בית דוד (דרשות)· רבי דוד טעביל רובין ממינסק
דוד דרוש ב
דרוש ב' לפ' בהעלותך:
במדרש פ' בהעלותך אנו מוצאין בהרבה מקומות שצוה הקב"ה על הגרות ועל הדלקתן בשמן זית ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית. וכן הוא אומר על המנורה הטהורה יערוך את הנרות אף כאן בהעלותך את הנרות וזהו שאמר הכתוב (ישעי' מ"ב) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אמר לו הקב"ה למשה לא בשביל שאני צריך לנרות הזהרתיך על הנרות. אלא לזכותכם. שנאמר ונהורא עמי' שרי'. וכתיב (תהלים קל"ט) גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה בא ללמדך שאינו צריך לנרות של בשר ודם. תדע כשאדם בונה בית עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים כדי שיהא האור נכנס מבחוץ ומאיר מבפנים. ושלמה שבנה בית המקדש לא עשה כך אלא עשה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ. כדי שיהא אור יוצא מבית המקדש ומאיר לחוץ. שנאמר (מלכים א' ו'.) ויעש לבית חלוני שקופים אטומים. להודיעך שכולו אור ואינו צריך לאורם ולמה צוה אתכם לזכותכם לכך נאמר בהעלותך את הגרות. הוי ה' חפין למען צדקו. ולא עוד אלא אם אתם זהירין להדליק את הנרות לפני. אני מאיר לכם אורה גדולה לעתיד לבא. לכך נאמר קומי אורי כי בא אורך. והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך:
הצעה:
אם ממשפט האיש יקר הערך נדיב הלבב ורב חסד בעשותו איזה פעולה ע"י זולתו. כשכיר הבא בשכרו. כי מבלעדי הגמול המחוייב לו חלף עבודתו עוד יחוננו במתנת חנם שקורין [קאנטטאציא] והוא בהצטרף לזה כשרון מלאכה הפועל ושלימות עבודתו יתחייב מזה כי גם השכר המייעד לנו מאת ה' יתברך חלף קיום התורה ומעשי המצות ימצאו בו גם כן אלה שני מיני הגמול החיובי והחסדיי אחרי כי בלי ספק בי הוא יתברך יסוד ושורש מציאות דחסד וקיומו:
אמות המשפט הקדום הוא גלוי ומבואר לכל מתחסד במפעליו. ולזה צותה התורה לנו בהענקת העבדים ככתוב וכי תשלחנו כו' לא תשלחנו ריקם הענק תעניק לו כו' אשר הכוונה בזה להרגיל אותנו במדת הנדיבות הלזאת אשר מבלעדי הגמול המחוייב לו חלף עבודתו אשר כבר נתן לו בקחתו אותו לעבד עוד יעניקנו במתנת חנם מפאת ההתחסדות. וזאת היתה עצמה כוונת רחב [יהושע ב'] בשאלתה מאת המרגלים להחיות את בית אבי' ככתוב ועתה השבעו נא לי בה' כי עשיתי עמכם חסד ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד ונתתם לי אות אמת והחייתם את אבי ואת אמי וכו' והמה ענו ואמרו לה. והי' בתת לנו ה' את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת והרצון כי מבלעדי הגמול המחויב אשר נתחייבו בהצלת נפשה ממות. תחת אשר הצילה אותם נפש תחת נפש. עוד בקשה מאתם שיתחסדו עמה במתנת חנם להחיות את בית אבי' כמשפט כל נדיב לב כאמור. ולזה הבטיחו אותה לאמר ועשינו עמך חסד ואמת כי הגמול המחוייב יקרא בשם אמת והנוסף בשם חסד ועל דרך זה ביארו גם הגאון בביאוריו ליהושע אלא שהוא הוסיף לאמר כי כן הוא מחוייב יען כי היא קדמתם בטובה המתוארת בתואר חסד. ולזאת אם לא יגמלוה רק כפעלה להחיות נפשה בלבד הנה יקטן ערך הגמול מערך הטובה יען כי היא עשתה עמהם חסד והם יגמלוה באמת. ולזאת נתחייבו בהצלת בית אבי' למען יהי' גם הגמול מתואר בחסד ויהי' מכוון תחת החסד אשר עשתה עמהם. ואני שמעתי ולא בין כי אם הוא מחוייב כפי הנחתו אם כן הוא שב להיות אמת ואיככה יהי' גמול מכוון תמורת החסד אולם הוא הדבר אשר דברנו כי באמת מפאת החיוב לא נתחייבו לה רק להחיות את נפשה. יען כי משרים נוכל לשפוט כי היא לא עשתה כן מפאת ההתחסדות לבד רק ליראתה מן המות. כאשר תכבש הארץ לפני ב"י. כמצוה אליהם לא תחי' כל נשמה. ולזאת הצילתם למען החיות את נפשה. ואם כן מה מהגמול יותר יחוייב לה אחרי כי תחלת פעולתה לא היתה רק למען זה. ולזאת לא בקשה מאתם רק מתנת חנם בתורת חסד כמשפט האנשים היקרים גדולי הנפש להתחסד עם פועליהם נוסף על עצמת השכר כאמור:
אולם הנמשך מזה. כי גם בפעולתינו עם אלוקינו בקיום התורה והמצוה ימצאו בו אלה שני מיני הגמול והוא כי הגמול האמיתי המחוייב הוא השכר הגנוז וצפון לעולם הבא והנוסף דרך מתנת חנם הוא השכר הגשמיי אשר יגמלנו ה' בעולם הזה. אמנם בטרם נבוא לביאור שני אלה מיני הגמול ואיך יומשכו ממעשי המצות. נתעורר על ההפרש וההבדל אשר יהי' בין השכר המעותד למקיימי התורה והמצוה ובין שכר הפעולה המלאכותית: והוא להיות כי דבר מוסכם ומקובל אצל החק האמיתים הבאים בסוד ה' כי שכר המיועד חלף מעשי המצות כולנה. אינו דבר נפרד ונבדל מעצמת מעשי המצות כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו. אפס כי שכר המצוה היא עצמת המצוה ואינו נפרד ממנה ע"ד מה שאמרו חז"ל ששכר מצוה מצוה. ירצה להיות כי כל פועל מלאכותיי ושכיר הבא בשכרו הנה השכר והפעולה המה שני דברים נפרדים ונבדלים זה מזה עד כי מהאפשר להשיג האחד בזולת האחד ולזאת יתחלפו ויתפרדו בתכלית כוונתם בעל הפעולה. עם הפועל. בתכלית ההתחלפות וההפרד מן הקצה אל הקצה כי בעל הפעולה הנה הפעולה היא עצמית לו. ותשלומי שכר הפועל בא לו במקרה ועל צד ההכרח כי לו הי' מוצא מי שיעשה מלאכתו חנם אין כסף ועם כל זה היתה נשלמת כליל יופי בתכלית שלימותה מבלי שום גרעון בלי ספק כי יותר הי' נוח לו לבלתי הזיל זהב מכיסו ובהפכו הוא אצל הפועל כי קבלת השכר הוא עצמיי לו. כי אליו הוא נושא את נפשו. אמנם הפעולה היא מקריית לו ועל צד ההכרח. כי מה לו ולפעולה. אחרי כי לא לו תהי'. ולא יעשה איתה מפאת עצמותה. אפס בכדי להשיג על ידה השכר המחוייב חלף עבודתה. ולו יתכן לו להשיג השכר מבלעדי הפעולה ע"י סיבות ואמצעים קלים ומעטי היגיעה. או על ידי מתנת חנם וכדומה. בלי ספק. כי לא הי' מייגע את עצמו בפעולה ההיא כלל וכלל. ויען כי עיקר פעולת שניהם הוא במקרה כי הפעולה המעשיית של בעל הפעולה הוא נתינת השכר ופעולת הפועל. הוא בעצם הפעולה. אשר גם שתיהם המה מקריים להם. לזאת מההכרח שימצאו בהם החסרון והפחיתות בשתיהם. בין בשכר ובין בפעולה. כמשפט כל דבר הבלתי נפעל לצורך עצמותו. כי לא ישתלם בשלימותו. כי הדבר השלם מכל צד לא יתכן רק בדבר הנפעל ברצותו לצורך עצמותו כאשר עמד על אמיתית החקירה הלזאת הרב בעקידה בשער מ"ב מספרו. קחנו משם. אמנם השכר המיועד חלף מעשי המצות. אינם בפרך זה. יען כי עצמת מעשי המצות. אינם דברים הבלתי נצרכים לנו. עד כי לא נתחייב לעשותם רק מפאת מצוות המצווה בלבד. כענין מלאכת הפועל אשר לא יפעל רק לטובת בעל הפעולה ולא ישיג ממנה שום תועלת. חלילה חלילה לנו מלחשוב כאלה. כי יצטרך ה' לפעולתינו ולמעשי ידינו. ועל זה בא דבר בכתוב [איוב ל"ה] אם צדקת מה תתן לו. אפס כי אמיתת מעשי המצות. הן המה נצרכים לנו לחיותינו. יען כי המה עצמיים בנו. והי' זה יען כי כל העולם כלו בכלל. מבהירות בהירות האצילות. עד שפלות פחיתות היצורי יושבי עמק עכור הלזה. כולמו נאצלו ונבראו ונוצרו ונצטיירו על ציור חלקי התורה ופרטי מצוותי'. וגם האדם בפרטו אשר הוא מכינה בדברי המחברים בשם עולם קטן הנה גם הוא נבנה ונצטייר על ציור חלקי התור' וכל פרטי יצוריו גידיו ועורקיו למחלוקתן מכוונים לעומת פרטי המצות האמורות בתור'. לזאת יש בו רמ"ח אברים כנגד רמ"ח מצות עשה. ושס"ה גידין כנגד מצית לא תעשה הכל כאשר ביארנו באורך בדרוש הלומד מחבירו. ולזאת בעשיית המצות הנה יפעול פעולות בנפשו. לזככה ולמרקה וללטשה. ולקשר את נפשו במקור קדושת התורה והמצוה בשרשם העליון וכל פרטי אבריי יצוריו גידיו ועורקיו יתקשרו ויתאחדו כל אחד ואחד במצוה המכוונת לעומתם ובמקור קדושתה עד כי יהי' תכליתו בהפרד נפשו מעל גווייתו ואדמתו לראות בנועם מתמיד. לאור באור פני מלך חיים. יען כי יתלבש עצמו בזיו זוהר המצות הנפעלות על ידו. עד כי יוכל לעמוד לפני ה' ולחזות בנועם פניו כי קוב"ה ואורייתא חד היא. ובקיומו דברי התורה והמצוה ישב גם הוא להתאחד עמהן. כדברי הזוה"ק קוב"ה וישראל ואורייתא חד הוא. ונמצא לפי המדובר כי פעולתינו עם אלוקינו בקיום מעשי התורה והמצות יהי' בדמיון. המלך אשר יחשוק באיש אחד לעמוד לפניו ולשרתו. כי הוטב בעיניו יופי תוארו וטוב שכלו ושלימות מזגו. אולם להיותו חסר הבגדים הנאותים לעומדו בהיכלי מלך יצוה עליו לאמר. עשה לך בגדי פאר לכבוד ולתפארת ואז תעמוד לפני כל הימים. כי אז מהמבואר כי השתדלות האיש ההוא בפעולת הבגדים הגם כי נעשית ע"י ציווי המלך עם כל זה היא פעולה עצמיית לו יען כי יתלבש ויתעטר בהם לבוא ולעמוד לפני המלך אשר היא המעלה הנשגבה אשר אין למעלה הימנה. וככה לעומת זה במעשי המצות הנה שכרינו הוא אתנו ופעולתינו לפנינו. להתלבש עצמינו ולהתאחד באור זיו זוהר המצות במקור קדושתן עד כי נוכל לעמוד לפני ה' תמיד כל הימים לעולם שכולו טוב. ולכוונה זו המשיל הכתוב ענין מעשי המצית לזריעה ככתוב [הושע י'] זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. יען כי הזריעה היא היא סבה עצמיית אל הדבר הנצמח ממנה. כי הדבר הנזרע עצמו הוא המצמיח עד כי בלתי אפשר להשיג הצמיחה בזולת הזריעה. וכמו כן במעשי המצות הן המה המצמיחים פרי השכר המיועד לבא כאמור וענין אמרו וקצרו לפי חסד הוא על הכוונה הלזאת בעצמה לאמר כי אתם בעצמיכם המה הזורעים והם הקוצרים עד כי כל פעולתינו הוא למענינו. אולם עוד יש כוונה שנית במה שהמשיל הכתוב ענין מעשי המצות לזריעה יען כי מהידוע כי הדבר הנזרע לא יצליח לעשות פרי עד כי ירקב בעפר ויפסד מכל וכל ואחרי כן יצמיח פרי תבואה. ככתוב [תהלים ס"ה] ברביבים תמוגגנה ואח"ז צמחה תברך. ויען כי כל איש ואיש אשר ירצה לעשות איזה מצוה קטנה או גדולה הנה יצרו מקטרג ומשתדל בכל עוז להפר עצתו ולהעבירו על רצונו לבלתי עשות את אשר צוה ה'. עד כי מהצורך להתגבר עליו ובתחבולות יעשה מלחמה ועם כל זה לא נמלט מהצער אשר יצטער מיצרו המקשקש בקירות לבו כפעמון. לזאת נדמה בענינו אל הזריעה כי פעולת הצמיחה הנמשך ממנה הוא על ידי הפסד ורקבון וזהו דבר הכתוב [תהלים צ"ז] אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. הכונה כי הצדיק הוא אשר יש לו עדיין מלחמת היצר ולזה האור הנצמח ממעשי המצות הוא לו בדמיון הזריעה יען כי הוא מצטער בעשייתן. אמנם הישר הוא האיש אשר כבר נתגבר על יצרו עד כי נפל שדוד לפניו ועל דרך שאמר אדונינו המלך ולבי חלל בקרבי. ולזאת יקבל התענוג גם בעת עשיית המצוה וזהו אומרו ולישרי לב שמחה. והוא מבואר:
אולם גם מבלעדי הגמול העיקריי והוא השכר הנצחיי הנמשך מפאת קיום התורה והמצות והוא השכר הגנוז וצפון לעולם הבא. עוד נמשך מהם הגמול השני מפאת ההתחסדות. והוא לקבל טובה גשמיות גם בעולם הזה. וגם השכר הלזה הוא נמשך מהם בעצם. כדמיון הזריעה והקצירה כאמור. והוא כי ע"י עשיית המצות וקיומן. הנה היא יוסיף תת כח בכל הנאצלים ויצורי מעלה. יען כי גם הם נאצלו ונבראו ונוצרו על ציור חלקי התורה והמצוה. ולזאת בכח עשייתן יוסיפו כחן ואורן ויאירו ויזהירו בזוהר נפלא ע"ד מה שאמר הכתוב באלקים נעשה חיל. ובאתה על זה אמיתית דרשת חז"ל. כשישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר באלקים נעשה חיל. ולזאת על ידי תוספת אורן וריבוי זיו זוהרן יורידו די שפעתן ארצה על יושבי עמק עכור הלזה. עד כי ימשך מזה שפע שבע רצון לכל יושבי תבל. ויתברכו כולם בברכות גשמיות הנהוגות בעולם הזה. ולכוונה זאת באו כל היעודים גשמיים בתורה. ככתוב אם בחקותי תלכו כו'. ונתתי גשמיכם בעתם כו'. והי' עקב תשמעון כו' ושמר ה' אלקיך כו' ואהבך וברכך וברך פרי בטנך. אשר כל אלה הם יעודים גשמיים. ועם כל זה המה נמשכים בעצם מפאת קיום מעשי המצות כאמור אמנם ענין אמרו והי' עקב כו'. הוא להורות לנו הדרך ולהשכילינו בין שאין זה עיקר הגמול המכוון מפאת עשייתן. רק כי הוא נמשך מהן דרך אגב. כי עיקר הגמול הוא במה שהוא מוסיף כח ואור בצבא מעלה. אשר באור ההוא יתלבש ויתעטר נפשו רוחו ונשמתו לעמוד חי לפני ה' לעוה"ב. וכפי אשר קדמו אמרינו. אך דרך אגב נמשך מאליו מזה הטובות והברכות גם בעוה"ז ולזה כינה הגמול בשם עקב. יען כי הוא בא מסוף השתלשלות אור המצוה אשר יומשך אורה עד העולם הגשמיי הלזה כאמור. ולזה הוא מכונה בשם עקב. יען כי העקב הוא סוף הבנין הגופני ותחתיתו. וככה לעומת זה גם הטובות הגשמיות הנמשכות הוא סוף השתלשלות האור הנפעל ע"י מעשי המצות ותחתיתן. והוא מבואר. ובמדרש ראה אנוכי ניתן לפניכם היום ברכה וקללה. אמר ר' חגאי משאמר הקב"ה דבר זה בסיני מאותה שעה ואילך מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא הרע' באה מאילי', על עושי הרע והטובה באה מאילי' על עושי הטוב. ודבריהם מכוונים ומתאימים לכל מה שכתבנו:
אולם ההבדל בין שני אלו מיני הגמול הוא מבואר כי מלבד שזה רוחניי וזה גשמיי עוד נוסף ע"ז כי הגמול העקריי. והוא התאחדות והתלבשות נפשו באור המצוה לעוה"ב הוא מחוייב. יען כי הוא לו לבדו ואין לזר אתו ולזאת בא יבוא בלי ספק. אמנם הגמול השני הנמשך לעוה"ז. האף כי גם הוא נמשך מהן בעצם. עכ"ז יען כי דרך הגעתו אלינו חוייב להיות בהכרח. דרך השתלשלות ריבוי העולמות המתחלפים בזה אחר זה עד כי יורידו לנו די שפעתן ארצה ולכך הטובה הנמשכת מהן. מגיע לכל יושבי תבל. כדבר הכתוב ברבות צדיקים ישמח עם. ולזאת יתואר לפעמי' כי האיש העושה אותן יהי' נעדר ומשולל מהטובות האלה הגם כי הוא הוא הסיבה עצמיית להן. וכמאמר חז"ל כל העולם כולי ניזון בשביל חנינא בני. וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. ואמרו עוד חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא. אלא במזלא תליא מלתא. רק לפעמים ישקיף הקב"ה עליהם לטובה דרך השגחה פרטית שיקבלו מהטוב גם בעוה"ז דרך מתנת חנם. למען יתענג בדשן נפשם ויוכלו לקיים התור' והמצוה מתוך הרחבת הלב. כי עניות המה מעבירין את האדם על דעת קונו. ולזאת הטוב המושפע להם בעוה"ז אינו בדרך גמול ושכר רק כי הוא הכנה לקיום המצות ככתוב תהלים ק"ה] ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו. בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצורו והוא מבואר. וכבר נתבארו דברים אלו באורך בדרוש לברכת כהנים. שים עינך עליו:
והנה המבואר מדברינו אלה כי תכלית כוונת פרי עשיית המצות המבוקשת מאתנו הוא לכוון בעשייתן אל השכר המחוייב הנמשך מהן בעצם והוא לקשר נפשו ורוחו ונשמתו באור זיו זהרן ובמקור קדושתן העולה למעלה ראש ולהתלבש ולהתעטר בהם ליום שכולו טוב. עד כי יזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו לאור באור פני מלך חיים. אולם הכסיל ובער אשר לא יבין את זאת ולא ישית לבו לזה. אפס כי כל פרי מגמת כונתו. לא יהי' רק למען יקבל עליהן טובה גשמיית. בזה הנה ידמה בדמיון גמור לאיש אשר מצא חן בעיני המלך עד כי קרא אותו המלך להיות מאוכלי שולחנו תמיד כל הימים כאשר קרה לברזילי הגלעדי עם דוד המע"ה. והנה מהמבואר כי לאיש אשר אלה לו ימצא לו שתי פנים מהטוב האחד והוא העיקרי במה שזכה להיות תמיד מרואי פני המלך אשר הוא המעלה הנפלאה אשר אין למעלה הימנה. והשנית התענוג הגשמיי להתענג בדשן נפשו עלי נופת צופים ותפנוקי המלכים בהיותו מאוכלי שולחנו. והאיש הלזה לרוב סכלותו לא שת לבו לעיקר המעלה והוא זכייתו להיות מרואי פני המלך. כי שם פני אל התענוגים הגשמיים הנמצא בשולחן המלכים לאכול מעדנים ולשתות ממתקים. ולזאת הרהיבה איתו נפשו לבקש מאת המלך לאמר אם נא מצאתי חן בעיניך. תגדל נא חסדך עמדי להפריש לי מנת חלקי ולשלחה לביתי. יען כי קצה נפשו בעיקר המעלה. לבעבור כי לא ניסה באלה לשבת ללחום את מושל כי אז בלי ספק כי יצטרך לפעמים לכבוש את יצרו מלמלא כריסו בפת בג המלך למען לא יתגאל שולחן המלך בקיא צואה הנמשך מפאת ריבוי המאכל והמשתה. וגם כי יצטרך לשמור פיו ולשונו ולמעט בדיבורו בכל היכולת. ויתר הפרטים מהמדות המוסריות הנאותים ליושבי שלחן המלכים. ולזאת יבחר לו להתענג בדשן נפשו עלי נופת צופים. והוא בשבתו עם אנשי ביתו ואימת המלך לא תבעתוהו. והנה בזה גילה על רוב סכלותו ועוצם שטותו כי עזב את עיקר המעלה בהיותו מרואי פני המלך ולא שת לבו רק אל התענוג הגשמיי אשר ישיגנו מהאכילה ושתי' כדי בזיון יקצף. וכדמותו וכצלמו ידמה לזה בדמיון גמור. האיש אשר יעביד את ה' על מנת שישיג מהטוב בעוה"ז ויותר אין כי זה לאות על עוצם שטותו כי עזב את עיקר המעלה. והוא לקשר נפשו רו"נ באור קדושת המצוה ובמקורה העליון אשר על ידי זה יעמד חי לפני ה' לעוה"ב לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ולא ישית לבו רק אל התענוג הגשמיי אשר ישיגנו בזה. וזה עצמו כוונת התנא האלקי באמרו אנטיגנוס איש סוכו אומר אל תהי' כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא ע"מ לקבל פרס אשר נתקשו המפרשי' בהבנתו. אמנם יובן במה שכתבנו להיות כי מליצת פרס הונח בדברי חז"ל על זה הענין עצמו. והוא המקבל מנת חלקו לאכול לבדו בשבתו בביתו. כענין אמרם במס' ערובין [ע"ז א'] חמש נשים מקבלת פרס מבעליהן וחמש עבדים מקבלים פרס מרביהן במקבלי פרס שנו כו' עיי"ש. שהכוונה שמקבלים ההוצאה מרביהן או מבעליהן. ואוכלים בבתים לבדם כי אמירת מליצת פרס הוא כינוי אל החלק הנפרס ונבדל משרשו. כענין פריסת לחם בכדי אכילת פרס. ולזאת הונח גם על המקבל די סיפוקו מרבו ואוכלו בביתו והוא מבואר. ולזה כיון התנא האלקי להורות לנו הדרך הנכונה בכוונת קיום מעשי המצות. שנעשה אותם מפאת שכרם העצמיי והיא לאור באור פני מלך חיים לעוה"ב ולהיות מרואי פני המלך ולא נסכל בכוונתם ככסיל ובער אשר לא יחפוץ רק בשכר אשר ישיגנו בעוה"ז המכונה בשם קבלת פרס יען כי נדמה בעינינו אל השואל מאת המלך להפריש לו מנת חלקו בשבתו בביתו ופני המלך לא יראה עוד אשר נתבאר ענינו ורוב סכלותו ועוצם שטותו. ולזה אמר אל תהי' כו' על מנת לקבל פרס. והוא מבואר ונפלא לפי דברינו:
וענין אמרו אל תהי כעבדים המשמשין את הרב. אשר הוא משפט בלתי מתהפך בשוה. כי לפי הנדמה יותר הי' צודק אומרו. אל תהי' כעבדים העובדים את האדון. או כתלמידים המשמשין את הרב כי אז הי' משפט מתהפך בשוה לא כן עתה כי פתח בעבד וסיים ברב. אשר לא סיפי' רישי' ולא רישי' סיפי'. גם זה יתבאר על דרך מה שכתבנו. כי הכוונה לו להוסיף עוד בגנות כוונת זאת העבודה ובפחיתותה מפאת הדברים המצטרפים לזה. והוא מפאת הנעבד והעובד ועצם העבוד'. ויתבאר ע"ד מה שאמרו בזוה"ק פקודא דא למדחל בר נש ממרי' בגין דאיהו רב ושליט עיקרא ושרשא דכולא עלמין. וכפי הפירוש הנכון שפירשנו בו בדרוש המתאוננים והמתאווים עיי"ש בהגה"ה ובמעט ההשקפה וההתבוננת יתבאר לך כל אלה שים עינך על כל האמור שמה ויונעם לך:
המורם מדברינו אלה היות כי פרי הגמול המיועד לנו בתורה חלף מעשי המצות. אם הרוחני ואם הגשמיי. הכל נמשך מהן בעצם כענין הזריעה והקצירה. וכי אלה שני מיני הגמול נובעים ונגרים ונמשכים משורש אחד וממקום קדוש יהלוכון. בהיות כי ע"י מעשי המצות אנו נותנין עוז ותעצומות ומוסיפין כח ואור גדול במקור קדושת התורה והמצות בשרשם העליוני ובכל הנאצלים ונבראים עליונים המכוונים לעומתן. להיות כי גם המה נאצלו ונבראו בכח התורה עפ"י ציור פרטי מצותיו ובאלה תתקשר ותתלבש ותתעטר נפשו ורוחו ונשמתו. אחרי הפרדה מעל גויויתינו ואדמתינו ותזכה לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. ומזה יומשך ג"כ שפע שבע רצון. לכל שוכני תבל יושבי קצה ארץ נושבת הלזו. בהיות כי ע"י כח ריבוי האור הניתוסף בהם יריקו די שפעתם ארצה. ונמצא כי אלה שני מיני הגמול ממקור אחד יצאו. ואין הבדל ביניהם רק כי הרוחני הוא ראשיתו והגשמיי הוא סוף ואחריתו. ככתוב והי' עקב תשמעון וכפי אשר קדמו אמרינו בביאורו. ובזולת המעשה הטוב בקיום המצות. הנה נמנע מאתנו השפעת הטוב. כאשר לא תיתכן הקצירה בזולת הזריעה. ונמצא כי עבודתינו לה' בקיום מעשי התורה והמצות הוא לצרכינו וגם לצורך גבוה. להשפיע שפע אור וליתן עוז ותעצומות בכל הנאצלים נבראים עליונים. ומה שאמר הכתוב אם צדקת מה תתן לו. גם יתר הכתובים המורים ע"ז שאין להקב"ה שום צורך בעבודתינו. הכוונה הוא. כי הבורא ית' מפאת עצמותו אין צריך לכל אלה כי הוא בהווייתו בין קודם שנברא העולם בין אחר שנברא ואין בו שום שינוי ח"ו מפאת עצמותו ית'. אמנם עם כל זה הוא צורך גדול לכל הנאצלים ונבראים עליונים להרבות אורם זיום וזוהרם. ומאלה יומשך השפע גם לנו על פני כל הארץ. וכל אלה הדברים המה מבוארים בביאור רחב בדברי המחברים ובפרט בדברי החכמים האמיתים הבאים בסוד ה' והאריכות בזה אך למותר:
ובהיות כן נולד לנו ספק עצום בדברי המאמר הנצב פתח השער באמרו לא בשביל שאני צריך לנרות הזהרתיך שנאמר ונהורא עימי' שרי' ולילה כיום יאיר כו' אלא לזכותכם אשר הכוונה בזה מבוארת שבא לתרץ מליצת בהעלותך ולמה לא אמר בהדליקך ולזה מפרש כי המצוה הזאת לא ניתנה לנו רק לזכותינו ולכך נאמר בהעלותך מלשון התעלות ורוממות ועל אלה יפלא לב כל משכיל מה נשתנה מצוה זו מכל מצות התורה עד שנאמר בה כי אין הקב"ה צריך לה רק כי ניתנה לזכותינו כי אם מצידו יתברך ומפאת עצמותו הנה אין צורך לו בכל המצות כולהם. ובכלליות מעשי הקרבנות ג"כ נאמר החפץ לה' בעולות אילים האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה כו'. וא"כ למה לא נאמר בהם ג"כ מליצת בהעלותך או איזה מליצה אחרת המורה ע"ז שלא נתנו רק לזכותינו. ולא מצינו לחז"ל שדרשו כן בשום מקום רק בנרות לבד. וגם בכל יתר המצות בלי ספק כי מצידו יתברך אין לו שום צורך בזה כאשר הקדמנו בפתח אמרינו. כי חלילה לנו מלחשוב כאלה כי יצטרך ה' לפעולתינו ולמעשי ידינו אחרי כי אין בו ח"ו שום שינוי עתה מכפי מה שהי' בטרם נברא העולם. וא"כ גם בכל המצות נאמר כן. ואם מצידינו ומפאת הנאצלים והנבראים העליונים. אשר הקדמנו כי יש להם צורך בעבודתינו. כי על ידי זה יתרבה ויתוסף אורם. א"כ גם מצות הדלקת נירות תהי' כאחד מהם כמוה כמוהם. ומה ראו חז"ל להוציא מצוה זו מכלליות מעשי המצות כולהם לידון בדבר החדש הלא דבר הוא: ובש"ס דילן במס' שבת [כ"ב ב'] אמרו מחוץ לפרוכת העדות יערוך. וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות הוא לישראל שהשכינה שורה בישראל. זו נר מערבי שהי' נותן בה שמן כמידת חברותי' וממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים והנה מלבד שגם בדבריהם יש להתעורר על אותו ספק עצמו במה שאמרו וכי לאורה הוא צריך. עוד נוסף על זה קושית התוס' שהקשו קושיא עצומה במאי דאמרו והלא כל אותן ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו וז"ל מאי אריא אותן מ' שנה תיפוק לי' דכל העולם כולו הולכין לאורו של הקב"ה. הן אמת דלפי מה שרצו התוס' לתרץ דעל אהרן קאי וכי הי' אהרן צריך לאור בבואו אל הקודש הא עמוד האש הי' מאיר גם במקומות החשכים כדאמרינן בברייתא דמלאכת המשכן. שע"י עמוד האש הי' מסתכל בטפיח ויודע מה בתוכו מסתכל בחביות ויודע מה יש בה. ולפ"ז הי' מתורץ גם מה שהקשינו. אך התוס' עצמם דחו זה דמסוגיא דמנחות משמע דאשכינה קאי. א"כ הדרא קושי' לדוכתי'. עוד יש להתבונן בדברי המדרש באמרו. ולא עוד אלא אם אתם זהירין להדליק את הנרות אני מאיר לכם אור גדול לעתיד לבא שנאמר והלכו גוים לאורך כו'. כי מה יתרון מצא בזה למצות הנרות על כל יתר המצות כולנה. הלא שכר כל המצות הם לעתיד לבוא כדרשת חז"ל היום לעשותם ומחר לקבל שכרם:
עוד יש להתבונן במאמרם ז"ל במדרש באותה פרשה עצמה וז"ל. אתה מוצא למעלה י"א נשיאים הקריבו ושבט אפרים הקריב ושבטו של לוי לא הקריבו ומי הי' נשיאו של לוי אהרן כו'. אמר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של ליי. אמר לו הקב"ה למשה לך אמור לאהרן. אל תתיירא לגדולה מזו אתה מתוקן. לכך נאמר דבר אל אהרן כו' הקרבנות כל זמן שבהמ"ק קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו. וכבר התעוררו בזה כל המפרשים כי איך יהיו נוהגים הנרות לעולם. הלא בזמן שבהמ"ק חרב בעוה"ר גם הנרות בטלים. והרמב"ן כתב דהכוונה על נרות חנוכה שנעשה הנס על ידי זרעו הכהנים בני חשמונאי. והיא קיימת לדורות. וזה רחוק מאוד מלהעמיס בכוונתם וכל הבאים אחריו מהמפרשים לא נתקררה דעתם בדבריו. והאלשיך הקדוש ביאר שהכוונה שהתיקונים והאורות שנעשו בעולמות העליונים ע"י מצות הדלקת הנרות שהדליק אהרן. נשארו לעולם גם אחר חורבן בהמ"ק. אבל קרבנות הנשיאים בטל תיקונם בחורבן הבית עיי' במה שכתב ודבריו היו מספיקים אלו היו נותן שום טעם לדבריו. אבל באמת לא נתן שום טעם המקובל על לב משכיל לדבריו אלה. כי אם חורבן הבית גרם לבטל תיקוני הקרבנות. א"כ גם תיקוני הנרות יתבטלו ואם לא גרם לבטלם. גם תיקוני הקרבנות לא נתבטלו ונשאר הספק הראשון מה נשתנו אלו מאו:
עוד התעוררו המפרשים בפרשה זו. מה ענין אמרו וזה מעשי המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פירכה מקשה היא כו' אצל מצות ההדלקה. ועל דבריהם אני מוסיף. כי אם רצה לחזור שנית מעשי המנורה כמו שהזכיר מצות ההדלקה פעמים רבות. כאשר חשב במדרש הנצב פתח השער אנו מוצאין בהרבה מקומות צוה הקב"ה על הנרות ועל הדלקתן בשמן זית. א"כ למה לא חזר על כל מעשה כמו שכתבן בפ' תרומה ולמה לא פרט מכל מעשי' רק את זה הפרט והוא היות' כול' מקשה ואת היותר השמיט. הלא דבר הוא: כל אלה ספיקות עצומים ראוי לכל משכיל להשתדל בהיתרם אולם טרם נבוא אל היתרם נעורר על מציאות האור ועל בריאותו והווייתו ועל מציאות האור הגנוז אשר הפליגו חז"ל בו השבח באמרם שהי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו. וראה שאין העולם כדאי להשתמש בו ועמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. ועל דקותו ורוחניותו ועל תחילת הווייתו ויצירתו ולביאור כל אלה נביא הלום דברי המדרש המדבר מענין בריאת האור אשר מתוכם נתבונן בינה על מהות ענין בריאת האור ואיכותו כפי מסת קט שכלי וכפי אשר התבוננתי בו קצת מדברי המפרשים:
במדרש ויאמר אלקים יהי אור. ר' יצחק פתח. פתח דברך יאיר מבין פתיים. ר' יהודה ור' נחמי' ר"י אומר האור' נבראת תחילה. משל למלך שבנה פלטין והי' אותו מקום אפל מה עשה הדליק נרות ופנסין לידע האיך הוא קובע תמליוסין. כך האור נבראת תחלה. ור' נחמי' אומר העולם נברא תחלה. משל למלך שבנה פלטין ועטרה בנרות ופנסין עד כאן דרש ר' יודן. אתא ר' פנחס ור' יהודא בר סימון ור' חנין בשם ר' שמואל בר יצחק פתח. פתח דברך יאיר מבין פתיים. מפתח פומך הוה לן נהור. ויאמר אלקים יהי אור:
ר' ברכי' בשם ר' יהודה בר סימון פתח. בדבר ה' שמים נעשו וגומר. ר' יהוד' בר סימון אמר לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו אלא בדבר ה' וכבר שמים נעשו אף הכא והי' אור אין כתוב כאן אלא ויהי אור כבר היה:
רשב"י פתח שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. שמחה לאיש זה הקב"ה. שנאמר ה' איש מלחמה ה' שמו. במענה פיו ויאמר אלקים יהי אור ודבר בעתו מה טוב. וירא אלקים את האור כי טוב:
ר' שמעון בר יהוצדק שאל לר' שמואל בר נחמן אמר לי' מפני ששמעתי עליך שאלה בעל אגדה. מהיכן נבראת האור אמר לי' מלמד שנתעטף הקב"ה בה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו אמר לו בלחישה. אמר לי' מקרא מלא דבר הכתוב עוטה אור כשלמה. ואת אמרת בלחישה. אמר לו כשם ששמעתי בלחישה כך אמרתי לך בלחישה. אמר ר' ברכי' אילולי שדרשה ר' יצחק ברבים לא הי' אפשר לאומרו. מקמי כן מה היו אומרי' ר' ברכי' בשם ר' יצחק אמר ממקום בהמ"ק נבראת האורה. הה"ד והנה כבוד אלקי ישראל בא מדרך הקדים ואין כבוד אלא בהמ"ק. כמד"א כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. עכ"ד המדרש:
וכל אלה דברי המדרשות המה עלומי הכוונה סתומי הביאור. ואין מהצורך להאריך בהם בספיקות אפס נעורר על קצת מהן. בכדי שיתישב על ידיהן יותר הביאור:
א יש להבין בדברי ר"י שאמר האור נברא תחלה הלא מקרא מלא מכחישו. שנאמר בראשית ברא אלקי' את השמים ואת הארץ ואח"כ ויאמר אלהים יהי אור. וגם ר' נחמי' למה לא הקשה לו כן מהכתוב ולא פליגי רק במשלי' בעלמא. ועוד במאי דמסיים אתא ר' פנחס ור"י בר סימון כו' פתח דברך כו' מפתח פומך הוי לן נהור. למאן קמסייען וכמאן ס"ל או כי הוא מאמר בפני עצמו ותו במאי דקמסיימי בדבריהם ויאמר אלהים יהי אור. אין לו מובן דבמה יתיישב הך קרא לפי דבריהם. ומה הרגישו בו עד שצריך ישוב. וגם בדרשת ר' ברכי' יש להבין כיון דכבר נעשו השמים א"כ למה הוצרך כלל לדיבור. ואם הכוונה לו כי הדבור עצמו לא יתואר בתואר עמל. יען היותו דבור לבד מבלי פעול' מעשיית. א"כ למה לו למדרש שכבר נעשו הלא אף אם נאמר שאח"כ נעשו. עם כל זה לאו עמל מיקרי. וכן יש להתעורר בדרשתו בענין האור:
וגם בדברי רשב"י יש להתבונן. דמנ"ל למדרש הך קרא דשמחה לאיש במענ' פיו על מאמר ויאמר אלקים יהי אור טפי מעל כל אינך מאמרים שנאמרו בתורה. הלא בעשרה מאמרות נברא העולם. ומאי שנא הך ויהי אור טפי מאחריני. ואי משום דקמסיים עלה ודבר בעתו מה טוב וגם בבריאת האור נאמר וירא אלקים את האור כי טוב. הלא בכל המאמרות נאמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. וגם למה כינוהו פה להקב"ה בתואר איש מלחמ'. ובדברי ר' שמעון בן יהוצדק אין מהצורך להאריך בספיקות. כי הוא מאמר סתום וחתום בתכלית ההעלם וההסתר אין חזיונו נפרץ. ולביאור כל אלה נציע' הצעה אחת וזה תוארה:
הלא בהיות כי מגדר כל פועל חכם כי בטרם ימלא את ידו לעשות איזה פעולה גדולה או קטנה. או בטרם יכון שפתיו. לדבר דבר קטן או גדול שתוקדם לו ראשית המחשבה והרעיון לתת סדר נכון למלאכתו ובלתי הקדים את המאוחר בפעולה או לאחר את הקודם או איך ישכיל לדבר דבר דבור על אופניו. יתחייב מזה כי גם הפעולה האלקיית. אשר פעל ועשה בששת ימי הבריאה. כי יקדם ראשית להן המחשבה וההצטיירות בטרם פעולתן. להיות כי מטבע כל פעולה ופעולה להתדמות לפועל' וכל מעש' לעושהו. וכל עלול לעילתו וסבה למסובבו. והנה מכל היצורים הטבעיים הנוצרים על פני תבל ארצה. הן האדם לבדו נבחר מכולם להיות פעולת יצירתו מתייחסת להבורא ית'. ככתוב ויאמר אלקים נעשה אדם. ולא נאמר כן בזולתו בכל יתר הנבראים. רק תוצא הארץ. ישרצו המים. וכן בכולם. אשר לזאת מפעולת האדם נוכל להתבונן בפעולת האלקיית. ע"ד מה שאמר הכתוב. ומבשרי אחזה אלוה וכפי מה שביארו בו המחברים. הגם כי רב ההרחק וההבדל ביניהם עם כל זה יחוייב להמצא בהם ההשתוות כביכול במקצת עכ"פ. והוא בסדר עשייתן. ולזה אמרו חז"ל גדול כח הנביאים שמדמין צורה ליוצר' שנאמר ועל הכסא דמות כמראה אדם. ולזאת נשפוט מישרים. כי גם בפעולות האלהיית בבריאה קדמ' להן המחשבה. אמנם ההבדל ביניהם מבואר. כי בפעולות הפועל האנושי. לא תפעל המחשבה מאומה. בעצם הפעולה המעשיית. זולתי הציור ברעיון הפועל בלבד כי גם דבור האדם אינו פועל בעצם הפעולה כלום. אולם הבורא ית' אשר לא מחשבותיו מחשבותינו. ככתוב כי גבהו שמים מארץ כו' הנה מחשבתו תפעל בעצם הפעולה. כי כן כאשר בדיבורו ומאמרו פעל הכל ככה לעומת זה גם המחשבה פעלה בלי ספק פעולות יקרות רמות ונשגבות זכות ובהירות בתכלית הדקיות וההפלא' כערכ'. וחכמינו התלמודיים קיימו זה המשפט. ולזה אמרו בעשרה מאמרות נברא העולם ואמרינן במס' ר"ה [לב. א']. הי נינהו ויאמר ויאמר דבראשית תשעה הוויין. ומשני דבראשית נמי מאמר הוא. ובקדמות ההשקפה יפלא מדוע זה שינה לשונו במאמר הראשון דבריאת שמים וארץ ולא פירש בו שנברא במאמר כדמפרש באינך ט' מאמרות. אולם הוא הדבר אשר דברנו. כי ראשית הבריאה הי' על ידי פעולת המחשבה הקודמת לדיבור. כי הדבור והמאמר לא יתכן רק אל היש שיהי' מי שיקבל המאמר כי המאמר היא אמירה אל הזולת. מה שלא יתכן זה בראשית הבריאה אשר הי' אין מוחלט. ואל מי יאמר. ולכך באמת ראשית הבריאה והוא מציאות היש מאין. היית' בבחינת המחשבה לבד. ולכך לא נאמר בו ויאמר. ויען כי המחשבה היא כלליית. כי הדבור והמעשה. הוא אשר יצטרך להמשך הימן משא"כ במחשבה. כי יצטייר הכל במחשבתו ברגע אחד. לזה באמת על ידי פעולת המחשבה. נברא הכל בפעם אחד. כאשר באתה ע"ז האמיתית דרשת חז"ל את השמים לרבות תולדותי' ואת הארן לרבות תולדותי'. כי ביום הראשון נברא הכל על ידי פעולת המחשבה. רק שהי' בדקות נפלא. והוא החומר ההיולי הנזכר בדברי הפלוסופים מופשטי הצור'. ויציאתן מכח אל הפועל להלביש הצור' הנאותה לכל אחד ואחד היתה ביתר ימי הבריא' כל אחד ואחד מהנבראים דבר יום ביומו. ולזה נאמר בהן מליצת ויאמר וזהו עצמו כוונת חז"ל [במדרש רבה פ"י] [משלי כ"ה] הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי אמר ר' אליעזר בשם ר' יעקב. משל לאמבטי מלאה מים והי' בה שני דיוסקים נאים. כל זמן שהיתה מלאה מים לא היתה מלאכת הדיוסקים נראית כיון שניער המים מתוכה נראית מלאכת הדיוסקים. כך כל זמן שהיתה תוהו ובוהו. לא נראו מלאכת שמים וארץ. כיון שנעקר תוהו ובוהו מן העולם נראית מלאכת שמים וארץ ויצא לצורף כלי נעשו כלים. הה"ד ויכולו השמים והארץ.
וכמבואר בדרוש לז' של פסח. ועוד מצינו בכתוב כי אחר כל ויאמר שנאמר בששת ימי הבריא'. נאמר עוד ויעש בכל אחד ואחד מהן ויעש אלהים את הרקיע ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. ויעש אלקים את חיית הארץ למינה. וגם על עצם הזמן שגם הוא מהנבראים נאמר כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. ובאתה ע"ו אמיתית דרשת חז"ל. כי בששת לא נאמר. אלא ששת ללמדך שהימים עצמם נבראו הרי שעל הזמן עצמו נאמר בו ג"כ תואר עשי'. בהיות שגם הוא מהנבראים. הנה נתבאר לנו מהוראת הכתובים שהעולם בכללו נברא בשלשה דברים במחשבה בדיבור ובמעשה. ולעומת זה גם האדם בפרטו. אשר הוא מכונה בשם עולם קטן. ונבנה ג"כ בציור העולם בכללו ונברא ג"כ בשלשה בחינות ומחשבה דיבור ומעשה והן המה אותן שלשה המחלוקות אשר הוזכרו בדברי החכמים לחלק את נפש האדם בשלשה בחינות נפש. רוח. נשמה. כי הנפש באה מבחינות המעשה. ולזה נאמר במקרא מליצת העשי'. והנפש אשר תעשה הנפשות העושות. והרוח הוא מבחי' הדיבור ולכך ממנו נמשך כח הדיבור. כמבואר בתרגומא דהך קרא דלנפש חי' לרוח ממללא. וכן הוא נראה בחוש. כי ע"י הדבור הוא מוציא הבל מפיו אשר הוא בחינת רוח. והנשמה הוא מבחי' המחשבה. ולזה נאמר ונשמת שדי תבינם. כי היא הנותנת ההתבוננת בכל הדברים על ידי כח המחשבה. אולם מה שלא נאמר ביצירת האדם בביאור ויעש אלקים את האדם. כמו שנאמר ברקיע. ומאורות וחיית הארץ. ורק בראשית הווייתו נאמר נעשה אדם. הוא להיות כי מליצת עשי' לא תפול כי אם רק בדבר שכבר נגמר תיקונו בשלימות. כמו ועשתה את צפרני' שהכוונה על תיקונם. ולהיות כי כל הנבראים הנה נגמר תיקון שלימותם עם בריאותם. כי לא יצטרכו להוסיף על שלימותה. ולזה נאמר בהן מאמר ויעש. מה שאין כן באדם. כי עיר פרא יוולד בתחילתו וגמר תיקונו ותכלית שלימותו תלוי בעצמו בהיותו מתנהג על דרכי התורה והמצוה. ולזאת לא נאמר בו מבואר מאמר ויעש. כי עודנו לא נגמר תיקון שלימותו. עד שישלים עצמו וזהו דבר הכתוב ואתחנן [דברים ד'] ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה. כי מליצת לעשותכם הנאמרת בכתוב אין לה מובן. ויותר הי' צודק אומרו לעשות אותם. אמנם יובן לפי המדובר כי ע"י קיום המצות חוקים ומשפטים יהי' נגמר תיקון עשייתכם. עד שתהי' אתם העושים את עצמכם. וכן הוא במדרש מעלה אני עליכם כאלו עשיתם עצמיכם וזהו עצמו כוונת הכתוב [ישעי' י"ג] כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ויש להעיר בו כי מדוע אמר מליצת אף בעשי' ולא אמר כן ביצירה אף יצרתיו או כי לא יאמר כלל. אמנם הוא מבואר לפי דברינו. היות כי בבריאה ויצירה. אין להאדם דבר בו זולתי ה' לבדו הוא הבורא הוא היוצר. אולם בעשי'. יהוא גמר תיקון שלימותו. הנה העיקר בזה הוא האדם עצמו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אך עכ"ז בזולת סיוע מה'. לא הי' אפשר להתגבר על יצרו. כמאמר חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו. ואמרו עוד הבא לטהר מסייעין לו אשר מבואר מזה כי גם גמר עשייתו אף כי הוא הפועל בעצמו עכ"ז לא יתכן לו בזולת סיוע מאת ה'. ולזה אמר אף עשיתיו והוא מבואר.: (הגה"ה אמנם לחז"ל דרך אחרת בביאורו. והוא אמרם ז"ל בפ' שנו חכמים כל מה שברא הקב"ה בעולמו. לא בראו אלא לכבודו. שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ואומר ה' ימלוך לעולם ועד. ונתקשו המפרשים בהבנת הך ואומר. כי מה ענין זה אל הקודם. עיין במדרש שמואל. והנראה בביאורו עפ"י מה ששמעתי מאדמו"ר הגאון החסיד אור עולם מוהר"ח זללה"ה בביאור דבר הכתוב ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד. כי נקט בקרא הוה עבר ועתיד בהיפך הסדר. העבר הוא קודם בזמן לההוה. ויותר הי' למנקט עבר הוה ועתיד. ואמר בזה כי הך קרא נקיט עפ"י סדר השתלשלות העולמות בהדרגתן מלמעלה למטה. כי בעולמות העליונים אשר אין להרע מבוא שונה ככתוב לא יגורך רע הנה מלכותו בהוי' אחת מראשית הבריאה עד עתה לעולם. ולזה כינוי מלכותו שמה בתואר הווה. אמנם בעולם העשי' הלזה. הנה בטרם הטיל הנחש הזוהמא קודם שחטא אדם הראשון וכן בעת שעמדו ישראל על הר סיני שפסקה זוהמתן. אז הי' גלוי וניכר כבוד מלכות: גם בעולם הלזה. אולם כעת בהתגבר הרע והזוהמא. עד כי כל העמים הקדומנ' סרו מאחרי ה' וגם אנחנו העם הקדוש הישראלי הגם כי ידענו כי מלכותו בכל משלה. עכ"ז אין מעשינו בעו"ה מסכימי' לידיעתינו. והיא הכל לסיבת הרע הזוהמא הנאחז בתוכינו. ולזה אנו מבקשי' בתפילת ר"ה ובכן תן פחדיך כו' ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם כמו שידענו ה' אלהינו שהשלטן לפניך. והרצון שיעשו כפי ידיעתינו ולא כפי מעשנו. ולזה כינוי מלכותו בעוה"ז הוא בתואר עבר כי בזמן העבר בטרם חטא אדם הראשון ובשעה שעמדו אבותינו על הר סיני. הי' נגלה כבוד מלכותו. אולם בנוקבא דתהומא רבה מקור הקליפות וזוהמתן שמה לא נתפשט עודנו כבוד מלכותו בשום זמן מהזמנים. כי לו הי' נתקן שוב לא הי' מקום להרע להתגבר עוד על פני תבל. ורק לעתיד אי"ה לעת קץ בביאת משיחנו. אז נקווה שיבוער הרע מכל וכל והרשעה כולה כעשן תכלה ואז יתפשט כבוד מלכותו גם שמה ולזה אמר ה' ימלוך לעולם ועד. כי לעתיד יתפשט כבוד מלכותו גם שמה אלה הם דברי אדמו"ר. וראויים הם למי שאמרם. ובאלה נתבאר כוונות התנא דברייתא באמרו כי כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו. ועל זה הביא ראי' מקרא דכל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. והכוונה לפי דבריו על סדר הדרגות העולמות. בריאה. יצירה. עשי'. ירצה כי אף עולם הגשמיי הלזה גם כן נברא לכבודו. ועל זה הוקשה לו הלא עינינו הרואות כי בעו"ה אינו מתפשט כל כך כבודו בעולם העשי' הלזה ובפרט בנוקבא דתהומי' רבא מקור טומאת הקליפות וזוהמתן אשר מעולם לא זרח עליהן אור מלכותו. וא"כ אי' איפוא כבודו. ולזה הביא מקרא דה' ימלוך לעולם ועד. לאמר הגם כי כעת עודנו לא זרח שמה אור כבודו. עם כל זה לעתיד אי"ה ימלא כל הארץ כבודו. והוא מבואר שים לבך לדברים האלה כי עמוקי' הם):
וזהו עצמו כוונת חז"ל במה שאמרו במדרש [רבה פ"ח] במי נמלך בנפשותיהם של צדיקים. והכוונה שגמר העשי' בתיקון שלימותם. יהי' כביכול עפ"י שנינו. והוא מבואר ונפלא לפי דברינו. וזהו דבר הכתוב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת. כי מליצת לעשות את השבת אין לה מובן. וכי היא דרך שיחת נשים בהכינם מטעמים לענג את השבת לכנות זה בשם עשיית שבת. אתמהא. אמנם יובן לפי דברינו להיות כי ששת ימי המעשה נגמר ענין שלימותם בבריאותם ולזה נאמר בהן תואר עשי' ככתוב כי ששת ימים עשה ה'. וכפי אשר הקדמנו בשם המדרש. כי בששת לא נאמר רק ששת להורות כי הימים עצמן נעשו. אולם יום השבת שבו התחיל ענין הברכה והוא התהוות היש מיש. כאשר נאמר ויברך אלהים את יום השביעי וכפי אשר בארנוהו בדרוש לז' של פסח ולכך כל שפע ברכה שבששת ימי המעשה. כולם נמשכים מברכת יום השבת. וזהו באמצעות שמירת המצוות התלויים בו. ולכך לא נגמרה שלימות עשייתו כי אם בשמירתו. ולזה אמר ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת והוא מבואר: המורם מדברינו. היות כי העולם בכללו וגם האדם בפרטו. נבראו ע"י מחשבה דבור ומעשה. אמנם הדבר מבואר כי הגם כי בענין בריאת העולם הלזה. וגם לענין בריאת האדם נכללו שלשתן. עכ"ז לא ימלט שישנו בריאות. שנאצלו מכח המחשבה לבד. ולא נשתתפו עמהן הדיבור והמעשה והמה כלליות בריאות הנאצלים העליונים וגם יש מהן שלא נבראו רק במחשבה ודיבור ולא יצטרף עמהן המעשה. כי העולם הלזה והאדם לחומרייתם הוצרכו להתגשם כביכול על ידי מעשה. אבל הנאצלים הנבראים העליונים יספיק להן המחשבה או הדבור. לבד כי מכל אחת מהנה יצאו אל הפועל בראיות נכבדות מכל אחד ואחד לפי ערכו. יען כי כולם נבראו בכח התורה ולזאת לעומת זה גם התורה בכללה. הנה פרטי מצותי' נחלקות לשלש. אלה. כי יש מהן מצות התלויות. במחשבה לבד והמה לאהבה את ה' וליראה אותו ולהאמין באחדותו יכולתו והשגחתו. וכי ידבר אלהי' את האדם וכהנה רבות ממצות התלוים בעיון ובמחשבה לבד. ויש מהמה התלויות בדבור כהגיון התורה והתפילה ולהודות לה' על כל הטוב אשר עמנו ודומיהן וכלליות מעשי המצות המה נתלים במעשה. ולכך ע"י פעולתינו בקיום התורה והמצות. אנו מוסיפין כח בגבורה של מעלה. בכל הנאצלים והנבראים המכוונים לעומתן. כי ע"י מצות התלוים בעיון ובמחשבה אנו מוסיפי' אור בנאצלין העליונים שיצאו אל הפועל ע"י מחשבה לבד. וכמו כן לעומתם במצות התלויו' ומעש' וככה לעומת. זה גם בהפכו. כי גם מצות ל"ת המה נחלקים ג"כ למחשבה דבור ומעשה. כי מחשבת ע"ז הקב"ה מצרפה למעשה. שנאמר למען תפוש את בני ישראל בלבם. ומהן מצות ל"ת התלויים בדבור כברכת השם ולשון הרע ורכילות ושקר וכזב ודומיהן. וכלליות המצוה אשר לא תעשינה. המה התלוים במעשה. וגם הפגם הנמשך מהן. הוא הכל בנאצלים. ונבראים עליוני' המכוונים לעומתן. כי את זה לעומת זה עשה האלקים. ויען כי המחשבה היא כלליות כפי אשר קדמו אמרינו כי במחשבה נבראו הכל בבת אחת. לזה המצות התלויות במחשבה. המה שורש וכלל לכל המצות. כמאמר הזוה"ק כל פיקודא דלא הוי בדחילו ורחימו לא סלקא לעילא. נמצא כי האהבה והיראה מצטרפין לכל המצות. והאמונה הוא שורש כולם. כי מבלעדה לא יכון דבר. וכמו כן בהיפוך ח"ו. הנה אמרו המודה בע"ז ככופר בכל התורה וכמו כן אמרו במחלל שבת שהוא מומר לכל התורה יען כי בשמירת שבת נתלה אמונת החידוש. אשר הוא שורש האמונה ויסודה:
אמנם בזולת שלשת בחינות אלו. והמה המחשבה והדיבור והמעשה יש עוד בחינה ממוצעת בין המחשבה והדיבור. והוא הברת הקול פשוט. כי בטרם יבטא האדם איזה דבור בשפתיו. הוא מוכרח להוציא קול פשוט. דרך הקנה מרחיפת כנפי הריאה המנשבים לתוך הקנה ומולידים קול. כי הדבור האנושיי ענינו הוא. כעין הכלי זמר העשוי לנגן מאליו המתוקנים בתוך מורה שעות וכדומה. אשר מלאכתו בזה ידוע. כי יש בו חלילים חלילי' ולעומתן מתוקן שלחופית מעור דק אשר ע"י גלילי המורה שעות ואופניו דרך סביבו ומהלכו. הנה הוא מעלה ומוריד מגביה ומשפיל. את צד העליון מהשלחופית. באופן שיצא מתוכו רוח ומנשב אל תוך החלילים ומוליד קול פשוט. וע"י המסמרות הנטועים שמה. המסודרי' בסידור נכון. מפאת הפועל החכם. יתחלק הקול לקולות קצרים וארוכים דקים ועבים עד כי יורכב מהם איזה ניגון ערב על אוזן שומעת. וכן היא במנגן בפיו בחליל ועוגב כי ישיב הרוח מפיו לתוך החליל. ויוליד קול פשוט. וע"י הנקבי' העשויים בחליל יפרוט באצבעותיו. לחלק את הקול הפשוט לקולי קולות משתנים כפי רצונו. וכדמותו וכצלמו הוא ענין הדבור האנושיי. כי מרחיפת כנפי הריא'. ישיב הרוח לתוך הקנה. ומוליד קול פשוט. וחמשה כלי המבטא אחה"ע בומ"ף. גיכ"ק. דט"ל נ"ת. שזסר"ץ. המה מחלקים את הקול להברות מתחלקות. עד שיהי' כוונת המדבר נרגש לזולתו. כעין הנקבים העשויים בכלי זמר. אשר עליהן יחלק המנצח בשיר את הקול. לקולי קולות כפי רצונו:
ועד"ז יש להמליך במה שאמרו חז"ל [בילקוט תשא] מהיכן זכה משהי לקרני הוד ר' יהודה בר נחמן אמר כשמשה כתב את התור'. נשתייר בקולמס קמעא. והעבירו על ראשו. ומשם נעשו לו קרני הוד. ע"כ. והדברים מתמיהים ומפליאים על אוזן שומעת. ובלי ספק כי אי אפשר לקבלו עפ"י פשוטו. האחד מפאת עצם הדבר. כי מה הוא ענין גודל מעלת הדיו הנשאר כ"כ. להשיג על ידו המעלה הנפלאה הזאת האם לא נמצא זכות אחר למשה בזולת זה. לתלות בו קירון עור פניו ומצורף לזה כי הלא ברדתו מן ההר. עודנו לא כתב את התור' בדיו כי לא כתבה עד סוף ארבעים שנה טרם מותו. כמבואר בכתוב ובמדרשי חז"ל. ובכתב הלוחות לא הי' בו דיו. ולא נעשה ע"י משה. כי המכתב מכתב אלה"י הוא חרות על הלוחות. שענינו הוא החקיק'. וכדברי חז"ל שאמרו מ"ם וסמך שבלוחות בנס היו עומדין. ומי הביא הדיו לכאן. עד כי לא נוכל מלהתעלם. שיש בה איזה מליצה וכוונה אחרת. שלא כפי המובן מפשוטו. אולם יש להסבירו עפ"י מה שביארנו. להיות כי מפעולת הדבור הוא. להודיע כוונתו ומחשבת לבו לזולתו. ולזה הוא מוכרח להוציא קול פשוט. ולחלקו ע"י חמשה כלי המבטא. להברות מתחלקות. עד כי יהי' נרגש לזולתו. ועי"ז יבין כוונתו. אמנם כל זה בהיות השומע אצלו בקרוב. אולם אם הוא בריחוק מקום. אשר לא ישמע לקול דבריו ועכ"ז ירצה לגלות לו מחשבתו וכוונת לבו. הנה היכן לזה חכמת הכתב והמכתב. כי כן כאשר ע"י הברת הקול עודנו לא נודע פרטי כוונתו. רק כי הוא ראשית התגלות מחשבתו. כמו כן הוא כאשר יטבל הקולמס בדיו. הנה הוא ראשית ההתגלות. ועודנו לא יראו בדיו החוצה. ותמורת חמשה כלי המבטא המחלקים את הקול להברות מתחלקו'. עד כי מזה הוא נרגש לזולתו. ככה לעומתו בחכמת הכתב. יחלק את הדיו לאותיות. ובזה יבין הרוא' את כוונתו. ולרוב התדמותם הורגל בפי החכמים ולמשל שומה בפיהם לאמר. הלשון הוא קולמס הלב. והנה בענין קירון אור פני משה לו הונח הדבר לדעתינו בלי ספק כי משרים נשפוט כי השיג זה מפאת עוצם השגתו בתורת ה' ואם ישאלנו השואל. א"כ למה לא זכו כל ישראל לזה. אחרי כי לכולם למד משה את התורה נשיבנו מילין ואמרי צדק. כי לא למד להם רק כפי השגתם. אמנם בלי ספק כי משרע"ה העמיק בה עד להפליא אשר מהנמנע הי' ללמדם זה לפי ערך השגתם. ומזה החלק העיוני אשר לא הי' מהאפשר לפרוט בשפתיו זכה לקירון איר פניו. וזהו עצמו כוונת בעל המאמר. כי המשיל עומק השגתו בתור' אשר לא נפרט בשפתיו להברו' מתחלקו'. לדיו הנשאר בקולמס. אשר לא נתחלק לתמונו' ואותיות. והבן זה כי היא מליצה נפלאה:
וממוצא דבר זה נשכילה לדעת. כי גם בבריאות העולם מההכרח שימצא הברת הקול פשוט. המתמצע בין המחשבה והדיבור. ובלי ספק כי גם מאתו נבראו א זה פעולות יקרות. כי כן כאשר המחשבה לבדה פעלה בנאצלים העליונים והדבור פעל בברואים למטה מהן. ככה בלי ספק גם הברת קול הפשוט. הוליד פעולות יקרות לפי ערך דקותו וזכותו. וכאשר חפשנו לדעת ולעמוד על תוכן פעולתו מדברי חז"ל מצאנו כי בו נבראו השמים העליונים למכון כסא כבודו וגם האור הגנוז אשר הפליגו חז"ל במעלת תהילתו כאשר יתבאר אי"ה:
ומעתה הסכת ושמע. כוף אזניך לשמוע ולהבין דברי חכמים וחידותם ולבך תשית לדעתי כי באלה יתבארו לנו דברי המדרשים כולהם המדברים מענין בריאות האור אשר המה עלומי הכוונ' סתומי הביאור וכפי אשר הערנו בספיקות. אמנם יובנו לפי דברינו היות כי בריאות השמים הי' בהברת קול פשוט לבד וזהו כוונת המדרש באמרו. ר' ברכי' בשם ר"י בר סימון פתח. בדבר ה' שמים נעשו לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמי אלא בדבר ה' וכבר שמים נעשו אף הכא והי' אור אין כתיב כאן אלא ויהי אור כבר הי'. ירצה. דמיד שרצה לדבר והוכרח להוציא מתחילה הברת קול פשוט באלה נבראו השמים העליוני' ומעת' הותר הספק אשר נסתפקנו. דאם הדבור לא יתואר בתואר עמל. א"כ למה לי' למדרש כבר נעשו. הלא גם אם אחר כן ע"י הדבור נעשו. עם כל זה לא יתואר בתואר עמל. ואם הדיבור מתואר באמת בתואר עמל. אפס כי השמים נבראו בלא דיבור כלל. א"כ יפלא למה זה הוצרך לדיבור כלל. עד שאמר בדבר ה' שמים נעשו. אולם יובן לפי המדובר. דהן אמת דהדבור מתואר בתואר עמל. וכדאמרינן אדם לעמל יולד ובאתה ע"ז אמיתית דרשת חז"ל בסנהדרין [צ"ט ב] איני יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה. כשהוא אומר. כי אכף עליו פיהו. הוי אומר לעמל פה ועדיין אין אנו יודעין לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך. הוי לעמל תור' נברא. הנה למדנו מדבריהם כי הדיבור מתואר בשם עמל והטעם משום דכל דבר הנתלה בזמן מתואר בעמל. וכמו שהורגל בפי המלך החכם בספר קהלת. וכל אשר יעמול תחת השמש. ולזאת גם הדבור יען יצטרכו להמשך הזמן להברה אחר הברה. ולצירוף אותיות ותיבות לכך מתואר בשם עמל. ולזאת גם אנו מכנים גם כל אותן הנבראים מאיתו יתברך. שנבראו על ידי דיבור ומאמר כאלו נבראו בעמל כביכול. אף כי הוא ית' הוא למעלה מהזמן. וזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. מה שאין הפה יכול לדבר והלב לחשוב וא"כ גם הדבור אצלו יתברך. איני נתלה בזמן. ולא שייך לכנותו בעמל כלל. עם כל זה כבר הורגלו החכמים והנביאים לכנות לו יתברך תוארים כאלו בכדי לשבר את האוזן כאשר מצאנו בכתובים מכנים לו ית"ש כינוי העצב והשמחה והכעס. והרוגז. והבכי והאבל והרצון והחדווה. ודומיהן והכוונה. כי כל פרטי המדות הנמצאים בנו הגורמים לסבב פעולת כאלה. נתאר גם פעולותיו כביכול בהנה אף כי הוא נעלה ומרומם מזה. רב העילוי והרוממת ואצלו הנה פעולת הדברים האלי. המה פועלים מבלי שום שינוי וחילוף במדותיו ח"ו. רק באחדות נפלא. אשר אין כח בשכל האנושיי לשער זה. כל עוד היותו נשוא על חומריית הגוף הנגוף הלזה. אפס בכדי לשבר את האוזן אנו מכנים לו יתברך כינויים כאלה. וכמו כן גם הדיבור והמאמר. יען כי אצלינו יתואר בתואר עמל ויגיעה להיותו נתלה בזמן. לזאת אנו מכנים גם דיבורו ית"ש בתוארי' אלו. אף כי הוא נעלה ומרומם מכל אלה רב העילוי והרוממת. אולם כל זה הוא באותן הנבראים שנבראו ע"י דיבור ומאמר אשר עליהן יבוא מליצת עמל. בכדי לשבר את האוזן יען כי הדבור אצלינו הוא עמל ויגיעה. אמנם התהוות השמים העליונים לא יצאו אל הפועל ע"י הדבור כלל. רק ע"י הברת קול פשוט בלי שום צירוף הברות ואותיות מתחלפות. ולזה לא יתואר בתואר עמל כלל ועכ"ז הוצרך בזה להדיבור. כי יען כי הדיבור הוא הנצרך להברת קול פשוט יקדם לו. ובהברת הקול ההוא שקודם לדבור נברא השמים. וזהו עומק תעלומות כוונתם במה שאמרו לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו. אלא בדבר ה' וכבר שמים נעשו והוא מבואר ויצא לו כן מהוראת הכתוב. במה שאמר נעשו ולא עשה. ולזאת שפט שהכוונה שנעשו כבר ע"י ההברה הקודמת לדבור:
וזהו עצמו כוונת חז"ל במדרש רבה [פ' י"ב] ר' אבוהא בשם ר' יוחנן אמר. בהבראם בהי"א בראם. ומה הי"א זה כל האותיו' תופסין הלשון והי"א זה אינו תופס הלשון. כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו אלא בדבר ה' וכבר שמים נעשו. והנ' ההרגש בו מבואר א. כי לפי הנרא' מדבריו הוא לפי שנבראת באות הי"א שאינו תופס הלשון. לזה לא יתואר בתואר עמל. אולם אם הי' באות אחר שתופס הלשון. כי אז הי' מתואר בשם עמל. וא"כ יקשה עלינו סוף דבריו דקמסיים עלה אלא בדבר ה' וכו'. כי אנה נזכר אות הי"א בכתוב הזה דבדבר: ה'. ואולי הוא באות אחר שתופס הלשון:
ב וגם בעיקר דבריו יש להתבונן בו בינה. מה הוא הכוונה לו במה שאמר כי אות הי"א אינו תופס הלשון עד שמזה יצא לו שלא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו:
ומצורף לזה יש להבין ענין אמרו עולמו בכינוי מתייחס אליו. ולא אמר את העולם וכמו כן יש לדייק גם בדברי ר' ברכי' בשם ר"י בר סימון דלעיל. אמנם יובן על פי מה שהקדמנו לעיל כי בריאת השמים העליונים אשר ברא למכון כסא כבודו. לרוב רוחניותם זכותם ובהירותם. לא נבראו ע"י דיבור רק ע"י ההבר' הפשוטה שקודם לדיבור. וזהו ענין אמרו שנברא באות הי"א שאינו תופס הלשון. והכוונה כי אות הי"א הוא מאותיות אחה"ע. אשר מוצאם הוא מהגרון עד כי בהברת קול פשוט לבד. נרגש מבטא אות הי"א ובו נבראו השמים העליונים למכון כסא כבודו וזהו אומרו עולמו בכינוי. והדבר מבואר יותר במדרש תנחומא הובא בילקוט ישעי'. על אותו מקרא כתוב לא ייעף ולא ייגע. אשר זה לשונו. כשברא הקב"ה את עולמו לא היו לפניו יגיעה. שנאמר אלה תולדת השמים והארץ בהבראם. בהי"א בראם כל האותיות אדם מוציא מפיו והוא קומץ את פיו. אבל ההי"א אדם מוציאה ואינו קומץ את פיו. ומעתה יראה הרואה כי אין לו דרך אחר לפרש. בזולת מה שכתבנו. והראי' שהביא ר"א בשם ר' יוחנן מקרא דבדבר ה' וכבר שמים נעשו. הוא מכוון ומתאים לדברי ר' ברכי' בשם ר"י בר סימון דדרש לה מדכתיב נעשו ולא עשה וכמבואר בדברינו לעיל:
וממוצא דברים אלו נשכילה להבין דברי חכמים וחידותם ודעת קדושים תמצא במאמר אחד עמוק מפירקי ר' אליעזר. הובא בילקוט תהלים ועל אותו מקרא עצמו דבדבר ה' שמים נעשו. אשר זה לשונו. דבר אחר בדבר ה' שמים נעשו. דבר אחד אמר הקב"ה ונבראו השמים למכון כסא כבודו אבל בצבא השמים הרבה יגע. מה עשה הקב"ה. נפח ברוח נשמת פיו. ונבראו כל צבא השמים שנאמר וברוח פיו כל צבאם בדבר ה' שמים נעשו שנאמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם בהי"א בראם. וכן הוא אומר לא ייעף ולא ייגע. ע"כ. אשר בזולת מה שהקדמנו הנה באו דבריו סתומים וחתומים מאוד. ויש להעיר בו:
א מה הכוונה לו באמרו השמים נבראו בדבר א' לבד. הלא כל הנבראים לא נבראו כל א' וא' בפני עצמו רק במאמר אחד המיוחד לו לבדו ועשרה מאמרות שנברא בהן העולם היינו לעשרה פרטי מיני הנבראים כמבואר בכתוב. אבל פרט כל נברא ונברא בפני עצמו לא נברא רק במאמר המיוחד לו לבדו. וא"כ במה יצאו בזה בריאת השמים מכללם:
ב יש להבין מה הוא היגיעה שהי' בבריאת צבא השמים יותר מבריאת השמים עצמן. ואם שזה בדבר אחד ואלו בדברים הרבה. כל זה לא יספיק לתאר אותם בתואר יגיעה. אחרי כי עכ"פ נשתתפו שניהם להבראות על ידי דיבור. א"כ מה לי אחד מה לי הרבה דברים. כי בלי ספק. כי אצלו יתברך הדבר א' והרבה דברים ישתוו לענין היגיעה:
ג קשה הדבר מאוד וימאן השכל הישר מלקבל. לתאר לו תואר יגיעה בשום צד:
ד יש להבין לאיזה צורך חזר להביא אותו המקרא עצמו דבדבר ד' ומה ראי' הביא לזה ממה שנאמר אלה תולדות השמים כו' בהי"א בראם. ומאי האי דקמסיים עלה וכה"א לא ייעף ולא ייגע:
אולם הוא הדבר אשר הקדמנו. כי כל פרטי הנבראים שנבראו ע"י דיבור. יכונה בשם עמל ויגיעה. לבעבור כי הדבור הוא נתלה בזמן. אמנם התהוות השמים העליונים. לא הי' על ידי דיבור ולזה לא נכנס בגדר עמל ויגיעה כלל. יען כי נבראו על ידי הברת קול פשוט. מבלי שום צירוף הברת ואותיות ותיבות. וזהו כוונת אמרו דבר אחד אמר הקב"ה. והרצון הברה אחת פשוטה גרוניית. מבלי צירוף שאר הברות. ובו נבראו השמים למכון כסא ויצא לו כן מהוראות הכתוב דבדבר ה'. דאלו הי' ע"י צירוף הברות ותיבת לא יבא בזה מליצת דבר רק מליצת מאמר כאותה ששנינו בעשרה מאמרות נברא העולם. ובכל מעשה בראשית לא נזכר בהן דיבור. רק ויאמר. ויאמר ולזה לא יכנס בגדר עמל כלל. אבל צבא השמים נבראו ע"י דיבור. ולזה יתואר בריאותם בעמל כביכול. כאמור וחזר להביא שנית ראשית הכתוב דבדבר ה'. בכדי להוסיף עוד בראי' על בריאת השמים שהי' ע"י הברה פשוטה. וגם ללמדנו דעת מה היא ההברה הפשוטה אשר כל אלה למדנו ממקרא כתוב דאלה תולדות השמים כו' בהי"א בראם יען כי ההי"א הוא ממוצא אחה"ע. אשר מוצאם הוא מהגרון הנרגש בהברת קול פשוט לבד. וכדברי ר' אבוהא בשם ר"י והתנחומא שזכרנום. והיינו דקמסיים עלה. וכה"א לא ייעף ולא ייגע וזהו ברור ואמת בכוונתו ודו"ק:
המורם מזה היות כי גם דעת הפרקי ר"א מכוון ומתאים לדעת ר"א בשם ר"י. ור' ברכי' בשם ר"י בר סימון בענין עיקר בריאת השמים שלא נבראו ע"י דיבור רק בהברת קול פשוט לבד ומשמעות דורשין לבד איכא בינייהו דהפירקי ר"א למד כן מדכתיב בדבר ולא במאמר. דהא לא הזכיר בדבריו הך דיוקא דכבר נעשו ואינהו דרשי לה מדיוקא דנעשו. מדלא אמר עשה. ולזה ר' ברכי' בשם ר"י בר סימון דדריש לה מדיוקא דנעשו שכבר נעשו. המשיך דרשתו גם לענין בריאות האור. כי גם בריאת האור הי' ע"י הברת קול פשוט לבד דוגמת בריאת השמים. מדלא כתיב והי' אור אלא ויהי אור כבר הי'. אמנם מה שהוצרך לאמירה גבי אור כלל. דהנה בבריאת השמים עיקר הדיבור הי' בשביל צבאם. וממילא נבראו השמי' בהברת הקול הקודם לדיבור. אולם בבריאות האור אחרי כי נבראו ע"י הברת הקול. א"כ למה הוצרך בזה לדיבור כלל ומקרא מלא דיבר הכתוב. ויאמר אלהים יהי אור. אמנם אמיתית הענין הוא. כי האור שדרש בו ר"י בר סימון. מוסב על האור הגנוז אשר לרוב רוחניותו. הוצרך להבראות ע"י הברת הקול לבד אולם האור הפשוט שאנו משתמשין בו. בלי ספק כי נברא באמירה. ככל המון יתר הנבראים שנבראו מתולדות השמים והארץ ולזה עיקר האמירה הית' בשביל האור הפשוט. וממילא בהברת הקול שקודם לאמירה נברא האור הגנוז. ובזה יבוא על נכון מה שאמר. ויהי אור ולא אמר ויהי כן. כמו שאמר בכל הנבראים. והיינו להורות לנו הענין הזה עצמו. כי באמירתו יהי אור לברוא האור הפשוט. כבר הי' האור הגנוז נברא ע"י קול הקודם לדיבור. וכדברי ר"י בר סימון [ואילולי דמסתפינא הייתי מגיה בדברי המדרש ויהי כן לא נאמר כו'. כי מליצת והיה אין לה מקום פה לפי סדר הלשון ועוד הא בכל הנבראים כתוב מליצת ויהי כן. ולא נאמר בשום א' מהן והי'. וא"כ מאי קמדייק כן בבריאת האור. לזאת היה נראה יותר להגיה כמש"כ]:
ומעתה נבוא לביאור מחלוקתן דר' יהודה ור' נחמי' דתרוויהו סבירא להו. דבמחשבה נבראו תחילה השמים והארץ וכמו שקדמו אמרינו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. את השמים לרבות תולדותיהן. ואת הארץ לרבות תולדותי'. כי נבראו הכל בפעם אחד בכח המחשבה. ולא נחלקו אלא בגמר יציאתן אל הפועל. דר' יהודה סבירא לי' שנברא בהברת קול פשוט ולכך בהכרח שקדמה גמר יציאתו אל הפועל לכל הנבראי' אחרי שנברא בהברת קול שקודם לדיבור. ור' נחמי' ס"ל שנברא במאמר ע"י הברות וצירוף אותיות. ולזה לא תקשה לשום א' מהן מהוראות הכתובים ולא נחלקו רק בענין המשל לבד. וכפי אשר יתבאר לקמן אי"ה. ולזה באו ר' פנחס ור"י בר סימון. ור' חנין בשם רשב"ר יצחק לסייע לר' יהודה מהך קרא. דפתח דבריך יאיר מבין פתיים. מפתח פומך הוה לן נהור. והכוונה כי בפתיחת הפה לבד. ע"י הברת הקול היוצא מפתיחת הפה הוי לן נהור. ור' יהודה בר סימון אזיל בזה לשיטתו דלקמן. דדריש ויהי אור כבר הי'. וכמי שבארנו לעיל בדברינו ודו"ק. וענין פלוגתתן בחלוקת משליהן הוא. להיות כי מהידוע כי מליצת החושך הנאמרת בכתוב עיקרו הונח על בריאת הרע. ככתוב עושה שלום ובורא רע וכמבואר בדרוש החלומות. והנה בתחילת המחשבה נברא העולם במדת הדין. ואז הי' שורש הרע מתפשט בעולם מאוד. כי כן כאשר ברא הקב"ה מתחילה את העולם כולו מים. ואח"כ עמד וגדשם בים. כי המים שבים המה גבוהים מעל הארץ. עד כי מטבע הים להתפשט על פני כל הארץ לשטפה ולאבדה. רק כי ד' ברוב רחמיו וחסדיו. שם לו חוק וגבול. לבל ישובון יכסון ארץ. וזהו דבר הכתוב אם מפני לא תחילו. אשר שמתי חול גבול לים ונעשה באופן זה בכדי שאם ירשיעו יושבי תבל. אזי יעלה עליהם הים ויכסם בטבע. כאשר יסיר הקב"ה השגחתו במעט קט. כמו שהי' בדור אנוש ככתוב הקורא למי הים וישפכם. ומליצת שפיכה נאמר על הדבר הנשפך מלמעלה למטה. וככה לעומת זה כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם. והוצרך לברוא מדת הרע. ככתוב ובורא רע בכדי שיהי' מקום לשכר ועונש. ולהשריש בחינת הבחירה. לזאת בתחילת הבריאה הי' שורש הרע מתפשט בכל העולם [וענין התגברות של הרע עד היכן הי' מגיע בעת ההיא. אסור לנו החקירה בזה. והוא בכלל שאלת מה לפנים ומה לאחור. כמבואר במדרש משל למלך כו' אין רצונו להזכיר תוהו ובוהו. ותוהו ובוהו וחשך על פני תהום הוא כינוי לד' קליפות אשר המה שורש הרע] וענין הרע הוא הפסד וקלקול מגזרת רוע תתרועע הארץ תרועם בשבט ברזל שהוא הפסד ושבירה. וכן הוא מדתו של השטן. הוא יצה"ר. כי מלבד שהוא מקלקל הנפש הנה הוא עוסק גם לאבד את הגוף על ידי ריבוי המאכל והמשגל. כאשר האריכו בזה חכמי המוסר. ולכן בהיות הרע מתפשט. הי' בלתי אפשר לשכלל העולם בכללו שהיא מוציא תולדות והוא התהוות היש מיש. למען יתרבו על פני תבל. ולכך נברא האור הגנוז. כי על ידי נכנע הרע ונכנס בנוקבא דתהומא רבא. וזהו כוונת ר' נחמי' במה שהמשיל בריאתו למלך שבנה פלטין ועטרו בנרות ופנסין. והכוונה כי הנהגת הפלטין בלתי אפשר בזולת הנרות והפנסין. וככה לעומת זה גם הנהגת העולם בכללו. לא הי' אפשר בזולת בריאת האור הגנוז לשעתו. ולדעת ר' יהודה. אף עיקר בריאת העולם לצאת מכח אל הפועל. לא הי' אפשר עד שברא הקב"ה את האור הגנוז. ולזה נשא את משלו למלך שבנה פלטין והי' אותו מקום אפל. מה עשה הדליק נרות ופנסין. לידע האיך הוא קובע תימליוסין כי האפילה הוא כינוי לשורש הרע. ולזה הוי מפתח פומא בנהורא בכדי שיהי' הרע נדחה לנוקבא דתהומא רבא. ונשאר בכוחו להתפשט ע"י מעשה הרעשים כענין מי הים כאמור וישתכלל העולם בכי טוב: ועל דרך זה יתבאר לנו גם בדברי רשב"י במאי דפתח בהך קרא דשמחה לאיש במענה פיו. דעיקר דיוקא הוא מדלא קאמר בדיבור פיו או במאמר פיו רק במענה פיו כי מליצת מענה יתפרש כמו וענית ואמרת. וענו הלוים שענינו הוא הרמת קול ע"י הברה גרוניית לבד. כי בזולת זה מה מקום פה למליצת מענה. כי מי קרא לו ואל מי ענה ועיקר מליצת מענה או ויען. לדעתי הונח ג"כ על הקורא לזולתו. והוא יעננו בקול ע"י הברה גרוניית לבד. עד שיבין הקורא כי הנהו [בל"א אפגירופין זאך] ולכך בכל מקום שנצטרף לזה אמירת דברים. כתוב אצלו ויאמר ולזה נאמר בכל מקום ויען ויאמר. כי ויען הוא על הרמת הקול הקודם לאמירה. ואח"ז פרט האמירה. ולזה הושאל ג"כ על הרמת הקול ע"י הברה גרוניית מבלתי קריאת הקורא כמו וענית ואמרת וענו הלוים ודומיהן. ומצורף לזה הוקשה לו מה שאמר ודבר בעתו מה טוב דנראה מזה שטובו הי' בזמן זולת זמן מה שלא מצינו כן בכל הנבראים ומאלה שפט רשב"י. כי על בריאת האור הכתוב מדבר שנברא בפתיחת הפה לבד. וכדאמרן מפתח פומי' הוי לן נהור. והכוונה. כי כל זמן שהי' מידת הדין מתגבר בעולם. והרע הנאחז בתוקף ממידת הדין הי' מתפשט בכל העולם. כביכול אין שמחה לפניו. ובבריאת האיר הגנוז. מדת הרע למקומו ונשתכלל העולם בטוב. מאז הי' כביכול שמחה לפניו. ולזה כינה פה את הקב"ה בתואר איש מלחמה. שהוא תואר על עת היותו מתנהג במידת הדין. וזהו אומרו. שמחה לאיש זה הקב"ה שנקרא איש מלחמה. במענה. פיו. ויאמר אלהים יהי אור. והוא מבואר. אמנם להיות כן כי השמחה לא תהי' רק בדבר המתקיים לעד. ולזה. אמרו. הקב"ה לא שמח עדיין בעולמו. ואימתי ישמח לעתיד שנאמר יהי' כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו שמח לא נאמר אלא ישמח. וא"כ בבריאות האור הגנוז לא שייך שמחה כ"כ אחרי שלא נברא רק לשעתו ונגנז. ולזה קמסיים ודבר בעתו מה טוב. שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב. והכוונה שעכ"פ לשעתו הי' טוב. להעביר תוקף מידת הרע מן העולם. וגם לעתיד אי"ה יתגלה טובו לצדיקים להשתמש בו לעולמי עד בלי שום הפסק. ולכך שייך בו שפיר שמחה ולזה הביא אותו מקרא כתוב וירא אלהים את האור כי, טוב. אשר ממנו למדו חז"ל מדלא כתיב וירא אלהים כי טוב כמו שאמר ביתר הנבראים. ואמר וירא אלהים כו' את האור כו'. אשר הוא שפת יתר. לזאת דרשו כשראה את האור הידוע. והוא האור הגנוז שאין העולם כדאי להשתמש בו. ועמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבא. והכוונה. כי ראה כי יהי' טוב להשתמש בו לעתיד. ולזאת הביא אותו רשב"י לפרש הך קרא דדבר בעתו מה טוב והוא מבואר:
ור"ש בן יהוצדק ששאל לר' שמואל בר נחמן מהיכן נבראת האור ואמר לי' מלמד שנתעטף בו הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו יש לכוונו ג"כ לדעת ר' יהודה. דסבירא לי' דנברא בהברת קול פשוט לבד. וכאינך כולהו תנאי ואמוראי דלעיל דס"ל כוותי'. וענין שאלתו הי' ג"כ על האור הגנוז ותוכן כוונת שאלתו הי' דמדכתיב ויאמר אלהים יהי אור. א"כ נברא ע"י מאמר ככל יתר המון הנבראים שעל פני כל הארץ. וא"כ מאין נמצא בו מהזכות והבהירות כ"כ עד שאמרו שהי' אדם מביט בו מסוף העולם ועד סופו. ואין העולם כדאי להשתמש בו הלא כל מה שנברא במאמר הוא מתולדות השמים והארץ. כמו שנאמר תוצא הארץ ישרצו המים. וא"כ לא יתכן היותו רוחני כ"כ. ולזה השיבו. מלמד שנתעטף בו הקב"ה כו'. והכוונה כי באמת אור הגנוז לא נברא במאמר. רק שהעטיפו הקב"ה לאור הגנוז בתוך אור הגשמיי. ונעשה אור הגשמיי הנברא ע"י מאמר כשלמה להאור הגנוז ולזה הבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו. ולכך אמרה לי' בלחישה משום דאינו כבוד כלפי מעלה להלביש ענין רוחניי כאור הגנוז בתוך האור הגשמיי. והיינו דקמסיים עלה ומקמי כן מה הי' אומרים ר' ברכי' בשם ר' יצחק אמר ממקום בהמ"ק נבראת האורה והכוונה כי באמת נברא במאמר אשר הוא מתולדות שמים וארץ ככל המון יתר הנבראים. ועכ"ז הי' רוחני זך ובהיר בהיותו נברא ממקום בהמ"ק ומקום בהמ"ק לא נתגשם כל כך. ואף אחרי המון ריבוי ההשתלשלות בזה אחר זה עכ"ז נשאר ברוחניותו ולזאת האור הנברא מתולדתו. וממחצב צור מקום כבודו הי' רוחני כמוהו. עד שהי' אדם מביט בו וכו':
ויותר נראה לכוונו לדעת ר' נחמי' דס"ל באמת דהאורה נבראת במאמר ע"י צירוף הברות ואותיות. ולכך הקשה לו מאין ימצא בו מהרוחני כ"כ אחרי היותו מתולדות שמים וארץ. והוא השיבו מלמד שנתעטף בו הקב"ה כו'. והכוונה כי הן אמת שנברא במאמר. ולא הי' בו מהרוחניית כ"כ. רק שהעלה אותו הקב"ה למעלה ונתעטף בו ועי"ז נזדכך מאוד. והגיע לגבול הרוחניית כ"כ מהשיעור. ולזה אמרה לי בלחישה. מפני שאין זה דרך כבוד כלפי מעלה. לאמר שהעלה את האור הגשמיי ונתעטף בו כביכול. ולכך אמר ר' ברכי' אילולי שדרשה ר' יצחק ברבים לא הי' אפשר לאומרו. כי באמת דבר גדול דיבר בזה להמעיט בכבודו כביכול ויותר דבריו יתפרש כמו שפירשנו לעיל לדעת ר"י. ובזה יבוא יותר על נכון לישנא דנתעטף בו הקב"ה. וגם מה שהסתירו כ"כ לאמרו בלחישה. אולם בשמות רבה [פ' נ] הביא נמי להא דר"ש בר יהוצדק וקמסיים עלה על הך דהבהיק זיו הדרו כו'. כמו שכתוב עוטה אור כשלמה ואח"כ נוטה שמים כיריעה. לפיכך פתח דבריך יאיר וכו' וזה מבואר כפירוש הראשון שכתבנו ודוק:
ומתוך מה שנתבאר לנו לדעת ר' יהודה. דבריאת האור הי' ע"י הברת קול פשוט המתמצע בין המחשבה והדיבור. נמצא כי מפעולת מחשבה קדמו בריאת שמים וארץ. אולם לגמר יציאתן אל הפועל בלבישת הצורה הנאותה לכל אחד ואחד קדמה להן בריאת האור הגנוז. מצאנו פשר דבר ליישב דברי המדרשים המדברים בענין עשיית הארון. אשר המה חלוקים בזה מהקצה אל הקצה דבש"ס דילן ברכות [נ"ה ע"א] איתא א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה לך אמור לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים. הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון כלים ומשכן. אמר לו. משה רבינו. מנהגו של עולם אדם בונה בית ואח"כ מכנים לתוכה כלים. ואתה אומר לי עשה ארון וכלים ומשכן כלים שאני פושה להיכן אכניסם. שמא כך אמר לך הקב"ה. עשה משכן ארון וכלים. אמר לו שמא בצל א היית וידעת. ועיין בפירש"י שפי' וז"ל לך אמור כו'. שכן הם סדורים בפ' כי תשא. ראה קראתי בשם וגו' את אוהל מועד ואת ארון לעדות וכל הפרשה. ומשה אמר לו עשה ארון וכלים כגון ארון ושולחן ומנורה ואח"כ משכן דס"ל לר' יוחנן שכסדר שהם כתובים בויקחו לי תרומה אמר לו ע"כ. וכן הוא בפי' רש"י בחומש:
ובשמות רבה [פרשה נ] הדא הוא דכתיב פתח דבריך יאיר מבין פתיים. והעתיק כל דברי המדרש דלעיל המדברים מענין בריאות האור. וקמסיים עלה לפיכך פתח דבריך יאיר ממנו למדו הצדיקים כשהיו מתחילין בדבר היו פותחין באורה. אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה למשה שיעשה את המשכן אמר בצלאל ובמה אפתח תחלה פתח בארון שנאמר ועשו ארון ע"כ. ועוד שם דבר אחר תן לחכם זה בצלאל אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה למשה עשה המשכן בא ואמר לבצלאל אמר לו מהו המשכן אמר לו שישרה הקב"ה שכינתו בתוכו ומלמד תורה לישראל. אמר לו בצלאל והיכן התורה נתנה אמר לו משאנו עושין את המשכן אנו עושין הארון. אמר לי' רבינו משה אין כבודה של תורה בכך. אלא עושין הארון ואח"כ המשכן לפיכך זכה שיקרא על שמו שנאמר ויעש בצלאל את הארון ע"כ. והוא סותר בהחלט לש"ס דילן:
ובמדרש חזית בקהלת. טובה חכמה עם נחלה כו' דדבר אחר טובה חכמה זו חכמתו של בצלאל שהנחיל ארון לישראל ובשעה שאמר לו משה עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו בצלאל רבינו משה מביאין את הכלה ומעמידין אותה באויר. בתחילה יעשה המשכן ואח"כ יעשה הארון. אמר לו משה שמא בצל א היית יושב וידעת בתחילה ועשו ארון. ואח"כ ואת המשכן תעשה. הוי טובה חכמה עם נחלה טובה חכמה של בצלאל עם נחלה שהנחיל ארון לישראל ע"כ. והמדרש הזה סותר דברי עצמו מרישי' לסיפי' דבתחילה אמר דדעת בצלאל היתה לעשות המשכן תחיל'. וקלסי' משה רע"ה לאמר שמא בצל אל היית ולבסוף קמסיים עלה בתחיל' ועשו ארון. ואח"כ ואת המשכן תעש'. ואין לומר דהך דאמר לו משה שמא בצל אל היית. בלשון תימא אמר לו כן וכי מנין אתה יודע שמא בצל אל היית. אלא כך אמר הקב"ה בתחילה ועשו ארון וכו' והוא לפי דעת מרע"ה. ובצלאל לא כיון אל האמת. דא"כ מאי האי דקמסיים עלה הוי טובה חכמה עם נחלה טובה חכמתו של בצלאל שהנחיל ארון לישראל דמשמע מיני' שבצלאל כיון אל האמת. ועוד דסוף סוף הוא סותר להך מדרשא דשמות רבה. דאמר דבצלאל אמר לעשות הארון תחיל' והסכים מרע"ה על ידו מדקמסיים עלה הה"ד ויעש בצלאל את הארון: אמנם יתיישב לפי דברינו. והוא להיות כי המשכן נבנה על תבנית ציור העולם כולו בכללו ועל דמות ציור האדם בפרטו. כמו שהאריכו בזה כל המחברים [ואי"ה יתבאר במקום אחר] והארון שבו נתונה התורה. הוא לעומת בריאת האור הגנוז ויען כי האור הגנוז נברא באמצע בין המחשבה והדבור. וכמו שהקדמנו לזאת גם בארון נעשה כן. דעיקר מלאכת המשכן נעשה תחילה. אשר היה לעומת בחינת המחשבה בבריאת העולם. אולם בטרם נגמר על מכונו ושלימותו נגמר מלאכת הארון תחילה דוגמת היציאה מכח אל הפועל. כי קדמה בריאת האור לכל הנבראים. ובזה יבאו כל דברי המדרשים על מכונם. וגם כי לא יסתור לש"ס דילן. ויתבאר לך זה במעט ההשקפה. כי נלאיתי להאריך:
והנה בטרם נבוא לביאור המאמר הנצב פתח השער נבוא הלום דברי המדרש בראשית רבה סוף פ"י] מלאכתו. לא כן אמר ר' ברכי' בשם ר' סימון. לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו. ואת אמרת מכל מלאכתו אתמהה. אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא כולו בעמל וביגיעה. וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנבראו כולו בעמל ויגיעה. והדברים מתמיהין על אוזן שומעת. כי הוא סותר דברי עצמו מרישי' לסיפי' כי ראשונה אמר בשם ר' ברכי' שנברא שלא בעמל ויגיעה. ואחר אמר אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה אשר המה שני דברים מתחלפין בנושא אחד. וסותרים זה את זה בתכלית הסתירה. ובמת"כ פירש. לכך הכתיב על עצמו לשון יגיעה. וגם זה אינו מתקבל על הדעת. דאטו בשביל שנכתב בלשון יגיעה. הלבעבור זה יתחייבו הרשעים. אחרי כי האמת לא כן הוא. וכי עילה מצא להם. הא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. וכמו כן יש להתעורר במתניתין בפרק ה' דאבות בעשרה מאמרות נברא העולם. והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וגם שם יפלא כי למה יהי' שורת הדין נותנת להפרע מן הרשעים כאלו אבדו עולם שנברא בעשרה מאמרות. אחרי כי הי' מהאפשר לבראו במאמר אחד. ואם יקרה כן. כי יקח איש איזה חפץ במחיר רב יותר מערך דמי קצבתו. יען כי לא ידע ערכו. או כי רצה להוסיף במחירו ע"ד היויתור והפיזור וכדומה. ונתן החפץ ההוא על יד אחד לשומרו. וגונב מבית האיש ההוא. ונגשו שני האנשים אל השופט. הכי ירשיענו השופט לשלם המחיר אשר נתן עבורו. היצדק בשפטו כן הלא יקראו אחריו מלא. וזעקת חמס יעוררו עליו. לאמר אם האיש ההוא נתן כספו חנם. התחת זה יתחייב הנשפט גם הוא לשלם יותר מדמי ערכו. הלא המשפט ברור לכל מבין עם תלמיד. כי אין לו לשלם זולתי ערך קצבתו ויותר אין. וככה לעומת זה גם בבריאת העולם. אחרי כי הי' באפשרי לבראו במאמר אחד. למה יתחייבו הרשעים ביותר מזה. ואם נסבול זה במתן שכרם של צדיקים ונאמר כי רוצה ה' להרבות שכרן על צד החסד והחנינה. איך נסבול זה בפורענתן של רשעים. אשר הוא עוול גמור בלי ספק השופט כל הארץ לא יעשה משפט ח"ו:
אולם אמיתית הדבר הוא. להיות כי כבר הסכימו כל החכמים הבאים בסיד ה' כי תכלית כוונת בריאת כל העולמות כולהם. לא הי' רק עבור האדם ולזאת כולם תלוים במעשי בני אדם לתקנם. או לפוגמם. להרבות אורם ולמעט ח"ו. והכל הוא ע"י קיום מעשי התורה והמצוה. וכפי אשר הקדמנו בפתח השער. אמנם הפגם בהחלט אינו רק בדבר הנברא ע"י מעשה ודיבור לבד. אמנם בהנאצלים העליוני' שנאצלו מפעולת המחשבה. אינו מגיע להם הפגם כ"כ. כי כן כאשר ביצירת האדם בפרטו. הנה הפגם בהחלט אינו רק בנפשו. אשר היא מבחינת המעשה. וכפי אשר קדמו אמרינו ולזאת לא נאמר כרת רק בנפש ונכרתו הנפשות העושות. הכרת תכרת הנפש ההיא. אבל הרוח הבא מבחי' הדבור אינו נפגם כ"כ. ולכך ע"י ווידוי דברים הבא מבחינת הרוח יתוקן גם הנפש יען כי חלק העליון מהנפש הוא מקושר בהרוח בסוד כתר מלכות. והנשמה אינה נפגמת כלל. לבעבור כי אין משכנה בגוף האדם. רק כי היא נותנת לו התבוננת מרחוק. כענין שנאמר ונשמת שדי תבינם. הכל כמבואר בארוכה בספר נפש החיים לאדמו"ר הגאון החסיד זללה"ה מספרו כי תדרשנו ומצאת. ככה לעומת זה גם ביצירת העולם בכללו. עיקר הפגם והתיקון לא שייך רק בדבר שנברא ע"י דיבור ומעשה. אבל במה שנברא על ידי פעולת המחשבה לבד לא שייך בו פגם ותיקון. בסוד מקום המשומר ממגע זרים. כי כל מה שנברא ע"י הקב"ה בעצמו לא יבא בו הפגם והתיקון. כי מי יבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו יען כי לרוב רוחניותו זכותו ובהירותו. לא יפעלו בו מעשי בני אדם מאומה. אפס בדברים אשר נתעסקו השמים והארץ להוציא תולדותיהן ע"י מאמרו של הקב"ה כענין שנאמר תוצא הארץ ישרצו המים. וכמו כן נעשה לעומתן ע"י פעולת השמים והארץ העליונים כי התורה תדבר בתחתונים ותרמוז בעליונים כמש"כ הרמב"ן כי לכך לא נזכרו בריאת המלאכים וכל צבא ברואי מעלה בתורה יען כי בריאתם נכלל במה שנאמר בתורה בבריאת התחתונים כי את זה לעומת זה עשה האלהים ולזאת בצבא השמים נאמר בהן עמל ויגיעה כמבואר בפירקי ר"א שהובא לעיל בדברינו ולכך המה תלוים במעשי בני האדם לתקנם או לפוגמם. ולזאת אילו ברא הקב"ה את עולמו במאמר אחד לבד. נמצא כי הי' הכל ע"י הקב"ה לבדו. ע"י פעולת המחשבה אשר הוא מאמר הראשון. וכפי אשר הקדמנו. כי המאמר הראשון הוא מפעולת המחשבה. יען כי לא יתכן האמירה רק להזולת. ולכך לא הי' שום מקום למעשי בני האדם לפעול דבר קטן או גדול. לא פגם ולא תיקון. ולא הי' מקום לשכר ועונש. יען כי השכר והעונש נמשכים מהפגם והתיקון הנעשים ממעשי המצות והפכן כענין הזריעה והקצירה. וכפי אשר הקדמנו. ובהבטל ענין הפגם והתיקון. מאליו נתבטל ענין השכר והעונש. ונסתלקה פינת הבחירה. אשר היא יסוד ושורש תכלית כוונת הבריאה בכללה ולזה הוצרך להבראו ע"י העשרה מאמרות בכדי שיהי' מקום לשכר ועונש ע"י הפגם והתיקון. ולהשריש פינת הבחירה. אשר היא הכוונה התכליתיית בבריאה. וזהו אומרו בעשרה מאמרות וכו' אלא להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים. כי כל אלה לא יתכן זולתי כאשר נברא בעשרה מאמרות. משא"כ אם הי' נברא במאמר אחד לבד לא הי' מקום לכל אלה. [ובדרוש לז' של פסח בארנוהו קצת על כוונה אחרת מ"מ המעיין יראה כי הכל הולך אל מקום אחד וכוונה אחת להן ומה שחסר זה גילה זה] ובזה יתבאר גם דברי המדרש שאמר מלאכתו לא כן אמר ר' ברכי' לא בעמל כו'. ואת אמרת מלאכתו אתמהא. אלא להפרע מן הרשעים כו' וליתן שכר טוב לצדיקים כו'. וראשונה יש להעיר בו מלבד מה שהערנו בו לעיל] דמאי קא קשי' לי' לבעל המאמר כלל מהא דר' ברכי'. דהא ר' ברכי' לא אמר כן. רק בבריאת השמים והאור כאשר למד כן מהוראת הכתובים מדכתיב שמים נעשו שכבר נעשו. ובאור כתיב ויהי אור שכבר הי'. ואלו ביתר הנבראים דלא כתיבי הנך דיוקי בלי ספק כי גם ר' ברכי' מודה שנבראו ע"י דיבור דמקרי עמל וכדאמרן. וכמבואר להדיא בפירקי ר"א. האף דגם הוא דריש קרא דבדבר ד' שמים נעשו שהשמים נבראו בלא עמל ויגיעה. עכ"ז כתב מבואר דבצבא השמים הי' בהן עמל כביכול ומכל שכן בברואי מטה. דודאי נבראו ע"י עמל. וא"כ מאי קא קשי' לי' כלל מהא דר' ברכי'. דשפיר מוסב הך קרא דמלאכתו על כל יתר הנבראים שנבראו ע"י עמל ויגיעה והכוונה ע"י מאמר: