בית דוד (דרשות)· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
דוד דרוש ג'
והוא דרוש שני לשבת פ' בהעלותך:
משנה פרק ג' דאבות רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים. שנאמר כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. אבל שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה. כאלו אכלו משולחנו של מקום. שנאמר וידבר אלי זה השולחן אשר דפני ה':
הצעה:
אם היות. כי מגדר המזון הטבעיי. המצטרך לכל ניזון להחליף ולהמיר ענינו ותכונתו העצמיי להיות שב ומתהפך לעצם הניזון ולהתעצם בו. עד כי יספיק למלאות די מחסורו אשר יחסר לו יום יום. כפי המחוייב מפאת הטבע תחייב מזה. כי ימצא קשר הייחס וההתדמות באיכות בין עצם המזון והניזון. עד כי כל עוד שיתרבה השיווי וההתדמות באיכותיהם יתרבה הטוב והתועלת. וכל עוד ירחק הייחס וההתדמות. ירחק הטוב ותתמעט התועלת. כי לא ישתנה הדבר אל הפכו. אם לא על דרך פלא ע"כ הצעה: אמות המשפט הזה הוא גלוי ומבואר לכל משכיל בעניני הטבעיים כי מטבע אשר חק הבורא בברואיו. שוכני עמק עכור הלזה להיות כל אחד ניזון ומתפרנס מהסוג הפחות ממנו וניצב תחתיו. כאשר לא יהי' המרחק ביניהם רק מדרגה אחת. אמנם לא יהי' ניזון בעצם וראשונה מהסוג אשר רחק ממנו שתי מדריגות. יען כי לא תיכון חברתם והתמוגם יחד. כאשר יהי' רב המרחק ביניהם. כי הנה ארבעה היסודות. אש. רוח. מים. עפר. אשר מהם הושת שתות יסודות העולם בכללו כל יושבי קצוי ארץ נושבת הלזו הנה התמזגותם העצמיי והרכבתם. הוא כל אחד ואחד עם רעהו השוכן אצלו. וניצב תחתיו בשכונתו. מתדמה ומתייחס איליו מעט באיכותו ומהותו: כי יסוד האש אשר הוא יסוד העליוני.. הנה התמזגותו העצמיי. הוא עם יסוד הרוח השוכן אצלו. וניצב תחתיו כידוע. מענין האש היסודי. כי הוא עצם חשוך בלתי מאיר. כי נראה בעליל. כי האש הטמון באבנים הוא עצם חשוך בלתי מאיר. ואף כי אבני צור. אשר יבא בהם הרבה מחלקי האש בהרכבתם. עד כי נתייחדו יותר מכל זולתם. להוצאת האש. ע"י הכאה בברזל צרוף. הנה הנם חשוכים בעצם יותר משאר חלקי נחל ומראיהם שחרחורת. וכאשר יצאו הניצוצות החוצה. ויראו פני הרוח ויתמזגו בו. ישובו להיות אור. וזהו דבר הכתוב [איוב כ'] כל חושך טמון לצפוניו תאכלוהו אש לא נופח הרצון. אש יסודי בלתי ממוזג ומטפח בחלקי הרוח. כי הנפוח הוא ע"י חלקי הרוח הממוזג בו. כאשר ידוע מטבעו ותכונתו. כי דרכו להתרחב ע"י ניפוח. והכוונה שיהי' חושך במחיצתם. ולא יאיר להם האש ההוא עם עוצם תקפו. וזהו ידוע ממאמרי רז"ל כי הגיהנם הוא חושך. עם היותו אש לוהט. וכ"ז לסבה שזכרנו יען היותו לא נופח. וזה מבואר:
וככה יסוד הרוח. הנה התמזגותו העצמיי. הוא עם יסוד המים הניצב תחתיו ולזאת ימצא בו קצת מהלחות. עד כי יצלח לנשימה לכל אשר רוח חיים באפיו כי הרוח היסודי הוא יבש מאוד. לא יצלח לנשימה.
כידוע מענין האיתר. והוא הרוח הגבוה למעלה מג' פרסאות מכדור הארץ. אשר לא יצלח לנשימ' לרוב היובש הנמצא בו וכל בע"ח אשר יבוא שמה. יגוע ויאסף להעדר הנשימה. וכן יסוד המיימיי. הנה הוא מתמזג עם יסוד העפר. החונה אצלו וניצב תחתיו ולזאת ימצא בו הכבידות יותר מבשארי היסודות:
הנה עינינו הרואות. כי התמזגות היסודות ארבעתן לא יהי' רק מין במינו. לסיבות הייחס וההתדמות הנמצא בהן. כי האש והרוח יתמזגו. יען כי יתדמו בענין הקלות. כי גם שניהם המה קלים למאד בטבעם והרוח והמים יתמזגו. לסיבת הקרירות המשתוים בהן כי שניהם קרים בטבעם. וגם כי קלים המה המים בערך יסוד העפר ולזאת יתדמו יותר אל הרוח. ויתמזגו בו והמים והעפר יתמזגו. לסיבת הכובד הנמצא בהן::
(הגה"ה והרב בעל מעשי ה'. פירש דברי הכתובים במעשי בראשית עד"ז. כי אמרו והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים. כי הכוונה בזה על בריאת ארבע היסודות ארמ"ע כי אמרו חושך על פני תהום ירמוז אל יסוד האש. אשר הוא חשוך בעצמותו. ואומר ורוח אלקים מרחפת על פני המים. ירמוז אל יסוד הרוח ואל יסוד המים. והארץ הנאמ' בראשית הכתוב. ירמוז אל יסוד הדומם. הנה כי פרט בכתוב הזה. ארבעת היסודות אחת אל אחת אמנם אמר כי הארץ היתה תוהו ובוהו לבעבור כי כא נתמזגו עודנה היסודות זה בזה. רק כי כל אחד ואחד הי' נפרד ועומד בעצמותו ומתקיים במחיצותו. בלתי מתערב בזולתו.. וכל עוד היותם בלתי ממזוגים. המה נעדרי השלימות ולא יהי' לעזר ולהועיל לקיום העולם כפי המבואר. ולזה הבורא כל החפץ בתועלת העולם וקיומו גזר על התערבותן והתמזגותן זה בזה. ולזה אחרי אמרו וחושך על פני תהום. אמר ויאמר אלהים יהי אור. הרצון כי גזר על התמזגות יסוד האש ביסוד הרוח. וממני נתהווה האור. כי אור המאורות לא נתלו עד יום רביעי. ואמר עוד יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה. הכוונה על התמזגות יסוד הרוח ביסוד המים כי לפי המחוייב מפאת השכלי הנה המים בתחילת בריאתם היו קרושים כעין הקרח הנורא כי עינינו הרואות איך לעיתותי חורף בהתרחק השמש מעל אופקי יקרשו. המים והיו לקרח. ואם כה הוא בריחוק מעט מה. היו בטרם נבראו המאורות הלא בלי ספק כי היו נקרשים ונגלדים והיו לחומר אחד ולמקשה ואם כן היו על ההרים והגבעות ולאפיקים ולגאיות מכוסים בעובי שוה היינו כאמתיים או שלש על פני הארץ לדוגמא ועם כל זה לא ירדו מהארץ מההרים אל האפיקים והגאיות יען כי היו חומר אחד מקשה ולזאת הגם כי מקום היונים נבראו בארץ נחלים עמוקים נאותים ומעותדים להכיל כל המים אשר על פני כל העולם כולו. כי כא נזכר בכתוב בריאת הימים אחרי כן וא"כ מההכרח שנבראו בעת בריאת הארץ נתלים עמוקים לקבלת המים אך עכ"ז לא היו המים נמשכים מאיליהם אל תוך הימים כמשפט היסוד המימיי להמשך ולבוא אל העמק יען כי היו נקרשים ולזה גזר ה' עליהם שיקוו אל מקום אחד הרצון כי גזר על התמזגות יסוד הרוח ביסוד המים וכבר נתמזג יסוד הרוח ביסוד האש בבריא' האור וא"כ כבר הי' בו מהחמימות ולזאת בהתמזגו את יסוד המים נמסו המים ויהיו לנוזלים מפאת חמימות האויר הנושב בהן. ובזה היו נזחלין מעצמן אל העמק ויען כי מקום הים הי' המקום היותר עמוק מכל העולם לזאת היו נמשכים המים אליו ובזה הי' מתראה היבשה מאלי' ואח"ז אמר יהי רקיע בתוך המים הכוונה על התמזגות יסוד העפר ביסוד המים וזה דבר הכתוב לרוקע הארץ על המים כל"ח. שים עינך על כל האמור שמה כי ביאר בזה הרבה ענינים סתומים והתיר הרבה ספיקות. אשר התעוררו עליהם המפרשים ומה נעמו דבר הכתוב הנותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר משליך קרחו כפיתים לפני קרתו מי יעמוד ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים. מגיד דבריו ליעקב כו'. אשר הוא נעלם הכוונה לפי הנדמה כי מי לא ידע בכל אלה ולפי המתבאר הנה הוא מבואר ונגלה:): וגם זה נראה כי שלימות האש הוא בהתמזגות האויר הניצב תחתיו. כי בזולת זה לא יגיה שביב אישו. ולא יאיר על פני תבל ארצה. ושלימות יסוד הרוח. הוא התמזגותו את יסוד המים. כי בזולת זה לא יצלח לנשימה. וכן שלימות יסוד המים הוא בהתמזגותו את יסוד העפר עד כי כל יסוד ויסוד ניזון מהיסוד הניצב תחתיו. יען כי הוא מתדמה אליו באיכות קצת. כפי המדובר:
והנה כל זה הוא ביסודות הפשוטים. וככה לעומת זה במורכבים. והמה ארבעת הסוגים. דומם. צומח. חי. מדבר. כי סוג הדומם להיותו נעלה בערכו על היסודות הפשוטים. יען כי נמצא בו הכח המקשר והממזג את ארבע יסודות כולהם ושומרם ומעמידם על טבעם ותכונתם כפי התמונה והתואר. אשר הוטבעו עלי' לזאת הנה מזוניי העצמיי הוא יסוד המים. יען כי זה הוא היסוד הניצב אצלו לפי סדרי היסודות. ולזאת הארץ הלזאת למטר השמים תשתה מים ותשתוקק לזה כאשר ישתוקק כל בע"ח אל מזונו כענין שנאמר פקדת הארץ ותשוקקה:
ובמדרש ג' תשוקת הן. אין תשוקת הארץ אלא לגשמים כו'. וסוג הצומח. אשר הוא נעלה עוד על יסוד הדומם מעלה אחת. יען כי מבלעדי הכח המקשר והממזג הנמצא בו. כאשר הוא נמצא גם בסוגי הדוממים. עוד יוסיף על זה בכח הגידול והצמיחה ולזאת הו' מזונו העצמיי. מהסוג הדומם. כי יינק שפע שבע רצון. משמני הארץ וסוג החי. אשר עוד יעלה במעלה על סוג הצומח. והוא בהתנוצץ בו רוח חיים. הנה מזונו העצמיי. הוא כל סוג הצומח בכללו והנחש לקללה תחשב לו. להיות עפר לחמו אשר הוא שתי מעלות למטה מערכו. וסוג המדבר אשר עוד יעלה מעלה מעלה. גם על כל סוגי הבעה"ח. הנה עיקר מזונו העצמיי. הוא מסוגי הבעה"ח כמאמר רב חסדא. אנא לא בעניותי אכלי ירקא. ולא בעתירותי אכלי ירקא. אמינא היכי דיעול ירקא ליעול בשרא וכוורא:
המורם מכל אלה. היות המזון הנבחר לכל יצור ויצור. הסוג אשר יקרב אליו ולא ירחק ממנו רק מעלה אחת. יען כי יתרבה ההתדמות ביניהם בדמיון היותר אפשרי. כי אז יקל לו להפוך ולהחליף תכונתו העצמיי. ולהתעצם בנפש הניזון. והיו לאחדים. ומעתה נמשך לנו ספק עצום והוא. כי מה הוא מזון הנשמה האלהיית. אשר הסכימו עלי' כל גדולי חקרי לב. והחכמים האמיתים הבאים בסוד ה'. כי היא אצולה משמי מעל. גבוה מעל גבוה. וממקום קדוש תהלך. עד כי כינוה בתואר חלק אלוה ממעל ואם כן נשאר לנו איפוא פה לדעת מה היא מזונה העצמיי. אחר כי כל יצורי די תבל ומלואה. לא יתייחס ולא יתדמו אלי' בשום צד וכבר קדמו אמרינו. כי לא יצלח המזון להיות לאכלה. כי אם בהיות קשר וייחס בין עצמת המזון והניזון. ואם נאמר כי באמת אינה צריכה למזון. יען כי מזונה העצמיי. הוא קיום התורה והמצוה כאשר יורו על זה הוראות הכתובים בהשקפה ראשונה כדבר הכתוב [דברים ל'] כי הוא חייך. אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ועוד רבים כאלה. הנה בכל זה לא תנוח דעת המשכיל ואין בזה די התרת הספק. יען כי עינינו הרואות כאשר יעדר האוכל מהאדם. יגווע וימות ויתפרד הנפש מעל הגווי'. אף אם יהגה בתורת ה' צפר גם ליל. וגם ירבה העסק במצות ה' יומם לא ישקוט. לילה לא ינוח: כל אלה לא יצילו מהמות הטבעי. כאשר ימנע אוכל מפיו ואם הנשמה האלהית לא תקבל שום תועלת מהמזון הגשמיי. למה זה יגווע האדם בהעדר המזון הגשמיי. ומדוע תעזוב הנשמה חברת החומר כאשר לא יאכל. כי מה לה באלה. אחרי כי לא לתועלת הוא לפני' ומדוע תתעצב בהעדרו. והרב בעקידה אמר. כי מזון הנפש הוא מהמצות התלוים במאכל. ואם כי צדקו דבריו בעיקר הכוונה כאשר נבאר אי"ה. עם כל זה עדיין לא נתבאר לנו מדוע תהנה הנפש מהמצות ההמה ותתקיים בהן יותר מכל המצות זולתם וגם מדוע לא תתקיים בהתעסקו במצות ההמה מבלי אכלו הלא דבר הוא: עוד ראיתי לצרף בזה ספק עצום בענין הקרבנות אשר באתה הציווי והאזהרה אליהם בתורת ה' מה התועלת בזה ומה ענינם הירצה ה' באלפי אילי' ברבבות נחלי שמן. החפץ יחפוץ ה' בהשחתת הבע"ח. ומדוע לא תקובל התשובה מבלי קרבן. אף בזמן היות הבית על מכונו. כאשר האריכו בעצמת הספק הזה כל המפרשים כולהם. ובכל מה שכתבו בענין הזה לא נחה דעתי והחבר למלך אלכוזר השיב לו כאשר שאל אותו על ענין הקרבנות כי ענינם הוא חול שפע השכינה. בעם הקדוש הישראליי והתמדת השראת' ביניהם כי כן כאשר תתקיים הנפש ותיכון חברת' עם החומר באמצעיות המזון הגשמיי. ככה תיכון שפע השראת השכינה בעם הקדוש הישראליי. ע"י מעש' הקרבנות והאריך בזה. וכבר אמר עליו הרב בעקידה כי הוא ביאר דבר הנעלם בנעלם כמוהו:
עוד נתתי אל לבי להתעורר בענין עבודת בעל פעור אשר טעו אחרי' בני ישראל בערבות מואב כי מה מאוד זר הדבר ואינו מתקבל על השכל שיסכל בזה אף הכסיל ובער כי איך יעלה על הדעת. לכל אשר צורת אנוש לו. ובשם אדם יכונה. לעבוד לאלהים אשר בחר לו לפי דמיונו בענין מגונה ומכוער כזה. ובגמרא הקדושה הפליגו באלה באמרם [סנהדרין ס"ד] מעשה בסבטא בן אלם שהשכיר חמורו לנכרית כיון שהגיעה לפעור אמרה לו המתן עד שאכנס ואצא לאחר שיצאת אמר לה אף את המתיני עד שאכנס ואצא אמרה לו ולא יהודי את אמר לה ומאי איכפת לך ניכנס פער בפניו וקינח בחוטמו והי' משרתי עכו"ם מקלסין לו ואומרים מעולם לא הי' אדם שעבדו לזה בכך. ומה מאוד לפלא על הדעת. דברים כאלו. הנמצא שטות וסכלות רב ועצום כזה. לייחס לעבודה. הדבר המופלג בבזיון ובתכלית הפחיתות. עד כי כל עוד שיתרבה הבזיון והפחיתות תתרבה העבודה עד כי לפי העולה במצודת הרעיון מהנמנע שיסכל בזה אף הכסיל ובער ונעור וריק מכל חכמה ומזימה. ואיך יתכן שבבני ישראל מקבלי התורה דור דעה כמוהם. יפלו בסכלות עצום ומגונה כזה:
הערה:
להיות כי מגדר כל מורכב מדברים הפכיים רחוקי הקצוות. להיות ההעדר כרוך בעקבו. כי כל אחד ואחד מהיסודות הפשוטים. המתמזגים בהרכבתו שאוף ישאוף אל מקורו ותכונתו. כקדמותו וראשיתו. עד כי באחרית הימים ינתק הקשר. ותפרד החבילה. ושבו הדברים אל ההעדר הקודם להווייתם. ובהיות כן. נשאר לנו איפוא פה לדעת מהות ואיכות חומר האדם הקדמוני. בטרם אשר חטא האדם מה הי'. אחרי כי לפי המתבאר מהוראות הכתובים ומאמרי חז"ל. כי האדם בתחילת יצירתו. ביום ברוא אלקים אותו. לא הי' מעותד אל ההעדר והכליון. אם כן יתחייב מזה. היות חומרו בלתי מתנגד לחברת נשמתו. עד כי תיכון חברתם לשבת יחד. לעולמי עד ואם כן יש להתבונן בו בינה. מה הי' ענין מהותו ואיכותו בטרם החטא אמנם לא על האדם לבדו תלונת השאלה הזאת. אפס כי זאת השאלה. תפול גם על תכונת כל הנבראים. יצורי די תבל ומלואה. כי לפי המתבאר מדברי חז"ל. הנה כולם לא היו מעותדים אל ההעדר. כידוע ממאמריה' מענין עיף ששמו חול. אשר לא נכשל בחטא אכילת עץ הדעת וחי לעולם וא"כ גם עליהם יעבור הספק הלזה בעצמו מה הי' ענין מהות חומר' בטרם החטא ומה הוא עתה: אמנם אמיתת ענין זה. הוא להיות כי מהידוע כי שורש כל הנמצאים כולהם. יצורי די תבל ומלואה. וקיומם ועמידתם על פני תבל ארצה. הוא הענין האלהיי. אשר גזר אומר עליהם ועל הווייתם כי הוא צוה ונבראו. ומעמידם לעד לעולם. כדבר הכתוב אתה עשית את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם. ואתה מחי' את כולם. ומאלה נשכילה לדעת. כי ישנו שפע אלהי רוחני בכל פרטי כל נמצא ונמצא. ובכל יצור ויצור. משפלות פחיתות הדומם. עד מעלת המין האנושיי. מבחר היצורים. אשר זה הוא שורש קיומו ועמידתו. ובזולת זה לא יתקיים כרגע על פני תבל ארצה כמבואר בזוה"ק. ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. פקודא דא. למדחל בר נש ממארי בגין דאיהו רב ושליט עיקר ושרש' דכל עלמין::
(הגה"ה אמנם ענין אומרו. רב ושליט. עקרא. ושרשא דכל עלווין. הוא בהיות מהידוע כי האדם ישתוקק מאוד לעשות רצון איש נכבד. שר וגדול אף אם אינו ניתן תחת ממשלתו. הדמיון. כי לו עבר דרך ארצינו מלך ממלכי האדמה המושל ממשל רב. בארץ רחוקה ומדי עברו פה. יבקש מאת אחד מאתנו. לשרתו באיזה שירות מה. הנה ברוב כוספו ותשוקתו. ימהר יחיש מעשהו לעשות בקשתי. ולמלאות רצונו. הגם כי לא יתחייב בזה. עכ"ז יעשה ככה. כי לכבוד ולתפארת יחשב לאיש ההוא. הדבר הזה. ואם כה הוא במלך מארץ רחוקה. על אחת כמה וכמה. אם יצטרף עוד לזה. בהיות המלך ההוא מושל בארץ ההוא. ובאדם ההוא בעצמו בלי ספק. כי יהי' יותר זריז ויותר מהיר למלאות ציוויו. יען כי מבלעדי הרוממות והגדולה. עוד נוסף על זה היותו מחוייב בדבר. מפאת הממשלה. אמנם כל אילו המושלים אינם רק מושלים הסכמיים. לא כן מלך מלכי המלכים הקב"ה. כי הוא המושל האמיתי. יען כי הוא שורש כל העולמות וקיומן. אשר לו יצוייר העדר שפעתו ח"ו כרגע. הי' בטל העולם ממציאותו. והי' חוזר לתוהו ובוהו. וזהו עצמו אלו השלשה בחינות המבוארות בזוה"ק. רב ושליט. עיקרא ושרשא דכולא עלמא. וזהו עצמו כוונת חז"ל במדרש (ויקרא פ' ב') אמר רבי יודן בשם ר' שמואל בר נחמני. משל למלך שהי' לו אפיקירוסין. והי' מצוה את עבדו. נערה קפלה תן דעתך עלי'. אמרו לו עבדיו. אדוני המלך. מכל אפיקירוסין שיש לך אי אתה מצווני אלא על זה אמר לו מפני שדבוקה לבשרי. כך אמר משה לפני הקב"ה. רבש"ע מכל ע' אומות שיש לך. אי אתה מצווני אלא על בני ישראל בלבד. ואל בני ישראל תאמר ואל בני ישראל תדבר. אמור אל בני ישראל דבר אל בני ישראל צו את בני ישראל כי תשא את ראש בני ישראל אמר לו מפני שהם דבוקים בי. שנאמר כי כאשר ידבק האזר אל מתני איש. כן הדבקתי אלי בני ישראל א"ר אבין משל למלך שהי' לו פורפרין כו' והי' מצוה את עבדו כו' אמר לו עבדו כו'. אמר לו מפני שאותה לבשתי בשעה שמלכתי תחילה. כך אמר משה כו' מע' אומות ואמיתת הענין הוא כי ביום דבר ד' לאמר תדשא הארן דשא עשב כו'. הנה מעצם הדבור ההוא. נמשך שפע רוחני לכל פרטי סוגי הצומח. עשב מזריע זרע. ועץ עושה פרי ויתר הדשאים והאילנות למיניהן והדבור האלהי לא נשתנה ולא יפסק בשום זמן עד כי יספיק במאמרו זה. לתת קיום ושפע רוחני לכל נמצא. ומן היום הוסדה הארץ ועד עת קן. וככה הוא ביתר הנבראים. כי נמצא בהם שפע רוחני. וענין אלהי נמשך מקול דברי אלהי' חיים. אשר גזר על הווייתן בעת הבריאה. אמנם הדבור האלהיי בהיותו נאצל מאתו יתעל' הנה הוא רוחני מאד בלתי מושג אף ברעיון עד כי לא נוכל לתארו בשום תואר. כאשר לא יתואר ענין עצמותו יתברך אפם אחרי השתלשלות בריבוי העולמו' המתחלפים המון תמורות חליפות עד בואם אל קצה ארץ נושבת הלזו. הנה ישוב הדבר להתלבש בלבוש מה עד כי נוכל לתארו. ולהגבילו בתואר וגבול. עכ"ז. הנה הלבוש ההוא זך ונעלה. כענין לבושי המלאכים. אשר יתלבשו בהנה בהראות' אלינו אשר אין להם גוף. רק דמות הגוף כו' אמר לו מפני שהמליכוני תחילה על הים. ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד אמר רבי משל לזקן שהי' לו מעפורת והי' מצוה כו' אמר לו מפני שנתעטפתי בה בשעה שנתמנתי זקן כך אמר משה כו' אמר לו מפני שקבלו עול מלכותי בסיני ואמרו כל אשר דיבר הי נעשה ונשמע עכ"ל המדרש. וכל משכיל יפלא על ענין המשלים האלה ובמאי קמיפלגי הנך תנאי דמר מדמי לה להך מילתא ומר מדמי לה להך מילתא אמנם כיוונו באמיתת דבריהם אל ענין השלשה בחינות עצמן המבואר בזוה"ק רב ושליט עקרא ושרשא דכולי עלמא וכפי אשר בארנו דבריו ולזאת המשל שהביא מעפירס הזקן הוא בחינת רב כי היראה מהזקן אינה נמשכת מפאת תקפו וממשלתו. רק מפאת רוממות מעלתו, וגדולת חכמתו והיראה מהמלך הוא מבחי' ממשלתו ולזה הביא המשל מפורפירא דמלכא והוא בחינת שליט ומשל האפיקוריסין הדבוקה אל הבשר יורה על כי הוא הנותן שפע חיים לכל באי עולם מפאת כי כולם קשורים ומתאחדים בו כמשפט העילה בעלול וזהו בחינת עקרא ושרשא דכולי עלמא, ויען כי בשלשת אלה הענינים נפרדו בני ישראל מכל הגוים הקדמונים, אשר על פני האדמה יען כי המה לבדם הכירו גדולתו ורוממתו בסיני שנגלה להם כזקן ויושב ומלמד תורה לבניו וגם ראו עוצם תקפו וממשלתו על הים. עד כי הודו בהמלכתו ואמרו ה' ימלוך לעולם ועד וגם בענין הדביקות בה'. וודאי כי נתעלו בזה על כל ככתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם והי' זה מפאת הנשמה האלהיית אשר לא זכו אילי' כל גויי הארץ הקדמונים כמבואר בספרי הקודש לזה אמר הקב"ה כי בני ישראל לבדם ראויים לעבדו מפאת שלשת הבחינות האלה ואין לזר אתם שום מבוא בזה: והבן בדברים אלו, כי הוא מכוון בכוונת המדרש ועוד יש לי פרטי דברים בע"ה בזה ויבוארו אי"ה במקום אחר ופה קצרתי):
והנה ביום ברוא אלקים שמים וארץ. וכל אשר בהם הי' כל הנמצאים הנאצלים מאתו יתעלה. מלובשים בלבוש רוחני עד כי גם סוגי הדצח"מ הי' מלובשי' בלבוש זך. והוא התלבשות הדבור הנאצל מאת ה' בלבוש מה. והלבוש ההוא הי' בחינת החומר להדבור האלהיי הנאצל מאתו יתברך וחומריית המין האנושיי הי' רוחניית סוגי הדצח"מ. כי כן כאשר חומרו עתה מורכבת הוא מחומריית הדצח"מ. ככה לעומת זה בטרם החטא. אשר גם הדצח"מ עצמן היו רוחניים. היתה מתלבשת הנשמה האלהית ברוחנייתם כי לעול'. רוחנייתה ועליונותה רוחניית הדצח"מ לחומר יחשב לה. והנה המזון הניתן לאדם להיות לאכלה בטרם החטא. בהיות סוגי הדצ"ח מלובשים בלבוש זך. לא הי' שום דבר נדחה ממנו החוצה יען כי לא הי' שום דבר רע ושום תערובות מוץ ותבן. כי כל זה הוא אשר נתחדש אחר החטא והי' כענין המן אשר אכלו אבותינו בהיותם במדבר אשר באתה עליו אמיתת דרשת חז"ל. לחם אבירים אכל איש שנבלע ברמ"ח איברים והאדם הלזה ביום ברוא אלהים אותו הי' כולו אך טוב. לא יגור רע במזג הרכבתו. ולזאת לא הי' נוטה בטבעו אל החטא מפאת עצמותו. והרע נברא בפני עצמו. הכוונה כי הוכן לו מסית ומדיח חוצה לו. והוא הנחש להסיתו ולהדיחו לסור מאחרי ה'. וחפשיית הבחירה לא נשללה ממנו גם בעת ההיא. כי הי' אפשרי על הרע. אם יאבה להטות אזנו לחלקלקות אמרי הנחש ופתויו. ובזה נחה שקטה המבוכה הגדולה והספק העצום אשר הרעיש עליו הרמב"ם ז"ל. די תבל ומלאה בפרק ב' וג' מספרו וז"ל. אם לפי המתבאר מפשוטי הכתובים ומאמרי חז"ל. כי האדם בתחילת יצירתו לא הי' אפשרי על הרע. כי זה הוא אשר נתחדש עליו אחר החטא. א"כ כבר השיג מעלה גדולה אתר החטא אשר לא הגיע אל זה טרם החטא. כי מהידוע כי כל עיקר שלימות המין האנושיי. מא בהיותו אפשרי על הרע והיותו חפשי בבחירה וא"כ בטרם זה בהיותו נעדר ומשולל מזה לא הי' לו שום מעלה והי' נעדר השלימות. וא"כ איככה יתואר. שתחת המוסר הראוי לתת לו על חטאו ישיג המעלה והשלימות שאין למעלה הימנו ועוד האריך הרבה בעצמת הספק הלזה. ובמה שכתבנו הותר הספק העצום הלזה כי הן אמנם כי הי' אפשרי על החטא. וחפשיית הבחירה לא נשללה ממנו אפס כי הי' הרע חוצה לו ולא הי' בטבעו מתאוו' לדברים חומריים. כי יען כי בטרם החטא הי' ענין חומרו זך ונעלה. לזאת לא הי' נוטה בטבעו אל החטא כי מה שהוא נוטה עתה. אחר התאוה והחמדה וזולתו הוא מפאת התגשמות החומר אשר נתגשם אחר החטא אמנם לא הי' נעדר מחפשיות הבחירה. והעד הנאמן על זה. כי הלא חטא. ואם הי' נעדר הבחירה והי' אך טוב. איככה יתואר החטא. אמנם במה שכתבנו יבא על נכון. ולזאת בטרם החטא הי' כל מצוותיו ישרות כענין שנאמר במלאכי מעלה ורגליהם רגל ישרה:
ומעת חטא אדה"ר הנה נתערבו ונתמזגו הטוב והרע וזהו כוונת חז"ל באמרם הטיל בו זוהמא. הכוונה שהזוהמא אשר היתה חוצה לו. הטיל אותה בו בתוכייתו. ולזאת גם המצות אשר יעשה האדם יש בה מההתערבות והנטי' אל הרע. עד כי יצטרך לחשוב בכל מצוה ומצוה חשבונות של מצוה. כמה יש בו מהטוב וכמה מהנטי' וזהו דבר הכתוב [קהלת ז' כ"ט] אשר עשה אלהים את האדם ישר. והמה בקשו חשבונות רבים. הכוונה כי לפי הוויית האדם בתחילת יצירתו הי' ישר ומצותיו ועבודתו לבורא יתברך הי' זכות ובהירות. מבלי שום התערבות רע. ולא הי' מצטרך לחשבון אבל המה מפאת עצמותן בקשו להם חשבונות רבים. והוא מבואר. ולא לבד האדם הלזה יש בו מהתערבות טו"ר. אפס כי גם בכל הנבראים והיצורים בכל פרטי סוגי הדצ"ח למיניהן נתערבו ונתמזגו הטוב והרע. הפרי והקליפה עד כי נתהווה מוץ ותבן סביבות הפרי וקליפות הסיבין והמורסן. ומבלעדי זה. גם הסולת הנקי' יש בה מההתערבות אשר תדחנו הטבע חוצה. ובטרם החטא לא הי' כל זה. כי הי' המזון נבלע ברמ"ח אברים כעין המן כאשר קדמו אמרינו. כי כל זה נתחדש אחרי החטא. כי לבשו סוגי הדצ"ח. לבושי גוש. גלומי חומר העכור הלזה תחת היותם מלובשים ראשונה לבוש דק ונעלה מבלי שום התערבות מוץ ופסולת. וע"י החטא אדה"ר נתגשמו גם המה. יען כי האדם הלזה היא הסיבה תכליתיות לכל הנבראים ולזאת בהנשאו ובהעלותו מעלה מעלה. ינשאו ויעלו גם המה לעומתו. וברדתו ירידו ויושפלו בשפלותו כי כולם מתאחדים ומתקשרים בו. וכולמו לא נבראו רק לצרכו ולמענו. ולזאת נתגשמו כולמו בחטא אדה"ר וגם חומרו נעשה גשמיות מחומריות סוגי הדצ"ח. ולזאת הוא נוטה בטבעו עתה אל החטא. כי החומר נוטה בטבעו אל דברים חומריים. ולא יחפוץ בתורה ובעבודה. כי כל דבר יכסוף להתאחד במקורו ושרשו:
והנה המזון אשר הוכן אל האדם הלזה להיות לו לאכלה היתה הכוונה בו. לברר הטוב מהרע האוכל מהפסילת. והפרי מהקליפה. כי לא תתעצם בנפש המין האנושיי רק פנימית המאכל ותוכיותו. והמותרות המתהווה מפאת התערבות הפסולת. אשר נתהווה אחר החטא מעת נתערבו הטו"ר. תדחנו הטבע חוצה וכל זה הוא אמנם בירור טבעיי. אמנם עוד הוכן לבירור יותר דק ונעלה והוא להפריד השפע האלהיי הרוחניי המתעצם בו. אשר זה הוא שורש וקיומו ועמידתו כאמור. ולהפשיטו מלבושו החומריי עד כי תיכון להיות למזון לנשמה האלהיית. כי גם שניהם הוא ענין אלהיי רוחני. ולזאת בהפרדו מבחינת חומריותו. יתעצם עם הנשמה האלהיית כמשפט הדברים הנערכים על משפט אחד. כי ישתוקק החלק להתאחד בכללייתו. כנר המתקרב אל האבוקה. כי אור האבוקה תמשך אלי' את אור הנר. והנר יכבה. והי' זה. יען כי הנר והאבוקה אורם מתייחסי' ומתדמים זה לזה. רק כי אור האבוקה יותר נעלה ויותר כלול האור מהנר. ולזאת יתקרב החלק אל הכלל ויעתק ממקומו להתאחד בשרשו. ככה לעומת זה הגם כי בכל נמצא יש שפע אלהיי ואור רוחניי המקיים אותו כאמור. עכ"ז בלי ספק. כי אור הנשמה היא יותר כלול ויותר נעלה מסוגי הדצ"ח עד היות' במדריגת האבוקה מול האור המושפע בסוגי הדצ"ח. ולכך תמשך הנשמה אליו את השפע הנמצא בכל הנמצאין למיניהן כהמשכת אבוקה את אור הנר. וכבר ביארנו באורך בדרוש [הלומד מחבירו] כי כל סוגי ופרטי הנמצאין למיניהן הנה שורש קיומן והעמדתן. הוא ממצוה אחת פרטיית. כי המצוה ההיא הפרטיית נותנת קיום עצמיי לכל נמצא המכוון לעומתה. ולזאת המה חלוקים בטבען וזהו כוונת חז"ל באמרם מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו. אלמלא לא ניתנה תורה היינו לומדים גזל מנמלה ועריות מיונה. הכוונה כי היונה הנה שורש שפע רוחניותה המקיים אותה. היא מזהירת העריות ונמלה מהזהרת הגזל. ולזאת המה נזהרים מזה. והנשמה האלהיית. הנה היא כוללת כל הכוחות וכל המצות כולנה. כי היא נמשכת משפע אור התורה הכולל' כל המצוו' כולם. שים עינך על כל האמו' שמה באורך כי הוא מעיין עמוק ולזאת שפע כל הנמצאי' ורוחנייתם הנה הנם מול שפע רוחניית הנשמ' האלהיית כנר בפני האבוק' כדבר הכתוב [משלי ו'] כי נר מצוה ותורה אור. ולזאת תימשך אלי' את שפע רוחניית כל הנמצאים באמצעיות המזון. כהמשכת האבוקה את הנר והוא פלאי. והנה בטרם החטא בהיות המזון בלבוש זך הי' פנימות המזון והוא השפע אלהיית אשר בו מזין להנשמה אלהיית ולבושו הדק אשר הי' לחומר לו. הי' מזון לחומריית המין האנושיי לבעבור כי חומרו הי' דק ונעלה ג"כ כאמור. ולא הי' נדחה שום דבר ממנו. אולם אחר החטא כאשר נתגשמו כולהם מההכרח שהחומר הגם אשר במזון. ידחה מכל וכל והשפע הרוחני אשר במאכל יען היותו מעורב טו"ר הנה לא יצלח להיות למזון להנשמה האלהיית כי אם אחרי הפרדו מבחינת חומרייתו וזה לא יתכן כי אם באמצעיות מצוות התלויות במזון ובאמצעיות הברכה וההילול. אשר נתייסדו על המזון לפניו ולאחריו. כי זה יועיל מאוד לעורר כח הרוחני. המתעצם בעצמת המזון להעתיקו ולהפריד מבחינת חומרייתו עד כי יהי' נכון ומעותד להיות שב ומתאחד עם הנשמה האלהיית והיו לאחדים. וזהו דבר הכתוב [דברים ח'] כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם ירצה היות כי תואר האדם הוא תואר אל הנשמה האלהיית כי החומר יתואר בשם בשר אדם. [ככתוב שמות ל'] על בשר אדם לא ייסך כו' ולזה אמר כי מזון האדם והיא הנשמה לא על הלחם לבדו יחי' כו'. כי על כל מוצא פי ה' כו'. והוא שפע הרוחני המחי' אותו ומקיימו המתעורר להפריד מעל חומריית המזון ע"י הברכה וההילול אשר יסדו לנו אבירי הרועים. קודם המזון ולאחריו. ולתת תודות לה' על המחי' על הכלכלה. ומעתה נתבאר לנו הדבר אשר עמדנו עליו לחקור מה הוא מהות ואיכות מזון הנשמה האלהיית ובמה שכתבנו. הנה נודע הדבר ונתברר על נכון והותר הספק הראשון:
ומזה נבוא אל ביאור ענין הקרבנות ומהותן. וטרם נבוא אל ביאורם. נעורר על ספק א' אשר כבר התעוררו עליו כל המפרשים כולם. והוא כי מדוע נתייחד הקרבן. רק אל המעשה אשר יעשה אותו האדם בשגגה אולם אם בזדון לבו עשה אחת מהמצוות אשר צוה ה' אשר לא תעשינה ואשם. יפטר מהקרבן ולמה זה לא יבוא על הזדון כמשוגה. ומדוע יהא חוטא נשכר. אולם אמיתית הענין זה הוא. היות כי מכוונת מעשי הקרבנות וענינם. הוא להפריד השפע הרוחניית הנמצא בקרבן. כאשר הקדמנו. כי כל נמצא יש לו ענין ושפע רוחני. אשר בזולת זה. לא הי' מתקיים כרגע על פני הארץ. ולהעתיקו מחומרייתו. עד כי שפע אלהי הרוחניי תשוב אל בית אבי' כנעורי' וחלקי החומר יהי' לשריפת אש. ע"ג המזבח. ובזה נתקן ענין החומר קצת. והנשמה והיא השפע המקיים אותה. יעלה בלהב המזבח לשמי מרום. כאשר עלה מלאך גדעון לשמי מרום בלהב להתאחד בשרש' ולהתקש' במקום אשר חוצבה משם ומעתה ענין מעשה הקרבנות ועבודתם. וכוונת תכליתם הוא עצמו ענין תכלית המכוון מעבודתינו לה' בתורה ובמצוות הנעשים כולהם. כי המכוון מ"ה הוא להשיב הנשמה האלהיית המתעצמת בעם הקדוש הישראלי. אל בית אבי' כנעורי' וענין הקרבנות הוא ג"כ להעלות שפע רוחניית הנמצאים בסוגי הדצ"ח. ולאחדן במקורן ושרשם. וזהו ענין הכתוב (ויקרא ב') על כל קרבנך תקריב מלח להעלות גם סוגי הדוממים. ובזה נתקנו כל סוגי הדצח"מ. כי הקרבן עצמו. הוא מסוגי החי והמנחה והנסכים ועצי המערכה הוא מסוג הצומח. והמלח המצטרך להביא על כל הקרבן. הוא מסוג הדומם וכל זה הוא אמנם. באמצעיות מצות התלויות בקרבן. ובאמצעיות כוונת כהן המקריב כידוע:
ומעתה נתבאר הדבר. מדוע לא יביא קרבן על הזדון כשגגה. להיות כי מהידוע. כי האדם מורכב מכל חלקי הדצ"ח. ולזאת חלקו החכמים את מחלוקת נפש האנושיי"ת לשלשה גדרים. והן הנה הצומחת. והחיונית. והמשכלת אשר המה הכינויים עצמם שנזכרו בדברי חז"ל. בכינוי. נפש. רוח. נשמה (וכמבואר באורך בכמה דרושים שלפנינו) והנה כאשר יחטא האדם בשגגה מבלי דעת. הנה לא חטא רק בכח נפש החיונית אמנם הנפש המשכלת לא חטאה באלה. יען כי לא מחכמה עשה זאת ולזאת תמורת הנפש החיונית. יביא קרבן אשר הוא ג"כ נפש החי. וענינו הוא להשיב נפש החי אל מקורה ושרשה כאמור. ובזה יכופר חטא נפשו החיונית. כי תחת הפגם אשר פגם בנפשו החיונית. במעשה העבירה ההיא. תחת זה ישתדל לעשות תיקון אל הנפש החי המושפעת בקרבן. ע"י עבודת הקרבן ובזה יתוקן חטא ופגם נפשו החיוניית. אך אם יעבור ע אחת ממצוות ה' בודון לבו ובשלימות שכלו ובדעתו עשה זה. הנה החטא ההוא נמשך מפאת נפש המשכלת. ולזאת לא יועיל הקרבן. אשר הוא רק תיקון הנפש החי תמור עיוות הנפש המשכלת. והוא בריר. וזהו דבר הכתוב (מיכה י') האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי הרצון להיות כי כבר קדמי אמרינו. כי לא יחייב השכל שיקובל לרצון קרבן בעל נפש החי תמורת חטא הנפש המשכלת. אך אם הי' אפשר להקריב קרבן בעל נפש משכלת. אם לא הי' נאסר בתורה קרבן הבנים. לפי הנדמה בקדמות הרעיון ובראשית המחשבה. הדין נותן שיקובל לרצון. ויעלה לכפרה קרבן בעל נפש משכלת תמורת חטא הנפש המשכלת. כי כן כאשר יועיל קרבן בעל נפש חי תמורת חטא נפש החיונית. ככה לעומת זה יתחייב שיועיל קרבן בעל נפש משכלת תמור עיוות יפגם הנפש המשכלת. אמנם כאשר נטיב העיון ונעמיק ההתבוננות באלה. נראה כי לא כן הוא ולא יתחייב מפאת משפטי השכל. שיהי' זה לתועלת. יען כי הן אמנם. כי קרבן נפש בעל חי יועיל לכפרת נפש חי האנושיית. לבעבור כי הקרבן הוא קנינו ומאודו. ויש לו העוז והממשלה עליהם על פי סדרי הבריאה כדבר הכתוב (בראשית א') ורדו בדגת הים ובעוף השמים. ובמדרש כל הנברא אחר חבירו שליט בחבירו כו'. ולזאת יש להאדם עוז וממשלה עליהם. להקריבם תמור חטאת נפשו. אמנם הבנים בניו. הנה אין לו העיז והממשלה עליהם רק מפאת החומר. בהיותם עלולים ומסובבים ממנו. אולם בנפש המשכלת. אין לו שום ייחס והתקרבות עמם. כי מתת אלהים הוא כמאמר חז"ל שלשה שותפים באדם אביו ואמי והקב"ה. אביו נותן בו כו'. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וכו' וכשהגיע זמנו לפטור מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מונח לפניהם ולזאת אמרו חז"ל. איש אמו ואביו תראו. יכול אפילו אמר לו אביו לעבור על התורה ת"ל אני ה' כו' והכוונה כי מפאת הנפש המשכלת. אין לו שום ממשלה על הבן כי איננה נמשכת ממנו. כדבר הכתוב (יחזקאל י"ח) הן כל הנפשות לי הנה כנפש הבן. וכנפש האב. הנפש החוטאת היא תמות. אב לא ישא בעון הבן ובן לא ישא בעין האב. והוא מבואר. ולזאת אחרי כי לא ימשול בנפש בניו ואינו מחוייב לשמוע בקולו לעבור את פי ה'. ולהשים חטאת בנפשו המשכלת ומעתה איככה יתואר שיקובל לרצון. קרבן הבנים בעלי נפש משכלת. תמור חטאת נפשי המשכלת. אחרי כי לא ימשול בנפשו המשכלת ואינה עלולה ממנו וזהו עצמו כוונת הכתוב אשר זכרנו ראשונה. האתן בכורי פשעי. ירצה הכי מהראוי שיותן הבכור לכפרת פשע. הלא אינו רק פרי בטני. ואיך יתואר שיקובל לרצון תמור חטאת נפשי. והוא מבואר ונכון. ועל כל פנים נתבאר לנו ענין הקרבנות ומהותן. היות הכוונה בהם להשיב את נפשו והוא השפע הרוחני הנמצא בו. אל האלהים אשר נתנה:
ומעת הוסר התמיד. ובטלו הקרבנות בעוה"ר. הנה לא יתכן להשיב שפע הרוחני הנמצא בסוגי הדצ"ח אל המקור אשר חוצבו משם. כי אם באמצעיו' המזון האנושיי. כי אז תתעצם שפע רוחנייתם בעצם הנשמה האלהית כאשר הקדמנו. והנשמה האלהיית הנה היא נכונה ומעותדת. לאור באור פני מלך חיים לחזות בנועם ה'. ולהתענג בהיכלו. אחרי הפרדה מהחומר העכור הלזה. ואז תעלה עמה גם רוחניית חלקי הדצ"ח. אשר נתעצמו בה באמצעיות המזון. ולזה שולחנו של אדם דומה למזבח דמיון גמור. כי שניהם כוונה אחת להם. להעלות שפע רוחניית חלקי הדצ"ח ולהשיבן אל מקומן ולשרשן. ולזה מצוה להביא מלח על השולחן. כפי הידוע ממאמרי חז"ל. ומדברי הזוה"ק: להעלות גם חלקי הדומם כאשר נצטווינו בתורה על כל קרבנך תקריב מלח. ועוד לאלוה מילין בדברי' אלו בע"ה כי הוא ענין עמוק. ואי"ה במקום אחר יבואר יותר. ועכ"פ נתבארו לנו בזה ענינים עמוקים. והותרו בזה שני הספיקות אשר נלאו המפרשים באלה למאוד. כאשר יראה כל מעיין שופט בצדק:
ומעתה נגלו לנו תעלומות חכמה. עוצם ענין החטא ומרי אשר הייתה בענין ע"ז פעור היות המכוון מהם היפוך הכוונה האמיתית המכוונת מאת המזון. והוא לברר הטוב ולדחות הרע החוצה כאשר הקדמנו. אולם הם יכוונו במאכלם ההיפוך. והוא להגביר חלק הרע אשר במאכלם. ולא יכוונו רק אל חלק החומריי אשר במאכל לצבות בטן. ולמלאות כרסם. למען יהא להם במה להתריז עצמן. וזה יורה על עוצם כפירתם בה' הבורא את כל הנמצאים כולהם. והמקיים אותם בשפעתו כי לו האמינו באלה. היו מכוונים במאכלם אל השפע הרוחני אשר בו הנאצל מאת ה' ובעשותם ההיפוך יורה על תכלית כפירתם. וזהו תכלית המרי אשר אין למעלה הימנו. כי בזה יאבדו השפע הרוחני אשר במאכל להכרית שרשו מלהתאחד במקורו:
וזהו כוונת התנא באמרו שלשה שאכלו על שולחן אחד ואמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו משולחנו של מקום. והוא אכילת המזבח. אמנם בהיפך כאשר יכוונו במאכלם רק למלאות כריסם ולצבות בטן בלתי שום כוונה טובה. ידמה ממש בעו"ה לעבודת בעל פעור וזהו אמרו אבל שלשה שאכלו וכו'. ולא אמרו כו' כאלו אכלו מזבחי מתים. והוא כינוי לעבודת בעל פעור. ככתוב [תהלים ק"ו] ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים כי בעבודתם זאת יאבדו השפע הרוחני אשר במאכל. ויעתיקוהו מלהתאחד במקורו ושרשו ולזאת יכונה בשם מתים. כי הוא המיתה האמיתית אל המזון כי נפל לא יוסיף קום בעו"ה. ומאלה נשכילה לדעת. והחי יתן אל לבו לבלתי היות ענין אכילתו כעבודת בעל פעור ח"ו כי כאשר לא יכוין במזונו רק למלאות תאוותו לצבות בטן ולהגדיל ירך ולהשמין בשר ויותר אין קרוב הדבר להיות מאכלו. כענין עבודת בעל פעור ח"ו ודי בהערה זו:
(בית דוד דרוש ד):
ובזה נבוא לביאור פרשת המתאוים והמתאוננים. וטרם נבוא אל ביאורו נעורר על הספיקות הנופלים שמה אם בענין אם בישוב הלשון על סדר הכתובים. והוא:
א יש להתבונן בדבר הכתוב (במדבר י"א) ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'. מה הי' ענין החטא ההוא. כי לא פירש בכתוב מה ענינו והמפרשים כולהם הסכימו. כי זהו עצמו חטא התאווה שהוזכר אח"ז וילמוד סתום מהמפורש. ואם אמנם כי דברים מתקבלים המה. כי מדה היא בתורה ללמוד סתום ממפורש. וגם לדרוש סמוכים. אך אם כדבריהם כן הוא. יש להבין מדוע נשתנה עונשם מבראשונה כי מהידוע כי ממשפטי ה' הוא לשלם לעושה רע כרעתו ולגמלו כפעולתו מידה כנגד מידה. ואם שורש הדין הי' מחייבם ראשונה שתבער בהם אש ה' למה זה ישתנה עונש' אח"ז ומצורף לזה כי לפי דבריהם. הנה בראשונה לא הוציאו פרי תאוותם החוצה ואחרי כן בפיהם מלאו לאמר מי יאכילנו בשר. א"כ החטא האחרון יותר קשה מהראשון והעונש לפי הנדמה יותר קשה הראשון מהאחרון וכל אלה וודאי כי לא באו במקרה ח"ו כי הא לא יעוות משפט ומשפטי ה' אמת:
ב יש להשים לב בדבר הכתוב והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. כי הוא מאמר בלתי מובן. ויותר הי' צודק אומרו התאוו בשר. כאשר אמר אחר זה מי יאכילנו בשר. ודברי המפרשים ידועים והוא ע"ד צחות לבד. גם מדוע התאוו אל הבשר הלא טעמו במן כל המטעמים. וגם הלא הי' להם השליו הראשון אשר ירד עם המן. כי לא מצינו שפסק. וא"כ במה יפה כח האחרון מהראשון:
עוד יש להשים לב על אומרו התאוו תאוה מבנין התפעל ויותר הי' נכון אומרו אוו תאוה:
ג יש להתעורר בדבר הכתוב. וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו ויחר אף ה' מאוד. ובעיני משה רע. כי אומרו ובעיני משה רע הוא דבר שפתיים אך למותר. כי בלי ספק אחר כי חרה בהם אף ה' על ככה. לא ייטב בעיני משה הדבר הזה ועוד על זאת יש להשים לב כי מדוע נאמר בראשונה אצל המתאוננים וישמע ה' ויחר אפו ופה נאמר ויחר אף ה' מאוד. גם יש להבין כי לפי הנראה הי' חרון אף ה' גדול משל משה יותר כי בה' נאמר כי חרה אפו למאוד. ובמשה לא נאמר רק רעץ ועכ"ז הי' חפץ ה' למלאות שאלתם. ומשה ערער על הדבר כאשר יבא עוד:
ד יש להעיר בדבר משה אל ה' לאמר. למה הרעות לעבדך כו' האנכי הריתי את כל העם הזה. אם אנכי ילדתיהו כו'. כי מדוע נעצב על הדבר הזה אל לבו יותר מעל כל החטאים אשר עשו בני ישראל וינסו אותו זה עשר פעמים. ובכולם לא מצינו שיקשה על משה לשאת משא העם כאשר נאמר פה. גם אומרו האנוכי הריתי כו'. הוא בלתי מובן. כי גם אם הוא ההורם ומולידם. עכ"ז מאין לו למלאות שאלתם:
ה יש להעמיק שאלה בדבר משה באמרו מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי מה זו שאלה. הכי מכיסו סיפק להם כל צרכיהם במדבר ארבעי' שנה במן ובאר ושליו. כי יאמר עתה כי אזלת ידו מלספק להם בשר. הלא מאת ה' היתה זאת אשר כל יוכל וא"כ גם שאלת הבשר בלי ספק כי יוכל ע"ז היד ה' תקצר:
ואו יש להבין מאמר משה. ואם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי. כי הוא מאמר קשה ההיתוך כי איככה יתואר שיקשה לדבר כן נגד ה' ועל אמרו בראשית שליחותו למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני. דיבר אתו ה' קשות ע"ז. כמו שדרשו חז"ל [שמות רבה פ' ו'] וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה' שדיבר אתו קשות על שהקשה לדבר נגדו וגם כי מיד נענש ע"ז. כמו שדרשו חז"ל עתה תראה אשר אעשה לפרעה. אבל אי אתה רואה במלחמת ל"א מלכים. ופה לא מצינו שדיבר ה' אותו קשות ע"ז. כי לא נאמר בכתוב רק ויאמר ויאמר לא וידבר המורה על הקושי ולא בא עליו שום עונש על זה ומצורף לזה כי שמה קינא על רעת כליית בני ישראל ופה לא קינא רק לכבוד עצמו:
ז גם יש להתבונן בדרשת חז"ל. באמרם ואם ככה את עושה לי תשש כוחו של משה כנקבה. ודרשו כן ממילת את אשר הוא תואר לנקיבה אמנם הוא בלתי מובן. כי תואר את הנאמר פה. אינו מוסב על משה. רק על ה' לפי פשטי' דקרא. ובענין שמיעות הדברות. אשר אמרו בני ישראל אל משה [דברים ה'] קרב אתה ושמע. ואת תדבר אלינו את כל אשר יצוה ה' שמה יצדק דרשת חז"ל לאמר. כי התישו כחו של משה כנקבה. יען כי שמה מוסב הדבור על משה. לא כן פה:
ח גם באמרו הרגני נא הרוג. יש להבין. כי מלת הרוג אין לה מובן ואך למותר. ובמדרש בין כך ובין כך הרוג אני מוטב אמות זכאי ואל אמות חייב. הנה כי התעוררו על יתיר מלת הרוג. והעמידו עליו דרשתם אך אמנם דבריהם בעצמם המה עלומי הכוונה וצריכים נגר להולמם:
ט יש להתבונן בדבר ה'. באמרו אספה לי שבעים איש כו'. כי במה נחה שקטה שאלתו בזה ומה הי' הצורך בהם הלא לענין המשפט כבר נימנו שרי אלפים ושרי מאות בעצת יתרו. וא"כ לא הי' המשא על משה לבדו ואם בענין סיפוק פרנסת העם הלא הוא לפי הנדמה לא לעזר ולא להועיל כי מאין להם הבשר. ובמה היו כוחם גדול יותר משל מרע"ה הלא לא נאצל עליהם רוח הנבואה רק באמצעותו:
יוד יש להעיר בדבר ה' באמרו. ואל העם תאמר התקדשו למחר וכו'. כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר. כי אומרו כי בכיתם באזני ה' הוא בלתי מובן. כי אחרי כי הוציאו תאוותם החוצה. וקיל בכייתם נשמע למרחוק מי יאכילנו בשר. א"כ למה זה אמר כי בכיתם באזני ה' כאילו לא נשמע קול בכייתם רק לה' לבדו. ובמתאוננים אשר עדן לא הוציאו רוע תאוותם במו פיהם שמה צדקו דברי הכתיב ויהי העם כמתאוננים רע באזני ד'. יען כי לא נגלה תלונתם רק לה' לבדו. היודע תעלומות לב. אולם פה מלאו לומר כן. וראו כל בשר יחדיו עוצם תאוותם המגונה:
יא גם אומרו לא יום א' ולא ה' ימים כו'. עד חדש ימים עד אשר יצא מאפכם והי' לכם לזרא יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם. ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים. המה דברים משוללי הבנה כי מדוע עזב פה שאלת הבשר. ואמר יען כי מאסתם כו' ותבכו לפניו כו'. למה זה יצאנו ממצרים. ויותר הי' צודק אומרו ותבכו לפניו לאמר מי יאכילנו בשר כי זה היו תלונתם בעצם וראשונה גם מדוע נמשך הדבר חודש ימים ולא לכולם בשוה רק קצתם מתו מיד וקצתם האריכו ימים ודרשת חז"ל ידוע. אך לפי הפשט צריך ישוב. כי לא נזכר בכתוב שום התחלקות בענין החטא. עד כי יתחלקו בענין העונש. גם מאמר והי' לכם לזרא הוא קשי ההיתוך הקישור. כי מה הזרות בו ויותר הי' נכון אומרו ותהי לכם למות ולמשכלת. עוד יש להתבונן במאמר ואכלתם כי הוא אך למותר:
יב יש להעמיק שאלה בדברי משה באמרו אל ה' הצאן ובקר ישחט להם אם את כל דגי הים יאסף להם כי הוא מאמר סתום וחתום. וכבר התעוררו ע"ז המפרשים והמדרשות כולם. ובדבריהם נתבונן אי"ה:
יג יש להסתפק בדבר ה' למשה עתה תראה היקרך דברי אם לא כי נראה מזה כאילו הי' איזה ויכוח דברים ביניהם. אשר לזה אמר לו ה'. עתה תראה כי צדקו דברי. וכל זה לא יצדק פה לפי הנדמה כי מה מהוויכוח הי' בזה גם בדבר הכתוב. ויצא משה וידבר אל העם את דברי ה'. ויאסוף שבעים איש הזקנים. יש להתבונן מה הי' הדבר אשר דיבר אל העם וחז"ל התעוררו על שניהם ואמרו שאמר משה לפני הקב"ה. הריני הולך ומפייסו. והקב"ה השיב לו שלא יקבלו הפיוס וזהו עתה תראה כו' וגם זה הי' דברו אל העם מענין הפיוס. כמובא בפי' רש"י. ובדבריהם נוסיף לקח אי"ה:
יד יש להבין בדבר הכתוב על כן קרא למקום ההוא קברות התאוה כי שם קבר את העם המתאוים. כי לפי הנדמה בראשית ההשקפה. יותר היו צודק לקרוא שם המקום ההוא קברות המתאווים יען כי שם נקברו המתאוים לא קברות התאוה:
אלו הן ראשי הספיקות אשר ראיתי להתעורר בפרשה זו החמורה בענינה ועוד הרבה ספיקות אשר יתיישבו אי"ה לפי דרכינו ונלאיתי להאריך ולבאר כולם. אולם טרם נבוא אל היתורם נציע כמה הצעות ומתוכם נבוא אי"ה אל עומק הכיון:
הצעה א:
דבר מחוייב ומושכל אל הדעת. כי התחלפות מעלת הנביאים בנבואתם. יהי' לפי התחלפות ערך התקשרות נשמתם עם בחינת חומריותם. להיות כי השגחת הנבואה. המכונה בשם הדבור אלהי איני דבור גשמיי. הנחלק להברות מתחלפות וקולות משתנות. יתעלה הבורא מאלה. רב העילוי וההפרש אפ סכי הוא התקשר ות נשמת הנביא. במקור הנבואה. עד כי יתאחדו בעת ההיא. הנביא והנבואה ורק לזאת תכונה בשם דיבור. יען כי הוא התגלות המחשבה העליונה אל עבדיו הנביאים כאשר הוא מפעולת הדיבור הגשמיי התגלות מחשבתו הפנימית לזולתו. ולהתדמות פעולתיהן בהתגלות המחשבה. לזאת נתאר הנבואה בשם דיבור אמנם לא ידמו ולא ישתיו באיכות ומהות ח"ו. כי הדיבור הגשמיי הוא נחלק להברות מתחלפות. וקולות משתנות ע"י כלי המבטא. והמוצאות החמשה אשר כל אלה לא יתוארו בחק הבורא יתעלה. אשר הוא האחד הפשוט בתכלית האחדות והפשיטות. יתעלה הבורא מאלה. רב ההתעלות וההבדל. אולם ענין הדבור הנבואיי. הוא התקשרות והתאחדות. נשמת הנביא במקור הנבואה. עדי ישיג מראות אלהים. ודברים עליונים נפלאים: ובהיות כי מהמבואר. כי לא יתכן השגת הנבואה להנביא בעוד היות נשמתו נשואה על חומריות הגוף הנגוף הלזה. כי אם על אחד משני פנים. או כי תתלבש הנבואה קצת בלבוש מה. עד כי תיכון להתחבר עם נשמת הנביא ולמען תוכל להגיע אל אוזן הנביא. כי הנבואה והוא הדיבור האלהיי. בהיותו נאצל מאתו יתעלה. הוא רוחני מאוד ולא יתואר שיתקשר בזה הנביא בעוד היות נשמתו מלובשת בלבוש החומר העכור הלזה. ולזאת מההכרח שגם הנבוא' תתלבש קצת ע"י השתלשלות בלבוש מה. עד כי תיכון להתחבר עם נשמת הנביא או כי תתפשט נשמת הנביא מנשואה החומרי ותעזוב בעת ההיא חברת הגוף עד כי תיכון להתקשר במקור הנבואה או כי יתלכדו שני הפנים יחד. כי נשמת הנביא תתפשט קצת מחומרייתה וגם הנבואה תתלבש קצת בלבוש מה. עד יכונו להתקשר ולהתאחד יחדיו ומאלה יהי' התחלפות ערך הנביאים והבדל מעלתם בענין השגת הנבואה. זה מזה. כי מי אשר נקל לו להפשיט נשמתו מבחי' חומרייתו כי אינה דבוקה וקשורה כ"כ בעניינים גשמיים. ישיג מראות אלהים בהתלבשות קצת. ואשר לא הגיע לזה. בהכרח כי ישיג הנבואה בהתלבשות יותר. הכל לפי ערכן ומדריגתן כפי אשר יהי' התקשרות נשמתם עם בחי' חומרייתם:
ומאלה נשכילה לדעת ענין נבואת משרע"ה. היות מהידוע כי זה האיש משה. עלה ונתעלה על כל הנביאים זולתו. בענין מעלת השגת הנבואה. אמנם הי' כל זה לסיבת זכות חומרו. עד כי לא הי' חומרו שום מסך מבדיל אליו להשגת הנבואה. כאשר הוא הענין בכל הנביאים זולתו. וזהו כוונת חז"ל באמרם כל הנביאים נתנבאו בכה אמר ה' מוסיף עליהן משה בזה הדבר. הכוונה להם באלה. היות כי כל הנביאים בעת השגתם הנבואה הוצרכו להתפשט מנשואם החומריי עד כי יכונו להתקשר במקור הנבואה ובעת הנבאם אל העם. ישובו להתלבש שנית בלבוש החומר. ולזאת נשתנה עצמותם בעת הגדת הנבואה. מכמו שהי' בעת השגתה. וא"כ מההכרח שגם הנבואה תתלבש בלבוש יותר גס בעת הגדתה. מכפי אשר התלבשה בעת השיג אותה. ולזה נתנבאו כל הנביאים בכה אמר ה' בכף הדמיון. יען כי אינו ממש בשוה ענין הנבואה בעת הגדתם לעת השגתם. כי שבה להתלבש יותר בעת ההגדה כפי ערך אשר נתלבשה נשמת הנביא. כאמור. לא כן זה האיש משה רבינו ע"ה. כי כל העיתים שוות ישתוו ויתדמו זה לזה בדמיון גמור. יען כי לא הוצרכה נשמתו להתפשט מנשואה החומריי. לבעבור כי גם חומרו הי' זך ונעלה מאוד. כפי אשר הי' חומר האדם הקדמוני בטרם החטא בתחילת יצירתו. ולזאת גם בעת הגדתו אל העם. הי' מתקשר ומתאחד במקור הנבואה. ולזה נתנבא בזה הדבר. כי הוא עצמו הדבר אשר צוה ה' בלי שום התלבשות וזהו כוונת הכתובים. ותדבר אהרן ומרים במשה על אודות האשה הכושית כו'. יאמרו הרק אך במשה דיבר ה'. הלא גם בנו דיבר כו' ויאמר ה' כו' אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות כו'. הרצון להיות כי אלו שני התוארים, אליו. בו. יהי' לפי התחלפות השג הנבואה כי כאשר ישיג הנביא ענין הנבואה מבלי שום התלבשות רק כי תתקשר נשמת הנביא בעצמת מקור הנבואה. אז נתאר אותה כי ה' דיבר בו. כי תואר בו. יורה על התעצמות והתאחדות הנביא בנבואתו [בל"א אין איהם] והכוונה בו בתוכייתו. אמנם כאשר יהי' על האופן השני והוא כאשר יהי' השגת הנבואה על ידי השתלשלות והתלבשות. כי תתלבש עצמת הנבואה בלבוש מה. בטרם הגיעה אל הנביא. נתאר אותה בתואר אליו ונאמר על זה. כי דיבור ה' אליו [בל"א צו אים] הוא פשוט ומבואר. והנה אהרן ומרים היתה נבואתם באופן כי בעת השגתם הנבואה השיגו אותה מבלי שום התלבשות. כי נתעצמה נשמתם במקור הנבואה ונתאחדו בה ולזה חשבו בדעתם כי גם הם שווים למעלת משה בענין השגת הנבואה. וזהו אמרם הרק אך במשה דיבר ה, הלא גם בנו דיבר הרצון כי לא לבד במשה נתעצמה מקור הנבואה. כי גם בנו. [בל"א אין אונז] אמנם באה שגו ברואה כי הן אמנם כי נתעצמו ונתאחדו גם המה במקור הנבואה אמנם הי' זה בהיותם מופשטי החומר. שלולי הגשם והוא בעת השגתם הנבואה. אולם בעת הנבאם אל העם. היו שבים להתלבש בלבושם החומריי כי לא היו נעדרי החומר הגס מכל וכל כמשה. לא כן זה האיש משה. כי גם בעת הגדתו אל העם הי' מתקשר ומתאחד במקור הנבואה. וזה דבר הכתוב. ויאמר ה'. אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתוודע הרצון. כי בהקיץ בהיותכם מלובשים בלבוש החומריי. לא תיתכן אצליכם התקשרות הנבואה. רק כי יהי' בהתלבשות וזהו במראה אליו אתוודע [צו איהם]. בחלום אדבר בו. ירצה רק בחלום והוא בהיותכם מופשטי החומר. והנשמה תעזוב לעת ההיא חברת הגווי'. אז יתכן שתתקשר נשמתכם במקור הנבואה. וזהו בחלום אדבר בו. [אין איהם] לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו. ומראה ולא בחידות. ירצה. כי תתעצם בו הנבואה במראה. והוא בהקיץ. בהיות נשמתו נשואה על נושאה החומריי. ועכ"ז לא יהי' על פי חידות והוא שלא תצטרך עבור זה. שתתלבש ענין עצמת הנבואה. יען כי חומרו הי' זך ונעלה למאוד. עד כי לא הבדיל מסך חומרו בינו לבין ה' וזהו פה אל פה אדבר בו [אין איהם] ומראה הרצון בהקיץ בהיות נשמתו מתחברת בחברת חומרו. ולא בחידות הרצון. כי גם לא התלבשה כלל. עד כי תצטרך להיות דרך חידה ומשל. והוא מבואר ונפלא: ומעתה הנה נתבאר ענין אופן מעלת נבואת משה רבינו ע"ה. והתעלותו על כל הנביאים זולתו. היות כי כל הנביאים לא ימלטו משתי פנים. או כי תתפשט נשמתם מנשואם החומריי או כי תתלבש הנבואה בלבוש מה. ובזולת זה לא יתכן. ומשה רבינו ע"ה נתעלה מכל אלה כי לא הוצרכה נשמתו להתפשט מנשואה החומריי וגם לא נתלבשה הנבואה כלל בטרם הגיעה אליו רק כי השיג עצמת הנבואה בלי שום התלבשות ובבלתי התפשטות. והן עצמם השתי מעלות אשר פרט אותם ה' במאמרו. פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות. וכפי אשר בארנו. וכל זה לדקות חומרו כי חומרו הי' זך ונעלה כפי אשר הי' ראשית הבריאה בטרם חטא אדם הראשון כי על כן ישב בהר ארבעים יום לדעת חז"ל למרק אכילה ושתי' והוא כינוי להזדככות החומר: הצעה ב:
כבר קדמו אמרינו. כי המן אשר אכלו אבותינו במדבר הי' מלובש בלבוש זך ורוחני עד כי הי' נבלע ברמ"ח אברים. ולא הי' שום דבר נדחה ממנו החוצה. והי' כענין המזון אשר הי' בטרם החטא. כי לא הי' בו שום תערובות פסולת וכזאת לא יהי' עוד רק בעת קץ. כי אז יבורר הטוב מהרע. והרשעה כלה כעשן תכלה כי אז יהי' חומריית המין האנושי זך ונעלה בערכו. כאשר הי' חומר האדם בתחילת יצירתו בטרם החטא. וזהו כוונת חז"ל באמרם כי המלך המשיח. אשר יהי' ב"ב יהי' מורח ודאין. ואסמכוהו אקרא דוהריחו ביראת ה'. וענין להיות כי בעת בריאת האדם. הי' כל חמשת החושים. הראות והשמע והריח. והטעם. והמישוש. כולם יחד נכונים ונאותים אל ההשגחה האלהיית. יען כי לא הי' בהם שים התערבות רע. וכולמו הי' אך טוב. כפי אשר הקדמנו בפתח אמרינו ומעת חטא אדה"ר. הנה נתגשמו כל החושים ונפרדו מהדבק בה' אולם בעת מתן תורה הי' מההכרח לזכך אלו השני חושים הראות והשמע. למען יהי' נאותים לקבלת שתי התורות שבכתב ושבע"פ. כי התורה שבכתב. בהכרח תצטרך אל חוש הראות והתור' שבע"פ תצטרך אל חוש השמע. ובזולת זה לא יתכן. לזאת הי' בעת מתן תורה הקולות והברקים הקולות לחוש השמע. והברקים לחוש הראות למען יזדככו ע"י זה עד כי יכונו לקבלת התורה וכן כל הדברים אשר הי' שמה. הי' הכל מענין השני חושים אלו ענן כבד אל הראות וקול שופר אל השמע. ולזה נאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד כי חוש השמע צריך להזדככות יתירה. יען כי הדבר הנראה בחוש הראות הנה נקל אל השכל לקבל אמיתתם ולהתבונן בהם. אמנם הדברים אשר אינם גלוים במראה. ורק לשמע אוזן ישמעו הנה לא יקובל אל השכל כ"כ. ובנקל תפול בהם העיוות וההטעה כידוע ומפורסם. ולזאת רבה האפיקורסת על התירה שבע"פ בעוונותינו הרבים יותר מעל תורה שבכתב כידוע מענין הצדוקים והבייתוסים וגם כל חכמי האומות מודים בתורה שבכתב. יען כי הדבר הנראה אל חוש הראות. הוא ייתר מתקבל. לזה הי' קול השופר הולך וחזק מאד למען יזדכך חוש השמע כי הוא אשר צריך להזדככות יתירה. אמנם אלו השלשה חושים. הריח והטעם. והמישוש עודם נשארו בגשמיותם. גם בשעת קבלת התורה ובטרם חטא אדם הראשון. היו כל החושים החמשה רוחניים. עד כי גם על חוש המישוש אשר הוא החוש הגשמיי יותר מכל החושים נאמר והאדם ידע וכבר ביארנו בדרוש לז' של פסח. כי תואר ידיעה לא יבא כי אם על פגישת שני רוחניים זה בזה. כי כן כאשר יתואר פגישת הגשמיים זה בזה בתואר הרגשה. ככה יתואר פגישת הרוחנים אלה את אלה בתואר ידיע'. וזהו ההתחלפות שבין תואר ידיעה. לתואר הרגשה. כמבואר שמה באורך. ומאלה נשכילה לדעת. אחרי אשר נאמר על החוש היותר גשמי מכל. תואר ידיעה. וודאי. כי כל חושיו בעת ההיא זכים ורוחניים למאד. יען כי לא הי' בהם שום התערבות, והי' משתמש בכולם להשגה האלהיית. כאשר נשמש אנחנו בשתי אלו החושים הראות והשמע. ובשעת מתן תורה לא נזדככו אלא אלו השני חושים כפי הצורך מההכרח לקבלת השני תורות שבכתב. ושבע"פ אמנם יתר החושים לא נזדככו. ולזאת לא נרגיש שום טעם מתיקות התורה. בחוש הטעם. הגם כי לא נעלם ממנו כי יש בה טעם מתוק למאוד. כדבר אדונינו המלך נעים זמירות ישראל [תהלים י"ט] מתוקים מדבש ונופת צופים. ונאמר [תהלים ל"ד] טעמו וראו כי טוב ה' עכ"ז אין אנו מרגישין זה בחוש. לקלקול החוש וגשמיותו כאשר יטעום החולה כל מתוק למר. יען כי נתקלקלו חושיו וככה לעומת זה להתגשמות חושינו הרוחניי' בלתי מורגש לנו טעם מתיקות התורה בחוש הטעם. אמנם לעתיד כאשר יבורר הטוב מהרע. והאדם יהי' אך טוב כאשר הי' בראשית הבריאה. אז יזדככו גם אלו השלשה חושים ואז בלי ספק. כי נרגיש בחוש טעם מתיקות התורה כאשר אנו מרגישין מתיקות הדבש היום. וע"ז נאמר. ישקני מנשיקות פיהו. הרצון שנרגיש טעם בחוש בתורתינו הקדושה. כטעם מתיקות אשר יורגש בנשיקת הבנים. ויען כי לע"ע לא נזדככו בעת מתן תורה רק אלו השני חושים. הראות והשמע. לזאת לא נוכל לשפוט משפטי התורה רק באמצעיות אלו השני חושים כדבר הכתוב [ויקרא ה'] והוא עד או ראה או ידע. ולזאת נתייסדו המשפטים. והדינים לדון ע"פ ראי' או. ע"פ שמיעה מפי עדים. אמנם יתר החושים לא יכונו לשפוט על פיהם משפטי התור'. יען כי לא נזדככו עודנה כאמור. אמנם לעתיד. כאשר יזדככו כל החושים. אז יהי' המשפט גם על פי יתר החושים. וזהו כוונת חכמינו ז"ל באמרם על מלך המשיח שיהי' מורח ודאין. ולזאת הי' להם למופת חותך על בן כוזיבא כי אינו המשיח האמיתי. יען כי אינו מורח ודאין כידוע מאמר חז"ל, דשלחו לעיוני בתרי' אי מורח ודאין. כיון דחזינהו דלא קמורח ודאין. אמרי אי הכי לאו משיחא הוא. ויען כי לעתיד אי"ה. יהי' חומריות המין האנושיי זך ונעלה. עד כי כל חמשת חושיו. יהיו זכים ורוחניים לעומת זה גם המזון האנושיי. יהי' זך ונעלה. מבלי שום התערבות מוץ ותבן. ומבלי שום פסולת. עד כי לא יהי' נדחה ממנו שום דבר החוצה כי ירגישו אז טעם במאכל רוחני. להזדככות חוש הטעם. כאשר ירגישו טעם מתוק בתירה עצמה כאמור. וזהו כוונת חז"ל באמרם. עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות. הכוונה מאכל זך מבלי שום התערבות כי לא לבד האדם הלזה ישוב להתלבש בלבוש רוחני. אפס כי גם כל סוגי הדצ"ח יתבררו ויזדככו ויתלבנו מחומרייתם. וישובו להיות בערך אשר הי' בעת היצירה. בטרם החטא. וכן הוא מפורש בתנא דבי אלי' [פרק ט"ז] וכן היתה שמחה בעולם לשלשה דברי' למלאך המות. וליצה"ר. ולישיבת בית הכסא אמר לו רבי. מפני מה. אתה משמח במלאך המות. אמרתי לו בני כו'. אמר לי רבי ישיבת בית הכסא מה ענין. ואמרתי לו בני. עתיד הקב"ה לפדות את ישראל מבין האומות. ויביא להם ימות בן דוד והגאולה ויהי' שלשה דברים הללו נטולים מהם לעולם שנאמר צרור המור כו'. וכשאנו זוכרין שלשה דברים הללו. אנו מברכין ומשבחין ומגדלין ומקדשין שמו של ממ"ה הקב"ה הנה נתבאר בדבריו בפירוש. שלעתיד ינטל ענין דחיית המותרות ע"י ישיבת בית הכסא [ובפרטי המאמר יש להאריך. ואין כאן מקום להאריך] ובהיות כן יש להסתפק בענין המן. אשר הי' רוחני כערך המזון אשר הי' בטרם החטא. וכאשר יהי' אי"ה לעתיד לעת קץ. על מה זה הי' ככה. אחרי אשר עדיין לא נזדכך חומריותם בעצמותם כי לא נזדככו רק שני החושים בעת ההיא לצורך קבלת התורה כאמור. ואם הי' מתחזקים בעבודת הבורא. בלי ספק. כי הי' נגמר ענין הזיכוך והבירור. כי כן הייתה הכוונה לזכך הזוהמא מעט מעט בראשונה. כפי הצורך קבלת התורה. ושהמה מעצמם יגמרו הזיכוך והבירור. ע"י עסקם בתורה ובמצוות. אמנם הם לא כן עשו ועד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. עד כי גם שני החושים. הראות והשמע. נתגשמו קצת. כי לו הי' השני חושים האלו זכים ובהירים כמו שהי' בעת מתן תורה. היינו רואים מראות אלקים. ואת קולו היינו שומעים גם עתה. כאשר שמענו בסיני. ולא נשאר הזדככות האמיתי גם לאלו השני חושים. רק כי עכ"פ לא נתגשמו ממש כמו שאר החושים. עד כי העוסק בתורה ובמצוות יכול לזככם. כאשר הי' ענין כל הנביאים ובעלי רוה"ק. ועכ"פ לא נזדכך חומרם מכל וכל. וא"כ מדוע ניתן להם המן לאכל'. אשר הוא מאכל זך ונעלה מבלי שום התערבות פסולת. אמנם הי' זה. להיות מהידוע. כי כל מיני ההשפעות מריבוי הטובות. המגיעות לנו מאת הבורא ית'. לא יהי' כי אם באמצעיות מעלת הצדיקים והחסידים שבכל דור ודור. כי לא ישפיע ה' מטובו. כי אם על משרתיו עושי רצונו. החסידים והקדושים הנגשים אל ה' ומתאחדים ומתקשרים בעצמותו יתברך כי עליהם ישפיע ה' מטובו לפי ערכם ומדריגתם יען כי המה קשורים ומתאחדים בו ובאמצעותם יושפע שפע רצון לכל העולם כולו ובזולת זה הוא נמנע ולזה אמרו חז"ל. כי ב"ק מכרזת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני כו' וכן כל צדיק וצדיק ישפיע משפעתו על בני דורו. אלה יכלכלו בלחם בני דורם ואלה במים אלה יפרצו זוהר נבואתם על ילדי העברי' ואלה בזוהר חכמתם האירו פני תבל כאשר הי' הענין במשה אהרן ומרים כמאמר חז"ל ג' פרנסים עמדו להם לישראל משה אהרן ומרים. מן בזכות משה באר בזכות מרים. ענני כבוד בזכות אהרן ואלי' הנביא השפיע משפע נבואתו על בני דורו הנביאים. כמאמר חז"ל ס' רבוא נביאים עמדו להם לישראל בימי אלי' והכל הי' באמצעות השפעתו עד כי בהעלותו בסערה השמימה. נסתלקה הנבואה מכולם. כאשר ביארנו [בדרוש לשבת נחמו] ענין נביאי בית אל ויריחו. אשר שאלו לאלישע. הידעת כי היום לוקח ד' אדוניך מעל ראשך. וחזקי' המלך. הפיץ שפע תבונתי לרוב. בכל פינות עד כי אמרו חז"ל שבדקו בימיו מדן עד באר שבע. ולא מצאו איש ואשה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בהלכות טומאה וטהרה והוא מבואר ונגלה. ולזאת יען כי שפעת המן בזכות משה רע"ה. וכבר קדמו אמרינו בהצעה א'. כי חומר משה רבינו ע"ה הי' זך ונעלה למאד כפי אשר הי' חומר אדה"ר קודם החטא בראשית הבריאה. וא"כ לו יאות היות המזון ג"כ רוחני נערך בערכו. ולמענם נזונו כולם מהמן. הגם כי לא היו זכאים וכדאים אליו לבחינת חומרייתם. וזהו דבר הכתוב [תהלים ע"ח] לחם אבירים אכל איש. צידה שלח להם לשובע. ולפי הנדמה יש להתעורר בו. כי ראשית הכתוב ידבר לשון יחיד לחם אבירים אכל איש ואחריתו ידבר לשון רבים צידה שלח להם לשובע ובמה שהקדמנו יובן בטוב טעם ודעת היות הכוונה כי הלחם אבירים והוא הנבלע ברמ"ח אברים. אשר תואר זה יורה על עוצם מעלתו ורוחנייתו אשר אכל איש הכוונה על משה רבינו ע"ה כי לו בלי ספק בלתי יאות לחם אחר רק זה כאמור לזאת צידה שלח לכולם לשובע. הכוונה לכלליות בני ישראל הגם כי לא הגיע מעלתם אל זה הלחם והוא מכוון ונכלא בכוונת הכתוב:
הצעה ג:
כבר קדמו אמרינו. כי חלקי כוחות הנפש האנושיית שלשה המה למינהם. והן הנה. הצומחת. והחיונית והמשכלת. ולכל אחת מהנה מדות מיוחדות. וגם מצות פרטיות. ועליהם שנה ר' אליעזר הקפר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. הכוונה. היות מהידוע כי הקנאה באה מפאת הנפש החיונית. כאשר נראה כי המדה הזאת נמצאת גם בסוגי הבע"ח בלתי מדברים כי יקנאו זה בזה. ומדת התאוה. הנה היא נהייתה וגם באה. מפאת הנפש הצומחת. כי יען כי מפעולותיו הוא לגדל. הבנין הגופני ולהפרות ולהרבות הדמים והליחה השרשית. עד כי ימשך מזה ענין התאוה כידוע לטבעיים. והכבוד הנה הוא מתייחס אל הכח השכליי. כי סוגי הבע"ח הבלתי מדברים נמנע מהם בקשת הכבוד. כי הכח השכלי הנטוע בנפש האדם. הנה הוא מבקש הכבוד. כי למעלת זה הכח השכליי הוא ראוי אל הכבוד ככתוב [משלי ג'] כבוד חכמים ינחלו. כי הכבוד הוא ענין רוחניי ולא גשמיי ולכך הוא ראוי אל הכח השכליי. ולזאת באתה האזהרה לכבד את הזקן. ככתוב [ויקרא י"ט] מפני שיבה תקום יען כי השכל מצוי אצלם ומשתלם יותר בזקנים. וכאשר יצא באלו שלשה הענינים מן הגבול והשווי. הנה כי נגעה הרעה אל כל חלקי נפשו אחת מהנה לא נעדרה ולזה המה מוציאין את האדם מן העולם יען כי קיום האדם בעולם. הוא עפ"י החלקי הנפשיות שלשה וכאשר יגיע הקלקול והעיוות אל שלשתן אין לו במה להתקיים עוד והן הן עצמם ענין שלשה העבירות החמורות עבודה זרה. גילוי עריות. שפיכות דמים. אשר עליהם נתחייב העולם כלי' בדור המבול כדרשת חז"ל. ותשחת הארץ אין ותשחת אלא ע"ז. שנאמר פן תשחיתון ועשיתם כו' כל סמל. אין השחתה אלא דבר ערוה. שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ. וגם בחורבן בית ראשון אמרו חז"ל מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהי' בו. ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. כי אלו השלשה עבירות נוגעות ג"כ אל שלשה חלקי הנפש כי חטא גילוי עריות היא היא עצמת התאוה הבאה מפאת הצומחת. וחטא ש"ד יצמח מפאת הקנאה הבא מנפש החיונית. ולזאת נמצאת מידה זו גם בסוגי הבע"ח כידוע מענין החיות והעופות. הדורסים וטורפי'. וחטא ע"ז הוא מבואר כי הוא בא מפאת הנפש המשכלת אשר יפול ברשת האמונות הכוזבות והדעות הנפסדות הבנויות על יסודות רעועות לקוחות מדרכי השכל האנושי אשר הוא כוזב בעצמותו. בהיות השכלתו בבלתי ההשפעה אלהית ולזאת כאשר נתקלקלו בשלשתן. הנה כי נגעה הרעה אל כל חלקי הנפש ולא נשאר להם במה להתקיים עוד על פני הארץ ונתחייבו כלי' בעו"ה כדור המבול לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד וכילה חמתו בעצים ובאבנים. ולזה אמר רבי אליעזר הקפר. כי המדות האלה מוציאין את האדם מן העולם. הגם כי המדות האלו לא באתה עליהם האזהר' בפירוש בתור'. כי החמדה והתאוה. אשר באתה עליהם האזהרה בתורה הוא לבלתי נחמוד ונתאווה את אשר הוא לזולתינו והתאווה אשר דיבר בה ר"א הקפר. הוא אף על התאווה בשלו. ועכ"פ גם אף על התאוה אשר לזולתו. לא באתה עליהם רק האזהרה. ואין בהם מיתה וכרת. עד כי יצדק אומרו עליהם. שהם מוציאין את האדם מן העולם. כי התאווה בשלו המה רק מידות חסידות אשר דרשוהו רז"ל מפסוק קדושים תהיו קדש עצמך במותר לך. וא"כ לפי הנדמה לא יצדק אומרו ע"ז מוציאין את האדם מן העולם. אמנם יובן במה שבארנו. היות המידות האלו הראשית וההתחלה אל שלשת העבירות החמורות ע"ז. ג"ע. וש"ד. כי כאשר יגיע הקלקול אל כל חלקי הנפש במידות האלו. מזה ימשך העבירות החמורות עצמן ח"ו. כי המידות האלו הן כעין התחלה והדרגה להן. וזהו עצמו אשר הביא המיתה לעולם בראשית הבריאה כדבר הכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל. הנה מבואר כי נתקלקלה האשה בשלשה מדות האלו. כי באומרו כי טוב העץ למאכל יכוין על התאוה הנפשיית הבאה מפאת חלקי הנפש הצומחת ואמרו וכי תאוה הוא לעינים ירמוז אל הכח החיוני כי ראות העין יתייחס אל הכח החיוני. כאשר ימצא כן בסוגי הבע"ח. כי יש בע"ח המזיקים בראייתם ועוף ששמו ראה. אמרו עליו הטבעיים כי יקרא כן על עוצם הפלגת חוש הראות אשר לו. עד כי יוליד אפרוחיו במה שיביט על הבצים. אשר מכל זה נשכיל כי חוש הראות מתייחס אל הכח החיוני. ואמרו ונחמד העץ להשכיל. הנה הוא מבואר. כי הוא מתייחס אל הכח השכלי כי האומנם כי הי' מסוגל העץ להשגת הטבעיית עד שאמרו עליו חז"ל שחטה הייתה. לפי שאין התינוק יודע לקרות אבא. עד שיטעום טעם חטה. [ואי"ה במקום אחר יבואר באריכות ענין החטא הנוגע אל הנפש המשכלת. והוא בהשיגו הטבעיית בטרם השיגו בהשגת האלהיית אשר לא כן היתה הכוונה האלהיית מקודם] ולזה הספיק החטא ההוא להביא מיתה לעולם יען כי נגעה אל כל חלקי הנפש ולו הי' החטא באחת מהנה או אפילו בשתים מהן. עכ"ז עודנו הי' נשאב מתקשר ומתאחד. עם הבורא ית' באחת מהנה. ולא הי' שולט עליו ההעדר המוחלט והכליון החרוץ. אמנם כאשר הגיע הקלקול והעוות בכל חלקי הנפש לא נשאר לו עוד שום ענין ומעלה. אשר בו יוכל לעמוד חי לפני ה' ועל אמיתת דברי הכתוב הזה נוסדו דברי ר"א הקפר באמרו כי הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם והוא מבואר:
ולהיות כי השטן הוא היצה"ר כוונתו להוציא את האדם מן העולם. וזה הוא פרי מגמתו הנה לזאת ישתדל להפיל את האדם במכמורת וברשת המדות האלה. למען יהי' נקל לו עוד להעלות ממדריגה למדריגה אל העבירות החמורות עצמן. עד הורידו מטה מטה לשאול תחתית ח"ו. ומהידוע כי בבוא השטן הוא יצה"ר להסית את האדם. הנה מטבעו ותכונתו להחל בקטנה. וכאשר ישמע אליו האדם בזה. יסיתנו עוד אל דבר חמור מזה עד כי יוליכנו ממדריגה למדריגה עדי יביאנו אל העבירות החמורות עצמן. ויען כי הנפש הצומחת אשר ממנה נמשך ענין התאוה היא הקטנה והפחותה שבכל חלקי הנפשות לזאת הנה ראשית התחלת הסיתויי יהי' בה כי יסית את האדם ראשונה למלאות תאוותו בדברים המותרים ולזאת התאוה היא שורש פורה ראש ולענה לכל חטאת ומרי. כי כאשר יקרה מלחמה למלך ממלכי האדמה בבוא צר ואויב לרשת משכנות לא לו. ולקחת ארץ ממשלתו מידו. הנה אם יעמוד על הגבול ויערוך אתו מלחמה. לבלתי תת לו בארצו עד מדרך כף רגל. אז נקל לו להבריחו מעל גביל ארצו במתי מעט. אמנם אם יתרשל בראשיתו. עד כי יבא האויב בתוך הגבול ויכבוש חלק מה בארצו. הנה לא בנקל ידיחנו ויגרשנו. כי אז יצטרך לריבוי העצות. ובתחבולות יעשה מלחמה. ברוב חיל ופרשים. וכולי האי ואולי. כי במה שכובש מארצו יהי' לו דרך סלולה ללכת ולכבוש. ולקחת את כל ארצו מידו. וככה לעומת זה במלחמה הפנימית והוא מלחמת היצה"ר. העצה היעוצה מאת כל חכמי המוסר לעמוד בקשרי המלחמה בראשית הסתתו והוא בדבר התאוה. לבלתי תת שום מבוא והתחלה לדברי היצר ופיתויי כי אז נקל לו להבריחו מעל פניו. אמנם כאשר ישמע אליו האדם אף בדבר קטן. והוא למלאות התאוה אף בדברים המותרים אשר לפי הנדמה. אינו רק העדר החסידות והפרישות. אמנם לא יתואר בשום עון ופשע. עכ"ז הוא הראשית וההתחלה והמקור לכל החטאים והפשעים כולהם. כי כאשר ינצח את האדם בזה יעלה ויבא מזה אל הקנאה הנמשכת מהחיונית ויגיע עד הכבוד הנמשך ממשכלת ומהמדות אל העבירות עצמן ולזאת באו על הסדר הזה בכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל וכפי מה שבארנו בכוונתו ולזה אמרו חז"ל כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. שכך הוא דרכו היום אומר לו עשה כו'. יען כי הכעס הוא בא מפאת הקנאה הנמשכת מהחיונית. כי כבר הגיע הקלקול בנפש החיונית. הנה נקל לו למאוד לעלות מעלה אחת ולקלקל גם את נפש המשכלת אשר מצידה נמשך ענין חטא עבודה זרה עד כי החשיבו אותו חז"ל כאלו כבר עבד ע"ז. לזאת הרבו להזהיר הנביאים הקדושים ואחריהן החכמים שבכל דור ודור. לבלום ברסן פי התאוה ולקדש עצמו במותר לו. למען ינצל מתחבולת היצר אשר טמן רשת לרגליו בפיתויי התאוה ולהיות מהידוע כי התאוה הפנימית בהיותה טמונה ומסותרת בקירות הלב. אשר לא יצאה עודנה החוצה אף במבטא השפתיים תהי' כאש עצורה בעצמותיו וכלהבה תלהט מבפנים ותבער בכל חלקי יצוריו גידיו ועורקיו עד כי כלכל לא יוכל לא כן כאשר יבטא האדם בשפתיו הדבר אשר יתאווה כי אז תתקרר התאוו' בצד מה ולא תבער כ"כ לזאת מתחבולת היצר בבואו להסית את האדם לכל דבר תאוה הנה לא יניחנו די השיב רוחו ויבלום ברסן פיו לבל יבטא הדבר בשפתיים. למען לא תתקרר התאוה וכאש להבה יבער מבפנים כיקד יקוד בו להכריע את כל חלקי נפשו עד כי עשה אשר זמם. הנה אלה קצות דרכי המסית והמדיח. השטן הוא היצה"ר הירא את דבר ד' ישמור מלכד את רגליו. והחי יתן אל לבו: הצעה ד:
מהמבואר ממה שהקדמנו בענין התאוה. כי האב החכם והמשכיל ברצותו להדריך בנו בדרכי האושר ללכת בנתיבות החכמה לעשות הטוב והישר בעיני אלהים ואנשים. הנה ישים עינו עליו ראשונה לשמור מלכד רגליו. לבל ילכד ברשת התאוה ולבל יהי' להוט ושוקע בחמדת המותרות יען כי זהו המקור והיסוד לכל החטאים והעוונות והפשעים כולהם ואמנם לא יתכן זה. רק בהיות הנער עודנו על שלימותו כל חלקי נפשו המה על מצבם ושלימותם. ולא נגעה הרעה אף באחת מהנה. רק כי החלה התאוה לצמוח בנפשו הצומחת ולקשקש בקירות לבו כפעמון. כי אז יפה אף נעים הדבר הזה. למנוע אותו מלמלאות תאוותו. לבלתי תת להיצר שום מבוא והתחלה בראשיתו. למען לא ילכד ברשתו. אולם אם לא נזהר אביו בראשיתו או כי לא הועילה לו הדרכתו. אשר הדריכו לאט לאט בילדותו עד כי נשקע הנער בפחיתות חמדת התאוה והמותרת וכבר החלה הרעה לצמוח. גם ביתר חלקי כוחות נפשו. החיונית והמשכלת כי פשתה עור צרעת נגעו פחיתות התאוה בכל חלקי נפשותיו האף אומנם כי רעת חלקי יתר הנפשות החיונית והמשכלת לא יצאו עודנה אל הפועל. ורק כי צפונה וגם טמונה הרעה בכח. ולא יצא לפועל רק רעת התאוה. עכ"ז כאשר ירצה האב להשיבו אל דרך הישר ולעקור ולשרש מקרבו פחיתות מדותיו. לא יתכן לו לבלום ברסן פי תאוותיו בראשונה ולמנוע ממנו חמדת המותרות אשר כבר הורגל בהנה. כי קרוב הדבר שיתן הבן כתף סוררת. לסור מאחרי ה' ויצא מכלליות הד"ת ח"ו. ואז יהי' עצמת הדרכתו סיבה אל הפכו. רק כי הדרך הנכון בהדרכתו הוא למלאות קצת תאוותיו ומשאלות לבו. למען תהי' נפשו קשורה בנפש אביו ואז יוכל להדריכו מעט מעט עד כי ישרש ראשונה מקירות לבו רעת חלקי הנפשות החיונית והמשכלת. יען כי המה יותר מסוכנים בעצמותם ואחר ישתדל לשבר תאוותיו במעט מעט. וזה כאשר יהי' נכון לבו בטוח. כי נטהרו חלקי הנפשות החיונית ומשכלת מחלאת זוהמתם. כי אז יכונן להשתדל על מניעת פחיתות חמדת המותרות. אמנם כל עוד לא יתברר לו טהרת הנפשות האמורות לא תיכון השתדלות מניעות התאווה למען לא יהי' סיבה אל הפכו ח"ו. ועל זה נאמר [מלכים א' א'] ואדוניהו בן חגית מתנשא לאמר אני אמליך ויעש לו רכב ופרשים. וחמשים איש רצים לפניו. אשר כל זה יורה על פחיתות מדותיי. עכ"ז לא השתדל אדונינו המלך דוד. להעבירו על רוע מדותיו כראוי לאב משכיל וחכם כמוהו להשתדל בהדרכת בנו בדרכי האושר. יען כי הרגיש בו אות מרד. וכי כבר הוכן בכחו לסור מאחרי ה' ולמרוד באביו אם יגער בו על ככה. כאשר עשה כמו כן אבשלום. וזהו ולא עצבו אביו מימיו כו'. ואותו ילדה אחרי אבשלום. והוא מבואר. ובגמ' הקדושה מצינו דוגמתם באמרם [במס' בבא מציעא] איקלע רבי לאתרי' דרבי אליעזר בר' שמעון אמר יש לו בן לאותו צדיק. א"ל יש לו בן וכל זונה שנישכרת בשנים. שוכרתו בשמונה. אתא אסמכי' ברבי ואשלמי' לר' שמעון בן איסי בן לקוני' אחוי דאימא. כל יומא הוה אמר לקרייתי אנא אזיל. א"ל חכים עבדי יתך וגולתא דדהבא פרסי עלך. ורבי קרו לך. ואת אמרת לקרייתי אנא אזיל א"ל מומי עזובא דא. כי גדל אתא יתיב במתיבתא דרבי. שמעי' לקלי'. אמר הא קלא דמי לקלי' דר"א בר' שמעון. אמר לו ברי' הוא קרי עלי' פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם. פרי צדיק עץ חיים. זה רבי יוסי בר אלעזר בר' שמעון ולוקח נפשות חכם. זה ר' שמעון בן איסי לקונייא. וכן הוא שם בעובדא דבר ברתא דר' טרפון. דא"ל רבי אי הדרת בך יהיבנא לך ברתא כו'. הנה מבואר כי לא השתדל רבי להעבירם על דעתם למנוע מהם פחיתות תאוותם ראשונה. אפס כי ע"י התאוה עצמה. השתדל בטהרת חלקי נפשותם.
החיונית והמשכלת. כי באמצעיו' מה שאמר למלא לו תאוותו בנתינת בתו. ובקראו לר' יוסי חכים. אשר גם זה הוא ענין וסעיף מענפי סעיפי התאוה. באלה המשיך לקרבם לתורה ולטהר את נפשם המשכלת והחיונית. והתאוה עצמה חלפה הלכה לה. כאשר נשתלמו בשלימות התורה והחכמה. וכן הוא בזוה"ק בעובדא דר' יוסי בן פזי. דהוי קרו לו ר' יוסי מארי דעותרא יע"ש. הנה נתבאר מן המושכל ומן הכתוב ומן הקבלה. אמיתית ענין זה ודי באלה לכל משכיל על דבר אמת:
ואחרי אמיתית ההצעות נבוא אל ביאור הכתובים והתכתם על סדר המקראות: כי ראשונה אמר. ויהי העם כמתאוננים. רע באזני ה'. הכוונה כי זהו עצמו ענין תאות הבשר. שהוזכרה אחר זה. כי מדה היא בתורה ללמוד סתום מהמפורש. ודבר מענינו. רק כי עודנו היתה התאווה טמונה בקירות לבם. ולא הוציאו תאוותם מכח אל הפועל כאשר עשו אח"ז. ולזה אמר רע באזני ה'. כי לא נגלה תאוותם רק לפני ה' היודע תעלומות לבו. ויען כי קדמו אמרינו בהצעה ג'. כי התאווה בהיותה מבפנים. היא כאש יוקדת וכלהבה תלהט. לזה נפרע מהם הקב"ה מדה כנגד מדה. כי בערה בהם אש ה' ותאכל בקצה המחנה. כאשר יאמר משל הקדמוני מי שבערה בו אש התאוה במו אש יעבירנו וטהר. אמנם אחר זה נאמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. וישובו ויבכו גם בני ישראל לאמר מי יאכילנו בשר. הרצון. כי הגם שהי' להם ענין מזון המן. אשר בו נכללו כל המטעמי' כדברי חז"ל וגם הי' להם השליו הראשון המבואר בפ' בשלח. עכ"ז לא הסתפקו באלה. יען כי כבר קדמו אמרינו. כי המן הי' מלובש בלבוש רוחני זך ונעלה למאוד. ושהמה לבחינת גסות חומריותם. לא היו זכאים אליו. רק כי אכלו אותו בזכות משרבע"ה. ומהידוע כי התאווה לא תפול רק בדבר המתדמה ומתייחס בעצמותו אל תכונת הרכבת המין האנושיי עד כי כל עוד שיתרבה הייחס וההתדמות תתרבה התאוה והחמדה לזה. ולזאת יתאווה אל הבשר יותר מאל הירקות. ונאמרו למשל בדברי חז"ל. מילתא אלבישייהו יקירא. ולזאת יען כי המן לא הי' מתייחס ומתדמה אליהם לעוצם גסות חומרם. לכך לא תפול עליו תואר התאווה. כי הגם שהי' בו כל המטעמים. עכ"ז לא התאוו אליו. יען כי אינו נערך בערכם. ואין להם ייחס והתדמות עמו. ולזה נאמר ראשונה דרך כלל כי התאוו התאוה. הרצון כי התאוו למאכל שיבא בגדר התאוה. והוא מאכל גשמי נערך בערכם. ואחר אמר וישובו ויבכו גם בני ישראל לאמר. מי יאכילנו בשר. הנה כי פרטו בשאלתם ענין הבשר. אשר אליו יתאווה האדם ביותר. למען רוב ההתדמות הנמצא ביניהם. וקרוב בעיני כי גם השליו הראשון הי' מאכל רוחני ג"כ. יען כי שפעתו הי' ע"י משה רבינו ע"ה. אשר הי' חומרו בעצמותו זך ונעלה. ולכך כל מיני ההשפעות שהושפעו באמצעותו חויבו להיות זכים ורוחניים כמוהו. כאשר ביארנו בהצעה ב'. ובגמ' הקדושה הפליגו ג"כ במעלת השליו. באמרם ביומא ד' מיני שליו הם. מעלי דכולהו שיכלו גריעי דכולהו שליו. והי' כצפירתא. ומותבינן לי' בתנורא ותפח ומלי תנורא. ומסקינן לי' אתליסר רפתא. ואחרונה אינה נאכלת כי עם ע"י תערובות. אשר זה יורה על עוצם רוחניותו כי הדבר הרוחני יתפשט יותר מהדבר הגשמי כאשר אנו רואין כי מקצת מהאור תתפשט שפעתו בכל הבית. יען כי הוא רוחני קצת בערך שאר היסודות. הגם כי אינו רוחני לפי האמת. ואמרו עוד רב יהודא. הוה משתכח לי' ביני ציבי'. רב חסדא היה משתכח לי' ביני דני רבא הוה מייתי לי' אריסא כל יומא. יומא חד לא אייתי אמר מאי האי. סליק לאיגרא. שמע לינוקא דקאמר. שמעתי ותרגז בטני. אמר שמע מיני' נח נפשי' דרב חסדא. ובדיל רבה אכיל תלמידא. ובלי ספק כי לא היו השלמים האלו מכוונים למאכל שמן וטוב. רק לעוצם הרוחניות הנמצא בו. כאמור והעד הנאמן ע"ז כי בשליו האחרון נאמר. ורוח נסע מאת ה' שלוים מן הים. הנה כי הי' התחלת מציאותו גשמי נאחז בנושא חומרי מחומריית השפלים שוכני עמק עכור הלזה. ולזאת הי' מן הים מה שלא נאמר כן בשליו הראשון. רק ויהי בערב ותעל השליו ותכס אח המחנה. ובבוקר היתה שכבת הטל. ולא נזכר מקום מוצאו מאין בא יען כי הי' יורד מן השמים כמו המן ולא התלבש רק בלבוש רוחני. כפי ההכרח. ברדתו אל עולם השפל הלזה. ולזה נאמר כאן ויגז שלוים לשון רבים ושם נאמר ותעל השליו לשין יחיד כי הדבר הגשמיי יתפרד והי' לארבעה ראשים. משא"כ דבר רוחני. כי לא יפול בו התחלקות ופירוד. ויען כי השליו הראשון הי' רוחני. ע"כ לא הסתפקו בו כאשר לא הסתפקו במן. כי התאוו למאכל גשמי נערך בערכם מתייחס ומתדמה אליהם. עד כי יכנס בגדר התאוה כי לא התאוו אל דבר רוחני לגסות חומרייתם כאמור: