אור ברסלב
בית דוד (דרשות) דוד דרוש ט

בית דוד (דרשות)· רבי דוד טעביל רובין ממינסק

דוד דרוש ט

דוד דרוש ח'

לפרשת בשלח. ולשבת זכור:

במדרש (תנחומא פ' תצא) ר' תנחום בר חנילאי פתח. זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם. אמר הקב"ה לישראל. בני הוו זהירין בשתי זכירות שהכתבתי לכם בתורה. תמחה את זכר עמלק כי מחה אמחה את זכר עמלק. משלי אפר אם זכיתם הרי אתם בנים של אברהם שהמשיל עצמו באפר. שנאמר ואנכי עפר ואפר. ואם לאו אגבי חומר גביכם. התקינו עצמיכם לשעבודה של מצרים. מה כתיב וימררו את חייהם בחומר וכו':

אם האדם הלזה על פני תבל ארצה. מורכב מגוי' שפלה שכולה סכולה. ונשמת שדי חורזת בקרבו. אצולה משמי מעל. והיתה הכוונה האלקית ביצירת. שיהי' בחיריי אפשרי על הרע והנטי' ממצות ה'. יתחייב מזה כי לא תגדל מעלתו אם לא בהיות אפשרי על הנטי'. בשתי חלקי יצירתו אם מפאת חומרייתו. ואם מפאת צורתו והיא תפארתו ותהילתו:

הקודם הוא גלוי ומבואר בדברי המחברים. הלא בספרתם. כי עיקר תכלית יצירת המין האנושיי. הוא להיות בחיריי ואפשרי על הרע ולבעבור זה הן האדם לבדו. הוא הוא. הסיבה התכליתיית. לכל יצורי די תבל ומלואה. ולא לבד ליצורי עולם השפל החומריי הלזה. אפס כי גם לנבראים העליונים. כל צבא השמים. כסיליהם ומשטריהם. וגדולה מזו כי אף לבריאת השכליים הנבדלים הפשוטים. הנה יצירת האדם היא הסיבה התכליתיית להם כי כולמו יחד לא נוצרו ולא נבראו ולא נאצלו רק למענו ועל כן נוצר האדם באחרית כולם. כמשפט הדברים התכליתיים לבוא בסוף כל המעשים. כאמרם סוף מעשה במחשבה תחילה. ואם כי הרמב"ם ז"ל הרחיק זה אף בגלגלים. ונמשך אחריו הבדרשי כאשר הרחיב המליצה בספרו יעו"ש כבר הכה על קדקוד סברתם זאת הרב בעקידה בפרק וא"ו מספרו. והתפלסף עמהם בתכלית הדיוק והתפלספות עד כי בחרות אפו בסברתם זאת גזר אומר כי הדעת הזה הוא שורש צפע מעופף. נובע מדעת הפילסופים המחזיקים בדעת הקדמות. והחכמים אילו נמשכו אחריהם מבלי משים לב גם אנחנו הוספנו קצת על דבריו בדרוש [הלומד מחבירו] כי תדרשנו משם ומצאת והסכימו לזה כל החכמים האמיתיים הבאים בסוד ה' והוא האמת ההחלטיי עד אשר אין לספק בו עוד. והי' זה יען כי עיקר כוונת הבריאה לא הייתה רק לברוא דבר המתנגד בטבעו לעבודת ה'. ושהאדם יתגבר על צד עוצם הנטי' שבו ויתקומם כנגדו להטותם לעבודת ה' כי בזה תוגדל עבודתו ותרבה מעלתו להתרומם מעלה מעלה גם על השכליים הנבדלים. יען כי המה אינם מעותדים אל הנטי' ולכך אין בעבודתם מעלה כ"כ והדבר מפורסם בדברי חז"ל. שלעתיד לבוא יהי' מחיצת ישראל לפנים ממלאכי השרת והעמיסו דרשתם זאת על אותו מקרא כתוב כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ודרשו בו שמלאכי השרת יהי' שואלים לישראל מה פעל אל וכו'. בהיות מחיצתם לפנים מהם ובטענה זו נצח משה רע"ה למלאכים כאשר קטרגו עליו בקבלת התורה כאשר אמרו חז"ל (שבת פ"ח) בשעה שעלה משה למרום וכו'. אמרו מה"ש לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו אמר להם לקבל התורה בא אמרו לו חמדה גנוזה כו' אתה מבקש ליתנה לב"ו מה אנוש כי תזכרנו כו' אשר תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למרע"ה החזר להם תשובה כו' אמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי עכו"ם אתם שרוים. שוב מה כתיב בה וכו' קנאה יש ביניכם יצר הרע יש ביניכם מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא שנאמר ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב וההרגש במאמר זה מבואר הא' כי מדוע צרה עיניהם של מלאכי שרת במשה וכי כך היא המדה לקדושי עליון כמותם להיותם צרי עין בזולתם. והב' מדוע אמרו מה לילוד אשה בינינו. ויותר הי' צודק אמרם מה לילוד אשה כאן או מה לילוד אשה עמנו. אמנם יובן היות כי בעליית משה רע"ה למרום נכנס לפנים ממחיצתן של מה"ש כמדריגת ישראל לעתיד. וע"ז היטב חרה להם איך שילוד אשה יגדל ערכו עליהם. וזהו כוונת אמרם מה לילוד אשה בינינו ירצה כי הפסיקה מחיצתו בינם לבין ה'. וע"ז השיב להם לקבל תורה בא הרצון. כי לגודל ערך מעלות התורה אשר בא לקבל גדלה מעלתו עליכם. והמה השיבו חמדה גנוזה וכו'. אשר תנה הודך על השמים. הכוונה כי הא גופא קשיא. מדוע תנתן התורה לשפלי ערך כמוהם ולא לנו. והקב"ה אמר למרע"ה החזר להם תשובה. ירצה כי מפאת טענותם בעצמם החזר להם תשובה והוא כי יען היות המין האנושי אפשריי אל הנטי' כך הוא נכון ומעותד לקבלת התורה יותר ממה"ש. וזהו עצמו אשר השיב להם משה רע"ה על זה כלום קנאה כלום יצה"ר יש ביניכם למצרים ירדתם כו'. כן פירש המאמר הזה הר"ב ר"ע פיגו ע"ש. הנה נתבאר כי עיקר מעלת המין האנושיי. הוא להיות בחיריי ואפשרי על הרע. וזהו הנרצה להם לחז"ל באמרם בעשרה מאמרות נברא העולם. ומת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בי"מ. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין העולם שנברא בי"מ. והדברים מתמיהים על אוזן שומעת. כי למה יהי' שורת הדין נותנת להפרע מן הרשעים. כאילו אבדו עולם שנברא בי"מ אחרי כי הי' באפשרי לבראו במאמר אחד ואם יקרה ככה כי יקח איש איזה חפץ במחיר רב יותר מערך דמי קצבתו. יען כי לא ידע ערכו או כי הוסיף במחירו מדעתו ורצונו. ע"ד הויתור והפיזור וכדומה ונתן החפץ ההוא על יד אחד לשמרו. וגונב מבית האיש ההוא ויגשו שני האנשים אל המשפט הכי ירשיענו השופט לשלם המחיר אשר נתן עבורו. היצדק בשפטו כן. הלא יקראו אחריו מלא. וזעקת חמס עוררו עליו לאמור. אם האיש ההוא נתן כספו חנם התחת זה יתחייב הנשפט גם הוא לשלם יותר מדמי ערכו הלא המשפט ברור לכל מבין עם תלמיד כי אין לו לשלם זולת ערך קצבתו. ויותר אין. וככה לעומת זה גם בבריאת העולם אחרי כי הי' באפשרי לבראו במאמר אחד. למה יתחייבו הרשעים ביותר מזה. ואם נסבול זה במתן שכרן של צדיקים. ונאמר כי רוצה ה' להרבות שכרן ע"צ החסד והחנינה. איך נסבול זה בפירעון של רשעים אשר הוא עול גמור בלי ספק. השופט כל הארן לא יעשה משפט ח"ו. אמנם יובנו דבריהם במה שהקדמנו כי תכלית כוונת הבריאה הי' לברוא דבר המתנגד בטבעו לעבודת ה'. ככתוב עושה שלום ובורא רע. כי הרע הוא בריאה מוחלטת. וגם החושך המתואר בכתוב בשם בריא' אין הכוונה על החושך הטבעיי כי החושך הטבעיי אינו רק העדר האור כאשר כתב הרב בעל חיבת הלבבות. בתנועה אחת מאמת ידחה הרבה מהשקר. יען כי האמת הוא יש. והשקר העדר ובתנועה אחת מהיש ידחה הרבה מההעדר. כאשר תראה כי בנר אחד ימלא כל הבית אורה הנה נתבאר במופת כי החושך הטבעי אינו רק העדר ולא יתכן לכנותו בשם בריאה וזהו מה שנאמר בחושך מצרים. וימש חושך הכוונה כי יהיו ממשות בחושך ולא העדר בלבד. ולכך לא הדליקו נרות. כי לא יועיל אחרי כי החושך ההוא הי' יש וממשיי. א"כ לא הי' נדחה מפני האור. אם לא בהיות כמות האור ככמות החושך וזהו דבר בלתי אפשר בלי שום ספק. אולם החושך הנזכר בכתוב בשם בריאה. הוא כינוי אל בריאת הרע כדרשת חז"ל חושך אלו מעשיהן של רשעים [ופרטי הדרש הלזה יבואר אי"ה במק"א]. ועיקר פינת השכר והעונש תלוי בבריאת הרע כי בזולתו הוא נמנע. כ"א לא הי' האדם כוחני על הרע א"כ אין מקום לשכר ועונש. ולזאת לבריאת הרע הוצרך לברוא בי"מ. בכדי שאחר ריבוי ההשתלשלות בריבוי המאמרים זה למטה מזה. יוכל הרע להתגשם ולצאת אל היש. אמנם אם הי' נברא במאמר אחד לבד אז לעוצם דקותו בהירותו ורוחנייתו בהיותו קרוב אל המאציל יתעלה לא הי' אפשר בשום אופן להרע להתגשם כ"כ. ובהעדרו הנה בטלה פינת השכר והעונש וזהו אמרם כדי להפרע מן הרשעים וליתן שכר לצדיקים. והדברים עמוקים אין פה עת האסיף וכבר כתבנו מזה בדרוש א' לפ' בהעלותך ודי בזה לביאור הקודם: אולם הנמשך מזה כי אחרי כי תכלית מעלת המין האנושי הוא בהיותו כוחני על הנטי' א"כ כל עוד שיהי' יותר אפשריי על הרע יהי' יותר מעולה ויותר משובח כאשר יתקומם נגד זה ואחרי כי מעלת נשמתו בלי ספק כי גדלה על מעלת חומרייתו כי עיקר בריאתו לא היתה רק בשביל מעלת צורת נשמתו. א"כ בהכרח שיהי' בחיריי ואפשריי על הרע גם מפאת צורת נשמתו כי בזולת זה לא תשולם הכוונה בעיקר בנין יצירתו ורצוני בזה כי מבלעדי כח החמדה והתאווה הנובעות בו אשר המה נמשכים מפאת החומר חוייב להמציא בו עוד שיהי' כוחני ואפשריי על הנטי' גם באמונת ודיעות אשר אין לחומרו מבוא בדברים כאלה ורק כי המה נמשכים מפאת צרתו ונשמתו ובאמת נמצא כן לחז"ל לחלק מחלקות פיתויי היצה"ר לשתים והן המה יצרא דע"ז. ויצרא דעבירה כי יצרא דע"ז הוא נמשך ונאחז מפאת צורתו. ויצרא דעבירה הוא הנמשך מפאת חומרייתו. ולעומת זה גם התורה אשר היא ניתנה להיישיר את האדם ולהצילו ממוקשי היצר אשר טמן פחים לרגליו. כמאמר חז"ל בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין הנה מצותי' נחלקו לאילו השתי פנים כי יש מהמצות אשר באו להכניע יצרא דעבירה. ויש מהן אשר באו להכניע יצרא דע"ז וזהו הנרצה להם לחז"ל במדרש הובא בילקוט על אותו מקרא כתוב ד' בעזך ישמח מלך זהו שאמר הכתוב והי' ביום ההוא שורש ישי וכו'. אמר ר' חנינא אין מלך המשיח בא אלא ליתן לאומות העולם שתי מצות כגון סוכה ולולב אבל ישראל כולם לומדים תורה מהקב"ה. שנאמר וכל בניך לימודי ד' ולמה בשביל אליו גוים ידרושו. מהו והייתה מנוחתו כבוד שהוא נותן לו מן הכבוד של מעלה שנאמר ד' בעזך ישמח מלך. עכ"ד המדרש וההרגש בו מבואר א מדוע נקט הנך ב' מצות אילו סוכה ולולב יותר מכל מצות התורה. ב יש לדייק בלשון כגון דאמר אשר הנראה מזה הוא כי יש הרבה מהמצות דומיהן רק כי אחז בלשונו שתים אילו להקיש מהם אל השאר. וא"כ נשאר לנו איפוא פה לדעת איזה המה המצות המתדמים להם. ג להבין מה ענין זה לכתוב ד' בעזך. הלא עיקר דרשתם הוא מכתוב והייתה מנוחתו כבוד כו'. ד גם עיקר דרשתם מוהייתה מנוחתו כבוד אינו מובן ולביאור זה נציע קצת הצעה להיות כי הבא להנצל מפחד אויב הבא להרע לו וללכדו ברשתו. הנה שתי אלה אופני מהצלה יתכנו לו. והוא או כי יסגר מלפניו בעיר בצורה. אשר לה חומה נשגבה ובריחי נחושת וברזל עד כי יסתר מפני האויב במשגב העיר או כי יצא לקראתו חגור בכלי קרב כלי נשק וזיין ממורט עד כי יכניעם בעוצם ידו וגבורתו. ולעומת זה הנה שתי אלה אופני ההצלה נמצא גם במצות התורה אשר היא כלי קרב כנגד היצר כי יש מהמצות אשר ענינם הוא כעין המתחבא במבצר נשגב ומגדל עוז ככתוב מגדל עוז שם ד' בו ירוץ צדיק ונשגב והן המה מצות סוכה וציצית אשר הכוונה מהם להסתתר בצילם של מצות אילו ולהנצל מכח היצר כי העסק בהם מורה על ענינים שהוא מסובב ומעוטף מהמצות האלו כעין המתחבא במבצר ומקרא מלא דיבר הכתוב תסתירם בסוכה וכו' ויש מהם אשר ענינם הוא כעין כלי נשק וזיין ממורט והמה מצות לולב ותפילין כמאמר חז"ל ואר"א אילו תפילין שבראש וגם לולב דימוהו במדרש משל ליוצא וזיין בידו ולכך באו מצות אילו זוגות זוגות תפילין וציצית סוכה ולולב יען כי ע"י שתיהן נשלמו אופני ההצלה ועוד יש הרבה מהמצות זוגות זוגות דומיהן. כאשר קצת מהן יתבארו עוד בדברינו אי"ה. אמנם במלחמה הטבעית הדבר מבואר. כי שתי אלה אופני ההצלה לא יתכנו באיש אחד בזמן אחד יען כי האיש אשר לו העוז לצאת לקראת נשק ולהתגבר על אויביו בלי ספק כי לא יבחר להסגר מפניו כי חרכה הוא לו אפס כי האיש ההוא יריע אף יצריח על אויביו יתגבר להכניעם ולהשפילם לבל יוכלו להתקומם עוד כנגדו ורק האיש אשר אין לאל ידו לצאת בקרב ממורך לבבו או מחולשת מזגו ורפיון ידיו ואיבריו. הוא הוא אשר יברר להסגר בעיר בצורה אחרי כי לא יוכל עשות באופן אחר אולם במצות התורה אשר באו שתיהן באיש אחד ובזמן אחד הנה יפלא לנו בקדמות הרעיון לאיזה צורך הוצרכו שתיהן כי אחרי כי ניתן לו הכח והעוז להתגבר עליו במצות תפילין והלולב למה יצטרך להסגר מפניו במצות הסוכה והציצית אמנם יובן במה שהקדמנו היות כי נמצאו שתי מיני יצה"ר יצרא דע"ז ודעבירה. ולעומת זה הוצרכו לשתי אופני ההצלה כי יצרא דע"ז צריך להתחבא ממנו כי אף הוויכוח בו נאסר וחז"ל הרחיקו עצמם מהוויכוח בכל יכולת' כדרשת חז"ל הרחק מפתח ביתה זו מינות וזהו דבר הכתוב בני אם יפתוך חטאים אל תאבה:

(הגה"ה כי מליצת אל תאבה מורה ע"ז ובזה הוא נבדל משורש וימאן כי וימאן הוא אם מבאר דבריו למה מיאן בזה וכזה כל מקום שנאמר וימאן נאמר טעמו בצידו וימאן ויאמר כו' אבל אב תאבה הוא מבלי שום טעם ושמור זה העיקר כי הוא עיקר גדול בלימוד המקרא והרבה יש לבאר כי בזה כמה מקראות קודש. ואכמ"ל ויבואר אי"ה במקום אחר):

ועיין באלשיך הק' דהפירוש הוא שיאמר אינו רוצה בלי שום טעם והוא נכון וכן נאמר כי יסיתך אחיך בן אמך וכו' לא תאבה לו ובזה יובנו דברי המגיד באמרו רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו ולפי שהוציא א"ע מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור. לו בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אילו הי' שם לא הי' נגאל. וכבר התעוררו בזה כל המפרשים. כי לא זאת היא התשובה הנאמרת בכתוב על שאלתו של הרשע כי שם נאמר והי' כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח וכו' ותשובת בעבור זה עשה ד' לי וכו' נאמר בכתוב על הבן שאינו יודע לשאול. כאשר מביא המגיד בעצמו אותו כתוב עצמו בתשובת הבן שאינו יודע לשאול. ועוד אני מוסיף לשאול כי אם כדבריו שמילת לי מורה על דברי חידודין לי ולא לו מה חטא הבן שאינו יודע לשאול לשיהי' בוטה כמדקרות חרב בדברו אליו דברי חידודין כאלה יהוא לא ידע ואשם. אמנם יובן על דרך ביאור הכתובים פ' נצבים ושם נאמר פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פונה היום מעם ה' אלקי ישראל. פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה והי' בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו כי אי יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההיא ורבצה בו כו' והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה. והספק בכתובים אלו מבואר כי לפי הנראה מלשון והי' בשמעו כו' הוא כי דברי האלה הזאת. המה יהי' לו לסיבת אומרו שלום יהי' לי. וזה מבואר הקושי כי איך יהי' לו דברי האלה למוקש. ואם לא יועילו עכ"פ לא יזיקו גם אומרו למען ספות הרוה את הצמאה אינו מובן כלל והמפרשי' נדחקו בביאורו בל אשא פירושם על שפתי ליראת האריכות. אמנם הכוונה בזה להיות כי קללות שבמשנה תורה בל' יחיד נאמרו ולא כקללות שבת"כ שנאמרו בל' רבים) כמבואר שמה למעיין בכתובים והכוונה על כל יחיד ויחיד מכלליית העם הקדוש הישראליי. אולם הרשע בשמעו את דברי האלה הזאת (ירצה שבמשנה תורה) כי נאמרו בל' יחיד. ישפוט ביה כי נאמר על כלליית האימה בכללה אשר הכתוב כינה כללויותם כאיש אחד ויצא לו מזה משפט מעוקל כי השגחת השם אינו רק בכלליית האומה לא בפרטם ולכך לא נאמרו הקללות רק על כלל האומה ולזאת יתברך בלבבו לאמר שלום יהי' לי כי בשרירות לבי אלך. הרצון כי אף בשרירות לבי אלך. עכ"ז שלום יהי' לי כי את הטוב יקבל מאת ה' ואת הרע לא יקבל. יען כי אחרי אשר ישקיף ה' על כלליית האומה לטובה בהיותם זכאים וראויים לכך. גם הוא יקבל שפע טובה באמצעייתם לפי דעתו המשובשת שאין הקב"ה משגיח בפרטים. וזה הוא אומרו למען ספות הרוה את הצמאה הכוונה להיות כי ממשפט הבא להשקות שדה וכרם וזרעוני גינה ודומיהן. האף כי אין כוונתו להשקות רק הפרחים הכמושים ויבשים הצמאים למים. עכ"ז בהשקותו כלליות הגינה או הכרם ישתו עמהם. גם אותן הפרחים הדשנים והרעננים. הרטובים ממים. יען כי אין בידו להשקות כל פרח ופרח בפ"ע פן יכבד עליו העבודה וכמו כן לעומת זה האיש אשר יתהלך בדרכי התורה והעבודה. הנה נפשו צמאה בכל עת להוסיף ביראת ה' יום יום. ככתוב צמאה לך נפשי. כמה לך בשרי לא כן הרשעים כי דשנים ורעננים המה. ואינם צמאים לדבר ה' כי לא ידעו דרך ה'. והנה הצמאים לדבר ה' הן המה אשר יצטרך להשקותם מנחל עדניו. שפע ברכות ושובע שמחות למען יתענגו על רוב שלום ויוסיפו אומץ ביראת ד' ובתורתו בכדי שלא תהי' להם לפוקה מחסור אכלם כי העניות מעבירים את האדם על דעת קונו ומצורף לזה כי כן חוייב להם חלף עבודתם וצדקתם ככתוב אם בחוקותי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעיתם ונתנה הארץ יבולה אבל הרשעים בלי ספק כי מהנכון הוא למנוע מהם טובם כי אחרי היותם כגן רוה ואינם צמאים לדבר ד' למה ישקם מנחל עדניו אולם הרשע הזה לבלתי היותו מאמין בהשגחה פרטיית יתברך בלבבו לאמר כי שלום יהי' לו יען כי כאשר ישפיע ד' שפע טובה על כלליית העם הקדוש הישראלי יהי' מושפע גם הוא בכלליותם. כדמיון הגנן בהשקאת גינתו אשר ישקה הרוים עם הצמאים וזהו כוונת למען ספות הרוה את הצמאה והבן זה כי היא מליצה נפלאה ולזה אמר לא יאבה ד' סלוח לו יען כי הוא כפירה מוחלטת כי מעקרי יסודי הדת הוא להאמין אמונת אומן כי הקב"ה משגיח בפרטי פרטי אישי האומה הישראליית וגדולה מזו אמרו כי אפילו ציפור לא מתצד בלא גזירה הנה כי ההשגחה היא אף בפרטי הבעלי חיים למיניהן ואף כי במין האנושיי ולכך אמר כי אז יעשן אף ד' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה וכו' והבדילו ד' לרעה מכל שבטי ישראל הרצון כי לא כפי העולה על ריחו כן יהי' ח"ו אפס כי ישגיח עליו ד' עם פרטיותיו להבדילו לרעה מכל שבטי ישראל והכוונה כי אף כי יהי' הוא לבדו רשע יחידי בתוך רבת המון קהל עדת ישראלעכ"ז ישקיף עליו ד' להבדילו לרעה מכלל ישראל ולגמלו כרשעתו והיא מבואר. וכמו כן עד"ז היא שאלת הרשע כי לא יתן אמונת אומן כי ההשגחה היא בפרטי פרטי אישי האומה הקדושה בכאו"א לבדו ולזאת יתברך בלבבו לאמר כי צורך העבודה לא לו הוא כי לא תאונה אליו רעה כאשר ימנע מזה וכדברי הרשע האמור בפ' נצבים ולזה אמר לכם ולא לו. ולכך היטיב אשר דבר המגיד ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר להיות כי ע"י כפירה זו הוא יוצא מן הכלל ללכת אחרי שרירות לבו בחשבו כי נגע לא יקרב באהלו חלף רשעתו:

והנה שאלתו נמשכת ג"כ מפאת כפירתו כי לפי העולה על דעתו המשובשת לא הי' חובת הפסח ג"כ רק לעשות קרבן כלליי בעד כלל האומה ככל קרבנות ציבור תמידין ומוספין ודומיהן וזהו המכוין בשאלתו מה העבודה הזאת לכם הכוונה למה הוצרך קרבן זה להיות חובת כל יחיד ויחיד בפ"ע. ולא יספיק בקרבן כלליי. לכל קהל עדת ישראל. ולזה ציותה התורה ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל הכוונה כי הייתה כ"כ ההשגחה בפרטיות על כל אחד ואחד לבדו. עד אשר פסח ודילג מבית לבית וממקום למקום להציל את בני ישראל הנפוצים ומפוזרים ומעורבים בין המצרים וכאשר מבואר במדרשי רז"ל עוצם ותוקף ההשגחה פרטייות אשר הי' בעת ההיא. ולאותה תשובה כיוון גם המגיד. באמרו ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו בעבור זה עשה ד' לי ולא לו אילו הי' שם לא הי' נגאל כי הכוונה לו בזה כי כ"כ היתה ההשגחה בפרטייות עד שאילו הי' שם אותו הרשע לבד בתוך רבת המון כלל עדת בני ישראל הי' ד' משגיח עליו שלא לגאלו ולכך חוייבנו בקרבן ג"כ כ"א בפרטות:

אמנם זה שלא הביא המגיד התשובה הנאמרת בכתוב הוא לבעבור כי הרגיש בכתוב הרגש דק ונכון. והוא כי למה לא נאמר בתשובת הרשע ואמרתי אליהם כמו שנאמר בתשובת שאר הבנים כי בשאלתו של חכם בפ' ואתחנן] נאמר ואמרת לבנך עבדים היינו וכו'. וכן בתשובת התם נאמר ואמרת אליו בחוזק יד וכו'. ובשאינו יודע לשאול נאמר והגדת לבנך וכו' ופה לא נאמר רק ואמרתם זבח פסח וכו' ולא נאמר אליהם או איליו ועוד הרגיש בכתוב דשאינו יודע לשאול שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר כי לא יצדק בכאן מילת לאמר ומה המקרא חסר בזולתו ולבעבור זה חשב למשפט כי תשובת ואמרתם זבח פסח הנאמר בכתוב אין הכוונה שישיב כן לאותו רשע לנוכח. כי לעוצם רשעת שאלתו אשר יש בה מהמינות והאפיקורסות הנה התשובה אליו אסורה כאשר קדם אמרינו בביאור הכתוב בני אם יפתוך חטאים אל תאבה. כי גם הוויכוח נאסר בזה. אפס כי כוונת הכתוב לאמר כן לעצמו בכדי לחזק לבו ביראת ד' למען לא יתרשם בלבו איזה שמץ דבר ולא ידבק בו מאומה ח"ו מהדברים אשר הטיח הרשע הלזה ולזה לא נאמר ואמרתם אליהם כי אין האמירה מוסבת אליו רק לעצמו אמנם לפוטרו בלא כלום אי אפשר ג"כ למען לא יתהלל הרשע על שאלת נפשו כי הקשה לשאול באין משיב לכך צוותה התורה כי בהשתדלו עם הבן שאינו יודע לשאול. יהי' בזה תשובה מן הצד לאותו רשע ולזה נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר. והכוונה שיהי' בזה גם אמירה להזולת. והוא הרשע. וכן פרש"י בכאן רמז תשובת הבן הרשע. והוא שיאמר לשאינו יודע לשאול בעבור זה עשה ד' לי כו'. ואין הכוונה למעט אותך רק לי ולא לו. ירצה לאותו הרשע היושב ממולך [כמורה באצבע עליו] ולא הי' מועיל לו השקפת ד' לטובה על הכלל. ומה מאוד יבוא על נכון בזה אמרו לי ולא לו. ולפי הנדמה יותר הי' צודק אומרו לי ולא לך לנוכח [ואף כי יש לומר שזהו מדברי המגיד ולא שצריך לומר לו כן בפירוש מ"מ יותר נראה כי כוונת המגיד לבאר לו כן בפירוש כי אולי הוא איש בער וכסיל ולא ידע ולא יבין לדברי החידודין האילו. וא"כ לא יצדק אמרו ולא לו. אולם לפי המדובר נכונו מאוד דברים אלה] ואל יקשה עליך למה לא אמר בעבור זה עשה ד' לנו. לכלול גם הבן שאינו יודע לשאול עמו. כי שתי תשובות בדבר האחד לבעבור כי האינו יודע לשאול לא התחיל בדבור כלל ורק הוא המדבר אליו לזאת מדרך הלשון שלא לכללו עמו ומצורף לזה כי אם הי' נכתב בכתוב עשה ד' לנו לא הי' נשמע ממנו שום מיעוט כי מילת לנו הוא כולל כולה והבן בדברים האלה כי המה נכונים מאוד בכוונת המגיד ע"פ הוראת הכתובים. הוא הדבר אשר דברנו כי יצרא דע"ז צריך להתחבא מפניו לבלתי הלחם עמו כי אף הוויכוח ביה נאסר. ולזאת הוצרכו המצות אשר המה כעין מבצר משגב כסוכה וציצית ודומיהן אולם ליצרא דעבירה. הנה בלתי אפשר להתחבא ממנו ולהסתר מפניו. יען כי בלתי אפשר להמלט ממנו כי הוא נצרך הרבה לקיום העולם. וגם רבים ממצות ד' אשר לא תעשנה בזולתו. ולכך אנשי כנה"ג בעי רחמי על יצרא דע"ז להעבירו ולבטלו מכל כל באמרם כלום נתת לנו אלא לקבולי אגרא לא איהו בעינא ולא אגרי' בעינא. אבל יצרא דעבירה לא הי' אפשר להם לבטלו כמבואר במס' יומא [ס"ט ב'] וזהו הנרמז בשני שעירי יוה"כ. כי לעומת יצרא דע"ז בא הרמז בשעיר המשתלח אשר אין ניכנס ממנו לפנים כלום. רק כי כולו לעזאזל וזה יורה כי אין צורך בו כלל לעבודת פנים ולעומת יצרא דעבירה בא הרמז בשעיר הפנימי יען כי יצרא דעבירה להעביר ולבטלו מכל וכל אי אפשר דאיצטרך לברייתא רק כי צריכין אנו להלחם עמו לבלתי השתמש בו רק בדבר המותר וגם במותר צריך לקדש עצמו בכדי שלא יסיתנו מההיתר אל האיסור ועליו בא הרמז בשעיר הפנימי כי מעט ממנו הנכנס אל הקודש פנימה וע"ד שאמר המליץ קח לך מעט צרי מזמרת הארץ מעט דבש מתענוגי בני אדם בשיעור אשר לא יעזבנו האדם וחי בהם והיותר תחרים והיו לבהמת השדה ולבני האדם הדומים להם ולכך צריך לפרוך מלחמה עמו תמיד כל הימים לרבות הלילות יותר מכדי הצורך ההכרחיי ולזאת נתנו לנו מצות התפילין והלולב ודומיהן אשר המה כלי קרב להלחם עמו. ויען כי מהמבואר כי לעתיד יהפוך ד' אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ד'. אולם לא יהי' מתדמים למדריגת ישראל אשר יהי' בעת ההיא. כי ערך ישראל יהי' למעלה ראש כי יבוטל מהם הרע לגמרי ולא יצטרכו לכלי קרב ונשק ולא למבצר משגב ככתוב. והסירותי לב האבן מבשרכם וכו' ורוח חדשה אתן בקרביכם. ומעשה המצות אשר יעשו בעת ההיא לא יהי' נעשים מפאת היותם תבלין ליצר הרע רק מפאת עצמותם וקדושתם ורוחניותם והתדבקותם בעצמותו ית"ש ויתעלה כי קוב"ה ואורייתא חד הוא לא יעשה כן לכל גוי. אמנם ערך האומו' יהיו כערך מעלת ישראל בזמן הזה אשר יצטרכו לכלי קרב ונשק להלחם נגד היצה"ר המסתבך בהם בתוכניותם ויען כי מבלעדי ביטול אילו שתי חלקי היצר לא תיכון שום עבודה לד' לזאת בהכרח יצטרכו לאילו שתי זוגי המצות כסוכה ולולב תפילין וציצית ודומיהן להכניע בהן שתי חלקי פיתוי היצר האלה:

ומעתה נתגלה לנו עומק תעלומות כוונת חז"ל במדרש באמרם אין מלך המשיח בא אלא ליתן להם לאומות העולם שתי מצות כגון סוכה ולולב אבל ישראל יהיו למידין תורה מפי הקב"ה כי הכוונה להם בזה כי אומות העולם הן המה אשר יצטרכו לאילו השתי מצות הזוגיות להתקומם בהם נגד היצר. אבל ישראל לא יעשו המצות האילו מפאת היותן כלי קרב להיצר רק מפאת התדבקותם במצותיו יתעלה וזהו אמרם אבל ישראל יהיו למידים תורה מפי הקב"ה. והוא מבואר ומעתה יבוא על נכון לשון כגון דאמרו במדרש. כי באמת יש הרבה מהמצות הזוגיות דומיהן המכוונים לבטל אילו שתי חלקי פיתויי היצר. ונקט הנך לדוגמא על השאר:

אמנם יתר כונת המאמר יתבאר ע"ד מה שכתב הרב בעיקרים בביאור דבר הכתוב והייתה מנוחתו כבוד כי הכוונה בזה. יען כי ממשפט המלכים בזמן הזה לבלתי היותם נחים ושקטים. כי לא נאה המנוחה למלכים. רק להשתדל לערוך מלחמה ולהכניע מהעמים תחתיו כפי היכולת. ואם ינוח וישקוט זה יורה על עצלותו ולא לתפארת תחשב לו. אמנם במלך המשיח אשר אליו יכרעון כל ברך ולא יצטרך למלחמה והי' מנוחתו כבוד. כי אחרי כי כל העמים יסורי למשמעתו. הנה המנוחה הוא עצמת הכבוד ותפארתו וידמה בזה להבורא יתברך. כי עיקר כבוד ה' הוא כאשר יהפוך אל כל העמים שפה ברורה כדבר הכתוב ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר וכו'. כי הכוונה מבוארת כי מתי יהי' נגלה כבוד ה' כאשר יראי כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר כו'. אמנם בעת כזאת בהצטרכו לעשות נקמה במורדיו אין זה כבודו בשלימות כי אחרי כי עכ"פ נמצאו מורדין בו להעדר הכבוד יחשב לגדולתו וזהו דבר הכתוב. יהי כבוד ה' לעולם ישמח ד' במעשיו הרצון כי כאשר הקב"ה עושה נקמה ברשעים כביכול אין שמחה לפניו. כמאמר חז"ל ומי חדי הקב"ה במפלתן של רשעים וכו' בקשו מה"ש לומר לפניו שירה אמר להם הקב"ה מעשי ידי טובעים בים ואתם מבקשים לומר לפני שירה. אבל לעתיד כאשר יהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' אז ישמח ד' במעשיו כי לא יצטרך לעשות דין ברשעים. וזהו כוונת הכתוב יהי כבוד ד' לעולם ומתי יהי' זה כאשר ישמח ד' במעשיו. וזה לא יהי' רק לעתיד לבא וכדרשת חז"ל. הקב"ה לא שמח עדיין בעולמו ואימתי ישמח לע"ל שמח לא נאמר אלא ישמח כי אז יהיו מתאימים הכבוד והשמחה וכל עוד שאין שמחה לפניו גם הכבוד אינו בשלימות וזהו כוונת' במדרש שהקדמנו כי כל האומות יהיו סרים למשמעתו לסיבת התורה והמצות אשר ילמדו מפיו ולא יצטרך למלחמה. ולבעבור זה והייתה מנוחתו כבוד וזהו אמרם שיותן לו מכבוד של מעלה כי הכבוד של מעלה ג"כ עד"ז כאמור. שים לבך לדברים האלה כי נכונים הם:

ובזה יתבאר לנו דברי הכתיב [יחזקאל י"ו] כצמח השדה כו' ותרבי ותגדלי וכו' ואת ערום וערי' ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי ודרשו בו חז"ל שהכוונה לדם פסח ודם מילה אשר ניתן להם במצרים. ויש להתעורר במליצת ערום וערי' כי איך יפול מליצת הכפל על דבר העדריי כי הערום ענינו שהוא נעדר מבלי לבוש. וא"כ איך יבא ע"ז מליצת ההכפל אחר כי אין אחרי ההעדר כלום כי איך יתכן להוסיף ערום על ערומי'. והכפל לא יתכן אלא בדבר ממש כענין הלבוש בגד אח' שיתכן להכפילו ולהלבישו שתיים מה שאין כן בערום כי בלתי אפשר רק להציגו ערום פעם אחד כי אין אחר זה כלום. עוד זאת יש להבין מדוע שינה המליצה מערום לערי'. ולא אמר עירום ועירום. או ערי' וערי'. גם בדרשת חז"ל שדרשוהו על דם פסח ומילה יש להתבונן בהם בינה:

אמנם יובן במה שהקדמנו היות כי אבותינו במצרים היו נלכדים בשתי אילו חלקי פיתויי היצר כדרשת חז"ל גוי מקרב גוי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז. וגם בענין יצרא דעבירה. הגם כי הנשים היו גדורות מערוה כאשר העיד עליהן הכתוב וכדרשת חז"ל מ"מ האנשים לא נטהרו מזה לגמרי וכמו שפירש הרב מוהר"ע פיגו בדבר הכתוב ובני ישראל פרו וישרצו שהכוונה שלא עסקו במצות פו"ר רק למלאות תאוותן כשרצים. וגם יתר העבירות התלוים ביצרא דעבירה בלי ספק כי לא נטהרו מזה ודבר אין בידם במה להתקומם כנגד פיתויי היצר האלה כי בזולת עסק התורה והמצות בלתי אפשר להכניעו ובזולת הכנעת שתי חלקי היצר האלה אי אפשר לגאלן לכך ניתן להם שתי מצות אילו. דם פסח ודם מילה אשר ענינם מבואר כי הוא להכניע בהם שתי חלקי כוחות היצר האלה. כי פסח הוא להכניע יצרא דע"ז. כי כל עבודתם הי' מזל טלה. ושחיטת הפסח הי' בכדי לשדד מערכתו ולהשפילו ולהורות נתן בלבם ע"י זה כי הבל הוא ואין בו ממש ואין בו מועיל כי לא יוכל להציל לעבדיו ומצות מילה גם זה מבואר כי היא להכניע יצרא דעבירה כאשר האריכו המפרשים בטעם מצוה זו. כי הוא להכניע הכח התאווניי. והנה מהידוע כי שתי כתות היצר האלה המה מכונים בשם זכר ונקבה כי כן כאשר החומר והצורה מכונים בשם זכר ונקבה כמבואר בדברי המחברים הלא בספרתם ויעויין בספר רוח חן להחכם ר' יהודא ן' תיבון בפ"ג מספרו מש"כ שם בביאור ברכת אשר יצר את האדם בצלמו כי הצורה יכונה בשם זכר והחומר בשם נקבה יען כי הצורה הוא הוא המשפיע והחומר הוא המושפע ממנו כדמיון הנקבה ככה לעומת זה גם שתי חלקי היצר הנאחזים בהם על שמותם יקראו בשם זו"נ. וכזאת המה מכונים גם בדברי החכמים האמיתיים הבאים בסוד ה' בשם ס"מ ובת זוגו. וזהו כוונת הכתוב ואת עירום וערי' כי עירום הוא כינוי לזכר. וערי' לנקבה והרצון כי היו ערומים מבלי לבוש המיוחד לצורה ומבלי לבוש המיוחד לחומר (כי מעשה המצות מכונים בשם לבושים במאמרי חז"ל) ולא הי' בידם במה להתקומם. כנגד שתי חלקי פיתויי. היצר האלה לכך ניתן להם דם פסח ודם מילה. והוא מבואר:

ומעתה ניתנה ראש ונשובה קדם אל המאמר הניצב פתח השער והנה הספיקות בו מבוארים הא' מה ענין השתי זכירות עד אשר לפיהן יתייחסו על שם אברהם אביהם. והב' למה תאר את אברהם במה שאמר ואנכי עפר ואפר. התמו התוארים מלתאר אותו בזולתו ומצורף לזה אם נאמר כי יש לזה איזה טעם לתאר אותו באותו מאמר שאמר ואנכי עפר ואפר עדיין יקשה עלינו מדוע אמר משלי אפר ולא משלי עפר הנאמר ראשון במאמרו של אאע"ה: והג' וגם בהיפוך למה התחייבו לשעבודן של מצרים אשר כל הדברים האלה המה משוללי ההבנה ולא נוכל להתעלם מחקור בהם. אמנם יובנו דבריהם ע"ד מה שהקדמנו רק כי צריכין אנו להציע קצת. היות מהידוע ענינו של עמלק כי הוא הוא עצמת הסיבה אשר כל הגוים הקדמונים הי' נסוגים וסרים מאחרי ה' כי שורש הרע כלול בו וממנו נתפשט לכל הגוים על פני כל הארץ ככתוב ראשית גוים עמלק והורגלנו לפרש בו עד"ז כי ראשית היא הסיבה כדרשת חז"ל בראשית בשביל התורה שנקראת ראשית. ובשביל ישראל שנקראו ראשית והכוונה כי התורה וישראל המה הסיבה התכליתיית לבריאת העולם והנ' כי פירשו מילת ראשית לסיבה והתחלה וכמו כן גם עמלק שנאמר בו ראשית גוים הכוונה שהוא סיבת והתחלת כל הגוים כי בסיבתו הם סרים מאחרי ה' כאשר תוארו הכתוב אשר קרך בדרך ובאתה על זה אמיתת דרשת רז"ל לדרשו מלשון קרירות באמרם משל לאמבטי רותחת שקפץ אחד לתוכה אע"פ שנכווה מ"מ הקרה בפני אחרים וכמו כן בצאת ישראל ממצרים כאשר שמעו עמים ירגזון חיל ורעדה יאחזון עד כי קרוב הי' הדבר שישובו כל העמים לעבודת השם לפחד ה' והדר גאונו אשר נגלה ונתפרסם בעת ההיא כאשר יהי' אי"ה לעתיד לבוא ועמלק זה הקרה אותם בפני כל האומות עד כי נשארו כל האומות על עמדם ולא נתקרבו לה'. והנה מעשיו אלו החיצונים יורו על שורש עומק ענינו בפנימיות כי כן כאשר ע"י מעשיו אלו הי' סיבה לכל הגוים לבלתי התקרב אל ה' ותורתו ככה לעומת זה עומק שרשו בפנימיות הוא ג"כ עד"ז כי הוא הסיבה הראשיית לכל העמים לבלתי לכת אחרי ה' וגם כי לא יעשה מאומה. הלא תראה בימי מרדכי ואסתר כאשר נהרגו חמשה ושבעים אף עמלקים נאמר ורבים מעמי הארץ מתייהדים ולעתיד לבוא כאשר ימחה זכרו של עמלק מכל וכל ישובו כל העמים עבודת השם והענין הוא כפי הידוע מדברי החכמים האמיתיים הבאים בסוד ה' כי שרו של עמלק הוא הס"מ ובת זוגו אשר הוא השטן הוא היצה"ר הוא המלאך המות וזרעו של עמלק המה מרכבה לו. ולכך כל עוד שזרעו בעולם הנה שרו והוא הס"מ הוא בתקפו ובחזקתו ופועל פעולתו להסית ולהדיח רבים מאחרי ה' ובמחייתו לעתיד לבוא אי"ה. יבוטל גם הס"מ כמאמר חז"ל לעת"ל הקב"ה מביא היצה"ר ושוחטו. ואו לא יהי' שום מסית מסטין ומדיח הרשעה כולה כעשן תכלה ושבו כולם לעבודת ה' ועיקר שירש המחי' של עמלק הוא תלוי בנו כי כאשר נתגבר על שני חלקי פיתויי היצר האלה ונכניעם ונשפילם אז בהכרח יתבטל כח השטן היא היצה"ר הוא הס"מ ובת זוגו ובשפלת השר ישפלו גם המה וזהו שורש מצית מחיית עמלק אשר ציותה לנו התורה:

אמנם מהמבואר כי ההתגברות על היצר הנמשך מפאת החומר יש בכח האנושיי להתגבר עליו מעצמי. אולם היצר הנמשך מפאת הצורה לעוצם תקפו וקשיותו אין בכח האנושיי להתגבר עליו ולהכניעו ולהשפילו מכל וכל כאשר קדמו אמרינו כי צריך להתחבא ולהסתר מפניו ולבלתי התווכח עמו יען כי אין בכוחנו להכניעו ויספיק לנו במה שנהי' נזהרים ממנו לבלתי הכשל ברשתו וזהו הנרצה להם לחז"ל במס' קדושין [ל"ב] אמר ר' יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר רק רע כל היום וארש"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו שנאמר ד' לא יעזבנו בידי כן הוא הגירסא האמיתית למגרס בדר' יצחק מתחדש וכן צריך להגי' גם במס' סוכה [נ"א ב'] עיי"ש על הגליון בש"ס החדשים ולא נוכל להתעלם מלהתבונן בזה מדוע אמר ר' יצחק לשון מתחדש ורש"ל מתגבר וגם כי ילפי לה משתי כתובים אשר יראה מזה כי המה שני דברים נפרדים ומה המה אלה אמנם יובן בדברינו היות כי דברי ר' יצחק מוסבים על היצר הנמשך מפאת החומר והיא יצרא דעבירה ולכך אמר מתחדש ולא מתגבר יען כי הוא אינו צריך להתגברות כ"כ כי מעצמו נמשך אחריו האדם לנועם הערבות והמתיקות הנמצא לו לשעתו אשר מטבע האנושיי להיות נמשך אחרי הערב מבלי משים לב מה יהי' אחריתו. אפס כי צריך להתחדשות מדי יום ויום יען כי בזולת זה הנה מטבע האדם להיות קץ בדבר הערב אחרי שבעו נפשו ממנו כדבר הכתוב דבש מצאת אכול דיך פן תשבע והקאתו והדבר מפורסם ונראה בחוש כי המאכל אשר יאכלנו האדם פעמים רבות לו יהי' טעמו כצפיחית בדבש עכ"ז לרוב ההרגל יהי' קץ ונמאס עליו ולכך היצר הנמשך מפאת החומר יצטרך בהכרח להתחדש בכל יום להראות לו פני הדברים כחדשים אשר לא טעם עודנו טעמן מעולם למען לא יקוץ בהם אף אחרי ההרגל עליהן ולזה הביא אותו מקרא דרק רע כל היום הנאמר בדור המבול אשר אשר ענין חטאם מפורסם בכתוב כי הי' מפאת הכח התאווני ככתוב ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו. ויראו בני אלקים את בנות האדם. כי מלאה הארץ חמס מפניהם ובמדרשי חז"ל הפליגו לבאר איך שהיו שטופי זימה גם בזכר ובהמה ובהרכבת מין על שאינו מינו אשר כ"ו מבואר כי הוא מפאת הכח המתאווה והיא יצרא דעבירה:

אמנם ריש לקיש הנה דבריו מוסבים על היצר הנמשך להתגברות יתירה כי אחרי אשר אין לתאווה מבוא בזה ואף כי ברוב פעמים הוא בהיפוך כאשר הי' ענין עבודתם לשרוף ביניהם למולך אשר הוא נגד טבע האנושיי אשר הוטבעו לחמול על בניהם וצאצאיהם וכדומה לזה הרבה ממיני העבודות אשר יסתער לב האדם עליהן ולזה צריך להתגברות יתירה למשוך האדם בחבלי רשתו ולזה הביא מקרא דצופה רשע כו' כי רשע יאמר על המורד בד' בענין האמונה וכמבואר במס' יומא [ל"ו ב'] מקרא דחטאנו העוינו והרשענו כי חטא יאמר על השוגג ועון על המזיד והרשענו אמר על המורד להכעיס ולכך קראו גם המגיד בשם רשע באמרו רשע מה הוא אומר יען כי דבריו המה דברי מינות ואפיקורסות כאמור:

המורם מזה כי לענין יצרא דע"ז נאמר בכתוב ד' לא יעזבנו בידו אשר הנראה מזה כי אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו ולא מצאנו כן ביצרא דעבירה הוא הדבר אשר דיברנו כי יצרא דעבירה יש בכח האנושיי להתקומם כנגדו ולהתגבר עליו. משא"כ יצרא דע"י לא יוכל לו האדם אם לא בסיוע הקב"ה והי' זה יען כי כן כאשר גדלה ערך מעלת הצורה על החומר ככה לעומת זה גם היצר הנאחז בצורה היא יותר קשה הפעלים ורע המעללים עד כי אי אפשר להכניעו בזולת עזר מהשם ועל האדם אינו מוטל רק לעשות ההתחלה כמאמר חז"ל פתחו לי כחודה של מחט ואנכי אפתח לכם כפתחו של אולם וזהו ענין מחיית עמלק הנזכר בכתוב פעמיים ופעם הסב הדיבור אליו כי מחה תמחה את זכר עמלק ופעם הסב הדיבור אילינו תמחה את זכר עמלק, היות כי כבר הקדמנו כי שורש מחיית עמלק תלוי בביטול שתי חלקי היצר האלה ולזה לענין ביטול היצר הנמשך מפאת החומר הסב הדיבור אילינו ולענין היצר הנמשך מפאת הצורה הסב הדבור אליו כי אין בידינו עשות זולת ההתחלה כאמור:

והנה דרשו חז"ל בסוטה [י"ז א']. בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר. זכו בניו לשתי מצות עפר סוטה ואפר פרה. ועוד שם דרש רבא בשכר שאמר אאע"ה מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצות רצועה של תפילין. וחוט של תכלת בשלמא תפילין דכתיב וראו כל עמי הארץ כו' וא"ר אלעזר אילו תפילין שבראש אלא חוט של תכלת מאי היא דתניא הי' ר"מ אומר מפני שתכלת דומה לים כו' ורקיע דומה לכסא הכבוד שנאמר ויראו את אלוקי ישראל כו' וכתיב כמראה אבן הספיר דמות עיי"ש. והדבר מבואר כי אפר פרה ועפר סוטה המה מכוונים לעומת ביטול בחינת היצר דע"ו וכדרשת חז"ל תבוא פרה ותקנח מעשה עגל. וכן פרש"י שם בסוטה עיי"ש ועפר סוטה הוא להכניע יצרא דעבירה כי עי"ז יווסרו כל הנשים ולא תעשינה זימה. וגם את הבועל בודקין המים כמאמר חז"ל ולהיות כי אאע"ה עם היותו שלם בביטול הכוחות האילו בתכלית השלימות כידוע מעניניו שהי' מפרסם לכל באי עולם שיש אלוה בעולם ונשלך לאור כשדים על קידוש שמו ית'. וגם בענין התאווה והחמדה הנמשך מפאת החומר בלי ספק כי הי' ניזהר מזה בתכלית הזהירות כי בזולת זה לא הי' אפשר לו להתגבר על יצרא דע"ז וגם מצאנוהו רחוק מהתאוה והחמדה בתכלית הריחוק. בענין הרכוש של מלך סדום. ועל כל זה אמר על עצמו ואנכי עפר ואפר והכוונה עפר מפאת החומר אשר בעפר יסודו ואפר מפאת הצורה כי הנשמה האלקית בעצמותה לא יתכן לכנותה בדבר גשמיי. כי היא חלק אלוקי ממעל. אפס מפאת היותה נשואה על חומרייות הגוף הנגוף הלזה והיא כוחניית על הרע הזה כאשר יתגבר עלי' אזי כלהבה תלהט את עוצם רוחנייתה עד כי נדמית לאפר וכאשר אמרו חז"ל על נשמתם של רשעים שנשרפת ונעשית אפר תחת כפות רגלי הצדיקים כי האפר ג"כ מתחילתו הי' איזה עצם יקר צומח או חי או מדבר וכדומה וע"י לפיד אש וחשש להבה המלהטת בהן נשתנה עצמותן ונעשה אפר וככה לעומת זה גם הנשמה אשר נתקלקלה במעשיו נדמית ג"כ לעפר (ובב"ב צא). כתיב מחלון וכליון וכתיב יואש ושרף רב ושמואל חד אמר מחלון וכליון שמן ולמה נקרא שמן יואש ושרף יואש שנתיאשו מן הגאולה שרף שנתחייבו שריפה למקום וחד אמר יואש ושרף שמן ולמה ניקרא שמן מחלון וכליון מחלון שנעשה גופן חולין. וכליון שנתחייבו כליה למקום. וביאור ענין מחלקותם הוא. לפרש ענין חטאם אם הי' מפאת החומר או מפאת הצורה והכוונה כי ענין יציאתם מן הארץ יש לדונם כי היה מפאת צרות עיניהם מתת מאשר להם וכענין אמרם ז"ל במדרש אלימלך הי' מגדולי המדינה ומפרנסי הדור. וכשבא שני רעבון אמר עכשיו כל ישראל מסבבין פתחי זה בקופתו וזה בקופתו עמד וברח לו מפניהם הה"ד וילך איש מבית לחם יהודה. או שהי' חטאם מפאת כפירתם בעצמת השגחתו ית'. המיוחדת בארץ הקדושה. ככתוב ארץ אשר עיני ה' אלקיך ודורש כו באמרם עזב ה' את הארץ והסיר עיני השגחת ממנה ומה נוחיל עוד. והנה אם הי' חטאם מפאת צרות עניהם זה מבואר כי איננו רק מפאת החומר כי ירע עינוי מתת לזולתו תאוותו הגופניים. אולם אם הי' חטאם מפאת הסתלקם השגחתו ית' בארץ הקדושה הוא נוגע אל הנפש המשכלת כי הוא הירוס גדול ליסוד מיסודי האמונה אשר הארץ הקדושה בפרט בזמן שהאומה הישראלית שוכנים עלי' היא מושגחת ומונהגת בכל פרטי הנהגתו מאת הסיבה הראשונה יתעלה. והנה מהידוע ומפורסם בהענישו ית' את עוברי רצונו כגמול ידיהם לשלם להם. ואם הי' החטא מפאת החומר יבוא העונש ג"כ עליו ואם מפאת הנשמה יהי' ענשו על מריו ג"כ בדברים הנובעים אל הנשמה. ומעתה נאמר כי ענין מחלוקת רב ושמואל הוא אם חטא אלימלך ובניו הי' מפאת החומר אם מפאת הצורה ומ"ד מחלון וכליון שמן ולמה נקרא שמן יואש ושרף יואש שנתיאשו מן הגאולה מבואר שדעתו הוא שחטאם הי' מפאת הנפש המשכלת כי נתיאשו מן הגאולה באמר' עזב ה' את הארץ וסילק השגחתו ממנה וא"כ מתחייב שיבוא עונשם ע"ז בדבר הנוגע אל הנפש וזהו אומרו שרף שנתחייבו שריפה למקום שהעונש הזה מתיחס אל הנפש כמאמרם ז"ל ונשמתן נשרפת כו' ומ"ד יואש ושרף שמן סובר שחטאם הי' מפאת החומר ברדפם אחרי תענוגי עוה"ז עד שקפצו ידם מלתת מכל אשר להם מאומה וזהו אמרו ולמה נקרא שמן מחלון וכליון מחלון שנעשה גופן חולין כי בזה הורידו מאוד מדריגת ומעלת חומרם בהמלאות לו חפצו ותשוקתו ויבוא העונש ע"ז בדבר הנוגע אל הגוף ולכן נקרא שמן כליון שנתחייבו כלי' למקום שהכליון מתייחס אל עונשי הגוף כאמרם גופן כלה כו' והוא מבואר ונכון מאוד:

והנה אאע"ה לרוב ענותנותו החזיק עצמו כאילו לא נשתלם בהנה ולכן אמר ואנכי עפר ואפר. וזה לאות על עוצם שלימותו כי הי' שפל ועניו בתכלית הענווה והשפלות ודרך גאה וגאון לא ידע כי הגאווה נמשכת מפאת יצרא דע"ז כמאמר חז"ל כל המתגאה כאילו עובד ע"ז ואאע"ה בהתרחקו מזה תכלית הריחוק זה יורה כי לא נמצא בו שום שמץ דופי הנמשך מפאת יצרא דע"ז ולזה אחז דרך ענווה לכנות גופו בשם עפר ונשמתו בשם אפר ולכך זכו בניו לשתי מצות אפר פרה לעומת יצרא דע"ז ועפר סוטה מול יצרא דעבירה כי בקיום שתי מצות אילו יכנעו שתי כוחות הללו וגם המאמר הבא אח"ז יתפרש ג"כ על אותו הכוונה עצמה יען כי בענין אמרו אם מחוט ועד שרוך נעל וכו' ולא תאמר אני העשרתי את אברם הנה שתי אלה הפנים ימצאו בו לטובה האחד כי זה יורה על התרחקו ממדת החמדה הנמשך מפאת החומר וגם במה שאמר ולא תאמר אני העשרתי כו' זה לאות על חוזק בטחונו בד' כמו שפרש"י כי ד' הבטיחו על ככה להעשירו ולכך אינו צריך לרכושו ומצורף לזה כי רכושו של מלך סדום הי' מאת השפעת המזל בלי ספק לכך לא רצה להנות מזה. רק אשר ישפיע לו ה' מבלי אמצעיית שום שר ומזל. וזהו אמיתת כוונתו במה שאמר ולא תאמר אני העשרתי כו' ירצה שלא תאמר כי העשירות באה אלי ג"כ מהשפעת המזל והוא תכלית הביטול ליצרא דע"ז ולכך זכו בניו לעומת זה לשתי מצוות ציצית ותפילין וכבר קדמו אמרינו כי שתי אלו מכוונים ג"כ לבטל שתי חלקי היצר האלו ומה מאוד יבוא על נכון מאי דסיים בשם ר"מ מפני שתכלת דומה לים כו' ורקיע לכסא הכבוד כו' כי זה יורה בביאור כי כוונת מצוה זו להסתכל ולהשים בטחונו בה' לבדו ככתוב וראיתם אותו ולא לאיזה שר ומזל ח"ו. ולזה נאמר וזכרתם את כל מצוות כי הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה. והוא מבואר ונכון. ומעתה נתבארו דברי המאמר הניצב פתח השער. דאמר להם הקדוש ברוך הוא הוי זהירין בשתי זכירות שהכתבתי לכם תמחה כו' כי מחה אמחה כו' אשר כבר נתבאר כי הכוונה בזה לביטול שתי חלקי פיתויי היצר הללו. ולזה היטב אשר דבר. כי בזה יתייחסו לבניו של אאע"ה שאמר ואנכי עפר ואפר. אשר נתבאר כי זה אות על עוצם שלימותו בביטול שתי כחות אילו כפי המדובר. אשר לכך זכו בניו לשתי מצות אלו אפר פרה ועפר סוטה ולכך אמר משלי אפר ולא עפר. להיות כי ביטול היצר הנמשך מפאת הצורה הנרמז בתיבת אפר הוא מעלה יותר נפלאה על ביטול היצר הנמשך מפאת החומר הנרמז במילת עפר. והכוונה כי אף שעיקר ביטול נעשה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו עכ"ז לזכיותינו מחשב הקב"ה כאלו אנחנו הגומרים בביטולו כי ההתחלה מחשב הקב"ה לגמר וזהו אומרו משלי אפר ולא עפר כי אין בזה מעלה כ"כ ואומרם ואם לאו לגבי חומר גביכם התקינו עצמיכם לשעבודה של מצרים. גם זה מבואר כי שעבודן של מצרים הי' בגוף ונפש. כי כן כאשר נדבקו שמה בזוהמת מצרים בשתי אלה כאשר ביארנו בביאור הכתוב ואת עירום וערי' ככה לעומת זה גם השעבוד הי' בשתי אלה כאשר הוא מבואר אצלינו בדרוש [לז' של פסח] כי עיקר פרי התחכמות פרעה הי' להדפס ולהרחיקם מעל גבול שלימתם. שים עיניך על כל האמור שם בביאורי דברי המגיד. וירעו אותנו המצרים כמה שנאמר הבה נתחכמה לו שהכוונה הוא ההתחכמות על שלימותם. ודייק כן בעל המאמר הלזה מכתוב וימררו את חייהם. היות כי קודם לו נאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. א"כ מה הוסיף באמרו וימררו את חייהם. ואם רצונו לבאר פרטי העבודות הקשות אשר העבידו' מצרים יותר הי' צודק אומרו ויעבידו כו' בפרך בחומר ובלבנים כו'. ולזה נראה לו לבאר כי כוונת וימררו חייהם הם החיים הנצחיים. אשר המה החיים האמיתיים. כי חיי העוה"ז אך הבל וריק המה והכוונה כי במה שהעבידום בפרך מררו גם חייהם האמיתיים. והן חיים הנצחיים כי לא הי' באפשריי להם לעסוק בעניני השלימות הנוגעים אל יקרת מעלת צורתם וכמבואר הכל באריכות בדרוש הנזכר שים עיניך ולבך לדברים האלה כי נפלאים המה:

ובזה נבוא לביאור פרשה ויהי בשלח עד השירה. ובטרם נבוא אל ביאורו נעורר על הספיקות הנופלים שמה על סדר המקראות והוא:

א' יש להתעורר במה שאמר הכתוב ויהי בשלח פרעה מדוע ייחס השליחות לפרעה אחרי כי לא מרצונו שלחם וגם אם נאמר שיש איזה טעם לייחס השליחות לפרעה עדיין לא הונח מה קשר יש לזה עם זה שאמר אחרי כן ולא נחם אלקים כו' כי מה יתן ומה יוסיף לענין מה שירצה להודיענו אח"כ שלא נחם וכו' אם פרעה שלחם או כי מעצמם יצאו ויותר הי' צודק אומרו ויהי בצאת ישראל ממצרים:

ב יש לשאול במה שאמר דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות כו' ואמר פרעה כו' וחזקתי לב פרעה כו' כי לא ימלט אם משרע"ה הודיעם הכוונה האלוקיית בהשבתם זאת אם לא. והנה אם הודיעם א"כ למה זה נתייראו וצעקו כשראו מצרים נוסע אחריהם ואם לא הודיעם. היה להם לשאול את פיו לאמר איך נשוב להתקרב אל השונא ואנו משתדלים להתרחק בכל היכולת. וגם מצורף לזה כי למה באמת לא הודיעם אמיתית הכוונה תיכף ומיד ולמה זה יכאיב לבבם חנם:

ג יש להבין במה שאמר ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ד'. כי מאין יוודע זה למצרים אחרי כי ספו וגם כלו כולמו יחד כמו שהעיד עליהם הכתוב ולא נותר בהם עד אחד. ורש"י בפירושו כתב כי הביא הקב"ה את המצרים שהיו במצרים דרך נם לשם למען יראו במפלתן של אילו. וזה דרך דרש אמנם כפי פשוטו צריך ישוב:

ד יש להפליא בדבר הכתוב ויוגד למלך מצרים כו' ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם ויאמר כו' כי הדברים סותרים זא"ז בתכלית הסתירה. כי באמרו ויוגד למלך מצרים כו' יראה כי עודנה לא נואש מהם ועודנה מחזיק בתומתו שישובו אחר שלושת ימים כמאמרם דרך שלשת ימים כו' ומאמרו ויהפך לבב פרעה כו' יראה כי כבר נואש מהם לחלוטין רק שעתה נהפך לבו בקרבו. וגם אומרו אל העם אינו מובן ויותר הי' נכון אומרו ויהפך כו' לרדוף אחריהם:

ה יש להתבונן בדבר הכתוב וירדפו מצרים אחריהם כי הוא אך למותר. הלא כבר נאמר ראשית לו ויחזק ד' את לב פרעה וירדוף אחרי ב"י וא"כ למה זה חזר ושנה לאמור וירדפו מצרים אחריהם:ו:

עוד זאת יש להבין באותו כתוב עצמו במה שאמר וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה ופרשיו וחילו על פי החירות לפני בעל צפון. כי למה הפסיק בסימני מקום המושגים בהודעות מי הם המשיגים. כי וישיגו אותם חונים על הים מוסב על ישראל המושגים. ואמרו כל סוס רכב פרעה מוסב על וישיגו הנאמר ראשית לו וא"כ הי' יותר צודק אומרי וישיגו אותם כל סוס רכב פרעה וכו' חונים על הים על פי החירות לפני בעל צפון. גם זאת יש להבין כי ראשונה אמר וישובו ויחנו לפני פי החירות. אשר יראה מזה כי אינם בסמוך לו ממש ופה אמר עפ"י החירות אשר יורה על הסמיכות ממש:

ז יש לדייק במאמר ופרעה הקריב כו' וישאו בני ישראל עיניהם. והנה מצרים ניסע אחריהם כי מליצת נוסע לא יצדק בכאן. כי לשון נסיעה לא תפול רק על הנוסעים זה אחר זה דרך שלום ואהבה וריעות ככתוב נסעה ונלכה. ושניים יסעו. לאחרונה יסעו לדגליהם מה שלא יצדק כ"ז בכאן ויותר הי' נכון אומרו והנה מצרים רודפים אחריהם:

ח' יש להתעורר במאמר. ויצעקו בני ישראל אל ק אשר הנראה מהם כי שלימים היו עם ה' להפיל אליו תחינתם ואחריו מה כתיב ויאמרו אל ב אין קברים במצרים כו' לקחתנו כו'. אשר בלי ספק כי דברי תלונות המה. ואינם שלימים באמונתם וא"כ איך נתהפכו באותו רגע מקצה אל קצה: ט' יש להבין במאמרו ויאמר משה אל העם אל תיראו התיצבו כו' ה' ילחם לכם ואתם תחרישון כי מאמר ואתם תחרישון הוא דבר שפתים אך למותר כי בלי ספק לא יזעקו אחרי היותם נושעים בה' גם מאמר כי אשר ראיתם כו' לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם אינו מובן כי לא ימלט אם הוא ליווי אי הבטחה ואם הוא ציווי אין כאן מקומו להפסיק בענין הבטחת שועתם בדבר הציווי ואם הוא הבטחה. ה הנה אין ההבטחה בשלימות כי יש במאמר הזה שתי כוונות על איזה אופן יהי' או באיבוד המצריים או בהיפוך ח"ו. וא"כ במה תושלם הבטחתם שלא יתיראו:י:

י יש לדקדק במאמר ויהי הענן החשך ויאר את הלילה ולא קרב זא"ז כל הלילה כי לא יצדק בכאן לשון ולא קרב כי לא יאמר רק על המשתדלים לקרב עצמם זא"ז ולא עלתה בידיהם כי אז תיפול מליצות ולא קרב לאמר כי לא עלתה בידם השתדלותם. משא"כ במשתדלים לברוח ולהתרחק עצמם כאשר ה הענין בכאן כי בני ישראל השתדלו להתרחק עצמם בכל היכולת א"כ יותר הי' צודק אומרו ולא השיגו זה את זה וכו':

יא יש להתבונן בדבר הכתוב ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה אנה הוליכו ויותר הי' נכון אומרו ויטיל ה' רוח על הים כמו שנאמר ביונה. גם במאמר וישם את הים לחרבה ויבקעו המים. יש להעיר כי לפי הנדמה הי' לו לומר בהיפוך ויבקעו המים ואח"כ וישם את הים לחרבה כי הבקיעה נעשית מקודם ואחר זה חרבו קרקעית הים למען לא יטבעו בבוץ רגליהם:

יב יש להתעורר במאמר ויהם ה' את מחנה מצרים ויסר את אופן כו' וינהגהו בכבידות כו' ויאמר מצרים אנוסה כו' כי לאיזה צורך נעשה הדבר הזה. להנהיגם בכבידות ושיסכימו לנוס מפניהם וכן החלו עשית כפי הסכמתם כאשר נתבאר בכתוב שאח"ז וישב הים כו' ומצרים נסים לקראתי שהכוונה שהמצרים הפכי עורף לנוס ופגעו בהם מי הים בשובם ועל כל אלה יש להשים לב לאיזה צורך נעשה כן כי מה יתן ומה יוסיף אם היו נטבעים דרך הליכתו או דרך חזירתן. וגם לאיזה צורך הנהיגם בכבידות הלא הכוונה הייתה שירדפו אחריהם לא שישובו אחור. ואם הי' זה בכדי שלא ישיגו את ישראל. הלא כל הלילה לא השיגום גם בזולת זה וא"כ הסיבה אשר מנעתם ההשגה בלילה היתה מספקת גם באשמורת. ולמה חדש סיבות חדשות ללא צורך:

יג יש להשים לב בכלליות הפרשה כולה על השנות הלשון מפרעה למצרים וממצרים לפרעה כי ראשונה נאמר ויחזק ד' את לב פרעה וירדוף כו'. ואח"ז אמר וירדפו מצרים אחריהם. ואח"ז אמר למאמרו הראשון באמרו כל סוס רכב פרעה כו'. ופרעה הקריב כו'. ושוב חזר לאמור וישאו בני ישראל עיניהם והנה מצרים נוסע כו'. ובכתוב שאח"ז אמר ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם ושוב אמר ואכבדה בפרעה כו' ושוב אמר ויהי באשמורת הבוקר הנה בכל הענין ההוא אין שם זכר לשמו של פרעה זולתו בסופו נאמר וישובו המים ויכסו כו' לכל חיל פרעה הבאים אחריהם בים כו' אשר כל אלה בלי ספק כי לא נפל במקרה ק"ו:

יד גם במילת וינער ה' את מצרים בתוך הים. יש להתבונן במליצת וינער ורש"י בפירושיו כ' כאדם שמנער את הקדירה כו' והיא מלה תלמודיית ולא עבריית כי לא מצאנו שורש זה בכתוב רק על המנער דבר מדבר כענין שנאמר גם אני חצני נערתי ככה ינער אלקים נעור וריק אשר כל אלה יתורגם בלע"ז (אפגישאקעלט) מה שלא יצדק כל זה בכאן. וגם הניעור הנזכר במשנ' לדעתי הוא לבעבור כי ע"י מה שמנער הקדירה מהאבק שנפל עליו וכדומה ע"י זה מתהפך המאכל שבתוכה ממעלה למטה לכך הושאל זאת המילה על ענין ההגסה הנזכרת בתלמוד כענין אומרם מוגס בכף וכדומה. אבל לא שיהי' שורש ניעור מורה ע"ז והמילה העבריית אשר הונחה על שורש הלזה הוא ממולח ככתוב ממולח טהור קודש:

טו יש להתפלא בכללית הענין איך נואלו שרי צוען חכמי פרעה עצה נבערה, ואיך מלאה לבם לרדוף אחריהם בתוך הים כי לא ימלט אם שהבינו שהי' הדבר דרך נס או לא. והנה אם הבינו שהי' הענין ניסיי בלי ספק כי לא הי' להם לסמוך על הנס כי הי' להם להבין כי לא נעשה למענם כי הלא עיניהם ראי ולא זר כי ישראל הורגלו בניסים בכל העשר מכות שהביא הקב"ה עליהם במצרים. ומרע"ה הוא הי' פועל כל הניסים האלה במטהו. ולזאת גם עתה הי' להם לדעת כי מרע"ה פשה כל זה. למען הציל את בני ישראל ואם נאמר כי נדמה להם שהי' ע"פ דרך הטבע שע"י רוח החזק יקפאו תהומות כאשר הורגל כן במדינת הנוטים לקוטב הצפוני אשר המים יקרשו ונעשים ככפור עד שיוכלו לעבור עליהם ועל גבם בעגלות טעונים משא כבד עכ"ז הי' להם לחוש אולי אין ההקפה חזקה כ"כ. וישראל לבעבור כי אין להם מפלט ומנוס באופן אחר ירדו תהומות אחרי כי בין כך ובין כך אין להם להחיש עזרה. ע"ד שאמר הכתוב וכאשר אבדתי אבדתי ולזאת לא הי' להם לעשות כמעשיהם ומצורף לזה כי הי' להם לחוש אולי ע"י ריבוי המחנות ועוצם התאבקותם והתגבאותם זא"ז כמשפט הנלחמים אשר בלי ספק יולידו חמימות רב ועצום ימה הקר והגלד וישובו המים לאיתנם ולקדמותם כמשפטם להיות נמסים ע"י החמימות וכדומה. ולזאת יפלא מאד על מעשיהם אילו. איך דימו לערוך מלחמה במקום לא עבר בה רגל אדם. היש עיורון וסכלות גדולה מזו:

אלו הן ראשי הספיקות אשר ראינו לספק בפרשה זו קצתם עמדו עליהם המפרשים וקצתם אשר הוספתי נופך משלי בע"ה ועוד רבות מספיקות אשר לא ראיתי לפורטם ליראת האריכות יתיישבו לפי דברינו אי"ה:

אולם הביאור בכל זה הוא ע"ד מה שאמר המלך החכם בקהלת אל תרשע הרבה ואל תהי' סכל למה תמות בלא עתך וחז"ל הקשו הרב' הוא דלא לירשע הא מעט לירשע אלא מי שאכל שום וריחו נודף יאכל שום אחר ויהיה ריחו נודף. והדרשה תדרש אמנם ע"פ עומק פשוטו נראה לפרש להיות כי מאמר אל תרשע הרבה אינו מאמר מוכרת עד שיקשה עליו הרבה הוא דלא לירשע רק כי הוא נמשך למה שאמר אח"כ למה תמות בלא עיתך אשר היא מיתת כרת הנאמרת בתורה וענין הכרת ידוע כי היא ההפסק וההכרת בעצם הנשמה האלקיית מלהתדבק ולהתאחד בשורשה, יען כי הנשמה האלקיית אינה נפרדת מעצמותו יתעלה. ואף כי הורגלנו לכנותה בשם חלק אלוקה ממעל זה אינו רק לשבר את האוזן כי החלק לא יתכן רק בגשם המתואר בשלשת רחקיו יתעלה הבורא מזה. העילוי וההבדל. אולם אמיתת עצם הנשמה האלקיית. היא שפע הארה נמשכת מעצמותו יתעלה משמי שמי עליון. עד בואה לתוך חומריית גווייתינו ואדמתינו בסוד יעקב חבל נחלתו. כי היא כדמיון החבל כאמור. וע"י העונות והפשעים אשר חייבין עליהם כרת עושין הפסק וכריתה בחוט החרוז עד כי הוא ניתק ונפסוק מלהתאחד בשרשו ושוב אין לו חלק באלקי ישראל אחרי כי נפסק ממקורו וזהו שאמר הכתוב הכרת תכרת הנפש ההיא. והנה כן כאשר ע"י העונות העצומים יתחייב כרת ע"י עון אחד כמו כן ע"י ריבוי החטאים אף כי אינם גדולים כ"כ עכ"ז לריבויין יוכלו לעשות הפסק בחוט החרוז כדמיון המכה מכה רבה בכלי משחית עצום ונורא בחבלי בוץ העשויים להעמיד הספינה וכדומה כי אז ע"י כה אחת יכרתו לשנים ולא ישנה אולם החותך לאט לאט בסכין או באיזמל קטן הכמות וכדומה הגם כי לא ימהר להכריתו עכ"ז ברבות הזמן ע"י ריבוי הפגמים והחריצים הנעשים בחבל ההיא בכל פעם ופעם לבסוף ניתק ונכרת גם הוא וככה לעומת זה גם ש ריבוי העונות הגם כי אינם מאותן שחייבים עליהן כרת עכ"ז לריבויין יוכלו לפעול כפעולת העון החמור ולזה היטיב אשר דבר שהמע"ה אל תרשע הרבה כו' הרצון כי סכל יאמר על מי שנתעוות שכלו בדיעות ואמונות כוזבות כי הוא היפוך החכם ורשע יאמר על החוטא במצות מעשיות כי הוא היפך הצדיק ולזה אמר אל תרשע הרבה כי כל עוד שאין עונותיו מרובים מזכיותיו אינה נמנה בכלל פושעי ישראל ועודנו לא נפסק מלהתאחד במקורו ושרשו אמנם לענין הסכלות והוא הבלתי מאמין בדיעות האמיתיית לזה לא אמר ואל תהי סכל הרבה כי לענין הסכלות אפילו מקצת מן המקצת יועילו להנתק קשר החוט האלוקיי להפסיק ממקורו ועל כן אמרו ע"ז צריך לשרש אחרי' לבלי ישאר ממנה לא ענף ולא שורש ולא שום רושם כלל [ואין זה סותר להנחתינו שהנחנו לעיל כי תואר רשע יאמר על המרד בענין האמונה ופה פירשנוהו על הרשע במצות מעשיות כי לבעבור כי רובו עונות ושוב אין לו חלק לעולם הבא לזאת גם הוא בשם רשע יקרא. והבן זה] לזה אמר למה תמות בלא עיתך הכוונה כי ע"י ריבוי עונות המסתעפים מיצרא דעבירה או אפילו ע"י מיעוט מן המיעוט הנמשך מפאת יצרא דע"ז. יוכל לגרום שיפסק מלהתאחד במקורו שרשו והיא המיתה בלא ע הנאמרת בכתוב כי בזולת זה הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל וכחול ימים ירבו כאשר הוא נראה בעליל. אולם הכוונה הוא על המיתה האמיתיית והיא מיתת הנפשיי ועל דרך מה שאמרו בהיפוך והארכת ימים. ודרשו רז"ל לעולם שכולו ארוך והוא מבואר והנה ענין פרעה ומצרים ראוי שתדע כי המה שני דברים נפרדים כי פרעה שהי' בימי משה אמגושי הי'. ולא ודע את ד' כאמרו מי ד' אשר אשמע בקולו לא ידעתי את ד' והי' אדוק במינות הרבה עד כי הוא הי' עצם המרכבה ליצרא דע"ז כי עשה עצמו אלוק' לאמר לי יאורי ואני עשיתיני לזאת הכביד את לבו ולא שם לב לכל האותות והמופתים אשר עשה משה במצרים לעיניו יען כי כן הוא ממשפט המינים לבלתי האמין בשום דבר ואף כי הוא נראה בחוש עכ"ז ישתדלו להפך פני הדבר לצד מינות. כאשר העיד עליהן הכתוב כל בואיה לא ישובון ודרשי רז"ל זו מינית ולזה התחכם לקרוא לחרטומים לעשות כן בלטיהם משפט האפיקורסים המשתדלים להפך דברי אלקים חיים אולם כלליות המצרים לא היו אדוקים במינות כ"כ ולכך חרדו לדברי משרע"ה ואמרו לפרעה עד מתי יהי' זה לנו למוקש שלח את האנשים הטרם תדע כי אבדה מצרים וכן במכות בכורות הביא במדרש שהלכו הבכורים ואמרו לפרעה נפוק עילין עיבראי מביננא ופרעה לא שת לבי לזה עם שגם הוא הי' בכור כמבואר במדרש. אמנם היו שטופי זימה על כן נקראת ערות הארץ והיו מרכבה ליצרא דעבירה. ולהיות כי אבותינו במצרים נדבקו בזוהמת מצרים בשתי אלה אם בענין יצרא דע"ז המיוחס לפרעה ואם בענין יצרא דעבירה המיוחס למצרים כאשר הקדמנו בפתח אמרינו כי על כן הוצרכו להם לדם פסח ומילה יען כי בחטאם היו נותנים עוז ותעצומות לשרו של מצרים לבעבור כי עבדו עבודתו וגם בדם פסח ומילה עודנה לא נגמרה טהרתן כי לא הי' רק לפי שעה שיהיו ראוים קצת לגאולה: אמנם עודנה לא נטהרו מזוהמתן מכל וכל כאשר מצאנו אותם מתלוננים על, שפת הים ככתוב וימרו על הים בים סוף לזאת לא הי' אפשר להוציאן משם מבלעדי רשיון פרעה ופרטי הדרוש הלזה מבואר אצלי באורך בדרוש לז' של פסח קחנו משם] וזוהו הנרצה להם לחז"ל במדרש פ' בא באמרם. דבר אחר משכו וקחו כי' הה"ד יבושו כל עובדי פסל בשעה שאמר לו להקב"ה למשה לשחוט את הפסח א"ל משה רבון העולם הדבר הזה איך אני יכול לעשות אי אתה יודע שהצאן אלוהיהם של מצרים הן שנאמר [שמות ח'] הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו. א"ל הקב"ה חייך אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו אלהי מצרים לעיניהם שאודיע להם שאין אלהי הגוים כלום. וכן מצינו שעשה שבאותו לילה הכה בכוריהם של מצרים ובו בלילה שחטו ישראל פסחיהן ואכלו והי' מצרים רואים בכוריהם הרוגים ואלוהיהם שחוטים ולא היו יכולים לעשות כלום שנאמר [במדבר ל] ומצרים כו' הוי יבושו כל עובדי פסל. ובקדמות הרעיון יפלא מאוד על דברי משה רע"ה אשר יראה מהם כי ליראת פרעה ומצרים היה חושש לבל יסקלוהו וזה בלתי ספק אי אפשר להעלותו על הדעת כלל כי מדוע מתיירא בזה יותר מבכל העשר מכות שהביא עליהם הכי בכולם הי' נמלך בפרעה אם להביאם עליו אם לאו ואי' איפוא אמונת לבבו ותום דרכיו עם ד' לשיתירא לאמר ציווי ד' בשביל יראת פרעה. ובמדרש חז"ל מבואר כי בכל עת הי' פרעה אומר אם יבוא בן עמרם אלי אהרגנו אני צולבו אני שורפו. ובכל זה בבואו הי' נאלם דומי' ולא יכול לעשות לו מאומה יען כי דבר ד' סמכתהו. וא"כ למה נתיירא עתה: אמנם לפי המדובר יבוא על נכון כי לא ליראת פרעה הי' אומר כן לבעבור כי הי' יודע משרע"ה כי מבלעדי רשיון פרעה בלתי אפשר להוציאם משם כאמור ולזאת הי' מן ההכרח להטעיתו בבקשת דרך שלשת ימים נלכה ונזבחה לאליקינו ובטענה זו הי' מחזיק עצמו תמיד כי כאשר מר לו פרעה במכת הערוב לכו זבחו לאלוקיכם בארץ השיבו מרע"ה לא נכון לעשות כן כי תועבת מצרים נזבח לד' הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו דרך שלשת ימים כו' הנה כי כל פרי ההתאכמות היה להתעות לפרעה שאינם הולכים רק לעבודה לד' אשר בלתי אפשר שתהי' העבודה בארץ כי הן נזבח כו'. וכמו כן במכת הארבה והחשך כאשר קרא פרעה ל משה תמיד הי' מחזיק בדבריו כי אינם הולכים רק ק לעבודה והכל מפאת הטעם האמור כי לא יתכן שתהי' העבודה בארץ. ולזאת עתה כאשר ציווהו ד' על שחיטת הפסח בתוככי מצרי הוקשה לו הדבר כי עתה יבין פרעה כי מה שאמר לו מקודם שמההכרח שתהי' העבודה חוץ למדינה היא טענה מזוייפת וכוזבת כי אחרי אשר ישחט את הפסח בתוככי מצרים באין מגור ופחד א"כ למה לא תהי' כל העבודה בארץ ובזה יהיה נסתר כל היסוד ונפל הבנין אשר השתדל להתחכם בהטעתו כי ידעו מעתה שאין כוונתם לשוב עוד ודרך מרמה אמרו מה שאמרו ובלי ספק כי לא יסכימו לשלחם מכל וכל כי אם הי' באפשרי להכרחו אל השילוח ההחלטיי א"כ לאיזה צורך נאמרו לו הדברים דרך מרמה. וזהו כוונת המדרש שאמר לי משה להקב"ה האיך אני יכול לעשות הדבר הזה אי אתה יודע שהצאן אלוהיהם של מצרים שנאמר וכו' והכוונה כי כבר הנחתי להם להנחה מוחלטת כי זה הוא מהנמנע שישחטו אלוהיהם לעיניהם. ומעתה יאמרו מצרים משה בדאי הוא ולא יסכימו בשילוחן והקב"ה השיבו חייך שאין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו כו' והכוונה כי בזולת זה בלתי אפשר לגאלן כאשר הקדמנו כי הוצרכו לדם פסח להכניע יצרא דע"ז. אמנם אמיתת התשובה על שאלתמשרע"ה לא נתבארה במדרש והי' זה יען כי תשובת דבר זה מבוארת בכתוב עצמו להיות כי אם הי' שחיטת פסח מצרים בקהל עם ועדה בקיבוץ כלליות בני ישראל בפרסים רב ועצום כאשר הי' הענין בפסח דורות בלי ספק כי הי' פרעה משים אל לבו כי דברי משרע"ה באמרו הן נזבח היא טענה כוזבת אמנם כעת כי לא נעשה בפירסום והתקבצות כלליות רק כי כל משפחה ומשפחה עשו כן בפני עצמם בהיותם פזורים ומעורבים בין המצרים עד כי כל אחד מהמצרים הי' נדמה לו כי רק העברי השוכן אצלו בשכונתו הוא העושה כן כמשפט עבדים המתפרצים על אדוניהם כי לבעבור כי הוגד להם כי המה מוכנים לעבודה ע"י זביחת הטלאים מחוץ למדינה לזאת כל אחד בונה במה לעצמו לעשות כן בקרב הארץ. ולא מדעת משה נעשה כן ולכך הי' משה עודנו מחזיק בדבריו כי העבודה בפירסום המכוונת מהם לא יתכן לעשות כן בקרב הארץ וזהו הנרמז בלשון הכתוב משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם הרצון כי כל אחד ואחד יקחוהו למשפחותיו ולא יעשו בפירסום בקיבוץ כלל ישראל יחד וזהו ג"כ כוונת המדרש שהסמיך דרשה זו לכתוב משכו וקחו לכם יען כי בכתוב זה מבואר תשובת דבר זה וזהו עצמת כוונתם שהביאו לקרא דיבושו כל עובדי פסל להיות כי באמת הי' זה להם חרפת עולם וכלימה לנצח לא תשכח לפי מחשבתם אשר הי' נדמה להם שכל אחד מדעתו הי' עושה כן ואעפ"כ לא הי' בידם למחות בהם וכדי בזיון וכלימה מצורף לזה הי' בזה עוד כוונה פנימיות בקחתם למשפחותיהם יען כי הוצרכו להשגחה פרטית לדלג עליהם מבית לבית כאשר הקדמנו לעיל בתשובת הרשע לזאת הי' מההכרח שתהי' שחיטת הפסח ג"כ על אופן זה שכאו"א ימסור עצמו על קידוש שמו יתברך בפרטיית: המורם מזה כי בלתי אפשר הי' להוציא' משם מבלעדי רשיון פרעה. יען כי נאחזו בזוהמת פרעה ומצרים בשתי אלה חלקי פיתויי היצר יצרא דע"ז המיוחס לפרעה ויצרא דעבירה המיוחס למצרים ולזאת הוצרכו לרשיונו. אמנם פרעה הרשע לא כן יחשוב ולבבו לא כן ידמה אפס כי עלה על דעתו הנפסדת כי יש בו שום צד אלקות עד כי הוצרכו לדעתו. והנה מתחילה אמר מי ד' כו' לא ידעתי את ד' כי לא ידע משם ד' כלל והי' עושה עצמו אלוקה באופן שאין זולתו אך לבסוף כשראה כי גבוה מעל גבוה שומר וכי יש אלוק' גדול ממנו שהכהו בכל המכות האלה עד כי הוכרח לומר ד' הצדיק. אמנם לא שב עודנה מטעותו מכל וכל רק כי חשב כי גם בו יש צד אלקות וראוי שיעבדוהו בשתוף עכ"פ וזהו כוונת אמרו בסוף כל הניסים כולנה בליל מכות בכורות קומו צאו מתוך עמי כו' ולכו עבדו את ד' כדברכם וברכתם גם אותי שהכוונה הנפסדת הייתה לו בזה שראוי שיעבדוהו ג"כ עכ"פ בברכה וכדומה. ולמען לא יתלכדו ישראל ג"כ ברשת הדעת הנפסדת הלזאת אשר היא שורש פורה ראש ולענה מיצרא דע"ז אשר כבר הקדמנו בפתח אמרינו כי אפילו מיעוט מזה הוא מזיק מאוד ככתוב ואל תהי' סכל כו' לזאת חייבה החכמה האלקיית להטביע את חיל פרעה וחילו אשר הן המה מרכבה ליצרא דע"ז במי ים סוף לבלתי ישאר מהם אף אחד כמאמר חז"ל ע"ז צריך לשרש אחרי' למען יראו כל בשר כי אין בו שום ממשות ח"ו:

אמנם לא חייב המשפט האלקיי רק להטביע ולהאביד שאון פרעה וחילו בלבד בהיותם מרכבה ליצרא דע"ז כי גם חילו המיוחדים העומדים על משמרת המלך ופקודתו בכל עת בלי ספק כי היו נמשכים אחריו בדיעותיהם באמונתו האפיקורסיית כמוהו כמוהם והן המה השש מאות רכב בחור כי אילו בלבד המה הנקראים חיל פרעה בהיותם על משמרתו בכל עת:: (הגה"ה כי כי כן הי' משפט המלכים בעת ההיא. וגם היום כן הוא הנהוג במדינות ההמה להיות צבא לא כביר מיוחדים למלך אשר המה פנויים מכל עסקיהם לעמוד על משמרתו המלך ופקודתו בכל עת וכי תקראנה מלחמה בלי ספק כי לא יספיקו המועטים האלה אפס כי כל בני המדינה יוצאים לצבא בהיות כולם מלומדי מלחמה וחיל זה יקרא על שם בני המדינה וכמו כן כאן חיל פרעה המה השש מאות רכב בחור בלבד ויתר אנשי הצבא נקראו חיל מצרים בהיותם תושבי המדינה גרי ארץ בכללה):

אולם יתר הצבא אשר המה נקראים חיל מצרים אשר לא היו אדוקים במינות כ"כ רק היו שטופי זימה והיו מרכבה ליצרא דעבירה וכבר קדמו אמרינו כי יצרא דעבירה בלתי אפשר להעבירו ולבטלו מכל וכל. לזאת לא חייב המשפט האלקיי להטביעם ולהאבידם ולא הובאו שמה רק לראות במפלתן של פרעה וחילו. למען ידעו כי ה' האלקים ואין זולתו ולא כמו שעלה על דעת פרעה המזוהמת אף אחרי כל המעשים כולם שראוי שיעבדוהו עכ"פ בשיתוף כי יש בו צד אלקות ח"ו ובזה יתבטל כוחו של שרם של מצרים מכל וכל. יען כי האדוקים בעבודתו יטבעו ויאבדו מן העולם והנשארים יראו כי אין ממש בעבודתו ולא יוסיפו עוד עשות כמעשיהם של פרעה וחילו כי בזולת זה הי' אפשר שהנותרים במצרים ימלאו מקום פרעה אחרי העדרו ושוב היו נותנים כח לשרן של מצרים וכל עוד שהשר קיים אי אפשר להוציאם מת"י ולכך היתה הכוונה האלקיית להביא שמה חיל מצרים למען יראו כי אין ממש בעבודתם והבן בדברים האלה כי עמוקים הם. עשה אזניך כאפרכסת הסכת ושמע ביאורי הכתובים והתכתן ע"ד מה שפירש הרב בעל מעשי השם בהרבה תוספות מרובה על העיקר משלי בעז"ה. באופן כי יותרו כל הספיקות כולם והוא:

כי אמרו ויהי בשלח פרעה כו' ולא נחם אלקים כו' כי אמר פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה. הכווונה כי יען כי הי' צאתם ממצרים ע"י רשיון פרעה כאמור לזאת לא נשלמו באמונתם וכמו שנראה ממה שנא' על שפת הים ויאמינו בה' ובמשה עבדו. כי עד עתה עודינה לא הייתה אמונתם שלימה בה' בהחלט והכל לסיבה הנזכרת יען כי גם המה הי' פוסחים על שתי הסעיפים. אולי יש איזה צד ממשות בדעת פרעה עד כי הוצרכו לרשיונו. ולזאת הי' נקל בעיניהם לשוב למצרים בראותם מלחמה. מה שלא הי' כן אילו הי' צאתם מבלעדי רשיונו. כי אז לא הי' עולה על דעתם לעבור על פי ה' ומשה עבדו. ומצורף לזה כי אילו היו יוצאים בעל כרחו של פרעה. בלי ספק כי היו מתייראים לשוב פן יענשם פרעה על מרדם שמרדו ללכת מבלתי רשותו אולם כעת שהלכו לעבוד' ברשות מעתה לא יענישם פרעה כי אמר יאמרו אליו אנחנו לא חפצנו לברוח רק כי יצאנו לעבוד' כפי הציווי. ומשה הוא הוא אשר רצה להבריחנו. ולזאת לא שמענו בקולו ושבנו עדיך. ולזה יען כי הי' צאתם ע"י רשיון פרעה לכך ולא נחם אלקים. והוא מבואר. ואמרו ויסב אלקים דרך המדבר ים סוף. גם זה מוסב על ויהי בשלח פרעה הנאמר ראשית לו. והרצון כי לבעבור כי עלה על דעת פרעה כי למען השתתפו בשילוחם ראוי שישתתף גם בעבודה ולזאת חייב המשפט האלקיי להטביע שאון פרעה וחילו בים סוף כי ע"ז צריך לשרש אחרי' למען יראו כל בשר כי אין בו שום צד אלקות ח"ו. וגם בני ישראל לא יהיו עוד פוסחים על שתי הסעיפים וישלמו באמונתם בה' וכאשר הי' באמת כן ככתוב ויאמינו בה' וכו' ולכוונה זו ויסב אלקי' כו' בכדי להטביעו. ואמרו וחזקתי את לב פרעה כו' ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה' זה מבואר כי לא נטבעו רק פרעה וחילו. וחיל מצרים לא נטבעו רק כי הובאו שמה לראות באבדונו למען דעת כי ה' הוא האלקי'. ואמרו ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב וכו' אל העם. הכוונה להיות כי בענין השבת העם מצריימה הי' נבוך בדעתו אם ישובו אם לא כי בלי ספק הבין במקצת כי בלב ולב ידברו וכוונתם לצאת לחפשי לחלוטין וביותר לפי המבואר במדרש שאמר משה רצונך לכלות המכה ממך. אמור הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדים של הקדוש ברוך הוא. התחיל פרעה צווח. לשעבר הייתם עבדי אבל עכשיו הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם צריכים אתם להלל להקב"ה שאתם עבדיו שנאמר הללו עבדי ד' א"כ כבר סילק ידו מהם אבל זאת לא עלה על לבי שלא ישיבו לו הרכוש בהיותו בדרך שאלה ואיך לא יהי' ניתין להישבון והי' סבור או שישובו הם עצמם מצרימה לא להיות לו לעבדים רק לגור שמה כבני חורין ובידיהן ישובו הרכוש או אם יסכימו לבלתי שוב לא פחות ישלחום ע"י שלוחים אי ע"י שלוחי פרעה שהלכו אתם ובין כך ובין כך לא הי' דעתי אל העם כי מה לו בהשבתם אחרי כי לא יעבוד בם עבודת עבד ועיקר כוונתו לא הי' רק על הרכוש ולכוונה זאת שלח אתם שלוחים להציל הרכוש עכ"פ אמנם עתה כאשר הוגד לו כי ברח העם וגם את הרכוש לא השיבו א' נהפך לבו בקרבו מהרכוש אל העם הכוונה גם לרדף אחריהם ולהשיגם ולהחזירם מצרימה לעבודתו כשנים קדמוניות וזהו אומרו ויהפך לבב פרעה אל העם והוא מבואר. באמרו אחרי כי שלחו בעוילתה ידיהם לגזול הרכוש. לא יתכן שישקיף ד' עליהם עוד לטובה. כי רע לא יגור במחיצתו. ואמרו ויקח שש מאות רכב בחור זהו מבואר כי הוא חיל פרעה המיוחד לו ועומדים בכל עת על משמרתם. ואמרו יכל רכב מצרים הכוונה על כלליית בני המדינה תושבי הארץ ואמרו ושלישים על כולו. הכוונה כי מחילו המיוחדים לו מינה שלישים על כל חיל מצרים. כי בלי ספק כי המה מלומדי מלחמה יותר מגרי ארץ. ואמרו ויחזק ד' את לב פרעה וירדוף אחרי בני ישראל. הכוונה כי פרעה וחילו המה השש מאות רכב בחור היו זריזים ביותר. יען כי המה מוכנים בכל שעה ומלובשים בתכסיסי כלי זיין ולזה יצאו ראשונה. ולא המתינו על חיל מצרים עד צאתם וחיל מצרים איחרו הרבה עד הכינו עצמם ללמד ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה. ואמרי וירדפו מצרים אחריהם הכוונה כי חיל מצרים רדפו אחרי חיל כרעה למען יתאחדו והיו לאחדים ולזה אמר וישיגו אותם חונים על הים כל סוס רכב פרעה כו'. הרצון כי חיל מצרים השיגו את חיל פרעה חונים על הים ע"פ החירות וא"כ כל סוס פרעה ורכב פרעה המה המושגים לא המשיגים. ולזה אמר ע"פ החירות ולא לפני פי החירות כי מחנה ישראל הן המה חנו לפני פי החירות שהכוונה ברחוק מקים משיך הלאה לצד הים רק שהי' נגד פיה"ח. וחיל מצרים השיגו את חיל פרעה עפיה"ח אשר ענינו הוא בסמוך ממש לפי החירות אשר הוא לפאת מצרים ואלו ואלו עדן לא השיגו את מחנה ישראל. ואמרו. ופרעה הקריב הכוונה כי פרעה וחילו הקריבו יותר לצד מחנה ישראל. וחיל מצרים. אולי עמדו להנפש קצת מכובד הדרך בהיותם רודפים בכל עוז ולזה כאשר השיגו את חיל פרעה שבתו מרדיפתם וינוחו ולא חששו למה שפרעה שם לדרך פעמי להתקרב לצד מהנה ישראל באמרם אחרי כי עלתה בידם להשיגו עתה כמו כן אחרי המנוחה קצת יחליפו כח וכנשרים יעופו עד כי ישיגוהו. ולזה התמהמהו פה. ואמרו וישאו בני ישראל עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם הכוונה להיות כי כבר הוגד להם כוונת השבתם לפני פי החירות בכדי לחזק לב פרעה שירדוף אחריהם והמה שמחו בתחבולה זאת כי חשבו למשפט שלא ירדפו מצרים אחריהם זולת חיל פרעה לבד יהיו הרודפים כי כלליית חיל מצרים לא ימלאו לבם לרדוף אחריהם בהיות כי גם עודם במצרים אמרו שלח את האנשים כו' כי יען כי לא היו אדוקים כ"כ במינות לזאת חרדו לדברי משה ולכך גם עתה לא ימלאו לבם לרדוף אחריהם שלזה הוטב בעיניהם הדבר הזה כי חשבו להתגבר עליהם במלחמה בהיותם על אחד אלף כי המה היו שש מאות אלף וגם כי חמושים יצאו ממצרים [ירצה חגורי מכלי קרב כמו שפירש"י] ולזאת בלי ספק הי' להם כי ישמידו אותם מעל פני האדמה ויתנקמו מהם כאוות נפשם ורצונם אמנם בראותם והנה מצרים נוסע אחריהם ירצה כי גם כל חיל מצרים נוסע אחרי חיל פרעה רעדה אחזתם ויראו מאוד כי ידעו כי אין בכחם להלחם עמם לזה צעקו אל ד':

ואמרו ויאמרו אל משה המבלי אין קברים כו'. הנה תלונתם לא הי' רק על משה אבל שלימים היו עם ד' והי' זה יען כי מקובל הי' בידם מאבותיהם מה שנאמר לאברהם אבינו כי גר יהי' זרעך כו' ועבדום ועינו אותם ארבע מאית שנה ולכך היו מחזיקי' בקבלתם בכל עוז לאמר שעדיין לא הגיע הקן ואף שלא היו יכולים להכחיש בשליחותו של משה ככתוב ויאמן העם כי פקד ד' עמו כו' עכ"ז הנה לא האמינו רק כי נשתלח לפקידה קצת להקל מעליהם קושי השעבוד אבל לא לגאל' ולהוציאם משם לחלוטין והי' זה יען כי הסימן הי' מסור בידם כל מי שיאמר פקוד יפקוד היא הגואל האמיתי ואין הכוונה באמירת המילות בלבד. כי זה בלי ספק כי אינו סימן כלל כי כמו שהיו הם מקובלים ע"ז מאבותיהם ככה גם משה הי' מקובל ע"ז מעמרם אביו וא"כ אין לסמוך על אמירה בלבד רק כי הכוונה הוא בעצם הגאולה שתהי' מתחילה דרך פקידה קצת להקל מעליהם קושי השעבוד בעודם במצרים ואחרי כן גאולה שלימה להוציאם משם לחפשי וזהו כוונת הפסיקתא שדרשו פקוד בתשרי יפקוד בניסן כי באמת כן היה כי בתשרי פסקה העבודה מאבותינו. ובניסן נגאלו. ולזה עלה על דעתם כי לא נשתלח מרע"ה רק לפקידה ראשונה. והיא להקל ענים מקושי השעבוד אבל לא לגאלם לגמרי בהיות כי עודנו לא הגיע הקץ לפי מחשבתם ולזה נאמר ויאמן העם כי פקד ה' עמו וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו. הנה לא אמרו רק כי פקד פעם אחד בלבד ולא אמרו כי פקוד פקד המקור עם הצווי כמשפטו לבוא בכל הענינים יען כי לא האמינו רק בהפקידה האחת ולזה אמרו וכי ראה את ענים והוא מבואר. ופעולת ההוצאה חשבו כי משה עשה כן מדעתו. ולפי דעתם זאת נדמה להם עוד כי בלי ספק כי כוונת משה לעכבם במדבר עד הגיע עת קץ כי לא יתכן להכניסם לארץ בטרם הגיע הקץ כי לא שלם עון האמורי עד הנה כמו שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים. ויען כי החליטו בדעתם כי כן הוא כוונתו בלי ספק לזאת התלוננו עליו. לאמר המבלי אין קברים כו'. והכוונה להם בזה להיות כי אם יעכבם במדבר עד עת קץ. שהוא עוד מאה ותשעים שנה בלי ספק שלא יאריכו ימים כ"כ שיזכו להכנס הם עצמם בארץ. רק מההכרח שימותו הדור ההוא במדבר ובניהם או בני בניהם יהיו מהנכנסים לארץ וא"כ מה הוא הטוב והתועלת לנו בצאתינו ממצרים. אחרי כי נצטרך למות במדבר וזהו אמרם המבלי אין קברים כו' והוא מבואר ושים לבך לדברים האלה כי המה נכונים מאוד. יען כי כן הוא משפט האנשים המקצרים באמונת חכמים גם היום להסב פני הדברים אשר ידבר החכם אל כוונה אחרת ולהשיב עליהם בהחלט כאילו הי' מבוארת להם כוונתו בביאור וכזאת עשו גם הם לכווין בדעת מרע"ה כוונה כוזבת אשר לא עלה על לבו ולהשיב עלי' המבלי אין קברים כו' ולזה צעקו אל ה' והתלוננו על משה וכוונתם הי' בתפילתם זאת לה' שיתן ה' בלב מצרים להשיבם אליהם מבלי שפך דם נקי חנם. ולזה אמר להם משה התייצבו וראו את ישועת ה' כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו כו' ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. והרצון. כי לא כפי העולה על דעתכם עתה לשוב מצרים בשלום כי לא יהי' כן כי כאשר ראיתם את מצרים כי' לא תוסיפו לראותם עד עולם. גם לא כפי אשר עלה על דעתכם ראשונה שתהי' אתם הנלחמים עם מצרים גם זה לא תקום ולא תהי'. אפס כי ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. הכוונה לא שתהי' אתם הנלחמים. ואמרו ואני הנני מחזק את לב מצרים ויבואו אחריהם ואכבדה בפרעה כו' וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה כו'. זה מבואר בתכלית הביאור כי עיקר חיזוק לבו של מצרים לא יהי' רק לבוא אחריהן. למען יראו במפלתן של פרעה וחילו. אמנם הכבוד הנמשך מטביעתן לא יהי' רק בפרעה וחילו וזהו אמרו וידעו מצרים כו' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו. והוא מבואר. ואמרו ויסע מלאך האלקים ההולך לפני מחנה ישראל הכוונה על עמוד האש כי לא מצאנו זילתו הולך לפניהם ואמרו ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמוד מאחריהם הכוונה כי עמד אחורי עמוד האש לצד מחנה מצרים ולזה ויהי הענן והחושך יען כי עמוד הענן הי' מסך מבדיל בין המצרים ובין עמוד האש לבל יהנו מאורו ועכ"ז ויאר את הלילה קצת למצרים כי אורי של עמוד האש הי' מכה דרך עמוד הענן באופן שהי' להם אור קצת והיתה הכונה בזה למען יוכלו המצרים ללכת מעט מעט בעצלתיים ולא במרוצה. כי אם הי' עמוד האש הולך לפני מחנה ישראל כמשפטו ועמוד הענן מאחריהם אז הי' חושך בהחלט באופן שלא יוכלו ללכת כלל מפני חשכת לילה ואם לא הי' עמוד הענן מאחריהם והיו נהנים מאורו של עמוד אש בלי מסך מבדיל אז הי רודפים בכל עוז כמשפטם ביום וזה לא היתה הכוונה רק שילכו לאט לאט לזאת עמדי שני העמודים לצד מחנה מצרים עד כי באמצעיותן הי' להם אור קצת להתהלך לאט באופן שלא קרב זה אל זה כל הלילה ירצה כי מחנה מצרים לא קרבו אל מחנה פרעה בחפצם להתאחד להיות לאחדים למען לא יבואו גם הם ל תוך הים כמחנה פרעה רק שיגיעו אל שפתו ויראו באבדון פרעה וחילו. ואמרו ויט משה את ידו כו' ויולך ד' את הים ברוח קדים הרצון כי הוליך את מי הים ע"י חיזק נשיבת הרוח להיותם שוטפים ועוברים על גדותיו כמשפטו בעת ישיב הרוח לשטוף כמה מילין במקומות הנמוכים מהלאה לשפתו. ואמרו וישב את הים לחרבה ואח"כ ויבקעו המים להיות כי בקיעתו הי' על אופן זה והוא שהגביה את קרקעית הים מעומק דכיו עד כי נעשה מישור שוה לשפתו וכן פירש בספר חכמת שלמה עיי"ש וזהו כוונת המשורר במזמור ד' מלך גאות לבש ועיין במפרשים שנדחקו בביאורו ויש מהם שפירשוהו כי על המלכיות ידבר ומצאו להם סמך מדרשת חז"ל שדרשו על ד' נהרות הנאמרים בבריאת עולם דרומז על מלכיות ואין הנידון דומה לראי' כלל כי שמה פשטי המקראות מתיישבים גם לפי פשוטן כי בלי ספק כי כן הי' במציאות והדרשה תדרוש [יען כי בזולת זה הוקשה להם לחז"ל. מה הוא הכוונה בהודעתם לכך דרשו כי נרמז בזה ענין הד' מלכיות]. אמנם בכאן כי אין לו מובן ע"פ פשוטי כלל בלי ספק כי רב מהדוחק לפרש על המלכיות כי לא מצינו דוגמתו בכתוב רק אם נאמר פירושו בצידו כענין שנאמר הנני מעלה את מי הנהר העצומים את מלך אשור ובזולת זה לא נמצא כן. ומדברי חז"ל למדנו דפירשוהו דעל קריעת ים סוף ידבר כי דרשו בכתוב כי נכון כסאך מאז שהכוונה משעה שאמרו ישראל שירה אז ישיר [ופרטי כוונת המאמר מבואר אצלי בדרוש לז' של פסח] ובלי ספק כי רוח ד' דיבר בם כי אחרי השקפת העיון נראה בעליל כי פרטי עניני דברי המזמור מורים היראה גמורה כי על קי"ס ידבר כי בשירת הים נאמר אשירה לד' כי גאה גאה. עזי וזמרת יה וגם פה אמר גאות לבש ד' עוז התאזר. וגם בסיף השירה. נאמר תביאמו ותטעימו מקדש ד' ד' ימלוך לעולם ועד ופה נאמר עדותיך נאמנו מאוד לביתך נאוה קודש ד' לאורך ימים. אשר מכל זה יראה כי המה דברים אחדים עם שירת הים וכן כתב הרב בספר אפיקי יהודה. ומעתה יתפרש כתוב נשאו נהרות עפ"י עומק פשוטו להיות כי בקרקעית הים נמצאו נהרות מושכים מים מתוקים כמו ביבשה ארץ וזהו מה שנאמר ביונה בתפילתו ותשליכני מצילה בלב ימים ונהר יסובבני ירצה כי הגיע לעומק מצולת ים מקום שהנהרות מושכים והוא מבואר וזהו עצמו כוונת כתוב נשאו נהרות כו' הרצון כי הנהרות אשר בקרקעית הים אשר לא נראו ולא נדעו בלי נשמעו קולם עד עתה. יען כי היו במצולות ותכס עליהם מי הים כעת בהנשא קרקע הים ינשאו גם המה לעומתם וקולם נשמע בחוצות וזהו אומרו נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים. ירצה כי עומק דכייתם נושא כעת מעלה ויראו החוצה וזהו עצמם המים המתוקים שאמרו במדרש שנמצא להם בעברם בתוך הים. כי הי' מנהרות האלו. המורם מזה כי קריעת ים סוף הי' ע"י האופן כי העלה הקב"ה את קרקעית הים ועשהו מישור שווה לשפתו:

תוכן העניינים

בית דוד (דרשות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה