בית דוד (דרשות)· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
דוד דרוש י"ב
ליום ז' של פסח:
במדרש אז ישיר משה ובני ישראל הה"ד נכון כסאך מאז מעולם אתה אמר רבי ברכי' בשם רבי אבוה אע"פ שמעולם אתה לא נתיישבה כסאך. ולא נודעה בעולמך. עד שאמרו בניך שירה לפניך לכך נאמר נכון כסאך מאז. משל למלך שעשה מלחמה ונצח. ועשו אותו אגוסטוס. אמרו לו עד שלא עשית מלחמה היית מלך. עכשיו עשינוך אגוסטוס. מה יש כבוד בין המלך לאגוסטוס. אלא המלך עומד על הלוח. ואגוסטוס יושב כך אמרו ישראל לפני הקב"ה. באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה. ומשבראת עולמך אתה הוא. אבל משעמדת בים ואמרנו שירה לפניך. מאז נתיישבה מלכותך. וכסאך נכון הוי נכון כסאך מאז. באז ישיר:
הצעה:
הלא בהיות כי מגדר הדברים הטבעיים הוא. כי בהתרשם עליהם איזה מקרה מהמקריים. באיזה זמן מהזמנים. האף אמנם כי יסור מהם כח המקרה המחודשת. ושבו הדברים לאיתנם ולתכונתם כקדמותם וראשיתם. עכ"ז יותר נקל להעירם שוב שנית על התחדשות המקרה הקדום מאת הדבר אשר עדן לא נגה עליו אור התחדשות ההוא מעולם מתחייב מזה. היות אלה מועדי ד' מקראי קודש. יקרים עלינו כבבת עינינו וביותר החג המקודש הזה. אשר הוא ראשון לגאולתינו. ופדות נפשינו:
אמות המשפט הקדום הוא גלוי ומבואר לכל משכיל בעניינים הטבעיים כי המים הנה הנה בעצם וראשונה קרים ובהתחדשות עליהן ענין החמימות ע"י לפיד אש וחשש להבה האף אומנם כי יתקררו אח"ז וישובו להיות בתכלית הקרירות עד אשר לפי הנדמה כבר סר מהם כח החמימות מכל וכל עכ"ז הנה נקל לחממם שוב שנית מהמים אשר עדן לא הוחמו מעולם והי' זה לסיבת האויר המקובץ בתוך נקבי הפאריס אשר הוא טמון ומוצנע בתוך חלקי המי' כי הוא ישאר קצת בחמימותו הראשונה לבעבור כי לא שלט עליו האויר החיצוני לקררו. לעוצם העלמו והסתרו ולזאת יועיל מאוד למהר החמימות שוב שנית. כי כאשר יבואו במו אש אז יהיו מסובבים מהכח המחמם מבית ומחוץ. מחוץ תלהט להבה ומבית יבער האויר המקובץ בתוך נקבי הפאריס המחומם מאז ומקדם וככה לעומת זה בכל הדברים הטבעים כי תדרשנו מספרי הטבע ומצאת:
אמנם הנמשך מזה כי גם מפעולת האלקיית אשר פעל ד' למענינו מאז ומקדם בזמנים מתחלפים אשר כל עצמות הזמנים ההמה היו בתכלית תוקף ההצלחה לשונאנו וחיצי המערכה היו מתלחמים בנו להשפיל כבוד תפארתינו. וד' ברחמיו. שדד כל צבא השמים כסיליהם ומשטריהם ויהפוך אותם לטוב להיות עזרתה לנו:
הנה הטוב והחסד ההוא לא הי' לפי שעה רק בעת ההיא ואחר שב הזמן לאיתנו וקדמותו. אפס כי החסד ההוא נמשך לעד ולדורות. כי מיני אז והלאה שב הזמן ההוא עצמו להיות לישע לנו תחת היותו מאז בעכרינו ואתן לך דמיון נאות ע"ו. הנה מלך אדיר רם ונשא עבר עם עבדיו בארץ צי' ועיף בלי מים ויהי בהיותם בארץ ההיא ותכל נפש אחד מעבדיו אל המים. ולשונו בצמא נשתה וכמעט סר אליו מר המות ויזעק במר נפשו לאמר הושיעה המלך. הושיעה המלך. וישמע המלך לקול תחינתו ויצו אל משרתיו רוכבי הרכש האחשתרנים לאמור מהרו הורידוהו אל מקור מורד המים אל מי מעיינות ומקור נוזלים. למען ירווה די צמאונו ותחי נפשו. והנה הגם כי גדל חסד המלך את האיש ההוא להחיותו ולהצילו ממהומת מות. אמנם עכ"ז הנה הטוב ההוא אינו רק לו לבדו בלתי נמשך לזולתו מהאנשים. אולם אם כה יאמר המלך ויצוה את משרתיו עושי רצונו לאמר מהרו חפרו בארץ עד מוצאכם מקור נוזלים ומעין גנים באר מים חיים. הנה החסד ההוא גדלה ערכו. יען כי מבלעדי ההצלה והטובה אשר עשה עם האיש ההוא. עוד נוסף ע"ז לבעבור כי נמשך החסד ההוא גם לכל יבוא אל המקום ההוא באיזה זמן מהזמנים ויצמא אל המים שמה ינוח מעצבונו וירווה בו צמאונו וככה לעומת זה גם חסדי ה' אשר פעל ועשה עם אבותינו ועמנו אינם בערך החסד הקדום אשר איננו רק לאותו האיש המיוחד ולזמן ההוא בלתי נמשך לזולתו מהאנשים וגם לאותו האיש עצמו אינו רק בזמן הזה ולא בזמן אחר. אולם המה בערך החסד השני הנמשך לעד ולדורות לכל יבוא גבורותיו כי חסדי ה' לא יתמו ולא יכלו בשום זמן מהזמנים בשום פנים. וזאת אשר דבר אדונינו המלך נעים זמירות ישראל. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו. והוא מבואר. וחכמינו התלמודיים הפליגו לבאר לנו כל אלה באמרם משנכנס אדר כו'. האי בר ישראל דאית לי' דינא בהדי עכו"ם למצוא לו נפשי' באדר כו'. והדבר ידוע כי הפור הוא הגורל אשר הפיל המן מיום ליום ומחודש לחודש הי' הכל ע"פ מערכת צבא השמים כסילהם ומשטריהם בחפשו אחר זמן אשר יהי' הוא ברום ההצלחה ובתכלית המעלה ואנחנו אחב"י ירודים ומושפלים בתכלית הירידה והשפלות למען יתקיים גזירותיו כאשר כ"ז הוא מבואר במדרשי חז"ל ובדברי המפרשים שים עיניך עליהם אשר מכ"ז נרדפה לדעת האף כי הזמן הי' בעוכרינו בימים ההם וחיצי המערכה היו עומדים עלינו לכלותינו בעת ההיא. עכ"ז כעת. הנה פור המן נהפך לפורינו ושב הזמן להיות בעזרינו עד כי לא מצאו חז"ל זמן מוכשר ומוצלח להתגבר בדין על העכו"ם יותר ממנו וזהו דבר הכתוב והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור כו'. הרצון כי מני אז והלאה נקבעו להיות ימי ישועה לדור ודור. ולזאת יקראו כל עצמת הזמן הזה פורים ולא יקראו יום הצלה או יום שמחה ויתר הפרטים אשר לפי הנדמה היו עקרים בנס יותר מהפור. אמנם הי' הכוונה לפי מה שביארנו כי זהו עיקרו ותוקפו של נם התהפכות פור המן לפורינו כדבר האמור. וזהו הנרצה להם לחז"ל באמרם והי' לה' לשם לאות עולם לא יכרת והי' לה' לשם זה מקרא מגילה לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים אשר לפי הנדמה המה עלומי הכוונה ובדברינו אלה יתבאר כי מקרא מגילה הוא לה' לשם עם העבר והיא ההצלה והישועה הנעשית לאבותינו בימים ההם בזמן ההוא. אמנם לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים הכוונה כי מאז והלאה לעולמי עד שב הזמן להיות עזרתה לנו כאמור וזהו ענין מאמרם בניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאל ולפי הנדמה הנה אומרו בניסן נגאלו הוא דבר שפתים אך למותר כי מי לא ידע בכל אלה אמנם הכוונה לפי המדובר כי מה שנגאלו מאז בניסן היא היא עצמה הסיבה שלניסן עתידים לגאל. וגם פה הדבר מבואר במפרשים. ומכללם הרב בעקידה כי לפי המסודר מפאת המערכה השמיימית הי' הזמן ההוא בתוקף ההצלחה ובתכלית המעלה והרוממות אל המצריים. וההיכוך לנו וזהו דברי חז"ל התלמודיים באמרם ואת פועל ה' לא יביטו. זה שאינו מחשב תקופות ומזלות. הרצון. כי מי אשר לא ידע משפטי הוראות כסילי השמים ומשטריהם והתחלפות זמניהם. הנה יוכל לשפוט על הניסים אשר נעשו לאבותינו שככה הוא מחוייב היות לפי המסודר מפאת המערכה ולא יד ה' עשתה זאת. אמנם המחשב תקופות ומזלות ויודע טיב ומשפט סיבוביהן והתחלפותיהן והוראותיהן בעיניו יראה ולבבו יבין כי לולא יד ה' ועזוזו. אשר פעל ועשה בשינוי הטבע לא יתואר כל אלה כי באמת כל עצמת הזמנים ההמה אשר נישעו בהן אבותינו הן המה היו מורים על תכלית הירידה והשפלות לנו. ולזה הוא הוא אשר יבין כי יד ה' עשתה זאת וכסיל לא יבין את זה. הנה עינינו הרואות איך כל עצמת הזמנים ההמה נהפכו לטוב לנו עד כי החודש ניסן אשר מזלו טלה אשר כל עבודת המצרים הית' אליו וכל מקור השפעתם והצלחתם הי' באמצעייתו. הנה בחדשו ובתקפו נשבר מטה עוזו. ובושו וגם נכלמו את אשר בטחו בו ושב להיות בתכלית הטוב אלינו עד כי שמוהו חז"ל ראשון לגאולתינו ופדות נפשינו הוא הדבר אשר דברנו היות החסד האלקי נצחיי לא יכלה ולא יפסק בשום זמן מהזמנים: אולם הי' כ"ז באמצעיית השבח וההילול אשר הללוהו אבותינו וקבעו אותם לחוק לנו ולבנינו לתת תודות לה' על כל הטוב אשר גמלנו כי בזה יומשך לנו עצמת השפע עלינו ועל זרעינו. וזהו ענין השירה המקודשת. אז ישיר משה ובני ישראל. וענין קריאת המגילה הכל על הכוונה הנכבדת הזאת להמשיך עצמת השפע הטובה והישועה הנעשית בעת ההיא לעד ולנצח נצחים כאשר פירשו הראשונים דבר הכתוב זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלקים. והכוונה כי בזביחת התודה והוא ההילול והשבח המחוייב להבורא ית' הנה שתי אלה הפנים לטובה ימצאו בו. הא' מה שיכבדנני ועוד שנית כי בזה ישים לו דרך וצינור להרקת השפע מעתה ועד עולם. וזהו אמרו ושם דרך אראנו בישע אלקים. והוא מבואר. וזהו דבר הכתוב וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו ויעלצו בך אוהבי שמך כי אתה תברך צדיק ה' כצינה רצון תעטרנו. ירצה כי למען השמחה והרננה עוד ה' ישוב להסך עלימו והם ישובו לעלוץ בך עד שיהי' כן חוזר חלילה התשועה והשירה באופן שהם מקושרים זב"ז כשלשלת אשר חולייותיו מתאחדים ומתקשרים זב"ז. וזהו אמרו כצינה רצון תעטרנו. הרצון. להיות כי הצינה היא ג"כ עשייה מקליפות קשורים ומתאחדים זב"ז כעין שריון קשקשים אשר הוא עשוי מקטני החתיכות כעין הקשקשים ככה יהי' חוזר חלילה התשועה והשירה באופן שיהיו מקיפות אותו מכל צד כעין העטרה. והוא מבואר. ובהיפוך נאמר משלמי רעה תחת טובה שכול לנפשי הכוונה. כי כאשר לא יכירו הטובה. אז ימנע מהם השפעת הטוב שנית. וזהו שכול לנפשי כי מגדר המשפיע להשפיע משלימותו לזולתו בכל עוצם כוספו ותשוקתו כענין מאמר חז"ל יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק ובהעדר זה יחשב לו כענין השכול ח"ו אשר הוא העדר השפע ולזה הפליגו חז"ל מאוד בעצמת מעלת השירה עד כי אמרו [סנהדרין צ"ד ב'] ביקש הקב"ה לעשות חזקי' וסנחרב גוג ומגוג אמרו מה"ש לפניו כו' ואלו חזקי' מכל הטובות והניסים שעשית לו לא אמר שירה לפניך הנה אם הי' אומר שירה הי' משיח והי' אז הגאולה האחרונה האמיתית ואמיתת דבר זה הוא להיות כי ענין תשועת חזקי' ומפלת סנחרב הי' מעין הנקמה העתידה בביאת הגואל אי"ה לקץ הימים אשר תהי' ע"י דבר ומגפה ככתוב וזאת המגפה אשר תהי' על כל הגוים כו'. והי' זה יען כי למן היום שים אדם עלי ארץ היתה הכוונה האלקיית ביצירתו שיהי' כולו טוב. ולא יגור רע במחיצתו וכל מאויי לבו ותשוקת רעיוניו ומחשבות סעיפיו לא יהי' רק על הטוב ההחלטיי והרע הנברא בפני עצמו. והי' רק רע כל היום מבלי שום התערבות הטוב והתלבשות הרע הי' בהנחש והייתה הכוונה האלקיית שיתגבר על הרע שחוצה לו. הרצון. כי מפאת עצמו לא הי' נוטה אל הרע בשום פנים רק הוכן לו מסית ומדיח מבחוץ והוא הנחש. להדיחו מעל ה' ולהטות בחלקלקות אמריו מיני דרך הישר למען יוגדל שפרו ותושגב עבודתו כאשר יזהר מזה לבלתי יכשל ברשת הנחש ובזה יותר לך ספק עצום אטר הרעיש עליו הרמב"ם ז"ל די תבל ומלואה כמבואר בפרק ב' וג' מספרו והוא אם לפי המתבאר מפשוטי המקראות ומאמרי חז"ל הנה האדם בתחילת ברייתו לא הי' אפשרי על הרע רק כי זהו אשר נתחדש לו אחרי אכלו מעץ הדעת וא"כ הנה עיקר שלימותו ומעלתו נתחדש לו אחר החטא. יען כי הדבר ידוע ומפורסם היות כל שלימות המין האנושי בהיותו אפשר על הרע. ובזה יתרומם מעלה מעלה גם על שכליים הנבדלים. וא"כ מה הי' ענין תכלית שלימותו קודם זה והפליג הדבור בזה שים עינך עליו. אמנם במה שהקדמנו יובן כ"ז היות אומנם כי הי' אפשרי ועל הרע רק כי ה' חוצה לו ומפאת עצמו הי' כולו אך טוב טוב ומעת אשר חטא הנה נתערבו ונתמזגו הטוב והרע והיו לאחדים עד כי גם מצוותינו ועבודתינו להבורא ית' הוא נמנע בזולת התערבות היצר כענין מצוות פו"ר ועונג שבת ורוב המצות דומיהן וגם בכל יתר המצות. הנה יתערבו לפעמים התאוה והכבוד. עד בכל מצוה ומצוה יצטרף לחשוב חשבונות של מצוה כמה יש בה מהטוב וכמה יש בה מהנטי' וזהו דבר הכתוב. והאלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים הכוונה כי לפי הכוונה האלקיית בעשיית האדם ולפי מה שהי' בראשית יצירתו הי' ישר הרצון מבלי שום התערבות הרע ואז היו כל מצותיו ישרות ונכוחות מבלי שים נטי' אל הרע. כענין שנאמר במלאכי עליון. ורגליהם רגל ישרה והמה בקשו חשבונות רבים. הרצון. כי מפאת עצמם אחרי חטא אדם הראשון נתערב טוב ורע. עד כי הוצרך לחשבונות פרטים בכל מצוה ומצוה וזהו ענין מאמר חז"ל אפילו תשעה מאות ותשעים ותשעה לחוב. וא' לזכות ניצול הכוונה כי המליצים המה יהיו ממעשי המצית אשר יעשה אותם האדם. כמבואר במפרשים ומכללם האלשיך הקדוש. ויען כי המצות עצמם יש בהם מההתערבות טו"ר לעומת זה גם המלאך המליץ הנמשך מהם יהי' בו לחוב ולזכות [ובדרוש גדולה תורה מבואר כ"ז ביתר ביאור קחנו משם] ולזאת נתחדש עליו ענין ההעדר אחרי החטא אשר מפעולתו הוא להפריד הטוב מהרע ככתוב וישוב העפר אל הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה אשר בזולת זה בלתי אפשר להשיב הנשמה האלקיית אל בית אבי' כנעורי' מהמקום אשר חוצבה וזהו הנרצה לחז"ל. באמרם הטיל בו זוהמא הכוונה כי הזוהמא אשר הי' חוצה לו הטיל אותה בו בתוכייתו ומעת נתערבו הטוב והרע. הנה ימצאו אף באנשים הרשעים אשר המה בתכלית הרשע קצת דברים טובים אשר הוא קיומם וחיותם על פני תבל ארצה ובזולת זה חיו לא יחיה. ולזאת בלתי אפשר להתם הפושעים והחטאים ולכלותם מכל וכל. יען כי נמצא בהם דבר טוב. אמנם לעתיד כאשר יפרד הטוב מהרע ותכלה הזוהמא והרשעה כולה בעשן תכלה אז יהי' שבר פושעים וחטאים יחדיו. ע"י דבר ומגפה והוא ענין העדר שפע החיות כרגע כי אז יבטלו ממציאותם והי' לעפר וזה לא יתואר רק ביכולת האלקיי המחי' את כל. וזהו הנרצה לחז"ל בהגדה ביד חזקה זו הדבר [ועיין ביאורי הגר"א]. אמנם כל עוד לא נטהרנו מזוהמתינו ולא נצרף כבור סיגנו והטוב והרע מעורבים וממוזגים. הנה מכת הדבר הוא נמנע רק יהי' עונשם ע"ד ההכאה והחבטה מזולתם. אולם דורו של חזקי' לרוב הגיונם בתורת ה' נזדככו ונתמרקו היותם בערך מעלת ב"י אשר השיגו במ"ת כי פסקה זוהמתם ולזאת היתה מפלת סנחרב ע"י הדבר כענין הנקמה העתידה כי ה' מנע מהם שפע חיותם וספו גם כלו כרגע. ולזאת לו אמר חזקי' שירה אשר משפטה הוא ההמשכה להמשיך עצמת השפע ההיא לעד ולנצח הי' נגמר ענין הבירור והפירוד טוב מרע והי' ראוי להיות משיח באמת והדברים עמוקים ורחבים אין פה עת האסף ואי"ה במקום אחר יבואר די באר אם יזכנו השם] והוא עצמו כוונת חז"ל במדרש באמרם. ויהי לי לישועה הי' לי לישועה לא נאמר רק ויהי הי' ויהי' והוא מכוון ונפלא לפי דברינו וזהו אמרם והי' לה' לשם זה מקרא מגילה לאות עולם לא יכרת אלו ימי הפורים הרצון כי ע"י מקרא מגילה נמשך שיהי' ימי הפורים לאות עולם לימי ישועה ונחמה ואחרי הודיענו אלהים את כל אלה נחפשה לדעת מדוע לא אמרו אבותינו שירה תכף ומיד בצאתם ממצרים ואף אם נאמר כי זהו יען כי עודנו לא נגמרה גאולתן ועודם היו יראים לנפשם פן ירדפו מצרים אחריהם עכ"פ אחרי אשר נגמרה גאולתם וכל מרכבות פרעה וחילו טובעו בים סוף הי' להם לכלול הטוב ההוא בשירת הים ולתת תודות לד' גם על אשר הוציאם ממצרים ועשה נקמה בשונאיהם ככל העשר מכות אשר הביא הקב"ה על המצריים במצרים ובאמת לא נזכר דבר בשירת הים מזה רק כל עצמת השירה הי' על נס הים מרכבות פרעה תהומות יכסיומו נחית בחסדך יעל הראשונות לא נתנו שום תודה עד כי יתרו התעורר ע"ז באמרו ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד פרעה ומיד מצרים ובחפשי במאמר חז"ל מצאתי כי הפליגו בנס יצ"מ יותר מנס קי"ס וכזאת נמצא להם לרבותינו. הקורא את שמע צריך להזכיר קי"ס ומכות בכורות ואם לא אמר אין מחזירין אותו אבל אם לא הזכיר יצ"מ מחזירין אותו שכן כתוב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ומה בין יצ"מ לקי"ס שיצ"מ קשה. שנאמר או הניסה אלקים כו' תדע לך שכן הוא שביצ"מ הוא מזכיר את ד' שנאמר אנכי ד' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ובקי"ס אינו מזכיר את ד' כו' ועי"ש וא"כ יגדל הפלא ביותר אומץ אחרי כי גדול נס יצ"מ יותר מנס הים מדוע לא אמרו שירה עליו לבדו גם לא ברמז וגדולה מזו כי יסוד מוסד ודין אמת ומבואר גם בש"ע שהיחיד המברך על הנס שאירע לו מחוייב לפרוט כל הניסים שאירעו לו מיום היותו ומעתה תגדל התמי' והפלא על מה זה לא כללו עכ"פ עצמת הנס ההוא בשירת הים הלא דבר הוא. עוד ראיתי להתעורר על ענין ההיתול שהי' בענין גאולתם כי לא בקשו מאת פרעה רק ללכת דרך שלשת ימים ואחר יצאו לחפשי חינם בלתי רשיונו ומדוע לא קדמו דבריהם אליו כי ישלחם מעבודתם לחירות בל יעבוד בהם עבודת עבד עוד גם בענין הרכוש אשר נצלו את מצרים הי' דרך ערמה. בהיותו דרך שאלה ואח"ז לא ניתן להישבון ועל כל אלה ודומיהן ישתומם כל משכיל מדוע זה נהייתה ככה כי ההיתול והערמה לא תיכון לאנשים שלימי המעלה אף כי לד' ומדוע לא אמר לו בפה מלא שלח תשלח את האנשים וגם תשלם להם די משכורתם אם הי' מגיע להם זה באמת חלף עבודתם כדברי גביהה בן פסיסא הקצור קצרה יד ד' ח"ו מלהביא את פרעה בכפל רסנו ולהכריחו עוד במכות כמוהם עשרת מונים עד כי יהי' מוכרח להקשיב לשמוע ולעשות ככל אשר יצוונו וכבר התעורר על עצמת הספק הזה הר"ן זללה"ה בדרשותיו אמנם מה שהתיר הספק הזה לעצמו כי כל זה הי' סיבה למען ירדוף פרעה אחריהם אל הים ויטבע בגלי הים ישאון דכים ולגמלו כסאתו מדה כנגד מדה כאשר עשה כן יעשה לו אשר הוא ממשפטי ד' העקריים אלה הם דבריו בהתר הספק הלזה אינו מספיק לקצורו ועודנה לא נתקררה דעתי בזה כי אחרי אשר עכ"ז נאמר ויחזק ד' את לב פרעה ובזולת זה לא מלאהו לבו לרדוף אחריהם א"כ גם אם הי' הציוי באמת לשלחם התמו הסיבות מאת ד' לחזק את לב פרעה וליתן לו איזה מקום לטעות למען ירדוף אחר ב"י סוף דבר כי הן הנה שני ספיקות עצומים ראוי לכל משכיל להשתדל בהתירם למען יתיישב בלבני אמיתת הדברים ולא נגשש כעוורים באפילה אולם בטרם נבוא אל התירם נעורר עוד על איזה ספיקות בפרטי הענינים על סדר המקראות. והוא: א יש להתבונן בדבר הכתוב הבה נתחכמה לו פן ירבה מה הי' ההתחכמות הלזה וביותר יש להתבונן בדברי המגיד באמרו וירעו אותנו המצריים כמה שנאמר הבה נתחכמה לו מה מצא במקרא הזה יותר כתוב ומפורש ענין הרעה עד כי שמוהו לפרש על אותו מקרא כתוב וירעו כו' ולפי הנדמה נהפוך היא כי שם נאמר בביאור כי הרעו אותנו ופה לא נאמר זולת ההתחכמות ותלי תניא בדלא תניא:
ב יש להעיר בכתוב ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו וארד להצילו כו' כי ראשית המקרא ידבר בלשון רבים ואת צעקתם כו' ואחריתו לשון יחיד כי ידעתי את מכאוביו ובכתוב השני שב לדבר בלשון יחיד וארד להצילו ולהעלותו ומדוע זה יתהפך באמריו מרבים ליחיד ומיחיד לרבים הלא דבר הוא: ג יש להסתפק בדבר הכתוב וארד להצילו ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה אל מקום הכנעני כו' כי לאיזה צורך הזכיר לו העלי' אחרי כי לא נעלם ממנו כי הוא לא יביאם שמה כאשר אמר לי. והוצא את עמי ב"י ממצרים ואילו העלי' לא הזכיר לו אשר כל זה הי' סיבה לסירוב משרע"ה בענין השליחות ולמה זה יכאיב לבבו על לא דבר:
ד עוד יש להבין בדבר הכתוב ועתה הנה צעקת ב"י באה אלי כי הוא אך למותר הלא כבר אמר ראשית לו ראה ראיתי את עני עמי ואת צעקתם שמעתי וגם אומרו שנית ועתה לכה ואשלחך כו' אין לו קשר והיתוך כלל ויותר, הי' צודק אומרו ראה ראיתי כו' לזאת לכה ואשלחך וכו' ויותר אין: ה יש להשים על לב בסירוב משרע"ה בדבר השליחות עד כי אמרו חז"ל שהפציר בו שבעת ימים. ואמר לו אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם וביותר יש להתבונן באמרו שלח נא ביד תשלח ובילקוט שלח נא ביד תשלח ביד מי שאתה עתיד לשלוח שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אלי' כו' א"ל הקב"ה למשה וכי לישראל אני שולחך והלא לפרעה אני שולחך שנאמר לכה ואשלחך אל פרעה ואותו שאני עתיד לשליח לישראל אני שולחו שנאמר הנני שולח לכם כו'. כי הדברים מתמיהין על אוזן שומעת מה הכוונה להם בכל אלה ובמה נחה שקטה שאלתו. בדרביי אלה:
ו יש להעמיק שאלה בדברי משרע"ה אל ה' לאמר למה הר הרעות כו' ומאז באתי אל פ פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה כי' כי מה נתחדש לי כעת עד כי הקשה לדבר נגד ד' הלא מראש מקדם הוגד לו מאת ה' קושי לב פרעה כדבר הכתוב ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך ך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי ואח"כ ישלח אתכם כו' וא"כ למה זה ישוב יתפלא בהקשות פרעה את לבו אחרי כי דבר ה' הוא מאז וגם בתשובת ה' יש להתבונן באמרו אליו וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ד' כו' במה סרה תלונתי ונחה שקטה שאלתו בדבריו אלה:
ז עוד זאת יש להשים לב בחיליפי התוארים והשמות שדי וד' ומה היא ההבדל וההפרש ביניהם וכבר דברו בזה כל גדולי חקרי לב אבירי המפרשים ולקיצירם לא יספיקו כל אלה והרמב"ן בביאוריו כתב כי שם שדי הוא מורה על ההנהגה הטבעיית כענין מאמר חז"ל שדי בעולמי הכוונה שהוא מסתפק במה שיסד העולם והטביעו על ההנהגה הטבעיית והרצון לו בזה כי לא התנהג עם האבות רק בדרך ההתנהגות הטבעיי אשר ע"ז באה הוראות שם שדי. אולם שם ה' המורה על שידוד הטבע לא פעל למענם זהו תורף אמריו. מי יתן ואדע מה יאמר בענין הצלת אברהם אבינו ע"ה מאור כשדים ומלחמתו את המלכים במתי מעט והולידו את יצחק בנו אחרי זקנתו ומצורף לזה בהיות הוראות המזל כי אברם אינו מוליד וכמאמר חז"ל צא מאצטגנינות שלך מאי דעתך דקאי צדק כו' כי לא נוכל מלהתעלם כי כל זה הי' חוץ מההנהגה הטבעיית וגם לחז"ל מאמר אחד שדרשו שדי מורה על שידוד המערכה וא"כ נשאר לנו איפוא פ לדעת ולמצוא פשר דבר בין שני המאמרים האלו אשר לפי הנדמה המה סותרים זה את זה:
אלו הן ראשי הספיקות אשר ראיתי להתעורר בזה ועוד רבות כאלה יתיישבו לפי דברינו אי"ה. וליראת האריכות לא ביארתי די כולם והמשכיל יבין. אולם בטרם נבוא אל התירם נביא הלום מאמר אחד ממאמרי חז"ל המדברים בענין הגאולה העתידה אי"ה. והוא:
במדרש ושבתי בשלום אל בית אבי והי' ד' לי לאלקים רבי יהושע דסיכנין בשם ר' לוי נטל הקב"ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים אמר לי הקב"ה אתה אמרת והי' ד' לי לאלקים חייך. כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה שנאמר והי' ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים והי' ביום ההוא יוסיף ד' שנית ידו לקנות שאר עמו והי' ביום ההוא יטפו ההרים עסיס יהיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול:
הערה:
הנה לשלום יקראו ההמונים. כי ינצו אנשים יחדיו והכה איש את רעהו באבן או באגרוף ואחר יביאו אל עמק השוה וימצאו פשר דבר להשקיט שן סלע המחלוקת אז שלום שלים יקראו למו והנה האף אומנם כי צדקו בדבריהם כי גם זה בשם שלום יקר אולם לא זה הוא גדר השלום האמיתי אשר עליו הפליגו חז"ל עצמת התהילה התפארת עד למעלה ראש כי אם לא יתכן בזולת ריב ומצה הנה קטנה ערכו ושפלה מדרגיתו אחרי הצטרכו לריב ומצה יוקדם לו אפס כי גדר השלום האמיתי היא הכח המקשר דברים נפרדים מתחלפים בעצמייתם ומשתנים במזגם והרכבתם עד כי מטבעם ותכונתם לא יתלכדו יחד ולא יתאחדו יחד אלה עם אלה והכח המקשרם ומעמידם למען ישובי היית מוצק אחד והיו לאחדים היא הוא גדר השלום ההחלטיי ובהיות כן נשכילה לדעת כי כל יצורי די תבל ומלואה. משפלת פחיתת הדומם עד מעלת המין האנושיי מבחר היצורים כולם כאחד יצטרכו אל צורך השלום וקיומו. ובזולתו חיו לא יחיו ולא יתקיימו כרגע על פני תבל ארצה יען כי כולם המה מורכבים מדברים הפכיים בעצמיותם הן המה הד' יסודות ארמ"ע אשר המה מתחלפים בתכונתם בתכלית ההתחלפות והפירוד והכח המקשרם ומעמידם הוא הרצון האלקי אשר יצרם והטביעם על התכונה אשר הוטבעו עליו היא השלום האמיתי. וגדולה מזו כי גם מערכת כל צבא השמים כסיליהם ומשטריהם לפי דעת חז"ל המה מורכבים מדברים הפכיים כמאמרם ז"ל שמים אש ומים עד כי גם המה יצטרכו אל מציאת השלום וקיומו ולזה נאמר עושה שלום במרומיו. והוא מבואר:
והנה כאשר נחפשה לדעת אחרי השלום המדיני שבין איש לרעהו נודע באמת כי מפאת חומרם נמנע שיהי' השלום מתווך ביניהם כמשפט כל הדברים החומריים המקשיים להיותם נפרדים זה מזה כענין אבני השהם והבדולח. מרגליות ופנינים. כי לא יתאחדו ולא יתדבקו יחדיו אם לא ע"י החוט החורז באמצעייתם ולא ייצלחו להיות יופי עדי עדיים למתייפה בהן. ועטרת תפארת למתעטר בהן בזולת החוט הלזה יען כי החוט הלזה הוא. הוא. המקשרם ומאחדם זה בזה. וגם יכון להיות מחברת אל האיש המתעטר בהן. ובזולתו הוא נמנע. וככה לעומת זה גם ההתקרבות וההתאחדות המדיני בין איש לרעהו הנה הוא נמנע מפאת חומרם. יען כי מפאת חומרייתם ידמו אל האבנים והפנינים כמוהו כמוהם אפס מפאת נשמת שדי החורזת בקרבם ושכונה בקירות לבם בתוכיותם מצידה יתקשרו ויתאחדו אלה את אלה. יען כי הנשמה האלקיית היא. היא עצמה האחדות הפשוט ההחלטיי כי הוא ענין אלקי והגם כי הורגלנו לכנותה בשם חלק אלוק' ממעל זה אינו רק לשבר האוזן. אמנם באמת לא יתכן לכנותה בשם חלק רק אמנם כי היא הערה והשפעה אלוקיית נמשכת מעצמותי ית'. ולזאת לא יתכן בה ההתחלקות והפירוד. כאשר לא יתכן בעצמותו ית'. ולזאת היא. היא. המקשרת את בני ישראל והמאחדם להיותם צמודים זה לזה גם מקשרת אותנו בעצמותו ית' כדמיון החוט. כדבר האמור. ולזאת תאר הכתוב את ב"י לנפש אחת. באמרו כל הנפש הבאה לבית יעקב מצרימה שבעים. ואת בית עשו קראם נפשות בכינוי לרבים. יען כי לא השיגו את זוהר הנשמה האלוקיית ולא הגיעו אליה וכל ענין נפשותם אינו זולתי המחויב מפאת הרכבת חומרם כענין הקול היוצא ממתרו הכינור כי הוא אינו דבר נפרד נמצא במציאות בפ"ע רק כי הוא מחוייב מפאת הרכבת הכינור. טוריו. וסדריו. ומיתריו. למחלקותיו. ויען כי מפאת החומר יתפרדו כמשפט כל הדברים החומריים כאמור. לזאת כינה אותם בל' רבים. אמנם נשמתינו בהיותה אצולה משמי מעל וממקום קדוש תהלך אשר היא תכלית האחדות ההחלטיי. גלל כן מצדה נתקשר ונתאחד זב"ז. וגם א נתקשר בעצמותו ית' והיא עצמו ענין השלום שבין ישראל לאביהם שבשמים המבואר בדברי חז"ל. באמרם גדולים צדיקים שמטילין שלים בין ישראל לאביהם שבשמים. הרצון כי לרוב זכות מעשיה ם וטהרת פרי מעלליהם ישיגו אל זוהר הנשמה האלוקיית. ויתאחדו ויתקשרו בה' ובישראל עמו. [ופרטי אופני הדרוש הזה נתבאר ביתר ביאור בדרוש גדולה תורה. ופה קצרתי שים עיניך על כל האמור שמה]:
המורם מזה היות הקשר והשלום שבין ישראל לאביהם שבשמים והשלום שבין איש לרעהו הוא ענין אחד בהתעסקם בענין האלקיים הנפשיים וימשיכו עליהם זיו זוהר הנשמה האלקיי' אז ישלימו עם ה' וישלימו זה לזה כאמור ולזאת אחרי אשר תאר הכתוב את בני ישראל בבואם מצריימה לנפש אחת מזה נוכל לשפוט משרים יקר ערכם וגודל מעלתם בעת ההיא עד כי השיגו אל זיו זוהר הנשמה האלקיית אשר לפי' נתאחדו ונתקשרו זב"ז וגם בעצמותו ית' וכל ימי היותם על המעלה הנפלאה הלזו וודאי כי לא שלטו בהן ידי זרים להעבידם עבודת עבד ולמשול בהם בחזקה ולזה היתה מהתחכמות פרעה להרחיקם משלימותם ולגרשם מהסתפח בה' ית' למען אז יוכל להשתעבד בהם כחפשי וכרצונו. וזהו דבר הכ' ייאמר אל עמי הנה עם בני ישראל רב ועצום כו' כינה אותם הכל בלשון יחיד רב ועצום וגם במקרא שאחריו אמר ונוסף ועלה הכל בלשון יחיד לתכלית הכוונה הזאת כיראה כי כל עוד היותם אגודים יחד צמודים. לא יוכל להם ולזה אמר אל עמו הבה נתחכמה לו פן ירבה הרצון נתחכמה להם להדפם ולהרחיקם מתכונתם זאת האחדיות למען יתפרדו איש מעל רעהו ויסורו מהתדבק בה' ואז נוכל להם:
(הגה"ה ודרך צחות יש להמליץ זה באמרו פן ירבה כי הכוונה לשום עצות בנפשו להרחיק את ב"י משלימות אחדותם עד יכנסו בגדר הריבוי וזהו אומרו כן ירבה):
ולזאת הכוונה וישימו עליו שרי מסים כו' למען תכבד העבודה על האנשים ולא ישעו אל המעשים האלוקיים הנפשיים הנוגעים לענין שלימותם ומצורף לזה בהיות עניני המסים מקור הסיבה ורבת העילה לכל ריב ומצה כאשר הוא בין האנשים עד היום הזה כי יריבו בשער על עסקי המסים ובזה ינתק מעליהם הקשר האלקיי בנתקם הקשר שבין איש וזה לבד לא הועילה לי להוציא פרי מחשבתי לאורה ולזה נאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ הנה כי תאר אותם בתואר יחידי גם אחרי העינוי ולזה בראותם כי לא נעשתה עצתם ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך הרצון כי כאו"א מהמצריים לקחם לי לעבודת עבד ולעשות מלאכתו בבית ובשדה בזולת עבודת המלך ובזה מררו את חייהם מאוד עד כי עמדה לו עצתו ויהי כאשר פתר כן הי' כי נתרחקנו מעל גבול שלימותינו עד כי העידו בני חז"ל. גוי מקרב גוי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וגם דילטורין היו בהן כמאמר חז"ל על הכתוב אכן נודע הדבר עיין בפירש"י והוא מדברי חז"ל: (הג"ה וע"ד שכתבתי למעלה נוכל להמשיך גם כאן עד"ז כי אחרי אשר עינו אותם החלו להרבות הכוונה להפרד איש מעל רעהו וגם לפרוץ בריבוי עצום יען כי כן הוא ממשפט הדברים כל עוד היות' יותר יקרים באיכות יתמעטו בכמות ומהיות כי הפנינים ואבני השוהם לא ימצאו ברבוי כאבנים פחותים ולזאת כל עוד היות בני ישראל במעלה נפלאה באיכותם לא נתרבו בכמותם כ"כ אמנם כאשר יענו אותם וירדו משלימות איכותם לעומת זה נתרבו בכמותם ולזה אמר כן ירבה וכן יפרוץ כי את זה לעומת זה עשה הי. וזהו אמרו ויקוצו מפני בני ישראל ולא אמר ויגורו או ויראו. כי היראה משלימות איכותם כבר חלפה רק קצו בריבויים בכמותם ולזה ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך הכוונה להיותם נכנעים להם בטבעם כמשפט העבדים ולא יזיק להם ריבוים כי שר אחד ימשול על כמה עבדים ועם ריבויים ותוקפם יהיו סרים אל משמעתו יען כי המה נכנעים בטבע ואחרי אשר עמדה להם עצתם בענין איכותם מעתה יוכלו להשתעבד בהם ולהחזיקם לעבדים למען לא יזיק להם ריבוי הכמות וזהו נכון בכוונות הכתובים ע"ד צחות):
ולזה כביר מצאה ידי להשתעבד בנו ולקחת אותנו לעבדים ואת כל אשר לנו ומה נעמו כעת דברי המגיד באמרו וירעו אותנו כמה שנאמר הבה נתחכמה לו כו' אשר סכלנו כוונתו בראשית ההשקפה. אמנם כעת יובן להיות כי הרגיש בכתוב ההוא הרגש דק והוא כי יותר הי' צודק אמרו וירעו לנו לפי העולה בתחילת הרעיון כי תואר אותנו מורה על ענין העצם כענין דבר הכתוב והיו כי יראו אותך המצריים וכאן לפי הנראה לא יצדק זה אמנם הכוונה כי הרעו אותנו בעצמויותינו להרחיקנו משלימות נפשינו ועשו אותנו רעים וחטאים ולזה יפול זה התואר לומר אותנו באמת וכבר ביארתי בדרוש [הלומד מחבירו] ההפרש הזה בין לכם ובין אתכם: ביתר ביאור ופה קצרתי ולזה היטיב אשר דיבר בעל הגדה וירעו אותנו כמה שנאמר הבה נתחכמה לו יען כי לפי המדובר כל פרי התחכמותם היתה זאת להרע אותנו בעצמותינו והנה בהגיע תור הגאולה וזמן הפדות עודינו לא נטהרנו מחלאותינו ולא נצרף כבור סיגנו גם צעקתינו אשר עלתה אל האלוקים. לא היתה צעקה שלימה באמת דרך תפילה ובקשה רק כי צעקו מן העבודה. ככתוב ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה הרצון כי צעקת המוכים מתחלפת לפי הענין כי המעונה ומוכה ואין ריע ומכיר לו להחיש עזרה להיות מפלט לי הנה יצעק מכאב לבו הוי ואבוי כי יכאב עליו שבר מכתו פן ואולי בזעקו מרה יכמרו רחמי זרים עליו לקול זעקתו אמנם מי אשר ידע כי ריעיו ואהוביו סביביו אשר לאל ידם להיות עזרתה לו הנה הוא יתחנן במו פיו אליהם לאמור אחיי וריעיי עזרוני נא ותמכוני נא אך הפעם בל אשוב עוד לכיסלה ורבות כאלה כמשפט המתחננים והנה אבותינו במצרים לו השכילו דרכי ד' וקרבתו יחפצון לא הי' להם לעורר זעקת שבר ולזעוק מרה מן העבודה כאשר עשו אולם הי' להם להתחנן אל ה' ולהפיל תחינתם אליו להצילם מכור העוני ושעבוד הגליות כי אז טוב להם אמנם בזעקם מן העבודה זה יעיד נאמנה כי רחקו מעל ה' בתכלית התרחקות עד כי גם בצר להם לא פנו אליו ועכ"ז נאמר וישמע אלקים את נאקתם ויזכיר אלקים את בריתו את אברהם יצחק ויעקב וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים הכוונה כי לעומת מה שנאמר וישמע אלקים את נאקתם אשר היא מפאת עצמותם יען כי רחקו מעל ד' ומנגדו יעמודו נאמר יירא אלקים כמשפט הדבר הנראה אשר היא חוץ מעצמת הרואה ומרחיק יעמוד ונגד מה שאמר ויזכור אלקים את בריתו אשר הוא מפאת האבות הקדושים אשר המה מתאחדים ומתקשרים בעצמותו ית' בתכלית ההתקשרות וההתאחדות עד כי אמרו חז"ל האבות הן הן המרכבה לעומת זה נאמר וידע אלקים כי בצרתם לו צר. והוא מרגיש כביכול בצערן עד שיפול עליו זה התואר לאמור וידע אלקים להיות כי מליצת הידיעה הנה גדרה האמיתי היא ההרגשה ולכך הושאל גם על יתר הדברים המורגשים כענין שנאמר וידע האדם את חוה אשתו כי האדם ידע מה שיהי' בעצמותו אף כי לא יהי' למראה עיניו בגבו או ממול ערפו וזהו מפאת ההרגשה ועל אלה ודומיהן תפול מליצת הידיעה כי הידיעה אשר בזולת זה בהכרח תצטרך אל חוש הראות או השמע וא"כ תהי' ידיעה מצטרפת. כי ע"ז כבר הונחו תוארי הראי' או השמיעה אמנם הידיעה המופשטת מבלי הצטרף אל שארי החושים היא ההרגשה:
(הג"ה אמנם ההבדל וההפרש שבין מליצת הידיעה וההרגש' הוא להיות כי תואר ההרגשה הונח על ההרגשה גשמיות והוא ענין פגישת שני גשמיים זב"ז ולעומת זה הונח תואר הידיעה על ההרגשה רוחנייו' והוא פגישת הרוחניים אלה את אלה ולזה הונח תואר הידיעה על השבת רוה"ק כמאמר חז"ל ומרדכי ידע את כל אשר נעשה דידע ברוה"ק יען כי ענין ההשבה ההיא הוא התאחדות הנפש בשרשה ובעליונתה עד כי תשיג מראות אלקים אשר הוא כעין ההרגשה הגופנייו' ולזה נאמר ואם לא אדעה ובמדרש אודיע מידת הדין בעולם לבעבור כי כאשר ה' עושה משפט בארץ יתגדל ויתקדש שמו כדבר הכתוב נודע ה' משפט עשה והכל מרגישין באלה ולזה יתואר בתואר ידיעה לרוב ההרגשה אשר ירגישו בזה כל יושבי תבל ושוכני ארץ ולהיות אדה"ר בתחילה יצירתו הי' רוחניי מאד נגד כי גם גופו וגווייתו היו רוחניים לזאת גם הרגשותיו הגשמיים. היו מתוארים בתואר ידיעה ולזה נאמר והאדם ידע):
והנה בהיות העם הקדוש הישראלי מתאחדים ומתקשרים זא"ז אשר בזה יתאחדו ויתקשרו גם בעצמותו יתברך כאמור אז הצער המגיע להם יתואר לה' בתואר ידיעה יען כי מרגיש בזה ובכל צרתם לו צר כמאמר חז"ל ר"מ אומר בזמן שאדם מישראל מצטער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי והרמב"ן ביאר דבריהם להיות כי הראש והזרוע הוא מקום הנחת תפילין ותפילין דמרי' עלמא מה כתיב בהו ומי כעמך ישראל כו' וכולהו כתיבין באדרעי כו' הנה כי מקים הראש והזרוע הוא מקום התקשרות אשר יתקשרו ישראל בד' ית' ולזאת הצער נרגש במקום ההוא וזה דבר הכתוב על מה תוכו עוד תוסיפו סרה הרצון כי כאשר ענוש יענשו הנה הקב"ה מצטער בענשם וזה נחשב להם שנית לסרה והוא מבואר ולזאת מפאת האבות הקדושים אשר המה, מתאחדים בעצמותו וגם מתקשרים בבניהם הגם כי לא צדקו מעשיהם עכ"ז יש להם קצת קשר בהם והוא הקשר הגופניי ירגיש ד' בצרתה לנו עד כי יתואר בתואר ידיעה וזהו אמרו וידע אלקים ומפאת עצמם יען כי רחקו מעל ד' ויעמדו מרחוק נאמר וירא אלקים וזהו עצמו אשר דבר ה' אל משה ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו הנה ביאר לו שתי אלה הפנים הראי' והשמיעה והידיעה ולזאת בענין הראי' והשמיעה כינה אותם בלשון רבים ואת צעקתם כו' ובענין הידיעה שב לכנותם בלשון יחיד יען כי מפאת עצמ' יתפרדו זה מזה בהפרדם מאחרי ד' כאמור ומפאת האבות יתקשרו ויתאחדו והיו לאחדים וגם ביאר לו ענין צעקת' כי אינו רק מפני נוגשיו לא הצעקה המחוייבת לה' והכוונה הגם כי רחקו מעלי עכ"ז ידעתי את מכאוביי מפאת האבות. יהנה אחרי אשר גילה את אזנו מהעדר שלימות מעשיה'. שב לבאר לי עוד איך נשתנית ענין הגאולה כעת. ממה שהיתה הכוונה בתחלה ברדתם מצרימה כי אז נאמר ליעקב אע"ה אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה הנה כי מאז ירד ה' אתם מצריימה למען יגאלם בכבודו ובעצמו מבלי שום אמצעיי. אמנם הי' באפשרי זה אם היו מתחזקים עמוד על התכונה הנכבדת ועל המעלה הנפלאה אשר היו עלי' ברדתם שמה כי אז היו מתאחדים ומתקשרים זב"ז וגם בעצמותו ית'. ולזאת הי' באפשרי שתהי' גאולתם ע"י ה'. ולזה אמר ג"כ הכל בל' יחיד אנכי אעלך כו' ואם כה הי' הדבר הי' חוייב היות ענין גאולתם וישועתם בעצם וראשונה ואחר תהי' הנקמה בפרעה ובמצרים. כענין הגאולה העתידה להיות אי"ה אשר אלי' עינינו מיחלות ומצפות ושם נאמר [ישעי' ס"ג] כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה והכוונה כי יום הנקם מהאויבים עודינו יהי' צפון וטמיר בלבו ושנת גאולי כבר באה כי כן הוא לפי המבואר ממדרש חז"ל כי אחרי אשר יקבץ ה' נדחינו ויכנס פזורינו ויושיבנו לבטח על אדמתינו אז יתן השם בלב כל הגויים הכופרים בה' ובהשגחתו לבוא ירושלים למלחמה עלי' ושמה נקום ינקם מהם וישיב להם גמולם בראשם ולזאת גם הגאולה הזאת היתה ראוי' להיות ע"ז הדרך בעצמו. זאת ועוד אחרת כ"א הי' כפי הכוונה הקדומה היו נכנסים לארץ תיכף ומיד בצאת ישראל ממצרים בלי שום איחור ועיכוב ונתינת התורה הקדושה היתה ראוי' גם היא להיותה בארץ הקדושה ואז בלי ספק כי היתה כלולה בשלימות יותר ויותר מאשר היא עתה והי' נתגלה לנו סתרי' וצפוני' וטעמי סודותיה אשר נעלמו מעינינו כעת וגם כי היינו מקבלים כל התורה כולה מפי הגבורה. כאשר יהי' באמת כן לעתיד. כדבר הכתוב ישקני מנשיקות פיהו. ועי' במדרשי חז"ל ע"ז. ואז יתקיים בנו דבר הכתוב ומלאה הארץ דעה את ה'. אמנם כעת בהיות כי נזורו אחור מאת ה' והלכו קדורנית א"כ נמנע שתהי' הגאולה ע"ז הדרך. וגם עליותם לארץ מיד הוא נמנע כי לא הגיעו במעשיהם אל הגבול ההוא ולבלתי גאלם כעת ג"כ בלתי אפשר כאשר כתבו המפרשים כי הי' ענין הגאולה מוכרחת היות בזמן ההוא לבל יגאלו ויטמאו בטומאת מצרים. ולזה הי' מההכרח להפך הסדר הנכון. ושתהי' ראשית הגאולה והתחלתה ע"י הנקמה בפרעה. עד כי יהי' מוכרח לשלחם בעצמו וגם נתינת התורה הוכרח להיות קידם לביאת הארץ למען כי ע"י יתמרקו ויזדכו להיותם מוכנים לביאת הארץ ולזאת לא נשלם ענין הגאולה בשלימות. ונעתקה הכוונה הקדומה עד עת קץ. [ואי"ה יתבאר עוד במה שלפנינו ביותר ביאור ההכרח והסיבה שהוכרחה להיות נקמת פרעה תחלה והן הנה. דברי הכתובים והוראתם כי אחרי הודיע אותו אלקים מפחיתות ערכם ושפלת מדרגתם אמר וארד להצילו מיד מצרים. ולהעלותו אל ארץ כו' ירצה כי הכוונה הקדומה ברדתי אותם מצריימה הי' להצילו בכבודי ובעצמי וגם להעלותם מיד אל הארץ. אמנם הי' זה אם היו מתאחדים זב"ז ומתקשרים בעצמותו ית'. ולזה כנה אותם בל' יחיד להצילו ולהעלותו אמנם עתה בהיותם בלתי זכאים לזה ולבלתי גואלם אי אפשר כי צעקתם באה אלי וזהו אומרו ועתה הנה צעקת ב"י באה אלי ירצה עתה בעת היותם בלתי שלמים בשלימות אנושיותם באה אלי צעקתם. וגם ראיתי את הלחץ כו'. הכוונה כי כמעט אשר נשקעו בטומאת מצרים כדברי המפרשים וזהו אשר מצרים לוחצים איתם כי זה הי' כל פרי מגמת המצרים כאשר הקדמנו ולזה הי' מההכרח שתהי' אופן גאולתם כ"א ע"ז הדרך שתהי' הנקמה בפרעה מתחלה וזה לא יתואר היות כ"א באמצעיותך. וזהו אומרו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוציא את עמו וכו' ואלו העלי' לא הזכיר לו לבעבור כי מההכרח הוא שתתאחר עד אחר זמן מתן תורה כאשר הקדמנו והנה משרע"ה הוקשה הדבר בעיניו משני צדדים האחד כי במה יצא ידי חובת הבטחתו אשר הבטיח ליעקב אבינו לאמר אנכי אעלך והב' כי מה תועלת יהי' בהוצאה זו אחרי כי לא הזכיר לו העלי' לארץ. וזהו דבר הכתוב. ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את ב"י ממצרים. הרצון מי אנכי כו' הלא לא כן היתה הבטחתך. ובמדרש משל למלך שהשיא את בתו ופסק לתת לה שפחה מטרונית ונתן לה שפחה כושית כו' כך אמר משה לפני הקב"ה אתה אמרת ליעקב אע"ה אנכי אעלך כו' ואתה אומר לי שאגאלם וכי אנכי אני והוא מכוון ונפלא לפי דברינו אלה וגם הוסיף לשאול מה יהי' אח"ז כאשר אוציאם ומה הוא התועלת בזה וה' השיבוהו על דבריו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. כי לעומת מה שאמר מי אנכי אמר כי אהי' עמך הכוונה שיהי' מרכבה לשכינה ולזאת נבחר זה האיש משה לזה עד כי אמרו חז"ל שאמר לו הקב"ה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם. יען כי לא נמצא בזולתו כמוהו להיות נכון ומעותד בכל יצוריו גידיו ועורקיו הגשמיים להיות מרכבה לשכינה עד אשר אמרו חז"ל מוליך לימין משה מלמד שנתן הקב"ה ידו על יד של משה כו' והכוונה כי הוכן בכל פרטי אבריו הגשמיים להתלבש בתוכם ישועת ה' ולא יעצרם הגשם. ובזה אצא ידי חובת הבטחתי כי כמוך כמוני וזהו אומרו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך כי לזאת בחרתי בך. יען כי אין לזולתך לגאול כאשר יבואר עוד ולעומת התועלת אשר שאל בהוצאה זו. אמר לו בהוציאך את העם כו' תעבדון את האלקים על ההר הזה ומעתה גילה אזנו כי חוייב היות קבלת התורה בכאן. למען יתמרקו ויזדככו ותיתום חלאת זוהמתם להיותם מוכנים לביאת הארץ אחרי כן. והנה משרע"ה. יען כי הי' חפץ בטובתן של ישראל ורצה שתהי' הגאולה ע"י ה' בעצמו ושתהי' כעין הגאולה העתידה לזה אמר שלח נא ביד תשלח וזהו דברי חז"ל ביד מי שעתיד להשתלח ככתוב הנה אנכי שולח כו' והקב"ה השיבו משה וכי לישראל אני שולחך ואותו שאני עתיד לשלח לישראל אני שולחו הכוונה כי הגאולה העתידה תהי' כאשר יהיו ישראל מוכנים מפאת עצמם. ודבוקים וקשורים בעצמותו ולזה אגאלם בכבודי ובעצמי. והשליחות לא תהי' רק לבשר את ישראל. אמנם עצמות הישועה לא תהי' רק ע"י עצמותו ית' ושליחות הבשורה מתואר היות אף ע"י אחר בלתי נערך בערכך. אפס כעת בהיות ב"י בלתי מוכנים ומעותדים לאלה מפאת עצמם. וענין הגאולה מוכרחת היות ע"י הנקמה בפרעה וזה לא יתכן בזולת אמצעי. יען כי רם ה' על גוים ובלתי מתאחדים בו ולזאת אין זולתך לגאול. יען כי אין ראוי להיות מרכבה אלי מבלעדיך. וזהו דברי המדרש. משה. וכי לישראל אני שולחך והלא לפרעה אני שולחך. והוא פלא. ומעתה הותרו קצת מהספיקות אשר הערנו אליהם. אולם בטרם נבוא אל היתר יתר ספיקות הנותרים נביא הלום דברי הר"ן ז"ל בדרשותיו ומה שיש לנו מהויכוח וההתפלספות בדבריו ומתוכו נבוא אל המכוון. והוא:
הר"ן ז"ל כתב כי הדבר אשר ישתנה ואם כי ישתנה בדרך פלא. יוכן ראשונה לדבר אשר ישתנה אליו. לא שיעתק אל הענין הזה עצמו. והוא עודנו על ענינו הראשון. כאלו תאמר. כי רבקה עודינה על מזגה הראשון. ועל כלי' המחויבים העקרות קבלה הריון חלה וגם ילדה אין הדבר כן אבל לתפילת יצחק צלחה מזגה והרכבתה לקבלת הריון כ"ז אמנם באמצעות משפיעים הדריך ה' בינינו ובינו כי מן הנראה אשר בהשתנות התחתונים יחויב שישתנה דבר מה בעליונים ולזה אמרו אין הקב"ה נפרע מהאומה עד שיפרע מאלהי' תחילה. והסמיכו זה לכמה פסוקים יפקוד ה' על צבא מרום כו' וזה יראה מתמי' מאוד אשר בחרות אפו על רעי השפלים יפקיד על העליוני' הנגשים אליו. אמנם אם טוב הענין ימצא מחויב כי האפשרי בבחינת סיבותיו ישוב מחויב כאלו תאמר כו' ולזה אמרו אין הקב"ה נפרע כו'. כי הם יעבדו למשפיעיהם. ואם המשפיעים המאשרים חיל המדריכים עוז למצריים לא ישתנו כלל גם שתעוז במעוזם לא תאבד האימה אם כן אם לא תחלש יד תומכה ומחזיקה ולזה בהחיות אלי' בן הצרפתית התמודד על הילד שלשה פעמים. ובזה נתקן ענין הגשם וקבל צורת החיות ואלישע ג"כ בהחיותו בן השונמית שכב עליו ושם פיו על פיו כו' וזהו ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי העמידה נכחו ולמען יוכל להשפיע בשפע תפילתו ענין ההשתנות עד כי תצלח להריון. כי השפע בא למתברך באמצעיות המתפלל והמברך ע"י חוש מהחושים הראות או המישוש ולזה הקריבה אליו. כי לא הי' באפשרי ביותר. עודנו עומד לפני ה' אלה הם דבריו הנעימים:
והנה כל מה שאמר בענין רבקה ובהחיות בן השונמית והצרפתית היטיב לראות כי כן הוא הדבר בלי ספק וגם בשרה אמנו אמרי חז"ל ולחם לא הביא מלמד שפרסה נדה באותה שעה. אמנם מה שהמשיך הדבר הזה גם בענין יציאת מצרים לבבי לא כן ידמה וזה אם מפאת הוראות הכתובים ואם מפאת מאמרי חז"ל והוא כי לחז"ל מצאנו בביאור הכתיב וירא ישראל והנה מצרים נוסע אחריהם כי הכוונה הוא על שר של מצרים אשר בשם מצרים יכונה וגם בכתוב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ביארו ג"כ כי שם נפל שדוד שרן של מצרים ויצא להם זה באומרו בל' יחיד כי התאחדות לא יתכן זולתי בעם קדוש הישראליי כאשר קדמו אמרינו ע"י זיו זוהר הנשמה האלקיית בהצדיק מעשיהם וכל העמים זולתם לא הגיעו אליו כאמור. הנה עינינו רואות כי עד כה בכל העשר מכות אשר הביא הקב"ה על המצריים במצרים וגם בצאת בני ישראל ממצרים עודנו הי' המשפיע שלהם והוא השר בתקפו ובגבורתו כי לא הושפל עודנו עד בואם אל תוך הים. וגם הכתוב עצמו שהביא לעזר ולסעד לו והוא מה שאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים הנה הוא יעיד על סותרו וזה כי ישעי' הנביא ע"ה אמר יפקוד על צבא מרום במרום. ועל מלכי האדמה באדמה וממנו למדו חז"ל כי הקב"ה נפרע מהשר תחלה יען כי הקדים הכתוב פקודת צבא מרום למלכי האדמה. אולם פה נאמר בהיפוך ועברתי בארץ מצרים וכו' והכיתי כל בכור בארץ מצרים ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. הנה כי קדמה גם מכת בכורות אשר היא המכה האחרונה למשפט אלהיהם אשר מכל אלה נקח משפט מאומת היות פה נשתנו סדרי הענינים ותהי להפך כי לא נפרע הקב"ה משרן של מצרים עד לבסוף אחר כל המכות כולנה וזאת אשר היתה לדעתי ענין קושי לב פרעה אשר נבוכו בו המפרשים כולם וכל משכיל יפלא על זה כי השכל ימאן מלקבל זה היות קושי לבו מפאת עצמי ואחרי אשר הוכה פעמיים ושלש אם כן מדוע הקשה את רוחו ואימץ את לבבו ואם ה' הכריחו על זה אם כן היא עול בחוקו יתברך כאשר האריכו בזה המפרשים ומכללם הרב בעקידה אמנם יובן במה שהקדמנו להיות כי מהידוע כי מטיב ומשפט כל העמים להשים בטחונם במערכת צבא השמים וכסיליהם ולזאת ידרשו הגוים לאלה שמו אותותם אותות ולזה לא שיער לו ענין אחר שיתואר היות השפלתו והכנעתו כי אם בהשפלת מזלו ושרו בעצם וראשונה וכל עוד חזותי באצטגנינותו כי מזלו הוא ברום המעלה ובתוקף ההצלחה שפט כל אלה למקרה ועל כן החזיק לבבו ואימץ את רוחו לדעת מה זה ועל מה זה אמנם זה לא עלה על רוחו ולא האמין מעולם שיתואר היות השפלתו בהיות מזלי בתוקף הצלחתו והיא הדבר בעצמו אשר נעלם בראשית ההשקפה ממרע"ה יען כי גם הוא חשב למשפט שיהי' השפלת פרעה ומצריים ע"י השפלת השר תחילה וכי נתון ינתן השר תחת כפות רגליו וכמבואר הדבר במדרשי חז"ל במלחמת סיחון ועוג עיי"ש במדרש ואם ככה הי' הדבר הי' חויב שיכנע פרעה מפניו כי אע"ג דאיהו לא חזי מזלי' חזי ואף כי לא יוסיף להרע עוד מבראשונה אחרי השפלת מזלו. אמנם בראותו כי הכביד פרעה את לבבו והרע לעם הזה מבראשונה נבוכו עשתנותיו על מה זה נהייתה ככה ולזה וישב משה אל ד' ייאמר למה הרעות כו' ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה ולפי דברי הרמב"ן תלה הדבר בו לרוב ענוותנותו וזהו אומרו למה שלחתני והוא מבואר. ולזה הי' דבר ד' אליו לאמר אני ד' וארא אל אברהם כו' ושמי ד' לא נודעתי להם הכוונה לדעתי היות ענין אלו השני תוארים שדי והוי' מורה על עצמת החילוף הזה כי שם שדי יורה על הטבע כדברי הרמב"ן וגם יורה על שידוד המערכות כדברי חז"ל כי מתחלה ישדד ד' הטבע וישפיל המשפיע ואחרי אשר כשל עוזר ונפל עזור ישוב הדבר להיות מחויב כדברי הר"ן ז"ל וזה אם עפ"י ההנהגה המערכיות ואם בהשגחה כי גם במלכי האומות ומלחמותיהם יתגבר האחד על אחד והוא ע"י העלות השר שלו מעלה מעלה על כל יתר שרי העמים עד כי יכניעו מפניו ואח"כ יתגבר עליהם במלחמתו אמנם בהשגחה יהי' כאשר יהי' הענין נוגע אל כלליות העם הקדוש הישראליי כי אז ישפיל הקב"ה השר וישדד איתו ממערכתו בתוקף השגחתו כאשר הי' הענין במלחמת סיחון ועוג כמבואר במדרש וע"ז יהי' הוראת שם שדי. אמנם שם הוי' מורה על דבר יותר נשגב ויותר נפלא כאשר הי' הענין ביציאת מצרים לפי המדובר כי בהיות השר של מצרים בתקפו ובהצלחתו עכ"ז פעל ד' בתחתונים כחפצו וכרצונו להכותם עשרת מונים ולהכריחם לשלח את בני ישראל על כרחם כי מד' לא יפלא כל דבר ולתוספת ביאור אתן לך דמיון נאות ע"ז. כי אופני העגלה ומרכבה כבודה אשר תחפז ללכת במרוצה ונוכח דרכה כלי חרס מעשי ידי יוצר הצעצעים והאגנות יעים ומזרקות סיפות וקדירות כי במרוצתה וחפזה בלי ספק תהומם ותנפצם עד להשחית. והנה הדרך להציל את הכלים האלו הוא או לפנות הכלים ממקומם או להסב המרכבה על אחד מהצדדים או להחזיקה בכח עצום ולבטלה מתנועתה ומרוצתה. והנה בהיות ההצלה על דרך היותר נפלא והוא להחזיקה ולבטל תנועת מרוצתה עכ"ז עצמת הגבורה לא תוכר רק בעת ההוא אמנם הצלת הכלים ישוב להיות מחוייב אחרי ביטול תנועת הריצה אמנם אם יאמר אנוש שתעבור העגלה בחמת כוחה ומרוצתה על הכלים האלו ועכ"ז לא תזקם וישארו על שלימותם אז תהי' לפלא בעינינו עד מאוד וזהו בעצמו ההבדל וההפרש שבין שדי להוי' לפי המדובר ולזה אמר עם האבות לא התנהג. רק בתואר שדי הכוונה כל הנפלאות אשר פעל למענם הי' בשידוד הטבע מקודם ואחר שב להיות מחוייב ושמי ד' המורה על ההנהגה הנפלאה הזאת לא נודעתי להם ולכך הוקשה בעיניך הדבר הזה לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוא מבואר:
ובילקוט וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. הו שאמר הכתיב שמעה עמי ואדברה. ישראל ואעידה בך. אלהים אלקיך אנכי. א"ר פנחס הכהן בר חמא אמר הקב"ה למשה בשביל שקראתי אותך אלהים. שנאמר ראה נתתיך אלהים לפרעה אלהיך אנכי ולכך נאמר וידבר אלהים אל משה. כוונו באמיתתן למה שכתבנו והוא כי אמר לו הקב"ה בשביל שקראתי אותך אלהים אתה סבור שאגביה אותך למעל ממזל פרעה כי תואר אלקים הוא כינוי לכל הכוחות השמיימים וא"כ הי' מחוייב שיכנע פרעה מפניך כי דאיהו לא חזי מזלי' חזי לזה תדע שאין הדבר כן ולא בבחינה זו קראתיך אלוקים רק למען היותך מרכבה לי והוא לשם הוי' וזהו אומרי אלוקיך אני ולזה אף כי מזל פרעה הוא בתוקף ממשלתו עכ"ז תוכל לפעול בו כרצונך והוא מבואר ונפלא לפי דברינו. ואמר עוד. והוצאתי. והצלתי. וגאלתי ולקחתי כו' ואח"כ והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשבעתי כו' הכל על כיונה המבוארת כי הוכרח להתאחר ביאת הארץ אחרי אשר יקח אותם לו לעם והוא ע"י נתינת התורה כי זהו הלקוחין אשר לקח ד' אותנו לו לעם:
אמנם הסיבה אשר נשתנו פה סדרי הגאולה ותהי להפך כי לא נפרע משר של מצרים עד לבסוף הוא הכל יען כי לא היו זכאים וכדאים שיושפל השר של מצרים כ"ז היותם עע"ז עצמה של מצרים הוא מזל טלה אשר בעוונות' היו נותנים לו כח וממשלה. כדברי המפרשים ומכללם האלשיך הקדוש בענין איחור הגאולה העתידה להיות כי שרו של אדום הוא הס"מ אשר אנחנו מחזיקים ידו בעונ"ה וכזאת קרה להם גם בהיותם במצרים כי בלתי אפשרי הי' להם להשפיל שרו של מצרים כי לא נטהרנו מעבודתו ועודנו לא שבו בתשובה שלימה לה' ולזאת הי' בלתי אפשר לצוות לפרעה שישלח את ב"י לחפשי מכל וכל יען כי זרועו משלה לו עליהם להחזיקם לעבודת עבד בכח השר המשפיע עליו המורה שאין עבד יוצא משם ולזאת הוצרכו לשאל ממנו ללכת דרך שלשת ימים והכל ברשיונו ובציוויו הכל לסיבה הנזכרת ואימתי נגמרה גאולתם בהיותם על שפת הים כי אז נאמר ופרעה הקריב ובאתה ע"ז אמיתת דרשת חז"ל שהקריב את בני ישראל לאביהן שבשמים ויצא להם זה מאומרו הקריב והוא פועל יוצא ויותר הי' צודק אומרו ופרעה קרב ולזאת דרשו כי הוא באמת פועל יוצא שהקריב את ישראל כו' וגם כי הצעקה היתה אז צעקה מתייחסת אליהם והוא הצעקה לד' ככתוב ויצעקו בני ישראל אל ד' לא כצעקה הקודמת שלא היתה רק מן העבודה ולזה שמה נפל שדוד שרן של מצרים. אמנם בטרם זה היו עודם ת"י ורשותו עד כי לא יכלו ללכת מבלעדי רשיונו:
ובמדרש ויהי בשלח פרעה הה"ד שלחיך פרדס רימונים א"ר לוי משל לאחד שהי' לו שדה והי' בה גל של צרורות ומכרה עמד אותו האיש שקנה והעביר אותו הגל ממנה ומצא תחתיו מים חיים נטעה גפנים עשאה שורות שורות נטע בה כל מיני מגדים ובשמים כו' עבר עלי' אותו האיש שמכרה ראה אותה מלאה כל טוב אמר אוי לי שכך מכרתי אוי לי שכך הוצאתי מידי כך היו ישראל במצרים גל של צרורות כו' שנאמר גל נעול מעין חתום כיון שיצאו נעשו פרדס רימונים כו' התחיל פרעה צווח ואומר אוי לו לאותו האיש שכך הוציא מת"י לכך נאמר ויהי בשלח פרעה את העם ד"א משל לאחד שמצא צרור של מרגליות ולא הי' יודע מה בידו אמר לאחד בדרך רצונך ליטול הצרור הזה שבידי אמר לי' למה לי צרור שלך אמר לי' טול אותה ואיני עומד בפניך נטלה הימנו כיון שנכנס למדינה ישב ובירר הגדולות לעצמן ובינונית לעצמן כיון שבא אחד ליקח אמר לו קטנה בכמה במאה ריבוא וגדולה באלף ריבוא התחיל אותו האיש צווח אמר כל העושר הזה הי' ת"י וחנם הוצאתי כך וכו' לכך ויהי בשלח פרעה. ולפי הנדמה בראשית ההשקפה לא יצדקו המשלים האלה פה ולא ידמו לנמשל יען כי שמה הנה הוא מדעתו מכרה או נהנה ולכך יצטער אח"ז בראותו אבדו הונו מדעתו ורצונו אמנם כאן הי' מההכרח לשלחם וההכרח לא ישובח ולא יגונה ולמה יקרא וי וי אחרי כי מה הי' לו לעשות אולם לפי המדובר מה מאוד יבוא על נכון כי היו צריכים לדעתו ורשיונו ובזולת זה לא הי' אפשר להם לצאת מת"י:
(הג"ה אמנם ההבדל בין המדרשי' מה שזה אמר משל למוכר וזה אמר משל לנותן לדעתי הוא כי זה אשר דמה אותם לשדה ופרדס אמר משל למוכר להיות כי אין בהן דין אונאה כי אלו דברים שאין להם אונאת הקרקעו' אחת מהנה אמנם מי אשר דמה אותם לצרור מרגליות והוא מטלטלין אשר שייך בהן דין אונאה הוכרח לומר משל לנותן. כי נותן בעין יפה הוא נותן ולא יבוא בהן דין אונאה):
ומעתה הותר הספק אשר הערנו עליו מענין ההיתול והערמה כי האומנם כי לא הי' אפשר בזולת זה והוא. ע"ד מה שאמר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כפי המדובר וגם הותר הספק אשר הערנו עליו מדוע לא אמרו שירה על נס יציאת מצרים יען כי כבר. קדמו אמרינו כי השירה ענינה היא ההמשכה שתהי' עצמת הישועה ההיא נמשכת לעד ולדורות ולפי המתבאר לא לתפארת הוא להם ההצלה שמכבר עד כי מפאת הבורא יתעלה הי' נס יציאת מצרים קשה וזהו אמרם במדרש כי ביציאת מצרים נזכר ה' אבל לא בקי"ס והוא מבואר יען כי עודנו לא שבו אל ה' ולא היו כדאים להגאל עד כי הוצרכו אל ההיתול והערמה אשר באמת הי' כן בראשונה כי הוצרכו לרשיונו ולזה אמרו במדרש שנס יצ"מ הי' קשה שנאמר אי הניסה אלהים לבוא לקחת לו גוי אשר עליהם אמרו חז"ל הללו עע"ז והללו עע"ז עכ"ז מצידם יקר נס קריעת י"ס לאמור שירה עליו ולהמשיך עצמת השפע ההיא לדורות יען כי אז צדקו במעשיהם ושבו אל ה' ובזה יותרו כל הספיקות אחת לאחת: ומעתה נבוא אל ביאור המאמר אשר זכרנו ראשונה אתה אמרת והי' ד' לי לאלקים. חייך כל הטובות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותן אלא בלשון הזה והי' ביום ההוא כו' אשר היא מאמר סתום וחתום מה רצו חז"ל בכל אלה ומה הוא הענין שאמר כל הנחמות באותו לשון עצמו כי מה יתרון לבעל הלשון. אמנם יובן במה שהקדמנו היות ענין ההבדל שבין גאולת מצרים לגאולה העתידה אי"ה היא כי גאולת מצרים היתה בהיותינו בלתי זכאים ושלימים עד כי הוצרכו להשים עצות מרחוק איך לגאלם וגם כי נשתנו סדרי הגאולה ותהי להפך ולא נגאלו רק על העתיד יען כי ידע ד' כי על שפת הים ישובו בתשובה שלימה ובשעת מתן תורה יוגמר טהרתן. ע"י פיסוק הזוהמא. אמנם גאולה העתידה תהי' ע"ז האופן שישובו בתשובה שלימה מאז ומקדם. ולזאת תהי' גאולה שלימה. וזהו עצמו ההפרש וההבדל שבין מליצת ויהי לבין מליצת והי'. כי כבר הקדמנו דברי חז"ל שדרשו על מילת ויהי הי' ויהי' ויצא להם כן. להיות כי מילת ויהי אינו ל' עבר מוחלט רק כי שורש המילה הוא באמת ל' עתיד והוא"ו מהפכה לעבר כי יהי הוא עתיד ויהי בתוספת וא"ו הוא עבר. ולזאת נכללו בזה גם שניהם העבר והעתיד עד שדרשו מזה כי הכוונה הי' ויהי'. הוא העבר והעתיד ובמליצת והי' ג"כ נכללו שניהם העבר והעתיד כי הי' הוא תואר העבר ובצירוף הוא"ו והי' תיסוב להורות על העתיד. אמנם ההבדל ביניהם הנה נראה בעליל כי מליצת ויהי עיקר שורש המילה הונח על העתיד והוא"ו מהפכה על העבר ומליצת והי' הוא ההפך כי עיקר הוראתה הוא על העבר והוא"ו מהפכה להיות עתיד וזהו הנרצה להם לחז"ל אשר גזרו אומר כ"מ שנאמר ויהי הוא צרה. והי' הוא שמחה להיות כי השרוים בצער. הנה כל עצמת מאויי לבם ותשוקת נפשם להפך הזמן העתיד לעבר למען יעברו ימי הרעה ככתוב בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר מפחד לבבך אשר תפחד ולזה מתואר במליצת ויהי אשר הוראתה היא ההתפכות העתיד לעבר ובהפך הוא אצל המתענגים על נופת צופים ויחיו בחיים הנעימים כי ישתוקקו ויכספו להפך זמן העבר לעתיד למען יושפך עוד עצמת הטוב אליהם בהרחבת הזמן ולזה יתואר במליצת והי' אשר ענינה היא ההתפכות העבר לעתיד. ולזה בגאולת מצרים יען כי נגאלו על שם העתיד אמרו בשירתם עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה. אמנם הגאולה אחרונה אשר תהי' בהפך כי ראשונה יוקדם טוב מעשיהם ויופי מעלליהם עד כי ממנה יומשך עצמת הגאולה ומצורף לזה כי הגאולה הראשונה תהי' להם לעזר ולסעד כאשר הקדמנו בביאור דברי חז"ל בניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאל לזה כל הנחמות נאמרו בל' והי'. ויען כי תפילת יעקב אע"ה היתה ג"כ מן העבר אל העתיד כי כבר הובטח במראה הסולם על ההצלחה והטובה וההשבה לארץ הקדושה רק כי הי' מתירא פן יגרום החטא כדברי חז"ל להרחיקו משלימותו ולזאת ביקש כי השלימות אשר הוא עתה עליו יהי' לו לעזר. למען יהי' תמיד על השלימות ההוא ובזה נאמנה אליו דברי הבטחת ה' ולזה אמר והי' ה' לי לאלקים. וזהו כוונת חז"ל באמרם נטל הקב"ה שיחתן של אבות כו' אתה אמרת והי' כו' כל הטובות אני אומר באותו לשון כו' והוא מבואר ונפלא לפי דברינו אלה. אמנם הד' פסוקים אלו והי' ביום ההוא יצאו מים חיים והי' ביום ההוא יטפו ההרים עסיס והי' ביום ההוא יתקע בשופר והי' ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות שאר עמו הוא נגד הנאמר בגאולת מצרים והוצאתי. והצלתי. וגאלתי. ולקחתי. וכנגדן תקנו חי"ל ארבע כוסות. והענין הוא יען כי פרטי צער השעבוד. הנה יוכללו בשלשה סוגים. הא' צרת ההשתעבדות כי ממשפט הנפש החיונית להשתוקק ולכסוף להיותה חפשיית לבל תצטרך להיות מוכרחת בפעולותי' אל שר יעלה רוח המושל עלי'. וזהו אומנם גם בשאר סוגי הבע"ח כאשר כתבו הטבעיים מענין מבחן השתי אריות כידוע למשקיפי בספרי הטבע וביותר אל מין אנושי כי ימאן מאוד תת צווארו תחת ממשלת אדין להיות מוכרח במעשיו לכל אשר יצונו זולתו. ולזאת גם העבודה אשר היא נקלה בעצמותה כאשר יעשה אותה האדם ברצון נפשו ומאויי לבו. עכ"ז כאשר יהי' מוכרח על ככה מפאת מכריח מבחוץ יקשה ממנו הדבר ולזה אמרו חז"ל גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה זאת ועוד שנית כאשר תהי' העבודה בעצמותה קשה כי אז גם כי לא תהי' מפאת מכריח יקשה ממנו הדבר לקושי הנמצא בעצמיותה ובהצטרף עוד אל זה קושי השעבוד הנה כפליים לרעה ימצאו בזה ואלה השתי פנים נמצאו בכל תוקף ועוז היותר אפשריי בגלות מצרים אם בענין קושי השעבוד מענין הנוגשים והשוטרים אשר לא נתנום השיב רוחם ובלוע רוקם. ואם מענין קושי העבודה בעצמיותה אשר היא בחומר ובלבנים מעבודות הקשות בהחלט ועוד בה שלישי' נוסף על כל אלה והיא העתקם והנתקם מעצמת שלימותם כי זה הי' כל פרי התחכמות פרעה כאשר הקדמנו בפתח אמרינו ולזאת אלו גאלם ד' מאחת מהנה דיינו עאכו"כ טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו שהוציאנו ממצרים והוא פריקת עול השעבוד מעל צווארינו והצילנו מעבודתם והוא השפעת רוב הטובה עלינו והספיק לנו כל צרכינו לבל נצטרך לעבוד עבודות ההמה אף לצורך עצמינו אם בהיותם במדבר לא חסרו מאומה ככתוב שמלתך לא בלתה מעליך כו' ואם בבואם לארץ הקדושה ארץ לא תחסר כל בה עיני ד' אלקיך בה כו' וגם כי לקחנו ד' לו לעם וקרבנו אל הר סיני אשר הוא תכלית השלימות האמיתי ועוד נוסף על כל אלה בהיות הגאולה ביד חזקה והזרוע נטוי' אשר בזה נתפרסם עוצם חשיבותם ורוב מעלת' וראו כל בשר כי הם זרע ברך ד' והוא ע"ד מה שפירש הרב בעל מעשי ד' בדברי המגיד במה שאמר עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ד' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים ופירש בו הרב הנ"ל שהכוונה בזה שאלו לא הוציא אותנו ביד חזקה ובזרוע נטוי' אפס כי הי' נותן בלב פרעה שישלחם מרצונו כי כן כאשר נתן את תן העם הזה בעיני מצרים וישאילום ככה לא הי' נמנע מאתו ית' שיתנם לחן ולרחמים בעיני פרעה לשלחם מרצונו אלא שאם הי' כן הי' המשפט מחייב שנהי' כפופים ונשמעים אליו כל ימי עולם שהעבד שרבו שחררו מרצונו אין לו רום לבב וכל ימות עולם הוא נכנע וכפוף לרבו בזכרו את הטובה שעשה לו לשחררו כמשפט השלמים לבלתי היות כפויי טובה וזהו אמרו ואלו לא הוציא כו' הרצון אלו לא הוציא אותנו ביד חזקה ובזרוע נטוי' בע"כ שלא בטובתו של פרעה רק כי הי' מוציאם משם מרצונו הרי אנו ובנינו כו' משועבדים הייני כו' ירצה כי היינו מחוייבים להכנע מפניו כל ימות עולם כאמור אלה דבריו בזה ודפח"ח. וביותר ינעמו דבריו לפי מה שהארכנו לבאר בזה כי באמת הוצרכו לרשיון פרעה ודעתו בדבר השילוח כי מבלעדי זה לא היינו יכולים לצאת משם או מפאת הזמן שעדיין לא נשלם הקץ ואם מפאת שלא הי' זכאים לגאולה ולכך גם הכתוב ייחס השליחות לפרעה. כמו שנאמר ויהי בשלח פרעה את העם ולא נאמר ויהי בצאת ישראל ממצרים יען כי באמת עיקר יציאתם משם הי' מוכרח להיות מדעתו ורצונו ועכ"ז סיבב הקב"ה עצות מרחוק שיהי' שלא בטובתו עד כי לא נצטרך להכנע מפניו עבור זה לכך עלינו לשבח ולהודות לד' על הטובה זו בפרטות וזהו דבר הכתוב ביד חזקה ובזרוע נטוי' כי לעולם חסדו להיות כי יסוד המזמור הזה הוא מיוסד על הטובות שעשה עמנו ד' מצד החסד ההחלטיי כאשר הוא מבואר מדבריו במה שאמר לסיחון מלך האמורי כל"ח ולעוג מלך הבשן כל"ח ונתן ארצם לנחלה כל"ח. נחלה לישראל עבדו כל"ח ויש להתעורר בו ולהשים לב על השינוים שנמצא בזה המזמור מהמזמור שלפניו והוא מזמור הללויה הללו את שם ה'. ושם נאמר שהכה גוים רבים והרג מלכים עצומים לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן ולכל ממלכות כנען ונתן ארצם נחלה נחלה לישראל עמו אשר השינוים בזה המה מבוארים. א. כי שם נאמר ולכל ממלכות כנען. ופה לא הזכיר ממלכות כנען ב. כי שם נאמר ונתן ארצם נחלה ואלו בכאן אמר לנחלה בתוספות למ"ד. ג. כי שם אמר נחלה לישראל עמו ובכאן אמר נחלה לישראל עבדו אשר כל זה לא נפל במקרה וראוי לכל משכיל להשית לב על השינויי' האלה מה ענינם. אמנם יובן לפי המדובר כי המזמור הלזה והוא מזמור הודו לה' כי טוב כל"ח הוא מיוסד להודות לד' על כל הטוב אשר פעל ועשה עמנו מפאת החסד לבדו. ולכך לא הזכיר בו ממלכות כנען כי אין בזה מהחסד לבעבור כי כבר הובטח בזה אאע"ה וירושה היא לנו מאבותינו ואין בזה רק מהאמת שקיים לנו הבטחתו כמו שאמר לא"א וע"ד מה שהורגלו העולם לפרש באותו מקרא כתוב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם כי לאברהם הנה מתנת הארץ מתוארת בתואר סד יען כי לא נתחייב לו בזה מקודם אמנם ליעקב אינה בתורת חסד רק בגדר אמת שמאמת לו הבטחתו מה שהבטיח כבר לאברהם אע"ה אמנם ארץ סיחון ועוג לא נתנה לאאע"ה ולכך לחסד גמור יתחשב ולזה נקבע במזמור הודו כו' כל"ח המיוסד על הודאות החסד ורק במזמור הללויה כו' המספר בגבורותיו של הקב"ה. שמה הזכיר ולכל ממלכות כנען כי גם בזה יש מהגבורה בלי ספק. אולם למה הוצרכו כלל למתנת ארץ סיחון ועוג ומדוע לא תספיק להם ירושת הארץ שהובטח בה אברהם אבינו לבדו הדבר מבואר במדרש שמות רבה [פ' כ'] על אותו מקרא כתוב ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וז"ל ר' יהושע בן לוי אמר משל למלך שהי' לו י"ב בנים והי' לו י' אושיות אמר המלך אם אתן אותם לבני אני עושה ביניהם מריבה אלא הריני ממתין עד שאקנה עוד שתים ואח"כ אחלקם ביניהם כך אמר הקב"ה אם אני מכניסן עכשיו לארץ אין בה חלק לי"ב שבטים אלא הריני מעכבן במדבר עד שירשו את עבר הירדן ויטלוהו בני ראובן וגד וחצי שבט מנשה ואח"כ אני מכניסן לארץ לכך נאמר ולא נחם אלקים כ"ד. הנה מבואר מדבריהם כי ארץ ישראל לבדה בזולת ארץ סיחון ועוג לא היתה מספקת לכדי חלוקת י"ב שבטים. ולכך הוצרכו לארץ סיחון ועוג למען יהי' להם שיעור מספיק לכדי חלוקת י"ב שבטים אמנם כן יש לראות איך נתן הקב"ה לאאע"ה מתנה חסירה שאין בה שיעור מספיק לכדי חלוקה עד כי הוכרח אח"כ להוסיף להם עוד בכדי שיהא מספיק לכדי חלוקתם אולם באמת הדבר מבואר כי לאברהם לא ניתנה מתנה חסירה יען כי לאברהם אע"ה ניתן במתנה עשר עממין והמה קיני וקניזי וקדמוני נוסף על אלו ד' עממין שירשו ושלשת אומות אלו קני וקניזי וקדמוני המה עמון ומואב והר שעיר כמבואר במדרש. אן אלו זכו ישראל לרשת כל ארצות עשרה עממין אלו בלי ספק כי הי' שיעור מספיק לכדי חלוקת י"ב שבטים ולא היו צריכים לארץ סיחון ועוג. אבל לאחר שחטאו במרגלים מאז לא יכלו לכבוש עוד ג' אומות אלו ואדרבה נצטוו עליהם אל תצור עליהם ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לכם מארצם כו' מה שלא הי' הכוונה כן בתחילה כי מתחילה נאמר מחר פנו ובואו הר האמורי ואל כל שכניו ופי' רש"י דאל כל שכניו מוסב על עמון ומואב והר שעיר הנה עינינו רואות דמתחילה היו מעותדים לרשת את כולם ורק מחמת חטא המרגלים נתחדש עליהם שלא יירשו אלו ג' אומות כי אם היו מכלים אלו הג' אומות והיו יורשים כל ארצות עשרה עממין אלו כבר הי' נכנע כחן של העכו"ם מכל וכל ושוב לא הי' אפשר להם להשתעבד עוד בשעבוד מלכיות ויען כי ע"י חטא המרגלים נגזר עליהם להשתעבד עוד בשעבוד מלכיות ככתוב וירגנו באהליהם וימאסו בארץ חמדה וישא ידו להם להפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות וכמאמר חז"ל הם בכו בכי' של חינם אני אקבע להם בכי' לדורות לכן נמנע מהם לרשת אלו הג' אומות בכדי לתת מקום למלכיות לרדות בהן לכשתמלא סאתם ומאחר שנמנע מהם ירושת אלו שלשת העמים שוב לא הי' מספיק להם ארץ שבעת העמים לכדי חלוקת י"ב שבטים עד שהוצרכו לארץ סיחון ועוג למלאות חסרונם בכדי שיהי' להם שיעור מספיק לכדי חלוקה ובאלה נתבאר לנו קשר וסמיכות הפרשיות בספר אלה הדברים כי מתחילה הוכיחם על חטא המרגלים ואח"כ נאמר פרשת אל תצורם ואל תתגר בם באלה שלשת העמים ואח"ז נאמר פרשת כבישת ארץ סיחון ועוג והוא מבואר ונפלא לפי דברינו [ופרטי ביאור המדרש במה שהסמיך זה לכתוב ולא נחם אלקים אכמ"ל ויתבאר אי"ה במק"א ועיין בזה קצת במפרשים:
ומעתה מה מאוד יבוא על נכון מה שהתעוררנו על אלו החילופים הנמצאין באלו שני המזמורים והוא כי במזמור הללויה שנזכר שם ממלכות כנען לטעם שזכרנו לזה הך דונתן ארצם נחלה הוא מוסב על ממלכות כנען דסמיך לי' אשר היא באמת נחלה לנו מאבותינו ולזה לא נאמר שם לנחלה רק נחלה יען כי היא היא הנחלה האמיתי' אשר היא ירושה לנו מאבותינו וגם אמר נחלה לישראל עמו יען כי הוא מדבר על הזמן שהיו ישראל זכאים והיו נקראים עמו. ובמזמור הודו לד' כו' המדבר רק מירושת ארץ סיחון ועוג אשר זה הוא חסד גמור יען כי לא ניתן לאאע"ה זה במתנה ולכך אמר בו ונתן ארצם לנחלה. בתוספת למ"ד להורות נתן בלבינו שאין זה הנחלה האמיתיית אשר היא ירושה לנו מאבותינו רק כי היא מתנה נוספת ונספחת אל הנחלה האמיתיית למען שיהא בה שיעור מספיק לכדי חלוקה ויען כי מהמבואר כי כל זה הוא שנתחדש אחר החטא כי אלו היו זכאים היו יורשים ארצות הג' אומות קני וקניזי וקדמוני ולא היו נצרכים לארץ סיחון ועוג ורק אחר החטא נתחדש להם הצורך לארץ סיחון ועוג לזה אמר נחלה לישראל עבדו כי אחר החטא נקראים בשם עבדים וכמאמר חז"ל בב"ב בשאלת טורנוסרופוס לר' עקיבא משל למלך שכעס על בנו כו' וכעס על עבדו כו' עיי"ש ודיק היטיב כי הוא ברור ואמת בטעם החילופים שבזמורים אילו עפ"י עומק פשוטו. המורם מדברינו אלה היות כי המזמור הלזה הוא מיוסד על הטובות אשר פעל ועשה עמנו הקב"ה מפאת החסד ההחלטיי ומדכלל עמהם הך דביד חזקה ובזרוע נטוי' ש"מ שגם זה הוא מרוב חסדיו במה שגאלנו ביד חזקה ובזרוע נטוי' וכדאמרן::
(הג"ה וגם יתר דברי המזמור יתבארו על זאת הכוונה עצמה כי אמרו לעושה השמים בתבונה הנה הוא מוסב על בריאת שמים העליונים שנבראו למכון שבתו שנברא בהברת קול פשיט שקודם לדיבור וכעין בריאת אור הגנוז. שביארנו ענינם באריכות בדרוש הראשון לפ' בהעלותך קחנו משם והוא וודאי מורה על החסד ההחלטיי כי לכך הוכרח הוויית אור הגנוז להיות בתחלת הבריאה. בכדי שעל ידו יהי' נדחה הרע לעומקא דנוקבא דתהומא רבה ואז יהי' מקום לשכלל העולם בכללו ובזולתי הי' נמנע הכל כמבואר שם באריכות וכמו כן השמים העליונים שנבראו ג"כ מבחינת הברת קול פשוט בלי ספק כי גם הם מורים על חסד החלטיי ולזה נקבע הודאות בריאותם במזמור הלזה המורה על החסד וכן כאשר האור הגנוז אנו מצפים עליו שיתגלה אורו לעתיד אי"ה וכמאמר חז"ל שגנזו לצדיקים לעתיד לבא כמו כן השמים החדשים המבואר בכתוב שיהי' לעתיד לבוא הוא עצמי התגלות בריאת השמים העליונים שהיא מבחינת האור הגנוז ולכך התחלת המזמור הלזה הוא בבריאת השמים וגם סופו הוא במאמר הודו לאל השמים כי לעולם חסדי והבן זה: וגם אמרו לרוקע הארץ על המים כל"ח גם זה מבואר שהוא מבחינת החסד שיהי' המים מתפשטים ומרוקפים בכל שטח עובי כדור הארץ עד כי כאשר יחפור איש כאמה או כאמתים בעובי הארץ ימצא שם מים נוזלים וע"ד מה שפירש בעל מעשי ד' במאמר יהי רקיי בתוך המים שים עיניך על כל האמור שם בפשטו ובפנימייותו ויתבאר לך כי גם מקרא זה דלרוקע הארץ על המים הוא קולע אל מטרת המכוון ולא יחטיא. ואומר ולעושה אורים גדולים את השמש ואת הירח גם זה מבואר בדברי כל החכמים האמיתיים הבאים בסוד ד' כי כל אור היא מבחינת חסד וחושך הוא כינוי לתוקף מידת הדין ובם זה הוא ממידת טובו וחסדו ית' לתת את הירח וכוכבים לממשלות בלילה בכדי שיהי' חשכת הלילה המורה על תוקף הדין כמתק קצת באור הירח והכוכבים וכאשר יתבאר אי"ה בביאור המאמר לכי ומעטי את עצמך ואכמ"ל: ואמרו למכה מצרים בבכוריהם ויוצא ישראל מתוכם בם זה מבואר שהוא מצד החסד כי מכת בכורות הי' ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו וכמו שאמרו במכילתא ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והכתי כל בכור אני ולא שרף כו' אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו שהוא מקור החסד בלי ספק והכוונה שמהנמנע הי' לפעול זה ע"י שלוחי הדין המכונה בשם מלאך ושרף כי אז לא הי' אפשר להציל בכורי ישראל. וכמאמר חז"ל משניתן רשות למשחית אינו מבחין כו' ולכך הוצרך שיהי' ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו אשר כל זה הוא חסד גמיר בלי ספק וגם עיקר יציאתן ממצרים אמרו במדרש בראשית רבה [פ' מ"ד] וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי רבי אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא בשתי אותיות הללו הבטיחן הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ושאם יעשו תשובה גואלן בשבעים ושתים אותיות דאמר ר' יודן מלבוא לקחת לו גוי מקרב גוי עד מוראים גדולים אתה מוצא שבעים ושתים אותיות של הקב"ה ואם יאמר לך אדם שבעים וחמשה אמור לו צא מהם גוי שני שאינו מן הענין ר' אבא אמר בשמו גאלן ששמו של הקבה' השבעים ושתים אותיות ע"כ. ובויקרא רבה [פ' כ"ג] גרסי' כשושנה הין החוחים ר"א פתר קרא בגאולת מצרים מה שישנה זו כשהיא נתונה בין החוחים היא קשה על בעלי' ללוקטה כך הי' גאולתן של ישראל קשה לפני הקב"ה הה"ד או הנסה אלקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי אלו ואלו ערלים ומגדלי בלורית כו' א"כ לא הי' מידת הדין נותן שיגאלו ממצרים לעולם ומסיק עלה הא דר' יודן ודר' אבין שבשמו גאלן ששמו של הקב"ה ע"ב אותיות ע"כ אשר הכוונה בכל אלם מבוארת שלא היו ראויין לצאת משם מצד הדין ואברהם אבינו לא הובטח רק שיגאלם מצד הדין ולכך אמר לו בלשון דן אנכי המורה על הדין והיינו אם יעשו תשובה ואז יהיו ראויין לגאולה מצד הדין ולכך נראה לפע"ד להבי' קצת במדרש דבראשית רבה דהך דושאם יעשו תשובה קאי אדלעיל מיני' על הבטחת אברהם וה"ק בשתי אותיות הללו הבטיח הקב' הלאאע"ה שהוא גואל את בניו ושאם יעשו תשובה וגאלן בע"ב אותיות וחסר תיבת וא"ו במילתו גאלן ונוסף בין גימ"ל לאל"ף ומחמת זה נראה שהוא מקושר למאמר ושאם יעשו תשובה ובאמת אינו כן שאם יעשו תשובה לא היו צריכין לשם ע"ב שהוא מורה על החסד רק שהיו נגאלים מצד הדין באותיות ד"ן כמו שהובטח אאע"ה אפס כשלא היו ראויים לגואלן מצד הדין הוכרח הקב"ה לגואלן בשם ע"ב שהוא מידת החסד כמבואר בספרי חכמי האמת ולכך קמבואר לנו המדרש שפעל עמנו הקב"ה יותר ממה שהבטיחו לאאע"ה וזהו אומרו וגאלן בשם ע"ב ובזה יהי' מדרשם ז"ל דבראשית רבה ודויקרא רבה עולים בקנה אחד וזה ברור ודלא כהמפרשים שנדחקו בזה ועכ"פ נתבאר לנו שגם עיקר יציאתן ממצרים היה מצד החסד. וביותר לפי מה שדרשו חז"ל ויוציא ישראל מתוכ' כעובר הנשמט מרחם אמו אשר כוונתם בזה מבוארת שדרשו כן מלשון ויוצא מתוכה דנראה מזה שהיו שקועים ומובלעים בזוהמת מצרים בתוכייתם כעובר המובלע ברחם אמן אשר בלי ספק קנה הוויית וטבע אטו ולכך הי' יציאתם משם קשה ולא הי' הדין נותן שיגאלו ורק מפאת החסד נגאלו ולכך נקבע להלל ע"ז במזמור הלזה ג"כ כאמור וגם קריעת ים סוף והעברת ישראל בתוכו וטביעת פרעה וחילו הי' ג"כ עפ"י שם זה של ע"ב היוצא מפסוקי ויסע ויבוא ויט כידוע ולכך קבעו הודאתם ג"כ במזמור הלזה ובאלה כמעט כל דברי המזמור מבוארים תן לחכם ויחכם עוד):
וזהו דבר הכתוב והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והוא פריקת עול סבלם מעל שכמנו והצלתי אתכם מעבודתם. והוא השפעת ריבוי הטובה עלינו עד כי לא נצטרך לעבוד העבודות ההמה אף לצורך עצמינו וגאלתי אתכם בזרוע נטוי' ובשפטים גדולים והוא עוצם הפרסום לעין כל. ככתוב שמעו עמים ירגזון ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים והוא תכלית השלימו' ההחלטיי וכנגדן תקנו חז"ל ד' כוסות האחד על הקידוש והוא נגד ולקחתי יען כי ענינו הוא ההודאה אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצותיו והיא ההודאה העיקריית ולזאת קדמה לכל לרוב מעלתה ואח"ז כוס ההגדה בסיפור יצ"מ מתחיל בגנות ומסיים בשבח עבדים היינו כו' והוא נגד והוצאתי כי פרק עול העבדות מעל צווארינו ואחריו כוס ברכת המזון אשר בו ידבר על השפעת הטוב ושבח הארץ והוא נגד והצלתי. אשר ענינו במה שהשפיע עלינו מהטוב לבלתי נצטרך עוד לעבירות ההמה גם לכדי צרכינו ואחריו כוס ההלל והיא ההודאה על אשר גאלנו בזרוע נטוי' ובשפטי' גדולי' כי לעומת מה שנתן אותנו לשם ולתהילה בקרב כל הארץ גם אנחנו חוייבנו להללו ולהידוע שמו בגוים בפירסום עצום וזהו מאמר חז"ל כזית פיסחא והלילא פקעי איגרא כי נאמר בפירסום גדול לעומת הפירסום אשר פירסם אותנו האל במה שגאלנו בזרוע נטוי' והיא נגד וגאלתי והן הנה עצמת כוונת אלי ארבעת המקראות אשר הובאו במדרש בענין גאולה האחרונה והי' ביום ההוא יוסיף ד' שנית ידו לקנות שאר עמו היא נגד והוצאתי והי' ביום ההוא יטפו ההרים עסיס הוא נגד והצלתי אשר ענינו השפעת הטובה בריבוי מופלג והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול הוא עצמת הפירסום נגד וגאלתי והי' ביום ההוא יצאו מים חיים הוא נגד ולקחתי כי המים האלה מים קדושים וטהורים המה וממקור קדוש יהלכון נובעי' ונגרים ממקור הבריכה העליונה ממקור קדושת תורה שבע"פ אשר ממשפט הוא להשריש בלבנו רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ד' שים לבך לכל הדברים האלה כי נפלאים המה ועם כי הרב מוהר"ע פיגו החל לדבר בביאור הד' לשונות של גאולה וד' כוסות וד' לשונות של נחמה המבוארים במדרש עכ"ז הא דלא חספא ואנא אשכחנה מרגניתא תותי' כי לפי דבריו לא באו הכוסות וגם המקראות כסדרן. ולפי המדובר המה כולם באו על הסדר הנאמר בכתוב זולתי כוס הקידוש הנאמר נגד ולקחתי קדם לכל יען כי היא סוף מעשה במחשבה תחלה כי התכלית הוא הבא בסוף אחרי הסיבות האמצעיית ועכ"ז לו משפט הבכורה והקדימה במעלה יען כי הוא מקור כל הסיבות והפעולות כולהם והתחלתם ומבלעדו לא יכון דבר וככה לעומת זה בא הכתובים במדרש על הסדר הזה בעצמו והי' ביום ההוא יצאו מים חיים [זכרי' י"ד] והי' ביום ההיא יוסיף ד' שנית ידו [ישעי' מ"א] והי' ביום ההוא יטפו ההרים עסיס [יואל ה'] והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול [ישעי' כ"ז] אשר דילג מנביא לנביא ולא באו על סדר זמני הנביאים וגם הכתובים בדברי יואל אשר כל זה לא נפל במקרה אולם יהי' הסדר נכון ונפלא לפי דברינו: