תאמר לבית יעקב וכנגדו כה תברכו את בני ישראל. אימתי אני מגדל את בניך ככוכבים ר"א וריב"ח ר"א אומר כשאגלה בכה כה תאמר לבית יעקב. וריב"ח אומר כשאגלה על מנהיגיהם בכה. שנאמר כה אמר ה' בני בכורי ישראל עכ"ל המדרש ע"ש. וראיתי במפרשי המדרש שכתבו דדרשת המדרש הלזה אין כאן מקומו רק הדרשות האלה שייך להלן בפרשה מ"ד גבי הכתוב כה יהיו זרעיך ע"ש וראיתי במבחר פנינים שכתב שם במדרש בשם הה"ג ר' יעקב נכד הגר"א ז"ל וז"ל לא זכיתי להבין איך שייך המדרש לכאן הלא מקומו הוא לקמן פרשה מ"ד. ולמה הביאו לכאן עכ"ל ע"ש ואחרי העיון נלפע"ד אשר עיקר דרשת המדרש שייך רק כאן. אך מקודם צריכין להבין השאלה ששאלו בעל המדרש מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים הלא זכו מאהבת האב לבניו לברכם כמו שנאמר להם בני בכורי ישראל אהבתי אתכם אמר ה'. וגם אתה בחרתנו מכל העמים אהבת אותנו כו'. ואם נאמר משום דראינו שהקב"ה אמר למשה רבינו ע"ה דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה. תברכו כו' ולא אמר בקיצור דבר אל אהרן ואל בניו לברך את בני ישראל נראה מזה דהקפיד הקב"ה לומר בתיבת כה ש"מ דעיקר הברכה הוא בזכות כה ולזה דרשו חז"ל זה אומר כה וזה אומר כה ויש להתבונן באמת מה זה הוא שהברכה הוא דוקא בלשון כה. גם צריכין להבין במאי פליגי הנך תנאי ומאי באו להוסיף ולא סגי בזכות אברהם בלבד. ואף אם נאמר אחרי דבכל מקום נאמר זכות שלשת אבות אבל בפה נראה דכל אחד בא להוסיף על דברי חבירו הקדום לו. אבל אחרי העיון נראה דהך דרשת המדרש נסמך למה שדרשו סמוך לו ודרשי סמוכין דמקודם הביא המדרש הך דרשה דויתן לו מעשר מכל וז"ל אברהם אבינו נתן למלכי צדק מלך שלו' כהן לאל עליון ר"י בר סימא אומר מכח אותה ברכה אכלו שלשה יתידות גדולות בעולם אברהם יצחק ויעקב. באברהם כתיב וה' ברך את אברהם בכל. בזכות ויתן לו מעשר מכל. ביצחק כתיב ואוכל מכל בזכות ויתן לו מעשר מכל. ביעקב כתיב כי חנני אלהים וכי יש לי כל. בזכות ויתן לו מעשר מכל עכ"ל המדרש. וצריכין אנו לדעת מה הוא זה שנתברכו אבות העולם רק בזכות המעשר דויתן לו מעשר מכל ולא משארי מצות הלא אבות העולם קימו כל המצות ואפילו מצות דרבנן כמבואר בחז"ל ומדוע עמדו להם רק זכות המעשר בלבד ע"כ נלפענ"ד דכוונת המדרש הוא עפ"י הקדם מה שראיתי בנזה"ק שכתב שם וז"ל אחרי כי נודע שהקב"ה מנהיג העולם בעשר מדות והמה עשרה מאמרות שבהן נברא העולם. והמדה האחרונה היא עשירית נקרא בשם כל. באשר שהיא כלולה מכלם. שכלם משפיעין לה כענין שנאמר כל הנחלים הולכים אל הים ועל ידה נברא העולם התחתון והוא מקור הברכה בעוה"ז ובה נתברכו אבות העולם שנאמר בהם לשון כל וגם מצות מעשר מכוון כלפי מדה זו. מדה העשירית. ולכן האדם מתברך בעוה"ז בזכות המעשרות אחרי כי היא מקור הברכה. אבל שארי מצות שכרן צפון לעוה"ב. וזה הוא שדרשו אשר מכח אותה ברכה של ויתן לו מעשר מכל ר"ל מכח אותה מצוה מתעורר ההשפעה ממדת העשירית לאבות העולם. אחרי שהמה עמודי העולם. ולכן נתברכו בבכל. מכל. כל. לרמז שהעיקר הוא בזכות ויתן לי מעשר מכל ואף דבי יצחק כתוב ואוכל מכל מה הוא זה הברכה מבואר (במדרש שם פרשה ס"ג) ואוכל מכל ר"י ור"נ ר"י אומר מכל מה שנברא בששת ימי בראשית. ר' נחמי' אומר מכל טוב אכל שהוא מתוקן לעתיד לבא ע"ש. הרי נראה דאכילה זו היא למעלה מהטבע זהו רק בזכות המעשר כי יצחק נזהר גם כן במעשרות כמבואר (במדרש שם בפרשה ס"ד) שנתן אומד למעשרות וכן ביעקב נאמר וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ע"ש באורך. וממוצא הדברים האלה נראה בעליל דמשוה"כ באו בעלי המדרש וסמכו דרשתם בהך דרשה דברכת כהנים לתרץ אשר לכאורה קשה מדוע האריך הקב"ה ואמר משה דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה ולא קיצר בלשונו ולומר דבר אל אהרן ואל בניו לברך את בני ישראל נראה דדייק הקב"ה דהברכה הוא בלשון כה. למה הוא זה. וע"ז שאלו בעלי המדרש מהיכן זכו בני ישראל להתברך בלשון כה בא ר"י ואמר דעיקר הברכה הוא בזכות אברהם שנתברך בלשון כה שנאמר כה יהיה זרעיך. והברכה הוא משום זכות המעשרות שנתן למלכי צדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון ובזכות המעשרות השפיע השפע בברכה אף לבניו להתברך עו"ד הכהנים אף לעתיד כמבואר לעיל וכדרשת המדרש על יברכך כו' והכל הוא ממדת כל. וכן ביצחק. וכן ביעקב שהמה שלשה עמודי עולם אשר בזכותם יוכלו הכהנים להשפיע בברכתם כל טובות העוה"ז ממדה העשירית והוא המעשרות. ומה שהאריך הכתוב בוידבר ולאמר ואח"כ דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו עיין במפרשי התורה מה שכתבו בזה. ולפענ"ד אפשר לומר עפ"י הקדם מה ששמעתי בשם הגר"א ז"ל על מה שדרשו (במדרש רות פרשה א' ויהי בימי שפוט השופטים) רבי יוחנן פתח ואמר שמעה עמי ואדברה תהלים נ') כו' מאין זכיתם שתקראו עמי מואדברה ממה שדברתם לפני בסיני ואמרתם נעשה ונשמע - כי זאת ידוע כי דבור קשה ואמירה רכה. והוסיף הגר"א ז"ל כי עוד חילוק והבדל בין דבור לאמירה כי היכי דנאמר בלשון דבר הוא בלי טעם כי כן צויתי לדבר לזולתו אבל אמירה הוא לאמור לזולתו טעם הדבר מהציווי. ולפי זה ביאר מה שכתוב (בואתחנן פרשה ה') אחרי שמעו את הדברים אשר דבר עמהם הקב"ה בסיני ולא יכלו לקבלם באמרם ועתה למה נמות כו' כי מי כל בשר כו' קרב אתה ושמע כל אשר יאמר ה' (ר"ל טעמי המצות וע"ז נאמר לשון יאמר) ואת תדבר אלינו (ר"ל בקיצור בלי שום טעמי) את כל אשר ידבר ה' אלקינו אליך (ר"ל עיקר הציווי בלי שום טעמי) ושמענו ועשינו (ר"ל שמענו ממך דבר ה' אף בלי שום טעם ועשינו. וזה שדרש המדרש שמעה עמי מאין זכיתם שתקראו עמי. הלא לשעבר היו קרויין ישראל כשאר כל האומות סבתא. ורעמה. וסבתכא. (ר"ל שהיה שמם ישראל ע"ש ישראל אביהם. כמו שנקראו האומות ע"ש אביהם בני סבתא ע"ש ראש משפחתם) אבל אחר קבלת התורה קראם הקב"ה עמי ועל זה בא ר' יודא בר סימון ודרש מאין זכו ישראל לקראן בשם עמי מואדברה ר"ל ממה שהיו אז במעלה גדולה כל כך שאמרו בלשון דבר אתה עמנו ולא רצו שיבינם בטעמי המצות רק אנו מקבלים מה שדבר הקב"ה אתך ואף אם לא ידענו שום טעם תיכף עשינו ונקבל עלינו ציווי של מלכינו וזה שאמרו ישמענו ותיכף עשינו בלי שום שאלה להבינינו טעם הדבר רק נקבל ועשינו ואחרי גודל מעלתם באלה זכו להקראם בשם עמי וז"ש מואדברה ומכללא דין ביאר הגר"א מה שאמר אדונינו דוד המלך ע"ה (בתהלים קי"ט) שרים רדפוני חנם ומדברך פחד לבי שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב. הלא ידוע כי דואג ואחיתופל שונאי דוד רצו לפוסלו ממלוכה ומקהל עם מטעם כי בא ממואבי וכתיב לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (תצא פ' כ"ג) ועיין בסנהדרין ולזה אם נלך כפי שאמר הכתוב בתחילה סתם לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' אסור דוד מלבא בקהל ה' אבל אחר שפירש הכתוב אחריו הטעם על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים כו' ומזה דרשו חז"ל עמוני ולא עמונית. מואבי ולא מואבית אחרי כי דרכו של איש לקדם ולא אשה ולפי זה מותר לבא בקהל. וזה תאמר דוד שרים רדפוני חנם ר"ל הם דואג ואחיתופל שהמה שרים רדפוני חנם בלא דבר ומדברך ר"ל ומדברך שאמרת לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' בלי שום טעם פחד לבי כי אף אסור לבא בקהל אבל שש אנכי על אמרתך ר"ל כשראיתי מה שכתוב אח"ז ע"ד אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים וזה הטעם מה שנאסר עמון ומואב לבא בקהל ומזה דרשו חז"ל עמוני ולא עמונית. מואבי ולא מואבית אוכל לבא בקהל עם ה' וזה שמדייק אשר מדברך פחד לבי אבל מאמרתך שש אנכי. והדברים האלה יקרים למאד. ואחרי הדברים האלה נוכל לפרש מה שאמר הקב"ה בתחילה וידבר ה' אל משה לאמר וזה הוא כמו בכ"מ שהקב"ה דבר אל משה לאמר לזולתו. ואח"כ אמר ה' אל משה דבר אל אהרן מצות ברכת כהנים שמצוה לברכם ואח"כ אמור להם ר"ל מה שאמרתי להם בלשון כה תברכו את בני ישראל מה הוא דוקא בכה אמור להם טעם הדבר משום גודל זכות אבות אשר מתברכים בכה יהיו זרעיך וזה הוא בזכות המעשרות שנתן אברהם למלכי צדק כהן לאל עליון אשר זה הוא ממדה עשירית אשר כל השפעת הברכות בעוה"ז הוא ממדה זו ובזכות שלשה עמודי העולם ישפיעו הכהנים בברכתם לבניהם אחריהם לדורות עולם. ולדעתי כוונה עמוקה היא באלה ויש לדבר עוד בזה בעז"ה וקצרתי:
ומדי דברי בברכת כהנים אמרתי לא אחדל מלהציע לפניך קורא יקר מה שחנני ה' לחדש בהך ברכתא דכהני וזה החלי בעזר צורי וגואלי: (בסוטה דף ל"ח) אמר ריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה. א') כה תברכו ב) אמור להם. ג) ושמו את שמי. וכן העתיק הרא"ש במגילה פרק הקורא את המגילה ע"ש והר"ן במגילה שם כתב כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה אך זה הוא דוקא כשקוראין אותו לעלות ואינו עולה. הא לאו הכי לא מחייב. ע"ש. וזה הוא ממה דאיתא בירושלמי במגילה שם וז"ל הירושלמי ר"ש בן פזי כד הוי חשיש (כשהיה חליש) הוי קאי אחורי עמודי. ר"א הוי נפיק לברא היה יוצא לחוץ) שלא יאמרו להם לברכם ע"ש. הרי נראה מזה שאינו עובר רק כשקראו להם לעלות ולא עלו. והטעם לזה הוא משום שדרשו במה שאחר הקב"ה כה תברכו. אמיר להם. היינו כדמתרגם כד תימרון להון אך זה הוא דוקא אם הוא בביהכ"נ. אבל אם יצא לחוץ אינו מוטל עליו שום חובה וכן כתב הסמ"ג אם אינו בביהכ"נ אינו עובר. ע"ש. והמרדכי כתב אם הנותן מים לכהנים לברך בא אצל הש"צ ומזכירו ליטול ידיו צריך לישא כפיו אף דיש כהנים אחרים. ואם לא יעלה עובר בשלשה עשה אבל מלמדין להנותן מים שלא יזכור להש"צ ליטול ידיו היכי דאיכא כהנים אחרים דהשתא לא יעבור אם לא ישא כפיו ע"ש, והטור באו"ח בסי' קכ"ח כתב כל כהן שאין בי אחד מהדברים המעכבין צריך לישא כפיו. ואם אינו נושא כפיו עובר בשלשה עשה. כה תברכו. אמור להם. ושמו את שמי. ורק כשהוא בביהכ"נ כשקורא כהנים משום דכתיב אמור להם. ומתרגמינן כד ימרו להון אבל אם אינו שם אינו עובר ע"ש. וכן כתב הב"י בשו"ע שם. והמקור מכל אלה הוא ממה שאמר ריב"ל בסוטה שעובר בשלשה עשה. ולפי זה צ"ע טובא במה שכתב הרמב"ם בפט"ו מהלכות נשיאות כפים. הלכה י"ב שכל כהן שאינו עולה לדוכן אף על פי שבטל מצות עשה אחת הרי זה כעובר על שלשה מ"ע שנאמר כה תברכו. אמור להם. ושמו את שמי עכ"ל. וכתב הכ"מ שם דסובר רבינו דלאו דוקא עובר אלא הרי הוא כעובר וכ"כ בב"י שם ע"ש. וצ"ע מה הוא שכתב אעפ"י שבטל מ"ע אחת הרי ריב"ל אמר בפירוש הרי זה עובר על שלשה ומה הוא שכתב ואם ביטל רק אחת. ועוד מה שכתב כעובר על שלשה וצ"ע מה הכריח להרמב"ם לשנות מדברי ריב"ל. ולכאורה היה אפשר לומר משום דאמר אביי בסוטה שם דלשנים קוראין כהנים. ולאחד אינו קורא משום דעל אחד לא נאמר אמור להם א"כ בכהן אחד לא הוי רק עשה אחד. אבל מה יענה בהך דושמו. ועוד אם ליכא רק עשה אחת בכהן אחד והרמב"ם מיירי רק בכהן אחד. מה הוא שאמר כעובר בשלשה. וצ"ע:
וראיתי בב"ח בטור שם שכתב על הא דכתב הטור אם אינו נושא. עובר בשלשה עשה כו'. קשה דהא דרשינן דאמור להם אצטריך ללמד דאינו עובר אלא כשקורא כדמתרגמינן כד ימרון להון ולא אתי לעשה. וי"ל דס"ל לריב"ל דאין מקרא יוצא מדי פשוטו דהקב"ה אמר למשה אמור להם לאהרן ובניו שיברכו את ישראל לפי זה הוי ג"כ לעשה. וכ"כ הר"ן דאע"ג דדרשינן לי' דלב' קורא כהנים. ולא לאחד שנאמר אמור להם שמעת מיני תרתי עכ"ל וזה הוא טעמו של הרמב"ם שכתב הרי זה כעובר משום דקרא דאמור להם לא אתי לעשה אלא לדרוש כד ימרון להון ומשוה"כ כשאינו בביהכ"נ כשקורא כהנים אינו עובר כלל. ודלא כהה"ר מנוח והביאו הב"י דאינו עובר בג' עשה. אבל בעשה דכה תברכו עובר דמצווין לברך אפילו לא יאמרו להם. דליתא אל אקרא דאמור להם. לא נכתב אלא לפרש דאינו מצווה בעשה דכה תברכו אלא כד ימרון להן. ואי לא יאמרו להן אין עליהם חיוב דכה תברכו כלל. וכן משמעות כל הפוסקים ע"ש. וכן נראה לכאורה ממה שכתב הגהת מיימוני שאם ש"צ כהן שלא יאמרו לו לעלות ע"ש ואם איתא שאף אם לא יאמרו לו נמי עובר. יאמרו לו בכדי שלא יעבור על מ"ע ועיין בב"י שם. אבל באמת אחרי העיון נלפענ"ד דגם זה אינו הוכחה כ"כ דראיתי בהרמב"ם בספר המצות שלו במנייני המצות עשה שכתב וז"ל מצוה כ"ו היא שציוה הכהנים לברך את ישראל והוא אמרו יתעלה כה תברכו את בני ישראל עכ"ל. הרי מסתימת לשונו הטהור דהך מצוה דכה תברכו. היא מצוה אחת ותמיד עוברין עליה אחרי דלא מחלק בין קוראין ובין אינם קוראין נראה מזה דס"ל כהה"ר מנוח. אבל אחרי בינותי בדברי הרמב"ם בספר המצות ראיתי כי דברי הרמב"ם מה שכתב בה' נ"כ ברורים המה לפי שיטתו אחרי הנחתו שהניח לכלל גדול בספר המצות שלו. כי בספר המצות בשורש תשיעי כתב וז"ל שאין ראוי למנות הלאוין והעשה כו' והאריך שם הרבה. אך מתמצית דבריו הארוכים ראיתי שם דברים הנוגעים לעניינינו וזה הוא לשונו הטהור וכשהגיענו אלו הענינים המצווה בהם והמוזהרין מהם יהיה פעולה או דבור או אמונה או מדה לא נביט לרבוי הצוויין שבאו בענין ההוא. אם היה מן המצווה בו. או לרבוי האזהרות שבאו ממנו. אם היה המוזהר ממנו. כי כולם הם לחוזק. כי פעמים ישוב בענין אחד בעצמו אזהרה אחר אזהרה. לחוזק. וכן ציווי אחר ציווי לחוזק ג"כ כו'. אמנם כשנמצא הקבלה אומרת שהציווי הזה או האזהרה נושא ענין כך. וזה הציווי הנכפל או האזהרה נושא ענין אחר. הנה זה הקודם והנאות שלא יכפול הכתוב אלא לענין ואז ראוי למנות זה ביחוד. ולמנות זה ביחוד. אמנם כשלא יהיה שם ענין נוסף דע באמת שלא נכפל אלא לחוזק. כו'. והראי' על כל מה שאמרנו אמרם (במנחות דף מ"ד) כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה. בעבור שנכפל בו לשון ציווי חמש פעמים. אחד ונתנו על ציצית הכנף. שני. ועשו להם ציצית. שלישית והיה לכם לציצית. רביעי. גדילים תעשה לך. חמישי על ארבע כנפות כסותך. ומצאנו להם לשון מבואר במצות שהיא מצוה אחת כמו שאבאר כשאזכור אותה. ועל דרך הזאת בעצמה אמרו כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה. להכפל הציווי בהם שמונה פעמים. בשל ראש ושל יד וכן אמרם כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה להכפל הציווי שלש פעמים. ולא יתטפש אחד ממוני המצות שיאמר ברכת כהנים שלש מצות. ציצית חמש מצות. תפילין שמונה מצות כו' ע"ש. יאחר כל אלה נפקח עינינו ונראה בעליל כי דעת הרמב"ם דעיקר מצות ברכת כהנים היא מצוה אחת. והעיקר הוא ברכת כה כמבואר במצוה כ"ו שהבאתי לעיל. והוספת הדברים הוא אך לחזק המצוה ולפי שיטתו מכוון הדברים במה שכתב בה' נ"כ כל כהן שאינו עולה לדוכן אעפ"י שבטל מצות עשה אחת (והוא ברכת כ"ה) שהיא עיקר המצוה האחת. על כל זה אחרי דכפל בעוד שנים היינו אמור להם. ושמו את שמי. לחזק הדבר ולהגדילה ואם יעבור יהי' החומר מהעברה כמי שעובר על שלשה מצות כאמור. והרמב"ם מבאר בהלכה. כוונת ריב"ל בסוטה דמה שאמר ריב"ל עובר בשלשה היינו דאע"פ דבאמת ביטל רק מצוה אחת עכ"ז הרי הוא כעובר שלשה מפני כפילתו המצוה וחיזוק הדבר. ועיין היטב בכל אלה ותראה כי כן הוא בעז"ה דוק ותשכח:
שוב ראיתי (דהר"מא בשו"ע או"ח סי' קכ"ח א') כתב דאין לזר לישא כפיו אפילו עם כהנים אחרים דזר עובר בעשה עי"ש והמקורו הוא מפירוש רש"י בכתובות. דשם בדף כ"ד ע"ב מבעי הגמרא מהו להעלות מנ"כ ליוחסין. תיבעי למ"ד מעלין מנ"כ ליוחסין הנ"מ לגבי תרומה דעוון מיתה הוא. אבל נ"כ דאיסור עשה הוא לא ופירש רש"י דאיסור עשה הוא כה תברכו אתם ולא זרים. ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"כל הרי להדיא בזר הנ"כ עובר על איסור עשה. ומזה קשה על הא דאמר ר' יוסי בשבת דף קי"ח ע"ב (מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אמרו לי חברי עלה לדוכן אני עולה ומה שמדייק ואמר יודע אני בעצמי ר"ל אני יודע שאיני כהן אבל לא חברי שהחבר חשב שאני כהן דאל"כ האיך יאמר לו החבר עלה לדוכן אחרי דזר הוא) ובודאי צ"ל שמה שאמרו לו חברו עלה לדוכן היינו לישא כפיו דאל"כ מאי רבותי' דר"י. וכן נראה ממה שכתבו בתוס' בשבת קי"ח: בד"ה אילו היו אומרים לי חברי עלה לדוכן לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה של כהנים שאמרה תורה לברך את ישראל עכ"ל. הרי נראה מזה דמה שאמרו עלה לדוכן היינו עם כהנים אחרים. וכן מוכח ממה שכתב המהרש"א שם וז"ל הקשה מהרמ"א בטור או"ח סי' קכ"ח דהא יש איסור עשה בזר הנושא את כפיו כדאמרינן בפ"ב דכתובות ופירוש רש"י שם מדכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה. ויש ליישב דמשמע לי' עלה לדוכן בעלמא שעלה ועמד במקום דוכן שהכהנים עומדים שם אבל לא היה מברך עמהם וע"כ אמר דלא ידע ר"י מאי רבותי' דר' יוסי כי מאי איסור יש בזר העולה לדוכן ואינו מברך. אם לא שנאמר שהיה מברך ורבותי' משום ברכה לבטלה דלא תשא וזה אינו דודאי משום דלא עבר על דברי חבריו לא יעבר על לאו דלא תשא. והוא הדין דהוי מצי למימר דודאי לא היה בירך משום איסור עשה דזר נושא כפיו. אלא דחדא מתרתי נקט עכ"ל הרי נראה מכל אלה דהר"י מיירי דגם עם כהנים אחרים היה עולה ולא בירך הוא אבל זה דוחק דא"כ מאי רבותי' דר"י בזה וראיתי במגיני שלמה בשבת שם שעמד על דברי התוס' בשבת במה שאמר לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן וז"ל פליאה גדולה בעיני על הדברים האלו אשר נאמרו בשם רבינו הגדול ר"י ז"ל אשר נהירין לי' שבילי תלמודא כשבילי דמתא והלא תלמוד ערוך הוא בפ"ב דכתובות דף כ"ד דנשיאות כפים לזר איסור עשה היא ופירש רש"י ז"ל משום דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה ודוק ע"כל:
שוב ראיתי בפני יהושע בכתובות שם שכתב וז"ל מכאן מקשים קושי' עצומה על הא דאיתא בשבת אר"י כו' גם רבים תמהו על הא דאיתא בתוס' שם לא ידע ר"י כו' הלא גמרא ארוכה היא דאיתא איסור עשה בזר הנושא כפיו ולענ"ד לא קשה מדי דע"כ הא דדרשי כה תברכו ולא זרים הוא בבית הבחירה כדאיתא בסוטה דעיקר קרא בבית הבחירה קמיירי דהתם יש איסור עשה משום דמברכין בשם המפורש. אבל בגבולין דלית לן קרא שפיר אמר ר"י דלא ידע מאי איסור יש בזר דעולה לדוכן דלא יה אלא כקורא בתורה. ואי משום ברכה לבטלה בודאי לא היה מברך ברכה שאינו צריכה ע"ש וגם זה דחוק דסוף סוף מאי רבותי' במה דאמר מימי לא עברתי כו' וראיתי בב"ח שם על הטור דכתב דודאי איסור עשה איכא אפילו עם כהנים אחרים ואפילו לא יברך אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וא"כ איך עלה ר"י לדוכן ועבר על איסור עשה משום דלא יעביר. על דברי חבריו. והלא אם אב אומר לבנו עבור על מ"ע אינו מחוייב לשמוע לו משום שנאמר אני ה' כלם חייבין בכבודו. ואיך יעבור ר"י על איסור עשה משום שלא יעבור על דברי חבריו. וצ"ל דר"י לא קאמר אלא לעלות לדוכן ולעמוד שם בלא שישא את כפיו כלל. ואף לא יברך יברכך וגומר. וליכא אלא חשד מפני הרואים שיוציאו עליו לע"ז לומר דעובר אעשה. וכדי שלא יעביר על דברי חבריו עולה לדוכן ונושא עליו הלע"ז. אבל התוס' לא הבינו כך. דא"כ מאי לא ידע ר"י וכו' הא ודאי ליכא שום איסור בזה רק חשד לעז בעלמא. כו' ע"ש::
(הגהה וע"ד צחות אפשר לומר דר"י עלה לדוכן לקיים דברי חבוריו דאמרו לו עלה ועלה ותיכף חזר לאחוריו וירד בכד שלא יגרום וזולתו לחושדו כי גם מזה הי' נזהר וזה הוא דקאמר בשם אמר ר"י מימי לא עברתי על דברי חבירי. יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לו חבירי עלה לדוכן אני עולה. ואמר ר"י מימי לא אמרתי דבר. וחזרתי לאחורי ר"ל דר"י בא להשמיעינו דלא עבר על שום דבר דמלבד דלא נשא את כפיו אף בלא ברכה. אלא דגם נזהר שלא יחשוד לו שעובר חלילה על מ"ע דתיכף חזר לאחוריו עלה לקיים דברי חבירו ותיכף ירד שלא יבא לידי חשד חלילה. וזה הוא רק דרך צחות והאמת אינו כן ודו"ק:):
וראיתי במפרשי הש"ס שם שנדפס בשם הרב הגאון ר' נחמי' מדובראוונא בעהמ"ח דברי נחמי' שכתב לא ידע ר"י כו' והנראה ברור בפשט דברי התוס' דודאי היה גלוי להם שיש איסור עשה בזר העולה לדוכן רק לא ידע מה הוא האיסור ואיזה איסור עשה הוא דליכא למימר כפירש רש"י בכתובות שם. איך יעבור על מ"ע. אלא בודאי דהאיסור הוא רק משום ברכה לבטלה דברכה שא"צ הוא והעשה הוא את ה' אלקים כידוע. א"כ י"ל שפיר דר"י עלה לדוכן שלא לעבור על דברי חבריו. אמנם לא בירך וזהו כוונת התוס' באמת כו' ע"ש. אך צ"ע איך נאמר דהך איסור דברכה שאינו צריכה הוי ברכה לבטלה וחייב משים איסור עשה דאת ה' אלקיך תירא. הלא בברכות דף ל"ג. איתא דר"י ור"ל אמרי תרווייהו כל המברך ברכה שא"צ עובר בל"ת. אבל צ"ע דבתמורה דף ג' נראה דהמוציא ש"ש לבטלה והוא באיסור עשה והוא מדאמרי דמקלל חבירו בשם לוקה דכתיב אם לא תשמור כו'. והפלא ה' את מכותך היינו מלקות ופריך הגמ' שם ואימא קמיירי קרא במוצא ש"ש לבטלה אבל מקלל השם לא סגי במלקות. ומשני הא אין עונשין מה"ד אלא א"כ מזהירין וא"כ בשלמא אי קאי אמקלל השם. איכא אזהרה את ה' אלקך תירא כו' וקאמר הגמ' שם דהאי אזהרה עשה היא. ובעינן אזהרה בלאו וא"כ ע"כ האי קרא דאם לא תשמור קאי אמקלל. הרי נראה מזה דמוצא ש"ש לבטלה הוא מ"ע. וכן מוכח מסנהדרין דף נ"י דאיתא שם ואימא קרא דונוקב שם ה' היינו שמפרש שם שמים לבטלה ואזהרה הוא את ה' אלקיך תירא. ומשני אזהרת עשה לאו אזהרה היא ע"ש הרי גם מזה נראה דהמוציא ש"ש לבטלה הוא באיסור עשה. והך קרא דלאו תשמור הוא אסמכתא בעלמא וצ"ע:
ולפ"ז צ"ע במה שכתב הרמב"ם בסוף הלכות שבועות וז"ל שם השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע לפניו לשקר. או שברך ברכה שאינה צריכה עובר משום נושא שם שמים לשוא כמו שבארנו (בה' ברכות כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי נושא ש"ש לשוא וה"ה שנשבע לשוא) הרי זה חייב לקללו כו'. ולא שבועת שוא בלבד אסיר אלא אפילו להזכיר שם מהשמות המיוחדין לבטלה אסור. ואעפ"י שלא נשבע לשוא שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא ונכלל ביראתו שלא יזכור לבטלה לפיכך אם טעה בלשון והוציא ש"ש לבטלה. ימהר מיד וישבח ויפאר לי כדי שלא יהיו לבטלה. כיצד אמר השם אומר אחריו ברוך הוא לעולם ועד. וכיוצא בו כדי שלא יהיו לבטלה עכ"ל ע"ש. הרי נראה מדבריו דס"ל דהמוציא ש"ש לבטלה היא איסור דאורייתא ועובר בל"ת והוא כר"י ור"ל בברכות דס"ל כל המברך ברכה שאינו צריכה עובר בל"ת וצ"ע מהא דתמורה וסנהדרין דמשם נראה דליכא ל"ת רק כעשה דכתיב את ה' אלקיך תירא והך קרא דאם לא תשמור הוא אסמכתא בעלמא אך התוס' בר"ה דף ל"ג ד"ה הא ר' יהודא היא כו' האריכו שם בהא דנשים מברכים על מ"ע שהזמ"ג והוכיחו שם דהיכי דפטורי לברוכי. ומשום דמברך ברכה שאינו צריכה וקעבר משום ל"ת דבל תשא ליכא דהוא דרשה דרבנן ואסמכתא בעלמא הוא והראי' דהא אמר (בברכות בפ' מכי שמתו דף כ"א) ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא ולא אסרינן מספק משום לא תשא ומיוצא ש"ש לבטלה דאסרינן בתמורה משום דכתיב את ה' אלקיך תירא הני מילי בלא ברכה אבל היכא דמברך רק היא ברכה שא"צ כיון דעכ"פ הזכיר השם דרך סיפור שבחו יתברך אין בו איסור תורה ע"ש. הרי נראה מדברי התוס' דס"ל דברכה שאינו צריכה הוא רק איסור דרבנן אחרי דהזכיר ש"ש בשבחו של הקב"ה אבל דעת הרמב"ם אינו כן אחרי דכתב בה' ברכות כל המברך כו' ועיין ברא"ש ובהגה"ה שם בפ"ד דר"ה וברא"ש פ"ק דקדושין סי' מ"ט מש"כ אהך מתניתין. דכל מ"ע שהזמן גרמא ובר"ן בר"פ שם ובנדרים דף יו"ד ע"ב ד"ה השומע כו' ובפי' הרא"ש שם ועיין במג"א בסי' רט"ו סעיף ה' וברמ"א בסי' י"ז ע"ש. ואחרי כל אלה נראה דמחלוקת הראשונים הוא דלדעת התוס' הוא רק איסור דרבנן היכא דמברך ברכה שאינו צריכה אחרי דהזכיר שם שמים בשבחו של הקב"ה והרמב"ם ס"ל דגם בזה הוא איסור דאורייתא וע"ש היטב. והרבה יש לדבר בזה ונלאתי להאריך וסמכתי על המעיין וקצרתי: ועתה נחזור לענינינו לתרץ הך קושי' עצומה אשר הקשום המפרשים על הך דברי התוס' המובא בשם ר"י שלא ידע מה איסור יש בזר העולה לדוכן הלא הוא גמרא מפורשת דזר העולה לדוכן עובר בעשה. והנה המג"א שם בסי' קכ"ח סעי' א' הביא הך קושי' ירצה לתרץ וז"ל ועוד יש לומר דמצינו בפ"י דעירובין דף צ"ו דר' יוסי סבר אע"ג דכתיב דבר אל בני ישראל וסמך ולא בנות ישראל סומכות מ"מ רשות לנשים לסמוך. א"כ ס"ל ג"כ אע"ג דכתיב דבר אל אהרן וכו' מ"מ רשות לזר לישא כפיו דהתורה לא מיעטו לזר לישא כפיו בהך קרא דכה תברכו רק דאינו מצווה לברך אליבי' דר' יוסי דס"ל נשים סומכות רשות ולכן תמה הר"י עליו ומה דאיתא בכתובות דזר עובר בעשה קאי אליבי' דר' יהודא דאית לי' מעלין מתרומה ליוחסין ולדידי' אתי שפיר מה דאמר הש"ס דאיכא עשה בזר העולה לדוכן כן נ"ל עיקר עכ"ל ודבריו צ"ע דא"כ משמע דלר' יוסי דס"ל נשים סומכות רשות אין איסור בזר הנושא את כפיו. פשיטא ודאי דאין מעלין מנשיאות כפים ליוחסין ואילו התם אמרינן הלכתא מאי א"ל אנא מתניתא ידענא דתניא ר' יוסי אומר גדולה חזקה כו' ואי סלקא דעתך מעלין מנ"כ ליוחסין הני כיין דפרסי ידייהו אתי לאסוקינהו (ומה הועילו בתקנתם) שאני הכא דריע חזקתייהו (דליכא למיחש דליסוקינהו דהא ריע חזקייהו שהרי הכל רואין שאר כהנים אוכלים קדשי המקדש והם אינם אוכלים יש כאן היכר גדול שיש בהן צד פסול אבל שאר בני אדם כגון בזמן הזה לעולם מעלים מנ"כ ליוחסין) ומאי ראי' מר' יוסי אחרי דס"ל דאין שום איסור בזר הנושא כפיו בודאי לשטתו אין מעלין מנ"כ ליוחסין וצע"ג. אבל אחרי הבינותי בספרים מצאתי וראיתי בשער המלך בפי"ט מהלכות שבת שעמד על זה והוסיף להקשות על המג"א וכתב ודברי המג"א תמוהים בעיני דמאי קמבעי לי' בגמרא הלכתא מאי פשיטא ודאי דהלכתא אין מעלין כיון דקיי"ל כר' יוסי כמש"כ התוס' והרא"ש והר"י מכללם ובר מן דין קשה טובא שהרי התוס' ז"ל (בעירובין דף צ"ו) ד"ה מיכל כתבו דתו פירש רש"י משם ר"י וכתבו דטעמי דמ"ד נשים אין סומכין רשות לאו משום דמחזי מוסיף אלא משום דמחזי כעבודה בקדשים ע"ש. וא"כ גבי נשיאת כפים ליכא חשש איסור כלל. הכי נמי נימא דאפילו למאן דס"ל דנשים אין סומכות רשות שרי לזר לישא כפיו שהרי אי לאו טעמא דמחזי כעבודה בקדשים לכ"ע הוי ס"ל דנשים סומכות רשות. סוף דבר שדבריו תמוהים בעיני ועיין בשלטי הגבורים פ"ג דר"ה ד"ה אין מעכבין התינוקות ודו"ק עכ"ל. ע"ש במה שהאריך בהך פלוגתא דנשים סומכות רשות ואין כאן מקומו להאריך באלה. והרבה יש לדבר וקצרתי: שוב ראיתי בנוב"י קמא בחלק או"ח סי' ו') שהביא דברי המג"א וכתב דבפירש מג"א נחלקו בו שני לומדים אחד אומר דכוונת המג"א במש"כ אפשר דס"ל לר"י דאיסור עשה הוא היינו מה שמזכיר שם שמים לבטלה בברכה אם כוונת המג"א על הברכה שלפניה היינו אקב"ו לברך את עמו ישראל באהבה. או כוונתו על ברכת הכהנים גופייהו שמזכיר את השם בברכה שמברך את בני ישראל יברכך ה' יאר ה'. ישא ה'. ומה שהביא להנך שני לומדים להסתפק בזה הוא משום שניתקשו איך אפשר שאין איסור בברכת כהנים לזר מצד עצם ברכת כהנים רק מצד הברכה שלפניה והרי (במנחות דף נ"ח) הקשו על המשנה דמכשיר בלילה בזר שהוא דלא כר"ש שאמר ט"ו עבודות מסורים לבני אהרן וא"כ מוכח דהני ט"ו פסולים בזר והרי חשוב שם. ע"כ נשיאת כפים בפנים ובחוץ מכלל דלתנהו בזר ואני אומר שאין כאן ריח קושיא דהרי אפילו עבודת שבקרבנות שמפורש בהו בני אהרן הכהנים ואטו משוה"כ היה פסולים בזר אי לאו דמעטינהו קרא בהדיא לזרים שיחללו עבודה. והרי בזבחים בריש פרק שני. אמר זר מנ"ל ע"ש שהוצרך להביא מוינזרו או מקו"ח לכל מר כדאית לי' ואטו מי לא כתיב בפירוש והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה אלא ודאי דאכתי אמרינן מצוה בכהנים אבל אכתי אם עשה ישראל כשר ואפילו איסור לזר לא הוי ידעינן מוהקריבו אי לאו דכתיב וזר לא יקרב כדאמרינן התם מנ"ל דמוזהר ע"ש. וא"כ בשלמא על בלילה כיון דאמר ר"ש שהיא מסורה לבני אהרן א"כ שוב ממילא אפילו מחוללת עי"ד זר מוינזרו וגם הזר מוזהר מוכל זר לא יקרב. אבל נ"כ אף שהיא מסורה לבני אהרן מדכתיב דבר אל בני אהרן ואל בניו כה תברכו אכתי אני אומר מצוה בבני אהרן ולזרים רשות וכמ"ש המג"א שם. וגם שפיר יש לחלק בין נ"כ שבמקדש לנ"כ שבגבולין ואף שתרוייהו מסורים לבני אהרן כמפורש שם במנחות. מ"מ נ"כ שבפנים הוא בכלל וזר לא יקרא אליכם. משא"כ בחוץ שאינו נכלל בכלל אל המזבח לא יקרבו. ואולי זה הוא כוונת מהרי"ט חלק א' סי' קמ"ט. אבל אעפ"כ אינו נכון דא"כ נ"כ שבמקדש יהיה הזר עובר בלאו ובמיתה. אבל עכ"פ מדברי הגמ' דמנחות אין כאן ריח קושיא ובחנם נתקשו בזה. אבל מה שקשה הוא איך אפשר דס"ל להתוס' שאין איסור בנ"כ מצד קרא דכתיב דבר אל אהרן ואל בניו עד שהוכרחו לומר משום הברכה לבטלה לכל מר שם כדאית לי' לכל חד מהני שני לומדים הנ"ל. והרי בזבחים דף ט"ז ע"א בד"ה היכן מוזהר כתבו תימא מוהקריבו בני אהרן דרשינן מקבלה ואילך מצות כהונה מיהו עדיפא משני לאו גמור מוכל זר לא יקרב ע"ש. הרי דס"ל דעכ"פ איסור לזר ידעינן מדכתיב והקריבו בני אהרן. ואי ס"ד דבנ"כ מפרשים אהרן ובניו מצוה וזר רשות א"כ גם והקריבו יש לדרוש כן ולקושיא זו גם לא יעלה ארוכה גם מדברי אותו הלמדן שפירש משום ברכה לבטלה ברכת כהנים עצמו מ"מ אי לאי איסור הזכרת השם אין איסור לזר מצד הפסוק דכתיב אהרן ובניו ולומר דדברי התוס' דפרק כל כתבי הם לר' יוסי ולדידי' איכא למימר לזרים רשות. ודברי התוס' בזבחים הם בשיטת ר' יהודא וכמו שכתוב המג"א שם במקומו לחלק כן. אכתי למה הקשו תימא ומנ"ל דסוגיא זו ר' יהודא היא. ומעתה נחזי אנן בפירוש בדברי המג"א מי מהני הלומדים כיונו האמת. והנה המשך דברי המג"א שם שכתב בשם הרמ"א לחלק בין נושא כפיו לחוד ובין נושא כפיו עם כהנים אחרים וע"ז הקשה המג"א מנ"ל לר"י חילוק זה ושוב קאמר המג"א ואפשר דס"ל לר"י דאיסור עשה היינו מה שמזכירו השם לבטלה ומשמעות דבריו דבזה מתרץ הצ"ע שלו. היינו משום דאם נושא כפיו לחודי' הוא מברך אשר קדשנו. אבל ר' יוסי הי' נ"כ עם כהנים אחרים ואז לא היה עובר על דברי חביריו שאומרים לו עלה לדוכן וגם לא היה עושה איסור לפי שהיה יוצא בברכת חביריו. דרבים העושים מצוה אחד יכול לברך ולהוציא אחרים. והמשך דברי התוס' יהיה כך לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה והרי ר' יוסי היה עולה עם כהנים אחרים וליכא אצלו שום איסור. אבל אם כוונת המג"א על שם שמים שבברכת כהנים דהיינו יברכך ה' וגומר א"כ אכתי מה יש חילוק בין בפני עצמו ובין עם כהנים אחרים. אבל האמת יורה דרכו שאין כוונת המג"א לתרץ דברי רמ"א אלא דחה דברי הרמ"א לגמרי במה שהקשה מנ"ל לר"י חילוק זה. ואח"כ כתב המג"א דקושית הרמ"א מעיקרא ליתא דאפשר דס"ל לר"י דאיסור עשה דאמרינן בכתובות היינו איסור הזכרת ש"ש לבטלה וא"כ הרי גם בשבת מסיימו התוס' אם לא משום ברכה לבטלה וא"כ לכל אחד משני הפרושים של הני שני לומדים יש מקום לפרש דברי המג"א. ואי משום דברכה לבטלה הוא איסור לאו דלא תשא. אולי זה כיון המג"א בעצמו במה דסיים ועיין בסי' רט"ו. וראיתי אחרי העיון כי דבריו צ"ע במה שאמר דאי ס"ד דגבי נשיאות כפים מפרשין אהרן ובניו מצוה וזר רשות א"כ גבי והקריבו בני אהרן יש לדרוש כן כו' והלא בפ"ק דזבחים דף י"ג דיליף שם קרא דוהקריבו בני אהרן מקרא דאלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים מה להלן בכהן כשר ובכלי שרת אף כאן בכהן כשר ובכלי שרת. ולפ"ז לא דמי כלל קרא דאל אהרן ואל בניו דגבי נ"כ לקרא דוהקריבו בני אהרן. דשם איכא גזירה שוה מאלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים וכי היכי דגבי אלה בני אהרן דוקא הוא דהא משיחה אי אפשר בזר. ה"נ בני אהרן דגבי והקריבו דוקא הוא. משא"כ גבי נ"כ דליכא התם גזירה שוה אמרינן דלאו דוקא ולא אסר זר. ומצאתי וראיתי בבאר אברהם בשבת שם שהעיר בזה וכתב דמפירש רש"י בפ"ק דזבחים משמע דלא אצטריך גזירה שוה אלא משום כהן כשר לאפוקי חלל ובעל מום אבל משום זר לא אצטריך גזירה שוה ומ"מ יש לומר דש"ה דכתיב מיהא בני אהרן הכהנים אבל גבי נשיאות כפים לא כתיב כהונה כלל רק אל אהרן ואל בניו לא משמע רק למצוה ולא לאסור זרים. והא דאמר (בזבחים דף ק"ב) גבי ראיית נגעים. דאהרן ובניו כתיב בפרשה ומיניה ממעטינן אף למשה ואפילו למ"ד שהיה כהן. י"ל דשאני הכא דכתיב הכהנים וכי היכי דהוא אתא למעט זרים ה"נ אהרן ובניו דוקא קאמר ע"ש והרבה יש לדבר בכל אלה ונלאתי להאריך וסמכתי על המעין וקצרתי ודו"ק: אמר המחבר מדי דברי בהך עשה דנשיאות כפים דזר העולה לדוכן עובר בלאו הבא מכלל עשה עשה וכפירש רש"י בכתובות שם. ועיינתי בזה וראיתי כי כללא דין נתרחב ונתפשט בהרבה מקומות בש"ם ובפוסקים ראשונים ואחרונים והמחברים האריכו באלה. זה בונה וזה סותר. וכל אחד מהם הראה פנים מסבירות לדבריו הנארגים על דרך הפלפול בסברות ישרות הלא המה בספריהם. אמרתי אחרי העיון גם אני אענה חלקי אשר חנני ה' בעזרו בכללא דין ולחלקו לענפים ולברר וללבן. להקשות ולתרץ. לשדד עמקים ולגלות סתרים מה שלא יצאו המחברים די ביאור בכללא דין. וזה החלי בעזר צורי וגואלי:
הנה הך כללא דלאו הבא מכלל עשה עשה. יתפרד לכמה ענפים ואלו הן: א) נסתפקתי הא דקיי"ל בכל הש"ס עשה דחי ל"ת אי הך לאו הבא מכלל עשה עשה נידון בזה לל"ת ואתי עשה ודחי לה. אי נחשב לעשה ולא נדחת מפני עשה דאמרינן מאי אולמי הך עשה מהך עשה: ב) גם לזאת לדעת אף אם נאמר דעשה היא אם יש בכחה לדחות לל"ת כמו כל עשה שדוחה לל"ת. או לענין לדחות נחשבת לל"ת: ג) גם יש להסתפק דענין מלקות אם נידון בה כלאו ומלקין להעובר עליה. או נידון בכל עשה. ד) גם יש להסתפק הם הא דנאמר בכל מקום בגמרא לאו הבא מכלל עשה עשה אין רצונם לומר שנחשב לעשה כזה ככל עשה שבתורה והעובר עליה נידון אותו כעובר על עשה ומכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו עד שיקבל אותו לעשות כדאמרינן (בכתובות דף פ"ו) ע"ש. או נידון בלא תעשה ולוקין עליה: ה) גם צריכין לדעת אם הך לאו הבא מכלל עשה נידון בעשה. וצריך למנותו כמנין מצות עשה. או נחשב ללא תעשה ולמנותו במנין מצות ל"ת: ו) עוד זאת צריכין אנו למידע אי נחשב הך לאו הבא מכלל עשה עשה לכל דינין שבתורה כמו כל מצות עשה. ונשים פטורות היכי דהוי בזמן גרמא. או דינה כלא תעשה ונשים חייבות. ויש עוד הרבה ספיקות בזה ולא רציתי להאריך עוד בכל אלה וסמכתי על המעיין. ויתבררו ויתלבנו כל זה בעז"ה מתוך דברינו בקיצור נמרץ. רק מקודם ראיתי להראות להמעיין את המקומות בהש"ס המדברים בכללא דין ואלה המה:
(ביבמות דף כ') במתניתין אלמנה לכה"ג כו'. ובגמרא שם קפסיק ותני לא שנא מן הנשואין ול"ש מן האירוסין בשלמא מן הנשואין איכא עשה ול"ת ולאו דאלמנה לא יקח. ועוד דבעולה היא ואיכא איסור עשה לגבי' דכתיב ואשה בבתוליה יקח ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה ואין עשה (דיבמה ובא עליה) דוחה ל"ת ועשה אלא מן האירוסין לא תעשה גרידא הא (דעודנה בתולה היא וליכא אלא לאו דאלמנה היא) יבא עשה דיבמה יבא עליה וידחה ל"ת כו' ע"ש. בכתובות דף כ"ד: איבעי להו מהו לעלות מנשיאות כפים ליוחסין כו' הנ"מ תרומה דעון מיתה אבל נ"כ דאיסור עשה הוא. ופירש רש"י דאיסור עשה הוא מכה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל עשה עשה וכמו שהבאתי לעיל. (שם בדף כ"ט) דתניא ר' סימאי אומר מן הכל עשה ר"ע ממזרין חוץ מאלמנה לכה"ג שהרי אמרה תורה לא יקח ולא יחלל חילולין הוא עושה ואין עושה ממזרין. ולר' ישבב דאמר בואו ונצווח על עקיבא בן יוסף שהיה אומר כל שאין בו ביאה בישראל הולד ממזר מאי בינייהו איכא בינייהו חייבי עשה מצרי ואדומי כו'. ופירש רש"י בתוך שלשה דורות דכתיב (דברים כ"ג) דור שלישי יבא להם. דור שני לא יבא להם ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"ש. (שם בדף ע"ג ע"ב) איתא והאוכל במעשר ובכורים בטומאת עצמן לוקין משא"כ בתרומה. וקאמר הגמ' שם מלקי הוא דלא לקי הא איסורא איכא מנ"ל א"ק בשעריך תאכלנה לזר ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"ש:
(ובפסחים דף נ"ט) אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטורת ונרות ופסח ומחוסר כפורים בערב פסח שטובל שנית ואוכל פסחו לערב ר' יוסי בנו של ריב"נ אומר א מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל קדשים לערב. בשלמא לת"ק יבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת. אלא לר"י בנו של ריב"נ מאי אולמי הך עשה מהאי עשה כו' ואכילת קדשים הוי עשה גמורה ועשה דהשלמה הוי רק מכלל לאו הבא מכלל עשה עשה עיי"ש. (שם בדף מ"א) ת"ר אכל צלי מבעוד יום חייב. וכזית נא משחשיכה חייב קתני צלי דומיא דנא מה נא בלאו אף צלי בלאו. בשלמא נא כתיב אל תאכלו ממנו נא אלא צלי מנ"ל דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא הא לאו הבא מכלל עשה וכל לאו הבא מכלל עשה עשה. אר"ח הא מני ר' יהודא (ופירש רש"י דאמר לאו הבא מכלל לאמר לאו הוא) דתניא שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו. אותו אתה מתפיס לבדק הבית. ואי אתה מתפיס תמים לבדק הבית. מכאן אמר כל המתפיס תמימים לבדה"ב עובר בעשה. אין לי אלא בעשה בל"ת מנין ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר לומד על כל הפרשה כולה שהיא בל"ת דברי ר' יהודא. א"ל רבי לבר קפרא מאי משמע א"ל דכתיב לאמר לא נאמר בדברים. בי רב אמרי לאמר לאו אמור (ופירש רש"י אמור להן שיש איסור לאו בדברים. והכא גבי פסח נמי כתיב בתחילת הפרשה ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר) וכתב התוס' שם בד"ה לאמר. נראה לר"י דהיינו דוקא בהנך דברים דאית בהו לאו הבא מכלל עשה אבל שארי דברים לא עכ"ל ע"ש. וכתב המהרש"א שם ר"ל דבכמה פרשיות כתוב בהו לאמר ולית בהו לאו הבא מכלל עשה עשה והתם אפשר דמודה בהו ר"י לחכמים דפליגי עליו בתו"כ דכתיב שם וחכמים אומרים כו' ע"ש ועיין (בתמורה דף ז' ע"ב) דפירש רש"י שם לאמר לאו אמור כלומר הכי אמר הקב"ה לאו אמור להם לישראל דלאו איכא הכא דאי עברי אהך פרשה עוברין בלאו עכ"ל ע"ש:
(ובספרא בפרשה אמור אות קי"ט) נאמר נדבה תעשה אותו אותו עושה נדבה ואי אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית. מכאן אמרו המקדיש תמים לבדה"ב עובר בעשה מנין אף בל"ת ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר דברי ר' יהודא וחכמים אומרים אין בו בל"ת עכ"ל עי"ש:
(ובב"ב דף קי"א ע"ב) והאי תנא מייתי לי' מהכא דתניא וירש אותה מלמד שהבעל יורש את אשתו דברי ר"ע ר"י אומר אינו צריך הרי הוא אומר וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת כו' בהסבת הבעל הכתוב מדבר. ואומר ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר כו' ופריך הגמ' שם מאי ואומר וכ"ת בסיבת הבן קפיד קרא אבל בעל לא ירית ת"ש ולא תיסוב נחלה, לבני ישראל ממטה למטה. וכ"ת לעבור עליו בלאו ועשה ת"ש לא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר. וכ"ת לעבור עליו בשני לאוין ועשה ת"ל ואלעזר בן אהרן מת (ופירש רש"י וכ"ת לעבור עליו בלאו ועשה דתרווייהו בסיבת הבן ומה ששנה הכתוב לא מתכוון אלא להורות שלא תינשא לשבט אחר להתחייב מלקות דמקרא קמא לא שמעינן אלא עשה דכתיב בי' לאחד ממשפחת מטה אביהם תהי' לאשה אבלן לא למטה אחר. ולאו הבא מכלל עשה עשה) ע"ש. (ובזבחים דף ל"ד) אתמר המעלה איברים בהמה טמאה ע"ג המזבח ריש לקיש אמר לוקה ר' יוחנן אמר אינו לוקה. ר"ל אומר לוקה טהורה אין טמאה לא. ולאו הבא מכלל עשה עשה. (ופירש רש"י כך שנוי' בברייתא ומסקינן בל"ת מנין ת"ל אך את יה לא תאכלו אלמא מדאצטריך ל"ת אחרינא לאו אזהרה היא) א"ל ר"י לר' ירמי' בר תחליפא אסברא לך. באברי בהמה טמאה דכל"ע לא פליגי דעשה הוא דאיכא ותו לא כי פליגי לענין חיה (ולא לענין מלקות אלא בעשה. ואימר נמי איפוך דר"י לר"ל. ור"ל לר"י. והכי הוי שמיע לי' לר"י. והכי אתמר ר"י אמר עובר בעשה ור"ל אמר אינו עובר בולא כלום. ההוא למצוה) בהמה מצוה להקריב. וחיה רשות:
בחולין דף ק"מ ת"ר כל צפור טהורה מכלל דאיכא טמאה. לא מכלל דאיכא איסורי. ופריך הגמ' מאי היא. אי טרפה בהדי' כתיב. ואי בשחוטי דמצורע מסיפא דקרא נפקא. וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות שחוטי דמצורע ומשני לעולם בשחוטי דמצורע ולעבור עליו בעשה ול"ת (ופירש רש"י טהורה תאכלו ולא אסורה ולאו הבא מכלל עשה):
ובמכות א"ר גודל א"ר כהן שאכל מחטאתו ואשם לפני זריקה לוקה מ"ט יאכלו אותו אשר כופר בהם לאחר כפרה אין. לפני כפרה לא לאו הבא מכלל עשה לאו היא. מיתיבי אותו תאכלו ולא בהמה טמאה ואי כדקאמרת לא תאכלו למה לי בשלמא התם ליכא באותו פרשה לאמר אבל הכא הלא כתיב ויקרא אל משה לאמר - ע"ש וברש"י שם:
ואחרי שהראתי לך קורא יקר את כל המקומות המדברים בכללא דין דהלאו הניתק לעשה עשה. כעת אלקטם אחת לאחת לברר וללבן הספיקות אשר נסתפקתי בעז"ה. א') אי הך כללא דלאו הבא מכלל עשה עשה גמורה היא. ויש לה דין ככל עשה האמורה בתורה ואינה נידחת מפני עשה דמאי אולמי הך עשה מהך עשה וגם ביכולתה לדחות לל"ת כמו כל עשה שדוחה ל"ת. או נחשב ללאו לענין שמשה יוכל לדחות אותה כמו כל ל"ת שבתורה שעשה דוחה אותה. ואחרי העיון נלפע"ד דדין עשה גמורה יש לה. והוא מדאמרינן (ביבמות דף כ') אלמנה לכה"ג בין מן הנשואין ובין מן הארוסין בשלמא מן הנשואין איכא עשה ול"ת ופירש רש"י עשה. דכתיב ואשה בבתוליה יקח בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן מהא דאיתא (בכתובות דף ל') חייבי עשה מצרי ואדומי כו' ופירש רש"י שם. דכתיב דור שלישי יבא להם הא דור שני לא ולאו הבא מכלל עשה עשה הרי דקרי התלמוד ללאו הבא מכלל עשה עשה סתם וכן נראה מהאי דאיתא בפסחים דף נ"ט דעשה דהשלמה שהיא מלאו הבא מכלל עשה אינה נדחת מהך עשה דאכילת קדשים דקאמרי הגמרא שם מאי אולמי הך עשה מהאי עשה ע"ש. הרי נראה בעליל דלאו הבא מכלל עשה עשה גמורה היא ככל עשה שבתורה ואין עשה יכולה לדחיה. וכן נראה (מיבמות דף ע"ג) דאיתא שם והאוכל ממעשר ומבכורים בטומאת עצמן לוקין. משא"כ בתרומה וקאמר הגמרא שם מלקי הוא דלא לקי הא איסורי איכא מנ"ל אמר קרא בשעריך תאכלנה לזר ולא לאחר ולאו הבא מכלל עשה עשה ע"ש. איתא וכן (בירושלמי בפ' ב' הלכה א') מבכורים וז"ל שם אוכלי תרומה בכהנים. טהור שאכל טהור כמצותו. טהור שאכל טמא בעשה. טמא שאכל טהור וטמא שאכל טמא בל"ת. מה חמית מימר טהור שאכל טמא בעשה אמר ר' אבא ב"ר ממל ואחר יאכל מן הקדשים מן הטהורין ולא מן הטמאים כל ל"ת שהיא בא מכח עשה עשה הוא. ועוד איתא שם א"ר אבינא ממשמע שנאמר כל אשר יש לו סנפיר וקשקשת תאכלו אין אנו יודעין וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו ליתן עשה ול"ת על טמאין בגין דכתיב. הא אילו לא הוי כתיב עשה הוא הוי. דכל ל"ת שהיא בא מכח עשה עשה היא עכ"ל ע"ש. הרי להדיא מכל אלה דלאו הבא מכלל עשה עשה גמורה היא:
ואחרי העיון גם הסברא נותנת דעשה גמורה היא ולא גרע משאר עשה דאינה נדחת בשביל עשה אחר אחרי שראינו דאפקי' קרא הלאו בעשה דלא כשארי לאוין שבתורה ש"מ דהעיקר הוא משום קיום העשה דהעובר בהלאו הוי כאילו עיבר בעשה דאין לוקין עליה משום דהוי הלאו כאלו הוא עצמו גוף העשה. דבקיומו קיים עשה. ובביטולו מבטל העשה. וכאלו הכל עשה אחד. ולזה מסתברא דלא גרע משארי עשה דאינו נדחת בשביל עשה אחרת ועיין בכל אלה ותראה כי כן הוא בעז"ה - אך צ"ע (דבפסחים דף מ"א) איתא ת"ר אכל צלי מבעוד יום חייב וכזית נא משחשכה חייב. קתני צלי דומיא דנא מה נא בלאי אף צלי בלאי. בשלמא נא כתיב אל תאכלו ממנו נא אלא צלי מנ"ל. דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא הא לאו הבא מכלל עשה וכל לאו הבא מכלל עשה עשה אמר ר' חסדא הא מני ר' יהודא היא (דאמר לאו הבא מכלל לאמר לאי הוא כן פירש רש"י שם) דתניא שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדה"ב. מכאן אמרו כל המתפיס תמימים לבדה"ב עובר בעשה. אין לי אלא בעשה בל"ת מנין ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר. לימד על כל הפרשה כולה שהיא בל"ת דברי ר' יהודא. א"ל רבי לבר קפרא מאי משמע א"ל דכתיב לאמר לא נאמר בדברים. בי רב אמרי (בתמורה איתא בי רבי) לאמר לאו אמור (בתמורה איתא לא) (ופירש רש"י אמור להן שיש איסור לאי בדברים) (ובתמורה פירש רש"י לא נאמר בדברים כלומר בההיא פרשה לא אמור. כלומר הכי אמר הקב"ה לאו אמור להם לישראל דלאו איכא הכא. דאי עברי אהך פרשה עוברין בלאו) והכא גבי פסח נמי כתיב בתחילת הפרשה ויאמר ה' אל משה ואל אהרן לאמר ע"ש. והתוס' שם בד"ה לאמר כתבו נראה לר"י דהיינו דוקא בהנך דברים דאית בהו לאו הבא מכלל עשה. אבל שארי דברים לא ע"ש. והמהרש"ל שם כתב לא נאמר בדברים. פירש כאלו נכתב לא באותן הדברים. ר"ל כאילו נכתב שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אבל תמימים לא תעשה נדבה כו' ע"ש. והמהרש"א פירש דברי התוס' ר"ל דבכמה פרשיות כתוב בהו לאמר ולית בהו לאו הבא מכלל עשה. והתם אפשר דמודה בהו ר"י לחכמים דפליגי עלי' בתו"כ ולמדרשי' כדאמרינן ביומא. מנין לאומר דבר לחבירו שהוא בבל יאמר כו' שנאמר וידבר ה' לאמר עכ"ל ע"ש. (ובספרא פרשה אמור אות קי"ט) איתא נאמר נדבה תעשה אותו. אותו עושה נדבה ואין אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית מכאן אמרו המקדיש תמים לבדה"ב עובר בעשה. ומנין אף בל"ת ת"ל וידבר ה' אל משה לאמר דברי ר' יהודא. וחכמים אומרים אין בו בל"ת עכ"ל הספרא. וראיתי שם בפירש הגאון מלבו"ם זצ"ל מה שכתב בזה וז"ל ההבדל בין דיבור. ואמירה. הדיבור הוא הדבר הארוך והאמירה מציין הלשון שנאמר. וכשנאמר וידבר ה' לאמר פי' וידבר שדבר עמו באורך ופירש לאמר כזה אמור. וכיון שהטעם מה שנאמר לאו הבא מכלל עשה עשה. מפני שלא נאמר הלאו בפירוש. ס"ל לר' יהודא כשאמר וידבר לאמר ביאר שגם הדיבור נאמר. וא"כ גם הלאו הבא מכלל עשה שהוא הדיבור הנדרש מכלל. נאמר בפירוש למשה ע"ש. הרי נראה מזה דס"ל לר' יהודא הא דאמרינן דלאו הבא מכלל עשה עשה היינו היכא דלא כתיב בי' לאמר. אבל היכי דכתיב גבי' לאמר אף גם הלאו הבא מכלל עשה לאו עשה היא רק ל"ת. וכדמשמע מהך דפסחים ומתמורה שהבאתי דס"ל לר' יהודא. דלאמר הוא ל"ת. וא"כ צריכין לומר דלר' יהודא דלוקין על לאו הבא מכלל עשה היכי דכתיב לאמר. ולפי זה צ"ל דלוקין לר"י בכל לאוין הבאין מכלל עשה היכי שנאמר בתחילת הפרשה לאמר. וילקה המקריב חיה כמ"ש בזבחים דף ל"ד. ורמב"ם פ"ה מה' אמ"י. וכהן גדול שנשא בעולה (אם לא תחלק בין וידבר. לאמר. ובין ויאמר לאמר) והגאון מלבי"ם הוסיף להקשות שם וכתב והנה לפלא כי גם כהן טהור שאוכל תרומה טמאה (כמש"כ הרמב"ם בפ"ז מה' תרומות) והנהנה משער נזיר לדעת הרמב"ן במנין המצות שהוא לאו הבא מכלל עשה קדוש יהיה גדל פרע וחשבן הרמב"ן במנין העשין. והעושה סחורה בפ"ש שהוא לאו הבא מכלל עשה וחשבן הרמב"ן במנין העשין. והמוציא משא על הבהמה שכתב הרמב"ם בפ"כ מהלכות שבת שהיא לאו הבא מכלל עשה. וא"כ ילקה לר' יהודא בכל אלה שבכל אלה כתוב בתחילת הפרשה וידבר ה' אל משה לאמר. ולא שמענו שיחלק ר' יהודא על הכלל דלאו הבא מכלל עשה עשה. והלא בכתובות דף כ"ד באיבעי מהו להעלות מנ"כ ליוחסין תיבעי למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין כו' הנ"מ תרומה דעון מיתה. אבל נ"כ דאיסור עשה לא. והא מ"ד מעלין מתרומה ליוחסין הוא ר' יהודא והוי לי' למימר לדידי' דנשיאות כפים הוא איסור לאו דלאו הבא מכלל עשה הוא וכתיב שם לאמר. ובספרא (פרשה שמיני פ"ג מ"ב) נאמר על מש"כ אותה תאכלו ולא בהמה טמאה אין לי אלא בעשה בל"ת מנין. וסתם ספרא ר' יהודא היא ע"ש. הרי דס"ל לר"י דלאו הבא מכלל עשה ועשה אע"ג דכתיב לאמר. לכן נראה לפרש הדבר שלא אמר ר' יהודא רק בעשה הסמוכה ללאוין כמו כאן שכל הפרשה נאמרה באזהרה. וגם בפסח נאמרו גם אזהרות בענין. וז"ש לאו נאמר בדברים עי"ש. אבל זה צריך עיון ולחלק בין היכי דכתיב לאמר בתחילת הפרשה או סמוך להענין הלא הירושלמי בפ"ה דנזיר אמר דכן גורעין לדרוש מתחילת הפרשה לסופה ע"ש. ולזה כתב הגאון מלבי"ם שם דיש לפרש ג"כ כיון שבתחילת הפרשה כתוב מלת לאמר מוסב על כל הפרשה ע"ש. אבל לדעתי גם בלא זה הרי בנ"כ כתיב דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו והתם הוי סמוכין על כל זה נאמר שם דנ"כ הוי איסור עשה. אבל הרבה יש לדבר בהך כללא דלאמר וסמכתי על המעיין וקצרתי: