בית דוד (דרשות)· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
דוד דרוש ד
לפרשת שלח:
במדרש במדבר פ' ט"ז ויאמר ה' א משה. עד אנה ינאצוני העם הזה. אמר הקב"ה ב' צווחות צווחתי מפניכם סופכם לצווח ד' בשעבוד מלכיות. עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני. עד אנה אשית עצות בנפשי. עד אנה ירום אויבי עלי. צווחתי עד מתי לעדה הרעה הזאת. סופכם לצווח. ונפשי נבהלה מאוד. ואתה ה' עד מתי: אם פלס ומאזני משפט ביד ד'. לשקול מעשה אנוש ותחבולותיו. הטובים והרעים. ולעמוד על אמיתת הכרעתם. עד כי לפיהו ישיב גמולו להטותו לזכות או לחובה ח"ו. חוייב לנו לחקור ולעמוד על אמיתת המשקל ההוא. לדעת טיבו ותכונתו. מהותו ואיכותו כי ממנו תוצאות חיים:
הקודם הוא גלוי ומבואר מאוד במאמרי חז"ל ואסמכוהו אקראי. ענין אמיתת מציאת זה המשקל ופעולתו. כאמרם ז"ל [ר"ה י"ז] בה"א ורב חסד מטה כלפי חסד. היכי עביד ר' אלעזר אומר כובשו שנאמר ישוב ירחמנו. יכבוש עונותינו. ר"י בר חנינא אומר נושא שנאמר נושא עון ועובר על פשע. ובערכין [ח' ע"ב] אהך קרא דצדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה. אמרו שם פשטי' דהאי קרא במאי כתיב אמר רב יהודה אלמלא צדקתך כהררי אל. מי יוכל לעמוד לפני משפטיך תהום רבה. רבה אמר צדקתך כהררי אל מפני שמשפטיך תהום רבה. במאי קמפלגי בדר"א וריב"ח רבה כר"א ורב יהודה כריב"ח ע"כ. הנה נתבאר לנו מפשטות דבריהם אלה. אמיתת זה הפלס ומציאותו:
אמנם איכות זה המשקל ומשפטו ומעשהו ואיככה ישקלו בו העונות והזכיות. יתבאר לנו בעז"ה כאשר נתבונן בעומק תעלומות כוונת חז"ל ובפירושן באותן המאמרים עצמן שזכרנו. והנה לפי המבואר מפירש"י ומדברי כל המפרשים אשר הגיעו אלינו דבריהם הנה איכות זה הפלס ומעשיהו הוא ככל המון מאוזני סוחרי צרי גלעד. ורוכלי ארץ אשר שתי הכפות תלוים על שתי קצות הקנה הקשור בנקודת אמצעיתו ממש אל החוט הנאחז ומסובך בשמי קורה או ביד השוקל. עד כי ירומו הכפות מעל הארץ בשיעור שוה כזה כן זה. אשר בחינת המשקל בהן כאשר נרצה לדעת בשני דברים נראים למתדמים. איזה מהן שוקל יותר על זולתו. הוא להשימם על אלה שתי הכפות והי' הכף אשר תכרע ותרד למטה. ותעלה את שלעומתה למעלה. ותהי לאות על הדבר הנתון עלי'. כי יש בו יותר מהכבידות על שבזולתו. ואם ישתוו במשקלם. הנה ישארו הכפות על תכונת עמדם והשתוותם כאשר הי' בטרם הנתן עליהם הדברים הנשקלים וכאשר יקרה הענין שישתוו במשקלם. ועכ"ז יחפוץ השוקל שתכריע הכף האחת על זולתה [לאיזה סיבה וכוונה ידוע לו] הנה לא ימלט משלושה פנים. א. או לקחת מאומה מהכף שכנגדה בכדי להמעיט כובד משקלה. ב. או להניח ידו על הכף שרוצה להכריעה. ג. או כי יניח ידו תחת הכף שלעומתה ולהגביהה קצת. כי יען כי שתי הכפות עומדות על שיעור ההשתוות אז בנקל בהנחת היד עלי' או תחתי' תכריע האחת אל האחת:
וככה לעומת זה גם הפלס ומאוזני המשפט אשר ביד ה'. הוא ג"כ על זה האופן. כי ישים את עוונות בני האדם לכל פשעיהם באחת מהכפות. ומספר זכיותיו בשני' לעומתה וכאשר ישתוו במשקלם אזי רב חסד מטה כלפי חסד. אך על איזה אופן מפרושי אופני ההכרעות המדוברות. יהי' אופן הכרעתם. בזה הוא דפליגי ר"א וריב"ח. לפי פרש"י. רק דנתחלף בפירושו במסכת ערכין ממס' ר"ה. דאילו במס' ר"ה פירש דפירושא דכובש הוא שמניח ידו על הזכיות [והוא כאופן הב' שכתבנו] ואילו בערכין פירש שהוא כובש את העונות ומסתירן תחת מחילת כסא הכבוד. בכדי שיכריעו הזכיות. [והוא באופן הא' שזכרנו] והוצרך לשנות פירושו בערכין ממה שפירש הוא עצמו בר"ה. משום דאילו לפירושו בר"ה. לא יתיישב. הא דאמר שם בערכין רבה כר"א ועיין רש"א בח"א שם בערכין. ובפירושא דנושא הושוו פירושו בערכין ובר"ה. היינו שמניח ידו תחת כף העונות ומגביהן [והוא כאופן הג' שכתבנו] ועד"ז דרכו גם יתר כל המפרשים אשר הגיעו אלינו דבריהם:
והנה מהמבואר כמה רב מהדוחק יש בפירושו זה אם לפי מה שפי' במס' ר"ה. ואם לפי מה שפי' בערכין כי לפי פירושו במס' יש לדקדק. א. כי לדבריו נמצא דכובש קאי על כף הזכיות. ובקרא דמביא לראי' יכבוש עונותינו כתיב דמשמע דאת כף העונות הוא כובש וכמו דמתפרש לאידך מ"ד דיליף מנושא עון דהכוונה דמגביה את כף העונות. כמו כן אית לן לפרושי בקרא דכובש עונותינו דאת כף העונות הוא כובש וזהו נגד המכוון. ב. ועוד דלפי"ז לא יתיישב סוגיא דערכין. עד שמחמת זה הוכרח רש"י עצמו לשנות שם פירושו בענין אחר. וכמש"כ בשם רש"א. ולפי פירושו בערכין ג"כ יש להבין. א. דלישנא דכובש [מבלי השקיף אל הך קרא דיכבוש עונותינו דיליף מני'] וודאי משמע טפי כפירושו במס' ר"ה. והוא ע"ד מה שמצאנו בדחז"ל. הכובש כבשים. הכובש ירק וכדומה אשר הכוונה בזה מבוארת. שמכביד על הדבר הניכבש שלא יציף למעלה מהמים. ב. ועוד דמה שפירש דנוטל העונות ומסתירם אינו כובש דהלא זהו דעת שלישית שם במס' ר"ה דעל הך פלוגתא דר"א וריב"חקמסיים עלה. דבי ר"י תנא מעביר ראשין ראשון וכך היא המידה. ומשמע שם דזהו דעת שלישית. דאל"כ הו"ל למימר תניא כוותי' דר"א. כמו שכן הוא בכל דוכתי'. ג. ועוד בעיקר פירושו דערכין בהא דרבה כר"א ור"י כריב"ח יש לדקדק. כיון דלפירושו הך דמשפטיך מוסב על העוונות והכוונה על הדבר שממנו נמשך המשפט כמו כן אית לן לפירושי הך דצדקתך ג"כ על הדבר שממנו נמשכו הצדקות והמה הזכיות. ולפי פירושו בין לרבה ובין לר"י אינו מוסב הך דצדקתך על הזכיות. רק כי הוא מאמר מוכרת בפ"ע המספר בתהילת ד' ועזוזו. וא"כ הך קרא אינו משפט מתהפך בשוה. ד ועוד דעיקר פירושו אין לו שום הכרח. בעצמת מאמר ר"י ורבה דברווחא נוכל לפרש גם בדר"י דס"ל כר"א דאמר כובש וה"ק אלמלא צדקתך כהררי אל והרצון במה שאתה עושה צדקות עמנו להסתיר העונות תחת כה"כ. מי יוכל לעמוד לפני משפטיך שהיו מכריעים עד תהום רבה וכמו כן נוכל לפרושי גם בדרבה דס"ל כריב"ח כאשר הוא מבואר לכל משכיל. כי אין שום הכרח לפירושו וברווחא נוכל לפרש גם בהיפוך:
אולם הדבר אשר אנכי אחזה אשית לבי הוא כי כולם לא כיוונו באמיתתן אל אמיתת המשקל הלזה איכותו ומהותו יען כי המה חשבו למשפט כי תכונת המשקל הלזה הוא נדמה בעיניו אל הפלס ומאוזני המשקל הנמצאים בינינו המעותדים לשקול במו דברים גשמיים אשר גם שניהם [הרצון שני הדברים הנשקלים] מתדמים בטבעם ותכונתם להיות למו כובד והכרע לארץ למטה. יען כי כן הוא ממשפט הדברים הגשמיים להיותן נמשכים אחר מקור ושורשן אשר ממנו נבעו וניגרו והיא נקודת מרכז הארץ. ואין הבדל ביניהם רק ברב או מעט. ולזאת יבחן הדבר ביתרון משקלו על זולתו בהכרעתו מטה מטה אמנם הבא לשקול שני דברים הפכיים בטבעם ותכונתם. כענין הבא לשקול את הרוח והעפר מי מהם יגבר על חבירו [כי גם לרוח יש לו משקל ככתוב לעשות לרוח משקל] והחכמים האחרונים המתפלספים המציאו כלי [הניקרא לופט באלאן] ותמונת זה הכלי ידוע ומפורסם שמקבצין עשן רב וחזק בתוך שלחופית של משי דק. ומחברים אותו אל ספינה העשוי' מנייר מדובק ובכח העשן אשר בשלחופית אשר מטבעו לעלות עד רום שמי שחק. היא יגביה עוף בכחו את הספינה והיושבים עלי'. לטסת על גפי מרומי האויר מעלה מעלה ולמען לא יגביה הרבה מהשיעור יקחו עמהם שק מלא עפר וישימום בספינה ההיא והעפר בטבעו מכבידה לרדת למטה. עד כי בהצטרף שניהם יחד יעמוד על נקודת האמצע כפי המכוון בהגבהתה:
והנה מהמבואר כי הבא לשקול את שני הדברים האילו מי הם יתגבר על חבירו. אם שלחופית העשן. ואם השק של עפר כי לא יתכן להם המשקל בשתי כפות המאוזנים הניזכרים יען כי המה דברים הפכיים בטבעם. זה שואף לעלות למעלה אל מקורו. וזה יורד למטה אל האדמה אשר לוקח ממנה. וא"כ במה יוכר כח האחד אל האחד ע"י הכרעת הכף אחרי כי מוכרע ועומד הוא בהכרע התנגדות הי הפכיים הנתונים עליו. אמנם הדבר ידוע ומבואר כי המשקל הלזה לא יתכן הווייתו כ"א ע"י כלי [לופט באלאן] בעצמו. כי כאשר נעריך הכלי ותרם מעל הארץ בשיעור ידוע ומוגבל. ואחרי כן נשים עליו עוד השלחופית העשניית ושק העפר [נוסף על אילו המושמים עליו בעת הערכתה] אז יוודע כח והתגברות האחד א האחד כ"א תעלה למעלה יותר מהעלותה בתחילה. ותהי לאות על התגברות כח העשן המקובץ תוך השלחופית על כח העפר הנתון בשק וכן בהפכו:
וככה לעומת זה ג"כ משקל העונות והזכיות נדמו ממש בדמיון גמור אל השלחופית העשניית ושק העפר יען כי גם שניהם מתאחדים ומתקשרים בנפש האנושיי. ומושכים אותם אליהם. אולם אין כח המשכתם למקום אחד לבעבור כי מתחלפים המה בטבעם ותכונתם רב ההתחלפות וההפרש מהקצה אל הקצה. כי כח הזכיות המה מזככים ומטהרים את נפש האנושיי. ומושכים אותה להעלות במעלות עליונות רמות להשיבה אל מקורה אל המקום אשר חוצבה משם אל מקום הרוחניים העליונים די מדורה עם בישרא לא איתוהי. ולעומת זה בהיפוך כי כח העונות הנה הנם מטמאים את נפש האנושיי. ומושכים אותה אל מקומם לרדת מטה מטה לעמקי נוקבא, דתהומא רבה אל מקום מקור ומשכן הטומאות והקליפות וצחנתם. ולזאת מהמבואר כי לא יתכן להם המשקל בשתי כפות המאוזנים הניזכרים. אפס כי עצמת משקלם הוא ע"י נפש האנושיי בעצמותה. יען כי האדם הלזה. על פני תבל ארצה. נדמה בעצמותו אל הכלי [לופט באלאן] הנזכר להיותו מורכב מגוי' שפלה אשר בעפר יסודה ורוח אלקים מרחפת בקרבו אצולה משמי מעל. אשר ע"י חיבורם והצמדתם יחד יעמד חי על פני הארץ הלזאת כי הן אמנם כי בהפרדם זה מעל זה. הנה ישוב כל אחד למקורו ושרשו ככתוב וישוב העפר אל הארץ כשהי' והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה. כי כאו"א שואף אל מקום הווייתו ושרשו אפס כי חיבורם והצמדתם יחד. מחייבת לו הויית שכונתו פה. על פני הארץ אשר היא לי כנקודת האמצע בין גובה שמי מעל משכן הרוחניים ותחנותם. ובין יושבי עמק עכור השוכנים בתחתיות ארץ בנוקבא דתהומא רבה מקום משכן הטומאות והקליפות וזוהמתן:
והנה הדבר ידוע ומפורסם בדברי המחברים הלא בספרתם כי ע"י מעשה המצות והעונות הוא פועל פעולות בנפשו ורוחי ונשמתי להעלותן או להורידן ח"ו כי בעשותו אחת ממצות השם. יתעלה רי"נ מעלה אחת לשוב אל מקורה וכל עוד שיוסיף יותר ברבות מעשי המצות לעומת זה יתעלו יותר למעלה ראש עד כי בעשותו את כל מעשי המצות אחת מהנה הלא נעדרה ישיג המעלה הנפלאה אשר אין למעלה הימנה. והוא להשיבה אל מקורה אל המקום אשר חוצבה משם לעמוד לשרת נוכח פני השם כאחד מצבא המרום במרום: וככה לעומת זה בהפכו כאשר יעות דרכו בקילקול נפסדים בעשותו אחת מהמצות אשר לא תעשינה ואשם הנה ישפיל כבוד נפשו רו"נ לרדת מטה לתחתיות ארץ וכל עוד שיוסיף פשע על פשע ר"ל לעומת זה יוסיפו לרדת מטה מטה הרחמן יצילנו. וזהו עומק תעלומות כוונת החכמים האמיתים הבאים בסוד ד' באמרם כי ע"י מעשי העונות הוא מטיל פגם וזוהמא וקילקול בעולמות העליונים הרוחניים. אשר לפי הנדמה בהשקפה ראשונה נעלמה כוונתם בזה. אמנם יובן במה שהקדמנו היות שע"י מעשי העונות פועל בנפשו רו"נ להוריד כבודן לתחתיות מקור משכן הטומאות וזוהמתן. ונימשך מזה כי ע"י כן ממציא להם דרך סלולה לעלות למעלה אל מקום משכן הרוחניים הקדושים יען כי הן האדם הלזה הוא סולם מוצב רצה וראשו מגיע השמימה ואפס זולתו בכל הנבראים. יצורי מעלה ומטה שיהי' בכוחם לחבר את שתי קצות חלקי הבריאה עד כי יהי' לאחדים. כי רק האדם לבדי הוכן לזה ולזאת בזולת מעשי האדם הנה רחקו התחתונים מקור הקליפות וזוהמתן מעל העליונים כגבוה שמים מעל הארץ ועוד הרבה נוסף ע"ז כאמור ואין להם שום דרך ומבוא לטפס ולעלות למעלה אחרי כי רחקו ממצב תחתיות רגלי הסולם אשר הוא האדם יען כי עיקר משכנם ומדורם הוא בתחתיות ומקום משכן כבוד האדם היא על פני הארץ אשר היא בנקודת האמצעי כפי אשר הקדמנו אולם ע"י מעשיו הנפסדים בהשפילו כבוד נפשו רי"נ לרדת למטה לתחתיות ארץ. ביה הנה הוא משפיל מצב תחתיות רגלי הסולם אל מקום תחנותם עד כי מאלה נמצא להם דרך סלולה. לעלות דרך עלי' לגובה שמי מעל מקום משכן הקדושים הרוחניים. ולהשריץ שם צחנתה וכדי בזיון כו'. וזהו עצמו ענין המחיצה של ברזל שאמרו רז"ל במס' ברכות [ל"ב ע"ב] וא"ר אלעזר מיום שחרב בהמ"ק נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר. ואמרו שם עוד ואר"א מיום שחרב בהמ"ק ננעלו שערי תפילה שנאמר גם כי אזעק ואשוע סתם תפילתי והוא כי ע"י עליית החיצונים דרך עלי' בהשפילו להם מצב רגלי הסולם עד כי מצאו מקום להשריץ שם גיעולם וצחנתם זהו עצם ענין המחיצה ההיא כי הן המה החוצצים ומבדילים בינינו לבין אלוקינו. ככתוב [ישעי' נ"ח] הן לא קצרה יד ד' מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע כי עונותיכם הי' מבדילין ביניכם לבין אלוקיכם וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע. [ופרטי ניתוח מאמר הכתוב יתבאר לקמן אי"ה] והדברים ארוכים ורחבים לא יכילם הגוויל והנייר ודי בזה לכל משכיל ונבון מדעתו ישמע חכם ויוסיף לקח: ומעתה נתבאר לנו ענין איכות זה הפלס ומעשיהן כי משקל העונות והזכיות המה נשקלים ע"י הנפש האנושיי בעצמה לראות מי מהם יגבר עליו בכחו אם כח הזכיות במשיכתן למעלה. ואם בהיפוך ח"ו כח העונות בהורידן למטה. והנה במשקל כזה הדבר מבואר כי כאשר ישים ידו תחת העונות. להגביהן ולנשאן לבלתי יפעלו בכל כחם במשיכתן למטה. בלי ספק כי אז ירוממו וינשאו ויתגברו כח הזכיות לרומם את הנפש האנושיי ולהעלותה למעלה ראש אל מקום מקור משכן הרוחניים האלקיים. ולהשיבה אל מקורה אשר חוצבה משם:
והנה בטרם נבוא לביאורי הסוגיות דר"ה ודערכין עוד נשאר לנו חקירה אחת וזה תוארה. דבר מחויב ומושכל אל הדעת בהשקפה ראשונה. כי שנים אוחזים בטלית זה אומר כולה שלי ומושכו איליו. וזה אומר כולה שלי ומושכו איליו. הנה התגברות האחד אל האחד יהי' באחד משתי הפנים. אם מפאת יתרון גבורתו על זולתו. ואם מפאת יתרון אחיזתו בטלית ההוא אשר המה מתעצמים עליו כי ליתרון אחיזתו בו אף כי ידמו וישתוו זל"ז בכח וגבורה עכ"ז יכול לנתק מיד רעהו המתעצם עמו יען כי איננו אוחז רק בקציהו:
וככה לעומת זה בהתעצמות הזכיות והעונות אשר בנפש האנושיי. אשר זה מושכתו לכה וזה מושכו לכה. הנה התגברות הזכיות על העונות יהי' ג"כ באחד משתי אלה הפנים. אם מפאת ריבויים כי אז יגברו על העונות בכת למשוך את נפש האדם אליהם בגבורה. ואם מפאת כי העונות אין להם כ"כ אחיזה והסתבכות בכל חלקי נפשו רו"נ של האדם. כי עיקר אחיזתם אינו רק בנפש וגם בנפש עצמו לא תתפשט בכל חלקיו רק בתשעת חלקי'. אולם החלק העשירי יהי' קודש לד'. לא ימאס ולא יגעל כ"כ בגיעולי חלאת העונות והפשעים. ולא יעלה עלי' הכורת ח"ו הכל כמבואר בארוכה בספר נפש החיים לאדמו"ר הגאון החסיד זללה"ה בשער הראשון בפרק י"ח וי"ט מספרו כי תדרשנו משם ומצאת. וכמו כן ענין הפגם הנעשה למעלה מסיבת העונות כפי אשר הקדמנו. ג"כ אין כל המקומות שוין בזה. כי יש מקומות אשר אינו מגיע אליהם הפגם כלל בסוד מקום המשומר ממגע זרים. וגם במקומות אשר יגיע הפגם וקילקול ח"ו. עכ"ז אין איכות הקילקול והפגם שוה בכולם. כי יש מהם אשר הפגם מגיע אליהם בעצמם. ויש מהם אשר בעצמם אינם נפגמים. רק כי נעשה עליהם כעין מסך מבדיל למנוע אורם והשפעתם מאתנו והוא ענין המחיצה של ברזל שהזכרנו. וע"ד מה שאמר הכתוב קול קורא במדבר פנו דרך ד' ישרו בערבה מסילה לאלוקינו כל גיא ינשא וכל הר וגבעה יושפלו. והי' העקוב למישור והרכסים לבקעה. ונגלה כבוד ד' כו'. וכוונת פשטות מליצת הכתוב מבוארת כי במדבר אין הדרך מקולקל בעצמותו להרים ולגאיות. אפס כי נתגבב והושלך עליו מלמעלה אבני נגף וצור מכשול. ולזאת אין מהצורך רק לפנות הדרך ממוקשי המכשולות. אשר הונף ואשר הורם עליו מלמעלה ומאיליו יהי' מתוקן יען כי בעצמותו אין בו שום פגם ומקום נזק. וזהו אומרו פנו דרך ד' והוא מבואר. אמנם בערבה הנה הדרך מקולקל בעצמותו במעלות ומורדות להרים ולגאיות ולזה צריך להיישירו בעצמותו. וזה אמרו יישרו בערבה מסילה לאלוקינו. כל גיא ינשא כו'. והי' העקוב למישור והרכסים לבקעה ואז יהי' נגלה כבוד ד'. ותוכן כוונת הכתוב בפנימיותו הוא לפי המבואר בדברי המחברים כי העולם הלזה השפל הוא נבנה למחלקותיו תאיו. גינזכיו. ואולמיו. על ציור העולם העליון הרוחניי. [וכבר דברנו מזה קצת בדרוש הלומד מחבירו] ואת זאת ידענו מהוראת הכתובים כי המדבר הוא מכוון נגד מקום יותר נעלה ויותר גבוה מערבה והעד הנאמן ע"ז. מה שאמר הכתוב [ישעי' נ"א ג'] כי ניחם ד' ציון ניחם כל חרבותי' וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד'. ועדן הוא גדול מגן כדאמרינן בברכות [ל"ד ב'] ובסנהדרין [צ"ט ב'] מאי עין לא ראתה אלקים זולתך אמר ריב"ל זה יין המשומר בענבי' מששת ימי בראשית ר' שמואל בר נחמני אמר זה עדן שלא שלטה בו עין כל ברי' שמא תאמר אדם הראשון היכן הי' בגן ושמא תאמר הוא גן הוא עדן ת"ל ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן גן לחוד ועדן לחוד וענין פלוגתתם מבואר לפי דברינו כי מר סבר דזהו יין המשומר בענבי' שהכוונה שהוא משומר ממגע זרים. ואינו שולט בו פגם כלל. ומר סבר שהיא העדן אשר שולט בו הפגם. רק שאינו בעצמותו ח"ו. רק כי נעשה עליו כעין מסך מבדיל מלמעלה. ובמדרש רבה [פרשה ט"ו] אפליגו בזה ר' יהודה ור' יוסי ר' יהודה אומר גן גדול מעדן שנאמר ויקניאוהו כל עצי עדן אשר בגן ואומר בעדן גן אלקים היית ר' יוסי אומר עדן גדול מגן שנאמר ויטע אלקים גן בעדן והא דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן על דעתי' דר' יוסי מתמצית בית כור תרקב שותה [וכן הוא הגי' האמיתית ועיין ביפ"ת] על דעתי' דר' יהודה כפיגה שהיא נתונה בגינה ומשקה את כל הגינה. והא ר' יהודה יש לו ב' מקראות. ור' יוסי אין לו אלא מקרא אחד. אמר ר' חנן בציפורי האיר הקב"ה עיניו של ר' יוסי ומצא לו מקרא אחד מכריע על גביו ואיזה זה. וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ד' ע"כ דברי המדרש. הנה דמסקנת המדרש ג"כ כר' יוסי וכסתמא דש"ס דילן [ופרטי ביאור המדרש אכמ"ל ויתבאר במק"א] והביאו לראי' מכרעת מהא דוישם מדברה כעדן והוא כדברינו. וכן הוא בישעי' נ"ו ו']. כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה. הנה כי שם את המדבר אל מקור נוזלים ואת הערבה לנחלים הנזחלים מן המקור. וכן הוא שם בראשית הפרשה. ישושם מדבר וציה ותגל ערבה. ומהידוע כי תואר ששון הוא נעלה על תואר גילה [כמבואר אצלי בדרוש דהגדה דמס' סוכה במאמר אמר לי' ששון לשמחה] ובמס' תענית [י' א'] אריב"ל כל העולם מתמצית גן עדן הוא שותה. שנאמר ונהר יוצא מעדן כו'. תנא מתמצית בית כור שותה תרקב. ת"ר ארץ מצרים א' מס' בכוש. וכו' וגן אחד מס' בעדן. [ובזה נדחה מה שרצה בספר נזה"ק לפרש טעם פלוגתן דריב"ל ורשב"ל דלעיל דריב"ל סבר כר' יהודה דגן גדול מעדן ולכך הוכרח לפרש קרא דעין לא ראתה על יין המשומר ואשתמיטתי' סוגיא דמס' תעני' דמייתי עלה דריב"ל הך ברייתא דמתמצי' בית כור תרקב שותה והא דמן אחד מס' בעדן שהוא כדברי ר' יוסי. וטעם אמיתת פלוגתתן כבר נתבאר לעיל בדברינו] ולזאת המדבר אשר הוא מכוון כנגד העדן אין הפגם והקלקול שולט בעצמותו ולכך לא נאמר בו רק פנו רך דרך ד'. ובערבה שהוא במדריגה למטה הימנו שולט בו הפגם בעצמותו והבן בדברים האלה כי נפלאים הם: המורם מדברינו אלה היות כי העונות אין להם כ"כ אחיזה לעלות ולהסתבך בכל חלקי נפשו רוחו ונשמתו של האדם. וגם למעלה אין להם התפשטות כ"כ כ"א בשיעור מוגבל. אולם הזכיות הנה הנם מתפשטים למעלה בשיעור רב ועצום. עד אין סוף ואין חקר. וכמו כן הם מתפשטים ומתעצמים בכל חלקי נפשו רוחו ונשמתו של האדם. ולזאת גם אם ישתוו בשיעורם זה לעומת זה. עכ"ז יגברו כח הזכיות על העונות מפאת רוב אחיזתן והתעצמותן בכל נפשותיו ואולם הדבר מבואר כי גם זה הוא מחסד הבורא ית"ש ומחמלתו עלינו לבל נאבד ח"י בעונינו. לזאת פעל עמנו כאלה לבלתי תת את כח צחנת העונות והפשעים לעלות למעלה ולהסתבך בכל חלקי נפשותינו כי לולא רוב רחמיו וחסדיו. היו גם העונות מתפשטים ועולים בשיעור השוה עם הזכיות כזה כן זה כי את זה לעומת זה עשה האלקים:
ובאלה נבואה לביאור מחלקותן דר' אלעזר וריב"ח במס' ר"ה. דר' אלעזר דאמר כובש. הכוונה לו בזה. שהוא כובש על העונות. ואינו מניחן להתפשט ולעלות למעלה ולהסתבך בכל חלקי נפשו רוחי ונשמתו ומאליו נמשך מזה כי יתגבר עליו כח הזכיות למושכן למעלה לרוב אחיזתן בו והתעצמותן בכל חלקי נפשו רו"נ כאמור. ומעתה יתפרש לישנא דכובש כמשמעו שהוא כעין הכובש ירקות המוזכר בדברי רז"ל אשר הכוונה בו שאינו מניחן להציף למעלה על פני המים רק כי יהיו כבושים מלמטה תחת המים. ואתי נמי שפיר הא דכתיב בקרא. יכבוש עונותינו כי לפי המדובר הנה הוא באמת מוסב על העונות ועכ"ז הוא קולע אל מטרת המכוון ולא יחטא. וריב"ח דאמר נושא. הכוונה לו. שהוא משים ידו תחת העונות ומגביהן ואז בלי ספק כי ינשאו גם הזכיות לעומתן ויתגברו עליהן למשוך אליהם את נפש האדם למעלה כאמור:
וזהו עצמו מחלוקתן דרב יהודה ורבה במס' ערכין דר"י דאמר אלמלא צדקתך כהררי אל מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שהוא תהום רבה. כוונתו מבוארת דה"ק אלמלא שאתה מגביה הזכיות [שמהם נמשכו הצדקות וכהא דפרש"י במשפטיך] שיהיו עולין למעלה ראש. עד כי ירומו ויגבהו כהררי אל. מי יוכל לעמוד לפני משפטיך [והמה העונות שמהם נמשכו המשפטים] שהיו מכבידי' ומורידין את נפש האדם עד תהום רבה. אילו הי' פועלים כפי כחם. מבלי מונע ומעכב. והיינו ע"כ דס"ל כריב"ח דאמר נושא דבמה שמגבי' העונות מאיליהן נמשך שירומו הזכיות. עד היותם כהררי אל. כאמור ורבה דס"ל דאמר צדקתך כהררי מפני שמשפטיך תהום רבה הכוונה לו בזה דלכך יש להם כח להזכיות [שמהם נמשכו הצדקות] להגביה עוף עד היותם כהררי אל. הוא מפני שאתה כובש על העונות [שמהם נמשכו המשפטים] שישארו במקומם למטה בתהום רבה לבלתי יעלו במעלות להיות להם אחיזה והסתבכות בכל חלקי הנפשות רו"נ. רק בקצה מהנפש. ולזאת יתגברו עליהן הזכיות לרוב אחיזתן והתעצמותן בכל חלקי נפשו רו"נ. כאמור. וא"כ ע"כ דס"ל כר"א דאמר כובש. והיינו דקמסיים עלה רבה כר"א. ור"י כריב"ח והבן בדברים אלו כי נכונים המה מאוד בפירושא דשמעתין:
המורם מדברינו אלה. היות כי כל מעשי בני האדם אשר יעשו. הנה הם פועלים פעולות בנפשותם. להעלותן או להשפילן. כי ע"י המעשה הטוב תתעלה הנפש לשוב אל מקורה להיות לה מהלכים בין העומדים כאחד מצבא המרום במרום. וכן בהפכו ח"ו. כי ע"י המעשה הרע. הנה תושפל לארץ כבודה להורידן לתחתיות. אל מקום מדור משכן הטומאות עד כי נעשית להן לסולם דרך עליו. עד מקום ומשכן הקדושים הרוחניים. ולהשריץ שם צחנתם. אשר זאת היא עצמת המחיצה של ברזל המפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. וזהו תכלית הקלקול והפגם אשר אנו פוגמין בעולמות העליונים במעשינו ח"ו:
אמנם ענין זה הפגם ומהותו יפרד והי' לשתי ראשים הראש האחד יפנה למעלה אשר ממנו יתהווה זאת המחיצה המפסקת כאמור. והראש השני יפנה למטה עמק עכור לעכור את צורת תואר פניו ולהסיר ממני זיו זוהר הצלם אלקי. עד כי יהי' משחת מאיש תוארו והי' זה. לבעבור כי הן האדם הלזה מורכב מחומר וצורה. כאשר הזכרנו למעלה בדברינו. ולזאת כל מעשיו נחלקים לשתי פנים. כי בכל אחת מהנה נמצא המחשבה והמעשה. כי המחשבה נמשכת מיקרת צורתו. והמעשה מחומרייתו. ויתחייב מזה. כי גם הפעולות הנמשכים מהם יהיו נחלקים ג"כ לשתי אלה הפנים. כי לא ידמה ולא ישווה פעולת המחשבה נמשכת מיקרת צורתו אל הפעולה המעשיית הנמשכת מחומרייתו. ולזאת מפעולת המחשבה אשר יחשוב בזדון לבו למרוד בה' ולעבור על מצותיו נעשית המחיצה של ברזל המבדלת בינינו יבין אלקינו. כי המחשבה היא העולה למעלה ראש. יען כי היא נמשכת מיקרת צורתו. אשר היא עצמת נפשו רוחו ונשמתו. ופעולת המעשה. אשר היא נעשית ע"י האברים החומריי' אין לה כח כ"כ לעלות למעלה ראש. אפס כי הפעולה ההיא תפעול בחומרייתו להסיר ממנו נוגה זיו זוהר הצלם האלקיי ולהיות משחת מאיש תוארו. עד כי יהי' ממש בדמיון המלוכלך בקיא צואה על פני כל תואר פניו וכל גופו מכל רגליו פד קדקדו אין בו מתום. פצע וחבורה ומכה טרי' אשר מהנמנע להביט אל מראהו. סורו טמא קראו למו. וממוצא דבר זה נשכילה לדעת. האף כי המחשבה השוללות אשר עודנה לא באתה לידי מעשה אין הקב"ה מצרפה למעשה. חוץ ממחשבת ע"ז כמאמר חז"ל. עכ"ז בהצטרף עם המעשה בפועל. הנה לא זו בלבד שיקבל ענשו גם על המחשבה כי אף גם זאת שיתרבה ענשו על המחשבה יותר מעל המעשה. יען כי הפגם הנעשה מהמחשבה. הוא העולה למעלה יותר מהפגם הנמשך מהמעשה. לבעבור כי ע"י נעשית המחיצה של ברזל. כאמור. ואפשר להמליץ זה במאמר חז"ל באמרם הרהורי עבירה קשים מעבירה. והוא מבואר:
וזהו דבר הכתוב [תהלים ל"ב] אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. ועוד לו כמו כן [בתהילים פ"ה] נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. אשר ההרגש בכתובים אלו הוא מבואר כי מדוע תיאר לסליחת העון והפשע בתואר נשוא. באמרו נשוי פשע. נשאת עון עמך. ולסליחת החטא בתואר כיסוי. אמנם יובן לפי דברינו להיות כי המחיצה של ברזל הנמשכת מפאת המעשה אשר יעשה בזדון המתוארת בתואר עון ופשע. ענינה הוא כעין מחיצה של מוץ תבן וקש. העומדת בפני המדורה ולהבות אש. וחוצצת בינינו ובין המדורה. לבלתי נוכל להנות מאורה. ולהתחמם מגחלתה. אשר מהמבואר בזה הוא כי כל עוד שתעמוד המחיצה בריחוק מקום מן המדורה. בשיעור אשר לא תזיק לה חום האש. אז תעמוד על עמדה ותעש פעולתה פעולת החציצה לבל נראה באורה ולהנות מחומה. אמנם כאשר יקריבנה איש מעט מעט אל המדורה עד אשר תעמוד לפני' בקירוב מקום אזי כאכול קש לשון אש וכחשש להבה ירפה. ושרשם כמק יהי' ופרחה כאבק יעלה. ולא ישאר ממנה כל מאומה. ונשוב להנות מאור האש מבלי שום מונע ומסך מבדיל. ככה לעומת זה גם המחיצה של ברזל הנמשכת מפאת העונות וכפי מה שביארנו ענינה. אין לה מצב וקיום. זולת בשתעמוד בשיעור וגבול ידוע רחוק ממקום הקודש פנימה. אולם אם תצא מגבולה להתקרב למעלה אל הקודש פנימה אזי כאש תבער יער וכלהבה תלהט הרים. כן תלהטנה אש הקדושה מסביב. עד כי תתבטל ממציאותה מכל וכל ולזה ברצות ד' להעביר עון עמו. הנה היא מנשא את המחיצה למעלה מגבולה. ובזה תתבטל מאילי' וזהו אמרו נשאת עון עמך והוא מביאר אמנם החטא אשר מפעולתו הוא ללכלך קלסתר פניו להיות משחת מאיש מראהו כעין המלוכלך בקיא צואה כמו שביארנו. הנה ברצות ד' לסלוח חטאתינו. לבלתי יקפיד על טינוף זוהמת צחנתינו אזי יתואר כביכול כאילו הוא מכסה על חטאתינו לבל יראה החוצה. כענין שנאמר ושבת וכסית את צאתיך. כי ד' אלקיך מתהלך בקרב מחניך כי' וראה בך ערות דבר ושב מאחריך. והיא מבואר. ולעומת זה גם דרכי התשובה נחלקו לאילו שני הפנים. כי ע"י חרטה שיתחרט בלבו ובמחשבתו על אשר עשה בזה הוא מתקן עין המחשבה עד כי תסור המחיצה המבדלת. אמנם עדיין נשאר בהשחתת תוארו וליכלוכו עד שיסגף עצמו ע"י תשובת המשקל [כמבואר ברוקח אשר כל דבריו בזה דברי קבלה] תמור העונג אשר התענג בעשיית העבירה כי ע"י הצום שק ואפר הוא מכבס צחנת זוהמתו כבנתר ובורית. וזהו כוונת חז"ל במס' יומא[פ"ו. ב'] אמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כשגגות שנאמר שובה ישראל עד ד' אלקיך כו'. עון מזיד הוא וקרי לי' מכשול. איני והאמר ר"ל גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות. שנאמר ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהם חי' יחי'. לא קשיא כאן מאהבה כאן מיראה וכוונתם מבוארת לפי דברינו. כי התשובה הנאמרת המה הסיגופים והצער שסובל תמור אשר התענג עצמו בעשיית העבירה ולזאת אם מפאת עצמו ורצונו קיבל עליו היסורין זהו הנקרא תשובה מאהבה. כי בזה הוא זוכה לזכך קלסתר פניו עד ישיג זיו הזוהר הצלם האלקיי. ולכך נעשו לו כזכיות אולם אם מפאת עצמו לא נתן אל לבו לשוב אל ד' רק כי ד' חפץ דכאו החלי. וע"ד מה שאמר הכתוב תשוב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם. ומחמת היסורין אשר חילה ד' בו נתן אל לבו להתחרט על עונו הנה האף אומנם כי גוף החרטה תועיל לו להסיר המחיצה של ברזל. עכ"ז עודנו הלכלוך עומד. יען כי היסורים הללו אינם מועילים לו לזכך קלסתר פניו אחרי כי לא קיבלם מאהבת נפשו ורצונו. כי גם זה הוא רב חסד לפניו שמקבל את עצם התשובה. אף כי לא התעורר מעצמו ע"ז. אבל וודאי כי לא יועילו היסורים להעביר חלאת זוהמתו מעל פניו. וזהו אמרם כי ע"י תשובה מיראה נעשו כשגגות. כי ע"י השוגג ישיג ליכלוך התואר המסתעף מהמעשה. והוא מבואר:
וזהו דבר הכתוב ישעי' [נ"ט א']. הן לא קצרה יד ד' מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע. כי עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם. וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע. ירצה כי המחשבה מתוארת בתואר עון. והמעשה בתואר חטאת. כמו שידענו שהמזיד מתואר בתואר עון והשוגג בתואר חטאת. יען כי המזיד הוא נעשה במחשבה ובכוונת הלב. ועל שם המחשבה נקרא עון. והשוגג על כי אינו נעשה רק בכליו החומריים. לכך מתואר בתואר חטאת. ולזאת גם במעשה המזיד עצמו הנה עצם המעשה נחלקת לשתי אלה הפנים. כי המחשבה מתוארת בתואר עון. והמעשה בתואר חטאת. ויען כי מפעולת המחשבה נמשכת המחיצה של ברזל המפסקת לזאת יתואר הקב"ה כביכול בקוצר יד. כי לא תשיג יד גבורתו אלינו להושיענו. לסיבת המסך המבדיל אשר בינינו לבינו. אולם מפאת פעולת המעשה הגורם לליכלוך תואר פנינו. עד כי לא ישקיף עלינו לנוכח לזה מתואר כביכול בתואר הסתרת הפנים. והכוונה כי גם אותה המעט מן ההשגחה הנוהגת דרך המחיצה המפסקת. והוא באמצעיית מעשה הצדיקים שבכל דור ודור שגורמים לעשות איזה חלונות וסדקים במחיצה ההוא אשר על ידיהן משתלשלת ההשגחה [כי אילולי זאת ח"ו כבר אבדנו בעונינו] וע"ד מה שאמר הכתוב הנה זה עומד אחר כתלינו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. והוא מבואר. גם זאת ההנהגה אינה לנוכח אפס כי תהי' ע"י הסתרת הפנים ע"י אמצעית האומות וכדומה. כי יתן בלבם לטוב לנו או כי ישפיע עליהם מהטוב בשפע רב כ"כ עד כי ברבות השפע יגיע גם אילינו מן התמצית. ולסיבת הסתרת הפנים יתואר כביכול בכבידת האוזן. כאשר הוא מבואר ונודע בחוש. כי השקפת המביטים זה מול זה לנוכח תטיב את כח החוש השמע. להבין ביותר כוונת המדבר ע"י תנואותיו ורמיזת עיניו וקריצות שפתיו וכדומה. וזהו אומרו. הן לא קצרה יד ד' מהושיע ולא כבדה אזנו משמוע. הרצון מה שנידמה לנו כאילו כביכול לא תשיג יד גבורתו להושיעינו המכונה בקצרת היד. וגם מה שנדמה לנו. כאילו אינו שומע לקול זעקתינו. המכונה בכבידות האוזן כביכול. ע"ז אמר הנביא. ידוע תדע כי מצדו יתעלה. בלי ספק כי לא קצרה ידו מלהושיע. ולא כבדה אזנו משמוע. אפס כי הסיבה לזה. כי עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם. ירצה כי ע"י העונות הנמשכים מפעולת המחשבה. נעשה מסך מבדיל והיא המחיצה של ברזל. אשר עי"ז הרי הוא כאילו קצרה ידו כביכול וחטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע. ירצה כי ע"י החטאים אשר הם מפעולות כלי המעשה החומריים משחת מאיש מראינו. עד כי לא יוכל להשקיף עלינו לנוכח ולזה הוא כאילו לא ישמע כ"כ לקול זעקתינו. והוא מכוון ומתאים לדברינו: והוא עצמו דבר הכתוב [וילך] ויאמר ד' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ כו' ועזבני והפר את בריתי וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והי' לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות. ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלקים אחרים. וכבר התעוררו ע"ז כל גדולי חקרי לב אבירי המפרשים. מדוע יהי' ככה כי אחרי יתוודו על עונם. עכ"ז יסתיר פניו מהם. הלא אין לך דבר עומד בפני התשובה. ולא עוד אלא שבאת מליצת ההסתר בלשון כפול להורות כי יסתיר פניו מהם בכפליים. מכפי מה שהי' מאז בטרם התוודו על עונם. וזה בלי ספק. כי אינו מקובל על הדעת כי אם לא יועיל על כל פנים לא יזיק. אמנם יובן במה שהקדמנו היות כי ממחשבת העון נעשה מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינינו לבין אלוקינו אולם בהסיר המחיצה של ברזל ע"י תשובה מיראה אשר מפעולתה היא להיות זדונות כשגגות. א"כ עדיין נשארנו בליכלוך הפנים והשחתת התואר המסתעף מהמעשה החומריית. ואז ישוב ד' לשכון בקרבנו. כענין שאמר הכתוב אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם. אמנם כי לבעבור עודם לא נטהרו מהשחתת התואר וליכלוכו בקיא צואת חלאת המעשה לזאת לא ישקיף עלינו לנוכח. רק כי תהי' ישועתו אילינו ע"י אמצעיית שרי האומות. ומעוטף. בשמלת הטבע. ומהמבואר כי לזה צריך הסתרה כפולה ומכופלת. כי הן אמנם בטרם עשיתם שום תשובה בהיות המחיצה של ברזל על מכונה. ואמיתת השגחתו לא היתה משתלשלת אילינו: רק דרך החלונות והחרכים כפי אשר קדמו אמרינו. הנה אז בנקל בהסתרה מועטת נמנעת ההשגחה לנוכח לסיבת עוצם המרחק אשר בינו וביניהם. אולם בהסיר המחיצה המבדלת וישוב לשכון בקרבינו. ככתוב אני ד' השוכן אתם בתוך טומאותם. ועכ"ז יצטרך להסתיר פניו ממנו לסיבת השחתת תוארינו מהמבואר כי אז מהצורך להסתרה יתירה כפולה ומכופלת שישכון בקרבינו. ועכ"ז לא ישקיף עלינו לנוכח והן המה דברי הכתובים והוראתם. כי בראשונה בטרם התוודו על עונם בעוד חטאם בשלימות במחשבה ובמעשה אמר ועזבתים והסתרתי פני מהם. כי מליצת ועזבתים הוא כינוי אל המחיצה המבדלת. עד כי לא תשיג כביכול יד גבורתו להושיע ולזה יכונה בשם עזיבה שיעזבם מכל וכל ויסלק שכינתו מלשכון בקרבנו. ומליצת והסתרתי פני מהם הוא מבואר. כי לא ישקיף עליהם אף דרך החלונות והחרכים בהשקפה לנוכח. לסיבת השחתת התואר. הנמשך מפאת המעשה. אמנם אחר שמצאוהו צרות רבות ורעות וישובו להתודות מתוך היראה אשר מפעולתה הוא להסיר המחיצה של ברזל הנמשך מפאת המחשבה וישוב שכינתו לשכון בקרבינו. אבל לבעבור כי עדיין נשארו בהשחתת התואר הנמשך מפאת המעשה. עד כי לא יוכל להביט נוכח פנים. וכבר קדמו אמרינו. כי לזה מהצורך להסתרה יתירה כפולה ומכופלת לזה אמר ואנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה אשר עשה הכוונה כי יסתיר פניו מהם על המעשה אשר עודם לא ניתקן. ומה מאוד יבוא על נכון לפי דברינו מליצת כי פנה אל אלקים אחרים ולא אמר כי עבד או כי זנה כאשר אמר ראשית לו וזנה אחרי אלוקי נכר הארץ. אמנם הכוונה על פנייתו להם בכלי המעשה החומריים. והוא מכוון ונפלא לפי דברינו:
וככה לעומת זה במעשי המצות. הנה הפעולה הנמשכת מהן נחלקות ג"כ לשתי פנים. כי מפאת טוהר לבו וזכות מחשבתו בעת עשיית המצות. הנה ישיג קרבת אלקים. והדביקות בו ע"ד מה שאמר הכתוב ואתם הדבקים בד' אלקיכם. ולדבקה בו. ועי"ז יושפע עליו שפע נבואה או רוה"ק. איש איש לפי ערכו ומדרגתו. ולפי עומק עבודתו בטוב כוונתו. כי הנה המעשה הטוב בזולת המחשבה. ע"ז אמרו בזוה"ק כל פיקודא דלא הוי בדחילו ורחימו לא סלקא לעילא הנה עינינו הרואות כי לא יוכל להשיג קרבת אלקים בזולת טהרת המחשבה. וטוב הכוונה:
אולם מפאת עשיית המצוה בכליו החומריים. יזכה לזכך גופו ואיבריו. גידיו. יצוריו. ועורקיו עד כי יהי' כעצם השמים לטוהר. קלסתר פניו יאיר ע"י נוגה זיו זוהר הצלם האלקיי הנאצל ע"י מעשיו. וע"ד מה שאמרו חז"ל וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך ואמר ר' אלעזר אלו תפילין שבראש. והוא כי ע"י זיו זוהר פניו בהארת הצלם האלקיי הנמשך עליו ממעשי מצות הנחת תפילין. יפחדו ויראו ממנו כל הגוים. דאע"ג דאינהו לא חזו מזלייהו חזי ובמדרש חזית על אותו מקרא כתוב יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה. הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב ומראיך נאוה. אמרו שם רי"ה פתר קרא במלכיות יונתי בחגוי הסלע שחבויין בסתרן של מלכיות הראיני את מראיך זה מעשה הטוב [כן הוא עיקר הגי' וכמו שכ' הרב בעל מ"כ. ובמדרשים שלפנינו הגי' מהופכת ומשובשת] השמיעני את קולך זה התלמוד. וכבר נימנו פעם אחת בבית עליית עריס בלוד ואמרו מי גדול התלמוד או המעשה ר' טרפון אמר גדול הוא המעשה רבי עקיבא אומר גדול הוא התלמוד. נמנו וגמר גדול הוא התלמוד שמביא לידי מעשה כי קולך ערב זה התלמוד. ומראך נאוה זה מעשה הטוב. הנה למדנו מדבריהם כי זיכוך המראה הנה הוא מסתעף ונמשך ממעשה הטוב. אולם בכדי לעמוד על עומק כוונתם מבלי האריך בספיקות. כי המה נגלים ונראים לכל משכיל נאמר. כי תוכן כוונת הכתוב הוא להיות כי הבא לשאול מאת פני המלך. או לקדם פניו בשיר ותודה. הנה אם הדלת פתוחה לפניו. והוא גם הוא מלובש בבגדי יקר ותפארת ופניו רוחץ במי בורית קמוניא ואשלג עד כי הוא ראוי לעמוד בהיכלי מלך. כי אזי יבוא ויעמוד על הפתח. ואחרי כן ישמיע קולו בבקשתו. או בשירו וזמרו. ואז יהי' הסדר נכון כי מתחילה יראה המלך את פניו בעמדו על הפתח ואחרי כן ישמע קולו בבואו לשאול או לשיר. אולם אם מכבר גורש מבית המלך והדלת סגר אחריו. או כי הוא מלובש בגדים צואים. ופניו לא שוטף במים. עד כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש כזה. או כי סגר בעדו הדלת מבוא. הנה אז מההכרח לו להשמיע קולו בבקשתו. או להיטיב נגן מבחוץ אחרי הדלת והמזוזה אולי לקול בקשתו. או למיטב שירו. יכמרו ניחומיו עליו ופתח לו את הפתח לבוא ולעמוד לפני המלך. ולדבר את דבריו ואז יתהפך הסדר כי מתחילה ישמע קולו בטרם יראה את פניו. אמנם הדבר מבואר. כי לא זהו גדר המעלה יען כי נשתנו עליו סדרי בראשית צלמות ולא סדרים וזהו כוונת הכתוב. כי ראשונה אמר יונתי בחגוי הסלע [והוא כינוי למחיצה של ברזל המבדלת בינינו לבין אלקינו] בסתר המדרגה [והוא כינוי להסתרת הפנים הנמשך מפאת השחת תוארם] ולזה מבקש מאיתם כי בבואם לשאול מאתו או לקדם פניו בשיר ותודה שיאחזו הסדר הנכון. וע"ז אמר הראיני את מראיך ואח"כ השמיעני את קולך כי קולך ערב בשעה שמראך נאוה. והכוונה שיעשו תשובה מאהבה אשר מפעולתה הוא להסיר המחיצה המבדלת וגם לזכך התואר. ואז יוכלו להתראות לפניו בטרם ישמע קולם כאשר הוא הסדר הנכון. והוא מבואר ונכון בכוונת הכתוב. אולם הוקשה להם לבעלי המדרש א מדוע בראשונה הקדים המראה להקול באמרו הראיני את מראיך ואח"ז השמיעני את קולך. ואח"כ החליף השיטה להקדים הקול להמראה באמרו קולך ערב. ואח"ז ומראך נאוה. ואם כי נתיישב קצת לפי דברינו עכ"ז לא הונח להם בזה. לבעבור כי גם אם הי' נכתב בהיפך כי מראך נאוה וקולך ערב הי' ג"כ מתפרש בטוב על זאת הכוונה עצמה. כי כאשר יהי' מראך נאוה אז יהי' קולך מרב. ב ועוד מדוע במראה נקיט לשון רבים באומרו את מראיך ולא אמר מראך המורה על לשון יחיד. ואילו בקול נקט לשין יחיד באמרו את קולך ולא אמר קוליך. ג מדוע בסיפי' דקרא נקט גם המראה בלשון יחיד באמרו ומראך נאוה ועזב לשון רבים הנאמר ראשית לו. וליישב כל אלה דרשו כי המראה הוא כינוי על קיום המצות ויען כי מעשה המצות רבים הם למיניהם. לזאת כתוב בהם לשון רבים והוא מכוון למש"כ כי ע"י קיום המצות במעשה בפועל יאירו ויזהירו זוהר פניו בהארת הצלם אלוקיי הנאצל עליו מפאת קיומם. וקולך הוא מוסב על ההגיון התוריי. ולכך נאמר בלשון יחיד יען כי התורה היא מקור האחדות ומשרשו כמאמרם ז"ל קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא. אמנם כי גם כי זה הוא הסדר הנכון להיות שלם תחילה במעשי המצות כי אז יהי' קולו בתורה ערב מאוד לפני ד' עכ"ז כאשר ירצה להתנהג עצמו כ להשלים עצמו תחילה במעשי המצות. ואח"ז יעסוק בתורה. הנה לא זה ולא זה יהי' בידו. כי בזולת עסק התורה לא יתכן לו גם קיום המצות. כי התלמוד הוא הוא המביאו לידי מעשה ובזולתו הוא נימנע כאמרם בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין. ובזולת התבלין לא יניחנו יצרו לקיים המצות בשלימות. וישאר קרח מכאן ומכאן. לזאת בסיפי' דהך קרא נקט לה בהיפך. לאמר. הגם כי המכוון האמיתי ממנו הוא שישלים עצמו במצות ואז יהי' קול תורתו ערב מאוד. עכ"ז הדרך הנכון בהגעתו הוא שיעסוק בתורה תחילה כי התלמוד יביאנו לידי מעשה. ומצורף לזה כי לא עם הארץ חסיד. כי אינו יודע מה לעשות טוב. וזהו כוונת המדרש בהביאו הך פלוגתא דר"ט ור"ע עד כי נמנו וגמרו שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה ואח"ז חזר לפרש סיפי' דקרא. כי קולך ערב זה התלמוד ומראך נאוה זה המעשה הטוב. כי זה מיישב מאי דשני קרא מרישא לסיפי'. ומצורף לזה כי ע"י הגיון התורה ישובו גם המצות להיות אחדים. יען כי אף כי המה נפרדים ורבים המה למיניהם. עכ"ז ע"י קדושת התורה אשר היא תכלית האחדות האמיתי יתאחדו גם המה כי מקור שרשם ונביעתם הוא בתורה ולזאת אחז לשון יחיד גם במראה המסתעף מפאת מעשי המצות. וזה נכון ומבואר בדבריהם וכוונתם:
ובילקוט הראיני את מראיך בלולב וד' מינים השמיעני את קולך בהלל. כי קולך ערב בשעה שאתם אומרים הודו לד' כי טוב כי לעולם חסדו ומראך נאוה באנא ד' הושיעה נא. ובאנא ד' הצליחה נא. והנה ראשית דבריהם סובב ג"כ על קוטב זה ליישב הנך ספיקות אשר נסתפקנו בכתוב. ולזה אמרו כי הוא מוסב על סדר הכתובים בהלל. ויען כי לקיחת הד' מינים המה קודמים לאמירת ההלל. לזה אמר הראיני את מראיך בלקיחת הד' מינים ואח"כ השמיעני את קולך בהלל והכל הולך לכוונה אחת. כי ע"י מעשה המצות דארבעת המינים ישיגו זיו זוהר הפנים. וכפי אשר הקדמנו ולזאת אחז בלשון רבים ואמר עוד השמיעני את קולך בהלל. הכל ג"כ על הכוונה הנזכרת שיוקדם להם התראת פניהם נוכח האדון פני ד' להשמעת קולם. אמנם סוף דבריהם שאמרו כי קולך ערב בהודו לד' כי לעולם חסדו. ומראך נאוה באנא ד' המה מפליאי' ומתמיהים על אוזן שומעת. מה רצו בזה. ומדוע יתוארו בטוב המראה באמירתם אנא ובקול ערב באמרם הודו: ואשר יראה לפי קט שכלי ודעתי הנמוכה הוא כי הנה אמרם כי קולך ערב בהודו הוא מוסב על מאמרם בילקוט תהלים כי לעולם חסדו זה התורה שנתן להם ישראל שנקרא חסד שנאמר ותורת חסד על לשונה כו'. משל למה"ד לבעה"ב שהי' מלוה לכל בני עירו והיו בני עירו אומרים זכור אותו בעה"ב לטוב שהוא נותן לנו כל צרכינו בימות הגשמים. אלא שהוא נוטל ממנו ג' סלעים ריבית בימות החמה. בא אחד ואמר אני נותן בסלע הניחו את הראשון. ומודים לשני בא אחד ואמר אני נותן חנם לא לזה נאה להודות שהוא נותן חנם. הוי טוב להודות לד' כי לעולם חסדו וא"כ יהי' שפה אחת ודברים אחדים דברי המדרש עם דברי הילקוט. אולם סיום דבריהם שאמרו ומראך נאוה באנא ד' הושיעה נא גם זה יסוב על מאמרם שם בילקוט בני ירושלם בפנים אומרים אנא ד' הושיעה נא. ובני יהודה מבחוץ אומרים אנא ד' הצליחה נא. ותוכן כונתם מבוארת כי הוא מוסב על מלחמת גוג ומגוג האחרונה. שר לא יהי' אחרי' עוד שום מלחמה אשר על זאת המלחמה נאמר בזכרי' [י"ב ב'] וגם על יהודה [ר"ל יטילו האומות] יהי' במצור על ירושלים כאמרם בילקוט. שם על אותו מקרא כתוב דכל גוים סבבוני כו' סבוני גם סבבוני כו' סבוני כדבורים כו' כי זה מוסב על מלחמת גוג ומגוג כי שלשה פעמים יעלה על ירושלים. ובמלחמה האחרונה יעלה עמו גם בני יהודה ולזה אמר אח"ז קול רינה וישועה כו'. ימין ד' עושה חיל. ימין ד' רוממה על התשועה משלשת המלחמות האלה. ולהיות כי מהמבואר כי הבא לקנות או להשיג איזה דבר אשר הוא יודע כי הוא טובתו בהחלט מבלי שום ספק. וממציא לו עצות ותחבולות שונות כדי להשיגו. והי' כי יקשה ממנו השגתו. הנה ישים פניו לחלות את פני ד' שיהי' עזרתה לו להשיגו ואז תהי' בקשתו ג"כ בהחלט לאמר. אנא ד' הושיעה נא. והיה בעזרתי להמציא לו הדבר אשר אנכי מבקש. אולם אם הוא עצמו מסתפק בדבר המבוקש אם הוא טובתו. או כי החדלו מאיתו הוא טובתו הנה אז לא תהי' בקשתו מאת ד' בהחלט ולהשיג המבוקש אפס כי יבקש מאת ד' שיצליחו בענין ההוא וכפי אשר הוא ית"ש הוא היודע בטובתו אם השגת המבוקש או העדרו ככה יפעל עמו לטוב לו. ואז תהי' בקשתו בלשון הצליחה נא. וכמו כן יהי' לעתיד ההבדל בענין הבקשה בין אנשי יהודה לאנשי ירושלים. כי אנשי ירושלים בפנים יאמרו אנא ד' הושיעה נא. יען כי בקשתם הוא החלטיית להושיעם מיד צריהם הצרים עליהם. ולא ידעו כי גם אנשי יהודה שמה מבחוץ. או כי ידמו בנפשם כי נוספו גם הם על שונאיהם ולא ידעו מהכרחיותם וכי לבם שלם עמם. אולם אנשי יהודה הצרים מבחוץ. ולבם שלם עם אחיהם יושבי ירושלים הנה לא ידעו איך יבקשו יען כי צר להם כה וכה. כי אם ינצחו צר להם על יושבי ירושלים אחיהם ואם ינוצחו צר להם על נפשם. אולי בשאון המלחמה ימותו גם הם. כצדיק כרשע. לזאת יהי' בקשתם אנא ד' הצליחה נא והכוונה שינצחו אנשי ירושלים עכ"ז יחיש מפלט להם להיות להם נפשם לשלל כי מאיתו לא יפלא כל דבר וזהו תכלית ההצלחה וכאשר באמת יהי' כן כמבואר שמה בכתוב והוא פשוט ומבואר:
והנה למדנו מדבריהם. שתפילת אנא ד' הושיעה נא והצליחה נא תהי' במלחמה האחרונה והוא מלחמת גוג ומגוג ואז יהי' גמר התיקון להסיר חלאת זוהמתינו מתוכינו. ולהתם טומאותינו מקרבנו. עד כי אחרי' לא יוסיפו לדאבה עוד. ואז יאירו ויזהירו פנינו כזוהר הרקיע וכעצם השמים לטוהר. יען כי המצות יהיו אז מתעצמים בנו וע"ד מה שאמרו חז"ל צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם על ראשיהם לא נאמר רק בראשיהם לבעבור התעצמות העטרות והמה האורות הנמשכים מפאת מעשי המצות בראשינו ממש אשר כעת לא זכינו לזה. יען כי המצות לעת כזאת ניתן לנו להיות כלי קרב להלחם נגד היצר הרע המסתבך בנו בתוכיתינו. וכבר דברנו מזה בדרוש [לז' של פסח] בביאור מאמר הילקוט א"ר לוי אין מלך המשיח בא אלא ליתן לאומות העולם שתי מצות כגון סוכה ולולב. אבל ישראל יהיו למידין תורה מפי הקב"ה שנאמר וכל בניך למודי ד' והמורם שם מדברינו היות כי המצות לעת כזאת נתנו לנו לכלי קרב וזיין ממורט נגד היצה"ר וכמאמרם ז"ל חוקים שחקוקים על יצה"ר. סוכה נגד יצרא דע"ז אשר מהצורך להסתר מפניו ולהתחבא ממנו ע"ד שאמר הכתוב. אם יפתוך חטאים אל תאבה וגם חז"ל אמרו הרחק מפתח ביתה זו מינות. ולולב נגד יצרא דעבירה אשר מהצורך להלחם עמו. ועד"ז הוא ג"כ ציצית ותפילין. ופסח ומילה. ואפר פרה. ואפר סוטה. ועוד הרבה מצות. זוגיות כהנה. אבל לעתיד לא יצטרכו ישראל לעשותם על בחינה זאת יען כי לא יצטרכו לכלי קרב בהסיר הרע מקרבם. ותיתום חלאת זוהמתם מתוכייתם. רק כי האומות יצטרכו לזה. אבל ישראל יקיימו המצות מפאת עצם קדושתם ורוחנייותם ודביקותם בד'. כמאמר הזוה"ק קוב"ה וישראל ואורייתא חד הוא. וזהו כוונת סיום מאמרו אבל ישראל יהיו למדין התורה מפי הקב"ה והדברים ארוכים ומבוארים שם די צורך. כי תדרשנו משם ומצאת והן המה כוונת הכתובים והוראותם בפרשת ציצית. ושם נאמר ועשו להם. ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והי' לכם לציצית וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם ולא תתורו כו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלוקיכם. אני ד' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים כו' אני ד' אלוקיכם. וההרגש בכתובים אלה מבוארים. א. יש להבין מדוע כפל דבריו באמרו למען תזכרו. הלא כבר נאמר ראשית לו וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם. ב. מדוע בראשונה אמר את כל מצות ד'. ואח"ז אמר את כל מצותי ג. כי בראשונה הפסיק בין זכירה לעשי' במאמר את כל מצות ד'. ואילו בשני' הזכירה והעשי' תכופים זה לזה. ואחרי כן נאמר את כל מצותי. ד. מדוע סיים בשני' והייתם קדושים לאלוקיכם. ולא אמר כן בראשונה. ה. מדוע חזר וכפל דבריו במאמר אני ד' אלוקיכם. ו. מדוע בראשונה אמר אני ד' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. ובשני' אמר אני ד' אלוקיכם לבד מבלי שום צירוף דברים אליו. אולם יובנו דברי הכתובים במה שהקדמנו היות כי מעשה המצות אשר אנו עושים כעת בהיות הרע והזוהמא מסתבך בנו בתוכייותינו. הנה הנם נעשים על נד ההכרח בעל כרחך שלא בטובת יצרינו. והמה הכלי קרב להתגבר במו על יצרנו. ולזאת יפול בהם השכחה והעצלות כי בדברים הטבעיים הנצרכים להחיות גווייתנו לא יפול בהם השכחה אם לא על צד הזרות. או בהיות בלתי שלם במזג בריאותו. אמנם בהיותו על שלימות מזגו ובריאותו הנה לא ישכח מאכול לחמו. יותר בנקל תפול השכחה בתפילת הערב מבסעודת הערב. ומצורף לזה כי עצם ענין השכחה הוא נמשך מפאת הרע והזוהמא כמבואר בדברי החכמים האמיתיים הבאים בסוד ד' וכמו שכתבו בשם הקדוש מוהר"ש אסטראפאלייר. בביאור מאמר חז"ל בהא דר"א בן ערך דאתייקר תלמודי'. וכד בעי למקרי' החודש הזה לכם. הוי קרי החרש הי' לבם. כי השר והקליפה הממונה על השכחה ריב שמו ויש לו רי"ב חלונות. ולכך אותיות השינוי שטעה בהם המה רי"ב ודפח"ח ושפתיים יושק. וכמו כן ענין השכחה הנאמרת בו כביכול כענין שנאמר וד' שכחני היא ג"כ כינוי להמחיצה של ברזל הנמשכת מפאת זוהמת הקליפות וצחנתם. בעלותם למעלה דרך האדם אשר הוא סולם מוצב ארצה וכו' בהשפילו להם תחתית מצב רגלי הסולם וכפי אשר הקדמנו. וכמו כן נמשך מזה מידת העצלות. אולם לעתיד כאשר תיתום חלאת זוהמתינו. והרשעה כולה כעשן תכלה אז יסור ממנו כח השכחה והעצלות. ולא תהי השכחה והעצלות במעשי המצות. כאשר לא תפול בדברים הטבעיים הנצרכים להחיות גווייתם. ועוד נוסף ע"ז. כי בדברים הטבעיים עכ"פ יתואר בהם השכחה ע"ד הזרות. משא"כ במעשי המצות לא יתכן בהם לעתיד השכחה בשום אופן אחרי כי יתבטל עיקר יסודה ושרשה מכל וכל כאמור ומהמבואר כי שלימות העבודה במעשי המצות המבוקשת מאתנו. לא תיכון רק לעתיד בהסיר ממנו כח השכחה והעצלות. אולם כעת אשר שולט בנו כח השכחה והעצלות בלי ספק כי אין עבודתינו בשלימות רק כי ע"י עבודתינו כעת נזכה לעתיד לשלימות העבודה כפי המדובר. כי האומות אשר אינם מקיימים מעשי המצות לעת כזאת לא יזכו לעתיד לגדר המעלה אשר נהי' בה אנחנו. אפס כי תהי' עבודתם בערך העבודה אשר אנחנו עובדים כהיום. ולכך יצטרכו למעשי המצות להיות להם כלי קרב נגד היצר. וכפי המבואר במאמר הילקוט אשר זכרנו:
והנה מצות הציצית הנה היא משמשת כעת להיות כלי קרב נגד כח השכחה והעצלות המסתבך בנו בתוכייתינו כמבואר בכתוב וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם. הנה כי מפעולתם היא הזכירה וגם העשי'. אולם לעתיד לא נצטרך לא לאות זכירה ולא לזירוז עשי'. אפס כי נקיים כל המצות מפאת קדושתם ורוחנייתם ודביקותם בעצמותו יתעלה ואז תהי' גם מצות ציצית כאחד מהם. והיא היא תכלית העבודה המבוקשת מאיתנו. אשר בלתי אפשר להגיע אל זה אם לא ע"י עבודתינו כעת. כאמור: ומעתה הסכת אזניך ושמע ביאור התכת הכתובי' בהיתר כל הספקות כולמו. כי ראשונה אמר ועשו להם ציצית כו' ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת והכוונה כי מצוה זו היא לאות זכרון לכל המצות הן במעשה והן במחשבה. כי הציצית בעצמותן בחוטיהן וקשריהם. וחוליותיהם. וכפליהם עולים לתרי"ג כמבואר בטור ובש"ע. והמה כלליות המצות המעשיות. אמנם צבע התכלת אשר בה הוא לאות זכרון על שלימות המחשבה אשר בה כמאמר חז"ל [מנחות מ"ג ב'] מפני מה נשתנה תכלת מכל הצבעים שבעולם מפני שתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. הנה כי צבע התכלת מורה. על ההתקשרות בעצמותו ית' ע"י מעשי המצות אשר הוא נמשך מפאת הכוונה וטוהר המחשבה בעשייתן. וכפי אשר קדמו אמרינו. ולזה אמר ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת יען כי המחשבה היא העולה למעלה ראש וכפי אשר הקדמנו. ואמר עוד וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם. והכוונה על ערך עשייתן בזמן הזה. אשר השכחה והעצלות שולטים בנו ולזאת נצטרך לאות זכרון ולכך הפסיק במאמר את כל מצות ד' בין זכירתן לעשייתן. להיות כי כל עוד ששולט בנו כח העצלה הנה אף אם יזכור עכ"ז לא ימהר לעשות מפאת העצלה אשר תפיל תרדמה להמנע מעשייתן. עד כי צריך להתגברות יתירה וכמאמר התנא וגבור כארי כו'. ולזה אמר את כל מצות ד' ולא אמר מצותי לנוכח יען כי רחקנו מעל ד' בענין קיומם. כי הקב"ה מקיים אותן מפאת עצמותן [כי גם הקב"ה מקיים כל המצות כמבואר בגמרא ובמדרשי חז"ל] והתאחדותן בו ית'. ואנחנו מקיימין ועושין אותם מפאת היותן לנו לכלי קרב וזיין ממורט נגד היצר כאמור. ומצורף לזה כי מפאת העצלות והשכחה בלתי אפשר לקיים אותם בשלימות ובטוב הכוונה. כחפץ ד' ורצונו בעשייתן. ולז"א את כל מצות ד' לאמר כי רק בדבר הזה נדמינו לו כביכול כי גם אנחנו עושים מצות ד'. ולהיות כי הקדמנו שאין זה תכלית המבוקש מעבודתנו רק כי זהו הכנה אשר עי"ז נעלה ונגיע לעתיד אי"ה לתכלית העבודה המבוקשת לקיים את המצות מפאת עצמותן והתאחדותן בד' ית"ש בהסיר ממנו כת השכחה והעצלות. לזה אמר הגם כי כעת אתם נצרכים לאות זכרון. אשר זה מבואר כי אינו תכלית השלימות אולם אמיתת הכוונה הוא למען עי"ז תזכרו ועשיתם את כל מצותי לעתיד אי"ה מפאת עצמותם וקדושתם. ולזה סיים אמריו והייתם קדושים לאלוקיכם. ולזה באו כאן העשי' והזכירה תכופים זל"ז כי בהבטל כח העצלה הנה הזכירה והעשי' יהיו תכופין זל"ז מבלי מונע ומעכב. ומעתה יבא על נכון אמרו כאן את כל מצותי לנוכח יען כי לעתיד גם אנחנו נעשה מעשי המצות מפאת עצמותן והתאחדותן בד' ית"ש כמונו כמוהו כביכול. ולזה אמרו חז"ל [ב"ב ע"ה ב'] עתידים צדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה. עתידים צדיקים שיאמרו לפניה' קדוש. כי ע"י מעשי המצות בערך זה יזכו לכל אלה והבן. ועל אלה שני המיני העבודות שבזמן הזה ושלעתיד סיים אמריו אני ד' אלקי' אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים אני ד' אלוקיכם. כי לעומת העבודה שבזמן הזה שהיא ע"י מלחמת היצר הנה מהצריך לנצחו בטענות כי אנו חייבים בעבודתו מפאת כי הוא הוא המוציא אותנו מארץ מצרים. ולעומת העבודה שלעתיד שתהי' מפאת עצמותן ודבקותן בד' אמר אני ד' אלקיכם סתם מבלי שום צירוף דברים והבן בדברים האלו כי נפלאים הם מאוד בפירוש הכתובים והיראתן: המורם מדברינו אלה. היות כי מעשי המצות אשר אנו עושים בזמן הזה המה בבחינת כלי קרב. ולזאת גם יופי התואר הנמשך מהן הוא בדמיון האיש המתעטר בעדי עדיים. אשר היופי הנמשך מהן להמתעטר אינם יופי בעצם. רק מבחוץ והדרו תואר פניו. וככה לעומת זה גם מעשי המצות בזמן הזה הגם כי תכשיטין המה עכ"ז המה בבחינת התכשיטין המייפים פניו מבחוץ [כי גם כלי מלחמה נקראו תכשיטין כמאמרם ז"ל במס' שבת לא יצא האיש בסייף כו' ר"א אומר יצא מפני שתכשיטין המה לי. וכמו שתכשיטין הכלי הזיין יבטלו לעתיד כמבואר שם במתניתין. כמו כן גם המצות לא יהיו עוד בבחינת כלי קרב רק כי יהיו נעשים מפאת עצמותן כאמור] אולם לעתיד כאשר יתום חלאת זוהמתנו ונשוב לעשות מעשי המצות מפאת עצמותן קדושתם ורוחניתם והתדבקם בעצמותו ית' אזי יהי' יופי התואר הנמשך מהם יופי עצמיי. וזהו הנרצה להם לחז"ל באותו מאמר אשר זכרנו שדרשו כי מראך נאוה באנא ה' הושיעה נא והצליחה נא. כי לפי מה שביארנו כי הוא מוסב על לעתיד בגמר התיקון. ואז יהי' יופי המראה בעצם. כאמור. ומעתה יבוא על נכון מה שאמר בתחילה ומראיך בלשון רבים. ולבסוף אמר ומראך בלשון יחיד. יען כי כל עוד שאין מעשי המצות מתעצמים ומתאחדים בנו בתוכייתנו. רק כי יהיו בבחינת נזר ועטרה מושמת על ראשינו מבחוץ לזאת יתואר בלשון רבים לבעבור כי רבים המה למיניהם. אילם לעתיד אי"ה כאשר יתעצמו בנו בתוכייתנו בבחי' ועטרותיהם בראשיהם. אז ישיבו להיות לאחדים ע"י קשר הבנין הגופני מהאדם העושם וע"ד מה שאמר בזוה"ק קוב"ה וישראל ואורייתא חד הוא זהו הנלע"ד בכוונת מאמר הילקוט המפליא עין רואיו בראשית ההשקפה והוא נכון:
ובאלה נבואה לבאר המאמר הנצב פתח השער ובטרם נבוא אל ביאורו. נאמר כי ההבדל בין מליצת אנה למליצת מתי הוא נגלה ומבואר. כי אנה הוא במקום כענין שנאמר אנה הלך דודך אנה פנה. אנה אני בא. אמנם מליצת מתי הוא בזמן ככתוב מתי אבא ואראה פני אלקים. עד מתי יהי' מהלכך ומתי תשיב ואתנה לו זמן [נחמי' ב'] והדמיון בזה להיות כי מדרך המלך וכל שר גדול. להיות בניו וצאצאיו הקטנים אמונים בבית מיוחד. הרחק מאוד אף מבוא אל חצר המלך הפנימית למען לא ילכלכו ולא יטנפו את החצר כמשפט הילדים. וכאשר יקרה לפעמים כי יאהב המלך את אחד מבניו. כי בן יקיר הוא לו ילד שעשועים. וירשיהו להכנס לחצר. למען יתענג בראייתו. והילד היה כאשר הורשה בזה. הנה יתקרב עצמו יותר וייתר אל האכסדרה והפרוזדור. ועכ"ז לא יקפיד המלך לרוב אהבתו אותו. אולם כאשר ירצה להכנס לטרקלין אל היכל המלך פנימה. הנה אז יגער המלך במשרתיו עושי רצונו. ואמר עד אנה תניחיהו ללכת החפץ לכם שיטנף את היכלי וכסאי. ואז יהי' גערתו בגדר עד אנה. יען כי המכוון לו עד אנה מהמקום תניחוהו להתקרב ולטנף כמשפטו. אולם האיש אשר הוא אסיר בכבלי ברזל על ידיו ועל רגליו. באופן כי לא יוכל לזוז ממקומו אף פסיעה אחת. והוא מושלך אחורי כותל חצר המלך וזועק מרה. והנה כאשר יקוץ המלך משמוע לקול זעקתו. ויגער בעבדיו שישאוהו משם למען לא ישמע קולו. הנה מהמבואר כי אז לא יהי' מליצת גערתו במאמר עד אנה. כי מה גבול ומה מקום יש לו לזה. אחרי כי לא יוכל לזוז ממקומו אפס כי בזה תפול מליצת הגערה. במאמר עד מתי. ירצה עד מתי מהזמן יהי' מונח פה. הלא כבר צללו אזני לקול זעקתו. כן העם הזה וכן הגוי הזה. כי כל עוד היותם קשורים ומתאחדים בד'. עד אשר לא ירתק חבל הכסף והיא התקשרות נפשם ברוחם ורוחם בנשמתם. ונשמתם בעליונתה אל המקום אשר חוצבה משם בעוד מדריגות ושליבות הסולם על תילם ומכונס. יען כי עודנו לא הגיעו העונות אל השיעור הזה להיות' ניתקים מהתקשרות' בד' ולידון בכרת. הנה כל עוד שיוסיפו פשע על פשע ויוסיפו להשפיל מצב תחתית רגלי הסולם אל עמקי מקור הטומאות והקליפות לעומת זה יוסיפו בפגם הקלקול של מעלה. להעלות את מקור הטומאה וזוהמתם דרך מדריגות ושליבות הסולם אל מקום הקדושים הרוחניים וכל עוד שיושפל מצב הסולם למקום יותר עמוק לעומת זה יגיע הפנה למעלה למקום יותר גבוה ויותר נעלה. ולזאת כאשר יגיע עונם אל הגבול אשר הוא גדול מנשוא. וע"ד מה שאמרו בב"ר פרשה ט'. ר"י ורשב"ל. ר"י אומר מפני מה נגזרה מיתה על הרשעים אלא כל זמן שהרשעים חיים מכעיסים להקב"ה הה"ד הוגעתם ד' בדבריכם. כיון שהם מתים הם פוסקים מלהכעיס שנאמר שם רשעים חדלו רוגז שם יחדלו מלהכעיס להקב"ה הנה אז יהי' גערתו בגדר עד אנה. ירצה עד אנה מהמקום יתעלה הפגם והקלקול אם ישארו בחיים:
אולם אם כבר הגיעו עונם אל השיעור שינתקו מהתקשרותם בעצמותו ית' והוא בעשותם את העונות והחטאים שחייבין עליהם כרת [או ע"י ריבוי העונות הקלים כמבואר בדרוש לז' של פסח] והוא הכרת נפשם מלהתקשר ברוח והרוח בנשמה וירתק חבל הכסף. ויתרועעו מדריגות ושליבות הסולם. עד כי מהנמנע לעלות עליו. הנה אז מהמבואר שלא יוסיפו עוד להעלות הפגם והקלקול למקום יותר נעלה אחרי כי נתרועעו מדריגות ושליבות הסולם. ולזאת לא תפול עליהם עוד מליצת עד אנה. רק כי אם יגזור חכמתו לגער בהם ולסלקם מעל פני תבל. יהי' גדר גערתם בהם במליצת עד מתי. ירצה עד מתי מהזמן אראה בשטותם ובושתם וכלימתם. וזה מבואר. ולזאת על עדת מרגלים אשר הי' חטאם בסיפור לה"ר. אשר ממשפטם הוא להיות נידונים בכרת. וכהא דאמר ר' אחא בר חנינא בערכין [י"ד. ב.] סיפר אין לו תקנה. שכבר כרתו דוד ברוח קדשו. שנאמר יכרת ד' שפתי חלקות. אלא מה תקנתי' שלא יעסוק בלה"ר כו' לכך נאמר עליהם מליצת עד מתי. כאמרו ית"ש עד מתי לעדה הרעה הזאת. אולם כלליית ישראל שלא סיפרו לה"ר רק שהיו מקבלי לה"ר. לא נידונו בהכרת. ולזאת בגערתו אמר עליהם מליצת עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל נפלאותי אשר עשיתי בקרבו והוא מכוון ונפלא לפי דברינו:
והנה אמרם עד אנה ינאצוני ועד אנה לא יאמינו בי בכל נפלאותי גם זה הוא נגלה ומבואר. כי עד ינאצוני הוא מוסב על עשותם המצות אשר לא תעשינה כי הוא הניאוץ בהחלט ואמרו עד אנה לא יאמינו בי בכל נפלאותי. הוא מוסב על ביטול מצות עשה. כי כל מעשי המצות המה תלוים בנפלאותיו אשר עשה עמנו. זכר ליציאת מצרים או למכת בכורות. ודומיהן:
ומעתה נגלה לנו עומק תעלומות כוונת חז"ל באותו מאמר הנצב פתח השער. אשר ההרגש בו מבואר. האחד כי מדוע על צווחתו ית"ש עד אנה יענשו בתשלומי כפל לצווח על אחת שתים. ועל צווחתו עד מתי יענשו כפעלם אחת על אחת. ועוד כי מה קשר ויחס יש לצווחותינו אל צווחתו. ואי' איפוא ההתדמות שמצאו חז"ל בכתובים האלו עד שיהיו מכוונים זה לעומת זה. אמנם יובן במה שהקדמנו היות כי פעולת הפגם והקלקול הנמשך ממעשי העונות שתים המה למיניהם אם בענין המחיצה של ברזל הנעשה למעלה הנמשך מפאת המחשבה המכונה בשם עזיבה ושכחה. אם בענין השחתת התואר בהסיר ממנו זיו זוהר הצלם האלוקיי הנמשך מפאת המעשה המכונה בשם הסתר פנים. וככה לעומת זה במעשה המצות והטוב. הנה הפעולה הנמשכת מהן נחלקת ג"כ לשני חלקים. אם בענין הדביקות בעצמותו ית"ש. אשר עי"ז יושפע עלינו שפע נבואה ורוה"ק איש איש כפעלו וכפי עומק עבודתו בכוונת המצוה וטהרת לבבו הנמשך מפאת המחשבה. ואם בענין הארת הפנים ע"י נוגה זיו זוהר הצלם אלוקיי הנמשך מפאת המעשה אולם ענין הפגם אינו רק בהיותו עודנו קשור בעליונותו עד אשר לא ירתק חבל הכסף. בסוד יעקב חבל נחלתו אבל אם כבר הוא ניתק משרשו והתקשרותו ונתרועעו מדריגות ושליבת הסולם. אזי אין במעשיו עוד כח לקלקל ולפגום יותר. ולזאת כל עוד היותם מקושרים עודנו בשרשם. עד כי יפול עליהם תואר הגערה במליצת עד אנה. כאמור. לכך המה חייבים בתשלומי כפל. על אחת שתים. יען כי הפגם יפרד והי' לשני ראשים. ולזאת מפאת הפגם העולה למעלה אשר ממנו נעשית המחיצה של ברזל. סופם לצווח עד אנה ד' תשכחני נצח. כי מזה נמשך העזיבה והשכחה כאמור. ולעומת ליכלוך הפנים והשחתת התואר עד כי מהנמנע להביט מראיהם. סופם לצווח. עד אנה ד' תסתיר פניך ממנו ואלה השתי צווחות המה מכוונים לעומת מאמר ד' עד אנה ינאצוני העם הזה המורה על עשותם המצות אשר לא תעשינה ואשמו כי ממנו נמשכו אלו השתי פעולות וכפי המדובר. ולעומת מאמרו ית' עד אנה לא יאמינו בי. המורה על ביטול מצות עשה. אשר הנמשך מזה הוא העדר השפעת הנבואה ורוה"ק. וגם ביטול יראת העמים אשר היו מתיראים מהם בעשותם המצות וכמאמר ר"א וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך. ואר"א אילו תפילין שבראש לזאת לעומת העדר הנבואה ורוה"ק סופם לצווח עד אנה אשית עצות בנפשי. והכוונה כי אין בנו לא עוד נביא ולא חוזה ואין אתנו יודע עד מה שיורינו את הדרך נלך בה. ואת המעשה אשר נעשה. רק כי הוצרכנו מעצמינו לתת עצות בנפשינו האיך להתנהג ורב יגון ואנחה. וזהו אומרו עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי. ולעומת ביטול זוהר הפנים הנמשך מפאת המעשה אשר בסיבת זה סרה היראה מעל פני העמים לירא מפנינו אמר עד אנה ירום אויבי עלי. אמנם לעומת צווחת עד מתי המורה על שאין עוד בכח מעשינו לפגום יותר ולקלקל לזאת לא יענשו רק כפעלם לצווח פעם אחד. ונפשי נבהלה מאוד ואתה ד' עד מתי. והכוונה כי כל עוד שאנו נופלים בעו"ה נפילה אחר נפילה. כענין אמרם סוכת דוד הנופלת שנופלת כל פעם למקום יותר שפל ויותר עמוק לזאת יבוא קול צעקתינו בלשון עד אנה ירצה עד אנה מהמקום יהי' נפילתנו. אמנם בהיותינו בתכלית הנפילה בשפל המדריגה אשר אין עוד למטה הימנה אז לא תיפול ע"ז בקשתינו עד אנה. רק כי ע"ז תפול מליצות עד מתי. ירצה עד מתי מהזמן תניחנו להיות בשפלות כזה וזהו כוונת הכתוב ונפשי נבהלה מאוד. עד אשר אין לשער עוד נפילה למטה מזה ולזאת כל בקשתינו ואתה ד' עד מתי והוא מבואר ד' יראה בעניינו. וישמע לקול זעקתינו ויביא לנו משיח צדקנו. במהרה בימינו אמן:
ובכדי לסיים בדבר טוב ראינו להסמיך לזה מאמר חז"ל במדרש איכה חטאו בכפליים ולקו בכפליים ומתנחמים בכפליים חטאו בכפלים שנאמר חטא חטאה ירושלים ולקו בכפלים שנאמר כי לקחה מיד ד' כפליים בכל חטאתיה. ומתנחמים בכפלים שנאמר נחמו נחמו עמי ואמר אלוקיכם. ועוד להם כזאת נשקד עול פשעי בידו שקודם הייתי מעונותי סבורה הייתי שימחול לי על כל עונותי בשעה ששמעתי שאגלונין שלי נקרע מלמעלה. ולא הי' כן אלא ישתרגו עלו על צווארי עשאן עלי סריגות הביא אותן עלי מכופלות בבל וכשדים. פרס ומדי. יון ומוקדין. אדום וישמעאל אחת קשה ואחת מתונה עכ"ד המדרש ותוכן כוונתם הוא. להיות כי ענין התחלקות הפגם הוא לשתי ראשים אשר הראש האחד יפנה למעלה אשר ממנו נתהווה המסך המבדיל ומחיצה של ברזל הנמשך מפאת המחשבה אשר היא נובעת מיקרת צורת קדושת נשמתו והראש השני יפנה למטה לעכור צורת גופו וכפי אשר ביארנום הנה מקיר הוויות אלו שני הפגמים. המה בשני השמות. הויה. ואדני. כי כן כאשר הנשמה היא נעלמת ומתלבש תוך חומר גווייתנו ואדמתינו עד כי הגוף הוא כסא והיכל לה' למכון שבתה. ככה לעומת זה מקור קדושת שם הוי' הוא מתעלם ומתלבש בשם אדני. כי זה שמי לעלם כתיב ובמס' פסחים דרש רבא לא כשאני נכתב אני נקרא. נכתב בי"ה נקרא בא"ד. ושם א"ד הוא כסא והיכל לשם הוי' עד כי ע"י הוא נקרא ולזאת הגוף והנשמה מכוונים לעומת שתי השמות האלו והפגם הנמשך ממעשיהם. כביכול נוגע בהם. ולזה מתואר חטאם בכפלים. וגם מה שלקו בשעבוד הד' מלכיות. לעומת מה שפגמו בד' אותיות מהשם. המה ג"כ בכפליים. ד' אותיות של שם הוי'. (ד' אותיות של שם אדני. ולזאת הביאן עליהם מכופלות. בבל וכשדים. פרס ומדי כו' אחת מתונה ואחת קשה. יען כי הפגם הנמשך מפאת המחשבה הנוגע לשם הוי' הוא גדול מפגם הנמשך מפאת המעשה הנוגע לשם אדני. כמבואר. ולעתיד אי"ה יתנחמו בכפליים. כי גמר התיקון בזיכוך צורתם עד כי יהי' מראיהם נאוה. לא יהי' רק לעתיד במלחמת גוג ומגוג עד כי אחריו לא יוסיפו לדאבה עוד. וכפי אשר הקדמנו. ואז יהי' גמר תיקון שני הפגמים האלו. וזה ענין אמרם. ומתנחמים בכפלים ד' יזכנו להתנחם בכפליים בביאת גואל צדק ב"ב אמן: