בית דוד (דרשות)· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
דוד דרוש ח'
גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושי' בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר (משלי ד') כי חיים הם למוצאיהם ואכל בשרו מרפא ואומר (שם י"ג) רפאות תהי לשריך ושקוי לעצמותיך ואומר (שם י"ג) עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר ואומר (שם א') כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך ואומר (שם ד') תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך. ואומר (שם י"ג) אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד. ואומר (שם י"ג) כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך:
(כן הוא עיקר הגירסא ועיין בפי' המשניות להרמב"ם):
הצעה:
אם האדם הלז על פני תבל ארצה. מורכב מגוי' שפרה. סכולה שכולה. ורוח אלקים מרחפת בקרבו. אצולה משמי מעל. וממקום קדוש תהלך. והיתה כוונת האלקית ביצירתו. לעשות ככל הכתוב בספר התורה הזאת לעבדה ולשמרה לטוב לו כל הימים בעולם שכולו טוב. יתחייב מזה כי תמצאנה קצת מהמצות שיהי' תועלת ולעזר גווייתו ואדמתו. להיות כהיום הזה. כי מבלעדו לא יכון דבר:
אמות זה המשפט קיימוהו חכמי התלמודיים. עם כי הם גזרו אומר. כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. עם כל זה אמרו בקצתן שאדם אוכל מפירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא כאשר הוא נמצא כתוב ומפורש אצלם. במשנת אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. ואלו הן כבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם. ובמס' שבת פרק מפנין [קכ"ז א'] חשיב שם ר' אליעזר בשם ר' יוחנן ששה דברים כו'. ופריך איני והא אנן תנן אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן כו' הני אין מידי אחרינא לא. ומשני הני נמי בהני שייכי. אמנם על השנות הדבר. מה נשתנו אלו מאלו. ומדוע יצאו מכללן לקבל עליהן גמול בזה יותר מבזולתן. הדבר סתום וחתום ואין איש מכל המפרשים אשר שם לבו להתעורר לזה. וטרם נבוא אל הענין נעורר עוד ספק עצום במאמר חז"ל. באמרם. [ב"ב ט' ב'] מאי בעת אפך עשה בהן אמר ירמי' לפני הקב"ה רבש"ע אפילו בשעה שהן מבקשין לעשות צדקה. הכשיל' בבני אדם שאינם מהוגנין. כדי שלא יקבלו עליהם שכר. והנה מה מאוד זר הדבר בתחילת ההשקפה. למה תבוא להם כזאת. ומדוע יוגרע משכורתם. הלא מצדם לא יבצר. הן בחשבו לעשות מצוה ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשה. כמאמר חז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. הגם אמנם כי מחשבתו עודנו בתוך רעיוניו. ולא יצא אל הפועל. עם כל זה יקר הוא בעיני ה' לגמלו כאלו פעל ועשה. ואף כי המה התעוררו בטוב רעיונם ומחשבתם עשה פרי להוזיל זהב מכיסם. ואיך ימנע מהם הטוב הצפון והגמול הגנוז לבעבור פחיתת ערך המקבל וכי נתנה התורה למלאכי השרת לדעת את מי ראוי לחנן ולקרב. ואת מי לדחות ולרחק. הלא לא לאדם לדעת את כל זאת:
אולם אמיתית שני הספיקות אלו. לא ימנע היתרן כאשר נעמוד על עיקר כוונת מאמר אחד סתום במס' סוכה [מ"ט ב'] ואמר ר' אליעזר אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה שנאמר זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד ועיין בפירש"י שפי' הנתינה היא הצדקה, והטורח הוא החסד. כגון מוליכה לביתו וכו' והוא דחוק חדא דלישנא דחסד לא משמע כן. ותו דשלילת אין צדקה משתלמת כו' קשה טובא דמשמע מינה דצדקה שאין בה טורח אין מקבלין עלי' שכר כלל. וזהו בלי ספק רחוק מן הדעת מאוד. דאטו אם לא נצטער בנתינתה. לא יקבל עלי' שכר כלל. אתמהא. וכל המפרשים נדחקו מאוד בביאורו. ונלאו למצוא פתח כונתו:
אך הנראה באמיתית כוונתו. הלא להיות כי כל מצוה ומצוה אשר אין בקיומה זולת השלמתו את עצמו בעשותו רצון בוראו אשר צוהו על ככה כי הוא אמר ויהי הנה שכרו ופעולתו חלף קיום רצין הבורא יתברך לא יקיפו רחבי ארץ ודי תבל ומלואה לא יכונו לקבל בהם שום תגמול נאות לזה. אחרי כי הגמול ההוא יתחייב שיהי' מתייחס לעצמותו אי' איפא ימצא בכל הכלי חמודות הקנינים המדומיים הגשמיים לקבל שכר רוחני שיהי' נערך בערך עצמותו יתברך ולזאת הטיבו חז"ל אשר דברו כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא:
אמנם הדברים השנויים אחת לאחת במשנת אלו דברים הנה מבלעדי כי יש בעשייתן קיום רצון הבורא יתברך ככל המון מצות התורה שופר סוכה לולב, ציצית תפילין ודומיהן. עוד נוסף ע"ז ענין פרטי והוא קבלת התועלת של האיש הנגמל והדבר מבואר במעט ההשקפה כי קבלת התועלת המקבל חסד ממצוות גמילות חסד ותועלת כבוד המקבל ממצות כבוד אב רבים המה וכן בכל יתר המצות ודומיהן ולזאת יתחייב מזה. כי יהי' להם שני מיני גמול הנה הגמול האמיתי חלף קיום רצון הבורא ית' הנה הנם ככל המצות אשר אמרנו כי שכרם צפון וטובם גנוז בעולם שכולו טוב לאור באור פני מלך חיים. ואפס מפאת קבלת תועלת הזולת אשר קבל ממנו טובה גשמיית בזה עבור זה יתחייב גם כן שיקבל שכר גשמיי בעוה"ז שיהי' נערך בערך הטוב אשר השפיע לזולתו. ולפי זה נחה שקטה השאלה והותר הספק אשר הערנו עליו לאמר מדוע נשתנו אלו מאלו ומה מאוד יבוא על נכון בזה המאמר הקדום אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה כי אחרי אשר הטוב הנגמל לו בזה הוא תמורת הטוב אשר קבל ממנו זולתו יתחייב שיהי' נערך בערכו יזה מבואר כי טובת זולתי יתחלף לפי העת והזמן והמקבל כמאמרם ז"ל בסנהדרין ע"ו ב' המלוה סלע לעני בשעת דחקו כי לפעמים תגדל רבת הטובה אשר עשה לזולתו עד למעלה ראש לבעבור רוב ההצטרכות זולתו לזה בהיותו אפס עזור משום איש ואין אתו עד מה במה להחיות נפשו ואת נפש ביתו ובמעט קט אשר השפיע עליו מהטוב גדל והצליח ועשה פרי ולזאת גם הגמול אשר יגמלנו הבורא עבור זה יגדל גם כן למעלה ראש כאשר: עשה כן יעשה לו ולפעמים יקטן טובת זולתו לסבת מעוט הצטרכותו ולעומת זה גם הטוב ההוא אשר יתחייב לו חלף זאת יקטן לעומתו ולזה גזרו אומר כי אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד כוונתם על התשלומין בעוה"ז. שיהי' לפי חסד הנעשה לזולתו אם רב ואם מעט::
(הגה"ה כי מליצת משתלמת הוא בעוה"ז יעויין בדרשת חז"ל על פסוק ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו. כי דרשו שישלם שכר מעשיהם הטוב בעוה"ז כדי להאבידו כו'. ומלת משלם ידוקדק על מליצת ה' שים עינך שמה:):
ומעתה הותר גם הספק השני אשר הערנו עליו במאמר בעת אפך עשה בהן והקשינו לשאול למה יוגרע משכורת' לפחיתות ערך המקבל אחרי עשיתם המצוה הזאת בשלימות. כי הן אמת כי אין כוונתם לשלול ממנו הגמול האמיתי הצפון המחוייב מפאת קיום רצון הבורא ית' כי באמת אין שים טעם לזה אך אמיתית כוונתם הוא על הגמול המחוייב לו בזה עבור תועלת המקבל ובזה הטיבו את אשר דברו כי מהנכון הוא שלא יקבל שכר על גמולו לאדם שאינו הגון. ולדעתי רמז ישעי' הנביא ע"ה כל ענין זה במילות קצרות והוא באמרו [ישעי' ל"ב] והי' מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם וסיים מאמרו אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור ירצה כי מפאת היותה מעשה ככל המון המעשים הנעשים בין איש ובין רעהו ישיג שלום בעוה"ז ומצד היותה עבודה לבוראו ית' אשר צווהו על ככה יהי' לו השקט ובטח עד עולם שכולו ארוך ראה כמה נפלאו דבריו כי תאר הצדקה בשני שמות מעשה. ועבודה ולכל אחד ואחד מהבחינות שם גמולו בצדו. והוא מכוון למאמרינו ואמר עוד ידמו בזה למי שזורע במקום רטוב על פלגי נהרי מים ועל יובל ישלח שרשיו כי לרוב הברכה והצלחת הגידול הנמצא במקו' ההוא יוכל להיות מרעה שמן וכר נבחר לרגלי השור והחמור ועם כל זה בעת הקציר יצליח ויעשה פרי ולא יגרע דבר ממנו. כי יוסיף שנית ידו לאסוף תבואתו כאלו לא שלט עליהן שן בהמות. ורגלי החמור לא רמסוהו:
(הגה"ה ועיין בדרשת חז"ל על אומר ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת. והביאו שם רש"י בפרושו. דבר אחר שתהי' גוזז תבואתך כל ימות הגשמים ומשליך לפני בהמתך ואתה מונע ידך ממנה שלשים. יום קודם לקציר. ואינה פוחתת מדגנה כלום):
ולעומת זה מעשי הצדקה ועבודתם ידמה לזה בדמיון גמור. כי הקרן קיימת לעוה"ב ככל הגמול מהמון המצות ועוד נוסף ע"ז כי תהי' מרעה שמן וכר נבחר לחלק חומרייתם גווייתו ואדמתו לאכול פירותיהן בעוה"ז. וזהו פליאת סיום מאמרו הנבחר באמרו אשריכם זורעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור והוא מבואר. אמנם גם בזולת אלה המצות השנויים במשנת אלו דברים יש עוד צד לקבל שכר בעוה"ז והוא אופן גרוע מאד כדרשת חז"ל על אומרו ומשלם לשונאיו כו'. ויש להתעורר ע"ז כי כבר כתב הרמב"ם ואחריו החזיקו על ידו כל גדולי חקרי לב וחכמי כל דור ודור. כי המקיים אפילו מצוה אחת כתקנה הוא בן עוה"ב ומקורן נובע מסוגיין דקדושין [ל"ט ב'] כל העושה מצוה אחת כו'. ונוחל הארץ כו' וזה סותר בתחילת ההשקפה למאמר זה אך אמיתית הענין יתבאר על פי מאמרם במס' שבת אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. ר' יוסי הגלילי אומר אפילו תשע מאות ותשעים ותשע לחוב ואחד לזכות ניצל. ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר אפילו תשעה מאות ותשעים ותשע חלקים באותו מלאך לחוב וחלק אחד לזכות הוא ניצול ובדברי ר' אליעזר יש להשים לב כי איך יתכן באותו מלאך נטיה לזכות ולחובה אחרי כי הוא כח אחד פשוט כאשר הורגלנו לכנותם בשם שכליים נבדלים פשוטים. ואיך יתכן היות שני נבדלים בנושא אחד כי נטיית הדעת לכאן ולכאן אשר ימצא במין האנושי כאשר הסכימו כל חקרי לב. כי זה יבוא לו מפאת היותו מורכב מדברים הפכיים וכוחות משתנות ומזגים מתחלפים כי הכח האחד הנטוע בו יטיהו לצד אחד והכח המנגד יטיהו אל הפכו אולם המלאכים בהיותם שכליים פשוטים ואף כי המה מורכבים מחומר וצורה כידוע. עם כל זאת אין צד חומריותן מתנגד כ"כ לצורתן. יען כי הוא בדקות נפלא ואם כן אי' איפא ימצא בהם כל כך מהפירוד הגדול הלזה עד שיהי' תשע מאות ותשעים ותשע לחוב ואחד לזכות:
אולם אמיתית הענין הוא. היות כי כבר כתבו כל חכמי האמת. כי המלאכים המליצים והמקטרגים הנמצאים המה יציצו ויפריחו. ממעשי בני האדם. אם לטוב ואם לרע. והדברים מבוארים בדברי הראשונים הלא בספרתם. כי תדרשנו ומצאת ומעתה נגלה לנו כוונת ר' אליעזר. כי הן אמת. אם תהי' מעשה המצות אשר נעשית זכה וברה. בלי שום סיג וחלאה לבלתי יתערב בתוכה דבר זר. ושמך מחשבה פסולה. הנה המלאך המלין הנברא ממנה. גם כן יהי' כדמותה וכצלמה אך טוב טוב יאמר. אפס בהתערב דבר זר ושמץ מחשבת פיגול בעשיית המצוה. וכל מחשבת לבו בעשייתו לסיבות מתחלפות ומקורות כוזבות. למען השיג כבוד או יקר. או זולת זה. לעומת זה יהי' המלאך המושפע ממנו. לפי ערך חלקי הרע הנמצא בעשייתה. ככה ימצאו בו. אשר לפיהן ידרשו רעתי. ומעתה הותר הספק ונרצית השאלה אשר התעוררנו כי איך יתכן שימצא במלאך כל כך מהפירוד העצום. כי אחרי היות ראשית הווייתו. ותחילת יצירתו מפעולת אנושיית. אשר בהם נמצא תכלית הפירוד בעצם וראשונה הנה הכח המלאכי הנמשך מהם לא נופל הוא מהם. כמוהו כמוהם. ועל בחינה זו היתה כוונת ר' אליעזר. כי אף שיהי' המלאך המליץ המושפע ממצוה אשר הי' בפעולתה הרבה מחשבות נפסדות בלתי מזוקקות וניצוץ אחד מני אלף לטוב. עם כל זה יועילו לו להיטב באחריתו. ולהחיותו כהיום הזה:
אמנם השכל יחייב. כי מצוה כזאת. לא תוסיף תת כח שלימותה. כי אם בזה. ועליהן ועל כיוצא בהן היתה כוונת מאמרם ומשלם לשונאיו כו'. אשר גזרו אומר על מי שעווניתיו מרובים מזכיותיו. שיקבל עליהן שכר בעוה"ז ורצו בזה כי בעצמת זכיותיהן גברו כל כך המחשבות הנפסדות ורעיונות לא מטוהרות עדי רבו עוונותיהן מזכיותיהן ולזאת לא יקבלו עליהן שכר בעוה"ב. אמנם העושה מצוה אחת כתקונה בלי שום סיג וחלאה. על זה בא דברי הרמב"ם וחכמים המחזיקים על ידי כי לא יבצר שכרו לעולם שכולו טוב והיא מנוחלי עוה"ב אף אם אחת היא: ומעתה ניכל לתת טוב טעם ודעת על הקושי העצום והספק המפורסם בענין השגחה האלקית מפני מה צדיק ורע לו רשע וטוב לו כי'. ובמאמרינו אלה יתבאר כל זה על נכון. הן אמנם כי מעצמת רבות המצוות. הנה המצות אשר יכונו לקבל עליהן שכר בזה מעטים המה. ונער יכתבם. ואף גם זאת אינם קלי השגה. וימנע מציאותם. להרבה מהמין האנושי. כי מי אשר נעדרו מאתו האב או האם בעודו רך בשנים ימנע ממנו מצות כיבודם. וגם האיש אשר נעדר ממנו עצמת הקנינים המדומיים. ומשולל מכל טוב מנעוריו. הנה ימנע ממנו מצות צדקה וגמילות חסדים לבעבור כי מך ערכו. ואין ידו משגת להיות מעוז לדל וגם זולת זה מניעות רבות עצמו מספר. ולבעבור זאת יתואר להיות צדיק גמור. זך המעשים. תם המעללים ישר המפעלים ועם כל זאת יהי' נעדר ומשולל מכל טוב. יען כי שכרו אתו ופעולתו לפניו והי' לעת ערב יחלק שלל. וכאור בוקר יזרח אור צדקתו וכשרון מפעליו לאור הגנוז לצדיקים לעוה"ב. וכל ימי היותו על אדמתו לא יועילו לו להעניקהו שפע ברכה לבעבור קוטן ערך שפלת הבלי קנינים המדומיי' וחולשתם לקבל בהם הטוב הגנוז המחוייב לו מפרי מעלליו. אולם הרשע ורע מעללים יתואר היות שיהי' ממולא שפע ברכה על כל גדותיו. לבעבור כי כבר הסכימו חכמינו התלמודיים. היות אפילו פושעי ישראל מלאים מצות כרמון כו'. ראה נפלא מאמרם. איך קראו בשם פושעי ישראל אשר עליהם נאמר גיהנם כלה כו' אחרי היותם מלאים מצות כרמון אם לא הכוונה להם. כי לא תעשינה ידיהם תושי'. בכל עצמת המון המצות אשר יחסו להם רק למען הכבוד והתפארת וההתשנאות ודומיהן. במחשבות הזרות. ורעיונות נפסדות עד כי כל מצוה ומצוה מהן עוונותיהם מרובה מזכיותיהן. כדבר האמור. ולבעבור זאת לא יקבלו עליהן שכר מפעלם רק בעוה"ז. וזהו דבר ישעי' הנביא ע"ה באמרו [ישעי' ג'] כי כשלה ירושלים ויהודה נפל כי לשונם ומעלליהם אל ה' למרות עיני כבודו. אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. הרצון בזה כי הוא שם פניו לדבר ולהוכיח עם אותן האנשים הכופרים בהשגחה האלהית למען הספק העצום המבואר מפני מה כו'. וכבר ידעת כי העונש המעותד לבוא לאותן הכופרים בהשגחה. הוא להניחם תחת יד מקרי הזמן ופגעיו. ולהסיר מהם ההשגחה הפרטית כאשר רמז על זה הרמב"ם על פסוק ואם תלכו עמי קרי כו' והלכתי כו'. ולזה אמר. כי עצמת כשלון ירושלים ונפילת יהודה הוא יען כי מרו עיני השגחתו.:
(הגה"ה כי תואר עין הוא כינוי להשגחה וכל מקום הנזכר עיני ה' בכתבי הקודש על ה' הוא שם המושאל על השגחה ועיין במורה נבוכים):
ולזאת הניח' תחת מקרי הזמן ואין רע מזה ועל עצמת הסיבה המביאה אותם החשוב כזאת הוא הספק מפני מה צדיק ורע לו אמר אמרו צדיק כי טוב כו' ואף בראותך אותו נעדר ומשולל מכל קניני הזמנים הוא לבעבור כי מצותיו זכות ובהירות לא יתכן לקבל עליהן שכר בזה רק פרי מעלליו יאכל וכבר קדמו אמרינו כי מעטי' המה וקושי המציאות ולרשע אמר אוי לרשע רע ואף כי הזמן משחק לו וכבר מצאה ידו בכל חמודות הזמן הנה הוא לבעבור כי גמול עצמת המצות יאכל ולא ישאר כל מאומה בידו בעת יספה או יומו יבוא. ובזה נבין דברי חז"ל במס' תמיד [דף כ"ח] דאמרינן שם תניא רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם יאהב את התוכחות שכל זמן שתוכחות בעולם נחת רוח בא לעולם טובה וברכה באין לעולם ורעה מסתלקת מן העולם שנאמר [משלי כ"ד]. ולמוכיחים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב א"ר שמואל ב"ר נחמני א"ר יונתן כל המוכיח את חבירו לשם שמים זוכה לחלקו של הקב"ה שנאמר מוכיח אדם אחרי ולא עוד אלא שמושכין עליו חוט של חסד שנאמר חן ימצא ממחליק לשון. עד כאן ועיין במפרש שם. הרי למדנו מדבריהם דגם מצות התוכחה היא מהדברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא. ובתחילת ההשקפה הוא סותר למתניתין דלא תנא לי' בהנך דאדם אוכל פירותיהם כו' ובמה שאמרנו יובן היטב כי הן אמת בענין התוכחה כמו כן יש בה שני מיני תועלת קיום המניה מהבורא ית' ותועלת המקבל תוכחה ולכך שפט ר"י כי יקבל שני מיני גמול אמנם תועלת הזולת אינה מחוייבת כמשפט מצות הצדקה וגמילות חסדים כי תועלת הזולת מחוייב להיות אם רב ואם מעט אולם בתוכחה אם כמו פתן חרש יאטם אזנו לא ישמע למוכיחים ולקולם לא יחרד ומהמונם לא יחת. הנה לא הועילה לו התוכחה מאומה ולזאת לא נשנה הדבר במשנתינו רק ר"י אומר כי לפעמים יקבלו עליהם גם כן שני מיני גמול ובזה מצאו טוב טעם ודעת לכל המצות שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז מדוע יצאו מכללן:
והנה טרם נבוא לביאור המאמר אשר הצגנו פתח השער אמרתי להעיר על ענין אחד דק מעניני השלום הנמצאים בדברי חז"ל כי אין טוב זולתו ואין טוב יותר ממנו כמאמרם ז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום ובהיפוך נמצא להם גם כן כי אין רע מאפיסת השלום כמאמרם ז"ל. גדול השלום שלא ניתן לרשעים שנאמר ולרשע אמר אלקים אין שלום וכמה מאמרים מגדילים ומפליגים במעלתו עד למעלה ראש אשר כל המדרשים מלאים מזה רק מאמר אחד מהם אציגה נא פה ומתוכו יתבאר ויתברר לנו קצת ענין. ומהות השלום. והוא בבראשית רבה [פ' ס"ו]:
רבי ברכי' פתח שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך ד' פעמים שובי כנגד ד' מלכיות שישראל נכנסין לתוכן לשלום ויוצאין מהם בשלום השולמית אומה ששלום חי העולמים מתנהג בה מאוהל לאוהל. השולמית אומה שהכהנים משימין לה שלום בכל יום שנא' ושמו את שמי על בני ישראל. וישם לך שלום השולמית אומה ששלום העולמים דר בתוכה שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם השולמית אומה שאני נותן בה שלום [כן הוא הגרסא בספרים המדוייקים עיין ביפה תואר ובנזר הקודש] שנאמר ונתתי שלום בארץ השולמית אימה שאני עתיד לנטות אלי' שלום הה"ד הנני נוטה אלי' כנהר שלום:
הצעה:
להיות כי גדר השלום הנמצאים בכתובים ובמאמרי חז"ל נחלקים לשלשה גדרים הגדר האחד. הוא השלום המדיני. הרצון. שיהי' פרטי המין האנושי מתקשרים ומתאחדים אלה את אלה בעצה והסכמה אחת בעניני הנהגתם עד כי לא יהי' מקום לריב ומצה לחול עליהן וכולמו יהי' להם דעה אחת אחדיית בל תתחלק ובל תתרבה לרבויים. כי בזה יתרבה שלומם בלי ספק. גדר השני. הוא השלום הנמצא בין ישראל לאביהם שבשמים גדר השלישי הוא שלום הנמצא בפרטי המין האנושי בכל איש ואיש לבדו. מבלתי היות מצטרף לזולתו כמבואר למתבונן בכתוב בדבר יוסף אל אחיו בשאלו מאתם השלום לאביכם הזקן העודנו חי. ואם הי' כוונתו על השלום המדיני אשר הוא בהצטרף אל זולתו הי' לו להפך השאלה העודנו חי השלום לו כי איך יתכן לשאול על שלומו עם אנשים זולתו. אם עדן לא נודע לו העודנו חי. [הלא המתים בל יריבו בל יתקוטטו עם זולתם] אם לא כי הכוונה הוא לו על השלום האישיי הפרטיי כאשר יתבאר אי"ה. והנה הדבר מבואר כי שלשת גדרי השלום אלה המה מתאחדים ומתקשרים זה בזה כי לא יתכן האחד בזולת רעהו ובהתחבר יחד השנים מהם עד השלישי יבא דבר שניהם ובהצמדתם יחד ימלא פני תבל. אורה ששון ושמחה ושלום. כאשר אומר והוא:
כי הן אמנם כי השלום המדיני. לא יתכן, הווייתו מפאת חומריית המין האנושי והן המה גווייתו ואדמתו יען כי מגדר הדברים החומריים להפרד זה מזה כמשפט כל חלקי נחל ואבן יקרה נופך ספיר ויהלום משפט אחד לכולם להיותם נפרדים איש מעל רעהו. בלתי מתאחדים ומתדבקים זה בזה וכל אחד ואחד נפרד מעדתו לבלתי התאחד בזולתו אם לא כאשר יוחרזו הרבה מהאבנים יקרים מרגליות ופנינים על מחרוזות חוט אחד אזי יתאחדו ויתקשרו אלה את אלה. מפאת החוט החורז בתוכם. המקבץ נפזרים. וגם כי אז יתכנו להיות יופי עדי עדיים למתייפה בהן ועטרת תפארת למתעטר בהן אשר בזולת החוט לא יתכן זה מפאת שני בחינות. האחד כי אחרי כי בזולתו כל אחד ואחד הוא דבר נפרד. והוא מבואר כי אין מה להתעטר באחד לבדו. ומצורף לזה כי במה יחברהו אליו. להיות ענקים לגרגרותיו. בזולת החוט הנזכר וככה לעומת זה גם חומריית המין האנושיי. לא נופל הוא מהם. כמוהו כמוהם. כי מפאת חומרייתם. נמנע ההתאחדות ביניהם אך בזאת יאתו האנשים לשבת יחדיו בהסכמה אחת. נאחדים ונצמדים. בהופיע עליהם רוח ממרום רוח אלקים המרחפת בקרבם. נשמת חיים אצולה משמי מעל. אשר חכמי האמת כנוה בשם חלק אלוה ממעל. אולם שם החלק. אשר תארוה. אינו רק שם המושאל לבד. בכדי לשבר את האזן. כי תואר חלק. אינו רק בגשם המתואר בשלשת רחקיו. גבוה אורך. ועומק. והי' ככל. כחלק כי שניהם מתוארים. בשלשת אלה הגדרים. ולא יתחלפו זה מזה רק בכמות. לא כן הנשמה האלקית. כי לא יתכן לה שם זה. כי אחרי כי נאצלת מעצמותו ית'. הנה כמו כאשר אין לשער עצמותו ית'. כי הוא בחינת אין סוף ובלתי בעל תכלית. ככה לא יתכן להיות חלק נפרד ממנו כי איך יתכן. להיות חלק נפרד ממנו. הלא מגדר החלק להוודע על ידו ערך הכל. וזה מבואר הביטול. אולם אמיתית גדר הנשמה הוא שפע אור נמשכת מעצמותו ית' משמי שמי מעל. עד בואה תוך גווייתינו ואדמתינו ועם כל זה לא ינתק מעליה הקשר האלהיי מהתאחד באחדותו ית'. פס כי היא קשורה ומתאחדת בבוראה ית' קצה אחד מזה ומרחפת תוך גווייתינו ואדמתינו קצה אחד מזה. (וגם זה הוא רק לשבר את האוזן כי הדבר הרוחני אינו בעל קצוות. והמשכיל יבין). ולזאת אמרו חז"ל. קוב"ה וישראל. ואורייתא חד הוא וזהו ענין הנאמר בכתוב. יעקב חבל נחלתו. כי הוא כחבל וחוט. נמשכת מעצמותו ית' כאמור:
ובזה נשכילה לדעת ענין הכרת הנאמר בתורה. והוא ההנתק החוט המקשר מהתאחד במקורו ע"י העונות והפשעים הרבים והעצומים. וזהו מליצת ונכרתה הנפש ההיא. כי נכרתה ממקורה. והמבין יבין ואי"ה במקום אחר יבואר יותר. ועיין בספר נפש החיים לאדמו"ר הגאון מוהר"ח מוואלאזין זללה"ה ומעתה נגלה לנו גדר השלום שבין ישראל לאביהם שבשמים שענינו הוא התאחדותם יחד על ידי זיו זוהר הנשמה בשפע רב ועצום עד כי יתאחדו בעצמותו ית' כאשר הקדמנו כי היא אינה דבר נפרד ממנו אפס כי היא מתאחד' באחדותו והוא הוא אמיתית השלום וקיומו וזהו עצמו ענין שלום המדיני בפרטי המון האנושיי בין איש לרעהו להיות כי כבר קדמו אמרינו כי מפאת חומרייתם המה מוטבעי הפירוד וההתחלקות כמשפט כל הדברים החומריים נופך ספיר ויהלום ודומיהן אפס מפאת נשמתם האלקית החורזת בתוכיותם יתקשרו יחדיו והיו לאחדים יען כי היא היא עצמת ההתאחדות ושורשה כי לא יתכן להפריד בעצם בין נשמת ראובן ובין נשמת שמעין כאשר לא יתכן להפריד בינה ובין עצמותי ית' כאמור כי לרוחנייתה אינה בעלת הפירוד וההתחלקות רק כי כל אחד ואחד מפרטי העם הקדוש הישראלי יקבל די שפעתו לפי ערך הכנתו ולזאת על ידה יתקשרו ויתאחדו אלה את אלה ומעתה עינינו הרואות כי כן כאשר יתאחדו החלקים החומריים ע"י החוט החורז בתוכם וגם כי יכונו על ידו להתקשר אל האיש המתעטר בהם ובזולתו ימנע ככה לעומת זה. יתאחדו האנשים אלה את אלה על ידי הנשמה האלקית החורזת בתוכם וגם על ידה יתקשרו בעצמותו ית' להיותן עטרת תפארת על ראשו כביכול ככתוב ישראל אשר בך אתפאר ודרשת חז"ל מעניני תפילין דמארי עלמא הוא ידוע ונמצא כי הוא ממש בדמיון החוט הנזכר והבן: ויען כי קדמו אמרינו כי עצמת שפעת הנשמה לא תיכון מבלעדי עסק התורה כאשר הוא מבואר בדברי המפרשים הלא בספרתם לזה בא מאמר חז"ל. הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כי בזולתה נמנע השלום. וכזאת דיבר אדונינו נעים זמירות ישראל ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. ירצה כי על ידי התורה הוא העוז שנתן לעמו [כמו שדרשו חז"ל דעוז קאי על התורה] על ידי זה יברך את עמו בשלום. והוא יבואר. ולזאת לא יתכן עצמת השלום כי אם באומה הקדושה הישראלית האמונים עלי התנהגות התורה אפס כל העמים הקדמוני זולתם אשר לא נגה עליהם אור התורה האלהית אין שלום אמר ה' להם כאשר מבואר בדברי חז"ל ביעקב כתיב שבעים נפש ובעשו לא הי' רק ל"ו וקראם נפשות לשון רבים. יען כי מצד עסקם בחומרייתם לזאת גם נפשותם אינה דבר נפרד מהם רק המחוייבת מצד הרכבת מזגיהם ועל כן יפרדו איש מעל אחיו כמשפט כל הדברים החומריים:
(הגה"ה ובזולת קיום התורה ומעשי המצות הנה השלום הוא נמנע. וזהו דבר הכתוב נפש רשע אותה רע לא יוחן בעיני רעהו והכוונה כי אף שהוא רעהו ורשע כמוהו עכ"ז כא יתווך שלום ביניהם. וכמו כן כאמר יתפרדו כל פועלי און והכל לסיבה הניזכרת כי בזולת עסק התורה ומעשי המצות הנה השלום הוא נמנע וזהו עצמו כוונת התנא דמתניתין דפרקי אבות אשר שנה שם במשנהו וז"ל כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיי' ושאינ' שם שמים אין סופה להתקיים איזהו מחלוקת שהיא לשם שמים זהו מחלוק' הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים זו מחלוקת קרח ועדתו וההרגש במאמר זה מבואר וכבר התעוררו ע"ז המפורשים דלפי הנדמה יותר היה צודק אומרו זו מחלוקת משה וקרח כמו שאמר זו מחלוקת הלל ושמאי. שפרט בדבריו שתי כיתות החולקים ומדוע לא פרט פה בדבריו רק את קרח וכל עדתו לבדו שהוא צד אחד מהמחלוקת. ולא פרט בדבריו את הצד השני עם מי הי' המחלוקת ומה מאד יבוא על נכון מאמר חז"ל [יומא כ"ב א'] אמר ר' שמואל בר נחמני ר' יונתן רמי כתיב והי' מספר בני ישראל. וכתיב אשר לא ימד ולא יספר ומשני כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין עושין רצונו. הרצון כי בעשותם רצון קונם וכל מגמת עסקיהם ופעולתם לא יהי' רק מפאת החלק האלהיי אשר בקרבם ואין כוסף חלק חומרייתם נחשב אצלם למאומה לא יתכן בהם גדר המספר כי המספר לא יפול רק בדברים גשמיים אמנם מפאת נשמתם יחדיו יהיו תמים והיו לאחדים אולם בהיפוך בהיות כל עסקיהם ופעולתיהם לפי חלקי חומרייתם אז יבוא עליהן גדר המספר ובזה הנה נתבאר לנו על נכון שני גדרי השלום המדיניי והאלקיי:
אמנם אמיתת הענין הוא. להיות כי כוונת התנא להשמיענו ככל גדול בענין המחלוקת להשכיל ולהבין כאשר נראה שתי כיתות חולקות בעניני התורה והמצות. זה אומר בכה. וזה בכה. ולא נודע איזה יצדק בכוונתו לדרך האמת. ואיזה מהן סר מדרך האמת או אם שניהם כאחד טובים ואלו ואלו דברי אלקים חיים והנה גדר המבחן בזה לעמוד על אמיתת כל אלה הוא. בהיות כי אותם הסרים מדרך האמת והצדק. לא יעמדו על מצב אחד. והגם כי ימצא בהן ההשתוות בענין עיקר המחלוקת על אותן שכנגדם. עכ"ז המה בעצמותם יפרדו והיו להרבה ראשים זה בכה וזה בכה. ולא יתכן בשום אופן שיכוונו לדעת אחד. הגם כי ישתוו בענין עיקר המחלוקת. כי התאחדות הדיעות בדרכי ד' לא יתכן באותם הסרים מדרך הישר אשר הוא דרך האמת כאשר העיד עליהם ועד השלישי אני בא על דבר השלום האישיי הפרטיי והנה גם הוא כאחד מהם להיות כי המלין בנועם מליצותיו אמר ומעת התחברה בת המלך אל הגוף הנגוף הלזה מה מאוד רגשו רעיוניו כי גדל העדר ההסכמה ביניהם וירגנו שניהם באהליהם ואין מושיע אוי לבית כי ישא עול מריבת איש ואשתו ביניהם כל הימים כן הוא מריבת הרוח והגוי' שים עינך על כל האמור שמה כי תדרשנו מספרו ומצאת ותוכן כוונתו כי הרוח האלקיי והגויי' הן המה שני דברים נפרדים בעצמותם בתכלית ההפרד מרוחקים בתכלית המרחק רב הדרך ביניהם מהקצה אל הקצה לכן נמנע השלום ביניהם. ולזאת מטבעם ומשפטם להפרד איש מעל רעהו באחרית' כמשפט כל הדברים אשר לא יכונו לשבת יחדיו האף כי יבא עליה' כח מכריח מזולתן להרכיבם על כרחן עם כל זה בהאריך הזמן כל דבר על מקומו יבא ככתוב וישיב העפר אל הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה וזרוק חוטרא לאוירא אעיקרי' קאי. והוא מבואר. והוא עצמו סיבת ההפסד וההעדר הכרוך בעקבות כל היצורים הטבעיים להיותם מורכבים מדברים הפכיים. אמנם עם כל זה הוא רק בכלליית המין האנושיי. אולם בפרטם אתה מוצא כמה מהם אשר לא שלט עליהם ההעדר והכליון כאשר מנו חז"ל שבע שנכנסו חיים לגן עדן והי' זה לבעבור כי גברו כל כך עסקיהם בעסק התורה והעבודה עד כי חלק חומרייתם נתמרק ונזדכך בתכלית המירוק והזיכוך באופן כי לא ינגד עוד חלק חומרייתם לצורתם ושבו והיו לאחדים. כאשר הי' הענין באדם הקדמוני יציר כפיו של הקב"ה כי ראשית הכוונה ביצירתו הי' לבל ימות ולא יראה שחת יען כי חומרו הי' דק מחוספס מעשי ידי יוצר כל. רק בהעוותו נגד קונו אז לבש בשרו גוש ומאז נתחדש עליו ההעדר והכליון החרוץ ונמשכו השנים והדורות בענין זה עד בואם לההר הנחמד זה סיני ואמרו חז"ל בשעה שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עד כי אמרו עליהן חירות ממלאך המות וכאשר חטאו בעגל חזרו לזוהמתן. והנה האנשים האלה אשר נקבו בשמות להכנס לחיים טובים וארוכים לגן עדן שלימים בגופן הן המה אשר השיגו עצמת השלום האישיי הפרטיי וזולתם לא השיגוהו והנה מאמר חז"ל ידוע כי יעקב אבינו לא מת לזה בא דבר יוסף להעמיק שאלה השלום אבי הזקן העודנו חי. והבן. הוא הדבר אשר דברנו בפתח מאמרינו כי שלשת גדרי השלום מתאחדים ומתקשרים זה בזה והכל עולה בקנה אחד:
(הגה"ה הכתיב יתפרדו כל פועלי און. וכן הי' הענין גם במחלוקת של קרח. הגם כי נתחברו יחדיו בדעת אחת לחלוק נבל משה ואהרן. עכ"ז המה בעצמם היו נפרדים בנטיית דעתם זה בכה וזה כה: ולא היו מכוונים לדעת אחת. והעד הנאמן ע"ז ממה שאנו רואים שנחלקו בענין קבלת ענשם. אלה נבלעו. ואלה נשרפו ואם הי' בהם ענין ההשתוות בגדר חטאם גם עונשם לא הי' מתחלק לשתים. כי הכא מגדר משפטי ד' הוא לעניש מדה כנגד מדה. וכיון שחטא כולם שווה גם העונש הי' להיות שווה בכולם ומאחר דנתחלקו בעונש'. זהו למופת חותך שגם קרח עם אנשיו המחזיקים על ידו. לא כיוונו לדעת אחת וכל אחד הי' לו כוונה מיוחדת בענין המחלוקת ולזאת נדונו כל אחד כתי מדתו לפי כוונתו. ולזאת אם הי' עולה בידם מה שזממו להיות ידיהם רמה ח"ו על משה ואהרן. בלי ספק כי אז הי' נגלה עצם המחלוקת והפירוד שביניהם בעצמותם כי עתה ענין חפצם להתגבר על מרע"ה עשה ביניהם שלום קצת מלחוץ. אמנם כאשר לא הי' ביניהם מונע זה בלי ספק. כי הי' מתגבר ביניהם אש המחלוקת עד לשמים. מאחר שמעולם לא נשתוו בפרטי כוונתיה' כאמור וזהו אומרו איזהו מחלוקת שלא לשם שמים זו מחלוקת קרח וכל עדתו הרצון כי גם בקרע ועדתו נמצא בהם הפירוד וההתחלקות ולא עמדו על מצב אחד בדיעותיהם וזה לאות שאין כוונתם לשם שמים רק כי סרו מדרך ד' מה שאינו במחלוק' הלל ושמאי. שכל אחד מהם עמד בדעתו ולא נמצא הפירוד וההתחלקות בין כל אחד מהם. לבדו. בינו. ובין התלמידים המחזיקים על ידם. ולכך בלי ספק כי אלו ואלו דברי אלקים חיים והוא מבואר. שים לבך לכל הדברים האלה כי הוא כלל גדול וברור נכון ואמיתי מיוסד על דרכי דברי חז"ל במתניתין. אשר הוא האמת ההחלטיי בלי ספק):
והנה כל דברינו עד כה בענין השלום הוא עצמת השלום המעמיד ומקשר דברים נפרדים אשר אין מטבעם להיות מתקשרים ומתאחדים והכח המעמידם והמקשרם בשם שלום יקרא ואנשי ההמון יקראו לשלום בראותם ריב ומצה ואחרי השקיט המריבה שלום שלום יקרא למו. ואם. אמנם כי גם זה בשם שלום יקרא אולם קטנה מדריגתו ושפילה ערכו מערך השלום המדובר כאשר הוא הענין בתחלואים הטבעיים כי הנה האדם הלזה בהיותו על שיווי מזגו והתחלפות הכוחות הנטועות בקרבו על עמדם יעמודו. הנה הוא בתכלית הבריאות אולם בהתקלקל הסדר ויחסר המזג ויתגברו כוחותיו קצתם על קצתם עד כי יחדשו לו איזה מחלה כי אז אף אמנם כי ישתדל אצל הרופאים לגהות מזורו. הנה בלי ספק קטנה ערך בריאותו מאת אשר עדן לא שלט בו המחלה כלל ולזאת השרים והפרתמים יבחרו לקחת סמי הרפואות בעודם בבריאותם למען לא יחסר המזג מהם כל הימים ויהיו חזקים כראי מוצק וזהו דבר הכתוב כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך ירצה כי מליצת ארוכה נאמר על החזקות הבריאות והיא נגזרת מלשון אורך שהבריאות שישנו בו יתארך לו כל ימי חלדו. וממכותיך ארפאך והוא אחרי התחדש איזה מכה כי אז ארפאך וככה בענין השלום בלי ספק כי השלום הבא אחרי המחלוקת יקטן ערכו מאת אשר עדן לא קדמוהי ריב ומצה בעולם וזהו דבר הכתוב שלום שלום לרחוק ולקרוב והוא מבואר ולזאת הנה שלשת גדרי השלום אשר בארנום הן המה עצמת השלום:
ומעתה יתבאר לנו תעלומות דברי חז"ל באותו מדרש אשר זכרנו ראשונה כי שלשת חלוקת הראשונות מוסבת על השלום הנמצא בין ישראל לאביהם שבשמים כי באמרם אומה ששלום חי העולמים מתנהג בה מאוהל לאוהל וכן אמרם אחר זה שהכהנים משימין לה שלום וכן אמרם ששלום העולמים דר בתוכה כל מעיין היישר יראה כי שלשתן מוסבת על השלום שבין ישראל לאביהם שבשמים אולם מה שחלקו ענין השלום האלקיי לשלשת חלוקות יתבאר ע"ד מה שאמרו חז"ל במס' עכו"ם [כ"ד ב'] על אותו מקרא כתוב וישרנה הפרות בדרך אמר ר' יוחנן בשם ר' מאיר שאמרו שירה ומאי אמרו ר' יצחק נפחא אמר רוני רוני השיטה התנופפי ברוב הדרך המחושקת ברקמי זהב המהולל' ברביד ארמון המפוארת בעדי עדיים ועיין שם בפירש"י שפי' דהשיטה הוא הארון העשוי מעצי שיטים. המחושקת ברקמי זהב על שהוא מצופה זהב מבית ומחוץ ולזה אמר ברקמי לשון רבים ולשון המחושקת כמו וחשוקיהם כסף המהוללה ברביד ארמון על שם הס"ת של משה המונח בתוכו. בעדי עדיים ואין לך עדי גדול מזה עכ"ל רש"י ומהרש"א בחידושי אגדות פי' דהמפוארה בעדי עדיים הוא שבח בפני עצמו ור"ל בכתר רוחני והיינו השראת השכינה שהי' בין בדי ארון ובבראשית רבה [פרשה נ"ד] הובא גם כן מאמר זה רק בשינוי לשון קצת במקום מה שאמרו בש"ם דילן המפוארה בעדי עדיים אמרו במדרש המעולפות מבין שני הכרובים וזה יורה כי העיקר כפירושו של רש"א דעתה נוכל להשוות המדרש עם הגמ' דעיקר השראת השכינה היתה בין שני הכרובים (ולפי' רש"י לא קרב זה אל זה] וגם במהרש"א צריך להגיה כן בין שני הכרובים במקום בין שני בדי הארון דמה ענין השראת השכינה לבדים ומקרא מלא דיבר הכתוב וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפורת אשר על העדות מבין שני הכרובים ונמצא כי תארו את הארון בארבעה שבחים זה למעלה מזה שגופו עשוי מעצי שיטים ומצופה בזהב מבית ומחוץ וס"ת מונח בתוכו ושכינה שורה עלי' מבחוץ מבין שני הכרובים:
ויש להתבונן בזה מה ענין שני השבחים הראשונים אשר המה גשמיים אל שני השבחים האחרונים הרוחניים אמנם יובן עפ"י מה שכתבו החכמים האמיתים הבאים בסוד ה' כי לכך לא נעשה הארון כולו מזהב יען כי הוא רומז לגוף האדם על דרך מה שאמר הכתוב כי האדם עץ השדה ולא יוכל להזדכך אפס ע"י אור הנשמה האלהית המסככת עליו מבית ומחוץ בסוד אור פנימי ואור מקיף, כי כן כאשר הבורא יתברך ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין כמבואר בזוה"ק ככה לעומת זה גם הנשמה ממלא את הגוף וסוככת עליו מבחוץ. וכזאת אמרי במדרש. מה הקב"ה ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. אף הנשמה ממלאה את כל הגוף ועיין עוד שם הרבה דמיונים לזה. ולזה נעשה ג"כ הארון מעץ ומצופה זהב מבית ומחוץ וכן כאשר הזהב הפנימי שבארון הי' מרכבה לס"ת המונחת בתוכו והזהב שבחוץ הי' מרכבה להשראת השכינה שבין שני הכרובים ככה לעומת זה גם באדם הוא אור הנשמה הפנימית אשר משכנה בלב הוא מרכבה לאור התורה על דרך מה שאמר הכתוב בלב נבון תנוח חכמה. וכן הרבה מהכתובים אשר ייחסו חכמה ללב ואור המסכך עליו מבחוץ הוא מרכבה להשראת השכינה השורה על הנביאים והחסידים. וזהו ענין התפילין שבראש אשר עליהן אמר חז"ל. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואמר ר' אליעזר אלו תפילין שבראש כי היראה נמשכת מפאת השראת השכינה. כענין מאמר המגיד. ובמורא גדול. זו גלוי שכינה. והמה המה כעין הכרובים. שר על ידם יזכה להשראת השכינה. ע"י אור המצוה החופף עליו מבחוץ. וזהו ענין פרשת שמע. כי ראשונה אמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך הכוונה שיכין לבו להיות מרכבה לאור התורה ואחר זה אמר וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. שיהיו מרכבה ע"י אור המצוה החופפת עליו מבחוץ להשראת השכינה. ובמנחות [מ"ג ב'] ר' אליעזר בן יעקב אומר כל מי שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו. וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו כלה בחזקה שלא יחטא. שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק. ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם הנה שלשת אלה המצות דנקיט הוא משום שהאדם יש לו שלשה מקיפים כי הגוף הוא המקיף וסובב לרוח אלקי אשר בקרבו והבגדים מקיפים וסובבים את הגוף והבית אשר שוכן בתוכו הוא מקיף וסובב על כולם ולכך ניתנו שלשת מצות אלו על שלשת המקיפים כי על הגוף ניתנו מצות התפילין ועל הבגד הסובב הגוף ניתן מצות ציצית ועל הבית הסובב על הכל ניתן מצות המזוזה ויען כי על ידי המצות האלה המסבבות אותו מבחוץ נעשה מרכבה להשראת השכינה כאמור לכך אמר ר' אליעזר בן יעקב כי מצות אלו המה מסוגלים שלא יחטא יען כי הוא מסובב מאור מצות אלו לבל יקרב אליו שום שטן ופגע רע והביא ראי' ממקרא והחוט המשולש לא במהרה ינתק ורצונם כי ע"י שלשת המצות הללו לא במהרה ינתק מעליו הקשר האלקי אך לבעבור כי בכתוב הזה לא נתבאר לנו על איזה מהמצות ידבר לכך הביא עוד ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם. כי מהכתוב הזה יתבאר לנו כי על המצות המסבבות אותו ידבר. ולזה אמר סביב ליראיו יען כי כבר קדמו אמרינו כי המלאכים האלו נמשכים ממעשי המצות ולזאת עבור מצות אלו יהי' המלאך הנעשה מהם חונה סביבותיו דוגמת המצות המסבבות אותו. ומעתה יובנו דברי השירה הזאת בטוב טעם ודעת כי שני שבחים הראשונים המה רומזים אל שני שבחים האחרונים ואל בנין יסוד מבחר המין האנושי:
ובזה נגלה לנו כוונת השלשת חלוקות שזכרו במדרש בענין השלום שבין ישראל לבין אביהם שבשמים כי ראשונה אמר אומה ששלום חי עולמים מתנהג בה מאהל לאהל. הכוונה על דירה המקומיית. כי הוא השוכן אתם בכל מקומות מושבותיהם והרצון על פרטית ההשגחה בכל פרטי עניניהם. והוא לעומת סיבוב הבית ומכוון מול מצות מזוזה. ואמרם עוד שהכהנים משימין לה שלום בכל יום. שנאמר ושמו את שמי על בני ישראל וישם לך שלום הכוונה כי עוד נוסף ע"ז הנה שכינתו חופפת עליהם על עצמותם. ולזה הביא מקרא כתוב ושמו את שמי על בני ישראל. כי מליצת על מורה על השראת השכינה באור מקיף וכן הכתוב השני שהביא וישם לך שלום. מורה גם כן על זה. כמו שאנו לועזין [צו דיר] והוא לעומת התפילין. ואמר עוד אומה ששלום העולמים דר בתוכה. הכוונה כי עוד נוסף ע"ז. הנה השראת השכינה מתעצמת בהם בתוכיותם. באור פנימי אשר משכנה בלב. ולזה הביא מקרא ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. כאשר התבוננו המפרשים. כי בתוכו לא נאמר רק בתוכם. כי עיקר משכן השכינה, הוא בקירות לב העם הקדוש הישראלי:
הנה נתבאר כי שלשת חלוקות הראשונות שלשתן מוסבת על השלום והקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים ואמרם עוד אומה שאני נותן בה שלום שנאמר ונתתי שלום בארץ. זה מבואר דמוסב על השלום המדיני ואמרם עוד אומה שאני עתיד לנטות אלי' שלום שנאמר הנני נוטה אלי' כנהר שלום. גם זה מבואר דעל. השלום הפרטי ידבר ולזאת אמר שאני עתיד לנטות כו' כי עד עתה עודנו לא נהי' שלום כזה בעולם אפס מעט אשר השיגוהו כאותן שנכנסו חיים לגן עדן. אולם לעתיד ישיגוהו כולמו למקטנם ועד גדולם ככתוב בלע המות לנצח כו'. ולזה דימה אותו לנהר ככתוב הנני נוטה אלי' כנהר שלום יען כי הנהר אינו פוסק לעולם כמו ששנינו וכנהר שאינו פוסק והי' זה להיות כי כל עוד שלא נגמר ענין השלום האישיי הפרטיי הנה כל הטובות וברכות אינם מתקיימות לעד יען כי בהתגבר עליהן החלק החומריי יגרמו העונות והפשעים למנוע מהם טובם כאשר הי' הענין בחורבן בית ראשון ושני ומצורף לזה כי אין לך אפיסת השלום יותר מההעדר הכרוך בעקבותם כי במותו לא ירד אחריו כבודו. אולם לעתיד כאשר יזדכך חומרם והרשעה כולה כעשן תכלה ולא יוסיפו לחטוא עוד. וההעדר לא ישלוט עליהן ככתוב בלע המות לנצח אז ישיגו כולם גדר השלום הפרטי ויהיה שלומם כנהר שאינו פוסק ומצורף לזה כי הנהר הזה הנה חלקיו חלקי המים אשר בקרבו. הנה הנם מתאחדים ומתקשרים יותר זה בזה יותר משאר הדברים המורכבי' הטבעיים כמבואר למשקיף בחכמת הטבע ולזאת דימה השלום האישי בנהר. והבן:
הנה כי נתבארו בזה המדרש. שלשת גדרי השלום. וכולם יחד נכללים בתיבה אחת. והיא השולמית יען כי כולם מתאחדים ומתקשרים זה בזה כאמור שים לבך לדברים האלה. כי נפלאים המה:
ומעתה נתנה ראש ונשובה קדם אל הדבר אשר הערנו פתח מאמרינו. כי המצוה אשר יש בקיומה שני מיני תועליות מעשה ועבודה. יחוייב שימשך ממנה שני מיני גמול גשמי ורוחני. ובזה יובן לנו ענין הכתוב בפ' פנחס. והוא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו ויכפר על בני ישראל. ירצה כי פנחס בקנאת ה' צבאות. הנה פעל ועשה שני מיני פעולות יקרות רבות ונכבדות האחד כי השיב חמת ה' ואין לך מקיים רצון הבורא יותר מזה כי בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת קלני כו' זאת ועוד אחרת כי נמשך מזה תועלת כלליות העם הישראליי כי לא כלו בחמתו ולשני פעולות רמות ונשגבות כאלה. יחוייב שימשכו לעומתן שני מיני מיני גמול כדבר האמור. ולזה גזר אומר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום ירצה כי תחת עבודתו לבוראו והשלימו אותו יתעלה עם כלליית ישראל לבעבור זה ישיג הגדר השלום האישיי הפרטי ומה נעמו דברי חז"ל באמרם כי פנחס זה אליהו אשר לא שלט עליו ההעדר הכרוך בעקבות כל חי ותחת גמלו את בני ישראל למען להחיות עם רב חלף זה ונתתי לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם כי כן כאשר כיפר עליהם עתה ככה יכהן פאר לכפר עליהם לעולמי עד ונתן הקב"ה הסיבה לשני מיני הגמול באמרו. תחת אשר קנא לאלהיו. ויכפר על בני בני ישראל והוא מבואר:
(הגה"ה והי' זה הגמול נמשך בם לזרעו כי אם לא איפוא זאת נגדן לא נבראו ומהידוע מה שאמרו חז"ל כי ההורג נפש אחת דמו ודם זרעותיו תלויים בו עד סוף כל הדורות שנאמר קול דמי אחיך צועקים אלי כו'. ואם במדת פורעניות הוא כך מדה טובה על אחת כמה וכמה):
ועתה הבוא נבוא לבאר המאמר. אשר הצגנו פתח השער וטרם נבוא אל הביאור נעורר בקצת ספיקות ומתוכן יתבאר לנו כוונתו והוא בשום לב על רבוי המקראות המובאי' לראי' ומדרך רבותינו בעלי התלמוד להעיר על זה אף אם אין היתרון רק באחד מן המקראות וביותר פה רבו כמו רבו על אחת שבע גם בשינוי מבטא המקראות יש להבין בם כי זה ידבר בלשון רבים וזה בלשון יחיד וכאשר ניטיב ההשקפה בהמה נמצא כי מכוונים המה האחד מול האחד כי ראשונה הביא מקרא מפורש בו חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא ואחר הוסיף להביא מקרא על הרפואה ידבר בלשון נקבה רפאות תהי לשרך כו' ומקרא על החיים כמו כן בלשון יחידה נקבה עץ חיים היא כו'. יען כי לא מצאו עוד מקרא אחד. מפורשים בו גם שניהם חיים ורפואה ואחר הביא מקרא מפורש על החן וידבר בלשון רבים כי לווית חן הם כו' ולעומתו מקרא על החן בלשון יחידה נקבה. תתן לראשך לווית חן. ואחר הביא מקרא מפורש על אורך ימים. ידבר בלשון יחידה. אורך ימים בימינה כו' ולעומתו מקרא בלשון רבים על אריכות הימים כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים הלא דבר הוא כי הנך רואה בעיניך אשר פרט ארבעה דברים אשר התורה תוסיף תת כח שלימותה בהמה. להוגים בה חיים ורפואה ולווית חן ואורך ימים ועל כל אחד ואחד מהן הביא שני מקראות האחד ידבר לשון רבים והשני בלשון יחידה נקבה מכוונים זה מול זה. ולא דבר רק הוא. עוד על זאת יש להשים לב כי מדוע בהשגת החיים והרפואה והחן הביא תחילה המקראות המדברים בלשון רבים. ואחר כך הביא המקראות המדברים בלשון יחידה נקבה ובהשגת אורך ימים הפך הדבר. כי ראשית לו הביא המקרא המדבר לשון יחידה נקבה. אורך ימים בימינה כו'. ואחר הביא המקרא. ויוסיפו לך שנות חיים המדבר לשון רבים ובדברינו אלה יבוא על נכון. להיות כי המצות שאדם אוכל פירותיהן בעוה"ז כבר קדמו אמרינו כי עצמת הטוב ההוא מכוון מול הטוב ההוא המושפע לזולתו מאתו ויומשך מזה כי לא ידמו ערכי הגמול זה לזה כי הנה עבור מצוות כבוד אב ואם והחיות את נפשם במאכל ובמשתה לעומתו יתחייב גם כן שיושפע עליו שפע וכבוד וחיים ולעומת מצוות גמילות חסדים השנויים במשנת אלו דברים והיא גם היא תפרד להרבה ראשים אשר השתים מהן לבד נזכור והן הנה מצות ביקור חולים ומצות הכנסת כלה הכלולים בגמילות חסדים והנה ענין ביקור חולים כבר ידוע מאמר חז"ל כי בן גילו נוטל אחד מששים בחליו וזה סגולות רפואתו ובענין הכנסת כלה שורש ההשתדלות למען תמצא חן בעיני בעלה וגם הגמול המעותד לבוא עליו בזה תחת אלה. הוא כי ימצא חן בעיני כל רואיו ועבור הבאת שלום בין אדם לחבירו כבר קדמו אמרינו כי שלשת מיני השלום מתאחדים ומתקשרים זה בזה ואחרי השתדלו להביא את חבירו אל גדר השלום המדיני הנה הוא מבוא עצום לבוא בו אל גדר השלום האנושיי הפרטיי כי יתאחד גווייתו ורוחו באחדות נפלא יתלכדו ולא יתפרדו עדי עד כאותן שנכנסו חיים לגן עדן ועבור זה ישיג ג"כ אורך ימים חיים ושלום והן הנה אותן ד' דברים. המפורשים במשנתינו חיים ורפואה ולווית חן ואורך ימים אמנם השג הדברים האלו והגיע אליהם תחת העסק בפרטי המצות המכונים לעומתם הוא דבר שיחייבנו השכל האנושי כאשר אמרנו כי עבור גמלי טובה גשמיית לזולתו יחוייב להגמל כפעולתו במדה שאדם מודד בה מודדין לו כמדתו. אולם להגיע אל כל אלה על עסק ההגיון התוריי הדבר זר בתחילת ההשקפה לפי המדובר מראש מקדם כי אחרי כי אין בעסק הגיונה זולתי קיום רצון הבורא ולא יומשך ממנו תועלת לזולתו יחוייב שיהי' שכרה צפון ואורה גנוז לעולם שכולו טוב כמשפט כל יתר המצות. שופר. סוכה. לולב. ציצית ותפילין. ודומיהן אשר עליהם נאמר כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. אפס בהעמיק העיון ובטוב ההתבוננות נראה כי האף אומנם כי אין בהגיונה תועלת הזולת עם כל זה יומשכו ממנה תגמולי העוה"ז כולנה. יען כי היא היא מקור המצות כולן ושרשן והכל כלולים בה וממשפט הדבר הכללי להמצא בו כל פרטי הסגולות הטבעיים אשר ימצא בסעיפיהם המסתרגים ממנה בהעלם נפלא ואין בפרט אלא מה שבכלל אפס כי בפרטן אתה מוצא אותנה נראה בעליל לעין כל ובכללן הן המה טמונים ונסתרים בהעלם כאשר הוא הענין בכל עץ ועץ עושה פרי למינהו כי אין ספק כי כל טבעי הסגולות הנמצאים בעליו ובסעיפיו שריגיו צמחיו ופרחיו ויותר מזה בפירותיהן הנה הנם כולם נעלמים וטמונים בשורש האילן. אשר משם יינקו שפע שבע רצון כל אחד ואחד לפי ערכו. ולעומת זה גם בהגיון התוריי יחוייב כי ימצא בה כל פרטי הסגולות הנמצאים בפרטי המצות כי הן המה כסעיפים המשתרגים ממנה ככתוב כי נר מצוה ותורה אור. הנה כי דימה התורה לכלליות האור והמצוה להנר הנאצל ממנה ואחרי כי ימצאו כזאת במצות הנאצלים ממנה יחוייב להמצא בה הדברים בעצם וראשונה ולזה כוונו באמרם ותלמוד תורה כנגד כולם הרצון יען כי על ידי עסק המצות ישיג גמול פרטי עבור כל מצוה ומצוה מכוון לעומתה כי גמול הכביד והחיים לעוסק במצות כיבוד אב ואם והחן והרפואה לעוסק בגמילות חסדים ואורך ימים להעוסק ומשתדל בהבאת שלום. אמנם ע"י עסק התורה לבדה ישיג כל אלה יחד. יען כי הוא מקורם ושרשם ומה יקר מאמר חז"ל שם באותו פרק ר' מאיר אומר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. והוא מבואר:
ועתה נגלו לנו תעלומות כוונת המאמר הנצב פתת השער ברצותו להפליג על מעלת התורה. ואמר גדולה תורה שנותנת חיים כו'. וע"ז הביא מקרא מפורש על החיים והרפואה ידבר בלשון רבים. ורצונו כי ע"י עסק המצות אשר עליהן יבא תואר הריבוי ישיג זה. ויוסיף להניף ידו שוב שנית. ולקחת לו מקרא ידבר בלשון יחיד רצונו על התורה כי גם היא תוסיף תת כח שלימותה בכל אלה להוגים בה ככתוב עץ חיים היא רפאות תהי הכוונה על הגיון התוריי וכן בחן ואורך ימים הדבר מבואר כי האחד ידבר על פרטי המצות והאחד ידבר על הגיון התוריי אמנם על השנות הדבר כי בהשגת החן והחיים והרפואה הביא המקראות המדברים בלשון רבים ראשית לו ואחר המדברים בלשון יחיד ובהשגת אורך ימים הפך הסדר כי מראש מקדם הביא המקרא אורך ימים בימינה כו' ואחר הביא המקרא ויוסיפו לך שנות חיים ושלום הוא יען כי אחז הדבר הנלכד במצודת הרעיון ובפלס מאזני השכל בראשון ואחר גזר אומר גם על הדבר הזר בתחילת ההשקפה ובקדמות הרעיון לא כן ידמה ועם כל זה הורה לנו כי כן הוא ולזאת מדת החיים והחן ורפואה השכל האנושיי גוזר עליהם כי ימשכו מעסק המצות תחת גמלו ככה לזולתו אולם שיומשכו מפאת הגיון התורה הדבר זר בראשית ההשקפה ונהפוך הוא בענין אורך ימים המסתעף מגדר השלום האישי הפרטיי כאשר אמרנו כי ע"י עסק התורה אין הדבר זר שיומשך יען כי היא נקראת תושי' שמתשת כוחו של אדם. ומחלשת חלק החומרי באופן שלא ינגד עוד לצורתו. אמנם שיומשך זה מפאת מצות השלום הדבר זר מאוד בראשית ההשקפה אחרי כי מטיב מצות הבאת שלום להשתדל בכל מגמת שכלו ורעיונו בעסקים הזמניים. ובפעולות ההמוניים למען השקט שן סלע המחלוקת המתעוררים על ככה. ועל זה התפלל אדונינו המלך נעים זמירות ישראל [תהלים ק"א] לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי יע"ש כל המזמור ותוכן כוונת כלליית המזמור הוא להיות כי מליצת תמים נאמר על האיש אשר דרך שקר לא ידע ואינו סכל או פתי בעצם רק כי לא ידע מטיב ערמומית בני האדם ורובם יהיו ביושבי אוהלים. העומדים על פקודת משמרת התורה אף כי יהיו חכמים מחוכמים בהגיון התוריי. עם כל זה יען כי בל יתערבו עם מרוכסי אנשים נעלם מאתם דרך הפקחות והערמומית והנה אנשים כאלה האף אומנם כי לעסק הגיונם בתורה יעסקם בעבודה נאה להם מדה זו. וכך יפה להם למען לא יתערב שמץ מחשבה זרה בתורתם ועבודתם עם כל זאת לא יוצלחו להיות מהיושבים על מדין לשפוט בין איש לרעהו כי היושב על המשפט בהכרח צריך להעמיק מחשבתו בערמומית בני אדם גם בני איש למען הבין קושט דברי אמת וכל אלה המה דברים נגלים ומבוארים וחז"ל במס' ב"ב אמרו [פ"ט ע"ב] ועל כולן אמר ר' יוחנן בן זכאי אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר אם אומר שמא ילמדו הרמאים לעשות כן וכו' הרי העמיקו הרבה בזה עד כי חששו שמא מהם ילמדו לשקר אולם האיש הלזה]ר"ל הדיין] הוא צריך זהירות יתירה ולהיות נזהר לבלתי ידבק בו מאומה מהמדות הפחותות והמגונות האלה אשר נתן דעתו עליהם כי האיש אשר אינו משתדל בדבר המשפט הנקל לו לכתו בדרך תמים ולדחות המדות האלה מעל פניו אמנם היושב על המשפט בהיותו מוכרח להשים לבו על ענינים כאלה ומצורף לזה כי כל עת נוכח פניו יעמדו אנשים כאלה מה מאוד נקל לו להיות נלכד ברשת הפחיתות כי ידבקו בו להרגלו אליהן אם לא יהי' זריז ונזהר בכל עת ובכל שעה לעמוד על המשמר משמרת רוחו ונפשו לטהרם מכל סיג וחלאה למען לא יסתבכו בו שום שמץ פחיתות מאת אשר ראו עיניו ולבבו יבין:
ולזאת דוד המלך עליו השלום בהיותו יושב על המשפט כאשר העיד עליו הכתוב ויהי דוד עושה משפט וצדקה הי' חושש לנפשו אולי לא יצא ידי חובתו בדבר הזהירות הצריך לזה וגם אם עד עכשיו הי' נזהר עם כל זה הי' חושש פן באיזה זמן מהזמנים יגבר עליו יצרו בזה על דרך שאמרו חז"ל ואל תאמין בעצמך כו' ולזה הי' מצפה ומבקש מאת ה' שלא יצטרך עוד להשתדל בדבר המשפט למען יהי' נכון לבו בטוח שלא יכשל ברשת מדות המגונות בהיותם מרוחקים מנגד פניו. ועל זה אמר לדוד מזמור חסד ומשפט אשירה ירצה. על החסד והמשפט שעושה היום [והוא על דרך מה שאמרו חז"ל שהי' עושה משפט וצדקה שהי' מחייב הרשע ומוציא בלעו מפיו ואחר זה נתן לו הממון שהוציא ממני בדרך צדקה והצדקה ההיא בלי ספק כי חסד גמור הוא] אשירה לך ה' אזמרה יען כי החיוב להודות לה' על כל מדה ומדה שמודד לו ה'. אמנם אשכילה בדרך תמים מתי תבא אלי ירצה מתי אהי' פנוי מענין ההשתדלות המשפטיי ואוכל להתנהג בדרך תמים ואז אתהלך בתם לבבי בקרב ביתי לא אשית לנגד עיני דבר בליעל. עשה סטים שנאתי לא ידבק בי לבב עיקש יסור ממני רע לא אדע. עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי הולך בדרך תמים הוא ישרתני. ירצה כי האנשים ההכרחים לשבת עמדי אנשי ביתי ומשרתי אבחר ג"כ שיהיו תמימי דרך הכל בכדי שלא אצטרך להשית לנגד עיני דבר בליעל וכל המזמור יתפרש על דרך זה במעט ההשקפה. ושים לבך לזה. כי היא כוונה אמיתית בכלליות המזמור. ולזאת הדבר זר בראשית ההשקפה שיזדכך החלק החומריי בזולת הגיון התורה. ולזאת הביא מקרא כתוב ומפורש כי גם על ידי עסק המצות ישיג גדר השלום האישיי הפרטיי. ככתוב כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. והי' זה. יען כי שלשת גדרי השלום מתאחדים זה בזה. ועל ידי השלום המדיני. יעלה אל השלום האלהיי. ויגיע עד השלום האישיי הפרטיי ה' יזכנו לעסוק בתורה ובמצות. ורב שלום יהיו לנו ולכל ישראל ונזכה לחזות בנועם שלום ציון וירושלם. ובשלומה שלום שלום ישפות לנו לעולמי עד אמן: