אור ברסלב
בית דוד (דרשות) דוד דרוש י'

בית דוד (דרשות)· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

דוד דרוש י'

דוד דרוש ט

במס' מגילה דף י' ע"ב. ר' שמואל בר נחמני פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא. תחת הנעצוץ יעלה ברוש ותחת הסרפד יעלה הדס והי' לה' לשם לאות עולם לא יכרת תחת הנעצוץ תחת המן הרשע שעשה עצמו ע"ז דכתיב בכל הנעצוצים ובכל הנהלולים. יעלה ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים. שנאמר ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינין מרי דיכי. ותחת הסרפד תחת ושתי הרשעה בת בנו של נבוכדנצר הרשע. ששרף רפידת בית אלקינו דכתיב רפידתו זהב. יעלה הדם זו אסתר הצדקת שנקראת הדסה. דכתיב ויהי אומן את הדסה. והי' לה' לשם זו מקרא מגילה. לאות עולם לא יכרת. אלו ימי הפורים וכו':

כבר קדמו אמרינו [בדברינו לפ' בשלח] כי הן האדם הלזה על פני תבל ארצה להיותו מורכב מחומר וצורה והייתה הכוונה האלקיית ביצירתו שיהי' אפשרי וכוחני על הרע בנטותו ממצות ד' ולזאת מהמחוייב שיהי' אפשרי על הרע בשתי חלקי יצירתו אם מפאת חומרו ואם מפאת צורתו כי בזולת זה לא תושלם בו הכוונה בעיקר בנין צורתו שמה ביארנו שכן הוא דעת חז"ל התלמודיים לחלק מחלוקת פיתויי היצר לשתי גדרים והן המה יצרא דע"ז ויצרא דעבירה כי יצרא דע"ז הוא נמשך ונאחז מפאת צורתו. ויצרא דעבירה מפאת חומרייתו. שמה ביארנו שהן הנה עצמן אותן הכינויים המכונים בדברי החכמים והבאים בסוד ד' בשם ס"מ ובת זוגו יען כי מהידוע שהחומר והצורה מתוארים בתוארי זכר ונקבה לבעבור כי הצורה הוא המשפיע והחומר הוא המקבל השפע ולזאת גם שתי אלקי היצר הנאחזים בהמה על שמותם יקראו בשם זו"נ ולזאת כינו אותם חכמי האמת בשם ס"מ ובת זוגו. שמה ביארנו שורש מצות מחיית עמלק אשר נצטווינו עליו בתורה פעמיים. בפ' בשלח ובפ' כי תצ ופעם הסב הדיבור אליו כי מחה אמחה את זכר עמלק כי בו ית' תלוי הדבר ופעם הסב הדיבור אלינו כמצוה ואומר תמחה את זכר עמלק כאלו בנו תלוי הדבר יען כי עיקר ויסוד כוונת מצוה זו להיות כי מהידוע אשר זרעו של עמלק המה מרכבה להס"מ וב"ז כי הוא שרו של עמלק והוא השטן הוא היצה"ר כו' ולכך כל עוד שזרעו של עמלק קיים הנה שרו הוא בתוקפו וחזקתו ופועל פעולתו להסיר ולהדיח רבים מאחרי ד' ובמחייתו של עמלק לעתיד אי"ה יבוטל גם הס"מ הוא השטן הוא היצה"ר כמאמר חז"ל. לעתיד מביא הקב"ה היצה"ר ושוחטו ואז לא יהי' שום מסטין מסית ומדיח ועיקר שורש מחייתו תלוי בנו כי כאשר נתגבר על שתי חלקי פיתויי היצר ההמה אז בהכרח יתבטל כוחו ולזה בא הציווי בתורה פעמיים פעם כמדבר אלינו פעם כמדבר אליו כי על היצה"ר הנמשך מפאת החומר נוכל מעצמינו להתגבר עליו ולהתקומם כנגדו. ולכך הסב הדיבור אלינו תמחה את זכר עמלק. אמנם על יצרא דע"ז הנמשך מפאת הצורה שאינו בחק הכח האנושיי להתקומם כנגדו ולהכניעו מכל וכל. לולי ה' עזרתה לנו. נמשך למה שאמרו חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו ואין בכוחינו רק להתחיל בהכנעתו והקב"ה גומר על ידינו. ולזה הסב הדיבור אליו. כי מחה אמחה את זכר עמלק ופרטי הדברים בזה מבואר אצלי באורך בדרוש (לפ' בשלח) בראיות צידקות. ובצירוף ביאורי כמה מדרשי חז"ל. הנלוים לזה כי תדרשנו משם ומצאת:

אמנם הנמשך מזה כי בימי אחשורוש אשר גבר עלינו יד המן מזרע עמלק לכלותינו מעל פני האדמה וגם מן השמים הסכימו על ידו כמבואר במדרשי חז"ל. לולי כי תשובה ותפלה וצדקה העבירו את רוע הגזירה כי התגברותו כ"כ מהשיעור יורה הוראה מוחלטת כי חטאו ישראל בעת ההיא בשתי חלקי יצירתם אם מפאת חומרם ואם מפאת צורתם אשר באלה שגבו כח הס"מ וב"ז אשר זרעו של עמלק המה מרכבה לו ולכך גברה ידו עלינו עד לכלה ולהשחית את כל כי בזולת זה כל עוד שלא נתקלקלו בשתיהן רק באחת מהנה לא מצאה ידו לעשות כן וכאשר נתבונן בדברי חז"ל נמצא כי אמת נכון הדבר כי חטאו בשתי אלה כי המן הרשע חקק ע"ז על בגדיו וכולם השתחוו לו חוץ ממרדכי וגם כי נפקד עליהם חטאם הקדום ממה שנשתחוו לצלמו של נבוכדנצר כמבואר במאמרי חז"ל וגם מפאת יצרא דעבירה חטאו אז כי נהנו מסעודתו של אותו הרשע. וגם כי העמיד להם זונות מבחוץ להחטיאם. נמצא כי גדלה אשמתם בשתי אלה הפנים ולזה נתגבר עליהם אותו הרשע בהיותו מזרע עמלק אשר הוא המרכבה לס"מ ולב"ז. וזהו עצמו כוונת חז"ל במגילה [י"א א] באמרם ריש לקיש פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ארי נוהם ודוב שוקק מושל רשע על עם דל ארי נוהם זה נבוכדנצר דכתיב בי' עלה ארי' מסובכו דוב שוקק זה אחשורוש דכתיב בי' וארו חיווה תנינא דמיא לדוב ותני רב יוסף אילו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב ומסורבלין בשר כדוב ומגדלין שער כדוב ואין להם מנוחה כדוב מושל רשע זה המן על עם דל אלו ישראל שהם דלים מן המצות ע"כ והכוונה להם בזה כי מפאת נהימת הארי והוא נבוכדנצר אשר גזר עליהם להשתחוות לצלם והגבירו כח הס"מ מפאת יצרא דע"ז. ומפאת שקיקת הדוב והוא אחשורוש שקרא להם לאכול מזבחו ולהנות מסעודתו והעמיד להם זונות להחטיאם ונתקלקלו בחלק חומריותם מפאת יצרא דעבירה מאלה נסתעף כי מושל רשע על עם דל כי בחטאם בשתי חלקי יצירתם והגבירו עליהם כח הס"מ וב"ז שר של עמלק מזה יצא הממשלה לזרעו של עמלק על ישראל והוא מבואר ונכון. ויען כי חטאם הי' בשתי אלה. לזאת הי' התגברות המן עליהם ג"כ על שתי אלה חלקי יצירתם אם על חומרם. ואם על צורתם יען כי אחרי ההתבוננות בטוב ההשקפה במאמרי חז"ל והוראת הכתובים נמצא כי גזירת המן לא הייתה החלטיית להרוג ולאבד. אפס כי הייתה בתנאי אם יתחזקו עמוד באמונתם. אולם אם יאבו להמיר דתם ישארו חיים על פני תבל ארצה והייתה להם נפשם לשלל ואעידה לי עדים נאמנים ע"ז כי הנה מצאנו לחז"ל (מגילה ט"ז) שדרשו על אותו מקרא כתוב ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר. אורה זו תורה. וכה"א כי נר מצוה ותורה אור. ושמחה אלו המועדות כמד"א ושמחת בחגיך וששון זו מילה. כמד"א שש אנכי על אמרתך. ויקר אלו תפילין וכה"א וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואר"א אלו תפילין שבראש. ורש"י ז"ל כתב בביאוריו שעל כל אלה גזר המן עליהם. והנה לא ימלט משתי פנים אם הייתה גזירה מיד בטרם הגיע הזמן המוגבל לאבדן או כי אח"כ ואם הי' הגזירה מיד הדבר פלא. כי לא נזכר זה בפסוק לא בכתוב ולא בשום מדרש ממדרשי חז"ל המאריכים לספר תוכן המעשים באריכות מופלג ומצורף לזה כי מרדכי קיבץ כ"ב אלף תינוקות והי' עוסק עמהם במצות העומר ואיך הי' המן מניחו לעבור הדת בפועל נגלה ואם הי' אח"כ על מי יחול הגזירה אחרי כי כולם ילכו לאבדון ואם היתה הכוונה כי באבדון ישראל ממילא יתבטלו המצות א"כ מה נשתנו אלו מזולתם הלא כל התורה בכללה היתה בטילה וגם כי לא יפול ע"ז מליצת המאמר לאמר כי המן גזר על כל אלה. אולם הוא הדבר אשר דברנו שגזירתו לא היתה החלטיית להרוג ולאבד רק על תנאי אם יאבו להפר דתם במה שיפרוט להם מהמצות ישאר חלקם בחיים ואם יחדלו משמוע לו ויתחזקו על אמונתם כי אז נגזר עליהם כלה וגם נחרצה והענין הזה רמז עליו גם במכתביו אשר כתב אל האחשדרפני' והפחות בצוותו עליהם להרוג ולאבד את כל היהודים. והכוונה את אשר ירצה להקרא בשם יהודי דווקא. אמנם מי אשר יעביר מעליו שם ותואר יהודי אינו בכלל הגזירה כי אם לא איפוא זאת יותר הי' נכון אומרו את כל עם ישראל זרע יעקב וכדומה אחרי כי גם משאר שבטים הי' תחת ממשלתו ועל כולם היתה הגזירה וא"כ מדוע תארן בתואר יהודי אולם הייתה כוונתו כמו שהקדמנו והוא ע"ד מה שאמרו חז"ל [מגילה י"ג] קרי לי' יהודי וקרי לי' ימיני וכו' א"ר יוחנן לעולם מבנימין קאתי ואמאי קרי לי' יהודי שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי שנאמר איתון גוברין יהודאין כי' ולכך פרט להם מצות אלו וגזר עליהם כי אם יתרצו להעביר מהן מצות אלו לא יהיו בכלל הגזירה: אולם על השנות מצות אלו יותר מכל זולתן עד אשר עליהן גזר ביחוד ותלה את כלליות חיות. האומה הישראלית בהמה הוא להיות כי ארבעתן האלו נקראו אותות. כמבואר בדברי חז"ל ובכתוב כי התפילין נקרא אות ככתוב והי' לאות על ידכה ושבתות ומועדים נקראו אות כמ"ש חז"ל והמילה היא ג"כ אות הברית. ככתוב והיה לאות ברית ביני ובניכם והמתבאר מדברי חז"ל כי כאו"א מהעם הקדוש הישראליי מחוייב בהכרח להיות רשום בשתים האותות האלו בכל עיתות השנה יום יום לא יחסר המזג. ויען כי אות הברית הוא הרשים בגופן בחיוב בכל עת על כן מהכרח לצרף אליו עוד אות אחד מהאותות האלו ולזאת בימות החול הנה יצורף אליו אות התפילין ובשבתות וימים טובים שהן עצמן אות וא"כ הוא רשום בשתי אותות מבלעדי מצית תפילין ולכך הוא פטור מתפילין בימים אלו. וענין הכרח רשימת שתי אותות אלו היא להיות כי מהידוע כי מצות התורה בכללה נחלקים לשתי גדרים והוא מצות התלוים בעיון המתייחסים לצורת אנושייתו ומצות התלוים במעשה הנעשים ע"י האברים הגופנים המתייחסים לחומרייתו והאותות האלו ג"כ נחלקים לשני אלו הגדרים כי אות הברית הוא הרשום בחומרייתו אשר הכוונה בו להכניע ולהשתיק המיית התאוה הראשיית לכל התאוות אשר יתאוה החומר עליהן ואות התפילין ושבתות ויו"ט המה יורו על הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים אשר הפליא חסדו אותנו לקחת אותנו לו לעם ולקדשנו במצותיו אשר כל אלה הם בלי ספק עיונים שכליים מתייחסים לצורתן כי זה היא שורש פרי האמונה ויסודי הדת בכלל ולזאת בהייתו רשום בשתי אותות אלו יורה כי הוא מקבל עליו עול המצות כולם עיוני' והמצות המעשיות כענין האות הנהוג בעבדים [כמאמר חז"ל ולא העבד בחותם] שהוא לאות היותו מוכן לעבודת רבו לכל אשר יצוהו. ולזאת יען כי המצוות האלי המה שורש כל המצות כולם וקיומם ע"כ התחכם המן עליהם לבטלם כי בזה ינתק מעליהם הקשר האלקי שבין ישראל לאביהם בשמים בביטול כל המצות כולם:

ובזה נבוא לבאר דברי המזמור שיר המעלות לדוד לולי ד' שהיה לנו בקום עלינו אדם וכל המזמור כולו שמצאנו לחז"ל שדרשו אותו על המן הרשע. באמרם (מגילה י"א ע"א] רב נחמן בר יצחק פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם. אדם ולא מלך זה המן ובטרם נבוא אל הביאור נציעה הצעה אחת והיא:

הצעה:

היות מהידוע ומבואר לכל משקיפי בספרי הטבע כי אפיסת הכחות הטבעיים והריסתן לא יהי' רק מפאת הפכן ירצה כי כח האש בהיותו בעצם תקפו לבל יחסר מאומה מהאומריים הנושאים אותו ומחזיקים על ידו לא יתכן ביטולו ואפיסתו כי אם בכח ההפכיי הנגדיי לו בטבעו והן המה כוחות המים בכללן ולעומת זה בהפכו כי לחות ורטיבת המים לא יסורו רק בכח החום הבא מהאש וככה לעומת זה בכל הכוחות הטבעיים המושפעים מאת מזרות השמים כסיליהם ומשטריהם. אשר לכל או"א מהם שם הבורא כח מיוחד ומוגבל לא ראי זה כראי זה הנה לא יחלש ולא יופסד שום כח שפעת כל אחד ואחד מהם למינהו רק מפאת המזל הנגדיי לו במערכת הגלגל והפכיי לו בטבעו יען כי כוחות המזלות המה נגדיים והפכיים זה לזה בפרטי כוחותם וסדורם זה לעומת זה במערכה כי הנקודה אשר במערכת הגלגל המורה על מלחמה. הנה הנקודה החונה לעומתה ומבטת נגדה במישור יורה על הפכו והוא השלום וכן הוא בכל יתר הכוחות ודומיהן כאשר הוא מבואר במשפטי מבטי הכוכבים ומאלה יסתעפו ויפרדו כל פרטי התמורות והשנויי' המתהווים על פני כל הארץ כאשר הוא מחויב מפאת סיבוב הגלגל אשר זה ישפיל וזה ירים פעם כה ופעם הפכו ועל אלה נוסדו הכ"ח עתים האמורים בספר קהלת עת ועת וכו' כי כולמו המה דבר והפכו והרצון כי הדברים הנתונים תחת הזמן אשר המה נמשכים משפעת הגלגל וסיבובי לזאת בהכרח לא יעמדו במצב אחד רק כי ישתנו מעת אל עת מהקצה אל הקצה והוא מבואר. ויתחייב מזה כי כל העמים הקדמונים אשר ע"פ כל הארץ בהיות כי כל עצמת כוחם ותקפם אינו רק כפי המושפע עליהם ממערכת צבא השמי' וכל אומה ואומה מהאומות יונק שפע שבע רצון מכח פרטי ומזל מיוחד כחו של זה לא ככחו של זה ככתוב אשר חלק ד' אותם לכל העמים. הנה בהתגבר האחד על האחד להכניעו ולהשפילו תחתיו לא יהי' כן רק באמצעיית סיבות ופרטי כוחות המנגדים בטבעם לכוחות המנוצח אשר בהמה שמו חלקו. ועתקה הצלחתו עד כה כי כן כאשר כח השפעת שרו ומזלו הוא נגדיי לשרו ומזלו של המנוצח. ככה לעומת זה גם פרטי הכחית והסיבות העוזרות אותו ומביאות אותו ל ההצלחה וההתגברות מחוייבות להיות בהכרח מנגדים אל הסיבות הפרטיות העוזרות אל המנוצח ולכוונה זו המשיל ישעי' הנביא ע"ה מפלת מצרים ביובש נהרותם ככתוב [ישעי' י"ט] ונשתו מים מהים ונהר יחרב ויבש והאזניחו נהרות דללו וחרבו יאורי מצור קנה וסוף קמלו ערות על יאור כו' וכל מזרע יאור יבש ונדף ואנו הדיגים כו' ובושו עובדי פשתים שריקות והי' זה יען כי כל עצמת הצלחת פרעה ומצרים ופרטי הסיבות המרוממות קרן הצלחתו הי' מפאת שפעת הנחל העולה ומשקה על פני כל האדמה אדמת מצרים ולזאת עבדוהו וחשבוהו לאלוקה ופרעה התפאר בעצמו היותו מרכבה לי כענין אמרו לי יאורי ואני עשיתיני ולזאת בחזיון מפלתו נאמר כי יבטלו הסיבות המביאות אותו אל ההצלחה כי יחרב ויבש יאורו ובזה יפול באין מקים כי כלו ספו וגם תמו עוזריו וכן כאשר עוד נוסף ע"ז הי' פרעה בוטח בחכמת חכמיו כי עירומים היו בטייר לקסום קסם מעונן ומנחש ומכשף לזאת הוסיף לאמור בחזיון מפלתו אך אוילים שרי צוען חכמי יועצי פרעה עצה נבערה נואלו שרי צוען כו' מסך ד' בקרבה רוח עועים והתעו את מצרים כהתעות שיכור בקיאו. והכוונה מבוארת בכל אלה כי בהתרימם עליו הצר מפאת המזל המנגד אזי יאבדו ויבטלו כל פרטי סיבות העוזרות ומביאות אותו אל ההצלחה אשר בהמה גבר ועשה חיל עד כה וגם חכמת חכמיו תתבלע בהיות גם המה מושפעי' שפע תבונות מאת המזל ולזאת בהשפלת המזל יטפשו וינואלו להתעות את מצרים בעצתם הנבערה וכזאת נאמר גם בבני עמון [ירמי' מ"ט] מה תתהללו בעמקים זב עמקך ולאדום נאמר [ירמי' י"ט] כה אמר ד' האין עוד חכמה בתימן אבדה עלה מבנים נסרחה חכמתם. והכוונה היות כל עצמת ומשגב וכוחם של בני אדום היא עוצם שקרם ורוב ערמותם כי באלה גברו על כל הגוים כאשר נאמר עליהם במראות [דניאל י"א] והחזיק מלכות בחלקלקות ומרשיעי ברית יחניף בחלקלקות ונלוו אליהם רבים בחלקלקות וכאשר הוא ידוע ומפורסם ביוסיפון לעברים ולרומיים כי כל עצמת התגברותם עלינו בחורבן בית תפארתינו הכל הי' מפאת ערמותם וחלקלקות לשונם להתראיתו עצמם תחילה כאוהבים ומזה מצאה ידם אח"כ למשול עלינו וגם חז"ל אמרו ל"ו שנין קמו בהמנותייהו כו' והי' זה יען כי שרם הוא השטן הוא היצה"ר הוא מקור השקר והערמה כי כל עיקר כחו ופעולתו בפיתוי בני אדם הוא ע"י ערמה וחלקלקות ע"ד מה שאמר הכתוב כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא ויען כי הנחש הי' מרכבה לו בראשית הבריאה כמאמר חז"ל בא ס"מ ורכב על הנחש לזאת נאמר על הנחש שהי' ערום מכל חית השדה ולזאת זרעו של אדום בהיותם מרכבה לו כל עקרי התנהגותם ופרי הצלחתם הוא מפאת ערמותם ולזאת נאמר בחזיון מפלתם ע"י נו"נ כי יאבדו חכמתן זאת וע"ד צחות יש להמליץ דבר הכתוב אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם להיות כי מטיב ומשפט המתנהגים בערמה להמציא עצות חדשות לבקרים בכל עת הצורך כי אותן שכבר נודעו ענינן לא יועילו שוב שנית אחר שכבר נתפרסם ערמותן וידעו להזהר מהן ולזה אמר אבדה עצה מבנים על העצות החדשות המצטרכות לפי הזמן ונסרחה חכמתן על הישינות והכוונה שכבר נתיישן הדבר ונתפרסם שקרן ופחזותן עד כי לא יוצלח עוד למלאכה. ולזאת כינה אותם בשם סירחון כמשפט כל הדברים שנתיישנו שמקבלין הסירחון. והוא שש נכון דרך צחות:

המורם מזה היות התגברות המלכים אלה על אלה המתגברים מפאת סדרי הטבע אינו רק בכח המנגד להם המשדד בכחו את כל פרטי כוחות וסיבות העוזרות להמנוצח. אמנם כ"ז הוא בהיות ההתגברות והניצוח רק לפי המחוייב מפאת המערכה וסדרי הטבע כי אז חוייב היות המשפט כן כאמור אילם בהיות התגברות המנצח עפ"י תוקף ההנהגה ההשגחיית ממעל לסדרי הטבע וכפי אשר ביארנו ענינה בדרוש [מי זה מלך הכבוד] וכאשר תוקף ההנהגה הלזאת הייתה מתנהגת בקרב העם הקדוש הישראלי כי אז. לא יהי' הצורך להתגבר בכח המנגד דווקא אפם כי באותן פרטי הכוחות והסיבות העוזרות להמנוצח גם אלה יתהפכו ויהיו בעוכריו עד כי מהן יהי' סיבת השפלותו והי' זה יען כי ד' ידו בכל משלה ולזאת לא יצטרך להכניע בהרמת המזל המנגד רק כי בסיבות הצלחותיו עצמן ילכד ואותן הכוחות והסיבות עצמן אשר עד כה היו במרומי קרן הצלחתו הן המה יהי' במורדי אור להשפיל כבוד גאונו ולהכניע רום שאונו עד עפר יגיענה וזהו דבר הכתוב נודע ד' משפט עשה בפועל כפיו נוקש רשע הגיון סלה ירצה כי מתי יתודע שהמשפט הנעשה הוא בא מהשגחת ד' ולא מפאת שום שר ומזל הוא כאשר בפועל כפיו נוקש רשע הרצון כאשר הוא נלכד בפרטי סיבת הצלחותיו ולא בכחות הנגדיים לו כי אז נודע כי יד ד' עשתה זאת כי המזל לא יוכל על ככה כפי המבואר ולכוונה זו עצמה אמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ד' מכל אלהים כי בדבר אשר זדו עליהם. והיא להיות כי כבר קדמו אמרינו כי הכחות הפרטיים המדריכי' עוז למצרים המה מי היאור ולזה הטביע בו ילדי ישראל כאמור כל הבן הילוד היאורה השליכוהו ולזאת אם הי' התגברות משרע"ה עליו בכח איזה שר ומזל הי' מההכרח שיתגבר עליו בכח הנגדיי לו יהוא האש אשר היא המנגד וההפכו אל המים אולם כאשר גבר ידו עליו להטביעו יכל חילי בים סוף מאלה נודעה כי יד ה' עשתה זאת אשר הוא מושל כלליי בכל פרטי צבאי כחות המזלות למיניהם כי זולתו והיא בעל כח פרטי ככל אלקי העמים לא הי' יכול ע"ז בשום אופן וזהו אומרו עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים. הרצון שהוא מושל כלליי והאות ע"י כי בדבר אשר זדו. והוא מבואר. וירמי' הנביא בתפילתו אמר (ירמי' ל"ב) גדול העצה ירב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. ירצה להיות כי תואר עלילה היא כינוי אל הסיבות הארציים והפעולות התחתונות אשר על ידן יוגמרו סופי הפעולות עד תכליתן כאשר הוא מבואר בדברי אדונינו המלך דוד אשר דבר ברוח קדשו באמרו (תהלים ק"ג) יודיע דרכיו למשה לבני ישראל עלילותיו וכוונתי בזה מבוארת כי משה רע"ה לעוצם מעלת השגתו אשר לא זכה אליו שום אחד מהנביאים זולתו בהיות כי נגלו לו חדרי עליות העליונים וסתרי המרכבה ככתוב בכל ביתי נאמן הוא. הנה השיג את כל הפעולות הנפעלים לעם הקדוש הישראלי ממקום מוצאו וראה בעיון השגתו איככה המה נובעים ונגרים ממקור הסיבה ראשונה מעצמותו יתעלה המושל על כל ולא הי' צריך למופת אחר זולתו. וזהו כוונת הכתוב יודיע דרכיו למשה הרצון כי הודיעו סדרי ואופני ההנהגה ההשגחיית מקור נביעתה ודרך הליכתה וכי היא למעלה מסדרי הטבע בביטול ושידוד כל הכוחות הטבעיים אשר זה הוא אמיתות דרכיו של הקב"ה בלי ספק ובמדרש הובא בילקוט במקומו יודיע דרכיו למשה כמד"א הודיעני נא את דרכיך. אמר לו הקב"ה חייך שאני מודיעך שנאמר יודיע דרכיו למשה. והוא מבואר לפי הנחתינו כי עצמת בקשתו היתה ע"ז להשים הדברים במקורם. אולם בני ישראל אשר קצרה יד השגתם וכח שכלם להבין אל פעולות ה' ולהשיג מקור נביעתם. הנה יצטרכו להתבונן בפרטי הפעולות התחתונות והסיבות הארציית המכונים בשם עילה אשר בהמה נגמרו סופי הפעולות עד תכליתן ומאלה יתוודע להם כי מאת ה' היתה זאת בהיות אותן פרטי הסיבות המביאות אותן. אל ההצלחה וההתגברות על אויביהן הן המה עצמם אשר גבר בהן האויב ועשה חיל עד כה. ומאלה ישכילו לדעת כי זה לא יתכן באמצעיית פעולות הנפעלים ע"י מערכת צבא השמים. אשר המה בעלי כוחות חלקיים. איש כברכתו. זולתי הבורא ית' אשר ידו בכל משלה. כאמור וזהו אמרו לבני ישראל עלילותיו והוא אשר אמר ירמי' הנביא בתפילתו באמרו גדול העצה ורב העליליה כו' כי אמרו גדול העצה הוא כינוי על שפעת הדברים ממקורם ע"י אור התור הנקראת עצה ככתוב לי עצה ותושי'. ואמרו ורב העליליה הוא כינוי אל הסיבות התחתונות הגומרין פעולתן סוף מעשה במחשבה תחילה. אמנם אמרו ורב העליליה גם זה מבואר להיות כי ההנהגה הנפעלת באמצעיית מזרות השמים לא יתכנו היות רובי הפעולות יען כי כוחו של זה לא ככחו של זה וכל אחד ואחד מהם לא יוכל להתגבר רק בפרטי העילות והכוחות המתייחסים לו ומיוחדים להוראות מזלו ולזאת לא יתוארו בשום פנים בתואר רב העליליה יען כי המה נעדרו העילות המיוחדין לזולתן אשר בלי ספק כי רבים הם על העילית המיוחדים להם כערך ריבוי כוחות כל צבא השמים למיניהם עליהם אולם הנהגתו ית' המיוחדת הנפעלת מבלעדי אמצעיית שום כוכב ומזל הוא אשר יתואר בשם רב העליליה. יען כי כל יוכל להוציא פרי מחשבתו אל הפועל ע"י כל מיני כוחות ופעולות שבעולם אין נעדר ממנו דבר אשר לא יוכל לפעול על ידו מלהוציא פרי מחשבתו ואף באותן כוחות אשר שגבו עוז להיות במרומו קרן הצלחת המנוצח. בהמה יתגבר עליו להוריד לארץ כבודו. ולזה יתואר בתואר רב העליליה ולזה סיים דברו והוא אומרו אשר עיניך פקוחות [כי תואר עין הוא כינוי להשגחה כמבואר אצלי בכמה דרושים הקודמים] על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו. והכוונה כי יוכל להתגבר על כל איש ואיש בפרטי כוחותיו ולגמלו כפעולתו אשר לא יוכל ע"ז שום שר וכוכב ומזל כאמור. ואמרו לתת לאיש כדרכיו. וכפרי מעלליו גם זה מבואר כי דרכיו הוא כינוי אל ראשית הרעיון במחשבה תחילה וכפרי מעלליו הוא כינוי אל הפעולות והסובות האמצעיית אשר בהן יוציא פרי מחשבתו אל הפועל והוא מכוון ומתאים מול ראש דבריו באמרו גדול העצה ורב העליליה האחד לקראת האחד:

וזהו דבר הכתוב [דברים ל"ב] כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה לו חכמו ישכילו זאת יבינו לאחריתם איכה ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה. אם לא כי צורם מכרם וד' הסגירם ירצה כי גוי אובד עצות המה מלהבין הדברים ממקור נביעתן מאין נגרים ונובעים המכונה בשם עצה כאשר הקדמנו ואמר אובד לשון הוה יען כי אין זה מגדרם להשיג השגה נפלאה כזאת ולכך הנה הנם בהוה תמיד אובדים עצה ואמר עוד ואין בהם תבונה. הרצון כי גם לזה אין להם תבונה להתבונן מתוך המעשים הנפעלים אשר הוא דבר נקל בערך ההשגה הראשונה. עד אשר אם היו נותנים לב לזה. הי' בכוחם להבין ולהשכיל ועם כ"ז השמן לבם מלהבין וע"ז אמרו לו חכמו ישכילו זאת עכ"פ והכוונה על התבוננות מתוך הפעולה והעילה אשר היא אחריתיית להשגה הראשונה המכונה בשם עצה וזהו אומרו יבינו לאחריתם וסיים אמריו איכה ירדוף אחד אלף וכו' והוא מבואר ואל זה כיוונו חז"ל במדרש אסתר אמרו לאלקים מה נורא מעשיך. מה דחילון אינון מנגנות דילך הנהרגים הורגין את הורגיהן הנצלבים צולבין את צולביהן המשקיעים בים שוקעין את משקיעיהם הוי ברוב עוזך יכחשו לך אויביך את מוצא שמדות טובות של הקב"ה בשפע בפירוי וריבוי הטוב בריבוי החסד בריבוי הרחמים בריבוי הצדקה בריבוי כו'. ועוד הביא שם כמה דברים שהן בריבוי וכולהו ילפי לה מקראי ירצה היות כי ההתגברות הבאה מפאת המזל בכח הנגדיי לא יתואר בתואר נורא. יען כי הטבע מחייבת כן. ומצורף לזה כי עכ"פ לא יירא ולא יפחד מלהתאמץ בתחבולותיו ולהתחזק בכל פרטי כוחותיו בכל עוצם היכולת למען התגבר על שכנגדו אחרי בטחונו כי פרטי התאמצתו והתחזקו בסיבות העוזרות לו לא יהי' לו למוקש. ואם לא יועילו עכ"פ לא יזיקו. אולם ההתגברות הבאה מפאת ההנהגה ההשגחיית אשר היא באותן הסיבות עצמות העוזרות לו כי יהפכו להיות לו למוקש לזאת היא מתוארת בתואר נורא משתי הפנים. הא' מפאת היותה ממעל להקש השכליי אשר הוא מבהיל לבות בני אדם. והב'. יען כי הוא מתיירא מלהשתדל בתעצומות עיזוז כוחותיו פן יהיו לו במוקשי נפשו ולזה סיים ואמר הנהרגין הורגין את הורגיהן והנצלבים כו'. והנשקעים כו' להורות על העילות והסיבות הגומרות ומוציאות המעשה אל תכליתו. כי המה יתהפכו על המנוצח מקצה אל קצה. וזהו כוונת המדרש באמרו מה דחילין מנגנות דילך. והוא מבואר. אילם העמיס דרשתו על מקרא זה יען כי בו נאמר אמרו לאלקים אשר הכוונה על עצם ההנהגה אשר היא לוטה ומעוטפת בשמלת הטבע כי לא תוכר היותה באה בהשגחה מאתו ית' אם לא יתבונן בפרטי העילות והמעשים המתהפכים על המנוצח כאשר הקדמנו ולזה הוסיף עוד בעל המדרש להסמיך לזה ענין הריבויים באמרי הצדקה בריבוי כו'. והכוונה כי כן כאשר הוא רב העליליה אשר העמים זה במאמר מה נורא מעשיך. ככה לעומת זה גם הטוב המושפע מאתו הכל בריבוי כי מכל הכחות הפרטיים למיניהן יוכל להשפיע שפע ברכות. ולזה הוא מתואר בכולם בתואר ורב. ורב חסד. ורב צדקות והרבה עמי פדות וכן בכולם:

(הגה"ה והמדרש הזה איתא גם בשמות רבה (פרשה כ'). אמנם יש קצת הבדל בלשון ביניהם כי שם נאמר בלשון הזה אמרו לפעלא טבא יישר כוחך הנהרגין כו' אולם כוונה אחת ודברים אחדים להם רק כי הך תנא דמדרש חזית העמים עיקר דרשתו לבאר מאמר מה נורא מעשיך. לזה אומר מה דחילין אינון מנגנות דילך וכאשר ביארנו בפנים והך תנא דשמות רבה העמיס עיקר דרשתו לבאר מאמר אמרו לאלקים ולז"א אמרו לפעלא טבא יישר כוחך ועומק כוונתם בזה יען כי מהידוע כי הפעולו' האלוקיי' הבאות בהשגחה לא יומשכו הווייתן להיותם מתנהגי' כן בתמידות בלי הפסק כי אם באמצעיי' ההילול והשבח אשר יתנו תודות לד' על זה כי בזה מוסיפין כח בגבורה של מעלה ע"ד מה שאמר הכתוב באלקים נעשה חיל ופרטי הדברים מבוארים. אצלי באריכות בדרוש [לז' של פסח] קחנו משם אולם הפעולות הנפעלים ע"י המזל לבדו לא יתייחס אליו ההילול להוסיף כוחו אחרי כי אין בידו טובו ואין ביכולתו להוסיף או לגרוע רק כפי החוק הקצוב לו ממעל ולא ישנה את תפקידו כענין אמרינו בברכת הלבנה חק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם כו' ולז"א בעל המדרש. כי מליצת אמרו לאלקים אשר הכוונה בו על ההילול זה יורה על הפעולות ההשגחייו' הצריכין אל ההילול להוסיף כח בגבורה של מעלה וזהו אומרו אמרו לפעלא טבא יישר כחך והוא מבואר ועל כי הוקשה לו על תואר אלקים כי מורה על הטבע וא"כ אין שייך בזה ההילול לזה סיים ואמר כי אין הכוונה בכאן על פעולת הטבע לבדה רק על ההשגחה המעוטפת בשמלת הטבע והאות ע"ז ממה שהנהרגין כו' ויצא לו כן ממליצת מה נורא מעשיך וכאידך תנא ומא"ח ומא"ח ולא פליגי ודוק):

והנה ענין נס פורים מהמבואר כי הי' מהניסים המעוטפים בשמלת הטבע ולא יראו בדיו החוצה בפועל נגלה עד כי המתפקרי' בהשגחה יוכלו להתעקש ולומר שבא הכל במקרה ולסיבה זאת באמת לא נזכר שם ה' במגילה זו בפירוש רק בר"ת וס"ת כאשר האריך בזה בספר יוסף לקח. אולם בטוב ההתבוננות בהצטרף פרטי הסיבות אחת לאחת וכל פרטי סיפורי המגלה מראשה לסופה נראה בעליל כי בא הכל בהשגחה וזה אמנם אם מפאת התחכמותו וערמותו של המן שנתהפכו להיות לו למוקש עד כי המה היו בעוכריו וסיבת מפלתו ואם מפאת פרטי הסיבות האמצעיים העוזרות אותו אל ההצלחה עד כי נתקיים בו נבואת ירמי' הנביא שאמר לתת לאיש כדרכיו. וכפרי מעלליו וכפי אשר ביארנו בכוונתו כי הוא מורה על ראשית המחשבה ועל סוף המעשה אשר בשתיהן ילכד ויפול הנופל בהשגחת ד' מה שאינו כן בנופל עפ"י המערכה והנה מפלתו של אותו רשע בהלכדו בשתי אלה יורה הוראה מוחלטת כי יד ד' הייתה בו להומו ומאתו היתה נסיבה כי הן אמנם כי גם החכם יבוא עתו אשר חכמתו לא עמדה לו להציל נפשו מני שחת. אולם לא יתכן היות כן רק מפאת כי יעשה מעשהו שלא בדעת והשכל ויסכל בדבר מהדברים ועי"ז ילכד ברשת רגלו כאשר קדמו אמרינו בענין חכמי פרעה ואדום ודומיהן והוא ע"ד מה שאמר הכתוב מפר עצת חכמים ודעתם יסכל. אמנם אם יעשה את כל מעשיו בהשכל ודעת ובמועצות נמרצות. ובכל זאת כל עוד אשר ישגיב בכח חכמתו והשכלתו לעשות מעשיהו יהיו המה בעצמם לו לפח ולמוקש וכל ההשתדלות והחריצות אשר ישתדל לבצע את מעשיו הן המה יהיו בעוכריו להפר מחשבתו. ולסכל עצתו לא יתכן היות כן כי אם יד ד' היתה בו להפילו בשחת אשר כרה. ורשתו אשר טמן תלכדו כדבר הכתוב לוכד חכמים בערמם והוא מבואר:

וכבר האריך בזה הרב בעל מעשי ד' ויסד ע"ז ספרו יוסף לקח שכל פרי התחכמות המן אשר חשב על היהודים עם כי הוא עשה פעולותיו בהשכל ידעת ובכל זאת המה עצמם היו עצמת הסיבה למפלתו אשר מבלעדו לא היו נלכד בשחיתותם ובעקבותיו נלך. היות מהידוע ענין התחכמותו של המן בדבר העץ אשר הכין לו כאשר הפליגו חז"ל במדרש בחכמת זרש אשתו אשר יעצתו על ככה באמרם שהיו לו שלוש מאות וששים וחמשה בעלי עצה כמנין ימות החמה ובכולם לא היו יודעים לתת עצה כזרש אשתו אמרה לו אשתו אדם זה שאתה שואל עליו אם מזרע היהודים הוא לא תוכל לו אם לא תבוא עליו בחכמה במה שלא ניסה בו אחד מבעלי אומתן שאם תפילו לתוך כבשן האש כבר הוצל חנניא וחביריו ואם לגוב אריות כבר עלה דניאל מתוכו ואם תאסריהו בבית האסורים כבר יצא יוסף מתוכו ואם במולי תסיק תחתיו כבר התחנן מנשה ונעתר לו הקב"ה ונפיק מיני' ואם במדברא תגלוני' כבר פרו ורבו אבותיו במדבר וכמה נסיונות נתנסו ובכולן עמדו ינצלו ואם עיניו תעור הרי שמשון דקטל כמה נפשתא מפלישתאי כד עויר אלא צליב אותו על צליבא דלא אשכחינן חד מן עמי' דאשתזיב מני' מיד וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ ע"כ והכוונה להם בזה כי המה חשבו למשפט וידברו על אלקי ישראל כעל אלהי עמי הארצות כי איננו מושל כלליי רק כי כוחו ג"כ בפרטים מהכוחות ולזאת יעצתו זרש אשתו והודעתו במה כוחו גדול למען לא יכשל בהם רק שיתפוס לו איזה פרט מהכוחות אשר לא נמצא בו וחשבה לו כל מיני הכוחות אשר בהם הצליחו עד הנה עד אשר עלתה הסכמתן בענין העץ ובלי ספק כי כן חשבו באיצטגנינותם שפלת כח מרדכי בזה ככה לעומת זה חשבו למשפט גם בהיפוך שכחו של המן גדול בזה הפרט המיוחד להתגבר בו על אויביו והוא מתייחס אליו לפי ערך מערכתו ועוד הי' מההתחכמות בזה לעשותו גבוה חמשים אמה וגם זה משתי פנים אם מפאת הטעם שכתבו המפרשים הקדמונים שראה באיצטגנוניתו איזה התרוממות מעותד למרדכי ויען כי חשב כי התרוממות מרדכי הוא מפאת המזל ומטיב משפט הוראות המזל לבטל כוחו בתת לו מקום להוראתו במקצת ואף בהיפך מכוונתו כענין אמרם ז"ל האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא אמר רבא או טבחא או אומנא או מוהלא וכן כוכב רעה נתהפך להם לדם מילה [וכבר נתבאר אצלי הדברים באורך בדרוש החלומו'] לזאת התחכם אותו רשע להמיתו באופן מהתרוממו' והוא בהתלותו על עץ גבוה חמישים אמה אשר בזה ירום ראשו על כל (כאשר גם בהפכו אמרו חז"ל האי מאן דחזי בחילמא דתלוהו בזקיפא גמירי דלהוי ריש מתיבתא] ובזה נתן מקום להוראת המזל במקצת באופן שלא ינגד לכוונתו ובזה יובנו דברי חז"ל באמרם בשעה שרכב מרדכי על הסוס אמר להך קרא ארוממך ד' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי והכוונה שנתן תודות לד' אשר הרימו למעלה ולא ככוונת אותו רשע שחשב לרוממני באופן גרוע מאוד עד כי הי' שמח בהתרוממי והוא מבואר. ועוד הי' מהתחכמות בזה בגבהותו של עץ למען יוכל לראות בנקמתו ממנו ובהיותו תלוי על העץ בשבתו עם המלך בסעודה ובזה ישמח לבו. ובילקוט ואחר כך אתה נכנס עם המלך לסעודה ואכול ושתה וערב לך וראה שונאך צלוב כנגדיך ולבך שמח ע"כ והן הן הדברים הנאמרים. וגם היתה מהתחכמות להכין העץ מקודם יען כי ידע כי המלך הוא הפכפך ואינו עומד בדעתו לזאת הכין כל הכנות המצטרכות בכדי למהר ולהחיש מעשיהו ולהחליט הדבר ממנו. והנה אחרי רובי התחכמות הנה נראה בעליל כי המה עצמן היו סיבת מפלתו. א הוא בשום לב אל מה שנכתב במגילה ענין מיתתן של בגתן ותרש שהי' ע"י תלי' לאיזה צורך נכתב כן במה הומתו אחרי הכלל המונח בידינו כי כל פרטי סיפורי המגילה כולם היו לצורך הנס ב עוד זאת יש להשים לב בדברי חרבונה. באמרו למרדכי אשר דבר טוב על המלך. לאיזה צורך הזכיר כאן פעולת מרדכי לטוב הלא דבר ידוע ומפורסם הי' בזה היום בתת יקר וגדולה למרדכי ע"ז. ג עוד זאת יש להתבונן ענין אמרו גם הנה העץ אשר עשה המן. כי מלת הנה לפי הנדמה אין לה שחר. ד גם אמרו העץ בהי"א הידיעה אינו מובן כי מאין נודע זה למלך בטרם ישמע. ה גם מילת אשר אינו מובן על מה זה תבוא פה מליצת אשר. ויותר הי' צודק אומרו גם עשה המן למרדכי עץ לתלותו מאחר שזהו הוא תחילת הודעתו. אולם אמיתת כוונתו בזה הוא עפ"י מה שכתב הב"ח בתשובותיו דעיקר תלי' הנאמרת בכתוב הוא שכופת שתי ידיו זו ע"ג זו ותולה אותו בידיו ומקרא מלא דיבר הכתוב שרים בידם נתלו וגם בימי חכמי התלמיד הי' נוהג כן כדאמרינן [בסנהדרין מ"ו] אילו נאמר ותלית והימת הייתי אומר כדרך שהמלכות עושה כו' עיי"ש. ועפי"ז רצה להתיר עגונה אחת שהעידו על עלה שניצלב אף שלא ראו מיתתו ואף דמשנה שלימה שנינו [ביבמות. ק"ך.] אין מעידין עליו כו'. ואפילו הוא צלוב הרי להדיא דאין מעידין על הצליבה לחוד אם לא שראו שמת מ"מ זה דוקא בצליבה שהיתה נוהגת בימיהם שהוא בידים שהמיתה שוהא לבוא ע"י צליבה זו. אבל בצליבה הנוהגת כהיום שהיא בצואר המיתה היא תיכף לצליבה. ולכך מעידין גם על הצליבה לחוד משום דודאי הוא דמת מיד עיי"ש שהאריך בזה. והגם כי גדולי האחרונים השיגו עליו בזה כמבואר בב"ש סי' י"ז ס"ק צ"ג. ובחמ"ח ס"ק נ"ח עיי"ש בדבריהם. מ"מ הנה עיקר השגתם אינו אלא בעיקר הדין. אבל במה שכתב שהתלי' הנאמרת בכתוב ושכן הי' נוהג גם בימי חכמי הש"ס הי' בידים בזה לא השיגו עליו כי בזה דבריו ברור מללו כמו שהוכיח בראיות ברורות. מהכתוב דשרים בידם נתלו ומסוגיין דסנהדרין רק שהמה כתבו דגם בצליבה בצוואר הנוהגת כהיום נמי איכא למיחש שמא נפסק החבל או מטרונא עברה עליו ופדה אותו כמו שהביאו מהירושלמי אבל זהו דבר ברור שהתלי' הנאמרת בכתוב וכו' הוא בידים. ומה מאוד יבוא אל נכון בזה משפטי התליות הנאמרים במגילה זו שהי' מדה כנגד מדה כדת כי גם בדת ומשפט המלכים הוא ג"כ לשפוט מדה כנגד מדה יען כי היא הקש שכליי ולזה נידונו בגתן ותרש במשפט התלי'. יען כי חטאם הי' במה שבקשו לשלוח יד במלך. ולזה נתלו בידם תליית יד עבור שליחות יד והכתוב מבאר זה ויבקשו לשלוח יד כו'. ויתלו שניהם על העץ וגם בהמן נאמר כן ואותו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודים לאבדם והוא מבואר ונפלא וגם משפט התלי' האמורה בתורה והומת ותלית אותו על עץ. ג"כ קיי"ל כחכמים דפליגי עלה דר' אליעזר (בסנהדרין מ"ה ע"ב) ס"ל דלא כל הנסקלין נתלין רק מגדף ועובד לעכו"ם בלבד ויליף לה ממקלל מה מקלל שכפר בעיקר אף כל שכפר בעיקר עיי"ש וכן פסק הרמב"ם בפ' ט"ו מה' סנהדרין עיי"ש והיינו ג"כ מטעמא דכתיבנא כי הכופר בעיקר הנה הוא נקרא על צד המליצה. כמרים יד במלכו של עולם כביכול כאשר מצאנו דוגמתו בכתוב (מ"א פ' י"א) וירבעם בן נבט אפרתי כו' וירם יד במלך וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה בנה את המילוא סגר את פרץ עיר דוד אביו הנה במה שהעיז נגדו להוכיחו על פניו. נחשב כמרים יד במלך ק"ו בן בנו של ק"ו. שהמגדף ועובד עכו"ם יקרא בשם מרים יד כביכול. ולכך משפטן להתלות בידן משא"כ בעובר על אחת מהמצות כיון שאינו כופר בעיקר. לא יקרא בשם מרים יד. ואין ממשפטם להיותם נתלים. וזאת היתה אמיתת כוונת חרבונה. לירות בלבו חיצו לשונו לאמור למלך ראה נא גם ראה כי הנה העץ אשר עשה למרדכי מורה בבירור כי כל עצמת שנאת המן למרדכי הוא על אשר דבר טוב על המלך ונמשך מזה התלותם של בגתן ותרש על העץ ועל אלה נטר שנאה למרדכי עד כי חשבו לגמלו כפעולתו לתלותו על העץ אשר הכין לו מדה כנגד מדה. כאשר עשה כן יעשה לו. כי בזולת זה לא הי' הדין נותן להתלותו כי גם לו יהי כדבריו שמרדכי עבר על מצות המלך במה שמנע עצמו מלהשתחוות לו. עכ"ז אין לחטא ההוא משפט תלי' כי מה שליחות או הרמת יד במלך יש בזה במה שעבר על מצוה פרטיות ממצות המלך שלא בפניו וגם אם נאמר שיש לו משפט מות בעברו על מצות המלך מ"מ אינו רק בגדר שאר חייבי מיתות. אבל לא בערך מרים יד במלך כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. אולם בעשותו העץ בעמל רב. כמבואר במדרש שהוצרך לקעקע קורה מפלטין שלו ולהרוס ביתו זה לאות כי בעטותו קנאה ולבושו נקם על דבר בגתן ותרש אנשי עצתו עשה את הדבר הזה. כי בזולת זה לא הי' המשפט מחייב כן. וגם כי למה לו כל העמל הזה. התמו הסיבות הממיתות במשפטי המלך מבלעדי העץ. וזאת היתה מעומק כוונת חרבונה בהטעימו למלך את זאת כי אמנם כי עיקר עשיית העץ כבר הי' נודע למלך מפי המן בעצמו כמבואר בילקוט אחשורוש אלף נ"ח. וז"ל אמר לו המן בבקשה ממך אל תעשה אותי שחוק בכל המדינות האיש הזה אשר אתה רוצה לכבדו שונאי הוא שירדתי עמו בפרוזבטים ואיני ראוי לכבדו והצלוב התקנתי ובאתי ונכנסתי לשאול אותו ממך ואתה מבקש לגדלו עלי אמר לי' וכו'. עכ"ל הילקוט הרי כתוב ומבואר בדבריהם שמעצמו אמר המן כן למלך שהתקין לו צליבה ובא לבקשו מאת המלך שירשוהו לתלותו ולא הי' נחשב זה בעיניו לאשם כלל יען כי לא ידע מזה שדיבר טוב על המלך או כי שכח כאשר גם המלך עצמו שכח זה. וגם המלך לא חשב לו זה לשום עון וחטאת מהטעם הנזכר ולזאת הבהילוהו לבוא עמו אל המשתה שנית גם אחרי ידעו מזה. אולם עיקר כוונת חרבונה הי' להטעים למלך כי לא מפאת אשר לא ידע המן מאשר דיבר טוב על המלך התקין לו העץ. אפס כי עצמת הסיבה אשר הניעתו לעשות העץ היא מפאת אשר הרע לו במה שדיבר טוב על המלך. ונמשך מזה התלותן של בגתן ותרש. ולזאת חשב למשפט לגמלו כפעולתו. וזה מדוקדק מאוד בדבריו באמרו גם הנה העץ (בה"א הידיעה) יען כי עיקר עשיית העץ כבר הי' נודע למלך כאמור. רק כי בא להסביר כי הנה העץ אשר עשה המן. זה יורה כי הוא על אשר דיבר טוב על המלך. וזהו אומרו למרדכי אשר דיבר טוב על המלך והוא מבואר ונכון מאד בכוונת הכתובים והותר הספק למה נכתב ענין התלותם של בגתן ותרש במגילה כי בזה מצא מקום חרבונה לירות בלבו חיצי לשונו ובמדרש ר' פנחס הוה משתעי אילין עובדיא. ארי עשה סעודה לבהמה ולחי' וסיכך על גבן עורות של אריות וזאבים וחיות רעות מן דאכלין ושתין אמרין הלואי מן יימר קומינן זמורה תליין עיניהון בהדא תעלא אמר לון עניין לי' אתון מה דאנא אמר לכון אמרין הן אמר לון מאן דאחמי לן בעילאי הוא יחמו לן בארעאי. כך מי שהראני במפלתן של בגתן ותרש וצליבתן. הוא יראה לו במפלתן של המן. ומי שפרע מן הראשונים הוא יפרע לנו מן האחרונים. מה כתיב למעלה מן הענין ויתלו שניהם על עץ אף סופו של אותו האיש ליצלב ע"כ. כיוונו בדבריהם למה שכתבנו. ולהיות כי מטבע בני האדם להתפעל יותר מהדברים הנראים בעין מאת הדבר אשר למשמע אוזן ישמעם. ולזה נאמר במשה ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל כו'. והמן בהגביהו את העץ לתכלית כוונתו הרעה. עד כי הי' נראית מבית המלך. לזה הראה חרבונה למלך את העץ באצבע כאשר יורה ע"ז מליצת הנ"ה עומ"ד למען יתפעל המלך ממראה עינו אשר יראה בכדי להעלות חימה ולנקום נקם. ויען כי מלך הפכפך הי' אמנם כאשר מכבר הי' מוכן די כל ההכנות המצטרכים אשר הכין המן לעצמו. לזאת בעלות חמת המלך עליו נגמרה פעולתו מבלי מונע ומעכב ונתלה על העץ כן יאבדו כל אויביך ה'. הנה עינינו רואות איך כי נלכד ברשתו אשר טמן. אם מפאת פרי מחשבותיו ועוצם התחכמותו. ואם מפאת הסיבות האמצעיים המוצאים פרי המחשבה מן הכח אל הפועל ככתוב לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו כי התלותו על העץ יכלול שתיהן כאמור:

ומהתחכמותיו של אותו רשע עוד הי' בדבר הפתשגן והיא כי כבר כתב הרב בס' יוסף לקח. כי המכתבים שהי' מבואר בהם להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים. לא הי' רק אל השרים האחשדרפנים והפחות אשר בכל מדינה ומדינה. אולם פתשגן כתב הגלוי לכל העמים לא הי' רק שיהיו עתידים ליום הזה. ולא ידעו שורש הענין על מה ולמה. ופשוטי המקראות מורים ע"ז מאוד. וגם לחז"ל מצינו כן באמרם (מגילה י"א א') רבא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא ברבות צדיקים ישמח העם ובמשול רשע יאנח עם ברבות צדיקים ישמח העם זה מרדכי ואסתר. דכתיב ליהודים היתה אורה. ובמשול רשע יאנח עם זה המן דכתיב והעיר שושן נבוכה ועי' במהרש"א בח"א. מ"ש בביאורו והוא מסכים להנחה זו. ועוד נמצא להם לחז"ל כן במדרש א"ר לוי אומית העולם נבואותן סתומות ואינם יודעים אם להרוג אם ליהרג משל לאדם שהי' מהלך בדרך מן דוחקא דאורחא אסתבע קרסולי'. אמר הלואי הוה לי חד חמר עבר עלוי חד רומי וילדת חמרתי' חד עילאי. אמר לו סב ארכיב הדין עילאי אמר הא צלותי אישתמע ברם אנא לא שאלית כהוגן. אם מרכב אם לארכיבה כך נבואתן של או"ה להיות עתידים ליום הזה ואינם יודעים אם ליהרג ואם להרוג אבל ישראל נבואתן מפורשת להיות היהודים עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם ע"כ. הנה מהמבואר בדבריהם כי דברי הפתשגן היו סתומים. עלומי הביאור אין חזיונם נפרץ. אם להרוג או ליהרג. וכאשר באמת נתהפך הדבר אח"כ לרוע להם:

אמנם עומק כוונתו לרעה בזה היתה. יען כי כבר קדמו אמרינו שגזירתו לא היתה החלטיית להרוג ולאבד. רק היתה בתנאי אם יסכימו להעביר מהם רושמי האותות אשר בינם לבין קונם בביטולי המצות הנזכרות. עד כי לא יקראו בשם יהודי ישאר חלקם בחיים כי בזולת זה לא הי' המלך מתרצה על ככה לאבד אומה שלימה הנתונים תחת ממשלתו ולזאת הי' דבריו לפני המלך להעבירם על דתם בביטול רושמי האותות הנזכרים. בהטעותו למלך כי דתיהם הוא ענין רע ומזיק לכלליית הנהגת המלוכה והוא יען כי דתיהם שונות מכל עם. לזאת ואת דתי המלך אינם עושים ומפקין לכולא שתא בשיהי ופיהי ואם היו לעם בפני עצמם ואף כי זר מעשיהם להפר חוקי המלך וכדי בזיון וקצף עכ"ז לא הי' רעתם יוצא לזולתם עכ"פ רק בהפסד התועלת הנמשך מהם לבדם אמנם בהיותם מפוזרים ומפורדים בין העמים בכל מדינות המלך הנה יצא דבריהם על כל העמים להפר חוקי המלך באמרם לא נופלים אנחנו מהם כמינו כמוהם כי כל אחד רצונו להקל מעליו עול שעבוד מלכיות בכל צד האפשרי ונמצא כי רעתם רבה ונוגע לכלליית הנהגת המלוכה. ולזאת הסכים המלך על ככה בהפרת דתן ואם יתחזקו על אמונתם אז יהי' משפטן חרוץ להרוג ולאבד. אולם לבבו לא כן יחשב רק להשחית ולכלה את הכל לבלתי השאיר להם שם ושארית על פני כל הארץ ולשנות דברי המלך ג"כ אי אפשר לזאת הערים התחכם עליהן לכתוב גזירת המלך האמיתיית כפי אשר יצאה מפי המלך בסוד אל האחשדרפנים והפחות ובמכתבים לא שינה כלום. למען לא יאחז ויתבדה כאשר קדמו אמרינו כי באמרו להשמיד את כל היהודים רמז ע"ז כי רק על אותן אשר יתחזקו להקרא בשם יהודי יצאה הגזירה אפס כי כל עיקר פרי התחכמותו וערמתו בזה הי' בהסתירו הענין בפתשגן הגלוי והיתה כוונתו בזה לרוע משתי פנים אם מפאת כי הי' ירא מהם פן יתנו לבם לשוב אל ד' בתפילה ותשובה כי אז ישוב חרון אף ד' מהם ולא יוכל להם. ואם מפאת כי אפשר כי ימצאו מהם מהפוסחים על שתי הסעיפים החלושים באמונתם אשר בהאריך זמן הגזירה קרוב למשך שנה אולי במשך זמן יכנסו הדברים האלה בלבם ויבחרו חיים ממות ויתרצו להפר דתם למען חיותם וגם בזה לא הי' חפץ אמנם בהסתירו הענין מהם הנה נמלט משתי אלה החששות יען כי לא יתנו לבם לשוב אל ד' לבעבור כי לא ידעו תוכן הגזירה את אשר נגזר עליהם ומצורף לזה כי אחרי כי יבוא להם הענין בפתע פתאום ליום המוגבל בלי ספק הי' לו כי אף הפחותים והקלים שבעם יתחזקו עמוד על אמונתם אחרי כי לא יהי' להם שום עת וזמן להתיישב בדעתם ולשקול הדברים בפלס מאוזני שכלם ובהשקפה ראשונה וודאי כי כולם יעמדו על אמונתם ותושלם לו כוונתו בהם לבלתי השאיר להם שום שם ושארית בארץ ובזה לבד שינה מכוונת המלך כי לפי כוונת המלך בלי ספק כי הי' מהנכון להודיעם ולפרסם הדבר בפומבי בכדי לירא' ולהבהילם למען לאט לאט יכנסו הדברים באזניהם אחרי כי אין זה עיקר המכוון באיבודן רק בהפרת דתם אולם הוא בהסתירו הענין גילה על כוונתו הרעה היות חפץ באיבודן מכל וכל וזה הי' מכוונת מרדכי בשלחו את הפתשגן לאסתר להראות לה ולצוות עלי' לבוא אל המלך להתחנן לו כו' והכוונה כי ציוה עלי' להראות הפתשגן למלך או לאמור לו כן בע"פ. בכדי לגלות על ערמותו ושקרותו בזה ולזה כאשר גילתה לי אסתר תוכן רוע כוונתו חרד לקול השמועה ואמר מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבי לעשות כן כי אם לא איפוא זאת הדבר פלא איך שכח הדברים הנעשים מתמול שלשום ברשיונו והסכמתו ואם באמת זכר אותם ועשה עצמו כלא ידע מפני הבושה מאסתר גם זה לא יתכן להאמין על מלך שכמוהו ומצורף לזה כי איך החי יכיל להכחיש את החי וגם המן מה ראה לבקש על נפשו מאסתר המלכה אשר לא ידעה מאומה מאת כל אשר נעשה. ומדוע דבק לשונו לחיכו ונעשה כאילם לא יפתח פיו מלומר למלך מה פשעי ומה חטאתי הלא ברשיונך ובהסכמתך עשיתי זאת ומה שהמלכה היא ממשפחתם לא ידעתי כאשר גם אתה אדוני המלך לא ידעת מזה אולם הוא הדבר אשר דיברנו כי שינה מכוונת המלך ברצותו להסתיר מהם הענין עד היום המוגבל לו ולזאת נתבדה ונאחז עד כי בלהות יבעתוהו כן הוא חקרנוה שמענהו ואתה דע לך ועיין קצת מזה בראנ"ח:

ובמדרש ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו. אמר לה בן בנו של קרהו הוא עמלק שנא' אשר קרך בדרך. והדברים עלומי הביאור ומשוללים הבנה בראשית ההשקפה. אמנם לפי המדובר דבר גדול דבר לנו בעל המדרש כי הרגיש בכתוב כי איך ייחס מרדכי הצדיק הדבר למקרה באמרו כל אשר קרהו וע"ז באו דבריהם אמר לה כו' והענין הוא כי להורות נתן בלבה ערמותו של אותו הרשע ועומק מחשבתו הרעה ברצותו שיבוא להם הענין במקרה ובפתע פתאום [כי כן הוא שורש של מליצת מלת קרה בל' עברי על הדבר שבא בפתאום] למען לא יהי' להם עת לשוב אל ה' ולזה הסתיר הרשע בפתשגן כתב הגלוי לכל העמים את תוכן הענין ומהיתו וזהו אומרו את כל אשר קרהו. הרצון שהגזירה היא פתאומיית ולאות ע"ז שלח לה את פתשגן כתב הדת המורה על ערמתו ושקרותו ואחז בזה דרך זקנו עמלק שבא בפתע פתאום על עם שוקט ובוטח להלחם אותם במדבר בדרך כאשר יורה ע"ז מליצת אשר קרך אשר לכוונה זו עצמה עזב דרך המלכים הנלחמים גם היום להודיע איש את רעהו ולהגביל זמן לאמר לכה ונתראה פנים במישור למען יוגדל תפארת המנצח על המנוצח כי לא עצר כח להתקומם נגדו אף כי ידע להכין עצמו לצאת לקראת נשק אשר לא יהי' כן מנפול פתאום על עם שוקט ובוטח כי לא לתפארת יחשב זה להמנצח כמבואר. אולם עמלק לרוב שנאתו בעצם ברצותו לעקור את הכל מחל על כבודו בזה. כי חשש אולי עי"ז יתקוממו נגדו ולא תעלה בידו את אשר זמם. ולזאת בא עליהם בפתע פתאום. למען יפלו בידו באין מנוס ומפלט וזהו כוונת הכתוב אשר קרך בדרך ובספרי אשר קרך אין קרך אלא נזדמן לך והוא מבואר ומתאים לכוונתינו וזה עצמו כוונת המדרש באמרו בן בנו של קרהו. ירצה. כמעשה האב כן מעשה הבן דרך אחד להם. והבן זאת כי נכון הוא: ועתה הנה עינינו הרואות שכל עצמת פרי התחכמותו של המן הן המה הי' לו למוקש ליפול ברשת אשר טמן כי ראשית פרי התחכמות בהאריך הזמן הי' מפאת כי ראה באיצטגניתו כי לא יוכל להם בזולתו מהזמנים ולזה הי' לו מההכרח לשנות פתשגן כתב הגלוי ולהסתיר הענין בו למען תפוש ישראל במצודתו ובזה הי' סיבת מפלתו היותו נידון ע"ז כמורד במלך. בשנותו את טעם גזירתו. ומצורף לזה. כי זה הי' סיבת אבדן אומתו עמלקים. כי לא יוכלו מלט משא נפש היהודים ממות. אם לא בהתהפך הדברים. לאמר שכוונת המלך בפתשגן כתב הגלוי אשר כתב שיהיו עתידים ליום הזה יהי' על היהודים שיהיו הם עתידים ליום הזה לעשות בשונאיהם כרצונם כי את פתשגן כתב הגלוי הי' מבלתי אפשר להשיבו ככתוב כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתם בטבעת המלך אין להשיב ומאלה נשכילה לדעת שהי' הכל בהשגחתו ית' לא ע"פ מרוץ הטבעיי. כי מפאת הטבע לא יתכן היות שילכד ברשת אשר טמן ומצורף לזה כי גם מה שמשל ברוחו לעמוד על עצמו לבלתי שלוח יד בהם בחרות אפו בהם. והמתין להם עד כי יבוא יומם המעותד לזה לפי חכמת איצטגנוניתו הי' ג"כ ממעל להקש הטבעיי כי לפי המחויב מפאת הטבע. הנה לעוצם שנאתו כי גדלה ועברתו כי קשתה על היהודים לא הי' שולט ברוחו לכלוא רוחו במאסר. ולעצור בעדו עד עת קץ רק כי ימלא תאוותו באבדו אותם ולכלות חמתו בהריגתם טרם יבא עיתם כמשפט כל להוט אחרי התאוות הזמניים בעניני המאכל כי לא יעצרו רוחם להמתין עד התבשל הבשר בסיר די בישולו רק כאשר ירתיח ויתחיל להתבשל בעודו בכפו יבלענה [כענין אמרם ז"ל על בן דרוסאי שהי' אוכל הבשר בשליש בישולו] . אולם היתה זאת מאת ד' המשגיח על עמו כי הוא אשר סגר בעד דלתי תאוותו ותשוקתו ונתן בלבו שתעמוד לו חכמתי לעצור ברוחי ולהאריך אפו עד יום מועד אשר הפיל פור הוא הגורל:

ובזה נבואה אל ביאור דברי המזמור שדרשוהו חז"ל על אותו רשע אשר באי בו הדברים בהכפל. אזי חיים בלעונו אזי המים שטפונו אזי עבר על נפשינו המים הזידונים. אמנם יובן דבריי במה שהקדמנו. כי ראשית דבריו להורות נתן בלבנו אותו ענין עצמו שעמדנו עליו כי אף כי הנם הי' מעוטף בשמלת הטבע בכל זאת בטוב ההשקפה נראה כי יד ד' עשתה זאת והאות ע"ז ממה שעצר המן ברוחו לבלום ברסן תאוותו לבלתי נוגע בהם עד כי יביא יומם והאריך להם הזמן הרבה אשר זה הי' עצמת הסיבה לגאולתינו ופדות נפשינו כאשר קדמו בזה אמרינו בהרחבת הביאור אשר זה עצמי הוא ממעל להקש הטבעיי להיות שליט ברוחו כ"כ מהזמן אשר לעוצם שנאתו בלי ספק כי יום לשנה נחשב לו ולזה אמר לולי ד' שהי' לנו יאמר נא ישראל ירצה שמע ישראל פקח עיניך וראה הותבנן בשכלך ואמור היתכן היות כן לולי ד' שהי' לנו ונתן האית ע"ז כי לולי ד' שהי' לנו בקום עלינו אדם אזי מפאת ההקש הטבעיי לעוצם שנאתו אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו הרצון כי לא הי' מעצור לרוחו להתאפק ולהמתין עד זמן המוגבל למלאות תאוותו אשר הזמן ההוא נמשל לגמר בישולם. אפס כי חיים בלעונו קודם גמר בישולם כמאכלו של בן דרוסאי ואם הי' פושה כן לבלתי האריך הזמן ח"ו כי הי' עולה בידו את אשר זמם לעשות כפי אשר הקדמנו ולזה התחיל לפרוט פרטי הרעות המתרגשות לבוא עלינו אם הי' עולה בידו כוונתו ח"ו ואמר כי מבלעדי אבדן הגופות הנרמזות במאמר חיים בלעונו עוד נוסף ע"ז כי בלי ספק כי לא ימלט שלא ימצאו בכלליית האומה הישראליית אשר היו מחליפים עולם עומד. בעולם עובר והיו מתרצים להפר דתם למען חיותם [כי כבר הקדמנו כי גזירתו הי' ע"ז האופן] ואז היו נטבעים נפשותם במצולת הבלי הגוים אשר בשם מים רבים מכונים ככתוב הוי המון עמים רבים כהמות ים לגליו [וכבר האריך בכינוי תואר זה הרב בעל מעשי ד' לפרש כי תואר מים רבים מכונה אל חכמת העמים והביא ראיות לזה בביאור כמה מקראי קודש שים עינך עליו] ולזה אמר כי מבלעדי אבדן הגופות עוד נוסף ע"ז אבדן הנפשות מאותן שלא היו מתחזקים על אמונתם וזהו אמרו אזי המים שטפונו. נחלה עבר על נפשינו ירצה כי נשטפנו במי מצולות הבלי הגוים אשר בשם מים רבים מכונים. אולם להיות כי ממשפט המפירים דתם בזמנים כאילו ליראתם מהמות להיותם לבם נכון עם ד' ומקווים לשוב אליו בעת עבור הזעם ורק לפנים יעשו מה שיעשו לזה אמר כי שטיפת המים האלו הי' אצלם במדריגות החולה המקוה לשוב לבריאותו. ובמדרש השבעתי אתכם בנות ירושלים. מה תגידו לו שחולת אהבה אני מה חולה זה מצפה לרפואה כך הדור של מצרים מצפים לגאולה. וזהו אומרו נחלה מלשון חולי כמו שפרש"י ות"י] עבר על נפשינו. אמנם להיות כי מהידוע כי ממשפט האנשים האלו אף שתחילתן הוא באונס עכ"ז סופן הוא ברצון כי בהאריך הזמן. ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם ויטמאו את נפשם בשיקוציהם ובגילוליהם ימסכו בקרבם רוח עועים לסור מאחרי ד' בזדון לזה הוסיף עוד לאמר אזי עבר על נפשינו המים הזדונים ירצה כי סופן של אלו הוא בזדון כאשר מורה ע"ז מליצת הזידונים הנה כי פרט בעל המזמור כל פרטי הרעות אשר התרגשו לבוא עליהן אם מפאת גופם שהיו נבלעים חיים אותן העומדים באמונתם ואם מפאת אבדן נפשותם של אותם שאינן חזקים כ"כ באמונתם כי היו נשטפים במצולות מים רבים להתערב את עמי הארצות תחילתן באונס וסופן ברצון. וכל אלה השיגונו. לולי ד' שהי' לנו ועל כל אלה נתן תודות לד' אשר סגר בעד דלתי תאוותו ונתן מעצור לרוחו כי מזה צמחה קרן ישועתינו ולזה לעומת מאמר אזי חיים בלעונו אמר ברוך ד' שלא נתננו טרף לשיניהם אשר ענינו הוא הצלת גופתינו ממות ולעומת שטיפת נפשינו במים הזידונים באונס וברצון אשר אז היינו מוכרחים לעשות כמעשיהם תחילה באונס אמר נפשינו כציפור נמלטה מפח יוקשים הרצון כי הציפור הנלכדת הנה איננה חפשיית בבחירתם לעשות כחפצה זולת ברצון הלוכדה וע"ד מה שאמר המליץ הגדול בנועם מליצותיו והיא אותך כציפור קשורה בידי פח היונק תביט המון ציפרים עפים מימינה ומשמאלה אל קונם עופפו והיא עם חולשת זה הצעיר אשר יעצור בה ולבה בקרבה המס ימס והכוונה כי עתה בהפר עצתו הנה נמלטה נפשינו כציפור מפח ונשארנו חפשיים בבחירתינו עד כי לא עבר עלינו כוס האונס וממילא כי לא בא לכלל הרצון ח"ו והוסיף עוד להלל לד' כי לא די שאנחנו נמלטנו אבל גם הפח נשבר והיא התפכות הגזירה מהקצה אל הקצה אם מפאת החומר אשר עשו בשונאיהם כרצונם מכת חרב והרג ואבדן ואם מפאת צורתם כי רבים מעמי הארץ מתייהדים ועל כולה אמר עזרינו בשם ד' עושה שמים וארץ והכוונה כי הכל הי' מעוטף בשמלת הטבע המכונה בשם עזר (כמבואר בספר אפיקי יהודה] ושעל עצמת הנהגה זאת יכונה בשם עושה שמים וארץ יען כי פעולתם נגזרת ע"י מערכת צבא השמים והנמצאים הארציים ושים לבך לדברים האלה כי נפלאים הם. וגם עיקר גדולת המן בראשיתו. הי' ג"כ ממעל לההקש השכליי כאשר נתבונן בטוב ההשקפה במה שאמר הכתוב אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן וכו' כי מה בצע בהודיע אותנו שהי' גדולתו אחרי מעשה בגתן ותרש אולם בא הכתוב להשכילנו בינה כי כל עוד שלא נתקן חטאם ע"י תשובה ותפילה וצעקה כאשר עשו אח"כ הנה עצמת הסיבה שהי' מחייב גדולתן של ישראל נהפך להם לרוע ונתרומם עי"ז קרן שונאיהם המבקש את נפשם כי לפי הנדמה עפ"י ההקש השכליי כי כאשר הגידה אסתר למלך בשם מרדכי והצילה נפשו מרדת שחת עפ"י מאמר מרדכי הי' המשפט השכליי מחייב שיתן תיכף ומיד יקר וגדולה למרדכי ע"ז ואז הי' מתרומם קרן ישראל בלי ספק ולא הי' מקום להמן לחשוב כזאת על היהודים כי איככה יניח מלך עצום ורב כמוהו מעשה כזאת בלי תשלום גמול והנה הי' מפלאי פלאות תמים דעים ית' שלא די שלא נגמל מרדכי כפעולתו אפס כי נהפכו עליהם סדרי המערכת עד כי ע"י זה נתגדל המן והוא יען כי חשב המלך למשפט כי אחרי כי עיקר הצלתו הי' ע"י אסתר שיש לה איזה התקרבות עם מרדכי יען כי נלקחה מביתו לזאת הגיד לה את זאת והיא גילתה למלך ועיקר הסיבה שהגיעה אסתר עד הלום למלכות. הוא עצת המן אשר יעץ בהריגת ושתי אשר מזה נמשך לקיחת אסתר לבית המלך נמצא כי המן הי' הסיבה בהצלתו ולזאת גדלו המלך על כל השרים וזהו כוונת הכתוב להודיענו כי הכל הי' בהשגחה נפלאה כי כל עוד שלא נטהרו מחטאם הנה אחר הדברים האלה שהי' ראוי להיות סיבת גדולת מרדכי יען כי הוא הי' הסיבה הקרובה להצלתו נתהפך הדבר וגדל את המן אף כי הוא הי' סיבה רחוקה לזה כי ע"י עצתו בדבר ושתי נמשכה לקיחת אסתר המצלת אותו מני שחת וכל זה מפלאי הבורא ית' והשגחתו כי לא פנה המלך אל הסיבה הקרובה וילך אחר עצות מרחוק לגדל את המן. וזהו אמרו אחרי הדברים האלה והוא מבואר כי באמת לא הניח המלך ענין כזה בלא שום תשלום גמול. אפס כי לא גמל את מרדכי רק את המן והוא פלאי. ואשר יורה עוד על עוצם ההשגחה הנפלאה שהי' במעשה הזאת הוא כי עיקר צרתם וגם תוחלת ישועתם הי' הכל נמשך מאליו בבלתי כוונה מכוונת מאת עושיהם כי הדבר הגדול אשר הוא נמשך מאליו מפאת מעשה העושה אשר לא היתה עיקר כוונת העושה לזה זהו לאות והוראה מוחלטת כי הוא בא בהשגחה כאשר הוא מבואר בכתוב בענינו של דוד עם שאול ושם נאמר [שמואל י"ח] ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדוד ובקיר ויסוב דוד מפניו פעמיים וירא שאול מלפני דוד כי הי' ד' עמו ומעם שאול סר ושם [פ' י"ט] נאמר ויבקש שאול להכות בחנית בדוד ובקיר ויפטר מפני שאול. ויך את החנית בקיר ודוד נס וימלט בלילה הוא וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו בבוקר ותגד לו מיכל אשתו כו' ויש להעיר בזה מדוע בראשונה נאמר ויסוב כו' ובשני' נאמר ויפטר ומדוע לא נפטר ממנו בראשונה להמלט על נפשו ומה יוחיל עוד גם מדוע בראשונה. נתיירא מפניו ושפט מזה כי הנה ד' עמו ואלו בשני' לא נתיירא ממנו כלל ואדרבה השתדל בכל עוז להמיתו. אולם הוא הדבר אשר דברנו כי בראשונה היתה הצלת דוד מאת הכאת החנית שלא בכוונה מיוחדת רק כי כן קרה הדבר במקרה שהסב עצמו לצד אחר כדרך המנגנים שמהפכים עצמם לכה ולכה דרך ניגונם אבל לא הי' מכוין כלל להצלת נפשו כי לא ידע מזה מאומה כי את נפשו הוא מבקש לא מקודם ולא אחרי כן ולזה לא נפטר מלפניו בפעם הראשון להמלט על נפשו ולכך נתיירא מזה שאול כי ראה כי ד' עמו והוא שומרו וצילו. יען כי הצלתו נמשך שלא בכוונה מכוונת מאתו כאשר יורה ע"ז מליצת ויסוב וכן פירש במצודות וז"ל ונזדמן הדבר שהי' דוד מסבב ונוטה מפניו ולא הכהו וזה לאות על השגחת ד' עליו אולם בשני' ידע דוד מזה ונפטר מפניו בכוונה מכוונת ולכך לא שפט מזה כי ד' עמו רק כי תלה הדבר בחריצותו וזריזותו למהר המלט על נפשו אחרי צאת החנית מיד שאול ולזה לא נתיירא מפניו. ואדרבה כי השתדל להוציא פרי מחשבתו להמיתו וכדומה שכן ראיתי במפרשים ומעתה הנה עינינו רואות. כי הדבר הגדול הנמשך מפאת מעשה העושה שלא בכוונה. הוא לאות על השגחת ד' המעוטפת במעשה ההוא וכאשר נתבונן בטוב ההשקפה בעיקר צרתם ותחילת ישועתם. נמצא כי הכל בא ע"ד המקרה שלא בכוונה מכוונת מעושיהם כי עיקר בקשת המן להשמיד את כל היהודים הנה ראשית פרי מחשבתו לא היתה עיקר המכוון מאתו רק אל מרדכי לבדו כאשר הוא מבואר בכתוב במגילה זו ושם נאמר ויהי באמרם אליו יום יום ולא שמע אליהם. ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי וירא המן כי אין מרדכי כורע ומשתחווה לו וימלא המן חמה ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי ויבקש המן להשמיד את כל היהודים. אשר בכל מלכות אחשורוש עם מרדכי. והספיקות בכתובים אילו מבוארים. א. יש להבין מה זה שאמר וירא המן וכו'. ולמה לא האמין להגדתם ומצורף לזה וכי עד הנה לא ראה זה עד שנצרך להגדתם הלא מרדכי הצדיק לא בסתר עשה את הדבר הזה רק בפומבי בפירסום עצום כאשר יורה ע"ז לשון הכתוב ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה ולפי הנדמה יותר היה צודק אומרו ומרדכי לא כרע ולא השתחוה. אולם בא הכתוב להורות לנו שמרדכי לא נהג בזה כמנהג האנשים אשר לא יחפצו בכבוד הרב שמבקשים להם תחבולות ומועצות נמרצות שלא יצטרכו לעמוד מפניו ולהדר פניו והיא להמנע עצמם משבת בדרך הילוכו וכדומה לא כן עשה מרדכי הצדיק אפס כי הי' מהדר ומסבב להמצא דווקא על הדרך אשר הוא הולך עלי' ולעמוד לפניו בקומה זקופה להראות לכל שאינו משתחוה לו בכדי להורות לבני ישראל. שאסור להשתחות לו מחשש שמץ ע"ז ולזה אמר לא יכרע ולא ישתחוה ירצה. שהראה עצמו לעין כל בפועל נגלה שלא יכרע ולא ישתחוה לו בשום פנים וא"כ מאחר שהי' הדבר בפירסום כ"כ לא ימלט שגם המן ידע מזה רק שעשה עצמו כלא ידע ואחרי אשר הוגד לו זה מפי אחרים. שוב לא הי' יכול להתעלם מזה וא"כ לא יצדק בזה אומרו וירא המן אחרי הגדתם. אחרי כי נודע לו זה בלי ספק גם מקודם. ב. עוד זאת יש להתבונן. במה שאמר כי הגידו לו את עם מרדכי. וכי עד הנה לא הי' מכירו מאיזה עם הוא הלא מכבר הי' ראשי גייסות למלך. וכמאמר חז"ל זה בא בפרוזבילו. וזה בא בפרוזבטי. מקרי לי' עבדא דמודבן בטלמא. אם כן הי' מכיר אותו בטוב גם בטרם הגדתו וגם ממה הי' לו לבוז לקחת נקמתו ממרדכי לבדו אחרי כי מרדכי לבדו הוא החוטא לו ומה בושת וכלימה יש בזה:

אמנם הנראה בביאורו הוא. להיות כי המה הגידו לו דברי מרדכי שאמר להם. שלכך אינו משתחוה לבעבור כי הוא יהודי ואסור לו להשתחוות לו. ולזאת לפי דבריהם. הנה לא יספיק לו לקחת נקמתו ממרדכי לבדו רק מכל היהודים אחרי כי מרדכי לא מפאת עצמו הוא עושה כן רק מפאת אשר הוא יהודי וא"כ מהראוי לו לקחת נקמתו מכל היהודים אשר יש להם דת כזה שלא להשתחוות לו. אולם המן בעצמו לא נתן אמונת אומן בדברים האלה להיות כי מהידוע כי השקפת בני האדם איש איש במעשי רעהו יהי' כפי חלקי המדות הנמצאים בו בעצמותו לפיהן ישפוט על מעשי זולתו. ולזאת המתפקרים בעם. אשר לבם נעור וריק מפחד ה' ומהדר גאונו לא אימון בם גם במעשי זולתם כי יעשו דבר מה ליראת ה' אשר נגע בלבם אפס כי יסבו כוונת העושה לאיזה נטי' מהטוב וכוונה זרה כמשפט האנשים המתפקרים גם היום לעשות כנודע ומפורסם. ולכך גם המן לא האמין בלבו כי ליראת ה' אשר נגע בלבו הוא נמנע מלהשתחוות לו רק כי חשב למשפט כי לבעבור התגר ומחלוקת ישינה שהי' ביניהם דהוי קריא לי' עבדא דמזדבן בטלמא לכך הוא נמנע מלהשתחות לו ואלו היתה מצות המלך להשתחוות לזולתו מהשרים גם מרדכי לא הי' נמנע מזה ולכך לפי מחשבתו זאת הי' מספיק לו בקחתו נקמתו ממרדכי לבדו אחרי כי לפי המוחלט בדעתו לא עשה כן מרדכי מפאת שהוא יהודי רק מפאת עצמת שנאתו להמן ביחוד מאז ומקדם וא"כ מה חטאו היהודים באלה אך לבעבור כי המלשינים הגידו לו דברי מרדכי שהוא עושה כן מפאת יהדותו ונמצא כי לפי דבריהם המשפט מחייב להתנקם מכולם ואם יספיק עצמו בנקמת מרדכי לבד יהי' הנראה מזה כי לבעבור כי אין לאל ידו לעשות נקמה בכולם לכך הוא מספיק עצמו במועט והוא בנקמת מרדכי לבדו ולרוב גאון לבו וזדונו כי רב הוא הי' נחשב לו זה לפחיתות הכבוד. לכך ביקש להשמיד את כולם לעשות בהם המשפט המחוייב לפי דברי המלשינים אף כי בלבבו לא כן ידמה והן המה דברי הכתובים והוראתם כי ראשונה אמר ויגידו להמן לראות היעמדו דברי מרדכי כי הגיד להם אשר הוא יהודי. הנה כי דברי המלשינים הי' בשם מרדכי כי מפאת יהדותו הוא נמנע מלהשתחות. ולזה אמר וירא המן (והוא ראיית הלב ולא ראי' חושיית) כי אין מרדכי כורע ומשתחוה לו. ירצה. כי לא מפאת יראת ה' הוא נמנע רק כי אינו רוצה להשתחוות לו ביחוד ואילו הי' פקודת המלך על זולתו מהשרים לא הי' נמנע ולכך וימלא המן חמה כי ע"ז בלי ספק בערה בו חמתו יותר. ועם כל זה ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו הגם כי לפי ראות לבו הי' מספיק זה רק לבעבור כי הגידו לו את עם מרדכי. ירצה כי המלשינים הגידו כי מרדכי עושה כן למען יהדותו אשר בזה נכלל בתוך כלל ישראל וזה אומרו את עם מרדכי. הרצון כי הוא נכלל בזה בתוך עמו. וא"כ לפי המחוייב מדבריהם ראוי לו לקחת נקמתו מכולם ואם ירף ידו מהם יהא נחשב לו לפחיתות הערך וקוצר היכולת ולכך ויבקש המן להשמיד את כל היהודים עם מרדכי. והוא מבואר:

וגם עיקר תחילת ישועתם והוא ראשית גדולת מרדכי אשר בזה היה תלוי עיקר הישועה כאשר יתבאר להלן אי"ה. הי' ג"כ נמשך מאליו בלא כוונת מכוון לא מפאת המלך ולא מפאת המלכה כאשר יורו ע"ז הוראות הכתובים לפי עומק פשוטן. כאשר נאמר במגילה זו. כי ראשונה בבואה לפני המלך ויאמר לה המלך מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך. ובמשתה היין הראשון נאמר ויאמר המלך לאסתר במשתה היין מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש ובמשתה היין השנית נאמר ויאמר המלך לאסתר גם ביום השני במשתה היין מה שאלתך אסתר המלכה ותינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש. ויש להעיר בכתובים אילו א. מדוע בראשונה אמר מה לך אסתר המלכה ומה בקשתך כו'. ואלו במשתה היין אמר מה שאלתך. ב. מדוע חלק בקשתה לשתים. לשאלה ולבקשה ומאין ידע שיש לה לשאול שתים. ג. מדוע בראשונה אמר יינתן לך ביי"ד ובשני אמר ותינתן לך בתי"ו. והוא דיוק נפלא. לא ראיתי להמפרשים שהתעוררי בו:

ד. מדוע בשני' הזכיר שמה באמרו מה שאלתך אסתר המלכ' ולא כן עשה בראשונה. רק מה שאלתך וינתן לך. ולא נקראת בשם. ודברי המפרשים בזה ידועים:

ואשר יראה לי לפי עומק פשוטו. הוא. להיות כי כאשר ראה המלך כי סכנה בנפשה לבוא אשר לא כדת חשב למשפט כי אירע לה דבר נחוץ עד כי בנפשה היא בא ועומדת עליו בסכנה. או שקרה לה ענין פתאומיי ומסוכן מאוד כי רבים קמים עלי' וכדומה עד שאין לה מנוס ומפלט להמלט זולתי אל בית המלך. ולכך לא חששה לעבור הדת. מאחר שהסכנה ממהרת לביא לזאת בחרה הרע במיעוטו ללכת אל המלך שלא כדת כי בזה אין הסכנה ברורה כ"כ כי אולי יושיט לה המלך את שרביט הזהב. (כאשר באמת כן עשה) ולזה אמר מה לך אסתר המלכה. ירצה. מי הוא זה ואיזה הוא יבקש רעה לנפשיך בהיותך מלכה ומה קרה לך. והוסיף עוד לאמר ומה בקשתך עד חצי המלכות וינתן לך. הרצון כי אם את נפש אויביך הקמים עליך אתה מבקש כי לא שיער לה ענין בקשה אחרת בזולת זה) ינתן לך והי' עולה בדעתו שתגיד לו תומ"י ענין בקשתה להיות הענין נחוץ. אילם בראותו כי זימנה אותו ואת המן אל המשתה מאז הבין כי אין הענין נחוץ כ"כ רק שבאתה לשאול ממנו איזה דבר מותריי. אשר בזולת המשתה אין דרך לשאול דבר כזה יען כי היא מסופקת אם ימלא המלך משאלות לבה אחרי כי הוא מותריי זולת בשעת המשתה כטוב לבו יש מקום לשאלה כזו כי אז קרוב הדבר שימלא משאלתה כמשפט האנשים להטיב מזג מדותיה' במשתה היין. אמנם גם בזה לא נסתפק כי אין עיקר כוונתה רק אל השאלה המותריית לבד הנאותה לשאול במשתה היין כי בשביל זה לבד לא היתה משלכת נפשה מנגד לעבור הדת בפועל נגלה ולסכן בנפשה כי שאלת הדבר המותריי אינו כדאי לזה ולזה שיער כי בלי ספק יש לה גם איזה בקשה בדבר הנהגת המלוכה אשר הוא ענין הכרחיי למאוד עד כי ראוי להסתכן בנפשה עבור בקשת הדבר ההיא ולהכרחייותו הי' ראוי לבקש עליו גם מבלי עשיית המשתה כי הדבר ההכרחיי לא יצטרך המשתה לבקשתו רק כי חשבה למשפט כי מאחר שהוצרכ' לבקש מאתו על הדבר ההכרחיי לזאת צרפה אליו המשתה בכדי שיהי' מקום גם לשאלה המותריית דרך אגב. ולזה אמר במשתה היין מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש כי שיער בדעתו כי שאלתה נחלק לשתי הפנים לשאלה מותריית ולבקשה ההכרחיית ועיקר מלת שאלה הונח לפי דעתי על הדבר הניתן מיד ליד. או לו או לזולתו כענין שנאמר שאלה אחת קטנה אנכי שואל מאיתך. ויותן את אבישג השונמית לאחיך וגם כאן נאמר מה שאלתך וינתן לך. כי עיקר שורש התיבה נגזר משורש שאלה שהוא מגזירות כי ישאל איש מעם רעהו שהוא על דבר הניתן מיד ליד. אולם מליצת בקשה יבוא ג"כ על ענינים אחרים כמו לעשות איזה סדר והנהגה בעניני המלוכה וכדומה. ובזה שיער כי הדבר המותריי היא בגדר שאלה שיתן לה או לזולתה איזה מתנה כמתנת יד המלך ובקשתה הוא בסדרי הנהגת המלוכה ולזה אמר מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש. והוא מבואר: והנה כאשר לא גילתה לו שאלתה ובקשתה במשתה הראשון הנה היתה זאת לתוחלת ממושכה למלך כי הי' נכסף לדעת מה בלבה ולזאת בלילה ההוא נדדה שנת המלך. יען כי הי' מתהפך בתחבולותיו כה וכה לכוון בחכמתי את תוכן כוונת לבה בשאלתה כאשר הענין הזה הוא דבר נכסף אל כל מין האנושיי כי כל אחד ואחד ישים רוב כוספו ותשוקתו לכוין בחכמתו מחשבת זולתו ולהתנבאות על הדברים בטרם ישמעם. יען כי זה הוא סעיף וענף מגזע מידות התרוממות וההתנשאות להיות נחשב לחכם עדיף מנביא ובפרט למלך רם ונשגב כמוהו אשר לא יחסר לו כל בזולת זה לזאת השקט לא יוכל ותידד שנתו מעיניו בהיותו מתהפך ברעיוניו לעמוד על אמיתת כוונת שאלתה על כל פנים. אמנם על כוונת בקשתה לא שם לבו יען כי הוא מהנמנע לכוון זאת בחכמה כי אופני וסדרי הנהגת המלוכה רבים הם. ואי אפשר לפורטם ולכוון על איזה מהפרט באתה לבקש אך על כוונת שאלתה השתדל בכל עוז לעמוד על כוונתה וכאשר מצא בספר הזכרונות עניני של מרדכי הי' שמח ע"ז כמוצא שלל רב ולזה נאמר וימצא כתיב כי למציאה גדולה נחשב לו ויען כי הוחלט בדעתו היות זה כוונת שאלתה בלי ספק נחו שקטו רעיוניו וסעיפי מורשי לבבו אשר היו נבוכים בדבר הזה עד כה ואחרי אשר הוחלט כן בדעתו מבלי שום ספק התחכם עוד לגמול את מרדכי שטרם תשאל ממנו למען לא יהא לה עוד פתחון פה ושאלתה תשאר מעל. וכהתל באנוש יהתל בה וגם זה הוא דבר הנכסף לכל. כי מי האיש אשר לא יחפוץ בהיתול והתלוצצות כזה כמפורסם ולזה אמר המלך להמן מהר קח את הלבוש וכו'. כי הי' נמהר לעשותו בטרם בואם אל המשתה למען לא יהא מקום לשאלתה והן המה דברי הכתובים והוראתן. כי ראשונה אמר מה שאלתך וינתן לך ביו"ד לבעבור כי דבורו הי' אז ע"ד האמת ולזאת מאמר וינתן לך מוסב הוא עליו כמדבר בעדו ומופסק משלפניו לאמר הגידה נא לי שאלתך וינתן לך מאת פני המלך ולזה בא במילת יו"ד המורה על הזכר. יען כי הוא מוסב על המלך. אולם בשני' שהוחלט בדעתו שכבר מלא משאלתה ואין לה פתחון פה עוד ולזה באו דבריו ע"ד ההיתול וההתלוצצות לאמר מה הוא כעת שאלתך אשר תינתן לך הלא שאלתך נשארה מעל ולזאת קראה בשמה מה שאלתך אסתר המלכה. כמנהג המתלוצצים לקרוא לזולתם בשם גדולתם בעת ליצנותם כאומר עם כל גדולתך היתה לבוז ולזה בא מאמר ותינתן לך בתי"ו המורה על הנקבה לבעבור כי הוא נמשך לשלפניו למאמר מה שאלתך ואיננו מופסק כראשון. רק כי הוא מאמר אחד מקושר ראשו בסופו כלומר מה יהי' כעת שאלתך אשר תינתן לך ולוה בא בתי"ו המורה על הנקבה והוא מבואר. אמנם על הבקשה היו דבריו ע"ד האמת בשני כמו בראשון. יען כי ידע כי לא זה הוא עיקר בקשתה אשר אליו נשאתה את נפשה רק כי הוא לעשות איזה תיקון הכרחיי באופני וסדר הנהגת המלוכה ואינו דבר הניתן מיד ליד ולזה אמר ותעש בתי"ו בראשון גם בשני יען כי הוא דבר הנגמר ע"י השרים והפרתמים העוסקים בזה ולזה יבוא עליו מליצת ותעש [עש וועט גיטאן ווערין] לבעבור כי היא נעשית ע"י אחרים. אמנם על השאלה אשר היא על דבר הניתן מיד ליד יבוא על נכון מליצת וינתן כמדבר בעדו יען כי היא נעשית או ע"י המלך עצמו או ע"י הסריסים המשרתים העומדים לפניו אשר ידם כיד רבם והוא מבואר ונכון. וכמו כן גם המן הי' מתהפך בתחבולותיו לדעת כוונת אסתר בהעלימה את תוכן שאלתה ולמה בחרה בו להיות בחברת המלך במשתה היין יותר מבזולתו מהשרים ולכך עלתה הסכמתו וחשב למשפט אמת שרצונה לבקש על מרדכי להוציאו מכלל הגזירה אשר נגזר על היהודים להשמידם והדבר הזה לא תוכל לשאול מאת המלך לבדו יען כי כבר הוא אינו ברשותו מאחרי שכבר נמכרו לו כולם בכללם וגם מאתי לבדו לא הייתה רצונה לבקש אולי לא ישמע לה בדבר היה ולכך בחרה לשאול מאתו בחברת המלך כי אז לא יוכל להעיז פניו נגד המלך להשיב פניו ריקם ויהי' מוכרח למלאות בקשתה ולפי מחשבתו זאת הנה עיקר המשתה לא עשתה רק בשבילו כי מאתו היא צריכה לבקש והמלך ארח לחברה לו למען יהי' מוכרח למלאות שאלתה ולזה אמר לזרש אשתו ולכל אוהביו אף לא הביאה אסתר המלכה אל המשתה אשר עשתה כי אם איתי ירצה כי אין כוונתה במשתה רק אותי וגם למחר אני קרוא לה עם המלך הנה כי דקדק בדבריו כי היא הוא העיקר בקריאה כאשר יירה ע"ז אמרו אני וכו' ולזאת כל זה איננו שוה לי בראותי את מרדכי כי' לבעבור כי בלי ספק כוונתה לבקש על מרדכי ואנכי אהי' מוכרח למלאות בקשתה מהיותה בחברת המלך ונמצא כל יגיעי לריק כי עיקר הכוונה באבדן היהודים היא משנאת מרדכי ואם ימלט מרדכי א"כ למה זה אנכי ולזה התחכמו שיכין העץ בעוד לילה ובבוקר אמור למלך כו' והכוונה שיוגמר הדבר בטרם בואם אל המשתה למען לא יהי' לה על מי לבקש ובזה יובן מאמר חז"ל ארבעה פתחו באף וחשיב להמן א' מהם אשר לכאורה אינו מובן הלא גבי המן אינו התחלת המאמר אולם במש"כ יביא על נכון. והבן:

והנה כל זה הי' מעיקרי ותוקפו של נס נמשך למשאחז"ל [סנהדרין כ' ב'] שלש מצית נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה וההרגש במאמר הלזה הוא מבואר כי מדוע בחר בעל המאמר הלזה בשלש מנית אלי לבדנה יותר מכל זולתן מהמצות כי רבים המה מהמצות התלויות בארץ כתרומות ומעשרות והפרשת ערי מקלט ושמטין ויובלות יעוד רבות כהנה עצמו מספר אולם אמיתת כוונתם בזה להיות כי שלוש מצות אלי המה מתאחדי' ומתקשרים ותלויים זה בזה כי לא יתכן בנין בית הבחירה אם לא יוקדם לו ראשית מחיית זרעי של עמלק יען כי בהמ"ק נקרא כסא ה' אשר שמה הי' התגלות מקור ההנהגה ההשגחיית ממעל לאופני וסדרי הטבע כאשר הוא מפורסם מענין העשרה ניסים שהי' בתמידות בבהמ"ק וזה לא יתכן אם לא ע"י מחיית זרעו של עמלק יוקדם לו כי אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק ומחיית זרעו של עמלק לא יתכן רק ע"י מלך כי כן כאשר גם בהפכו נאמר והלבנון באדיר יפול וכמאמר ריב"ז לאספסיינוס כמבואר במס' גיטין שאמר לו שאין בהמ"ק נחרב רק ע"י מלך ככה גם בהפכו כי גם מחיית זרעו של עמלק לא יתכן היות רק ע"י מלך ולזה נקיט בעל המאמר הדברים כסדרן כי ראשונה נצטוו להקים להם מלך ואז ע"י יתואר היות מחיית זרעו של עמלק ואז יהי' מקום לבנין בית הבחירה אשר לא יתכן האחד בזולת האחד וככה היו הדברים כסדרן בבנין בית הראשון. כי ראשונה הומלך שאול אשר הוא הי' מוכן למחות זרעו של עמלק וכמאמר חז"ל גמירי שאין זרעו של עמלק נופל אלא ביד זרעה של רחל שנאמר אם לא יסחבום צעירי הצאן. ולכך שאול המלך אשר הי' מזרעה של רחל הי' מוכן לזה ואחר זה נצטווה למחות זרעו של עמלק. ויען כי לא עשה פעולתו בשלימות לכך גמר מחייתן הי' ע"י דוד המע"ה בצקלג ע"י צירוף זרעו של רחל כמאמר חז"ל (בב"ב קכ"ג) ואח"ז נבנה בית הבחירה ע"י המלך שלמה וכמו כן בבנין בית שני מתחילה נתגדל מרדכי עד היותו כמעט בתואר מלך כמבואר בכתוב ובמדרשי חז"ל שהפליגו בגדולתו עד למעלה ראש כעין מלך ואז הי' ע"י וע"י אסתר אשר היתה מלכה באמת מחיית זרעו של עמלק כי כל החמשה ושבעי' אלף שהרגו היו הכל מזרע עמלק ואח"כ נגמר בנין הבית השני. ויען כי קטנה ערך מלוכת מרדכי ואסתר ממלוכת שאול בלי ספק כי מרדכי לא הי' רק כעין מלך והכתוב קראו משנה למלך. וגם אסתר עם היותה מלכה באמת עכ"ז לא המליכוה ישראל. וגם כי לא היתה רק מלכה ולא מלך לזאת גם מחיית זרעי של עמלק הנעשה על ידיהם לא נעשה בשלימות כמו שנעשה ע"י שאול ודוד. כי בעת ההיא כמעט נימח זכרם מכל וכל. ולכך גם הבית השני קטנה ערכו מערך קדושת הבית הראשון כי חסרו בו חמשה דברים העקריים והמקודשים. כידוע:

תוכן העניינים

בית דוד (דרשות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה